11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ביקור בוינה המתקשטת לפני חג המולד - חלק שני

30/12/2018

היום השלישי, יום ראשון 2.12.18

את הבוקר השלישי לביקורנו בוינה התחלנו בסיור מאורגן של חברת secret vienna. אנחנו לקחנו את הסיור בעברית, אך לחברה יש גם סיורים באנגלית. אני מאד אוהבת לקחת סיורים בערים שאני מבקרת בהם. הסיורים מגיעים למקומות שהם מחוץ למסלול התיירים השחוק, ומצביעים על פינות נסתרות שאלמלא הסיור לא הייתי שמה לב אליהם, וגם אם הייתי מסתכלת לא הייתי מבינה מה אני רואה. אני אוהבת לשמוע את הסיפורים הקטנים שמאחורי הקלעים של העיר. 

אורכו של הסיור כשעתיים. הסתובבנו סביב ארמון הופבורג ושמענו סיפורים מחיי הקיסרים למיניהם, ראינו את המקום שבו הכריז היטלר על ה״אנשלוס״, סיפוח אוסטריה לגרמניה, ועברה בנו צמרמורת כשדמיינו את ההמון האוסטרי מריע בשנאה אל מול הצורר האנטישמי. שמענו על הקהילה היהודית בוינה, אז והיום וראינו את האנדרטה לזכר היהודים וגילינו עוד פינות נסתרות בכיכר של האנדרטה. בדרך עצרנו לשתיית פונץ׳ חם בשוק הקריסמס של ארמון הופבורג כי היה קר מאד והיה צריך להתחמם קצת. הפונץ׳ עשה את העבודה devil. הסיור מומלץ ביותר, ולמי שמצליח, כדאי לשלב אותו ביום הראשון לביקור בוינה כי הוא עוזר מאד בהתמצאות, ומהווה ״מבוא״ לביקור בעיר.

כיכר היהודים ובה האנדרטה לזכר יהודי וינה שנספו בשואה:

שער הכניסה לארמון הופבורג:

על המרפסת הזו עמד היטלר כשהכריז על סיפוח אוסטריה לגרמניה, אל מול ההמון המריע שמילא את הכיכר:

בתום הסיור היינו רעבים למדי. לאחר שיטוט וחיפוש קצת פה וקצת שם, מצאנו פיצריה (נמצאת בהמשך המדרכה של כנסיית שטפנסדום. בין הכנסיה לרחוב של פיגלמולר, איפה שהוא שם באמצע). הפיצות היו מצוינות. המקום היה חמים ונעים. מקום לשבת, לאכול להתחמם וללכת לשירותים indecision, בדיוק מה שהיינו צריכים. ואחרי הארוחה, לא נקנח בקפה ועוגה? חזרנו לסניך Aida ״שלנו״ לקפה ועוגות מפנקים. אחרי ששבענו, והיה לנו חמים וטעים, ואחרי שנחנו ואגרנו כוחות, היינו מוכנים לביקור בארמון השני המפורסם של וינה: ארמון הופבורג. 

בארמון הופבורג יש המון מה לראות, ולי היו המון תכניות. לצערי תכניות לחוד, וזמן וסבלנות הקהל לחוד. את אורוות הסוסים והמופע ואת הספריה הלאומית, שהיו בתכנית, אשאיר כנראה לביקור הבא בוינה. אנחנו הספקנו בביקור לראות את אוסף הכלים המלכותי ואת מוזיאון סיסי והחדרים המלכותיים. אוסף הכלים המלכותי הוא עצום ומרהיב ביופיו. אפשר לדמיין את השולחנות ערוכים בכלי הפאר הללו ומלאים בכל טוב. כלי זהב וקרמיקה עשויים יד אמן מרחבי העולם כולו. אחרי זמן מסויים מבינים את הקטע ואפשר לעבור לחלק הבא של הביקור: מוזיאון סיסי. 

 

המוזיאון מתאר את חייה של סיסי מילדותה ועד למותה. הוא מצליח לצייר אישיות עגולה תוך כדי הצגת חפצים שהיו שייכים לה, אמירות שאמרה, תיאור מעשיה וכדומה. האישיות של הקיסרית הנערצת מצטיירת כאישיות די עגומה. מישהי שהיה לה הכל, אך היא לא היתה מאושרת. היא היתה עשירה ככורח, נהנתה ממעמד עליון וכח, נישאה לגבר (קיסר!) שמאד אהב אותה, הרתה 4 ילדים, היתה יפה מאד, היפה בנשים לתקופתה, ובכל זאת היתה אומללה. היא הרגישה שהיא חיה בכלא. שמחוייבויות הנישואין שנכפו עליה, הן כמו אבני ריחיים הקשורות לרגליה וגוזלות ממנה את החופש שהיא כה חלמה עליו. בתקופה בה אנשים לא הגיעו לקצה השני של העיר בה התגוררו, סיסי טיילה ברחבי העולם. ועדיין היתה אומללה מאד. היא הכניסה את עצמה למשטר דיאטה וספורט קפדני והיתה רזה מאד. גם זה אורח חיים נדיר בתקופתה. צפיה בשמלותיה מעלה שאלה אמיתית האם לא היתה אנורקטית. מתניה היו צרות באופן לא אנושי (בכל זאת לגוף יש גם עצמות ואיברים פנימיים שתופסים סוג של מרחב...). חבל, חבל שלא הרשתה לעצמה להנות מקצר קייזרשמרן או אפלשטרודל. זה ודאי היה מכניס קצת חיוך לחייה. 

לאחר הביקור במוזיאון, מגיעים אל הארמון עצמו. הארמון נראה כסוג של העתק של ארמון שונברון. אותם חדרים ששמשו לאותן מטרות. גם כאן הפרדה בין חדריה של סיסי לחדריו של הקיסר, שצריך היה לבקש מראש רשות להיכנס לחדריה, כדי לאפשר לה מספיק זמן להסתלק או למצוא תירוץ כל שהוא כדי לא לפגוש אותו...

הביקור באמרון הופבורג ובמוזיאון מהנה ביותר, ומי שיכול להקדיש זמן גם לאורוות הסוסים והספריה, ירוויח בודאי חוויות ועומקים נוספים. 

מהארמון שמנו פעמינו לעבר ״בית המוסיקה״, כדי לטעום קצת מהמוסיקה הקלאסית שאף היא סמל של וינה. בית המוסיקה הינו מוזיאון המוקדש למוסיקה, ובעיקר למוסיקה קלאסית. יש שם חדרים שמוקדשים למלחינים המפורסמים כגון: מוצארט ובטהובן. מספרים את סיפור חייהם, וכמובן שניתן להאזין ליצירות. במוזיאון גם חלקים אינטראקטיביים נחמדים. בסוף הביקור יש חוויה נחמדה שמאפשרת למבקרים להתנסות בניצוח על התזמורת הפילהרמונית של וינה. זה הזמן לספר כי מבקרים רבים ניסו את מזלם בניצוח, כולל בני משפחתי. אצל כולם התזמורת הפסיקה את היצירה באמצע, בזעם, תוך הבעת ביקורת זועמת על סוג הניצוח הרשלני והכושל. רק אחת מכל המבקרים זכתה לנצח על כל היצירה, מתחילתה ועד סופה, ושבסוף התהליך התזמורת של וינה תקום על רגליה ותמחא לה כפיים. נחשו מי זו היתה? אכן, שפחתכם הנאמנה indecision. כנראה שיש פה כשרון ניצוחי שבוזבז...

לאחר הביקור המהנה בבית המוסיקה, נגמרו לנו המקום והסבלנות למידע נוסף. החלטנו לשוטט סתם ברחובות עד לארוחת הערב שהמקום עבורה הוזמן מראש עוד מהארץ. הסתובבנו ברחובות המקושטים באורות צבעוניים. הצצנו קצת בחלונות הראווה (ביום ראשון החנויות בוינה סגורות, כמו בשבת אצלנו, כך שאפשר לעשות רק window shopping). נכנסנו לשוק קריסמס קטן שהוצה בסימטא צדדית ונהנינו מזמר ששר שירי קאנטרי אמריקאים, אחד מסוגי המוסיקה החביבים על משפחתנו. גם הקהל לא נשאר אדיש לצלילי המוסיקה, וחלק מהאנשים פצחו בריקוד ספונטני שנישא על אדי הפונץ׳ והבירה במקום. אחר כך נעשה יותר קר והחל לטפטף גשם, והחלטנו להקדים את ארוחת הערב, וסרנו אל המסעדה שהוזמנה מראש: ribs of vienna.

המסעדה נמצאת במרחק הליכה של דקות ספורות מבית המוסיקה. מדובר במסעדה המתמחה בצלעות (ribs). כשהגענו למקום היה תור מטורף, ושמחנו שהזמנו מקום מראש ויכולנו מיד להיכנס למסעדה החמימה והנעימה. האוכל היה מעולה!!! בכמויות גדולות (לא הצלחנו לסיים...) ונהנינו מאד!!!

חזרנו לדירה שבעים וטובי לב אחרי עוד יום מושלם בוינה. 

היום האחרון הוקדש, לבקשת הקהל הצעיר, לקניות. בהתחלה חשבנו לנסוע לאאוטלט שרבים מדברים עליו. אך הסתבר כי הנסיעה לשם לוקחת כשעה, והיינו צריכים להתחיל את הדרך לשדה התעופה בשעה 16:00 ולא רצינו להילחץ. באותו יום קמנו לנו לאיטנו. את ארוחת הבוקר האחרונה בחרנו לאכול במתחם Karmelitemarkt הנמצא במרחק של כמה דקות הליכה (או תחנה אחת של טראם 2) מהדירה שלנו. מדובר במתחם של שוק קטן, ובו ביתנים ובתוכם מסעדות ובתי קפה קטנים. 

אנחנו הלכנו לבית קפה בשם Tewa בית קפה שהוא כנראה בבעלות ישראלית, כי יש בו גם ארוחות בוקר בטעם ישראלי כמו: שקשוקה. בבית הקפה מבחר ארוחות בוקר. היה כיף, חמים וטעים. התחלה נהדרת לבוקר. 

לאחר מכן חזרנו לדירה, אותה היינו צריכים לפנות עד השעה 11:00. לכן לקחנו ת המזוודות לתחנת הרכבת Praterstern שם ישנם תאים בתשלום לאפסון המזוודות. ישנם תאים במבחר גדלים, כך שהיו גם תאים למזוודות הגדולות שלנו. משוחררים מהמזוודות לקחנו את התחתית הישר לרחוב מריה הילפר, רחוב הקניות המפורסם של וינה. ובכן, זה לא אוקספורד סטריט. גם לא fifth avenue ולא שאנז אליזה. זה כן רחוב קניות עם הרבה חנויות. חלקן חנויות רשת בינלאומיות, חלקן חנויות מקומיות. המחירים לא זולים ודי דומים לארץ. לנוער הרחוב היה מענה הולם, וכל אחד יצא עם כמה רכישות, כולל ההורים. 

מה שנותר זה לאכול ארוחת צהרים ולהתחיל את הדרך חזרה לארץ. הנער / החייל המשוחרר טען שעדיין לא מיצה את חוויית השניצל הוינאי, ודרש שניצל לארוחה האחרונה בוינה. בדרך בחזרה לתחנת הרכבת westbound , די לקראת הסוף של רחוב מריה הילפר, מצאנו מסעדה וינאית מסורתית, גדולה, כמו בסרטים. כל אחד הזמין את המאכל האוסטרי המסורתי האהוב עליו (שניצל!). היה מצוין. ולקינוח, הזמנו קייזרשמרן, הקינוח האוסטרי שהוא כמו פנקייקס שמנמנים חתוכים לקוביות, פשוט מעדן!! יום נהדר לחופשתנו הקצרה שהשאירה אותנו עם טעם של עוד. 

המון דברים לא הספקנו לראות, כמו מוזיאוני האמנות הנפלאים של וינה. כל אלה יחכו לביקור הבא :)

 

לדף הרשומה

וינה, ואלס ושטרודל - 4 ימים בוינה המתקשטת לכריסמס - היומיים הראשונים

אז הנער שלנו הפך לחייל קרבי וסופסוף השתחרר מצה״ל, אחרי לילות רבים ללא שינה, ואין סיבה טובה מזו לחגוג את המאורע בטיול משפחתי ראשון בהרכב מלא לאחר 3 שנים בהרכבים חסרים. מאילוצי עבודה יכולנו לקמבן סופ״ש קצרצר וזריז. שמענו שבסוף נובמבר נפתחים שווקי הקריסמס באירופה, וציפור קטנה לחשה לי שהשווקים בוינה הכי יפים. וככה נפל הפור על וינה. הגם שמדובר במשפחה שחובבת מאד שניצלים, ששמחה מאד לרעיון של נסיעה לבירת השניצלים. 

הגבר, שהיה אחראי לאורכה הקצרצר של החופשה, המשיך והגביל שלאחר חופשות הקיץ והחגים יש לחסוך בעלויות. coolfrownblush

אי לכך, לאחר חפירה מעמיקה באינטרנט, הגעתי למסקנה שדירה תהיה חסכונית יותר ל - 4 מאשר מלון. וכך הגעתי אל הדירות של אסנת בוינה. אסנת היא ישראלית שחיה בוינה, ויש בבעלותה מספר דירות אותן היא משכירה לתיירים. ניתן לשכור את הדירות דרך Airbnb או ישירות דרך אסנת. הדירה שאנחנו שכרנו היא זו שהתמונה שלה מופיעה בדף הראשי של אסנת, זו עם הספה הורודה על רקע הקיר הירוק. הדירה ממוקמת ברחוב מגורים שקט באזור 2. קרוב מאד לדירה יש סופר Billa. ומולו תחנה של קו 2 (טראם) שמגיעה למרכז העיר. במרחק 10 דק׳ הליכה נמצאת תחנת הרכבת Praterstern ממנה יש רכבות לכל מקום. במרחק 10 דקות הליכה נמצא Karmelitemarkt מתחם של שוק, מסעדות ובתי קפה קטנים. 

 

היום הראשון: יום שישי 30.11.18

בבוקר מוקדם המראנו עם טיסת אל על ונחתנו בוינה בשעת בוקר, לקראת צהרים. יצא שהסופ״ש שלנו היה קר מהרגיל בוינה בעונה זו, ״זכינו״ למזג אויר שנע בין מינוס שתי מעלות לאפס...

בשדה התעופה רכשנו את כרטיס הנסיעה city card (האדום) המקנה נסיעה בכל אמצעי התחבורה בכל וינה, וכן הנחות לאתרים שונים. ניתן לרכוש את הכרטיס ל 24, 48 ו72 שעות. את הכרטיס ניתן לרכוש בשדה התעופה, בדוכן של לשכת התיירות של וינה שנמצא מיד איך שיוצאים באולם מקבלי הפנים. בנוסף רכשנו כרטיס נסיעה משדה התעופה לוינה, מכיוון שכרטיס זה אינו כלול בכרטיס הנסיעה של העיר. בכניסה לתחנת הרכבת יש מכשירים שבאמצעותם יש להחתים את הכרטיס city card, כך שיהיה עליו את התאריך בו התחלתם להשתמש בו. הדבר חשוב אם יבוא כרטיסן ויבקש לראות את הכרטיס. בעיקרון, אנחנו לא פגשנו כלל כרטיסן בכל 4 הימים ששהינו בוינה. אבל... שמעתי שאם פוגשים כרטיסן והכרטיס שבידך לא תקף או שאין בידך כרטיס, מקבלים קנס של 100 יורו (!!!) ושגם היחס מאד לא נעים. אז כדאי להחתים ולהיות בסדר. וגם מגיע להם התשלום. התחבורה הציבורית בוינה נהדרת. נקי. זמינות גבוהה. מגיע בדיוק בזמן. מגיע לכל מקום, ומאד קל להתמצאות (למעט שמות תחנות הרכבות שלא הצלחנו לקרוא ולבטא בשום אופן...). 

לגבי כרטיסי האתרים: עשיתי קצת תחקיר וחישובים לפני. היתה לי מחשבה לקנות את כרטיס ה vienna pass המקנה כניסה חופשית למבחר אתרים בוינה. אבל בחישוב של מספר האתרים שנספיק להגיע אליהם ב - 3 ימים הכרטיס יוצא יקר ולא משתלם. בשביל שהכרטיס ישתלם צריך ממש ״לרוץ״ מאתר לאתר, ולא זה היה סגנון החופשה שרציתי. בגדול, למי שמגיע לחופשה קצרה, אני לא בטוחה שצריך לקנות משהו מראש. אני באופן אישי לא אוהבת להגביל את עצמי. נראה לי שהכרטיס שרכשנו בסופו של דבר השתלם כי קיבלנו הנחות בכל האתרים בהם ביקרנו, אך הוא יקר יותר מכרטיס תחבורה ציבורית רגיל, ונראה לי שבחישוב כולל הוא לא חוסך הרבה. 

הנסיעה ברכבת היתה נעימה ויחסית קצרה (כחצי שעה). ירדנו בתחנת praterstern הגדולה, ומשם הליכה של כ 10 דק׳ בעזרת google maps לדירה המקסימה שלנו. (יצאנו עם 4 אייפונים. 3 אייפון 6 ואחד 8 חדש. רק החדש שרד את הקור. כל האחרים קפאו מקור וכיבו את עצמם...).

לאחר התמקמות קצרה בדירה, יצאנו אל העיר. מכיוון שהגיעה שעת צהרים, התחנה הראשונה היתה ארוחת צהרים במסעדת פיגלמולר. הזמנתי לכך מקום מראש. בכניסה לחנות נמתח תור של אנשים ממתינים. איזה כיף היה להיכנס מהרחוב הקר אל המסעדה המחוממת ללא תור ולהתיישב מיד במקומות שחיכו לנו devil. מסעדת פיגלמולר היא מסעדה מפורסמת בוינה ומאד תיירותית. המחירים בה יקרים (20 יורו לשניצל). אבל אנחנו ממש נהנינו. גם כי הגענו רעבים וקפואים, ובתוך המסעדה היה חם ונעים, אבל גם כי ממש התלהבנו מהשניצל (למרות שאחר כך גילינו כמו כולם שבכל וינה מוכרים את אותם שניצלים). בקיצור, היה כיף. 

מהמסעדה יצאנו אל הכנסיה המפורסמת של וינה, שטפנסדום, שנמצאת ממש במרחק הליכה של כמה דקות מהמסעדה. בדרך כבר יכולנו לשים לב לקישוטים המקסימים המקשטים את רחובות העיר, שהאור בהם הולך ומתחזק ככל שהערב יורד (והחשכה יורדת מוקדם!). בכניסה לכנסיה עומדים מוכרים לבושים בבגדים מהתקופה של מוצרט ומוכרים כרטיסים לקונצרטים שונים בעיר. אך אנחנו היינו עייפים מדי לזה ונאלצנו לאכזב את המוכר. שמעתי מאחרים שרכשו כרטיסים בדרך זו שמדובר בקונצרטים חביבים לקהל הרחב וששווה לרכוש כרטיס (ללא ציפיות גבוהות. זה לא קונצרט בבניין האופרה). הכנסיה באמת מרהיבה ביופיה. אני לא יודעת איך זה בדרך כלל, אך לא ניתן היה להסתובב בתוך חלל הכנסיה, אלא רק לצפות בו מעבר לגדר. לא ברור לי אם זה בגלל מופע מוזר , שמזכיר את מופע האימים של רוקי, שהתקיים בתוך הכנסיה, או שתמיד זה כך. לנו זה הספיק על מנת להתרשם מיופיה של הכנסיה. 

לאחר הביקור בכנסיה עשינו עיקוף קטן, ורכשנו כרטיס עליה במעלית אל המגדל הצפוני שממנו נשקף הנוף של וינה. על גג הכנסיה היה קר ממש והידיים רעדו בעת הצילום. הנוף של וינה יפיפה. מן התצפית ניתן לראות מקרוב את גג הרעפים המפורסם של כנסית שטפנסדום, שעליו גם הסמל של בית הבסבורג, שכולל שני נשרים.  בית הבסבורג שלט באוסטריה ביד רמה במשך שנים רבות והאוסטרים נשפכים על סיפורי המשפחה הזו בכל אתר היסטורי רלוונטי. 

   

בכל טיול בעיר, אני מאד משתדלת בתחילת הביקור לקחת סיור או פעילות שמתארים קצת את תולדות העיר. לכן שיבצתי ביום הראשון גם את האטרקציה time travel הנמצאת במרחק של כמה דקות הליכה מהכנסיה. מדובר באטרקציה חביבה ביותר, אשר במסגרתה מסיירים בין חדרים שונים ולומדים על פרקים מההיסטוריה של וינה: בית הבסבורג, המלחינים המפורסמים של וינה, וינה בימי הביניים, וינה במלחמת העולם השניה ועוד. מעבר לסיור עצמו ישנו גם סרט תלת מימד חביב על וינה. האטרציה מאד חביבה ועושה קצת סדר בהיסטוריה של וינה. הסיור בגרמנית ומקבלים אוזניות אודיו בתרגום לאנגלית (ולשפות נוספות).

עם תום הביקור במעלית הזמן, נפלה עלינו עייפות תהומית (הרי התעוררנו בשתיים בלילה כדי להגיע בזמן לטיסת הבוקר). החלטנו לחפש בית קפה. בית קפה דמל המפורסם נמצא במרחק של דקות הליכה בודדות ממעלית הזמן. נכנסנו אליו, מתפעלים בדרך מקישוטי הרחוב המאירים והמקסימים. בית הקפה היה הומה, וראינו תור ארוך ומייאש משתרך בכניסה. אני לא מאלה שיבזבזו זמן חופשה יקר על עמידה בתור, ועוד בשביל קפה ועוגה. לכן עשינו אחורה פנה והלכנו לבית קפה אאידה (שסניפיו פזורים בכל רחבי העיר). אנחנו הלכנו לסניף הסמוך לכנסיית שטפנסדום. גם שם היתה המתנה, אבל ממש של 5 דקות. מאד כיף היה להיכנס מהקור אל המקום החמים השמח וההומה. מבחר העוגות המוצע במקום משכר. הזמנו קפה חם. הנערה הזמינה שוקו, וכולנו הזמנו עוגות ממבחר הבית. הגבר ואני הזמנו את השטרודל הוינאי הראשון. היה כיף שחבל על הזמן! השירות במקום אדיב מאד, וישנה הרגשה של ״בית קפה בוינה״ עם תלבושות המלצרים ועיצוב המקום. 

 

כשאנחנו יוצאים, הרחובות כבר מוארים. הכל מקושט ומואר באלפי נורות קטנות צבעוניות, מראה מרהיב.

 

מסתובבים קצת בשוק הקריסמס שליד כנסיית שטפנסדום, אבל העייפות מכריעה אותנו ואנחנו מחליטים לסיים את היום ולחזור לדירה. בדרך אנחנו עוצרים בסניף הסופר הקרוב לדירה וקונים מצרכים שישמשו אותנו לארוחת הערב ולארוחת הבוקר. מכינים פסטה ונקניקיות וסלט ואוכלים ארוחת ערב משפחתית ואינטימית בדירה המקסימה. מטבחון הדירה מצויד היטב ומספק לנו את כל מה שאנחנו צריכים לבישול ולהגשה. 

תם לו יום הכיף הראשון בחופשונת הקצרה שלנו בוינה. 

היום השני: שבת 1.12.18

התעוררנו בבוקר, הצצנו אל מחוץ לחלון, ומראה יפיפה התגלה לעיננו. שלג!!! כל כך מרגש!!

איזה בוקר של כיף! הכנו לנו ארוחת בוקר כיד המלך: חביתות וסלט ולחם ומעדני חלב וממרחים וגבינות וקפה וקינוח, ואכלנו לאט וקישקשנו לנו, כי כל הנסיעה הזאת, ולא חשוב הנוף הנשקף ממנה, והאתרים שנבקר בהם, היתה בעיקר כדי שנבלה ביחד כל המשפחה, וניקח את הזמן, שברגיל במהלך השבוע בורח לנו בין הידיים כי כולנו בריצות ממקום למקום ובמחוייבויות ובמשימות ובמתח ובלחץ, ועכשיו לא. השעון האט את קצבו, ולא חייבים ללכת לשום מקום, ולא ממהרים, ומה שחשוב זה הביחד שלנו. 

ואחרי שאכלנו וניקינו וסידרנו, התחלתי להתלבש לקראת היציאה:

גופיה, וסוודר אחד, וסוודר שני, גרביוני צמר וגרבי צמר ומכנסיים, ומגפיים וצעיף וכובע צמר וכפפות ומעיל עבה וחם. הרגשתי קצת כמו אסטרונאוט, אבל מצויידת היטב לקור שבחוץ. עם כל זה יצאנו החוצה והיה.... קררררר!!!!

עקב השלג והקור שיניתי את המסלול שתוכנן לאותו יום כסיור עירוני בין אתרים שונים. סיכמנו שנכון להיות במקום סגור ביום זה, ולכן נפל הפור על ארמון שונברון. זו היתה נראית בחירה נבונה ונכונה. כך גם חשבו אלפי תיירים נוספים שהגיעו לוינה...

לארמון שונברון הגענו בקלות באמצעות קו הרכבת התחתית שיוצא מהתחנה הסמוכה לדירה תחנת praterstern. הנסיעה אורכת כחצי שעה. ביציאה מהתחנה התברברנו קצת, וכך זכינו להסתובב בגינה ציבורית מכוסה שכבת שלג לבנה ובתולית שרגל עוד לא דרכה בה. המראות היו מקסימים. 

כשמצאנו סוף סוף את הדרך הנכונה לארמון, גילינו לחרדתנו שכל העולם הגיע למסקנה שזה היום הנכון לבקר בארמון...

למרות ההמון יש לציין כי הדברים תקתקו די מהר. עמדנו כרבע שעה בתור לרכישת הכרטיסים. בעזרת כרטיס ה city card קניתי כרטיס סיסי בהנחה שישמש אותנו גם בכניסה לארמון הופבורג שתוכנן ליום אחר. לאחר רכישת הכרטיסים צעדנו בשלג לכיוון הארמון. בכניסה לארמון יש להפקיד את התרמיל, דבר שבהתחלה די עצבן, אבל בסיכומו של דבר הקל מאד. כמו כן מקבלים מדריך אודיו באנגלית שמסביר על הארמון, חדריו ודייריו. בתוך הארמון אסור לצלם. הסיור בארמון מתמקד בשני דורות מרכזיים של קיסרים אוסטרים שחיו בו: מריה תרזה (אמה של מארי אנטואנט), והקיסר פרנץ יוזף ואשתו סיסי. בין שני הדורות האלה מפרידות כ 100 שנים. 

לכל משפחה סיפור, והארמון / מוזיאון מעביר את הסיפורים בצורה מאד יפה. הארמון מרהיב. כל חדר מעוצב בדרך אחרת, בעיצוב אחר ובצבעים אחרים. העושר והפאר נמצאים בכל מקום. 

החדרים הראשונים מתארים את חייהם של פרנץ יוזף ואשתו סיסי. כשהייתי נערה צעירה, צפיתי יחד עם בת דודתי האהובה בסרט ״סיסי״. היינו מוקסמות מהדמות, מחיי הקיסרות ובעיקר מהקרינולינות. לא התעניינו באמת בסיפור אלא בעיקר בקרינולינות, והצרנו על כך שבימנו זה כבר לא אופנתי. עם השנים כמובן זכר העלילה פרח לחלוטין מזכרוני, ורק זכר הקרינולינות היפות נשמר. עם זאת, השם ״סיסי״ עורר בי זיכרון של מישהי שהייתי חולמת להיות היא. ובכן. לאחר אי אילו שנים, גמר הביקור בוינה את מיתוס סיסי בחיי. דמותה של סיסי כפי שהיא מצטיירת מהסיפורים עליה במוזיאונים השונים לא עוררה בי אהדה רבה. (זאת בניגוד לילדתי נערתי שכן התחברה וחשה אמפטיה אל הדמות). לעומת זאת פרנץ יוזף, דווקא עורר בי אמפטיה והערכה. את הכל אני לוקחת בערבון מוגבל, מכיוון שלאורך השנים הבנתי שסיפורי ההיסטוריה מבטאים בעיקר את הנרטיב שרוצים להדגיש מציגיהם, ולא תמיד ישנה התאמה בין הנרטיב לדמות האמיתית. אך בהתייחס לכך שסיסי היתה נסיכה מאד אהובה על האוסטרים, ושדמותה מתוארת בסך הכל באהבה, היא לא הצליחה להקסים אותי כלל. 

סיסי היתה בת דודתו של פרנץ יוזף. אמותיהם היו אחיות. תכניתן של האמהות היתה להשיא את פרנץ יוזף ואת אחותה הבכורה של סיסי. אולם כאשר ביקר פרנץ יוזף יחד עם אמו בבית סיסי ומשפחתה, הוא התאהב דווקא בסיסי וביקש לשאת אותה. סיסי היתה בת 15 בלבד, ואיש לא שאל אותה אם היא בכלל רוצה להינשא, והאם בא לה על פרנץ יוזף. חלק זה בסיפר עורר את כל האמפטיה והאהדה של בת ה 16 במשפחה, ומבחינתה זו היתה לגיטימציה מלאה להתנהגותה העתידית של סיסי. סיסי לא אהבה את פרנץ יוזף ולא הצליחה להתאהב בו. היא לא אהבה את החיים בארמון ולא סבלה את חמותה שכנראה הציקה לה וביקרה אותה בלי הרף. היא ילדה 4 ילדים. בתה הבכורה נפטרה ממחלה בינקותה. מן הסיפורים עולה כי היא לא היתה אם חמה ומשקיענית במיוחד. לעומת זאת, סיסי מאד אהבה את עצמה. היא השקיעה שעות על גבי שעות בטיפוח שיערה הארוך המפואר והנהדר, כולל השרייתו במיני משרים ושמנים וכדומה. היא גם השקיעה בספורט ללא הרף (דבר מאד תקדימי לדורה) ובתזונה דלת קלוריות, כך ששמרה על גזרה דקה ומעוצבת כל חייה. כשמבקרים בארמון הופבורג, ניתן לראות שמלות מקוריות של סיסי. מתניה היו כל כך צרות שזה נראה לא אמיתי. בתקופתה היא נחשבה למלכה היפה ביותר באירופה. מכיוון שלא סבלה את בעלה והיתה עשירה מספיק, היא נהגה לטייל ברחבי אירופה, ושהתה בחו״ל הרבה יותר מאשר בביתה (סליחה, ארמונה). ימיהם המשותפים של סיסי ופרנץ יוזף יחד, היו ספורים ביותר. סיסי גילתה חיבה מיוחדת להונגריה, ואף השקיעה בלימוד הונגרית, וכנראה היתה מיוזמי איחוד הממלכה האוסטרו - הונגרית. לעומתה, בעלה פרנץ יוזף, נשמע דווקא בן אדם נחמד. קודם כל הוא מאד אהב את אשתו, ולמרות שדחתה אותו בגלוי, הוא המשיך לאהוב אותה. בחדר העבודה שלו תלויות תמונותיה ותמונות ילדיהם. פרנץ יוזף גם היה איש עבודה ועבד מדי יום שעות ארוכות במשרדו (זה הזמן לתהות איך הוא עבד ללא טלפון, טלפון סלולרי ומחשב?? מה הוא בעצם עשה כל הזמן הזה?). מעבר לעבודה מנהלית וניהול האימפריה, הוא נהג גם לקבל קהל במשך שעות רבות. אזרחים פנו אליו בבקשות שונות והוא היה מקבל את פניהם בכבוד ובנימוס ומקשיב לבקשותיהם. בתור עובדת סוציאלית מנהגו זה של פרנץ יוזף מצא חן בעיני. פרנץ יוזף גם אהב מאד את האוכל האוסטרי המסורתי (בהחלט פגם באישיותו), והסיפורים מפליגים על חיבתו לקייזרשמרן, ואיך היה מחסל גם את המנה שלו וגם את המנה של סיסי, שהיתה כמובן בדיאטה ולא נגעה במאכל המשמין. בקיצור, הוא נשמע בן אדם אמיתי, והדבר מתחזק כשמבינים שכשפרנץ יוזף התייאש מהקור ששידרה לו אשתו המפונקת, הוא מצא נחמה בזרועותיה של שחקנית צעירה. Good for him!

עד כאן הפרטים שקלטתי על משפחת פרנץ יוזף וסיסי. ומכאן למריה תרזה. כמאה שנה פלוס מינוס קודם, אכלסו את הארמון הגב׳ מריה תרזה ובני ביתה. מריה תרזה היתה בעלת מימדים הפוכים מהנסיכה סיסי, והיא, משמניה וסנטרה הכפול ממלאים את הארמון בציורים ותמונות. גם מריה תרזה לא מצאה חן בעיני. אמנם, ייאמר לזכותה, שהצליחה כאישה בתקופתה לכבוש את השלטון למרות ניסיונות גבריים רבים להדיח אותה. כמו כן, שיטת הדיפלומטיה שלה היתה נשית לחלוטין: במקום מלחמות, בריתות של נישואין. ומכיוון שיש מדינות רבות להתרועע עמן, מריה תרזה שקדה על הבאת צאצאים, ובמהלך חייה ילדה 16 ילדים (!!!) מכובד לכל הדעות! כל זה תוך ניהול הממלכה, גביית מיסים, ניהול קשרים עם מדינות אחרות ועוד. הגב׳ השמנמנה אהבה מאד את בעלה ונישאה נישואי אהבה שגם זה משהו לאותם ימים. יחד עם זאת, לילדיה הועידה חיי שידוכין עם יורשי עצר ברחבי אירופה לטובת הממלכה. פוליטיקלי קורקט, רגישות וטאקט לא היו תכונות שאפיינו אותה. מבין שלל ילדיה, היתה לה בת מועדפת והדבר היה ידוע וגלוי לעין כל. רק בת זו זכתה לפרבילגיה להינשא למי שאהבה גם אם לא היה עשיר במיוחד או שליט של משהו. היא העבירה ביקורת רבה על ילדיה, וכולם, ברוח התקופה, נפטרו בגילאים צעירים יחסית. בתה הצעירה, מארי אנטואנט (מאריה אנטוניה באוסטרית) שודכה ליורש העצר לואי הצרפתי (לואי ה - 16), ונרצחה למצער על ידי ההמון הצרפתי הזועם. כל בנותיה של מאריה תרזה נקראו מאריה משהו - מאריה אנטוניה וכו׳. דבר מעניין שקראתי על המשפחה בויקיפדיה, זה שפעם בשנה הקפידה מאריה תרזה לקחת את משפחתה לנופש משפחתי. בחופשה זו היא הקדישה את כל כולה לילדיה, והמשפחה התנהגה ככל המשפחות, נעזרה פחות במשרתים והקשר היה אישי, חופשי וקרוב. גם זה נשמע פורץ דרך יחסית למשפחות האצולה של אותם ימים. 

כאמור, בחדרי הארמון ניתן להתרשם מאורח החיים של האצילים בשתי התקופות. מרשים במיוחד הוא חדר הנשפים הגדול והמפואר. ומדהים מספר החדרים האין סופי. (איך הם לא הלכו שם לאיבוד???).

בארמון אפשרויות בילוי וביקור רבות נוספות שאת רובן פספסנו, גם כי שכחתי מחלקן, וגם כי היה קר מאד. לארמון גנים מרשימים (היה קר מכדי להסתובב בהם, אם כי רבים עשו זאת בכל זאת), יש גן חיות עתיק ומומלץ, מוזיאון המתאר את חיי הילדים בארמון וכד׳. ניתן לבלות בארמון יום שלם (במזג אויר חמים יותר). לאחר הביקור המעניין בארמון עשינו אתנחתא בבית הקפה הסמוך על מנת לצפות בסדנת האפל שטרודל. ההדגמה מתרחשת אחת לשעה והיא חביבה מאד. קודם כל היה כיף להיכנס לבית הקפה החמים ולשבת לאחר העמידה המרובה על הרגליים בביקור בארמון. להזמין קפה חם ואפל שטרודל טרי וריחני (הטוב ביותר שטעמתי בוינה). ההדגמה חביבה ביותר ועושה חשק להכין אפל שטרודל . העוגה היתה טעימה, אך אנו היינו רעבים. זה הזמן לצעוד אל שוק הקריסמס הראשון לטיול בוינה, או יותר נכון, לביקור הרציני הראשון בשוק קריסמס. והוא השוק של ארמון שונברון. 

 

וינה ידועה בשווקי הקריסמס שלה, שהם רבים, צבעוניים וציוריים. מוארים באורות צבעוניים, וריח של פונץ׳ חם אופף אותם. 

דוכני השווקים מלאים בשמונצס של קריסמס שבעיני יפים לעין, אך לא מצאתי משהו שרציתי לקנות במיוחד. כל מיני קישוטי קריסמס למיניהם. האטרקציה של השווקים האלה בעיני הם דווקא דוכני המזון. תשמעו, האוכל האוסטרי זה משהו. אני מחשיבה את עצמי כאחת שאוהבת לאכול. סקרנית מאד למיני מזון ומאכלים מהעולם. אני לא בררנית במיוחד, וכמעט הכל טעים לי, במיוחד אם הוא נעשה במקצועיות ובאהבה. אבל ממש לא התחברתי לאוכל האוסטרי. לא יודעת למה. רוב דוכני המזון בשוק כללו בעיקר קינוחים. מגוון כזה רחב של מתוקים ומגוון מתוקים כבר לא ראיתי הרבה זמן. מאכל שנראה לי טעים אך לא הגענו אליו מאחר והשתרך תור ארוך לדוכן שמכר אותו (וכבר הבנתם שאיני מחובבי העמידה בתור) היה מרק חם בתוך כיכר לחם. זה נראה לי המאכל האולטימטיבי למזג אויר קר שכזה. אנחנו בחרנו בסוף לאכול מן מאכל שכלל כופתאה של פירה תפוחי אדמה, ממולאת בבשר טחון. כל הכבודה הזו הונחה על מצע של כרוב כבוש. היינו מאד רעבים וזללנו את זה. זה היה טעים, אני לא אומרת שלא, אבל מתובל מאד אשכנזי (כלומר, לא מתובל במיוחד). ובתור אחת ממוצא אשכנזי, אף אחד לא יכול להאשים אותי בגזענות... את האוכל אוכלים בעמידה, כיאה לאוכל בשוק, או ליד שולחנות קטנים וגבוהים המפוזרים ברחבי השוק. ברקע הנעימו את הזמן מקהלות מתחלפות ששרו שירי קריסמס והוסיפו לאוירה המיוחדת. לקינוח, וכדי להתחמם, קנינו לנו פונץ׳ חם שהיה הדבר הנכון במקום הנכון. ממש טעים!!! השוק בשונברון היה בעיני החביב מבין השווקים שראיתי, אבל זה כמובן עניין של טעם. 

  

מן השוק, שמנו פעמינו ברגל אל מוזיאון הטכנולוגיה הנמצא במרחק של כמה דקות הליכה. יש לשים לב כי גוגל מפס מראה כאילו המוזיאון נמצא במרחק של חצי שעה הליכה מהמקום, דבר שכלל לא נכון. פחות מ - 10 דקות בקו ישר מהיציאה מארמון שונברון, והיינו במוזיאון הטכנולוגיה. מדובר במוזיאון ענק, שכדאי להקדיש לו כמה שעות, שעוסק בכל המצאות הטכנולוגיה ובמה שקשור אליהן. המוזיאון אינטראקטיבי ומהנה מאד, ולכל דבר יש גם תרגום באנגלית. בילינו במקום כשעתיים כמדומני. ניתן לבלות בו הרבה, יותר, אך בשלב מסויים כבר היינו רוויים במידע והספיק לנו. המוזיאון מתאים לכל הגילאים. 

אתר האינטרנט של המוזיאון

לאחר הביקור במוזיאון, ועם דודה לשווקי קריסמס, נסענו לשוק הקריסמס הגדול ביותר בוינה, השוק ברטהאוז, הוא השוק שליד בית העיריה בוינה. מדובר בשוק ענק ואינסופי. קישוטי האורות בשוק זה הם המיוחדים והמרהיבים ביותר. אלא ש... השוק עמוס מאד במבקרים וממש אי אפשר לזוז בו, דבר שבעיני קצת מקלקל את החוויה. בשוק דוכנים מכל המינים שמוכרים הכל. כאן נחשפנו למגוון אינסופי של מאכלים אוסטרים מוזרים. המון קינוחים ומתוקים מפתים, וגם אוכל אוכל. הריח הטוב ביותר בעיני נדף מדוכני הנקניקיות, אך המשפחה הודיעה שאת ארוחת הערב אין בכוונתה לעשות בעמידה בקור, אלא במסעדה. נשנשנו אגוזים מסוכרים שנמכרו בקונוסי נייר צבעוניים. עשינו כמה רכישות קטנות של שמונצס במחיר מופקע בדוכנים השונים. ניסינו לצלם, אך מלאכת הצילום היתה מסובכת ביותר, גם בגלל ההמון (אני נמוכה, וכל מה שהצלחתי לצלם זה את צפיפות האנשים), אבל בעיקר מכיוון שכדי לצלם צריך היה להסיר את הכפפות. הקור היה חודר וכואב כמו סכין. הידיים רעדו, ואפילו תמונה אחת טובה לא יצאה לי מהשוק המרהיב הזה. 

אחרי זמן לא רב המשפחה מיצתה את השוק, את הקור ואת הצפיפות ודרשה מסעדה לארוחת ערב. היה חושך וקר. ניסיתי להוציא את הטלפון כדי לראות את הרשימות שלי והוא קפא וכבה. ניסיתי להוציא את הרשימות המודפסות על דף, אך הידיים רעדו ובחושך לא ראיתי כלום. זכרתי רק שם של מסעדה אחת. לא יודעת למה זכרתי דווקא אותה. כנראה בגלל השם הקליט Bier & bierli. לא היה לי מושג אם זה קרוב או רחוק. הנער המשוחרר התנדב להוביל אותנו בעזרת האייפון החדיש שלו. הגענו לתחנת הטראם ועמנו עוד המוני תיירים שנמאס להם מהצפיפות והקור. כולם נדחסו לחשמלית. כמה תחנות, קלסטרופוביה קלה, חשש שעקב הצפיפות לא נצליח לרדת מהטראם, אבל בסוף ירדנו בתחנה הנכונה (כמה תחנות ספורות מהשוק, מרחק נסיעה של דקות בודדות). עוד כ 3 דקות של הליכה, ואנחנו בתוך החלל החמים של המסעדה. הגענו ברגע האחרון בו נותר שולחן אחד למי שלא הזמין מקום. אחרינו כבר החל להשתרך לו תור. מדובר במקום שמתמחה בבירות. יש שם מבחר עצום של בירות, והקירות מלאים במאות תחתיות של מותגי בירה שונים מכל העולם. האוכל המוגש הוא אוכל אוסטרי מסורתי. האוכל היה ממש טעים, ובעיקר חם. אני הזמנתי מאכל מסורתי של בשר בקר מבושל בציר ירקות ולצידו מן מחית תפוחי אדמה. האמת שהיה די טעים. היה חמים, טעים, אוירה טובה וצחוקים. ממש ערב כיפי ומהנה. 

 

אתר האינטרנט של המסעדה Bier & Bierli

שבעים וטובי לב חזרנו אל הדירה שלנו, לאחר יום עמוס חוויות מהנות. 

המשך היומיים הבאים בוא יבוא!

 

 

 

לדף הרשומה

פרובנס יום 4- מערת סנט באום, אופני רכבת, נוף עוצר נשימה וארוחה קצת מוזרה

18/11/2018

את הרעיון למסלול היום הזה לקחתי מתוך הבלוג הנפלא של זיוה רענן ״שמתי לב״

מלכתחילה נדלקתי על האופציה של אופני הרכבת, אבל לא הצלחתי ״להדביק״ להם אתר קרוב. וכשקראתי את ההצעה של זיוה לטייל במערת סט באום ובסנט מקסימין הקרובים לאופני הרכבת, נפל הפור. אני אוהבת ימים שיש בהם שילוב של כל מיני דברים. טבע, היסטוריה, תרבות, דת, אמנות. טעימות מכל מיני תחומים. או ימים שיש בהם שילוב של פעילויות: הליכה ברגל, רכיבה על אופניים, וכו׳. 

אז זה תוכנן להיות יום שכזה. קראתי על מריה מגדלנה הקדושה לנוצרים, שאזור פרובנס שימש תחנה חשובה בחייה, ושיש בו מקומות הקדושים לנוצרים המוקדשים לה. המפורסמים שבהם הם מערת סנט באום שם היא הסתתרה לפי האגדה, וכנסיית סנט מקסימין שם כנראה קבורות עצמותיה. בשילוב נוף יפה ורכיבה על האופניים, נראה היה שיהיה זה יום נחמד. לסוף היום תוכננה ארוחה במסעדה שהגעתי אליה במקרה דרך גוגל, ועל כך בהמשך...

היום התחיל פשוט לגמרי, נסיעה מהירה וקלה על הכביש המהיר (העולה כסף רב...). אולם בשלב מסויים הג׳י.פי.אס הוריד אותנו מהכביש המהיר לכבישים שהלכו והפכו יותר ויותר מאתגרים, עד לכביש צר מאד ומפותל שהתפתל לו על צלע ההר בפיתולים ממש חדים, עם מכוניות הנוסעות עליו במהירות מולינו ומאחורינו. היה קצת מאתגר לנהג וליושבת לצידו. הבונוס היה שככל שהכביש התפתל יותר, כך הנוף הלך ונעשה מהמם יותר ויותר מרגע לרגע. ירוק ורחב ונפרש לכל עבר. עם זאת, כשהגענו למנזר הקטן שנמצא למרגלות הסלע הענק בו חצובה מערת סנט באום, נשמנו לרווחה בהקלה גדולה. אנחנו לא מנהגי האקסטרים...

כאן המקום להגיד כמה מילים על מנווטי הדרך האלקטורניים למיניהם. הג׳י.פי.אס שהותקן ברכב השכור לא היה משהו. ניתן היה להקליד בו רק כתובות, וכתובות רבות לא הופיעו בו כלל או שהוא לא מצא אותן. waze עבד בדרך כלל מצוין, אך בגלל שלא היה לנו מתקן לטלפון הנייד ברכב, זה היה מוכב יותר. בסופו של דבר, הגבר התחבר ל navigator של Apple ו״השתלט״ על הג׳י.פי.אס של הרכב, וכך יכולנו לנסוע בנוחות לכל מקום. הבעיה הקטנה היתה המבטא של הנווט הזה שביטא את שמות המקומות בצורה מצחיקה ביותר עד קשה מאד להבנה... המנווטים למיניהם בוחרים לא אחת את הדרך ״הקצרה״ או ״הדרך המהירה״ שהיא לאו דווקא הדרך הנוחה למטייל. לכן אנחנו נעזרנו (במיוחד אחרי ההרפתקאה הזו) גם במפה של האזור שקנינו בארץ על מנת להבין לאן הנווט לוקח אותנו ואם אין דרך אחרת נוחה יותר. 

הגענו למנזר בדיוק בשעת הצהרים, כאשר לשכת המידע למטיילים היתה כמובן סגורה...

אם ממשיכים ממש טיפונת עם הכביש יש מגרש חניה גדול (לא מגרש החניה של המנזר), המהווה את נקודת היציאה למסלול הרגלי. המסלול הוא מסלול לא ארוך, אך הוא כולו בעליה די תלולה. נדרש קצת כושר כדי לעשותו. הוא מתמתח בתוך יער ירוק, סמיך ויפה מאד. כשמגיעים למעלה, דבר ראשון עוצרים ומסדירים את הנשימה, רק כדי שהיא תעצר שוב כשמסתכלים למטה על הנוף המפעים...

בתוך הסלע הענק חצובה מנהרה ובתוכה כנסיה קטנה, שם לפי האגדה התגוררה מריה מגדלנה. 

תחילת המסלול, הכל נראה סבבה לגמרי, תוהים מעט איך מגיעים למערה החצובה בסלע שנראה גבוה מכאן... היער יפיפיה ומפעים ביופיו. בדרך יש מעט שלטי הסבר בצרפתית. אנחנו נעזרים בגוגל טרנסלייט כדי להבין מה כתוב. הסבר על עולי רגל רבים ומכובדים שעלו בדרך זו לתת כבוד למריה מגדלנה, ביניהם מלכים חשובים. בהמשך הדרך נתהה האם המלכים טיפסו את השביל התלול בעצמם או שהיו עבדים מסכנים שסחבו אותם?!

המדרגות האחרונות של העליה. לוקחים נשימה...

ואז מסתובבים ורואים את הנוף. שום מצלמה לא תצליח לתפוס ולהעביר את היופי הזה. 

שלא נתבלבל, לא הגענו לכאן כדי לצפות בנוף

הכניסה לכנסיה חצובה בתוך הסלע:

אתר האינטרנט של מערת סנט באום

הירידה מההר היתה קצת יותר קלה, אבל עדיין מאתגרת. המסלול לקח לנו יותר זמן ממה שתכננתי, ולכן נאלצתי לוותר על הכנסיה בסנט מקסימין. מיד כשירדנו מהמערה שמנו פעמינו אל מסלול אופני הרכבת הנמצא במרחק של כ 50 דק׳ נסיעה מהמערה. הדרך מהמערה למסלול אופני הרכבת קלה לנהיגה ונוחה וללא אתגרים. אנחנו הזמנו אופניים לשעה 15:00, והגענו ממש בדקה ה 99 מתנשפים למדי. 

בצרפת יש מספר מסלולים של אופני רכבת. אלו מן אופניים שמותקנים על פסי רכבת ישנים וכך אין צורך לדאוג לניווט כי אופני הרכבת מובילים את הנוסעים בתוך המסלול. זו חוויה נחמדה מאד. הנסיעה היא בקבוצה, כאשר כל ״קרון״ כולל 2 זוגות אופניים, וספסל עליו יכולים לשבת עוד כ 3 אנשים. הרוכבים יכולים להתחלף במהלך הנסיעה. האופניים הם רגילים וחשמליים, כך שכשקשה ניתן להעביר למצב חשמלי והן נוסעות מעצמן. המסלול שאנו עשינו נמשך כשעתיים, בנוף נהדר. האמת שחשבנו שנתאמץ פיזית קצת יותר, ואף חששנו מכך לאחר המאמץ שבעליה אל ההר, לא היינו בטוחים שנשאר לנו כח ברגלים... אבל הרכיבה ממש קלה. הדרך הלוך היא רובה בירידה והאופניים די נסעו מעצמם. בדרך חזור (זו אותה דרך) היתה עליה קלה וכשהיה קשה הפעלנו את האופניים החשמליים. חוויה ממש כיפית ונחמדה. 

אתר האינטרנט של אופני הרכבת

תחנת הרכבת ממנה יצאנו לרכיבה:

לסיום יום הטעימות וההתנסויות הקצת מוזר הזה, הזמנו מקום במסעדה בכפר סמוך לצימר שלנו - הכפר רוביון. שם המסעדה נשמע מבטיח ״המטבח של סבתא שלי״. בעלת המקום מספרת כי סבתא שלה היתה בשלנית ושהיא מבשלת את המתכונים המסורתיים של סבתא שלה. כשקראתי את זה זה נשמע לי חוויה מעניינת, וגם הביקורות היו מצוינות. אז הזמנתי מקום. חשבתי לעצמי מסעדה בתוך בית מקומי, יכולה להיות חוויה...

חשוב לציין שכשתכננו את הטיול אמרנו לעצמנו שנהיה מוכנים לטעום דברים מעניינים, אבל לא נאכל ארנבות ולא נאכל צפרדעים. ובכן...

כשהגענו המקום היה נראה קצת חשוך ולקח לנו זמן למצוא אותו. אבל לא חשדנו. רק כשנכנסנו פנימה הסתבר כי אכן מדובר במסעדה בתוך בית מגורים, ושאנחנו האורחים היחידים הערב...

המסעדה מעוצבת ממש חמוד, במן מרפסת סגורה של הבית. בעלת הבית מאד נחמדה, אם כי קצת מופנמת ובישנית דבר שמעורר סוג של מבוכה. היא שאלה אותנו אם אנחנו רוצים לשמוע מה בתפריט, ולאחר שהשבנו בחיוב אמרה: סלט מקומי המכיל כל טוב, ולמנה עיקרית...מאכל מקומי מסורתי - ארנבת cool. אז גם הבנתי שאם המסעדה היא בתוך בית, אין מבחר, אלא רק מה שבעלת הבית הכינה לאותו ערב. ומה נגיד לה לאחר שהכינה לנו ארנבת במיוחד? שאנחנו לא אוכלים ארנבת? מה גם שהיא שם כדי לשאול לגבי כל מנה, איך זה, אם אהבנו וכו׳... היינו ממש במלכוד. כדי לרכך את הבשורה המרה הזמנו בקבוק יין מקומי. היין היה מעולה ממש ובעודו זורם בעורקינו התחלנו קצת להשתחרר ולהרגיש נח. 

הסלט במנה הראשונה היה טרי, טעים מאד, והכיל המון הפתעות וכל טוב. 

אחר כך הגיעה הארנבת. זה למעשה תבשיל בשר שמבושל בבישול ארוך. החלטתי להעמיד פנים שמדובר בבשר שאני מכירה. ברגע שהחלטתי את זה, נהניתי מאד מהמנה (סליחה מכל הצמחונים והטבעונים). למעשה זה היה מעדן...

לקינוח קיבלנו עוגה מעשה בית עם גלידה. טעימה בטירוף. 

לסיכום החוויה: האוכל היה מצוין. חוויה קולינרית ואנתרופולוגית. אכילת הארנבת השאירה אותנו עם ייסורי מצפון מסוימים ותחושה מסוייגת, למרות שהיה טעים. הארוחה הפרטית היתה מוזרה. היא היתה קצת פחות מוזרה לדעתי אם היינו מוכנים לכך. בעצם היתה זו ארוחת שף פרטית. בעלת הבית סיפרה לנו שהיא כבר אירחה כמה קבוצות מטיילים מישראל. כך שאם אתם מגיעים בקבוצה ומתארחים קרוב, או שאם אתם זוג שבא לחופשה רומנטית ומעוניינים בארוחת שף פרטית, זו יכולה להיות חוויה נהדרת. למי שיש לו תנאים לגבי הארוחה, פשוט צריך להגיד למארחת מראש, ואז היא תבחר תפריט אחר שמתאים יותר לטעמכם. בעלת הבית היא ללא ספק בשלנית מעולה. 

חיסרון נוסף: היא לא מקבלת כרטיס אשראי... לנו היו רק שטרות גדולים ובטח שלא סכום מדוייק ולה לא היה עודף, כך שנאלצנו לחזור אליה למחרת כדי לשלם, דבר ש״דפק״ לנו את ארוחת הערב של היום למחרת. 

אתר האינטרנט של המסעדה

לסיכום, זה היה יום מוזר ולא שגרתי, יחד עם זאת חווייתי וקצת הרפתקני, ולמה נוסעים לטיול אם לא כדי לחוות כמה הרפתקאות בקטנה?

 

 

לדף הרשומה

פרובנס - אצא לי השוקה: איל סור לה סורז׳ ופונט דו גארד

08/11/2018

שלום, שמי דורית ואני מכורה לשווקים...

אחד הדברים שהכי התרגשתי לקראתם בטיול בפרובנס הוא הביקור בשווקים. ולכן בבוקר יום ראשון, הבוקר השלישי לחופשתנו בפרובנס, קמתי אל קרני שמש זהובות שחדרו אל חדרנו בין חריצי הוילון. הציפורים צייצו ובישרו על יום שוק מושלם. לשוק הראשון של טיולנו צריך היה לבחור את השוק המרשים ביותר, ולכן, ללא היסוס, לאחר שראיתי תמונות שהעלתה מישהי בקבוצת הפייסבוק ״ישראלים מטיילים בפרובנס״, היה ברור שהשוק שאיתו נפתח את סיורי השווקים בפרובנס יהיה השוק של איל סור לה סורז׳. העיירה, היא עיירה תיירותית למדי והגדולה באזור הכפרי שבו היה הצימר שלנן. כמה מהמסעדות בהן סעדנו בהמשך ארוחות ערב , היו ממוקמות בעיירה זו, על הרחוב שלאורך הנהר. יש המכנים את העיירה ״ונציה של פרובנס״ על שם נהר הסורג הזורם בתוכה ויוצר מעין אי בין פלגיו. 

  

השוק של איל סור לה סורג הוא בין הגדולים בשווקי פרובנס. הוא מתקיים בימי ראשון וכולל שוק פשפשים ידוע ושוק איכרים. דוכני השוק נפרשים לאורך ולרוחב סימטאות העיר העתיקה ויוצרים פסטיבל צבעוני, ריחני וטעים. הדוכנים כוללים הכל מכל כל. דוכני ירקות, לחם, בשר, פירות ים ועוד. דוכני אוכל מוכן. דוכנים של תכשיטים, עבודות יד, כלי קרמיקה, מוצרי טקסטיל ועוד ועוד. פשוט חגיגה שלא נגמרת. בכל סימטא יש עוד דוכנים ועוד הפתעות. בחלק מהפינות יש גם נגני רחוב שמנעימים את הזמן. 

אם מגיעים ביום השוק מומלץ להגיע מוקדם ככל האפשר כדי למצוא חניה. אנחנו הגענו בסביבות השעה 9:00 ומצאנו את אחד המקומות האחרונים באחד החניונים הגדולים הסמוכים לשוק. תכננו להסתובב בשוק שעה שעתיים, ולבסוף בילינו במקום כ 4 שעות... סיירנו לאיטנו בשוק בין הסימטאות. התפעלנו מהדוכנים (דוכן ובו אין ספור סוגי עגבניות למשל. גדולות וקטנות, משוננות וחלקות, אדומות ואדומות ירוקות. לא ייאמן):

מיששנו והרחנו. אחר כך הלכנו קצת לחטט בדוכני שוק הפשפשים. ראינו שם כל מיני פסלונים מוזרים, כלי מטבח עתיקים, תקליטים ישנים, כל מיני מציאות מעניינות לחובבי הז׳אנר. לאחר שהסתובבנו פה ושם, רכשתי לעצמי מפה צבעונית וכמה כלי קרמיקה פרובנסיאליים, הרעב החל לנקר. עוד בעת השיטוט בין הסימטאות שמנו עיננו בדוכן שמכין כריכים מבגט טרי ומתפצפץ וניגשנו אליו. קנינו לנו כריך עסיסי מבגט טרי, עגבניה אדומה מלאת טעם, נקניקיה עסיסית וריחנית ועשבי תיבול. עברנו לגינה קטנה שבה הופיע בדיוק זמר שנסונים צרפתיים, והתענגנו על הכריך הטעים, המוסיקה הנפלאה והאוירה הנהדרת. לקינוח, הלכנו לגלידריה הסמוכה לפארק ושהוכתרה על ידי יוסי מהצימר בתור הגלידה הטובה באזור. הגלידה באמת היתה טובה מאד והיוותה סיום נהדר ליום שוק מפנק, מסעיר ומהנה. 

דוכן נקניקים. לא לטבעונים בעלי לב רגיש. הצרפתי חובבי בשר, ומבחינתם כל בעל חיים הוא פוטנציאל למאכל... לכן יש בשוק נקניקים מבשר של כל מיני חיות. למשל בשר חמור...

האם ידעתם שיכולים להיות כל כך הרבה סוגי שעושעית?

  

 

עם הגיענו לעיירה, עברה ברחוב הראשי שיירה של בעלי מכוניות עתיקות. הם פיזרו חיוכים לכל עבר ונראו גאים ומרוצים מעצמם. ככלל, הצרפתים חובבי תחביבים. לכל אחד רצוי שיהיה תחביב. הצרפתים, כך שמענו מנורית מדריכתנו ביום הראשון בסיור באקס אן פרובנס, אף מקדישים זמן מיוחד ביום לתחביביהם, מיד לאחר ארוחת הצהרים. זהו זמן קדוש ולא ניתן להמיר אותו במשהו אחר (למשל שעות עבודה רחמנא לצלן). 

       

אנחנו ביקרנו בפרובנס בסוף ספטמבר (עונה מושלמת!) לאחר קציר הלבנדר. לכן כל שוק התקשט בדוכן של זרי לבנדר יפיפיים:

אחד מדוכני האוכל המוכן: דוכן פאייה

נגני רחוב:

שוק הפשפשים של איל סור לה סורג הוא שוק פשפשים מאד מפורסם ואנשים מגיעים אליו במיוחד בסוף השבוע מכל רחבי אירופה:

   

הצרפתים מאד נאמנים לעצמם. אוהבים ויודעים לחיות. ולכן, עם כל הכבוד לעבודה ולכסף, זמן המנוחה, וזמן המשפחה לא פחות חשוב להם והם מאד מקפידים עליו. בשעה 13:00 אפס אפס. אוקלוק. בעלי הדוכנים מפרקים את דוכניהם. אז מה אם יש עוד המון תיירים עם מבט רעב בעינים וארנק פתוח. שיחכו ליום ראשון הבא. תוך דקות, הרוכלים מפרקים את דוכניהם ואין שוק. זהו. גם אם רצינו להישאר. אין. נגמר. פיניטו. 

אז לא היתה ברירה, לסור אל הנקודה הבאה. המון תכניות היו לי ליום הזה. אבל בגלל שהארכנו בשוק, וגם בגלל שהיינו במוד כזה של יום ראשון. החלטנו לנסוע רק לעוד אתר אחד. שאמנם היה רחוק יחסית, אבל ממש שווה. פונט דו גארד. פונט דו גארד הוא אקוודוקט מרשים ביותר ששרד מתקופת הרומאים. הרומאים שלטו בפרובנס ביד רמה ואף הפכו אותה לפרובינציה שלהם (מכן שמה). הם בנו בה ערים ומבנים מפוארים, ורשת תשתיות מפוארת לזמנם. 

האקוודוקט עוצר נשימה ביופיו. יש מלא דברים לעשות במקום: מעבר לצפיה באקוודוקט עצמו, ניתן להיכנס למוזיאון המסביר את הרקע, ההיסטוריה, איך בעצם בנו את הגשר הענק ועוד. במהלך שעות הבוקר ניתן לסייר בסיור מודרך שעולה גם לחלק העליון של הגשר, דבר שלא ניתן לעשותו כשמגיעים מאוחר וכבר אין סיורים מודרכים blush. כמו כן ניתן לטבול במימי הנחל הזורם למרגלותיו, לשוט בקיאקים, לעשות סיוים רגליים או לרכב על אופניים. מגניב לאללה. הדרך מאיל סור לה סורג לפונט דו גארד אורכת פחות משעה. האתר נמצא במרחק של כ 20 דק׳ נסיעה מאביניון. אנחנו הגענו קצת מאוחר. התחלנו את הביקור במוזיאון שבכניסה, על מנת ללמוד קצת על האקוודוקט וההיסטוריה שלו, אחר כך סיירנו לבד רגלית והתלהבנו מהגשר. טבלנו רגלים במימי הנחל הקרירים, הצלולים והנעימים. רצינו לשתות קפה בבית הקפה במקום, אבל חיכינו וחיכינו והמלצר לא ניגש אלינו, עד שבסוף ויתרנו. בית הקפה מתהדר במגוון רחב מאד של קוקטיילים למי שזה הקטע שלו. 

לאחר הביקור המרשים בפונט דו גארד, שמנו פעמינו בחזרה לאיל סור לה סורג, לארוחת ערב במסעדה שיוסי הזמין בה עבורנו מקום מראש. (חשוב להזמין מקום מראש לארוחות ערב, אחרת אתם עלולים  להישאר ללא ארוחה...). הושבנו בשולחן בחוץ, צמוד לתעלה הציורית. שתינו יין. אכלנו טוב. התענגנו על מופע של שירים אמריקאים (??) שנערך בפאב שליד המסעדה. הברווזים ששחו בנהר עשו קטעים מצחיים. היה טעים מאד מאד. בקיצור, סוף מושלם ליום מושלם. 

אתר האינטרנט של המסעדה: La balade des saveurs

   

אז זהו. עוד יום של שמש, טעמים וצבעים, היסטוריה ותרבות הגיע אל סופו. היה יום מושלם!!

 

 

לדף הרשומה

פרובנס - לה בו דה פרובנס וסן רמי דה פרובנס

היום השני לטיול: יום שבת, 22.9.18 : לה בו דה פרובנס וסן רמי דה פרובנס

הפעילו את הפטיפון הישן, שימו עליו תקליטים חורקים עם שנסונים צרפתיים קלאסיים, והתחילו את היום השני בפרובנס. מדי בוקר היה יוסי מקבל את פנינו לארוחת הבוקר עם מוסיקה נפלאה. צרפתית או ישראלית, תלוי במצברוח. בבוקר היום השני פגשנו במיסטרל. מיסטרל הינה רוח חזקה האופיינית לאזור. הרוח מגיעה מהים כנראה ונוצרת עקב התנאים הגיאוגרפיים של האזור. היא יכולה להיות רוח חזקה מאד. לרוב היא נמשכת בין מספר שעות למספר ימים. המיסטרל בעונה זו לא ממש מפריע לטיול. המקומיים סיפרו כי בחורף, כשקר, המיסטרל פחות נעים. היא כן קצת מפריעה לארוחת הבוקר, ולכן בבוקר זה ערך לנו יוסי את הארוחה בתוך המבנה ולא בחצר הציורית של הוילה. אחרי שטעמנו ממיטב המטעמים, וסיכמנו עם יוסי באיזו מסעדה יזמין לנו מקום לארוחת הערב, יצאנו לדרך. 

הדרך התפתלה בין שבילים צרים אפופים ירוק וכפרים ציוריים. לאורך הדרך ראינו רוכבי אופניים לרוב, ענף ספורט מאד פופולרי באזור. בקרבת לה בו דה פרובנס התפתלנו על שביל צר על צלע הר. הנוף היה יפיפה, הנהיגה קצת מאתגרת. בדרך עצרנו לצלם את הנוף העוצר נשימה. 

נושא החניה בלה בו קצת בעייתי. לקח קצת זמן למצוא חניה פנויה, אך בסוף מצאנו. יש לשים לב שהחניות בתשלום, גם אלה המסומנות שלצד הכביש. (אנחנו לא שמנו לב לכך, ומחכים לקנס שודאי יגיע...)

לה בו דה פרובנס היא עיירה ימי ביניימית יפיפיה בצורה יוצאת דופן. למיטב הבנתי העיירה משמשת לתיירות בלבד ואין בה תושבים. יש בה חנויות קטנות לרוב הממוקמות בתוך המבנים העתיקים. החנויות מוכרות מזכרות לתיירים, אוכל מקומי, ישנן גלריות אמנות ועוד. העיירה ממוקמת על גבעה, כשבראש הגבעה ישנה טירה, ששימשה כמחנה צבאי. הביקור בטירה (שאטו) מרתק. בחצר מוצבים כלי נשק עתיקים כגון תותחים שיורים כדורי אבן, עם הסברים על הביצורים והקרבות שנערכו באזור. הטירה עצמה העלתה אסוציאציה אצל חובבי הז׳אנר המבקרים במקום לסדרה ״משחקי הכס״. מכיוון שאני אינני מצופי הסדרה, נהניתי מיפיה סתם כך. הנוף הנשקף מהטירה, הן של האזור והן של הכפר, עוצר נשימה. 

אתר האינטרנט של העיירה ״לה בו דה פרובנס״

חצר בעיירה לה בו דה פרובנס:

סימטה בלה בו דה פרובנס:

חנות ממתקים מדליקה:

ועוד אחת:

הטירה:

הנוף מהטירה:

מראה גגות הכפר מהטירה:

אתר האינטרנט של הטירה שאטו דה בו הטירה פתוחה מדי יום בשעןת 9:30-18:30. בקיץ ובחופשות של הילדים מתקיימים אירועים בהם שחקנים משחזרים את הדמויות והאירועים שהתרחשו בטירה. בקופת הטירה ניתן לרכוש כרטיס משולב לטירה ולמחצבה בה מוצג המיצג האמנותי Carierres de Lumierres.

נהנינו מהביקור בטירה וכן משיטוט בסימטאות הכפר. לארוחת צהרים בחרנו בדוכן כריכים שהיו פשוט מעדן. ישבנו בגינה קטנה, אכלנו את הכריכים מלאי הכל טוב שנארזו בתוך בגט טרי ופריך, ונהנינו מכל רגע. את הקינוח רכשנו בחות שוקולדים ועוגיות מקומית (אני) ובגלידריה תוצרת בית, גלידה בטעם לבנדר (הגבר). 

משם צעדנו ברגל מרחק כמה דקות הליכה אל אטרקציה מקומית מפורסמת נוספת: carrieres de lumieres. מדובר במחצבה ישנה שהוסבה למן גלריה מיוחדת. בגלריה מוצגים מיצגים הכוללים הקרנה של יצירות אמנות, מלוות במוסיקה על קירות המחצבה. אחת לכמה זמן מתחלף האמן המתואר במיצג. ההקרנה התחילה במיצג מקסים לשירי הביטלס ועם ציורי צוללת צהובה. ולאחר מכן הגיע המיצג הראשי שיוחד לאמן פאבלו פיקאסו. המיצג כלל את יצירותיו הראשונות, שהיו יפות ורגילות, ובעצם מתאר את השינויים וההתפתחות שעברה יצירתו של פיקאסו עד לפיתוח הסגנון המיוחד לו. המיצג מרתק ואפילו מרגש, ונותן תחושה של ״להיות בתוך היצירה״. מקסים!!

אתר האינטרנט של ״קרייר דה לומייר״ בתקופת התיירות (אפריל - אוקטובר) המקום פתוח בין 9:30-19:00. בחורף השעות קצרות יותר. המקום פתוח 7 ימים בשבוע. 

כשהסתיים המיצג גילינו שבילינו חצי יום בלה בו דה פרובנס בלי להתכוון...

מלה בו דה פרובנס נסענו לסן רמי דה פרובנס. שוב, שבילים צרים בין ירוק משגע. בדרך נתקלנו לראשונה בשדרות הדולב המהממות שעוטפות ביופיין כבישים רבים בפרובנס. 

חנינו בחניון הסמוך ללשכת התיירות. נכנסנו ללשכת התיירות, לקחנו מפה וכמה המלצות. 

היעד הראשון שלנו היה המנזר ששימש בית חולים פסיכיאטרי ואשר בו אושפז הצייר ואן גוך לאחר שכרת את אזנו. כאן המקום לציין כי פרובנס היוותה מוקד משיכה לציירים מפורסמים רבים ביניהם ואן גוך ופיקסו ועוד רבים אחרים. הדרך מלשכת התיירות עד למנזר, המשמש עד היום כבית חולים פסיכיאטרי היא כק״מ אחד. בדרך יש שלטים ובהם ציורים שונים שצייר ואן גוך כששהה בסן רמי דה פרובנס. הציורים מלווים במכתבים שכתב לבני משפחתו מבית החולים. 

בחצר המנזר, יש גינה יפיפיה אותה צייר ואן גוך בציוריו. אחרי הביקור בגינה ניתן לעלות לחדר בו אושפז ואן גוך אשר עוצב בהתאם לציור שצייר במקום. מבחינתנו, חובבי האמנות, הביקור היה מרגש. 

על מסלול ההליכה בעקבות ואן גוך בסן רמי דה פרובנס

חצר המנזר בו אושפז ואן גוך, ואשר מופיעה בציוריו:

החדר בו אושפז ואן גוך ואשר גם הוא מופיע בציוריו:

לאחר הביקור בבית החולים, חזרנו בחזרה לעיר העתיקה של סן רמי דה פרובנס. בשלב זה כבר היינו קצת מוצפים מאתרים ומידע, והחלטנו פשוט לשוטט להנאתנו בסימטאות העיירה היפיפיה והציורית הזו. בגינה קטנה התכוננה להקה צרפתית למופע שייערך בערב, והנעימה את הרחובות בצלילים נעימים. בקצה העיירה התנהל לו יריד - לונה פארק כמו של פעם, מורכב ממשאיות כשעל כל משאית מתקן, או דוכן הגרלות, כמו שהיה בלונה פארק כשאני הייתי ילדה. עשינו קצת קניות. קנינו סבונים ועוד מוצרים ריחניים אופייניים לאזור בחנות מקסימה. שם ניהלנו שיחה קצרה עם המוכרת שהיגרה לכאן מבולגריה. אחר כך קנינו יין פרובנסיאלי מקומי, ולא פסחנו על חנותו של השוקולטייר הנודע Joel Durant שם טעמנו שוקולד אלוהי! כולל כמובן שוקולד בטעם לבנדר cool

תראו מה מצאנו בסן רמי בחנות למוצרי אמנות:

חנות סבונים פרובנסיאלית בסן רמי דה פרובנס. איזה ריח ניחוח:

אתר האינטרנט של חנות השוקולד של השוקולטייר הנודע ז׳ואל דורן

אחרי הסיור האיטי והקסום בסימטאות העיירה, שמנו פעמינו למסעדה בה הזמנו מקום, בכפר רוביון הסמוך לצימר שלנו. המסעדה הינה מסעדת בשרים. מסעדה טובה מאד. לא נפלנו מהמנות, בארץ אכלנו במסעדות בשר טובות יותר, אך היה בהחלט טעים ונעים. עובדי המקום אינם דוברי אנגלית, והתפריט בצרפתית בלבד. השתמשנו באפליקציית גוגל טרנסלייט כדי להבין מה בתפריט...

אתר האינטרנט של מסעדת הבשרים בה אכלנו ביום השני. מסעדת Au boeuf qui fume. ציון 3.5/5. מסעדה טובה בהחלט. אך היו בטיול טובות ממנה. 

הארוחה בלה בף:

תם לו היום השני לטיול בפרובנס. חזרנו לצימר מבוסמים מיין, נופים ואוירה. 

לדף הרשומה
12345
אני רק שאלה...

מתכננים טיול לצפון מזרח ארה"ב?

יש לכם שאלה? אשמח לענות! (כמיטב יכולתי )

שלחו את השאלה למייל:

dorit.rosenthal@gmail.com

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל barnoga אלא אם צויין אחרת