00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

משהו חדש מתחיל

לכאורה, אני אמור לתעב את נפתלי בנט. אני אמור לתעב אותו עד מאוד. אבל אני לא. אני חושב שבסך-הכול ולמרות הכול, הוא בחור די בסיידר. אפילו שהרשימה שלו לכנסת מעלה תהיות רבות, סך-הכול נפתלי הוא בחור נחמד. אף מראהו החיצוני משרה איזושהי נחמדוּת מרגיעה, אני נזהר לומר. חיוך צ'שייר מלבב. נפתלי בנט הוא מסוג האנשים שבא לי לרקוד איתם, מיוזע, כתף לכתף, זרוע בזרוע, באיזו חתונה או אירוע גדול. לרקוד בכזו אינטנסיביות עד שהכיפה עפה ולא שמים לב מרוב שכיף. עד כדי כך אני מעריך את נפתלי בנט, אפילו שדעותיו הפוליטיות רחוקות מאוד משלי. בחור מגניב. אבל כאמור, אני אמור לתעב אותו מאוד.

ואולי לא את בנט אני אמור לשנוא בעוצמה רבה, אלא דווקא את מי שניהל את קמפיין הבחירות שלו, או יותר מדויק – את הגאון שהגה את ההברקה "משהו חדש מתחיל". הסלוגן הכה תפיס הזה, שהתנוסס שבועות ארוכים על אוטובוסים גוש-דנים מייגעים, וילות מהוגנות ועוד מקומות רנדומאליים שאליהם כיתתי רגליי, מזכירים לי, שוב ושוב, את הרגע המכונן והנוראי ההוא, כה נוראי ההוא, שבו בושרה לי הבשורה המרה: משהו חדש מתחיל.

זה קרה היום בדיוק לפני שנה. היה זה ערב שישי. החמישה עשר ביוני, שנת 2012 לספירה הנוצרית. הייתי בן 26, חודשיים וארבעה ימים. התפרקדתי על יצועי ולאוזני השמאלית הוצמד טלפוני הסלולארי הארכאי, מכשיר הדגל של נוקיה לשנת 2007, האן-95. גם כשכל העולם והסבתא הנחמדה מהקומה השנייה שמספרת לי על יהדות ליטא תמיד, עברו לסמארטפונים, נותרתי אני עם המכשיר הארכאי הזה, הסימביאני, שאפשר למחוא 2 מחיאות כפיים עד שהעלה "תוכנה", ככה קראו לזה לפני האפליקציות. כי מה לעשות, כזה אני. שונא שינויים. וכל העניין הזה של ללחוץ על מסכים ובלי כפתורים נראה לי עתידני ומסובך מדי ומוצאים תרופה לנזלת עד שאני מסיים להקליד פקקטע הודעה.

אז שם היינו. האן-95 מוצמד לאוזני השמאלית. המזגן הגוסס שלי עושה רעשים של עבודה. רק הספרות הדיגיטליות של מקלט ה"הוט" מאירות את החדר, מסמנות בניאון ירוק את שעת הפטירה. בסלון, אמנון אברמוביץ' מעיף את הפאנל עם איזו בדיחה על אולמרט באולפן שישי. ואני, במיטתי, מת לאיטי. אחטא לאמת אם אגיד שזה היה המשפט המדויק שהיא אמרה. אני חושב שהניסוח המדויק היה "מתחיל משהו". רצף המילים הזה נאמר בקול מהוסס משהו, כמשתדל לא להכאיב יותר מדי, אבל בכל-זאת יודע עד כמה הוא מכאיב. ואז היא המשיכה: "הוא לא סליזי, הוא ממש מתוק". ואז התחילו תחנוניי האלגנטיים ("אני אוהב אותך / תני לי עוד צ'אנס, תני צ'אנס לאהבה / בבקשה" ודומיהם), וגם לכך היתה תשובה מובנית למדי, שהסתכמה פחות או יותר בממרה "טו ליטל, טו לייט", אז "זה נגמר, אתה לא שומע כמה 'לא' אני אומרת לך בשיחה הזו" ולאחר מכן "בהצלחה במבחנים", וזהו. נגמר.

היא לחצה על המקש האדום הארוך הזה של האייפונים לסיום השיחה. אצלי היה כפתור END, מהארכאיים. וברגע שהם נלחצו, זהו. שנה ועשרה חודשים. 18 חודשים. 547 ימים, בהערכה חפוזה. וזהו. נלחץ כפתור אחד, קטן, אבחה פשוטה של אצבע, והפכנו מאקטואליה להיסטוריה. פרק מכובד בדברי הימים בחייהם של שני אנשים. אחת, כנראה, רוצה רק להיפטר ולשכוח ממנו, והשני, אלוהים הטוב, השני. בחור בן 26, חודשיים ו-4 ימים בוכה כמו תינוק.

ולכן אני אמור לתעב את שר התמ"ת בממשלת ישראל ה-33 במספר. בגלל שלכל אורך קמפיין הבחירות המזוין שלו, נאלצתי שוב ושוב לקרוא את הסלוגן הזה, ולהיזכר בלילה ההוא, ולהניח שברגעים אלו ממש, עת ממתין אני לאוטובוס אגד מיושן וחלוד בגשם, ולבד בעולם ואין שום מרפא והחרטה מכרסמת בי, היא מתערסלת בזרועותיו של הבחור ההוא שהחליטה על-פי שיקוליה כי יותר טוב ממני.

* * *

באחד מן הפאנלים היותר סוערים של פופוליטיקה בשנת 1994, ימי אוסלו וגירוש אנשי חמאס, הפנה דן מרגלית שאלה אל אורח הכבוד, פרופסור ישעיהו ליבוביץ'. נשאל הפרופסור האם הוא מתגעגע למנהיגי ישראל של פעם שהלכו לעולמם. לאחר סידור משקפיו, המאיימים שוב להחליק במורד חוטמו, הביט ליבוביץ' במרגלית בתמיהה והשיב:

"איייננ-נייייני מייי-בין אייייית פייי-רוש המילה. מה זאת אומרת להתגעגע לאדם?".

מרגלית ביאר את שאלתו בצורה לא מספקת דיה, כי קשה להסביר את השאלה, ואז ענה ליבוביץ':

"כל אחד מהם היה בשעתו – וענייננו בין השעה הזאת".

צפיתי בקטע הזה ביוטיוב בערב עגמומי למדי אחד. ניסיתי, לשווא, לאתרו שוב כדי לצרפו לפוסט הזה, אך כל חיפושיי העלו חרס. אני זוכר שהוא, איך אומרים היונגערמאנים, "הרים" אותי, כאשר צפיתי בו לראשונה. הנה רול מודל. מה זה בכלל להתגעגע? זו פעולה שאפשר לעשות? כיצד זה עוזר לנו? כיצד זה מקדם אותנו? במה זה תורם? זה לא עוזר בכלום. מה שהיה היה, וכעת ענייננו במה שקורה בהווה, שגם הוא, כמובן, מושג חמקמק.

אם ליבוביץ' אכן לא התגעגע, יתכן שהיה סוג של סופר-הירו, והסופר-הירו הכי חזק שיש, יותר מכל האחרים. סופרמן אולי ממש בריון ויכול לעוף כאוות נפשו, אבל מה, הוא לא מתגעגע? בטח מתגעגע. וספיידרמן, הוא לא מתגעגע? ובטמן לא מתגעגע להוריו?

געגוע הוא הקריפטונייט שלי. הוא מחליש אותי. הוא מביאני לדמעות. לפעמים הוא גורם לרגעים להיראות כמו נצחים קטנים. במיוחד כששוכבים לבד במיטה רחבה ומלאת זיכרונות, ובמיוחד אם זה קורה בשעת לילה מאוחרת.

געגוע הוא סוג של אלכימיה. אין מדובר בריאליה, בעובדה, בקיים, בממשי. זה לא עיסוק במשהו שאפשר לגעת בו. הגעגוע שלי הוא מהזן הגרוע ביותר. האקסטרים, ההארדקור, ה"הכי חשוך לפני הזריחה" אבל הזריחה, כך נראה, מבוששת עד מאוד לבוא. אני מניח שמטבעו ומיסודו געגוע הוא רגש כואב ומר. אבל יש געגוע ויש געגוע. יש געגוע בין אהוב לאהובתו, שנסיבות גרנדיוזיות יותר או פחות מונעות מהם להיות ביחד ולממש אהבתם. יש געגוע לאדם אהוב, לא בהכרח רומנטית, שלא רואים הרבה זמן. חבר, אבא, אמא. אבל יודעים שבסוף הגעגוע הזה, כמו רעב אדיר, יקבל מענה.

ואז נכנסים לקטגוריה של הגעגוע הנורא: געגוע למשהו שהיה ואינו עוד. או ספציפית במקרה הנדון: געגוע למישהו שכבר לא אותו מישהו שאהבנו ושבטח לא מתגעגע אלינו חזרה. ובשלב מסוים אתה לא יודע למה זה יותר מפריע לך וטורד משעות השינה שלך: אם זה בגלל שהיא לא מתגעגעת בחזרה, או בגלל שאתה כועס על עצמך – כי איזה בן-אדם שפוי לעזאזל מתעורר באמצע הלילה לפיגוע געגועים למישהי שבכלל לא מתגעגעת אליו? איפה ההיגיון? אין היגיון. אז למה זה בכל-זאת קורה? זה לא הוגן.

* * *

קשה לכתוב על פרידות. למעשה, אני כותב את הטקסט הזה בראש שלי ללא סוף ממש מאז הפרידה, כלומר, מזה כבר שנה ארוכה. גם ניסיתי לכתוב משהו שבועיים אחרי הפרידה, יומיים אחרי שהיא התקשרה ואמרה לי "לא" סופי לאחר מכתבי בן ששת הדפים + שוקולד פרה (קלאסי) + פרח ששלחתי לה בדואר שליחים מיוחד (29 שקלים חדשים עם ס.מ.ס ברגע שהמכתב נמסר לנמענ/ת. שוגר ביום רביעי, 27 ביוני, ב-08:45. הגיע לידיה: 16:59. גם הצבי של הדואר לא הציל אותי משברון לב). כל שיצא מן הטקסט ההוא שניסיתי לכתוב, כצפוי, היה מפגן די עצוב של כאב, שכמובן, הפך למכתב אליה, שלעולם היא לא תקרא, שלעולם לא ישנה לה. אולי בממד אחר. אז השארתי אותו במגירה, כי גם ככה, מה זה משנה.

קשה לכתוב על פרידות, כי, עושה רושם שאין ממש מה לומר. כלומר, יש הרבה, אבל בבוטום ליין – מה אומר? אולי יש מעט מן הפרדוקס בלכתוב שקשה לכתוב על פרידות, כאשר נמצא אני בעיצומה של מליצה ארוכה על פרידות. אולי גם אין זה מקיש עם המציאות בהתחשב בעובדה שאילולא פרידות רומנטיות היו קיימות בעולם, היינו שומעים היום בעיקר מוסיקה אינסטרומנטלית. אז יש מה להגיד על פרידות אבל באותו זמן, אין. אני יכול להגיד שכואב לי נורא. אבל איך אעביר את הכאב הזה? איך אעביר את הגעגוע והכמיהה, החרטה העמוקה, המועקה היושבת ישר על החזה ב-2 רגעים האלה אחרי שאתה מתעורר בבוקר מחלום עליה, והמוח מתחבר למציאות נטולת-היא, ואין שום ס.מ.ס בוקר טוב לרפואה.

ומה כבר אפשר לומר? הרי הזמן מרפא. והרי יש הרבה דגים בים. ולכל סיר מכסה. וזה קורה ואין מה לעשות וזה באסה אבל, וולאק, אתה כבר אדם בוגר ואתה צריך להתמודד עם זה. תתמודד עם זה. כמו גבר, נוהגים מיטיבי לכת להוסיף. אני לא יודע מה זה להתמודד עם זה כמו גבר. ההתמודדות שלי היתה להסתגר במיטה שלי לאורך יולי-אוגוסט 2012, חודשים שאני נוהג לאהוב, חרף ואף-על-פי גלוני הזיעה הבלתי-נסבלים. אנשים טסו לחו"לים שלהם ואכלו את הענבים שלהם על החופים שלהם ועשו דברים הרבה יותר חשובים עת הסתגרתי אני, כבול בשלשלאותיי המדומיינות, במיטתי. עם הכרית שהיא קנתה לי ביום הולדת 25, והבוּם-בוקס הישן שאיתרה פעם, שוכב נטוש ברחוב, והפצירה בי לקחת אותו ולשקמו, כאשר נפרדנו בנשיקה וחיבוק איזה בוקר סתמי אחד כחמישה חודשים לפני הפצצה.

נשיקה וחיבוק. בדיוק כמו שנפרדנו שבוע לפני שהנחיתה עליי את מכת הרעל הסופית, באיזו שעת אחר-צהריים רנדומלית של יוני 2012 (ה-5 ביוני, אבל מי סופר). עוד אחת מני פרידות רבות שלה ושלי. איך יכולתי לדעת, באותו רגע ממש, שזו הפעם האחרונה, אי-פעם, שאראה אותה? או לפחות, שאראה אותה במקום, בארץ, בעולם, בגלקסיה שבה היא אוהבת אותי? איך יכולתי לדעת? חשבתי כל-כך הרבה על הרגע הזה, על החיבוק האחרון שלנו, שאני לא יודע אם היא כבר ידעה אז שהוא האחרון. סתם חיבוק בפינה של איזה רחוב. נשיקה על הלחי. הולכת לאוטו שלה, וזהו, נגמר.

* * *

בסמסטר החמישי שלי באוניברסיטה, כלומר, סמסטר א' של תשע"ג, באחד מן הסמינרים שעשיתי, מספר שיעורים נכבד הוקדש להגותו של הפילוסוף האקסיסטנציאליסטי, לפרקים גם נאצי (אמנם על כך יש דיון נרחב, אז לא מתחייב), מרטין היידגר. מודה ומתוודה, ואני מאמין שאחרים שנכחו עמי שם בחדר ההרצאות יסכימו, הרבה לא הבנתי. לא פשוט בכלל, כל העניין הזה. ואינני סטודנט בחוג לפילוסופיה. אבל אני כן מאמין שהבנתי חלק אחד שעליו דיבר ארוכות המרצה, נושא שעליו היידגר כתב. המדובר היה במילה בגרמנית: Ableben. אמנם אינני מתיימר להיות בלשן לעניינים טבטוניים כלל וכלל, אבל ל-Ableben, כמו מילים רבות בגרמנית, יש ימבה פירושים, כמו "מוות" ו"סוף". פירוש אחד נוסף הוא משהו שהגיע אל סיומו, באנגלית יותר קל להבין: Came to an end.

אני מפרש את המונח כך: רעיון שהגיע למיצויו, רעיון שמת. הרעיון שהיה בינה וביני, האידיאה, היה הוא אהבה, והוא נגמר. כך, בפתאומיות, בעבורי, ולא מרצוני. הוא הגיע למיצוי מבחינת צד אחד במשוואה, והשני מוכרח להתמודד עם כך.

וזה משהו שלמדתי על פרידות בשנה העצובה שעברה עליי מאז שסגרה עליי את השאלטר בברוטאליות, לילות צ'ט בייקריים ארוכים. פרידות הן טוטאליות. ואולי כאן הקושי הגדול בלקבלן מחשבתית. כל עוד אינך מקבלן, אתה לא מקיש עם המציאות. המציאות לא שואלת אותך. במובן מסוים, לחשוב אחרת זה להיות קצת מטורף. זה מטורף לחשוב כל הזמן ולבכות ולהתגעגע ולערוג למישהי שאולי מקדישה לך ביום, בלחץ, שני נוירונים. זה אשכרה מטורלל. למה שלא תעשה משהו פרודוקטיבי עם הזמן שלך? בחור צעיר משחית את זמנו, את לבו ואת הווייתו על ריקא. זה כמו לרקוד על קבר.

וכאן הממשיות של ה-Ableben. זה לא שאיזה אדם מת. זה לא שנפל לך על הרגל פרק שני, כרך ג' של ספר תולדות ה'הגנה'. זה פשוט רעיון שמת. אבסטרקטי כל-כך, לכאורה, עד שאתה מעכל שאין יותר ס.מ.סי "בוקר טוב" ו"לילה טוב". שאין יותר מיילים חמודים שקולעים בול באמצע ימים מדפרסים. שאין יותר חיבוקים ונשיקות, גורנישט. כל זה הגיע לסיומו העגום, מתישהו, באיזה רגע אחד.

חשבתי על זה הרבה, על הרגע הזה, שבו האהבה מתה. ברי לי שזה תהליך מתמשך, שאתה לא מפסיק לאהוב מישהו בבת-אחת. אבל עדיין, מוכרח להיות הרגע הזה שבו אתה אוהב מישהו ואז אתה כבר לא. מעין מתג פנימי כזה, אפיפניה אולי, אולי זה קורה בזמן שישנים, הולכים לישון כשאוהבים מישהו ומתעוררים בלי האהבה הזו. וקשה לי כל-כך להבין איך אפשר פתאום להפסיק לאהוב מישהו שהתעוררת לצדו כל-כך הרבה בקרים, שהיית חברו הקרוב ביותר, שחלקתם כל-כך הרבה.

וזה די מטורלל שאני עדיין אוהב אותה, עכשיו, בעת כתיבת השורות הללו. כמובן שלא כמו שאהבתי אותה לפני שנה, וגם לא לפני חצי-שנה. אבל אני עדיין אוהב אותה. אפילו אמרתי לה זאת כשהתקשרתי לאחל מזל טוב אחרי חצי שנה של נתק שאני יזמתי, ואז הבנתי, כשדיברנו, כמה היא כל-כך במקום אחר. אמרתי לה בסוף השיחה: "אני תמיד אוהב אותך". היא אמרה שזה נורא נחמד, או משהו כזה, ואז הוסיפה ש"נדבר מתישהו" ונגמרה השיחה. אני לא חושב שנדבר מתישהו. 

ואני תמיד אוהַב אותה, אפילו שאני לא מכיר את מי שהיא עכשיו, שהיא זרה מוחלטת, שאני יכול לייצר יותר קרבה ואינטימיות עם האישה הנחמדה בתור בקופה בסופר בשיחה על המבצע של מסטיקי מנטוס עם החבילה הזו שיותר קל להביס את הוורמאכט מאשר לפתוח אותה, מאשר איתה. ואפילו שאני כועס עליה ומבין שיש פרידות ושהן קורות אבל לא מבין איך אפשר לעשות את זה למי שאתה קורא לו החבר הכי טוב שלך. אני מבין שזה קורה, חלק מן החיים, ונתקלתי באכזבות רומנטיות בעבר, אבל אף פעם לא בעוצמה הזו, שדחפה אותי לבור כל-כך עמוק של עצב וייאוש שאף פעם לא ידעתי שקיים. ציוץ הציפורים בבוקר חדל מלהזריק בי את השמחה שהיה לפני-כן, נמנעתי מאור השמש כמה שיכולתי. המילים של סקיטר דייביס שתוהה איך לעזאזל השמש ממשיכה לזרוח החלו להיות מאוד הגיוניות (הגרסה הנהדרת של קארן קרפנטר)

***

והזיכרונות, אל אלוהים, הזיכרונות. הזיכרונות הם בפני עצמם חזית אחרת של לוחמה. איזה פיגול-עצמי מתועב, הדברים האלה שמתנגנים בראש שוב ושוב כמו סרט-נע. הנער זב החוטם שאמוּן עליהם לא מוכן להחליפם. אז יש סמטאות שאני לא אעבור בהן, ויש מקומות שאמנע בכל מאודי מלחלוף לידם, ויש את הספסל הארור ההוא של הנשיקה הראשונה, אי-אז באיזה לילה רנדומאלי באוגוסט 2010, כשמשהו חדש התחיל, אבל שום דבר לא באמת נגמר. ועכשיו כבר שנה מאז שהכול נגמר, ושום דבר לא מתחיל. ואותי זה מעסיק ועדיין נצבט לי הלב כשאני עובר ליד הגן ההוא וליד הכביש הזה ובשביל הקטן הזה שטיילנו עם הכלבה שלי, ואמנם חזרתי לישון כמו בן-אדם ואני אוכל ושותה וצוחק וחזרתי לטפח כמה תחביבים שנטשתי.

ועדיין אני מתגעגע אליה, אל מי שהיא היתה ואל מה שהיינו, ואל התקופה ואל החיבוקים החמודים והארוכים בכל פעם שהיינו נפגשים. ועדיין אני מתחרט על כל השטויות שעשיתי שדחקו אותה בסוף אל זרועותיו של מישהו אחר. ועדיין אני נושך שפתיים כשאני עובר ליד הגן הארור ההוא ומסתכל על הספסל הבלתי-מאויש ומביט בדשא ומנסה להבין בדיוק את התחושה הזו, שהיא מצד אחד אמורפית כל-כך אך מצד שני מדויקת, של לדעת שזה מת, ומשהו חדש התחיל, והוא הדבר הכי נכון ויפה ואקטואלי ותשעה קבינים של יופי, רק שלי המשהו החדש נגמר, ואני ממשיך לבהות במסך של הגיים אובר.

לדף הרשומה

בי.ג`יי בלזקוביץ`, מלך היהודים

(פורסם גם בבלוג "חדר 404")

כשהייתי בן 4 שנים ו-9 חודשים אימצתי בלית-ברירה את גיבור הילדות הראשון שלי. דרגתו הייתה תת-אלוף ושמו היה נחמן שי. הוא שימש כדובר צה"ל בימים שבהם מסיכות מפחידות ואזעקות מבעיתות עוד יותר נפגשו לכדי חוויה שאף אדם לא אמור לחוות בחייו, בטח שלא בגיל כה צעיר: מלחמת המפרץ. היה מספיק רק בנראותו של שי כדי להרגיע אותי; הפלאפל האדום, החרב האדומה ועלה הזית שעל כתפיו, עיטוריו, שיערו המסודר, והמשקפיים הגדולים, שריצדו על מסך הטלוויזיה באיכות האירלי-ניינטיז הערוץ-אחדית הדיסטינקטיבית. "לשתות כוס מים" אמר נחמן והרגיע מדינה שלמה. עצם הידיעה הבטוחה הזו שתמיד יהיה שם נחמן, באולפן או בטלפון כשנחש הצפע יחליט להכיש, הפכה את תקופת הבעתה הזו להרבה יותר נסבלת.

קו ישיר עובר בין נסיבות מלחמת המפרץ לבין הנסיבות שהביאוני, גם בלי הרבה בחירה, לרכוש לעצמי גיבור חדש. זה כנראה היה מתישהו בקיץ 1992, משום שאת כיתה א` התחלתי בספטמבר 1992 ואני זוכר שעוד לפני-כן, ריסס בכדורים את דרכו לחיי גיבורי החדש. הוא היה אמריקאי ממוצא פולני, הוא הרג הרבה נאצים, ולא כמו נחמן, הוא היה פיקטיבי לחלוטין. שמו היה ויליאם ג`וזף (בי.ג`יי) בלזקוביץ`, והוא שימש כדמות הראשית במשחק המחשב פורץ הדרך, Wolfenstein 3D, או כפי שתורגם מלעז אל שפת הקודש באותם ימים קסומים: "הטירה הנאצית".

במועד לא מוגדר כלשהו בזמן מלחמת העולם השנייה, בלזקוביץ`, חייל קומנדו מובחר בצבא ארה"ב, מצוּוה להתגנב אל תוך טירת הולֵהאמר. משימתו: מציאת התכנית הגרמנית הסודית "אייזנפאוסט" (אגרוף הברזל), שבאמצעותה, כך לפי החשד, מתכננת גרמניה הנאצית להקים צבא מושלם, יתכן שבאמצעותם של חיילי-על מושבחים, יצירים דמוניים מן הגיהינום, זומבים, רובוטים אנטישמיים ושאר חסידי אומות עולם. המשימה נכשלת; בלזקוביץ` נתפס ונזרק לצינוקה של טירה אחרת, טירת וולפנשטיין, "ה"טירה הנאצית. הנאצים מתכננים להוציאו להורג, אבל בלזקוביץ` לא יוותר כך בנקל: הוא מחסל את הזקיף שמשגיח על תאו, בוזז ממנו סכין ואקדח, ויוצא במסע בריחה מן הטירה המנואצת, שכורך בתוכו גם מסע נקמה של טיהור אינספור נאצים.

ישבתי מול מחשב בחדרם הישן של בני-דודיי, בקומה החמישית בבניין בגבעת-שמואל, בגיל 6 וקצת, ואחזתי באקדח מפוקסל. מצאתי את עצמי בתוך תא כלא עם לבנים כחולות ולרגליי גווייתו של נאצי טבועה בתוך שלולית דם. ברקע התנגנה מוסיקה קצבית, הרואית, כמו מעודדת אותי הלאה, לפתוח את דלת המתכת הנוצצת שניצבה לפניי. חץ למעלה, מקש ארוך. הדלת הנוצצת נפתחת, מלווה בצליל מהדהד שיישמע כל-כך הרבה מעתה והלאה, ויותר בי חותם נצחי. אני מביט בחלק התחתון של המסך ומבין כי הגברתן הנאה שקלסתרונו פוזל כל כמה רגעים בחשדנות שמאלה וימינה הוא בעצם אני. עיניו כחולות ושיערו שטני-חום, תספורת צבאית עם פוני.

חץ שמאלה, חץ ימינה, אני מהלך בין החדרים, פותח וסוגר דלתות, חולף ליד כלובים חשוכים שמתוכם מבצבצות גולגלות, ועל הקירות המון צלבי קרס, נשרים גרמניים מפחידים, ותמונה של האיש הכי רשע בעולמי בגיל 6: אדולף היטלר. אני נתקע מול הפורטרט של גדול צוררי היהודים, בוחן את השפם, נרתע מצלב הקרס שעל הזרוע. המסך מאדים, המבט מוסת בכוח מן הצייר האוסטרי הדחוי ומסתובב ב-180 מעלות, תוך צלילה אל הקרקע, עד שהוא מתביית על נאצי המכוון לעברי אקדח ויורה ללא הרף. הוא חובש קסדה בוהקת ועיניו הן זוג פיקסלים כחולים. אני מת והוא צועק "אכטונג". מתחיל מחדש. הפעם אני כבר לא מתמהמה על הנוי שמסביבי, אלא נערך מראש אל המפגש עם הנאצי הממוחשב.

השנה היא 1992 לספירת הנוצרים, ומטרתי היחידה היא להקדים את פגישתו של הנאצי המשוקץ עם בוראו. אני קצת מפוחד, הנאצי המפוקסל הזה מפחיד אותי. הוא עלול להגיח מעבר לפינה הבאה ולהרוג אותי שוב. ולעזאזל, הוא נאצי חמוש ואני ילד בן 6 שמתחיל לאכול את הקציצות הכי טעימות בעולם במדרגה ה-7 בין הקומה השנייה לשלישית שבחדר המדרגות ברחוב הצדדי של אבן-גבירול עם מכוניות הפסאט המכוסות, כי סבתא ראתה את יעקב, אבא שלה וסבא-רבא שלי, נמק למוות בדרך לגטו קולומיאה. שמעתי על זה הרבה, אולי יותר מדי, עד הגיל הרך שהוא 6. שמעתי כל-כך הרבה עד ששירבטתי ציור של תא גזים פעיל והקדשתי אותו לסבא שלי.

"אכטונג!". טח-טח-טח. יריות באיכות מהודהדת מפלחות את הדממה שהייתה יכולה להיות מוחלטת אילולא צלילי פינויי הצלחות והסכו"ם מן השולחן הגדול שבסלון בית דודי. חץ שמאלה, חץ ימינה, יריה, "איייי!". דיטר, רודולף, וילהלם, קלאוס, או אולי הלמוט. מישהו מהם מוטל ללא רוח חיים לפניי, בן להוֹך-קולטורה הגרמנית המפוארת, לב לבה הפועם של אירופה שהלך והשתבש לו לחלוטין, בלונדיני כמו קודמו, גם הוא טובע בשלולית של דם, ואני, לבי הקטן פועם - הרגתי נאצי. אני מתחיל לטפס בקומותיה של הטירה. גרמנים במדים חומים מאיימים ומגפיים גבוהים מנסים לשים קץ לקיומי המדומה, אבל אני דוקר בהם ויורה בהם ולוקח מהם תחמושת ומטהר את העולם מקיומם המרושע. מדי פעם כלבי זאב רצחניים מסתערים עליי וגם לחייהם אני מוכרח לשים קץ.


(Wolfenstein 3D, לכידת מסך)

לא חולף זמן רב ובעודי עסוק בבזיזת גביעי זהב ויהלומים שבטח בלאו הכי נגנבו מיהודים, תוקפת אותי צרחה מקפיאת דם: "שוצסטאפל!". בריון נאצי במדים כחולים, חובש כובע, יורה בי. הוא איש SS. אני יורה בו בחזרה. הוא מצליח לפצוע אותי, אבל גם הפעם ידי על העליונה. הוא נופל על הקרקע אל תוך שלולית דם תוך כדי הזעקה הקנונית "מיין לייבן!", זועק לחייו, אולי בניסיון לא מוצלח לבקש מחילה בעבור קיומו השרירותי. אבל כמו שהוא לא ריחם על כל המשפחה של סבתא, וכמעט כל המשפחה של סבא, גם אני לא מרחם עליו. אני נוטל את תת-המקלע שברשותו ומתחיל לחורר נאצים.

בינתיים, אל חדר עם פוסטר גדול של מייקל ג`ורדן וחלון אל אוניברסיטת בר-אילן, דירה בקומה החמישית בבניין בגבעת-שמואל, מגיח סבי בן ה-72, מרכיב את משקפיו הכהים שמסתירים את העין המלאכותית שהחליפה את זו שהוציאו הנאצים במכות מקל בטרזין. סבא, שאשתו ובתו התינוקת הומתו בתאי הגזים של טרבלינקה, הוזעק אליי: קראו לו כדי שיראה את הנכד הצעיר שלו, "הקליגע קופף" כפי שנהג לכנותו בהתמדה, מחסל נאצים. הוא התיישב לידי וצפה בי משחק, בזמן שבן-דודי מצביע על המסך ומסביר לו מה קורה שם, על-אף שסבא לא באמת צריך, הוא מבין היטב. האדם שכל עולמו התמוטט עליו, ששוחרר וגויס כמתורגמן לצבא האדום, שהכריח גרמנים "תמימים" להרים את החולצה ולבדוק אם הם אינם חברי אס-אס כפי שטענו, אותו אדם יושב לידי, מעודד ומשבח אותי ככל שנערמות להן הגופות הנאציות.

****

זהו אחד מן הזכרונות החזקים ביותר שלי מילדותי. סבא שלי, ז"ל, יושב לידי ומביט בי משחק בוולפנשטיין בפעם הראשונה בחיי. השואה שעליה סופר לי בלי הרבה צנזורה, למן הרגע שבו יכולתי להבין, ומשחק מחשב מטורף ומהפכני, נפגשו, ואני שלטתי בדמות המרכזית, היא ביג`יי בלזקוביץ מחסל הנאצים`. גברוּתו התחברה היטב עם זו של נחמן שי. נחמן אמנם לא הרג נאצים, אבל הוא היה שם כדי להרגיע אותי ברגעים שבהם רבים וגם אני, חשו שהכול יכול להסתיים בכל רגע, כאשר העורף הישראלי נמצא תחת איום טילים בליסטיים לאורך תקופה ארוכה. ושוב קמים גויים כדי לכלותנו, ויושבים בחדרים אטומים עם מסיכות גז, וחושבים על האוקראינים הבני-אלף שהתנדבו כדי לבוא ולעזור לירות ביהודים, ואולי כל זה הולך להיגמר. אבל נחמן נמצא שם כדי לומר: chill, יהיה בסדר. ומדינת ישראל לא הושמדה.

ואז בא בי.ג`יי בלזקוביץ` שאין לדעת אם היה בן דת-משה, וגם אם לאו, הוא היה אחד מגיבורי היהודים הגדולים, וראוי לשתול לכבודו עץ ביד ושם. הוא שם לאל את תכנית "אייזנפאוסט" הנאצית שלבטח הייתה עלולה למנוע את ניצחונן של בעלות הברית, וכל המשתמע מכך באשר ליהדות אירופה, הוא הרג את היטלר, ואִפשר לכל ילד בישראל לערוך אלפי משפטי אייכמן מיניטאוריים שגם סימנו פריצת דרך חלוצית במשחקי המחשב, שהיוותה אב מייסד לז`אנר חדש של משחקי יריות ממבט-ראשון. במרוצת השנים, משחקי מחשב המתרחשים במלחמת העולם השנייה שבמסגרתם נלחמים בנאצים, או לא בהכרח ב"נאצים" גופא אלא בחיילי וורמאכט, הפכו לפופולאריים מאוד.

הרחבות, המשכים וחידושים רבים יצאו גם ל"טירה הנאצית", אך שום דבר לא השתווה, לא משתווה וגם לא ישתווה, למשחק המקורי*, מאז ועד היום, שהיווה בשבילי מפגש מקסים ובלתי-אמצעי, ואולי גם משונה מעט, עם מחוללי השואה, גם אם במשחק הם ספציפית שימשו כזקיפים בטירת וולפנשטיין ותו לא. בי.ג`יי בלזקוביץ` לא כרע ברך מול מכונת המלחמה הנאצית המשומנת היטב, המשומנת אף יותר מן המונח העייף. הוא לקח תת-מקלע שמייסר וחורר לה את הצורה, והפך גם בעבורי, אי שם ליד נחמן שי, ורבין, ומכסחי השדים ושמעון ויזנטל, לגיבור משונה מאוד, אבל גדול ומיוחד.

* המשחק המקורי אמנם נח שנים רבות על לפטופי הארכאי, משמש להריגת זמן באמצעות הריגת נאצים בהרצאות מתות, אבל הפוסט עצמו נכתב לכבוד ציון 20 השנה שחלפו מאז שחרורו במאי 1992. לשם ציון התאריך החגיגי, המשחק נהפך לנגיש למשחק באמצעות דפדפן האינטרנט וניתן לשחק בו כאן.

לדף הרשומה

אוברטורת דיאבלו לגיל 26

בקיץ הלח של שנת 1985, בחדר מלון מהודר או אולי על איזו גונדולה מושטת בידיו של איזה ג'וספּה או אצְיו בוונציה, התרחש האירוע שהביא, בחלוף תשעה חודשים ארוכים, את המיילד דוקטור שרגא וקסלר, לשלוף אותי מן המקום שבו כל-כך אביתי להישאר. בדמעות שליש גייסתי את כל כוחותיי האפסיים בניסיון להישאר שם בפנים רק עוד קצת, אך בסוף כוח זרועו האיתנה של דוקטור וקסלר גבר פי כמה מונים על כל הגייסות שגופי התינוקי הצליח לערום. על-פי כל המקורות המהימנים, במקרה שלי לא נדרש ולו אף ספאנק אחד; בכיתי כמו קטן. היום, ברטרוספקטיבה של 9,497 ימים, אני בהחלט יכול להבין את עצמי הוולד. בכי הוא דרך מבריקה לבטא דברים שאי-אפשר באמת לבטא, בין אם על הכתב או באופן מילולי. אני אומר את זה לא על סמך קריאת מאמרים מדעיים אלא על סמך מה שאני מרגיש.

לפני שבוע ימים נמצאתי בתוך רכב פרטי, בכניסה לתל-אביב, שדרות רוקח לכיוון הים. זה היה יומיים לפני ליל הסדר ואווירת ה"יומיים לפני ליל הסדר" הדחוסה שלטה ללא עוררין במתרחש. בתוך הפקק המייאש שהשתרך עמוק אל תוך העיקול של רחוב הירקון, בחורה צעירה עוטה שמלה קיצית ורוכבת על אופניים בכיוון הנגדי, תפסה את עיניי. המחזה הוליד בין בני שיחי וביני שיחה ערה על בנות ובני עשרים פלוס שאינם יודעים לרכוב על אופניים. בין טורי האוטומובילים הנדחסים אחד אחר השני, משווים לטיפת מרווח וברכה מהאלה שאחראית על סיום הפקקים, והמוסיקה שאני לא רוצה לשמוע ושאף תחנה, על אף החלפות, לא משמיעה מוסיקה שאני רוצה לשמוע, דחקה אותי השיחה אחורה אחורה, היישר אל שנת 1996 הרחוקה.

השעה שעת ביניים מנומנמת בין הצהריים לאחר הצהריים. המיקום מגרש חניה בין שני בניינים, והמשתתפים האקטיביים הם חברי הטוב ביותר דאז, אופני בי.אמ.אקס כחולים ושדופים, ואני, שמנסה לרכוב עליהם. למן שעות הצהריים המוקדמות ועד שעות הערב המוקדמות, ניסה חברי היקר, רוכב אופניים מדופלם ומנוסה ובנו של עיתונאי תרבות אהוב ומושמץ, ללמדני את מה שבאותה עת אף אבי לא הצליח ללמד: לרכוב על אופניים.

לא שאבי לא ניסה חלילה וחס; ניסה גם ניסה, אך לא היה לאל ידו להצליח. הבעיה הייתה בי: לא האמנתי בעצמי, לא כל שכן, לא הגעתי בכלל אל עמדה שבה יכולתי לבחור אם להאמין בעצמי או לא. רכיבה על אופניים, באותם הימים שבהם זבולון המר ז"ל ניהל את משרד החינוך, נתפסה בעיניי הצעירות כדבר מה נשגב שיש כאלו שמסוגלים לעשותו, בצורה מיטבית או פחות, ויש כאלו שאינם. חלוקה דיכוטומית של דברים בחיים שהקונצפט שלה הוא די פשוט: יש דברים שאחרים יכולים לעשות ואתה לא יכול לעשות, ויש דברים שגם אתה יכול לעשות ככולם. להצליח במבחן, לעשות חיל בצבא, לעבור טסט ראשון, להתחיל עם בנות ולא להתרסק בזמן שאתה עושה את זה, ובאופן כללי, לא להשתרך יותר מדי מאחורי הנורמה.

בעיניי, רכיבה על אופניים נפלה על הקטגוריה הראשונה. משהו שאפשר לוותר עליו כי לא נוצקת מן החומר שיאפשר לך לעשותו. ובכלל, לדבר הזה יש שני גלגלים, היכן לכל הרוחות אמצא בליבת כישוריי את הנוסחה הפיזיקלית שתביא לכך שדו-האופן לא יהתל בי ויפגישני עם בטון קונקרטי, קר ובכלל לא מרחם. אז ישבתי בביתי בימי כיפור, תזמורת הבלינג-בלינגים הבלתי-נפסקת מבחוץ מקציבה את פעימות לבי המתייסר. ככה זה. אדמונד הילרי ועוד כמה אחריו יכלו לטפס על האברסט, חברי יכול לרכוב על אופניים, אני אסתפק בקו 86, הלוא הוא זוג רגליי המתפקדות.

ואז נפל דבר בישראל, וגם כמה זוגות אופניים. החליט חברי האמביציוזי כי בתום אותו יום עבודה של שנות התשעים התיכוניות, יידע חברו הטוב לרכוב על אופניים. איך וכיצד שוכנעתי לתת ידי לפרויקט, זאת איני זוכר. המחשבה כי חברי, בן גילי, יצליח היכן שאבי לא צלח, הייתה פרועה מעצם יסודה. ועדיין, וייתכן כי זהו העדיין שהכריע את הכף, לימודים כאלו עם חבר הם נטולי מתיחות ולחץ בניסיון לא לאכזב, שבאופן טבעי, אני מניח, מאפיינים לימודים עם אב.

כזוג אקדוחנים בודדים התייצבנו במגרש החניה. 4-2, שלאפשטונדה מקודש. התיישבתי בזהירות על כיסא הבי-אמ-אקס הבלתי-נוח בעליל, דרוּך כאביר אנגלי המעפיל על סוסו לקראת הסתערות אל תוך ההמון הנורמאני הפולש. שפיצי הפלסטיק שעל הכידון יוצרים בכפות ידיי טביעה אגדית, רגליי דבוקות לקרקע. חברי תפס את המושכות ואת הכידון בידיו, נאחז בחוזקה וביקש שרק אפּדל. בלית ברירה פּידלתי, ונפלתי. ניסינו שוב. נבלמה הנפילה, רק הביטחון העצמי כבר כמעט מצא נפט. "זה לא יעבוד, בוא נלך לשחק אייג' אוף אמפיירז אצלך" פטרתי, וכך המשיכה עוד שורה של תירוצים שלא ריפו את ידיו של חברי, שהכריז מניה וביה:

"דרוס אותי!".

"אה?".

"תנסה לדרוס אותי!".

כך הורה לי בתקיפות חברי הטוב. זה שטבל עמי בחולותיו העמוקים של גן אסתר; שדחף אותי במורד המגלשה של גן חיה; שאמר איתי שלום כיתה א'; שצהל עמי ועם פטריק קלייברט ואייאקס הנהדרת בגמר ליגת האלופות 1995; שחלק עמי אותה אהבה טיפשית, ילדותית ובלתי-רציונאלית בעליל ליפת הכיתה, שפחד בלא שום רציונאל מכלבי הידידותי שכל מה שרצה זה רק לישון. כל הזיכרונות הללו כולם, ועכשיו הוא מבקש ממני שאדרוס אותו. לאחר שבמלוא התוקף סירבתי למלא הוראתו, הוא החל בריצה מזוגזגת אליי, תוך המרצה מילולית ערנית. נתמך ברגליים ובכל מיני קומבינציות מוזרות, ניסיתי להתקדם לעברו ולמלא בקשתו. הוא המשיך לזגזג ולשסות אותי, תוך כדי שאני שוב ושוב מנסה לצאת מן הברוֹך, אומר "פעם אחרת, פעם אחרת", אבל הוא לא ויתר. ילד בן 9 וחצי, קטן ממני בחצי שנה, לא נותן לי הנחות, מפציר בי להתייצב מול האתגר ולהיות מסוגל לו.

וכמו הסצנה המרגשת הברירת-מחדל בסרטים, כשלפתע האנדרדוג שספג אינספור מכות ונפל פעם ועוד פעם מתחיל להשיב מלחמה שערה, הדבר קרה. איפשהו באותו רגע לבטח נשמעו נצנוצים קסמיים כאלה מאותם סרטים. רכבתי על אופניים. ולא רק שרכבתי: גם דרסתי את חברי. לא הייתה זו דריסה רצינית, שכן מהירות הרכיבה הייתה מינימלית. הצלחתי. רכבתי. תפסתי את זה די מהר. לא יודע כיצד. איזה סוויץ' פסיכולוגי, רוח השכינה, מה שזה לא יהיה - הבלתי-אפשרי הפך, בנקל, לאפשרי.

חלפו מאז 16 שנים. ביום כיפור של אותה השנה הרווחתי שפשוף טוב בברך, וגם ביום הכיפור שלאחר-מכן. המשכנו לרכוב, עד שלהי שנות החטיבה, כאשר האופניים אוחסנו בחדרים ובמחסנים קרירים. אין לי מושג מה עלה בגורל אופניי מאז, וגם לא מה עלה בגורלם של האופניים שעליהם בותקו בתוליי הפּידוליים. ואני חזרה ב-2012. הפקק קצת התקדם, אני כבר בגשר מעל הירקון. הרדיו עדיין מנגן מוסיקה שאיני אוהב. איש לבוש חולצה כתומה בוהקת חוצה בפזיזות את הכביש לקול תרועת הצפצפות. עכשיו, חברי כבר מתגורר בברלין עם חברתו, לומד באוניברסיטה ואומר ביטשן דאנקשן כל יום. אני עודני בביתי כשאיני תקוע בפקקים, לפעמים חולף בטיול עם כלבתי, מחליפתו הרוחנית של כלבי האהוב שנפטר ב-2004, במגרש החנייה ההוא שעדיין ניצב שם כיום. אני הולך שם ומדמיין ברוחי השתקפויות של שני ילדים, האחד מנסה לדרוס באופניים את השני, ואין אייפון, ואין פייסבוק, ואין ריאליטי, ואין לבבות שבורים, ובהפסקות בבית-ספר מפציצים אחד את השני עם קיפודור בחיי-שרה, ומוחו המחודד של פוקס מולדר לא יכול בכלל להגות את עצם קיומו של האנק מוּדי.

לפני יומיים האזנתי לנעימה מתוך משחק מחשב פופולארי בן התקופה ההיא שמאוד הזכיר לי, ובכיתי. לא בכי תמרורים, לא משהו שדומה למה שנשמע שם בחדר הלידה הארור ההוא באסותא; הוזלו כשלוש עד ארבע דמעות, נרשמו כמה צמרמורות, מספר זעום של רעידות, והמשכתי הלאה. עכשיו אני מאזין שוב, והדמעות זולגות מעצמן. אחר-כך אתאושש ואאחסן את קפסולת הזמן הזו איפשהו בצד, בפייבוריטס, ואשוב בטח אולי עוד חודש שוב לחזור קצת שוב. או אולי עוד שבועיים. או אולי מחרתיים. או מחר.

לדף הרשומה

חיילים מרושלים וקייזר וילהלם השני

שלהי יולי 2011. האוטובוס הבינעירוני בו אני עושה את דרכי מעוד מבחן אוניברסיטאי מתיש בחזרה אל כוך מבטחי, עוצר בתחנה מיוזעת של שעת צהריים קיצית-כנענית. על כלי התחבורה הציבורי עולה חייל, תג היחידה שלו אומר חיל החינוך, חולצת האל"ף הנשפכת לכל מקום חוץ מאל תוך המכנסיים, לפי הפקודות הצה"ליות, אומרת אחרת. בנעלי ספורט מאובקות צועד המגויס שאמוּן על ביטחוני אל עבר המושב הריק המיוחל, שבאופן מקרי, נבחר כזה הסמוך אליי.

באוזניי המבקשות לברוח מן ההמולה האורבאנית ומצלילי חווית התחבורה הציבורית, מתנגן ה"קייזרג'אגר מארש"/"גבירגסג'אגר מארש", מארש חיילי ההרים הגרמני והאוסטרי. לצלילי שאון הקורנית, המצילתיים הבאס והחלילים השמחים של אחד מן המארשים האהובים עליי ביותר, מתיישב לצדי החייל המרושל, מתחיל לפתוח כפתורי חולצת האל"ף ונפטר מכומתתו במהירות גלקטית.

אינני מספיק לומר "אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק" כשחולצת האל"ף כבר מושלת במהירות בזק מעל פלג גופו העליון של החייל, מקופלת ונדחסת לתוך תיק ג'אנספורט מסוגנן. כבל שחור של אוזניות טלפון סלולרי מתקדם משתפל לידי, כמעט פוגע ברצפה, מורם ונדחס אל אוזניי כשל המשטרה הצבאית וכל רס"רי המשמעת. שיחת טלפון מיד מתחילה, כזו שצליליה הרמים מצליחים אפילו לחדור את מעטה האוזניות שלי, בשעת החלפת רצועה.

בראשי צועדים טורים של חיילי הרים מאומנים, מדוגמים ומצוחצחים. הם צועדים בסנכרון פרוסי מדויק לרקע האלפים, קרני השמש מתנפצות על כלי הנשיפה בצהריי יום קיץ מרכז-אירופאי בריזי, אף אחד לא מתאונן, אף אחד לא פותח כפתור, הכול קדימה, רכטס-לינקס, למען הקייזר, ממושמעים ומהוללים כמו שחיילים אמורים להיות. בעולם המציאות לידי, ולאחר-מכן מסתבר גם שבמושב שמלפניי, קמים שני חיילים בצבא ההגנה לישראל, בלתי מגולחים בעליל, שהדבר היחיד שאפשר לזהות באמצעותו את שיוכם אל הצבא המהולל הזה, הוא המכנסיים הצבאיים שהם לובשים. הם קופצים החוצה בדיצה ובמרץ, מוכנים לכלות את האפטר או את החמש תשע יומיות או את הרבעוש, בשעה 13:05 ביום רביעי, ואני חושב, לעזאזל, היכן ישנם עוד חיילים כמו החיילים ההם.

 


לדף הרשומה

טובלרונים זהובים

 

פעם היה טוב. מפלגת העבודה עוד התקיימה. סניף הבורגר-ראנץ' במגדל המאה עדיין ניצב על תילו, בקומה התחתונה של השק"ם למטה. בלי ריאליטי. בלי ניסויי צופרים בכל שני, שלישי וחמישי בבוקר. ללא הודעות טקסט בגופן אריאל שבאבחת אצבע זעירה יכולות לנתץ לבבות לאלפי רסיסים. לכל הדעות, היה טוב.

רק מצב ספציפי אחד יכול היה לשבור את הטוב הזה, ולעקוף אותו בעיקול חד, כמו מיכאל שומאכר את ז'אק ווילאנב בגרנד פרי מונאקו, לצלילי שדרני אר.טי.אל המשתגעים בטבטונית.

היה זה טקס החזרה הביתה מחו"ל של ההורים. בין אם רק אחד מהם, או אפילו שניהם ביחד. ימים כלילות היית מעביר בציפייה דרוכה לרגע בו המזוודה תיפתח והשלל יתגלה, בדמות מתנה או כמה מהן, שאת דרכן הארוכה עשו, בעמל רב, מאיזה קונטיננט אחרת. אז היית סופר את הדקות בשעון הדיגיטלי הארכאי, בממיר המיושן של ערוצי זהב. כל מאווייך תלויים בספרות האדומות, זולגות לאיטן מאחת לשנייה, כמו שעון חול, מדגישות את המחיצה שבינך לבין הטובלרונים הזהובים.

וכאשר שעת השין הגיעה, הו, בהחלט היא הגיעה. מהמושב האחורי של הרכב, צופה בשדות בלתי נגמרים לצד נהגי מוניות חאפרים דוהרים באוטומובילים של מרצדס, היית עורג לרגע הנכסף בו יתחילו המטוסים הממריאים והנוחתים להיראות בשמי עולמך, אל הרגע של ההתפתלות המוכרת והממכרת, לשיחים שלצד הכביש, לבדיקת השי"ן גימ"ל, לחניון הבלתי נגמר, ואז, כדור הפררו-רושה החצי-נגוס של החוויה: ההגעה אל אולם מקבלי הפנים.

מבעד לשעטנז המתקהל לצד מעקי הבטיחות, אתה תופס נקודת תצפית מכסימאלית ומתביית על המטרה: הפתח המסתורי ההוא שממנו יוצאים החוזרים לארץ. והנה אתה, נשען לך שם על המעקה, באולם מקבלי הפנים הקלאסי של נמל התעופה על שם יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית מ-1935 עד 1948, ממתין בצורה הפרוזאית ביותר לרגע הגאולה; אותו הרגע שבו אבא או אימא יגיחו מהפתח כפניקס, דוחפים עגלה גדושה במזוודות, עטופים באיזה מעיל שממש לא מתאים לאקלים הלבנטיני, פורסים זרועותיהם בהתכווננות אל החיבוק המיוחל. ואז הנסיעה חזרה הביתה, תרגול האיפוק האחרון עד שפותחים את המזוודות וטקס החלוקה מתחיל.

היום כבר אין מתנות מחוץ לארץ, כי ההורים לא נוסעים. מפלגת העבודה לא כל-כך קיימת. את סניף הבורגר-ראנץ' סגרו כבר מזמן, גם לשק"ם הקלאסי הוסיפו "אלקטריק" וסבא לא בין החיים כבר 16 שנים, מוני הגייגר חורקים מרוב הדיבורים על כורים גרעיניים, ואין תקווה לעם ישראל, כי כולם רוצים להיות ג'ובניקים בקריה, או רבי-שגלים עם 25 קיי בהיי-טק אחרי השחרור.

על אולם מקבלי הפנים בכלל כלו כל הקצין; הפך זה מכבר לאיזה טרמינל של טיסות צ'ארטר לאילת. הכול הפך גדול יותר, מתקדם יותר, טכנולוגיה, עמדות בידוק מתכתיות ענקיות, ערימות של אגורות טבועות בתוך ציי המזרקות, מחכות לאמודאי הפריבאטיר שיושיע אותן, שלעולם לא יגיע. סטימצקי מצד ימין, צומת ספרים מצד שמאל, באג, שמאג, קוראסונים, כוסות קפה מפלסטיק, סמארטפונים, הנהגים הממתינים עם השלטים כבר איבדו את קסמם, והחיים שלך הם מערבולת של אקדמיה ואי-ודאות, קימה, קיום ושינה לשם השגת ציונים גבוהים, שיביאו לעוד ציונים ועוד ציונים שאין להם באמת שום ערך ממשי, ושום דבר לא משתנה, ושום דבר לא קורה, ואין מזוודות ענקיות של הניינטיז לחכות להן, כי הכול קטן וקומפקטי ודחוס, ואין הפתעות ואין אהבה וכולם מקומבנים במכס, והשקט המיוחל ביחסינו עם שכנינו עדיין בושש לבוא.

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת