00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אתם שומעים אותי?

לפני כמה ימים צפיתי בפרק 3 של התוכנית opening act.

בכל פרק של התוכנית ניתנת הזדמנות לאמן או אמנית צעירים להופיע על הבמה כמופע פותח של זמר או להקה ידועים, ואת האמנים הצעירים מגלים באינטרנט.

בפרק 3 גילו את קיילי מורגן (Kylie Morgan), צעירה מאד מוכשרת ומיוחדת. השיר שלה נקרא פיבי, ונכתב על פיבי פרינס, בחורה בת 15 שהתאבדה בגלל בריונות.

בפרק השמיעו רק חלק מהשיר, ועל הבמה היא שרה רק חצי ממנו, אבל זה גרם לי ללכת לחפש אותה ואת השיר, ומצאתי אותם ביוטיוב.

אני לא מפסיקה לזמזם את השיר מאז שראיתי את הפרק ההוא. בכלל בזמן האחרון בריונות היא נושא שמאד מעסיק אותי, וזה התחבר לזה ונגע בי במקומות מאד עמוקים.

רציתי לצרף את השיר עצמו לכאן, ומתחתיו המילים, אבל תפוז לא רוצה לשמור את הרשומה עם הוידאו. אז הנה קישור:

Phoebe - Kylie Morgan "It Matters What We Do"

 

Fifteen shouldn't be so hard
Always keeping up your guard
Walkin' by yourself to school
Sometimes kids can be so cruel

Phoebe I wish I could've known you, I wish I could've told you
Let you know that everything was gonna be all right
This is just a phase in life
Phoebe I know you're up in heaven and now your pain is ended
Now that you can fly away on angel wings and smile again
Can you hear me, Phoebe?

Now's there's just an empty desk
And all this heartbreak since you left
Guess you had no one to call
One friend might've changed it all

Phoebe I wish I could've known you, I wish I could've told you
Let you know that everything was gonna be all right
This is just a phase in life
Phoebe I know you're up in heaven and now your pain is ended
Now that you can fly away on angel wings and smile again
Can you hear me, Phoebe?

You're more than just another picture in the news
You're a part of us, there's a part of us in you
And if we've learned anything, it's that it matters what we do

Phoebe I wish I could've known you, I know I could've told you
Let you know that everything was gonna be all right
This is just a phase in life

Phoebe I know you're up in heaven and now your pain is ended
Now that you can fly away on angel wings and smile again
Can you hear me, Phoebe?

 

 

בריונות תמיד היתה קיימת, אבל נדמה שבדור האחרון, עם הנגישות של האינטרנט והרשתות החברתיות, היא הפכה חמורה מתמיד, וגם שומעים עליה קצת יותר.

חיפשתי את הסיפור של פיבי פרינס, והגעתי גם לסיפור של אמנדה טוד, של פלישה גרסיה, ואפילו מקרים בישראל - שם לא פרסמו שמות.

יותר מדי נערים ונערות מתאבדים על רקע בריונות והצקות שהם סופגים בבית הספר וברחבי האנטרנט, וזה כל כך עצוב.

גם עצוב שבחלק גדול מהמקרים מעורבות תמונות חושפניות שלהם שהופצו באינטרנט בניגוד לרצונם על ידי אחרים.

ואני שואלת - למה בגיל 15, 16 17 יש בכלל תמונות חושפניות שלכם? למה הם בידיים של מישהו אחר? למה לקחת את הסיכון הזה? היום כל כך קל להעלות דברים לאינטרנט ולפגוע באחרים, וחייבים להיות זהירים יותר - אף פעם אי אפשר לדעת מי באמת נמצא בצד השני של הצ'ט.

זה מזכיר לי משהו שאבא שלי אמר לי תמיד - סוד נשאר סוד רק אם אדם אחד יודע אותו. ברגע שסיפרת את הסוד למישהו אחר - הוא כבר לא סוד. אין לנו שליטה על מעשים של אחרים, רק על המעשים שלנו. אין לנו אפשרות לוודא שאותו אחר לא יספר את הסוד שלנו למישהו אחר - בסוד.

כמו שכתבה קיילי בשיר, אפילו חבר תומך אחד יכול לשנות הכל במצב בו הכל נראה שחור. לפעמים בתוך כל השחור הזה חבר אחד יכול להיות נקודת אור קטנה, שרק בזכותה השחור הוא לא לגמרי שחור, ובאותו מקום קטן שבלב בו לא באמת רוצים למות, מתחילה לצמוח תקווה, אמונה קטנה שאולי בסוף דברים ייראו אחרת.

חבל שלפיבי, אמנדה ופלישיה לא היו נקודות האור הקטנות האלו.

חבל שכל כך הרבה בני נוער לא רואים שלמרות התקופה הקשה שהם עוברים - זו רק תקופה אחת בחיים, והיא תעבור, והדברים ייראו אחרת.

התלבטתי הרבה איך לקרא לרשומה הזו, ובסוף בחרתי שוב בשורה מתוך השיר של קיילי - Can you hear me, מכיוון שהיא דו משמעית בעיניי.

משמעות אחת פונה למורים, מנהלים ומבוגרים אחראים אחרים בבית הספר - אלו שרואים הצקות ומתעלמים מהן. אלו שמודעים לבעיות אבל לא מוצאים לנכון או לא יודעים איך להתמודד איתן ולא מחפשים מישהו שאולי ידע.

משמעות אחרת היא אלינו - שסביבנו הולכים כל הזמן כאלו שמתקשים, שמחפשים, שצועקים לעזרה. לא תמיד קל לשמוע את הזעקה הזו, אבל לפעמים היא ממש ברורה. ואם גם כשהיא ברורה אנחנו לא עושים כלום, אז האשמה היא גם בנו. ואולי הגיע הזמן שנקשיב ביתר דריכות, שנחפש את הסימנים, שנקום ונעשה מעשה.

 

לדף הרשומה

Nature

 

הפוסט האחרון שכתבתי בבלוג היה ביולי.  לפני שלושה חודשים.

מתחילת השנה כתבתי 13 רשומות. רק 13 רשומות.

מי שעוקבת אחרי הבלוג מתחילתו, יודעת שזה לא טיפוסי לי. הייתי כותבת ומפרסמת הרבה יותר.

נדמה שבכמעט שנתיים האחרונות התכנסתי יותר ויותר בתוך עצמי. רק לפי כמה ימים דיברתי עם חברה והבנתי בדיוק את זה. אני עדיין באבל. עדיין לא התמודדתי כמו שצריך עם מותו של אבי, עדיין לא יצאתי מזה.

ועם ההבנה, באים המעשים. לפחות זה כך אצלי. ברגע שאני מבינה משהו לגבי עצמי אני יכולה להתחיל לפעול.

 

לפני יומיים ראיתי שרשור של ktumama בקומונת "מקום קטן בלב ליצירה" על ספר בר מצווה שהתחילה לעצב לבנה, וכולו דיגיטלי. סביב השרשור התפתח דיון של בנות שהיו רוצות להתחיל לעצב דיגיטלית וזה הזכיר לי שלפני כמה שנים כתבתי סדנה על עיצוב דיגיטלי בפאואר פוינט. מסתבר שזה היה כבר לפני ארבע שנים.

מאז שראיתי את השרשור, אני כל הזמן חושבת על עיצוב דיגיטלי, והיום פתחתי את המחשב והתחלתי להסתכל על העיצובים האחרונים שלי, שעוד לא עלו לרשת. מסתבר שכבר לפני שנתיים, באוקטובר 2012 עיצבתי קיט שלם בשם Nature. כולו מוכן לפרסום, ועוד לא עלה לשום מקום. בעוד שבוע הוא יעלה לאינטרנט, אבל לכם יש גישה ראשונה לקיט.

זה קיט חינמי. אני לא מוכרת את הקיטים שלי, כי אני יוצרת אותם בכיף, להנאתי וכדי לאתגר את עצמי.

הנה תמונה כללית של הקיט:

 

הנה כמה דפים שעיצבתי בעזרת הקיט:

 

 

 

 

 

אם מעניין אתכם - הקישור להורדת הקיט נמצא ממש כאן.

 

תהנו.

 

לדף הרשומה

אייפד

אני זוכרת שלפני כשנה או שנה וחצי הילדות התלהבו מאד מהאייפד.

הן ראו בבתים של חברים אייפד, ורצו גם.

אחיות שלי ואני עמדנו איתנות ואמרנו - זה יקר, זה לא חיוני, וזה בעיקר בשביל משחקים - לא צריך. לא יהיה.

לכולנו יש טלפונים לא רעים, דור שלישי פלוס. לכולנו יש מצלמות דיגיטליות, מחשבים ניידים ונייחים בבית. למה צריך דווקא אייפד? ועוד לילדות? לא.

אני זוכרת במיוחד שאחותי הגדולה אמרה לבת שלה שאייפד יהיה כשהגהנום יקפא, או לחלופין, אם כבר אז היא תקנה לעצמה הרבה לפני שתחשוב לקנות לילדה.

 

עבר זמן.

הילדות המשיכו לבקש ולהתלונן שלחברות שלהן יש.

בכל הזדמנות שמקבלים בה מתנה (יומולדת / חג) המתנה שהתבקשה היא אייפד. 

אנחנו נותרנו איתנות ועמדנו בשלנו. לא צריך, יקר, מיותר. לא יהיה.

 

עבר עוד זמן.

יום שישי אחד אחיות שלי הלכו לקניות באחד הקניונים.

חזרו והכריזו בגאווה שיש להן אייפד. לכל אחת מהן.

הילדות שמחו ומיד רצו לשחק.

אחיות שלי הודיעו: לא. זה בשבילנו, לא בשבילכן.

אני נותרתי בשלי. זה יקר, זה מיותר, אני לא צריכה. לא יהיה.

 

עבר ממש מעט זמן נוסף.

האייפדים מלאים במשחקים של הילדות, וכל פעם שאני מבקרת אצל אחת מהן אני משחקת באייפד ביחד עם הילדות, או לבד.

אני עדיין נותרתי בשלי. יש לי מחשב נייד, יש לי קינדל בשביל הספרים שלי. יש לי סמארטפון די חדש. לא צריך אייפד. זה יקר, זה מיותר. לא יהיה.

 

והנה אני מתקרבת ליום ההולדת שלי.

אז התחלתי לחשוב:

זה אמנם יקר, אבל ניתן לפריסה ל-12 תשלומים, כך שההשפעה על הכיס קטנה יותר ובהחלט סבירה.

זה אמנם מיותר, כי משחקים יש לי בטלפון, וספרים יש לי בקינדל, אבל יותר נוח במסך הגדול יותר של האייפד.

ואמנם יש לי גם מחשב נייד, וגם קינדל וגם סמארטפון, אבל כשנוסעים לחופשה (מנסיון העבר) זה כבד ומסורבל להיסחב עם כולם. האייפד מכיל את כולם בתוכו, והוא הרבה יותר קל.

ומה אומר לכם?

נכנעתי.

גם לי יש אייפד.

 

 

לדף הרשומה

כרטיסונים בקופסה - הדרכה מצולמת

לפני הרבה הרבה זמן, בנובמבר 2008, העליתי תמונות של סט כרטיסים בקופסה שהכנתי כמתנה למישהי.

אם מישהו רוצה להזכר - הנה קישור ישיר לרשומה ההיא.

הכרטיסים ההם היו מורכבים מהחתמה על חצי כרטיס, הדבקה של קארסטוק צבעוני בצבע תואם על החצי השני, סרט עם קשר בנקודת החיבור והחתמה של טקסט בגוון מתאים על רקע לבן. פשוטים, נקיין, קלילים וכייפיים.

לסט הכנתי קופסה, עליה החתמתי עם חותמת שונה בכל הגוונים בהם השתמשתי בהכנת הסט עצמו.

האמת היא, שאחרי שקיבלתי כמה בקשות להכין הדרכה לקופסה ההיא, ישבתי, הכנתי, צילמתי, אבל ביום ההוא שום דבר לא הצליח לי.

ההחתמות לא יצאו חדות וטובות, הסרט התעקם כל הזמן, ובסוף פשוט ויתרתי והחלטתי להכין את ההדרכה בפעם אחרת.

אז אמנם עבר לא מעט זמן, ואמנם הכרטיסים בסט הזה לא זהים, אבל הרעיון דומה. גם כאן מדובר בכרטיסים פשוטים ונקיים, באותה קופסה ממש, רק הפעם עם הדבקות של נייר ולא עם החתמות.

שנתחיל?

 

החומרים שצריך:

קארדסטוק לבן או שמנת כבסיס לכרטיסונים

ניירות מדוגמים - אפשר להשתמש גם בשאריות, רק שיהיו גדולות מספיק למיני כרטיסים.

עפרון

סרגל

 מספריים

גליוטינה בעלת שני ראשים: לחיתוך ולקיפול (או תחליפים, כפי שיוסבר בהמשך)

Bone Folder (או תחליפים)

סרטים בצבעים מתאימים לניירות המדוגמים

דבקים

דיו (רק בשביל שולי הכרטיס, יכול להיות כל גוון שיתאים לכל הניירות המדוגמים. אני השתמשתי בחום כהה)

פאנץ' עיגול

 

 

כנייר בסיס לכרטיסים אני אוהבת להשתמש בבלוקים האלו או דומיהם:

אני קונה אותם בסוף השנה בארטא במכירה הגדולה ואני קונה כמות שתספיק לי לשנה בערך. כפי שניתן לראות בתמונה מדובר בנייר עבה - 220 גרם. בתמונה הזו זה נייר במרקם חלק. לפעמים אני קונה את המרקם המחוספס יותר. בעיניי הוא מוסיף ליצירה.

הדפים בבלוק הזה הם בגודל 14.8 ס" על 21 ס"מ, ואני משתמשת בדף כזה לשני כרטיסונים. לכן הכרטיסונים שלי הם בגודל 7.4 (חצי מ-14.8) על 10.5 (חצי מ-21) ס"מ. קודם חתכתי את הדף לחצי, ואז אני מסמנת עבור הקיפול. אני מסמנת קו קטן במיקום הנכון משני צידי הדף, כדי שיהיה לי נוח יותר בגליוטינה, והנה טיפ קטן:

מודדים בצד אחד מקצה הסרגל ומסמנים קו קטן ב-7.4 ס"מ.

ואז הופכים את הדף ומסמנים מהצד השני, רק שהפעם מודדים מנקודת -7.4 בסרגל ומסמנים את ה-0.

 

אני מסמנת קו לקיפול באמצעות סכין הקיפול בגליוטינה:

 

אם אין לכם סכין קיפול לגליוטינה, או אם אין לכם גליוטינה, יש דברים אחרים שניתן להשתמש בהם:

ניתן להשתמש בסטילוס וסרגל, או אפילו בעט כדורי שאין בו כבר דיו. למעשה כל חפץ שיש לו קצה דק וקצת מעוגל (כדיש לא יקרע את הדף) יכול לשמש כאן, ובעזרת סרגל מסמנים קו בין הסימונים שסימנו קודם.

דרך אגב, זה סטילוס, למי שלא מכיר את השם:

 

וכך נראה בסיס הכרטיס שלנו כרגע:

 

בעזרת ה-Bone folder נעבור על קו הקיפול לשטח אותו.

כשהכנתי את הכרטיסים לא היה לידי ה-Bone Folder שלי ולא התחשק לי לקום אליו, אז מצאתי תחליף:

סרגל פשוט יכול לבצע את העבודה באותה קלות. אבל יש שתי בעיות אפשריות לעבודה עם סרגל:

1) אם השתמשנו בו קודם לסימון קוים, ייתכן שנותר צבע על שולי הסרגל, והצבע הזה יעבור לשולי הכרטיס שלנו.

2) הסרגל עלול לקרוע את נייר הכרטיס.

לכן הפתרון שלי הוא - למצוא חתיכת נייר שארית או במקרה הזה פרסומת של הייתי צריכה, לעטוף את הסרגל ובעזרתה ליישר את הכרטיס:

שימו לב שנקודת הלחץ שלי בכוונה נמצאת באזור לבן של הפרסומת, כדי שלא יעבור צבע מהפרסומת לבסיס הכרטיס.

ושימו לב גם לבדוק מדי פעם את הנייר העוטף את הסרל, כי כפי שסרגל יכול לקרע את בסיס הכרטיס, כך הוא גם קורע את הנייר העוטף אותו, ויש לשנות מקומות בנייר מדי פעם:

אבל כך הכרטיס נראה לאחר יישור:

 

עוברים לניירת המדוגמים וחותכים מלבנים בגודל מעט קטן יותר מבסיס הכרטיס, ממש מילימטר מכל כיוון. מודדים את הנייר על בסיס הכרטיס לפני הדבקה, לראות אם חתכנו את הגודל הנכון:

 

בעזרת דיו צובעים את שולי בסיס הכרטיס - רק את הצד הקדמי שלו:

עד כאן ההכנה של בסיס הכרטיס. עכשיו אני עוברת לעבוד על הנייר המדוגם, להכין את הכרטיס עצמו, וכשיהיה מוכן, אדביק אותו על הבסיס המוכן.

נבחר אחד הניירות החתוכים, ונבחר סרט המתאים לו בצבע, נחתוך חתיכת סרט במידה ארוכה קצת יותר מרוחב הכרטיס:

אני אוהבת להשתמש בנקודות דבק לסרטים.

בכלל אני מאוהבת בנקודות הדבק. מדובר בדבק יבש, כך שהוא לא נוזל ולא מלכלך את היצירה, יש אותן במספר גדלים כך שאני יכולה לבחור גודל אחד לסרט וגודל אחר לאלמנט קישוטי גדול יותר.

במקרה הזה שמתי שתי נקודות דבק בשני קצוות של הסרט, בשני קצות הכרטיס, הנה כך:

עם הזמן גיליתי שרק להניח את נקודות הדבק לא עוזר, כי כשאני מתחילה לקלף את הפלסטיק, הנקודה יורדת איתו.

צריך לשפשף את נקודת הדבק, רצוי עם סיבי הסרט, כך שהדבק יידבק טוב טוב לסרט, ואז כשמקלפים את הפלסטיק, נקודת הדבק נשארת על הסרט. מסובבים את הסרט, ומדביקים אותו על הכרטיס.

אם אתם מתחילים בתחום, אני ממליצה למדוד בעזרת סרגל ולסמן קו קטן בכל צד של הכרטיס ממש במיקום בו יהיה הסרט, ואז להדביק את הסרט על הקו. כך לא יראו את הקוים הקטנים, והסרט עדיין יצא לכם ישר.

מקפלים את הקצוות שנותרו אל מאחורי הנייר, ומדביקים. אני אוהבת להשתמש כאן בנייר דבק חלבי. אין צורך להשתמש בדבק יקר יותר, כי הצד האחורי של הנייר יודבק אל בסיסי הכרטיס ואף אחד לא יראה אותו ממילא, וגם אין צורך לעבוד קשה ולהסתיר את הדבק מאותה סיבה ממש.

בגלל הפלאש יצא שהנייר התמזג עם צבע השולחן - שניהם לבנים - ולא רואים איפה אחד מתחיל ואחר נגמר, אבל אפשר לראות את קצות הסרט המודבקים לצד האחורי של הנייר.

בשלב הזה אני מדביקה את הנייר המדוגם לבסיס הכרטיס. שאר האלמנטים שיתווספו לכרטיס הם תלת מימדיים, מה שיקשה על הדבקת הנייר לסיסי הכרטיס מאוחר יותר.

אני מורחבת דבק בעיקר בקצות הנייר ועוד שני פסים במרכז:

אני משתמשת בדבק הזה, שקניתי מחו"ל. אני ממש אוהבת אותו:

 

אבל כל דבק שאתם מכירים וטוב לכם לעבודה עם נייר יכול להתאים כאן.

כך הכרטיס שלנו נראה בשלב הזה:

אני בחרתי להוסיף 3 פרחים קטנים על כל כרטיס. לכרטיס הזה בחרתי 3 פרחים ורודים:

אני שמה נקודת דבק גדולה יותר על הכרטיס, בערך שליש מצד שמאל שלו (צד הפתוח של הכרטיס):

הנקודה הזו אמורה לעזור לתפוס את שלושת הפרחים, אבל מנסיון שלי למדתי שלא תמיד זה מספיק, לכן החלטתי להוסיף נקודת דבק קטנה לכל פרח מצידו האחורי:

וזהו. הכרטיס שלנו מוכן.

אז נכון שכתבתי לא מעט, אבל זה רק בגלל שצילמתי כל פיפס קטן בתהליך. באמת שלא מדובר בהליך ארוך.

כך מכינים את כל ארבעת הכרטיסים של הסט:

 

עכשיו מגיע השלב של בניית הקופסה. כדי לתכנן אותה אני צריכה לדעת את הרוחב, הגובה והעומק של הקופסה.

מכיוון שיש לי אלמנט תלת מימדי די בולט על הכרטיסים שלי, אני מסדרת אותם בצורה כזו שכאשר אניח אותם זה על זה, האלמנטים לא יתנגשו זה בזה:

במקרה שלי ידעתי מה הגובה והוחב של הקופסה, שצריכה להיות מעט גדולה יותר מהכרטיסים עצמם, אבל הייתי צריכה למדוד את עומקה:

כפי שניתן לראות, גובה ערימת הכרטיסים שלי היא 1.5 ס"מ, וכדי לתת לכרטיסים מעט מקום בקופסה, שלא יהיה צפוף מדי, עומק הקופסה שלי יהיה 2 ס"מ.

על פתקית נייר שרטטתי את פריסת הקופסה שלי ורשמתי את המידות. כך יהיה לי קל יותר לסמן ולחתוך את הקופסה:

אני מסמנת ב-X את החלקים שצריך לגזור.

הנה פריסת הקופסה שלי, אחרי שגזרתי אותה וסימנתי את קוי הקיפול.

לפני שאני מתחילה לעצב את הקופס, אני אוהבת לקפל אותה ולראות אם כל החלקים מתאימים ואיך היא תראה בסוף התהליך:

אחרי שראיתי שהכל מסתדר טוב, זה הזמן להתחיל לעצב את הקופסה. אני צובעת את שולי הצדדים החיצוניים בדיו, ממש כפי שעשיתי בכרטיסים עצמם:

בשלב הבא בחרתי נייר מדוגם וחתכתי 3 חתיכות עבור 3 הצדדים החיצוניים, והדבקתי אותם על פריסת הקופסה:

הופכים את הקופסה כך שהנייר המדוגם בצד התחתון, משני צידי הקופסה מסמנים את האמצע, ובעזרת פאנץ' העיגול הקטן חותכים חצי עיגול מכל צד. חצאי העיגולים האלו יעזרו להוציא את הכרטיסונים ביתר קלות מהקופסה. זה השלב שבו גם חותכים את הריבועים הקטנים המיותרים.

בעקרון הקופסה שלנו מוכנה, כל שנותר הוא להדביק אותה.

מקפלים אותה שוב, ומורחים דבק באחד הצדדים

מדביקים את שני הצדדים זה על זה. כדי ליצור לחץ על אזור ההדבקה עד שיידבק סופית הכתי את הקופסה, ומהצד הפנימי שלה הכנסתי סרגל והפעלתי לחץ:

כך עושים משני צידי הקופסה, והנה הקופסה מוכנה:

והנה הקופסה עם הכרטיסים בתוכה:

 

כמובן שניתן להמשיך ולעצב את הקופסה ולהוסיף לה אלמנטים קישוטיים מעבר לנייר מדוגם. אני החלטתי הפעם להסתפק בנייר המדוגם.

 

מקווה שנהניתם.

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

החמישיה הסודית

טוב, לא ממש סודית, אבל כן קצת מסתורית.

בעצם, כל החלפה היא קצת כזו, לא?

אבל במקרה הזה זה היה אפילו קצת יותר מתמיד.

בקומונת "מקום קט בלב ליצירה" התארגנה החלפת "חמישה מאחד". הכוונה היתה להכין חמישה כרטיסים שונים, אבל שבכולם יהיה מוטיב מסויים שיחזור על עצמו. את החמישה להכניס לקופסה, שגם בה יהיה אותו מוטיב.

כשהתחלתי להכין את הכרטיסים היה לי ברור שאני רוצה להשתמש באותו פאנץ' בורדר - במיוחד אחרי שראיתי את הרשומה של הפייה השימושית לימורי, שהכינה אלבום שלם תוך שימוש בפאנץ אחד ובודד. אהבתי את הרעיון, ומשם יצאתי לדרך.

בחרתי כמה ניירות - כולם מאותו סטאק קטן (15 על 15 ס"מ) Hey Birdie של קייזר קראפט, הכנתי בסיסים והתחלתי לשחק.

תוך כדי משחק הוספתי עוד כמה מוטיבים חוזרים: בכל הכרטיסים יש משהו מנצנץ, בכל הכרטיסים מופיעה דמות מיני של טילדה ו(כמעט) בכל הכרטיסים יש משהו בולט.

לצערי, אחרי שמסרתי גיליתי ששכחתי לצלם כרטיס אחד שהכנתי מחדש (אחרי שגיליתי ששכחתי כמה מוטיבים) ואת הכרטיס הקטן שהכנתי למקבלת ההחלפה - לימוריתה. אני מקוה שהיא תוכל לצלם אותם עבורי ואז אעדכן את הרשומה.

 

הכרטיס האחרון הוא זה שהכנתי מחדש ושכחתי לצלם.

פתאום גיליתי ששכחתי להוסיף לו את הבורדר פאנץ' (שהתווסף מתחת לגבעת הדשא), ומשהו בולט (הדבקתי בהגבהה את העיגול הירוק של העץ מסביב למרכז המנצנץ).

 

מכיון שאלו כרטיסים להחלפה אני מעדיפה תמיד לא לכתוב עליהם ולהשאיר אותם פתוחים למעשה לכל צורך. אבל כדי שתהיה ללימוריתה אפשרות להוסיף טקסט אם היא רוצה, צרפתי כמה כתוביות:

 

הקופסה:

 

וכמובן, הכרטיס שהכנתי ללימוריתה עצמה, שגם אותו שכחתי לצלם...

 

דיילי

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל daillyg אלא אם צויין אחרת