00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יום הזכרון 2012

בדרך כלל בימי הזכרון אני עובדת. ואחרי העבודה חוזרת הביתה, פותחת את הטלויזיה ויושבת מרותקת את מול הכאב החשוף הזה שמוקרן כל היום. משהו בי הרגיש את הצורך הזה לכאוב... להזדהות... לכאוב.

בערב יום הזכרון הסעתי חברה לעבודה הביתה. היא לא רצתה להזיז את הרכב כי היא גרה לא רחוק מהעיריה, ובערב היה את "שרים בכיכר" כך שכל הרחובות נסגרים אחה"צ וקשה מאד למצוא חניה. בדרך דיברנו על כל מיני דברים ומצאתי את עצמי מדברת איתה על כך שאנשים לא עוצרים בזמן הצפירה, וכמה זה נורא שכשכבר מישהו טורח לעצור - דורסים אותו. מאד מעסיקה אותי הפרשה הזו. מאד מכעיסה אותי הפרשה הזו.

אני חושבת שזו חובה לעמוד בצפירה. אני חושבת שאם יש משהו שמגדיר אותנו כעם אחד, זה בדיוק האירועים האלו - זכרון יום השואה, יום הזכרון. אלו תמיד האירועים בהם כולנו עומדים כגוש אחד, מאוחדים בכאב. ולכאב יש המון כוח לאחד, כי היחד עוזר ומקל על הכאב.

ואני חושבת שלא לעמוד בצפירה נוגד את ה"ביחד הזה" ובעיני זה פסול. ה"ביחד" הזה הוא אחד הדברים היפים בעיני בעם שלנו, וזה מכעיס אותי שיש אנשים שמזלזלים בזה.

כל כך קשה לעמוד בצפירה ולהקדיש דקה או שתיים לזכר אנשים שמתו על לא עוול בכפם, רק בגלל שהיו יהודים? לזכר חיילים שהיו בעצם ילדים שמתו בשביל המדינה הזו? לזכר אנשים שפשוט היו במקום הלא נכון ברגע הלא נכון ונהרגו באחד מפיגועי הטרור?

כולנו הרי מכירים לפחות אחד כזה. חבר של חבר. הורה של חבר או אפילו מישהו קרוב יותר. מישהו שהיה בשואה, מישהו שקרוב משפחה שלו נהרג במלחמה ומישהו שמכיר מישהו שנהרג בפיגוע טרור. זה לא פוסח על אף אחד מאיתנו.

כל כך קשה יום אחד לא לנסוע במכונית ולא לאכול בפומבי? אני לא חושבת שאפשר להכריח אותנו לצום, אבל אני חושבת שראוי לכבד את מי שבוחר כן לצום.

 

כשהגעתי הביתה פתחתי טלויזיה, כיוונתי לערוצי הרדיו וישבתי והקשבתי לשירים.

למחרת בבוקר קמתי, פתחתי טלויזיה והקשבתי לשירים. ושרתי איתם. וממש הקשבתי למילים.

ולאט לאט הקול שלי התחיל לרעוד, העיניים התחילו לזלוג שוב מעצמן.

 

פעם היו כותבים שירים אחרת. היו דימוים, היו רמזים, היו שורות נוקבות.

היום הכל חשוף, הכל גלוי, הכל ברור ומאכילים אותנו בכפית.

משום מה השורות של פעם, בעיניי, חזקות יותר.

 

"כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר

אז בעולם הזה עצוב לנו יותר

מדע הם בוכים המלאכים?

אולי בגלל שזה לא קל להיות מלאך

בעולם עצוב כל כך."

 

"בן יפה נולד על כתף הכרמל ומברכים הגיעו מכל עבר...

מחר היא בת 20, אך למה לא מלאו 20 לנער?"

 

"כי כולנו,

כן כולנו,

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

ואם אחד מאיתנו

הולך מאיתנו

משהו מת בנו

משהו נשאר איתו."

 

ניסיתי להעלות סרטונים של השירים מיוטיוב, אבל אז תפוז לא  הסכים לשמור לי את הרשומה, אז אם בא לכם - יש ביוטיוב מספר גרסאות לכל שיר.

 

בצהריים, אחרי שכל הבוקר שמעתי שירים ובכיתי איתם, הלכתי לפגוש חברה שלי, א'.

א' ואני הכרנו לפני המון שנים באחד ממקומות העבודה שלי מהעבר. די מהר התחברנו וגילינו שיש בחיים שלנו המון נקודות דמיון, כשהגדולה מכולן היא שהאמהות של שתינו נפטרו מסרטן, היה להן אותו שם, והן קבורות באותו בית קברות, גוש ליד גוש.

כשא' נכנסה למכונית היא מיד ראתה שאני לא בסדר, ובאמת לא הייתי. לא יכולתי שלא להיות מושפעת מהיום הזה, מהכאב החשוף שבאויר, שבכל השירים ששמעתי כל הבוקר. ומשום מה השנה הרגשתי שזה חזק יותר עבורי מכל שנה אחרת. אולי בגלל אבא, אני לא יודעת, אבל מצב הרוח שלי היה די בקרקעית.

נסענו יחד לבית הקברות. היא הלכה לבקר את אמא שלה ואני הלכתי לבקר את אמא ואבא. וזה מוזר כמה קלה יותר הרגשתי אחרי הביקור.

 

דודי שלי,

שנה ושליש בלעדיך. לפעמים אני חושבת אחורנית על כל הזמן שעבר ולא מאמינה, כי זה נראה לי לפעמים כאילו זה קרה אתמול. אני זוכרת אותך יושב, מדבר אתנו, מחייך... ואז הולך לך. בשקט ומהר. אני לא חושבת שאי פעם אשכח את המראה.

לפעמים הגעגועים כל כך חקים שזה מרגיש כמו כאב פיזי ממש.

ולפעמים אני מרגישה אותך סביבי, נזכרת כל הזמן בדברים שהיית אומר או עושה, דברים שלימדת אותי.

וכל הזמן אוהבת המון המון, ולמרות שאני יודעת שתמיד ידעת, כי תמיד אמרתי, אני ממשיכה לומר, שתמשיך לדעת.

 

דיילי

לדף הרשומה

הומומנט - שלגיה

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, התחלתי את פרוייקט ההומומנט האישי שלי.

בספר שלי, שהורדתי מהאינטרנט, יש 86 עמודים ו-14 אגדות.

הראשונה היתה שלגיה.

אלו דפי ההומומנט הראשונים בספר, נעשו על הסיפור שלגיה.

 

 

 

 

 

 

 

אני עוברת לסיפור הבא  - סינדרלה...

 

דיילי

לדף הרשומה

הומומנט

 

בסוף 2008 הועלה בקומונה פרידה ונומה פרוייקט ההומומנט.

בינואר 2009 נפגשנו וקיבלנו העתק מהספרון שיצא לנו בפרוייקט הזה. על המפגש, על הטכניקה ועל הספרון כתבתי אז ברשומה הזו.

אז מה זה בעצם הומומנט?

ההומומנט היא יצירה של אמן רב-תחומי בשם טום פיליפס.

טום פיליפס מספר שרעיון ההומומנט נולד תוך כדי משחק. הוא קרא ראיון במגזין, ותוך כדי התחיל לשחק בטכניקה של גזירת מילים, ויצר את הגרסה שלו לעותק המאמר. זה נראה לו רעיון טוב לאתגר את עצמו ולדחוף את המשחק הזה הלאה, ליצירה שאפתנית יותר.

טכניקת גזירת מילים היא פשוט כך – לקחת משפט, לגזור את המילים ולשנות את מיקומן במשפט. בספר, הטכניקה הזו התפתחה למציאת מילים שירכיבו משפט, לא בהכרח בסדר בו הן נכתבו,ולא בהכרח בצמידות זו לזו. למשפט רצוי שתהיה משמעות.

טום פיליפס החליט שהספר הראשון שיצליח לקנות בשלושה פני ישמש אותו למטרה הזו.

הספר היה A Human Doumentמאת W.H.Mallock.

קיצור שם הספר הפך למושג הטכניקה:  A Human Document = Humumnt

הוא מספר שבתחילה הוא רק סימן קו מתחת למילים לא רצויות בעזרת עט ודיו. משם היתה הדרך קצרה לרעיון של חיבור מילים בעזרת תמונה, או ציור קטן. טכניקה בסיסית הפכה שימוש בצבעי מים או גואש, כאשר בדפים אחדים עדיין השתמש רק בדיו או עט. אחד החוקים שקבע לעצמו היה שאף חומר חיצוני לספר לא ייכנס ליצירה.

חלק גדול מהאמנות הויזואלית בספר עוקב אחר הטקסט שנותר לפחות ברוח הדברים. בחלק גדול אחר האמנות כלל אינה קשורה לטקסט שנותר, אלא מהווה רק מעין מסגרת לטקסט. אבל תמיד תמיד הטקסט יה הדבר הראשון הוחלט עליו.

האמצעי היחיד בו השתמש לחיבור המילים היה ה"נהר" המצוייר המקשר ביניהן, ומאפשר מעין זרימה של הטקסט.

 הנה כמה דוגמאות לדפים מתוך הספר שיצר, שמכיל 360 עמודים:

 

חלק מהדפים נוצרו במקרה. אחד כזה הוא דף מס' 99. דף זה חולק בתחילה לשני חצאים, ואז על ידי זריקת מטבע לאט לאט הוא מחק מילים מכל חצי, עד שנותרה בכל חצי מילה אחת בלבד.

 

כל התמונות הורדו מאתר Humument.com.

 

ככל שאני קוראת עוד על הטכניקה כך אני מבינה שיש בה המון חוקים, אבל החוק העיקרי בה הוא שאין חוקים. הכל הולך.

ניתן לחבר כמה מילים עם מילה במשפט מעל, כל עוד ברור איפה היא נכנסת בקריאת הטקסט.

מותר להוציא מילה מתוך מילה, למשל מהמילה Together מותר להשתמש רק ב-To או רק ב-get, ולמחוק את השאר.

מותר לקחת כמה אותיות מכמה מילים רצופות ולהוך אותן למילה אחת. חשוב להקפיד למחוק את כל מה שלא רלבנטי, כדי שיהיה ברור איך לקרא את זה.

מותר שהציור יהיה קשור למשפט, ומותר שלא.

מותר שהציור יעלים לחלוטין את כל הטקסט הלא רלבנטי, ומותר שלא.

מותר, ואף רצוי, להתפרע ולתת לדמיון להשתולל.

 

מאז 2009 רעיון ספר ההומומנט שלי לא עוזב אותי, אבל יש לי שריטה - חינכו אותי לא לקשקש בספרים, לא לקפל להם את העמודים ולהתנהג אליהם יפה. אני מגלה שגם בספרים ישנים, מאובקים, שמצאתי ברחוב - קשה לי לגעת בהם מבחינה אמנותית.

לאחרונה החלטתי להשתמש בפרוייקט גוטנברג המדהים, והורדתי לי ספר אלקטרוני, עיצבתי אותו כך שהדפים יהיו בגודל שהתאים לי, הדפסתי אותו והתחלתי לעבוד עליו. כשאסיים, גם אכרוך אותו.

זהו ספר אגדות של האחים גרים. הוא כתוב באנגלית ישנה, ספרותית כזו. שפה שדיברו וכתבו בה לפני מאתיים - שלוש מאות שנה. אנגלית יפה ומאתגרת מאד לפרויקט הזה.

בספר שלי, ללא כריכה וללא תוכן, יש 86 עמודים. בינתיים עיצבתי 5 או 6, ואני ממשיכה לאט לאט. מבטיחה להעלות לכאן כמה תמונות מדי פעם.

לדף הרשומה

דור הולך ונעלם

בשנים האחרונות יש לי הרגשה שיש כאן דור שלם של אמנים ויוצרים שהולך ונעלם.

חלקם מסיבות ברורות של גיל או מחלות. חלקם בפתאומיות בלתי ברורה.

אני זוכרת את חוסר האמונה שלי כששמעתי שג'ון ריטר נפטר.

 

http://projects.latimes.com/hollywood/star-walk/john-ritter/

 

אותו חוסר אמונה כששמעתי על מייקל ג'קסון,

 

http://www.tiptoptens.com/2011/04/24/10-best-michael-jackson-songs-videos/

 

הית' לדג'ר,

 

http://www.imdb.com/name/nm0005132/

 

וממש לאחרונה - ויטני יוסטון.

 

http://www.ksfy.com/story/16915361/ap-whitney-houston-dies

 

היו עוד רבים אחרים, חלקם מגדולי היוצרים בזמר הישראלי: אהוד מנור, עוזי חיטמן, עפרה חזה, אריק לביא, נעמי שמר, יפה ירקוני, שושנה דמארי, סשה ארגוב ויאיר רוזנבלום הם רק חלק מהשמות, ואלו שקפצו לי לראש.

אני לא אדם דתי, ואני יודעת שבחלק מהמקרים היו מעורבים סמים, אבל בכלל יש איזו הרגשה של עונש לא? שהכשרונות המיוחדים והמקסימים האלו נלקחים מאיתנו.

אז נכון שיש עוד המון כשרונות בעולם, ושפע תוכניות הראליטי בתחום המוסיקה והירוקד מוכיחים את זה יום יום, אבל משום מה החסרון הזה צורם לי יותר.

 

ישבתי קודם והקשבתי בחצי אוזן להספדים של ויטני יוסטון בלוויה שלה, והרגשתי עצובה. עצובה על כשרון ענק שבזבזה את חצי חייה על סמים, אלכוהול ובעל אלים. עצובה על תחושת האבדן שמלווה אותי כבר כמה ימים, מאז ששמעתי על מותה.

מוות הוא דבר טבעי, הוא מגיע תמיד בסוף החיים, וזה בסדר.

זה מוזר כשהוא מגיע ככה בפתאומיות, בהפתעה.

דווקא ההספד של קוין קוסטנר היה שונה בעיניי, מיוחד. הוא סיפר סיפורים משעשעים על ההסטוריה שלו עם ויטני, וגרם לאולם שלם של אבלים לצחוק לרגעים. בלוויה, ארוע שהוא מטבעו עצוב כל כך, זה לא משהו שהוא מובן מאליו. אני אהבתי. אם מישהו הקליט ויעלה ליוטיוב - ממליצה למי שלא שמע, לשמוע. היו שם כמה סיפורים מאד משעשעים על ויטני שנתנו לי להרגיש קצת יותר מי היא היתה באמת, ולא רק הדמות הציבורית שכולנו הכרנו.

 

אם אני עושה צעד קדימה וממשיכה את החשיבה שאיתה התחלתי את הפוסט הזה, בכלל אני רואה הבדל עצום בין הדור שלנו ובין הדור הבא. תוכניות הטלויזיה שאנחנו אהבנו בילדותנו, ועדיין מעריצים ברובנו, הזמרים והאמנים שאחנו אהבנו וגדלנו עליהם - כולם כל כך שונים ממה שהדור הנוכחי גדל עליו.

היו תקופות שחשבתי שהדברים שאנחנו הכרנו היו טובים ומוצלחים יותר. ואז אני חושבת על אבא שלי, ועל האמנים, הסרטים ותוכניות הטלביזיה שהוא אהב. כנראה שלכל דור יש את התרבות שלו שהוא אוהב ומעריץ, וקשה לו קצת להבין את התרבות הנוכחית, כמו שאני לא הבנתי את כל הזמרים והזמרות שאבא שלי אהב, או חלק מהסרטים שהוא אהב (אבל זה כבר היה בגלל שהוא מאד אהב סרטי מלחמה, ואני באיזשהו שלה לא יכולתי לסבול אותם יותר).

אז מה בעצם אני רוצה לומר?

אני חושבת שכותרת הבלוג אומרת הכל. האמנים והיוצרים שהדור שלי גדל עליו הולך ונעלם, וחבל.

 

דיילי

 

לדף הרשומה

קנווס מעוצב - סדנה מצולמת

בקומונת "מקום קטן ליצירה" היתה החלפת קנווס.

אני מזמן הפסקתי להשתתף כך סתם בהחלפות, מכמה סיבות: העיקרית שבהן שאין לי זמן, והמשנית היא שאין לי מקום בבית לכל הדברים שמקבלים בהחלפה, ואני מאלה שלא נעים להם לזרוק יצירה שמישהו אחר השקיע בה זמן ועבודה.

אבל כשעלתה החלפת הקנווס היא ישר קרצה לי. עבר הרבה זמן מאז שהתעסקתי עם קנווס, וההחלפה הזו, שנתנה פתח רחב מאד ליצירתיות התאימה לי, במיוחד אחרי תקופה ארוכה מאד של התעסקות עם סקיצות בבלוג "שלוש בשלישי". כאן לא היו סקיצות, לא היו הגדרות, רק לתת ליצירתיות לזרום.

וזה בדיוק מה שעשיתי. ובדרך גם צילמתי את השלבים, להראות לכם.

 

השלב הראשון הוא לצבוע את הקנווס בצבע רקע. כאן היה גם המקום שלי לבחור את הצבעים שאני רוצה לעבוד איתם. אני בדרך כלל אוהבת לבחור בצבעים בהירים, שממש יהיו רקע, ועליהם אני יכולה להוסיף מה שבא לי. הפעם בחרתי בלבן שמנת, כחול, חום וירוק.

 

החלטתי להוסיף מסגרת של משבצות. כדי ליצור את המשבצות השתמשתי בגליל של Magic Mesh. חתכתי רצועות צרות של 8 משבצות, וסידרתי אותן על שולי הקנווס. טבלתי מכחול במעט צבע, הורדתי צבע על נייר מגבת בצד, ועם מכחול די יבש טופפתי על הרשת.

 

ניערתי את בקבוק הצבע החום, אספתי מעט מאד צבע מהפקק, והורדתי צבע על נייר המגבת עד שכמעט ולא נשאר צבע על המכחול ואז הברשתי מתוך המשבצות כלפי חוץ בעדינות, בכמעט נגיעות.

 

אבל אז גיליתי שלא צבעתי את השוליים...

השתמשתי באותה שיטה של מכחול כמעט יבש וצבעתי בנגיעות קלות של כחול וחום את השוליים.

 

השלב הבא היה לבחור ניירות. בחרתי נייר לב לרקע, ועליו נייר כחול עם פרחים קטנים, נייר שאני מאד אוהבת.

 

את שולי הנייר הלבן הרסתי בעזרת מספריים (מצטערת על התמונה המטושטשת, היה קצת קשה לצלם...)

 

לכלכתי לו את השוליים בדיו חום, כדי להבליט את הקריעות

 

ועליו את הנייר המדוגם

 

ואז הוצאתי את "שקית ההפתעות" שלי. זו שקית סופר, שמכילה בתוכה כל מיני קישוטים: סיכות אטבים, פרחים, עלים, סרטים, כפתורים, Magic Mesh ועוד. והתחלתי לשחק.

הוספתי אטב שהתאים בצבעים.

 

הוספתי תגיות ופרח מבד שקיבלתי פעם בקיט

 

הוספתי עלים וכפתורים

כמובן ששיחקתי לא מעט, אתם רואים רק את מה שמצא חן בעיניי.

התחלתי להוסיף פרחים, ושיחקתי גם איתם ועם השילובים שלהם. חלק החלטתי ללפף סביב כפתורים - ככה:

והוספתי עוד קצת פרחים

ועוד... עד שתחתית הקנווס התמלאה ונראתה עשירה ומלאה

 

החלטתי להוסיף את המילה FUN. לקחתי Thickers לבנים, וצבעתי את האותיות בירוק כהה

 

כדי להוסיף להם ברק השתמשתי בטריק ישן - לק נצנצים. אני מאד אוהבת להשתמש בלק נצנים ומשתמשת בו לא מעט כשאני רוצה להוסיף נצנוץ ליצירה. אחד היתרונות הוא שהוא מתייבש ממש מהר, ואפשר להעמיס שכבות על גבי שכבות. יתרון נוסף הוא המחיר - הלק הזה עלה לי 5 שקלים. החסרון - הריח.

 

אבל כשהנחתי את האות הראשונה על הקנווס, זה פשוט לא התחבר טוב. הצבע לא התאים - הוא היה כהה מדי, והעובדה שלא היה רקע לאות הפריעה לי.

 

אז הכנתי אותיות אחרות, בצבע בהיר יותר, והפעם השארתי מסגרת לבנה מהאות המקורית.

 

ומקרוב

 

וכשהקנווס ארוז

 

וזה הכרטיס שהכנתי, לפני שכתבתי עליו:

 

 

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל daillyg אלא אם צויין אחרת