00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפורו של גואל לויצקי - איש הפלמ"ח מגן סדום

   "לא עשיתי כל מעשה גדול...מילאתי את חובתי" 

(גואל לויצקי במכתב מסדום לשרה אשתו שבקיבוץ אלונים)

גואל לויצקי ( 2/11/1917 -  6/3/2009)

 

 

מפקד מחנה סדום במלחמת העצמאות

לאחר ההצבעה הדרמטית באו"ם וקבלת תכנית החלוקה בכט' בנובמבר 1947, החלו התנכלויות לשיירות האשלג העולות לירושלים והתגברו ההתנקשויות ביהודים. באותה עת  נהרג מפקד המחנה בסדום, לוי שפיגלמן כששהה בירושליים. למחנה הדרומי המרוחק נשלח איש הפלמ"ח גואל לויצקי. בהחלטותיו האישיות ובהתנהלותו תרם לויצקי תרומה מכרעת להגנה על סדום ולשמירה על דרום ים-המלח בידי מדינת ישראל הצעירה.

ילדות ונעורים בעולם של ערכים והגשמה

אביו של גואל, אליהו, נולד ברומני שבאוקראינה. אליהו ברח לא"י לאחר שהתנקש בחייו של מנהיג פוגרום שהוביל קבוצת פורעים שבאו לפרוע ביהודים. בארץ היה לאחד משומריה העברים הראשונים של אחוזת בית היא תל אביב, שם למד את השפה הערבית מהשומרים הערבים איתם העביר ימים ולילות. את בית המשפחה בנה אליהו לויצקי במקום בו עומדת היום כיכר דיזינגוף. בהמשך, עברה המשפחה לעין גנים, סמוך לפתח-תקווה. שם הפך אליהו לפועל והיה לאורז התפוזים הראשון בא"י. 

 אליהו לויצקי (כורע מול הארגז): אורז התפוזים הראשון בארץ ישראל

לפרנסת המשפחה סייע אליהו, שהיה בעל ידע חקלאי, לפועלי המושבות בצפון, וסייע בעבודה ובשמירה.  באחד ממסעות העבודה לצפון פגש  אליהובאלכסנדר ובציפורה זייד. לימים יקשר גורלו של גואל לויצקי במשפחת זייד קשר הדוק. שליטתו בשפה הערבית וכישוריו כפועל הביאו להצטרפותו למפעל החשמל של פנחס רוטנברג כבנאי. היכרותו את מלאכת בנית תשתיות חשמל ושליטתו בערבית הביאה לכך שנשלח להקים את רשת החשמל בארמונו של עבדאללה מלך ירדן בעמאן.  (אחרי הסכם השלום עם ירדן הוזמן גואל לביקור אצל המלך )בעין גנים הכיר אליהו את שרה לבית קושניר. שרה גדלה בבית של משכילים חדורי אידיאולוגיה , והיתה לאחת מחלוצות שילוב הנשים בהגשמה בעבודת השדה בישראל. מטבח הפועלים שניהלה בעין גנים היה מוקד מפגש לפועלים צעירים.  כמו משפחות רבות אחרות נאלצו הלויצקים, תחת השלטון העותומני,  לנדוד בארץ במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה חיפשו מקום להיאחז בו בקביעות, אך רק בשנת 1932, לאחר שנואשו מרעיון ישוב מפרץ חיפה, הקימו את עמותת "גידרו" ויחד עם  35 משפחות  בנו   את  מושב ירקונה, צפונית  לפתח-תקווה והתיישבו בו. לבני הזוג נולדו חמישה ילדים.

גואל לויצקי נולד בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ביום י"ז בחשוון תשע"ח, 2 בנובמבר 1917, יום הכרזת בלפור – היום בו הבטיחו הבריטים כי בארץ ישראל יוקם בית לאומי לעם היהודי. באותה תקופה היו יהודי הארץ נתונים במבחן זהות, נחשדים בבגידה בממשל העותמני, סובלים מרעב, חלקם פליטים. הארץ עמדה להחליף שלטון מוסלמי בן 400 שנה בשלטון קולוניאלי בריטי. השם "גואל", ניתן לילד בשל אותו יום היסטורי. בעתיד, לכשיגדל, יזכה לכינוי "גואל ים-המלח".

בהתאם למחנה האידיאולוגי אליו השתייכו הוריו, החל גואל את לימודיו בבית ספר של זרם העובדים. כבר בראשית דרכו כתלמיד הפגין כושר מנהיגות: כשראה שבן דודו הלומד בבית ספר דתי שולט בקריאה ובכתיבה טוב ממנו, שכנע את סבו, שומר המצוות, לסייע לו ויחד, ללא ידיעת ההורים, נרשם בבית הספר הדתי בו למד בן דודו. מצד שני באותו הזמן, התלמיד הדתי, בן למשפחה פועלית, הפך לחניך פעיל בתנועת הנוער "הסתדרות הצופים העובדים", תנועה  צעירה שעסקה בפעילות צופית, והשתייכה לתנועת "הנוער העובד".  מדריכיו היו משה כרמל (מפקד חזית הצפון במלחמת העצמאות לעתיד) וישראל גלילי. פעילותו בתנועת הנוער הביאה לסילוקו מבית הספר הדתי, וגואל עבר ללמוד ב"תחכמוני" הדתי-ציוני, מבית תנועת הפועל המזרחי. שם נחשף הנער הצעיר לאימוני ארגון ההגנה ואף למחסן נשק סודי.

 

גואל המתופף (מאחורי התוף) בהסתדרות הצופים העובדים

ביומן  סיום הלימודים, ביולי 1934 כתבו לו מוכיריו ומכריו ברוח התקופה:

אימו, שרה, כתבה לו:

  "העבודה היא חיינו, זו סיסמתנו, כי בה נגאל את ארצנו".

  חבריו כתבו:

   "לך בדרכו של א.ד. גורדון", "לעבודה להגנה ולשלום, זו סיסמתנו, בה  נגאל את ארצנו", "התלכדות האמונה עם הרצון הינה הגורם והאמצעי להגשמת שאיפה. דע ללכדם !" (מלווה בדגל אדום מתנוסס),  "היה נכון לכל, לכל אשר ידרשו ממך עמך וארצך", "עבוד תמיד, אל תחשוב את העבודה לך לאסון, ואל תבקש למצוא לידה תהילה ושבח. טובת הכלל תהיה תמיד מגמתך". "גואל, הידיים עובדות והתלם פולח את האדמה, אתה אחוז במחרשה, לקראת שחרור האומה !".

   על רוח התקופה ניתן ללמוד מהכתוב באחד מעמודי הספר: על הפתק שכתבה חברתו רבקה לרר, "הסלע מתפוצץ השושנה נובלת וידידות נאמנה לעולם קיימת" הוסיף גואל בכתב ידו "נרצחה בידי ערבים שפלים, שואפי דם נקיים, בימי הדמים בנוסעה בעגלה מעבודתה בפרדס בדרך נס ציונה. בת 18 במותה.

בשנת 1932 עזבה כאמור המשפחה את תל אביב והחלה בעבודת החקלאות במושב ירקונה. גואל היה יד ימינו של אביו בעבודות המשק וחניך ומדריך בתנועת הנוער, שפעלה בתל אביב. למרות הסכנות שבדרך היה הנער  פעיל בפעילות בתנועה והשתתף בעבודות המשק כשאביו נוסע הרחק מהבית למטרות פרנסה ועזרה .

עם סיום לימודיו פנה גואל להגשמה. למרות הקושי, אישר האב את המהלך, ונתן לגואל את ברכת הדרך. גואל הצטרף למקימי קיבוץ אלונים שהוקם בסמוך למשפחת אלכסנדר זייד. עבור המשפחה שנזקקה לעזרת הנער בעבודת המשק היתה ההחלטה קשה. כמו במקרים רבים אחרים, נתנו ההורים את הסכמתם להתגייסות בוגרי מערכת החינוך הפועלית למפעל ההתישבות במקומות מרוחקים ומסוכנים.

כבר בגיל 14, בשנת 1931, עוד כשהיה תלמיד ב"תחכמוני", התגייס גואל לארגון ההגנה. "ההגנה" הוקמה על ידי הסתדרות העובדים הצעירה לאחר אירועי תל-חי והתקפות ערבים על הישוב העברי. הקמת הארגון הלא חוקי, המשך לארגוני "בר-גיורא" ו"השומר", היוותה שינוי בגישה הביטחונית בישוב. מהגנה על מספר ישובים קיימים, עבר כח המגן העברי המתחדש למגמת הגנה על הישוב העברי כולו, ובעיקר על ישובים מרוחקים ממרכז היישוב.

ההתישבות בעמק יזרעאל – קבוצת הרועים קיבוץ אלונים.

בשנת 1935, הצטרף גואל והוא בן 18 לקיבוץ אלונים, ששכן אז על גבעות שיך אבריק (היום צמוד לקרית טבעון). לפני כן, במאי אותה שנה, התגייס להגשים את החלטת תנועת הנוער העובד והלומד להקים קבוצת רועים בישוב קרית חרושת, במערב עמק יזרעאל. הקבוצה, אליה הצטרפו בני נוער ילדי הארץ ועולים חדשים, מנתה 70 חברים וחברות. בשלב הראשון התגוררו חברי הקבוצה באהלים ואט אט עברו לבתים בנויים. בימים ההם נכתב ביומן הקיבוץ: "הוחלט על חמישה חברים בחדר. יש תקווה לשוכני המערות והעצים". 

 קיבוץ אלונים בתחילת הדרך- אוהלים

אלכסנדר זייד ובני משפחתו עברו לגבעות שייך אבריק בשנת 1926 מקיבוץ כפר גלעדי. זייד שימש כשומר בשדות העמק. קריאתו לצעירים בשנת 1935 לבוא ולישב את אדמת העמק ולשמש כרועי צאן התקבלה כאמור כיעד הגשמה מיוחד על ידי מיטב בוגרי תנועת הנוער, וגואל לויצקי ביניהם. אנשי קיבוץ אלונים ומשפחת זייד היו לשכנים וידידי נפש. באוקטובר 1936 נרכש עדר העיזים עבור הקבוצה. קיני התנועה ברחבי הארץ וגם בגולה תרמו מכספם עבור רכישת העיזים. בשנת 1938 עברה הקבוצה לשטח חדש, שנתפס על ידי ערבים כבר בשנות העשרים,  והקימה את קיבוץ אלונים על שטחים שנרכשו על ידי יהושוע חנקין גואל אדמות העמק. כיבוש הקרקע, בלב יער האלונים העתיק, גרם לתסיסה בקרב הערבים יושבי הסביבה. קיבוץ אלונים היה אחד מחמשת ישובי חומה ומגדל הראשונים. 

על הימים הראשונים בקיבוץ כתב גואל להוריו ביוני 1938: "כמה שמח אני, טוב לי, זוכר אני את עצמי זמן רב, אבל אינני זוכר שמחה כזו   המלווה אותי בכל רגע ורגע ובכל צעד ושעל שעושה אני ממש להפליא. רואה ומרגיש דברים שזמן רב לא הרגשתי בהם ולא שמתי לב להם וכיום כה מורגשים הם, ואני חי אותם, ושמח אני שאני חי אותם, וחי בשלמות. ידועים לכם כל הפעמים שלי ביחסי עם אנשים. תמיד, בכל, היתה ההרגשה להמשיך ולחפש, תמיד הרגשתי שחסר עדיין משהו, וכיום שמח אני. הגעתי לאותה הנקודה שהאדם אומר בה, ביותר מזה לא חפצתי. השגתי את רצוני... רק עתה מרגיש אני כי טוב, טוב הוא שהתחנכתי בבית הורים כאלה שידעו לתת לי את כל יסודות המחשבה הציונית סוציאליסטית את יסודות המחשבה החברתית, זה לא מקרה שהגעתי לקיבוץ וזה לא מקרה שחושב אני דווקא כך ולא אחרת על יחסים חברתיים בין אדם לאדם ובין איש לזולתו. זהו פרי חינוך של בית פועלים בארץ ישראל". ובאותו מכתב הוא מציין כי "תמיד חזרתי והדגשתי כי חברה רוצה אני לי, ולא רק בחורה. טוב לי בהרגשתי זו כיום כי כאן מצאתי. כן, את זה אשר תמיד העליתי בדברים חברה (ההדגשה במקור). כרצוני מתמיד !"

אותה חברה היתה שרה לבית תומרקין, שתהיה לזוגתו ולאשתו לעתיד של גואל. שרה עלתה לארץ מגרמניה בשנת 1934 וב-1935 הצטרפה לקיבוץ אלונים שם הכירה את גואל. שרה היתה אחראית על המטעים ואקונומית בקיבוץ. במהלך השנים תנהל את בית משפחת לויצקי, תגדל את הילדים כשגואל משמש בתפקידים ביטחוניים רבים הרחק מהבית.  שרה תמשיך בניהול ענף המטעים של קיבוץ אלונים ותעשה עבודתה במטעים שמחוץ לתחומי הקיבוץ גם בימים בהם יעמוד כנגדה וכנגד בניה איום נקמת דם (הקשורה בעבודתו של גואל כפי שיסופר בהמשך)  מצד הבדואים בסביבה. 

שרה וגואל בשדות קיבוץ אלונים

רצח אלכסנדר זייד וההתגייסות לשמירה בשדות העמק

גואל לויצקי מונה למוכתר הקיבוץ, האחראי על הביטחון. בין היתר עסק גואל בשמירה אזורית יחד עם עוד חמישה שומרים-רוכבים. בשנת 1937, במהלך המרד הערבי הגדול (36-39) שפנה נגד הבריטים והיהודים, התגייס גואל לכוחות הנוטרים -  כח מגן בריטי שהיה באופן בלתי רשמי תחת פיקוד ההגנה. הנוטרים היו כח שיטור מיוחד שנועד להגן על הישוב. המפקדים הבכירים היו בריטים. מפקדי השטח היו יהודים. הנשק היה נשק בריטי חוקי. בשירות הנוטרים פעלו עשרה גדודים, בהם אלפי שומרים יהודים. גואל שירת בחיל הנוטרים עד שנת 1939. במסגרת שירותו בנוטרים פיקד גואל על יחידה של  "הנודדת", היחידה הלוחמת שאבטחה את צינור הנפט עיראק – חיפה תחת פיקודו של אורד וינגייט.  באותן שנים ניהלו המתישבים בעמק מאבקים קבועים עם הבדווים. חברי הקיבוץ נהרגו בפעולות איבה. פעילות הביטחון היתה חלק בלתי נפרד מחיי הקיבוץ.  גואל, כאחראי הביטחון, נקט במדיניות של יציאה מהגדר ופעולות של מתקפה, רדיפה והסתערות על הערבים התוקפים באירועי תקיפה  בהם הותקפו חברי הקיבוץ. פעולות אלה נלמדו על ידי מפקדי ההגנה והביאו  לשינוי תפיסת ההגנה מהגנה מפאסיבית לאקטיבית.  

גואל בנוטרים – שני משמאל

ב – 10 ליולי 1938 נורה אלכסנדר זייד מהמארב, 20 יום לאחר הקמת קיבוץ אלונים במקומו החדש והקבוע. זייד היה בדרכו משייך אבריק לישוב שהקימו הצעירים שבאו לסייע לו בהיאחזות ובשמירה על אדמות העמק. חברם איש המופת – נרצח מהמארב.

 גואל נתבקש לחקור ולאתר את הרוצח. חקירה אינטנסיבית החלה.

עקבות הרוצחים הובילו למאהל בדואי, בו שכנה משפחה של בדואי שהיה מקורב לאנשי אלונים. הרוחות סערו ובאסיפת הקיבוץ הוחלט לנקום את דמו של אלכסנדר ולהרוג את רוצחו. גואל טען בפני החברים  שעובדת היותו של הבדואי  מקורב ומיודד עם היהודים מעלה חשד שלא הוא הרוצח, וכי לא יסכים לפגיעה בחפים מפשע ללא הוכחה ניצחת. ואכן, בדיקה נוספת הוכיחה כי מדובר היה בהטעיה, וכי הרוצחים עברו בכוונה במאהל של הבדואי  ידיד היהודים. רצח זייד לא היה האירוע הקשה היחידי באזור באותה תקופה. במרחב חיפה ובעמק היו אין ספור אירועים אלימים. אך אלכסנדר זייד היה סמל לכח המגן הצעיר בארץ, והחברים ביקשו למצוא את הרוצחים ולנקום את דמו. לדרישה זו נוספה דרישתם של שלושת בניו של אלכסנדר זייד, שהודיעו כי אם הנקמה לא תהיה מצד כוחות המגן היהודים יעשו זאת הם בעצמם.

החיפוש אחרי רוצחו של זייד התעכב בשל צרות השעה וההכרח לעשות בתפקידי ביטחון דחופים.כשחזר גואל לויצקי לשמור על שדות אלונים אחרי שנה של פעילות הדרכה במסגרת ה"הגנה", המשיך בחקירה ויצר קשר עם נערה בדואית שהיתה מבאי בית זייד וגרה בין הבדואים. לאחר מספר מפגשים ושיחות גילתה הנערה את זהותו של הרוצח: בדואי שהחליט לנקום את מותו של בדואי אחר באירוע ירי כמה שנים קודם לכן, ושהיה אחראי לרצח יהודים נוספים. יצחק חנקין, בנו של השומר יחזקאל חנקין שהיה מבאי ביתו של זייד,  היה מעורב בתקרית ירי בה נהרג בדואי בן השבט של רוצח השומר המפורסם. רצח זייד היה נקמה על אותו אירוע. היכרותו של גואל עם הבדואים, והיכולת שלו לאתר ולשוחח עם אותה נערה ולגרום לכך שתספר ששמעה את הרוצח מתוודא על הרצח,  וסימנים מסייעים נוספים הם שהביאו   לפתרון התעלומה ולמציאת הרוצח זיהויו והריגתו.

התגייסות לפלמ"ח והנקמה ברוצחו של אלכסנדר זייד.

קיבוץ אלונים היה מבסיסי הפלמ"ח הראשונים בו שכן מטה הפלמ"ח. גואל לויצקי התגייס לפלוגה א' של  הפלמ"ח. מפקדו היה יגאל אלון. בקיבוץ אלונים כתב זרובבל גלעד את המנון הפלמ"ח, "מסביב יהום הסער".

למרות הידיעה באשר לזהות רוצחו של אלכסנדר זייד, לא נמצאו מי שיחליטו ויורו על הביצוע בקרב מנהיגי ההגנה. גואל פנה ליגאל אלון, אז מ"פ,  וזה התגייס לקבלת אישור מפקדת הפלמ"ח לביצוע תביעתם של אנשי אלונים ובני אלכסנדר זייד לנקום את מותו של השומר.

ביצוע הנקמה התרחש רק במרץ 1942, לאחר נסיונות קודמים בהם לא נורה הרוצח בעיקר בשל החשש לפגיעה בחפים מפשע. בניסיון ראשון הוביל את החוליה יגאל אלון. שלושה ימים אח"כ הוחלף אלון בזלמן מארט, שהוביל את המבצע. החוליה חדרה לאוהל, וירתה רק ברוצח שזוהה בוודאות. בניו של אלכסנדר זייד נשלחו לשהות במקומות אחרים בעת הפעולה, בכדי למנוע האשמתם על ידי השלטונות בנקמת דם. אחד משני היורים בקאסם טבאש, הבדואי רוצחו של זייד, היה יצחק חנקין, שהיה קשור לאירוע נקמת הדם שבגללו נרצח זייד. לאחר הרצח הודיעו בני בשפחת טבאש כי גואל לויצקי הוא בין היעדים לנקמת דמו. באלונים נערכו לנקמת הדם באבטחה מיוחדת על בני משפחת לויצקי ועל בתי הילדים של הקיבוץ. 

אירוע נוסף מעיד על מאפייני אותה תקופה:

בפברואר 1939 הוטמן מוקש בדרך בה אמור היה מפקד אזור נהלל, עימנואל מור,  לעבור במכוניתו. למרבה המזל עלתה פרה על המוקש, והמפקד ניצל. במפקדת ההגנה הוחלט על פעולת תגמול: לפוצץ את בתי המוכתרהערבי האחראי על הטמנת המוקש ולחסל אותו אישית. אנשי ההגנה ששהו במחנה אימונים יצאו לפעולה, כשהם מונהגים על ידי משה דיין, יגאל אלון וגואל לויצקי. בפתח ביתו של המוכתר פגשו גבר כבן 50  הלה הצהיר   כי הוא בנו של המוכתר. גואל טען כי הוא מבוגר מדי להיות הבן,  אך דיין החליט שבשם הזהירות שיש לשחררו. הבתים פונו מיושביהם ופוצצו, לימים  פגש גואל באותו "בן" של המוכתר שנהנה מהספק ושוחרר .... מכל מקום אחרי הפעולה, השקט חזר לאזור. 

גואל לויצקי מילא מגוון תפקידים והיה אחד ממפקדיו הראשונים של הש"י והפלמ"ח: בין היתר שירת בשירות הידיעות, ה"ש"י", היה סגנו של יגאל אלון בפלוגה א', היה מראשוני מומחי החבלה, מדריך חבלה, מדריך סיירות,  קצין מודיעין ומדריך בקורסי המכ"ים הראשונים בג'וערה, בין חניכיו היו יצחק רבין ויוספלה טבנקין. לאחר שעבר קורס מפקדי מחלקות, המשיך לתפקידים בכירים נוספים.לכל אורך הדרך היתה היכרותו של גואל עם התרבות והשפה הערבית, והבנתו שיש להעמיק ולהכיר את השכנים הערבים, בסיס ורקע לתפקודו כמפקד וכאדם. היכרותו עם המגזר הערבי תלווה אותו גם בימים שלאחר הקמת מדינת ישראל. בשנים 1945-1947 שימש גואל כרכז מודיעין של שירות הידיעות של ההגנה בנפת נהלל.

במהלך שירותו בתפקידים בטחוניים שונים נולדו שני בניו. בשנת 1939 נולד עמי-חי, וב 1945 נולד עופר. תפקידיו הרבים הביאו לכך שילדיו של גואל גדלו עם האם, כשאביהם מקדיש את מיטב זמנו בשירות מערכת הביטחון של המדינה שבדרך. 


הירידה לפיקוד על מחנה סדום בדרום ים-המלח

בשנים בהן שירת גואל לוויצקי כרכז המודיעין של הש"י באזור העמק, הגיעה חברת האשלג הא"י באזור ים-המלח לשיאה כחברה כלכלית וכמפעל שתמך בהתישבות הציונית בחבל הארץ המרוחק והמיוחד.

עם קבלת תכנית החלוקה בכט' בנובמבר 1947, דחו אותה הערבים והחלו   לתקוף את שיירות חברת האשלג שעלו מצפון ים-המלח לירושלים. המפעל, שהיה בבעלות בריטית ובניהול יהודי, היה אחד ממוקדי התעשיה הגדולים והמיוחדים בארץ ישראל המנדטורית. משה נובומייסקי, היזם ומנהל המפעל, איש מכרות מסיביר, הגה תכנית להפקת אשלג בשיטת אידוי בים-המלח עוד כשהיה ברוסיה, ולאחר שנים ארוכות של ניסויים ומאבק זכה בזיכיון להפקת משאבים ממי הים.

בשנת 1925 החלו ניסויים על החוף הצפוני של ים המלח המרוחק להפקת אשלג בשיטת האידוי. את הניסויים הוביל מוסיה לנגוצקי, שליחו של נובומייסקי, שפעל על חוף ים-המלח לבדו תקופה ארוכה. בסוף שנות העשרים הסתיים בהצלחה מאבקו של נובומייסקי לקבלת הזיכיון להפקת החומרים היקרים (לתעשית החקלאות והנשק העולמית) , והמפעל החל לצמוח בקצב מואץ. בשנת 1933 הוקם על חוף ים-המלח, תחת חסות חברת האשלג, הישוב העברי הראשון באזור – שכונת עובדי החברה. בשנת 1934, בכדי להגדיל את תפוקת המפעל, הקים נובומייסקי את המחנה הדרומי, בסדום. לסדום ירדו בסירות באותה תקופה, בשל היעדר דרך יבשתית למקום שהיה מהמרוחקים, הצחיחים והמסוכנים בארץ. השיט לסדום היה ארוך (למעלה מ 12 שעות לכל כיוון), והעובדים שהו במחנה שבועות רצופים ורק אז זכו לשבוע מנוחה בקרב משפחותיהם ברחבי הארץ.  למבצע הקמת המפעל בדרום הצטרפו עובדים נאמנים של חברת האשלג, ואנשי הקיבוץ המאוחד, שקיוו לקבל אישור להקמת קיבוץ בעבר הירדן המזרחי, בצד הירדני לעתיד של דרום ים-המלח.

בשנת 1939 , לאחר שנואשו מרעיון הקמת הקיבוץ בסדום, קיבלו אנשי הקיבוץ אישור מנובומייסקי להקים קיבוץ בצפון ים-המלח, על גדת הירדן. כך הוקם קיבוץ בית ערבה, שחבריו שילבו בין חיי שיתוף, עבודה במפעל האשלג ועבודה חקלאית. קיבוץ בית הערבה הפך תוך שנים ספורות לסמל ליכולתה של התנועה הציונית להפריח את השממה ולהפוך אדמה מלוחה ומקוללת לאדמה פוריה.

השילוב בין מתישבים בעלי אוריינטציה קיבוצית חברי הסתדרות לבין חברה כלכלית בבעלות בריטית ובעלת אינטרסים מורכבים היה טעון במתחים מיומו הראשון. יחד עם זאת , הצליחו אנשי חברת האשלג בהנהגתו של נובומיסקי לשמור על מסגרת שהכילה את האינטרסים כולם, חברת האשלג הביאה לצמיחה ולשגשוג גם בהיבטים הכלכליים, וגם בהיבטים ההתיישבותיים-ציוניים של חבל ים-המלח.

רקע: כט' בנובמבר – קבלת תכנית החלוקה והמאבק על האחיזה בים-המלח

קבלת תכנית החלוקה הביאה לאי ודאות גדולה בצפון ים-המלח ובדרומו. על פי ההחלטה נועד החלק הצפוני   להיות חלק ממדינה ערבית עתידית. אך הערבים דחו את ההחלטה מכל וכל. לפי אותה החלטה תוכנן הדרום להיות חלק ממדינה יהודית עתידית. ערביי הסביבה, כמו גם ממשלת עבר הירדן, ראו באזור כולו יעד לכיבוש במסגרת מלחמה כללית של ערביי המזרח-התיכון כנגד מדינה יהודית. עובדים ערבים שעבדו שנים ארוכות במסגרת חברת האשלג ואף התגוררו בתחומי הזיכיון הפכו לאוייבים פוטנציאלים, וכנופיות שעברו להתגורר ולפעול בסביבת יריחו הבהירו שבקרוב יפגעו בכל המפעל ההתיישבותי הציוני באזור.

נובומייסקי, שהיה בעל קשרים עם המלך עבדאללה הירדני, קיים שיחות ומהלכים בכדי שהמפעל והחברה לא יפגעו בשל ההתידרדרות המצב הבטחוני. מצד שני, אי הוודאות המדינית היתה עבור חברת האשלג עניין קריטי. סיום המנדט הבריטי היה עבור חברת האשלג קושי שאי אפשר היה לחזות את משמעויותיו נכון לסוף שנת 1947.  עבור המשתתפים בפעילות המגוונת בים המלח מדובר היה במשבר גדול.

ההתקפות על  שיירות האשלג בדרכן לירושלים התעצמו ואספקת האשלג נקלעה למשבר והופסקה, אז נאלץ נובומייסקי לחפש פתרונות למפעל עד שהמצב המלחמתי יעבור. בהמשך, כשהתברר כי האזור לפני מלחמה, קיים נובומייסקי משא ומתן עם עבדאללה בנסיון להשאיר את האזור מחוץ למעגל הלחימה. לקראת סיום המנדט הבריטי, פיטר נובומייסקי את העובדים. המהלך זרע פחד וחששות כבדים בקרב העובדים היהודים באזור. הקיבוצניקים שביניהם, שחשדו באינטרסים הכלכליים של חברת האשלג מלחתחילה בשל זהותה הבריטית ועובדת היותה פרטית, ראו בכך מעשה של פגיעה במפעל חייהם. עבור נובומייסקי, מדובר היה במהלך הכרחי, תוצאה של חוסר היכולת לקיים מפעל יצוא בו עובדים יהודים וערבים בזמן מלחמה. לא עזרו תרומתו הרבה של נובומייסקי להקמת בית הערבה ולחייהם של המתישבים באזור הקשה למחיה, המתח בין הגישה הסוציאליסטית המאורגנת לבין הגישה התעשייתית והכלכלית הביא להתנגשות בין שתי תפיסות העולם. גם במחנה ההתיישבותי היו מתחים. בקיבוץ המאוחד שרר מתח בין תומכי תכנית החלוקה לבין מתנגדיה. בקיבוץ בית הערבה התנהל דיון סוער בין החברים, דיון שבו התעקשה התנועה לא להתערב, באשר להתמודדות עם האיום הביטחוני הקשה מצד הערבים והלגיון הירדני. חלק מחברי הקיבוץ דרשו להילחם על טיפת הדם האחרונה על האחיזה בצפון ים-המלח, ואחרים הביעו נכונות לסגת ולשמור על החיים.  

על התקופה ההיא נכתבו לא מעט ספרים ומאמרים, כולם מעידים על התסכול הרב של העוסקים במלאכה, ועל המציאות המורכבת שהביאה לאין ספור מצבים של אי הבנה. בראיה לאחור, כמו תמיד, קל לנתח את האירועים ולנסות להסיק מה היה קורה אילו, אך עבור הדמויות שהיו בשטח באותם חודשים מתוחים המציאות היא שהובילה לקבלת החלטות. אירועי הדמים המשיכו וגוש עציון נפל. רבים נהרגו והלכו בשבי. בסופו של יום, ביום ה-20 במאי 1948, בפקודת המטה הכללי נטשו אנשי צפון ים המלח את מפעל חייהם, חיבלו במפעל וירדו בסירות דרומה לסדום. הפקודה לסגת דרומה באה, כאמור,  לאחר נפילת גוש עציון והטבח הנורא שביצעו חיילי הלגיון במגינים ובתושבים בכפר עציון. היה חשש גדול שמאורע כזה יחזור על עצמו בבית-הערבה. לנסיגה קדמו בבית הערבה חתימה על כתב כניעה של אנשי ההגנה ואנשי חברת האשלג מול אנשי הלגיון הירדני, כולל ביקור של קציני הלגיון הירדני  שבאו לראות את חפירות המגן בקיבוץ בית-הערבה.

באותם ימים של אי ודאות ומידע חלקי ומורכב, היתה דמותו של גואל לויצקי מרכזית בתהליך קבלת ההחלטות, ובראיה לאחור היתה התנהלותו כמפקד וכאדם אחת הסיבות המרכזיות להשארת דרומו של ים-המלח בידי מדינת ישראל.

 

 גואל לויצקי מפקד סדום:

גואל לויצקי , איש הביטחון ומפקד הפלמ"ח המנוסה, הגיע לפקד על מחנה סדום לאחר מותו הפתאומי של לוי שפיגלמן שהיה מפקד סדום ונרצח בירושליים. שפיגלמן שימש כעובד חברת האשלג והאחריות הביטחונית שלו – הייתה חסויה. הוא היה חלק מהמערכת שהתנהלה בתנאים מורכבים  מימיו הראשונים של המחנה הדרומי: חברה בריטית, בניהול יהודי, שעובדיה הם יהודים שכירים, יהודים חברי הקיבוץ המאוחד, מומחים לכרית אשלג  וערבים תושבי הסביבה. את תפקידו של גואל הגדיר האלוף משה צדוק (לרר), כשאמר לו שהוא יורד לסדום כדי למנוע מקרה נוסף של טבח של יהודים בידי עובדים ערבים, כפי שקרה בבתי הזיקוק בחיפה.

עבור איש הביטחון מהעמק, המציאות כפי שהתגלתה בדרום ים המלח היתה קשה. כח המגן שפעל במקום הורכב מאנשי פלמ"ח ואנשי חי"ש, שביניהם היה מתח. זהותו כפלמח"ניק לא סייעה לגואל לרכוש את אמונם של אנשי החברה בעלי הזהות הבריטית. בשלב הראשון הגיע גואל תחת מינוי זמני, לחודש וחצי. אך בהתנהגותו נראה כמי שלא בא להעביר את הזמן סתם. בסופו של דבר ישהה בסדום מינואר 1948 ועד ליולי אותה שנה.

מיד עם בואו הבהיר גואל שהאחריות הביטחונית במקום  היא שלו. כך בגלוי. גישתו לא התקבלה בהבנה על ידי הנהלת המפעל ובראשם- נובומייסקי. כבר בימים הראשונים, כשהתברר לו שעובדי החברה הערבים מסתובבים בשטח המחנה בסדום עם שבריות, העביר גואל הוראה למנוע את המנהג, ואסר, מסיבות מובנות,  כניסה עם שבריות למפעל . העובדים הערבים התלוננו אצל מנהלי החברה. אלו התלוננו על עושה הצרות במטה הפלמ"ח. כשממטה הפלמ"ח ביקשו מגואל לוותר, הודיע כי הוא מתכוון להתפטר היות ולא הגיע להיות עובד חברת -האשלג אלא כאחראי לביטחון. נחישותו הביאה לכך שעמדתו התקבלה, והשבריות לא "הופיעו" יותר במפעל. לא לפני שדאג גם להסדיר את יחסם הלא הגון של חלק מהשומרים היהודים כלפי העובדים הערבים.

במסגרת עבודתו כאחראי על הביטחון במקום החל גואל בהכנת מוקשים במסווה, ובהכנות לימים בהם יקשו הערבים על אספקת המים למחנה המנותק. בשלב מסויים החלו הערבים לפגוע בקווי אספקת המים שהגיעו מעבר הירדן המזרחי (ממעיינות עין-חוחאן שליד א-סאפי). ניסיונות לתקן את  קווי מים האלה נפגשו במארב ערבי והביאו ללקיחת עובדי חברת האשלג היהודים בשבי למשטרת סאפי הירדנית. בעיית איתור מקורות המיים ואספקת המייםתמשיך להיות בעיית מפתח לזמן רב במחנה הדרומי.

 פקודת הכניעה

כאמור, באפריל 1948 הפסיקו הבריטים ללוות את השיירות מצפון ים המלח לירושלים, והאזור כולו נקלע למצור. הקשר לדרום התקיים רק בזכות שייט סירות בניצוחו של מוסיה לנגוצקי איש חברת האשלג ועוזרו הותיק של נובומייסקי, ושל מטוסים שנחתו במישור עמיעז מעבר להר סדום והביאו עימם מוצרי בסיס ומידע מפנים הארץ.

באותם ימים הותקפו שיירות כוחות מגן ישראליים בדרכן לאזורים נצורים ברחבי הארץ, וספגו אבדות כבדות מאד. במטה ההגנה גברו החששות לקראת הבאות באזור ים המלח. נובומייסקי, בניסיון להציל את המפעל , פנה למשא ומתן עם הלגיון הירדני בנסיון לשמור את המפעל מהרס בלתי הפיך. המשא ומתן של נובומייסקי לא הבשיל, ובאותה העת הוחלט במטה ההגנה להודיע לאנשי בית הערבה והמחנה הצפוני על ההחלטה להכנע. בזמן שבמטה ההגנה החליטו כי אין להטיל על אנשי צפון ים-המלח את משימת העימות עם הלגיון הירדני שצפוי היה לפרוץ מערבה בדרכו לירושלים, היו בין מתישבי הצפון שהכינו את המפעל, בריכות האידוי וקיבוץ בית הערבה לעימות צבאי. מוסיה לנגוצקי ואחרים הכינו את השטח מבעוד מועד, אספו נשק רב ותכננו הצפת השטח במי מלח מהבריכות כדי למנוע תנועה חופשית ממשורייני הלגיון.

את העברת הפקודה להיכנע הטיל המטה על אמנון זעיר, "רודי", מפקד החי"ש באזור ירושלים והממונה על הישובים המנותקים במרחב. עד לקבלת ההחלטה ניסו אנשי ההגנה וחברת האשלג להגיע להסכמות עם אנשי הלגיון, אך בסופו של דבר על רקע ההצלחות הצבאיות שלהם הקשיחו הירדנים את עמדתם ודרשו כניעה ללא תנאי של כל היהודים באזור ים-המלח. על פי יומנו של דוד קורן איש בית הערבה, אנשי הקיבוץ נדהמו לשמוע על דבר הכניעה, כשם שנדהמו לראות את אנשי הלגיון וחברת האשלג באים לסיור וצופים בתעלות המגן שזה עתה נחפרו בקיבוץ כהכנה לקרב.

 ההתנגדות לפקודת הכניעה בסדום, הערעור והאישור להילחם

לאחר שנכשלו הניסיונות להימנע מכניעה ללא תנאי ומסירת כלי הנשק, העביר יגאל ידין ביום 19 במאי 1948 פקודה לתושבי הצפון לפנות את האזור ולרדת לסדום. בשלב זה הגיעה הידיעה שהדרום מסרב לכניעה. על ההחלטה לא לקבל את הפקודה היה חתום גואל לויצקי. אנשי החברה טענו שמדובר בהחלטה שמשמעותה התאבדות.

במסגרת הנסיונות להגיע להסדר כניעה ושמירה על המפעל, על עובדיו ועל אנשי בית הערבה תחת חסות ירדנית הודיע נובומייסקי לגואל לויצקי שמפקד הלגיון, גלאב פאשה הבריטי, יגיע למחרת לביקור בסדום, יום לאחר שיסייר באזור הצפוני. גואל הודיע בתגובה כי אם גלאב פשה יגיע לסדום, הוא יוכנס לבונקר כדי שלא יראה את הביצורים. על התנגדותו של לויצקי הגיב נובומייסקי בגערה ביידיש: "אתה עם המכנסיים הקצרים לא תגיד לי מה יקרה במפעל שלי". וגואל ענה ביידיש "אני כן אקבע".

באותו היום הודיע נובומייסקי כי עובדי החברה בים-המלח מפוטרים החל מיומיים אח"כ, 15 במאי.  העובדים, חלקם מאז ומעולם חשדו בהנהלת חברת האשלג כי בעיתות משבר לא תוכל להיות מגוייסת לטובת המאבק הלאומי בשל היותה בעלת זהות בריטית ובעלת אינטרסים כלכליים, ביקשו לנטוש את המקום. במעמד זה הכריז גואל לויצקי כי מרגע זה, סיום המנדט הבריטי, 15 במאי,  המפעל הוא רכוש מדינת ישראל, וכי ככזה יש להגן עליו ועל חבל סדום. בהכרזה זו גייס גואל את העובדים למטרה הלאומית, ומחנה סדום נערך להגנה.

ב-17 במאי הגיעה משלחת אנשי ביטחון מצפון ים המלח לסדום והודיעה לגואל כי הוחלט על כניעת הצפון והדרום וכי בצפון מתכוננים להגעת הלגיון הירדני. באותו מעמד הכריז גואל לויצקי "אני לא ממלא אחר הפקודה המוסרת חלק ארץ השייך למדינה גם לפי החלוקה", והוסיף "לא ניכנע".

באסיפת אנשי סדום ניסה רודי, המפקד שנשלח מירושלים, להצדיק את ההחלטה להכנע. לאחר שדיבר רודי פנה גואל לאנשים והודיע כי סדום לא תיכנע אלא תילחם. באותו מעמד הודיע גואל לאנשים כי כל אחד ילך לעמדתו, וכי אם יגיעו אנשי הלגיון למחרת בבוקר יש להלחם בהם. באותו לילה שלח מברק למטה ההגנה בתל אביב ובו ביקש רשות להלחם על סדום ועזרה בנשק כבד. "אם אין ברירה, אלחם עם מה שיש", כתב במברק. בתשובה שקיבל מתל אביב נכתב "יש להחזיק בסדום- חזקו ואמצו", ועל החתום – אמיתי (שם הקוד של דוד בן גוריון). עם האישור מגבוה לבחירה זו שלו, התפנה גואל להכנות לקרב מגן תחת מצור. בקשה בריטית לקבל את מצבור הנשק שהיה בסדום נענתה בשלילה. לצפון ים-המלח נשלחה הודעה, שמחנה סדום מוכן לקבל אליו את 600 אנשי חברת האשלג ובית הערבה. גואל ביקש את אנשי הפלמ"ח ובית הערבה להצטרף אליו לאחר שנודע לו על כניעת הצפון. "הם לא חתמו לפלמ"ח כדי ללכת בשבי", כתב באותם ימים אנשי הדרום ידעו שיהיה יותר קשה בתנאים שנוצרו במחנה המנותק,  אך החליטו שיתחלקו כולם במעט שיש.

 מכתבים לשרה לויצקי, אשתו של גואל, מחברים לנשק בסדום:

יוסף שר שלום כתב: "גם אנו קיבלנו את הוראת הכניעה. אלא שלמזלנו "המפקד" לא היה בחופש כי אם המפקד גואל לויצקי היה נוכח כאן והוא שבלם את המהלומה. והוא שעצר את כניעתנו, ודרש להילחם ולא ללכת בשבי. בדרישתו זאת הציל אותנו מהשבי והציל ישוב של 400 נפשות משבי..."

זיגי סמסון, מ"מ שהיה תחת פיקודו של גואל כתב לשרה בגרמנית : "בעלך הוא המציל של 700 אנשים, מציל ומשחרר אדמת ארץ ישראל – וכל זה כך על ידי יוזמה אישית...."

שלמה חבבו , לוחם מסדום, מתעד את ההוראה הישירה מבן גוריון לא להכנע, אחרי שגואל הודיע כי אין בכוונתו לשתף פעולה עם ההוראה. "לא להכנע בשום תנאי, עליכם להלחם".

מפאת חשיבותם של המכתבים, חלקים מהם מובאים כאן:









הפיקוד על מחנה סדום לאחר הנסיגה מהצפון

בלילה ה-20 במאי יצאו אנשי הצפון ההמומים בסירות דרומה, משאירים אחריהם מפעל חיים, שתי נקודות ישוב, רכוש רב, מפעל אשלג ובית קברות קטן. עשרות שנים של פעילות ציונית בצפון ים-המלח באו לקיצן. מפעל חייהם ומפעל האשלג חובלו  בידי המתישבים בטרם יצאו דרומה,  ועמדו להימחק בידי הליגיון הירדני ומפקדו הבריטי וערביי הסביבה שבאו לבזוז את המקום,. רק 19 שנים מאוחר יותר, לאחר מלחמת ששת-הימים, יחזרו מתישבים ציונים לאזור, והאחיזה הציונית בחלק זה של ים-המלח תצא לדרך חדשה. קצין האג"מ באותו אזור בעת שבית הערבה המחודשת עלתה על הקרקע היה לא אחר מאשר סא"ל עמיחי לויצקי - בנו של גואל לויצקי.

מאות האנשים שהצטרפו למחנה הדרומי, בו שהו למעלה מ-300 אנשים נוספים, היוו משימת פיקוד לא פשוטה גם בימים רגילים, לא כל שכן בימים אלה שלאחר פינוי אנשי הצפון מבתיהם עם חום מעיק ומחסור במזון ומיים ראויים לשתיה. המשימה הראשונה היתה למצוא דרך למקורות המים, שנותקו על ידי הערבים מעבר הירדן המזרחי. מקורות המים של מחנה סדום היו מעיינות מתוקים שמהם הובלו מים בצינור שהיה עכשיו מנותק. בשלב הראשון הביאו מים בחשאי בסירות מהארנון, ובשל המחסור במים, נמהלו המים שהובאו במים מליחים ממעיינות בסביבת המפעל. המים היו בעלי טעם רע וחלק מהאנשים סבלו מכאבי בטן וחולי. הניסיון לכבוש את משטרת צאפי ולשחרר את מקורות המים נכשל, וחלק מהלוחמים נהרגו. בתגובה למתקפה הפגיזו הירדנים את המחנה בארטילריה ומטוסים (עיראקיים). אנשי המחנה מצאו מחסה במערות שבהר סדום, מערות ששימשו אותם עד למלחמה כמקומות מנוחה קרירים. סדום היתה במצור.

למרות שסדום היתה תחת מצור, גואל נקט פעילות אקטיבית כנגד הליגיון. אנשי סדום יזמו הטרדות יום-יומיות כנגד הירדנים.  "לאחר העברת האנשים דרומה שלחתי מדי פעם חוליות לביצוע פיגועים במחנות הלגיון ביריחו ולהניח מוקשים בכביש ירושלים-יריחו וכביש סאפיה –קרק-טפילה (בירדן!). לא שקטנו כל יום הטרדה אחרת בכביש ירושלים ובשטחי ירדן. החבר'ה היו קוראים לי מ"צ (מחפש צרות)". מדיניות היציאה מהגדר בקיבוץ אלונים המשיכה ביציאה מסדום אל מול כוחות הליגיון.

עבור אנשי בית הערבה היה המפגש עם גואל לויצקי מפקד סדום – מפגש טעון. הם מצידם חשו כי ביצעו את פקודת הנטישה על הצד הטוב ביותר: הריסת המפעל (למורת רוחו של נובומייסקי), איסוף מהיר של הנשק הניתן להעברה והשלכה לים של נשק כדי שלא יפול לידי הערבים, העברת מזון חיוני לדרום ויצירת מכשולים רבים בהרס תעלות מים וביצורים כדי שלא ישמשו את האוייב. בנוסף, כל חברי בית הערבה נשאו בליבם את הלילות הארוכים בהם קיימו דיונים על האפשרות להישאר ולהלחם, על ההחלטה לפנות את הילדים ועל השאלה האם יש להישאר ולבחור ב"ברירת מצדה" כפי שקרא לכך אחד החברים. באותם ימים של דיונים סוערים ביקרו את חברי בית הערבה נציגי הקיבוץ המאוחד וביקשו את החלטת החברים באשר להישארות במקום. בסופו של דבר הגיעו נציגי כח המגן והחליטו עבורם כי יש להיכנע. חלק מאנשי בית הערבה היו ממקימי הקיבוץ, מהחבורה שהגיעה עוד באמצע שנות השלושים והתכוונה להקים קיבוץ בסדום. עבור חלקם היה גם כאב אישי מיוחד, לאחר שהשאירו את קברי יקיריהם בבית הקברות הקטן ליד הירדן, בית קברות שחולל על ידי הערבים כשהרסו את מה שנותר מהקיבוץ. ועכשיו, הם במחנה הדרומי בסדום שמפקדו איש פלמ"ח לא הסכים לפנות את המקום והם שהצטרפו אליו צריכים לחיות ולהלחם ביחד. המצב לא היה  נוח לאיש.

בשיחה קשה שהתקיימה בחדר האוכל של מחנה סדום, לאחר שאנשי בית הערבה ביקשו וחזרו וביקשו לקיים אותה, טען בפניהם גואל לויצקי כי עזיבת בית הערבה ללא קרב היתה מעשה שלא יעשה. "לא נמצא ביניכם אחד מאנשי תל-חי שיאמר: חי את ביתי איני עוזב", כך אמר גואל לאנשים שאת הקמת יישובם ציינו ביום יא באדר שנת תש, 1940, בוגרי תנועת המחנות העולים שראו בטרומפלדור מקור השראה מרכזי. במהלך השיחה היו קריאות ביניים ומחאות, אך גואל המשיך ואף טען כי אם היתה בית-הערבה נלחמת היה הדבר מעכב את הלגיון הירדני בדרכו לירושלים.

הנושא הכאוב של כניעת הצפון ימשיך וילווה את כל השותפים למערכה ההיא שנים רבות אח"כ.  דוד קורן, מנהיגה של בית הערבה, יגיד כעבור שנים רבות כי "בנסיגה מצפון ים-המלח איבדנו את בית הערבה, אבל זכינו במדינת ישראל". כמו כן יש לזכור כי בית הערבה והשכונה העברית כמו גם המפעל הצפוני היו בשטח שנועד למדינה ערבית, וספק אם ניתן היה להמשיך ולהחזיק בהם לאחר המלחמה. בנוסף , עסקו אנשי בית הערבה וגם אנשי חברת האשלג (בעיקר עסק בכך מוסיה לנגוצקי) בהכנות לקרב – באיסוף נשק, בהכנת ביצורים ואף בפעולות צבאיות כמו פיצוץ הדרך העתיקה מיריחו לירושלים בדרך ואדי קלט. אנשי בית הערבה ידעו גם להעיד כי הלגיון עלה לירושלים כשהוא חוצה את גשר אלנבי – מבלי לתקוף את החוף הצפוני, וספק אם ניתן היה לעצור בעדו מלעשות כך. הקרב בירושלים היה מתקיים גם אם היו בוחרים אנשי בית הערבה להלחם ולמות. לאחר המלחמה עלו חברי בית הערבה לגליל המערבי והקימו את הקיבוצים גשר הזיו וכברי, אך זכרה של בית הערבה ונטישתה היו עבורם זיכרון צורב שנים רבות. העובדה שצפון ים-המלח נכנע ללא קרב ליוותה את המתישבים עוד שנים רבות והיתה מקור לתחושות מורכבות, חלקן הועלו על הכתב וחלקן נותרו בליבותיהם של השותפים. העובדה שהארץ כולה היתה נתונה במלחמה, היה קושי גדול להגן על ישובים מבודדים והרושם הטרי של הטבח הנורא בכפר עציון – כל אלה היו  בבסיס הפקודה לעזוב את הצפון. נסיבות אלו  לא הקלו על התחושות הקשות שליוו את המתישבים שעזבו את ביתם שנהרס.

 מכתבים אישיים כהכנה לקרב ממנו לא יחזור

למרות הכעס על הכניעה ועל הנסיגה מבית הערבה ללא קרב, גילה גואל את תחושתו כלפי הגעת אנשי בית הערבה לדרום במכתב לאשתו : "גאה אני שעמדתי במבחן זה, טוב לראות את האנשים שמחים זקופים צועדים". למשפחה הוא כתב בין היתר את המילים הבאות: "יש לי הרגשת בטחון בצדקת המעשה הזה. תארי לעצמך שרה שלי חמודה, אני גואל שב לאחר המלחמה הביתה ופוגש בכל חברי וידידי ומכרי ובעיקר חברותיהם של החברים שנפלו וכולם כולם יודעים כי הייתי בסדום מפקד ואני נכנעתי ללא יריה. יכול היה לקרות שנכנע ללא קרב? עלו לפני כל חברי ומכרי וידידי ואתם אהובי שלי כיצד הייתי מסביר על זאת אי המלחמה? האם באמת צריך כל פקודה לקבל ללא ערעור? לא לא יקירי שלי יש פקודות שהמצפון, בפנימיותך, מרגיש הנך שצריך לערער ולצעוק חמס כבל העולם, ואז התוצאה ברורה. כיצד הייתי מסתכל בעיניה של בריינה, עליזה, רחל של מכבי ועוד ועוד רבות רבות הנשים הילדים והאמאות של חברי ומה הייתי משיב להן? תארי לעצמך שרה שלי את היום הזה ועתה אומר אני לעצמי "מה גדול היום הזה" ויצאנו מנצחים. אמנם הקרב עדיין לפנינו, אך בהרגשה כבר ניצחנו... אני הכינותי לעבדאללה תענוגות רבים, נקווה שהכל יהיה בסדר ונשוב אליכם אהובי בריא ושלם. זהירות במלחמה והנהלה בתבונה הם ערובה לנצחון. לא חסר לנו דבר אל דאגה להתראות בריאים ושלמים שלך באהבה רבה ובגעגועים..."

ולילדיו עמי (בן 9) ועופר (בן 3) כותב גואל לפני הקרבות: "ואתה עמילה חמוד ויקר, אמא תסביר לך את תוכן המכתב כולו. ודע בני החביב והיקר, זקיפות קומה של בן ארץ ישראל דרושה תמיד. מי אשר שאף אווירה של ארץ זו לא יוכל להיכנע ללא מלחמה. ועפר שעדיין לא מבין את משמעותן של מילים יבין רק צליל קול ויתחנך באווירה ואז כשיגדל יבין אף הוא. היו חזקים ואז נהיה כולנו חזקים".

 ההגנה על סדום – סוף דבר

מחנה סדום המנותק שוחרר בסוף נובמבר 1948. גואל לויצקי עבר לשרת כמג"ד בגיזרה אחרת, ולאחר המלחמה מונה כמפקד אזור המשולש. להחלטתו האישית להימנע מכניעה ולהלחם באותם הימים היתה תרומה מכרעת לכך שדרום ים-המלח היה לחלק ממדינת ישראל. בעקבות פיקודו על סדום באותה תקופה החליט האלוף שאלתיאל במאי 1949 להמליץ על גואל לויצקי לקבלת צל"ש. בהמלצה נכתב:  

"פקד על מרחב סדום בתנאי ניתוק מוחלט ומנע על ידי כושרו הצבאי וכושרו כמנהיג את כניעת החבל, שמר על ידי כך לעם ישראל את הריבונות על חבל ארץ זה"

ההמלצה לצל"ש. בסופו של דבר הוענקו רק צל"שים בודדים באותה מלחמה, מתוך אלפי המלצות. 



 לאחר עצמאות ישראל

ביולי 1948 עזב גואל את אזור ים-המלח והצטרף ללוחמים בנגב, שם השתתף בקרבות העזים כנגד הצבא המצרי הפולש. משם המשיך לקרבות בחזית הצפון, כשהוא מוביל כמפקד גדוד 91 בחטיבת עודד לתוככי לבנון במרדף אחרי כוחות "צבא ההצלה" של קאוקג'י שפלשו לישראל כשהם, כמו רבים ממנהיגי הערבים, מצהירים שישמידו את ישראל ויזרקו את היהודים לים. במהלך הלחימה נכבש הכפר פסוטה בתוכו היו כאלה ששיתפו פעולה עם לוחמי קאוקג'י. גואל יצא כנגד החלטה לגרש את תושבי הכפר פאסוטה למעבר לגבול, בטענה שחלק מאנשי הכפר סייעו לצה"ל. בין היתר פנה גואל למשה שרת ישירות אחרי שמפקדו,מדריכו לשעבר בתנועת הנוער משה כרמל, סרב לקבל את עמדתו. בסופו של דבר לא גורשו אנשי הכפר, והקשר בינם לבין משפחת לויצקי נשמר עוד שנים רבות. משלחות בני הכפר שספדו לשרה ולגואל כשהלכו לעולמם העידו יותר מכל על הקשר המיוחד שהיה בין גואל לבין יושבי הארץ הערבים.

ביוני 1949 התגייס גואל לצה"ל בדרגת רב סרן. תפקידו הראשון היה מושל המשולש, אזור מרובה אוכלוסיה ערבית במרכז הארץ. בין היתר היה גואל אחראי על חייהם של תושבי טייבה, טירה, קלאנסוואה, מייסר, ערערה, אום אל פחם וכפרים רבים נוספים.


בשנת 1950 החליטה אסיפת הקיבוץ כי גואל שימש מספיק בתפקידי ביטחון מחוץ למשק, וגואל מקבל את דין האסיפה ומוותר על תפקיד ביטחוני חשוב שהוצע לו  וחוזר הביתה.

בחורף המושלג של שנת 1951 נקרעה התנועה הקיבוצית והתפלגה. ויכוחים אידאולוגים קרעו קהילות , חברויות ותיקות ואף משפחות. הפילוג בין תומכי מפא"י וחבריהם מאתמול קטע שותפות ארוכת שנים באלונים וכל זה על רקע חילוקי דיעות אידאולוגיים. 15 משפחות תומכי מפא"י, ומשפחת לויצקי בתוכם, נאלצו לעזוב את הבית שהקימו 16 שנים לפני כן. ניסיונותיהם של גואל וחבריו  לאפשר חיים משותפים עם החברים/הלוחמים מאתמול "בזקיפות קומה רעיונית",  למרות המתחים, לא הועילו.

רבים מעוזבי הקיבוצים בתקופת הפילוג בחרו לעבור לקיבוץ שתאם את עמדותיהם האידיאולוגיות.   עוזבי אלונים בחרו בדרך אחרת. העוזבים החליטו להישאר יחד ולא לעבור לקיבוץ אחר. קבוצת המשפחות עלתה לגבעות שליד חוות זייד (קרית-טבעון של היום) והקימה שיכון חדש, "שיכון האלה", שנקרא על שם עץ אלה עתיק שעמד בסמוך לקיבוץ אלונים ובצילו החליטו להישאר יחד ולא לחבור לקיבוץ אחר כפי שעשו רבים אחרים. וכך בחרו לחזור ולהיות שכנים של בני משפחת זייד הידידים הותיקים.

בשיכון האלה חיו המשפחות באופן ששילב חיים פרטיים עם חיי קהילה ושיתוף. החיים כללו ניהול ענייני האגודה המשותפת וחיי תרבות וחברה כפי שהכירו החברים עוד מימי תנועת הנוער והקיבוץ. במקום הוקם "בית השומר", בו ציינה הקהילה את ליל הסדר מדי שנה. מלבד ייצוג הקהילה בפני המוסדות השונים נהג גואל לספר אגדות מתרבות ישראל וערב בלילות של חג ומועד. שרה עבדה כמומחית בתחום המטעים בסביבה. 

השיח אמין טריף, מנהיג העדה הדרוזית, בביקור אחד מבין רבים בבית המשפחה בשיכון האלה.


מדי שנה, בערב יום העצמאות, היו החברים לנשק מימי המאבק על הקמת מדינה מתכנסים לחגוג בביתו של מאיר עמית, ידיד ותיק, שהיה גם הוא בין חברי קיבוץ אלונים ולימים יהיה ראש אמ"ן, המוסד ושר בממשלת ישראל. בין היתר שמר גואל על קשר עם יצחק רבין, שהיה בין חניכיו בימיו הראשונים של הפלמ"ח.  מכתב לגואל כינה כינה אותו יצחק רבין  "אחד ממיילדי המולדת". יצחק רבין לא שכח את חלקו של גואל בשמירה על גבולה של הארץ ובהגנה על סדום, והזמין אותו למעמד החתימה על הסכם השלום עם ירדן בערבה בשנת 1994.

 ב 4 בנובמבר 1995 קיבל גואל בהלם את הידיעה על הרצחו של יצחק רעו. כמו עבור רבים מבני דור הפלמ"ח, העובדה שרוצח יהודי קטל את אחד מלוחמיה ומנהיגיה הגדולים של מדינת ישראל היתה קשה לעיכול. 


הקדשה אישית מחברו ורעו של גואל, חיים גורי.

 

באותם ימים של התחממות הקשרים עם ממלכת ירדן שלח גואל למלך חוסיין תמונה של אביו אליהו מהתקופה בה התקין את מערכת החשמל בארמון סבו של חוסיין, עבדאללה. חוסיין הזמין את גואל לביקור אישי בארמונו, וגואל איש הפלמ"ח שלחם מול הירדנים בסדום בשנת 1948 היה לאורח כבוד של מלך ירדן לאחר עשרות שנים.

 חוסיין מלך ירדן מארח את גואל לויצקי במשכנו בעמאן (מימין-משה שמיר שגריר ישראל בירדן)


 קשריו הטובים של גואל עם ערביי הסביבה היו לשם דבר ולא נפסקו עם הקמת המדינה. גואל ביקר אצלם, הם ביקרו אצלו, השתתף בשמחותיהם, הוזמן לביתם והשתתף בטקסים שלהם, השכין שלום בין ניצים, עשה "סולחות" ואף רקם עם אחדים יחסי רעות עמוקים. מידי חג היו באים מנהיגי העדות הערביות וחברים ערביים לביתם של גואל ושרה לויצקי לבקרם ולא ויתרו על הקפה המשובח ששרה למדה להכין לפי כל כללי הטקס והמסורת.

בשנת 1953 מונה גואל לאחראי על מס ההכנסה במגזר הערבי. התפקיד הרגיש והחשוב דרש היכרות מעמיקה עם התרבות ועם ההנהגה הערבית. 

במלחמת ששת הימים התגייסו גואל ושני בניו עמי ועופר ושרתו בחזיתות השונות: בגולן, בירושלים ובסיני.

לאחר מלחמת ששת הימים פעל גואל בתחום המיסים גם בשטחי יהודה שומרון ועזה. עד פרישתו לגמלאות שימש גואל סגן נציב מס הכנסה וממונה על המיסוי במגזר הערבי מטעם משרד האוצר.


סוף דבר

לאחר פרישתו לגמלאות פנה גואל לפעילות התנדבותית בתחומים שונים. הפלמחניק הגימלאי היה פעיל באירגוני סביבה שונים והצטרף לארגון גימלאי הנוטרים שם עסק בהקמת מוזיאון הנוטרות שבמבנה הישן של משטרת נהלל (סמוך לבית שערים של היום).

ב-12 במאי 1990 נפטרה שרה לויצקי. גואל נשאר לבדו בשיכון האלה, סמוך למקום בו הכירו בנערותם ומול העמק בו הקימו את ביתם. בשנים האחרונות לחייו עבר להתגורר בדיור מוגן בנתניה, סמוך למשפחות בניו, עמי ועופר.

גואל לויצקי נפטר ב-6 במרץ 2009. האיש שנולד ביום ההכרזה על מתן בית לאומי לעם היהודי חי חיים מלאי הגשמה, חיים בהם תרם רבות לתקומתה של מדינה יהודית עצמאית.  


נכתב ונערך בעזרתו הרבה של עפר לביא (לויצקי).


לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

40 למותו של יהודה קופילביץ`- אלמוג

בקיץ הקרוב ימלאו 40 שנים למותו של יהודה אלמוג. יהודה, ממיסדי גדוד העבודה ע"ש טרומפלדור, עבר דרך ארוכה ומגוונת בהנהגת צעירים בדרך להגשמה ציונית.

על פרשת חייו ותרומתו החשובה לתחית ים-המלח ניתן לקרוא בפרקים הבאים:

יהודה קופילביץ' אלמוג:  מליטא לים-המלח

יהודה אלמוג לאחר קום המדינה

לדף הרשומה

דוד קורן 1917-2011

David Koren.jpg

 

הלך לעולמו דויד קורן ממייסדי וממנהיגי קיבוץ בית-הערבה והישוב העברי בצפון ים-המלח בתקופה שלפני קום המדינה. 

קורן, יליד ירושלים היה חניך תנועת הנוער "המחנות העולים". אדם רב פעלים שהשאיר את חותמו בצפון ים-המלח ובגליל המערבי, שם הקים בית חדש עם חבריו לאחר קום המדינה.

קורן הוביל תהליכי בניה ויצירה שנים ארוכות. בספרו "בסימן קריעה" מתוארים החודשים האחרונים של הישוב בצפון ים-המלח לפני הפינוי במאי 1948.

בין שורות יומנו האישי מציג קורן מציאות כואבת ומורכבת שהיתה מנת חלקו ומנת חלקם של חבריו למפעל ההתישבות העברי החלוצי באדמת המלחה.

הלך מאיתנו אחד מאלה שהובילו את המפעל הציוני שנים רבות:

באמונה באדם

באמונה בזכות לריבונות יהודית

באמונה בהגשמה התישבותית

באמונה במעשה המדיני-הריאלי

 

יהי זכרו ברוך

 

 

המעוניינים להעמיק וללמוד מוזמנים לצלול לספריו העוסקים בהתישבות בים המלח: "בסימן קריעה" ו"ההגנה על סדום". 

לקריאה נוספת: דויד קורן באתר ויקיפדיה

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מתישבי השכונה העברית

בתמונה: ילדי השכונה סמוך לשלט ההנצחה באתר השוכנה העברית בצפון ים- המלח, 2009.

 

הגעתם של אנשי השכונה העברית לים המלח היתה חלק מצמיחתה של התעשיה באזור. העובדים היו אנשי מקצוע, שכירים. רעיון ההתישבות בשכונת משפחות עלה היות ורצו להיות קרובים לבני משפחותיהם.

הזהות המקצועית יצרה מתח קבוע בין אנשי השכונה לבין מתישבי בית הערבה. המתח הזה עלה עוד בימי הישוב[1] , אך בצורה בולטת יותר עלו מתחים לאחר קום המדינה, כשאנשי השכונה הרגישו שסיפורם עומד בצילה הגדול של פרשת בית הערבה וכי ההתישבות בשכונת העובדים אינו נתפסת כחלק מהמאמץ ההיסטורי לישב את ים-המלח. מיקומה של השכונה העברית וסיפור ההתישבות בה נעלם , ספרים לא נכתבו עליה ואף אחד לא שר לה שירים. עובדת היותה קודמת לבית הערבה, והעובדה שעובדי חברת האשלג שילמו במיטב שנותיהם וחלקם אף שילמו בגופם – בפציעות, מחלות ומוות בתאונות עבודה ובאירועים בטחוניים, לא עזרה לעיצוב הזיכרון. ילדי השכונה נשאו את עלבון הוריהם שנים רבות.

בשנת 1993 עלו הילדים של השכונה למקום בו עמדה סביבת ילדותם והעמידו שלט לציון 60 שנה להקמת השכונה העברית הראשונה בים-המלח.

עובדי חברת האשלג, ביניהם מתישבי השכונה העברית, תרמו את מיטב יכולותיהם וכישוריהם לטובת המדינה שבדרך. לאחר נטישת החוף הצפוני וחורבן השכונה, התפזרו בארץ והמשיכו לתרום ככל יכולתם. בדרישתם מנובומייסקי להקים את השכונה ואת בית הספר הקטן בצפון ים המלח בשנות השלושים היו חלוצים, גם אם לא זכו להנצחה הראויה במהלך השנים.

את הבתים בעלי שלוש הקומות, מגדל המים, הצרכניה ובית הספר הרסו ערביי הסביבה והירדנים. החולפים על פני המקום בו עמדה השכונה לא יכולים להבחין אפילו בגלי ההריסות אותם פיזרו הירדנים ביסודיות.

באחד משטפונות האביב של סוף המאה העשרים נחשפו צינורות החרס של מערכת הביוב של השכונה והסגירו את מיקומם של חלק מהמבנים הגדולים שבעבר נראו מרחוק. הים אמנם נסוג עם השנים והוא נראה הרחק דרומית-מזרחית למקום בו שטפו גליו לפני כמה עשורים, אך העומד על חורבות השכונה היום יכול לדמיין כיצד חיו עשרות משפחות על חוף ים המלח בתקופה אחרת, עם חלומות אחרים.

 

הנצחה מאוחרת

בשנת 2007 העמידה המועצה האזורית מגילות ים-המלח שלטי הנצחה במקום בו עמדו השכונה העברית משנת 1933 ובתי ההרחבה הנוספת משנת 1947. סוף סוף יכולים מטיילים לצעוד בין הריסות השכונה, לעמוד סמוך למלון קליה הישן שקומותיו התחתונות נחשפו גם הן ולצפות בסביבת מפעל האשלג הצפוני.  עכשיו יכולים גם אלה שלא היו בסוד הסיפור להגיע וללמוד את סיפור ההתיישבות המיוחד והנשכח של צפון ים המלח, והתמונה בעלת שני החלקים – הצד המפעלי (חברת האשלג) והצד ההתיישבותי החלוצי ה"פועלי" (הקיבוץ המאוחד, תנועות הנוער והקיבוץ), הודבקה והושלמה.

 



 

[1]ראה אירוע כט' בנובמבר, תאור ב"בסימן קריעה", דוד קורן

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

יא` באדר - 70 שנה להקמת קיבוץ בית הערבה !

ביא' באדר תש', שנת 1940, התקיים טקס הנחת אבן הפינה לקיבוץ בית הערבה. ההתישבות שהחלה במחנה אוהלים בקיץ של 1939 הפכה עד מהרה לסמל ליכולתם של צעירים חדורי אמונה להתישב בחבל ארץ קשה, על אדמה מלוחה, ולהקים בית עברי שיתופי ומבוסס.

חברי בית הערבה בחרו להתישב על גדת הירדן. הם יכלו להתישב בלב העיר יריחו שהיתה כפר קטן ומוזנח, אבל הם בחרו בדרך אחרת. אנשי בית הערבה בחרו להיות שכנים טובים, החיים חיי עבודה, הגנה ושלום.

במגילת היסוד שלהם כתבו כי בזיעת אפם הם מתכוונים  להוציא לחם מהארץ המלוחה, המקוללת, מניחים יסודות להתישבות שהיא מעשה יצירה ציוני עברי, הוכחה ליכולתם של יהודים לשנות את ציר ההיסטוריה ואת הנתיב בו צעדו יהודים במשך דורות.

קיבוץ בית הערבה הוקם עם פרוץ מלחמת העולם השניה. הצעירים שהקימו אותו היו חלק מתנועה גדולה ששילבה בין הקמת בית לאומי יהודי עצמאי לבין תפיסת עולם שוויונית, אנושית, מתקדמת בה חיו יחד הרעיון והמעשה.

בית הערבה ננטשה בפקודה במאי 1948. חבריה השתתפו בהגנה על סדום ובשמירה על גבולה המזרחי של המדינה שבדרך. תשעה חברי קיבוץ נפלו במערכה על הגבול המזרחי שלנו. לאחר המלחמה הקימו חברי הקיבוץ את הקיבוצים כברי וגשר הזיו בגליל המערבי.

 

פרטים נוספים על בית הערבה ניתן לקרוא בין פרקי הבלוג, כאן מימין. 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אודי איזק אלא אם צויין אחרת