00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"אבא" נמצאו 8 פוסטים

יום הזכרון 2012

בדרך כלל בימי הזכרון אני עובדת. ואחרי העבודה חוזרת הביתה, פותחת את הטלויזיה ויושבת מרותקת את מול הכאב החשוף הזה שמוקרן כל היום. משהו בי הרגיש את הצורך הזה לכאוב... להזדהות... לכאוב. בערב יום הזכרון הסעתי חברה לעבודה הביתה. היא לא רצתה להזיז את הרכב כי היא גרה לא רחוק מהעיריה, ובערב היה את "שרים בכיכר" כך שכל הרחובות נסגרים אחה"צ וקשה מאד למצוא חניה. בדרך דיברנו על כל מיני דברים ומצאתי את עצמי מדברת איתה על כך שאנשים לא עוצרים בזמן הצפירה, וכמה זה נורא שכשכבר מישהו טורח לעצור - דורסים אותו. מאד מעסיקה אותי הפרשה הזו. מאד מכעיסה אותי הפרשה הזו. אני חושבת שזו חובה לעמוד בצפירה. אני חושבת שאם יש משהו שמגדיר אותנו כעם אחד, זה בדיוק האירועים האלו - זכרון יום השואה, יום הזכרון. אלו תמיד האירועים בהם כולנו עומדים כגוש אחד, מאוחדים בכאב. ולכאב יש המון כוח לאחד, כי היחד עוזר ומקל על הכאב. ואני חושבת שלא לעמוד בצפירה נוגד את ה"ביחד הזה" ובעיני זה פסול. ה"ביחד" הזה הוא אחד הדברים היפים בעיני בעם שלנו, וזה מכעיס אותי שיש אנשים שמזלזלים בזה. כל כך קשה לעמוד בצפירה ולהקדיש דקה או שתיים לזכר אנשים שמתו על לא עוול בכפם, רק בגלל שהיו יהודים? לזכר חיילים שהיו בעצם ילדים שמתו בשביל המדינה הזו? לזכר אנשים שפשוט היו במקום הלא נכון ברגע הלא נכון ונהרגו באחד מפיגועי הטרור? כולנו הרי מכירים לפחות אחד כזה. חבר של חבר. הורה של חבר או אפילו מישהו קרוב יותר. מישהו שהיה בשואה, מישהו שקרוב משפחה שלו נהרג במלחמה ומישהו שמכיר מישהו שנהרג בפיגוע טרור. זה לא פוסח על אף אחד מאיתנו. כל כך קשה יום אחד לא לנסוע במכונית ולא לאכול בפומבי? אני לא חושבת שאפשר להכריח אותנו לצום, אבל אני חושבת שראוי לכבד את מי שבוחר כן לצום.   כשהגעתי הביתה פתחתי טלויזיה, כיוונתי לערוצי הרדיו וישבתי והקשבתי לשירים. למחרת בבוקר קמתי, פתחתי טלויזיה והקשבתי לשירים. ושרתי איתם. וממש הקשבתי למילים. ולאט לאט הקול שלי התחיל לרעוד, העיניים התחילו לזלוג שוב מעצמן.   פעם היו כותבים שירים אחרת. היו דימוים, היו רמזים, היו שורות נוקבות. היום הכל חשוף, הכל גלוי, הכל ברור ומאכילים אותנו בכפית. משום מה השורות של פעם, בעיניי, חזקות יותר.   "כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר אז בעולם הזה עצוב לנו יותר
לדף הרשומה

יומולדת לאבא

(נכתב ב-4 לנובמבר)   היום יש לאבא שלי יומולדת. הוא היה צריך להיות בן 83 היום. כשאבא שלי נפטר, בדצמבר שעבר, אחד הדברים שהחלטנו עלים הוא מסורת חדשה, שבכל יומולדת שלו נעשה ארוחת ערב עם הילדות, ונכין את המאכלים שהוא הכי אהב. לזכרו. כשישבתי עם אחותי השבוע לחשוב מה נכין לארוחת ערב, הדברים בא לנו ממש במהירות, ושתינו הסכמנו בקלילות על התפריט: מנה ראשונה -  לטקעס, כבד קצוץ, סלט איקרא. לטקעס הן קציצות שעשויות מביצה, מים, קמח מצה ותבלינים. בדרך כלל מכינים אותן בפסח, ואבא שלי מאד אהב אותן. מנה עיקרית - גולש. בכל מסעדה שהיינו בה לא היה בשר לבן - גולש היתה הבחירה שלו. הוא גם היה מכין לעצמו (ולפעמים גם לי) גולש בבית - בסיר לחץ שהוא כל כך אהב. מנה אחרונה  - אורז קוּ לַפְּטֶה שזה אורז מבושל בחלב וממותק. סבתא שלי, אמא של אבא, היתה מכינה את זה עם פרוסות לימון בפנים, וז בתוך כל המתיקות הזו היינו פתאום מקבלות מכת חמיצות מהלימון. אנחנו העדפנו בלי לימון, וככה אבא שלי היה מכין לנו. וכמובן - קינמון מעל. כשאבא שלי רצה לפנק אותי, הוא היה מכין לי אורז קו לפטה. הייתי מגיעה הביתה וריח האורז היה עומד באויר, ידעתי מיד שמחכה לי פינוק.   אבא - אני יודעת שאתה מסתכל עליי מלמעלה עכשיו, כשאני מערבבת את האורז וצוחק. צוחק כי אתה נהנה לראות אותי מכינה מאכל שכל כך מזוהה איתך, מאכל שכולנו כל כך אוהבות אבל רק אתה תמיד הכנת אותו (כמו הרבה דברים). דודי שלי, אני מתגעגעת כל יום, כל הזמן. אבל אתה יודע מה? קצת פחות כואב. רק קצת, אבל בכל זאת פחות.   דיילי
לדף הרשומה

אז למה, אבא, למה זולגות הדמעות מעצמן?

כשהייתי ילדה היה לי בבית את ספר השירים של מרים ילן שטקליס. אחד השירים שם היה נורית: נורית מילים: מרים ילן שטקליס לחן: מקס למפל פרח נתתי לנורית קטן ויפה וכחול תפוח נתתי לנורית נתתי הכל נורית לקחה התפוח הפרח זרקה לחצר הלכה לשחק עם ילד אחר אינני בוכה אף פעם אינני תינוק בכיין אז למה אמא למה זולגות הדמעות מעצמן   כששמעתי וקראתי את השיר המקסים והעצוב הזה, חשבתי לעצמי שזה נורא מוזר. איך דמעות יכולות לזלוג מעצמן? דמעות זולגות כשאנחנו רוצים לבכות, כשכואב, אבל תמיד בשליטה. מעצמן? לא.   בחצי שנה האחרונה, העיניים שלי הוכיחו לי שבהחלט כן. הדמעות אכן זולגות מעצמן לפעמים, לחלוטין בלי שליטה ובלי קשר לרצון. הרבה פעמים בסופי שבוע אני מוצאת את עצמי יושבת מול הטלויזיה ודומעת בלי סיבה למעשה. מדוכדכת ועצובה, והדמעות פשוט זולגות. אני מתעוררת בשבת בבוקר עם עיניים נפוחות ואדומות בגלל שביום שישי הן דמעו להן כל היום. כמויות הטישו שמתבזבזות על ניגוב הדמעות רק כדי שאוכל להמשיך לראות את מה שמוקרן על מסך הטלויזיה, או שאוכל לעבוד על המחשב, הן עצומות. סבתא שלי פעם סיפרה שהיא בכתה כל כך הרבה, עד ששק הדמעות שלה יבש, והעיניים שלה הפכו יבשות באופן כרוני, ובגלל זה היא השתמשה בטיפות עיניים כמעט כל זמן שהכרתי אותה. בתור ילדה האמנתי לזה. היום כמובן זה נשמע לי מופרך, במיוחד לאור כמויות הדמעות ששפכתי בשנים האחרונות. אם באמת היה גבול לכמות הדמעות שיש לאדם, הרי שאני הייתי אמורה להגיע לגבול הזה מזמן.    היום נסעתי לסופר בראשון. לא רציתי. פשוט הייתי צריכה כמה דברים ולא הרגשתי שזה מצדיק הזמנה דרך האיטרנט, אז הכרחתי את עצמי לקום ולנסוע. זה עבד בשלבים: קודם קמתי והתארגנתי, ואז ישבתי לנוח קצת ולראות עוד תוכנית בטלויזיה. ואז הלכתי לשבת ליד השולחן להכין רשימת קניות, ואז ישבתי שוב לנוח קצת ולראות עוד תוכנית בטלויזיה. ואז הכנתי את הזבל ליד הדלת, כדי לזרוק אותו בדרך החוצה, ואז ישבתי שוב לנוח קצת ולראות עוד תוכנית בטלויזיה. וכשהגיעה השעה 2, וידעתי שמרחתי את כל הזמן שאני יכולה, כי עוד מעט הסופר ייסגר, ואני באמת צריכה כמה דברים, הכרחתי את עצמי לקום ולצאת. וכשהגעתי ליציאה מאיילון, המכונית (או הידיים שלי) לקחה אותי אוטומטית לכיוון בית הקברות, ולא לכיוון
לדף הרשומה

יום אחד

יום שישי הוא יום שבדרך כלל אנשים מאד אוהבים. הוא מסמל את סוף שבוע העבודה, תחילת סוף השבוע, המנוחה, הטיולים.   אצלי יום שישי הפך להיות יום החלומות. יום הבכי והדמעות. יום שמצד אחד אני מחכה לו, ומצד שני פוחדת ממנו.   אמצע השבוע אצלי עמוס מאד, וגם אם אני מקטרת על זה לפעמים, בעצם ככה אני רוצה את זה. כי כשעמוס ואני עסוקה - אני לא חושבת. וכשאני לא חושבת - אני לא בוכה. התוצאה היא שביום שישי אחה"צ אני לפעמים מתמוטטת ונרדמת לשנ"צ. אז, בדיוק אז, אני חולמת עליו. והחלומות כל כך מציאותיים, ואני מתעוררת מהם וכל כך ברור לי שהוא כאן, שלוקח לי כמה שניות להיזכר שבעצם כבר לא. שזה היה רק חלום. אני מוצאת את עצמי בערבים מורידה ווליום בטלויזיה כדי לא להפריע לו, ואז נזכרת שכבר אין למי להפריע. אני מוצאת את עצמי מתכננת ארוחות עם אחיות שלי וחושבת מה הוא היה רוצה, רק כדי להיזכר שהוא כבר לא רוצה כלום. אני מוצאת את עצמי לקוחת חטיף מהארון שהיה שלו במטבח, והבטן שלי מתכווצת כי זה "שלו", למרות שהוא כבר לא יאכל את זה. ואני חושבת שמחר זה ארבעה חודשים, ומעודדת את עצמי שכבר עברו ארבעה חודשים, ולפני שאני אשים לב תעבור שנה, ועוד שנה. יום אחד אני גם אאמין בזה אולי. יום אחד לא ייצבט לי הלב כשאני אכתוב עליו או אחשוב עליו, ולא יהיו לי דמעות בעיניים. יום אחד אני אפסיק להרגיש אותו מסביבי כל הזמן, אולי. יום אחד אני אשים לב שהמשכתי הלאה בלעדיו, וזה בסדר. יום אחד זה באמת יהיה בסדר.   יום אחד...   וזה יהיה מאד אירוני אם יום אחד יקרה ביום שישי.
לדף הרשומה

מהמודעה ועד המצבה

בבוקר הלוויה, כשיצאתי מהבית, זה המראה שקיבל את פניי: מודעת האבל של אבי תלויה על עמוד הבנין. את הנוסח למודעה העתקנו ממודעת האבל של אמא, שמצאנו אצל אבא במעטפה שהיה רשום עליה "חשוב לשמור":     ביום השמיני לפטירת אבי ביקרנו בקבר וגילינו במקום תלולית החול שהיתה בלוויה - רצפת בטון שטוחה, בה מוטבע השלט עם שמו של אבי ומיקום הקבר, ועליהם הפרחים שהונחו בלוויה.         כשקוברים בקומות בקבר שהיה כבר קיים, מפרקים את המצבה הקודמת, שוברים את בסיס האבן, וחופרים באדמה כדי להכין את הקומה. התוצאה היתה שהמצבה של אמא שלי הונחה בצד, ללא שימוש.     כשיצאנו מבית הקברות באותו יום, הלכנו למכיני המצבות שממוקמים ממש צמוד, בחניה, לברר עלויות ולראות דגמים, לקבל מושג מה אנחנו בכלל רוצות. דיברנו עם מישהו שם, שהראה לנו דגמים שונים. ידענו מה אבא אהב ומה לא, והיה לנו ברור שאנחנו הולכות על אבן חברון, במראה קלאסי של בסיס. לגבי האבן העומדת היתה לנו התלבטות, כי עכשיו לא מדובר באדם אחד, אלא בשניים, שקבורים באותו מקום, והאבן צריכה לציין את שניהם. איך עושים את זה? כבר בדרך החוצה מבית הקברות הסתכלנו מסביב לראות דוגמאות למצבות. שאבנו רעיונות, דחינו אחרים, וגם אצל בונה המצבות ראינו אלבום עם דוגמאות של מצבות, עד שהחלטנו על דגם שיכבד את שניהם, ושמצא חן בעינינו, וחשוב מאד - ידענו שאבא היה מאשר. אבל בונה המצבות הזה לא הרשים אותנו כאמין במיוחד. מרגע לרגע המחיר שלו רק עלה, בלי שהוספנו או שינינו שום דבר במצבה. אז החלטנו שמוותרים עליו. קיבלנו המלצה על מישהו אחר, ונסענו אליו. אליו כבר הגענו כשאנחנו יודעות בדיוק מה אנחנו רוצות, איך זה יראה, מה יהיה כתוב. סיכמנו מחיר והוא התחיל בעבודה. היו כמה טעויות בדרך, אבל השבוע נאמר לנו שהמצבה תהיה מוכנה ליום שישי, הבוקר, היום בו תכננו לעלות לקבר עם הילדות. והבוקר כשהגענו, הכל אכן היה במקום, מוכן.   מבט מאחור:   את אבן המצבה של אמא, שהיתה מונחת בצד, הם שברו ואת השברים הניחו בתוך אבן הבסיס של המצבה החדשה. כמובן, בהסכמה מלאה שלנו.     האדנית היא אדנית של קקטוסים שהכנו במשתלה. באבן הבסיס יש חור בגודל מתאים לאדנית, כך שאם יש צורך, אין בעיה להוציא את האדנית ולהחליף אותה באחרת. בכוונה
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל daillyg אלא אם צויין אחרת