00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמנון

 

דוד שלי, האח הצעיר של אמא שלי ז"ל, איש יקר ואהוב, נפטר היום.

 

אמנון ליפקין-שחק, 1944-2012

 

שוב דמעות. שוב לא מפסיקות ליזול. שוב קשה לנשום.

 

אוף!

 

לדף הרשומה

מחברת משוגעת

אזהרה מראש - פוסט ארוך מרובה תמונות. ומלל.

 

בקומונת מקום קטן בלב ליצירה הכריזו על החלפה חדשה - מחברת אישית ומשוגעת.

כבר הרבה זמן לא נרשמתי להחלפה, מהרבה סיבות, ובעיקר כי לא ממש משך אותי להכין.

הרעיון של המחברת המשוגעת קסם לי וכבר דגדגו לי האצבעות מהרצון לשבת ולהתחיל להשתגע.

זהבית קצת התלבטה, אבל הצלחתי לשכנע אותה להצטרף, ואמרתי לה שנכין את המחברת ביחד ויהיה כיף.

היה לנו באמת המון כיף. 

במשך המון זמן...

כי לקח לנו ה-מ-ו-ן זמן להכין אותה. ארבעה מפגשים של ארבע שעות בערך כל מפגש, ועוד קצת עבודה עצמית בבית...

אני חושבת שמה שלקח לי הכי הרבה זמן היה לחשוב על רעיונות לדפים עצמם, ואז לנסות להתאים את העיצוב לנושא הדף. ניסיתי להיות יצירתית ולהמציא רעיונות משלי, אבל אני חושבת שברור לכל מי שרואה את המחברת שהמחברות המקוריות של פרפרים היוו השראה עצומה, והענן שלי ממש מועתק כמעט אחד לאחד. תיכף תראו.

והנה הגענו לתמונות...

את הכריכה למחברת תכננתי כמה ימים לפני שהכנתי אותה. ברגע שראיתי את דף העננים הזה ידעתי מה אני רוצה להכין, והאמת שיצא לי מוצלח יותר ממה שדמיינתי, ואני מאד מאד מרוצה.

 

 

הצד הפנימי של הכריכה:

 

ומתחילים דפים, קישוטים, מעטפות...

 

 

מעטפה ראשונה (סובבתי את התמונה)

 

הצד השני של המעטפה:

 

 

 

תגית לקישוט:

 

צד שני של התגית:

 

 

 

חץ לקישוט. זהבית הכינה לעצמה חץ והימה כדי להראות לי. אז אמרתי לה: אם הכנת אחד כל כך יפה, אולי תכיני עוד אחד גם לי?

לשמחתי היא הסכימה, וגזרה לי את החץ, ואפילו הדביקה עליו את נייר הרקע הזה עם הנקודות בצד אחד.

 

את הצד השני אני הדבקתי, אבל בזכותה יש לי חץ מקסים.

 

 

את המדבקות העגולות שהשתמשתי בהן בדף הזה דבורה קנתה לי לפני כמה שנים. הן שכבו אצלי חסרות שימוש - עד עכשיו.

ברגע שמצאתי אותן בערימת המדבקות ידעתי שזה מה שאני הולכת לעשות איתן. מדליקות, לא?

 

הרעיונות בשני הצדדים של הדף הבא הם של זהבית. לא מדליקים?

 

 

והנה הענן. הוא כמעט לחלוטין מועתק בעיצוב שלו מקרן פרפרים:

 

 

 

 

מעטפה שניה:

 

 

דף אובלי:

 

 

 

 

הצד הפנימי של הכריכה האחורית:

 

והכריכה האחורית:

 

היה ארוך, אבל היה לי ממש כיף להכין את המחברת הזו.

 

לדף הרשומה

עמוד ענן

אני חושבת שכל מי שכותב בלוג מכיר את התופעה הזו: משהו קורה לכם ומיד אתם מתחילים בראש לכתוב את הרשומה.

אתם יודעים בדיוק איך היא תיפתח, באילו מילים, איך היא תתפתח, מה אתם רוצים לכתוב.

אבל עד שמגיעים למחשב עצמו - הכל משתנה.

תכננתי לפתוח את הרשומה במילים "אני לא נושמת", אבל עד שהמחשב נפתח עברו עוד כמה דקות והתחלתי לנשום מחדש.

 

לפני כמה דקות היתה אזעקה בתל אביב, ונשמע קול פיצוץ.  זו האזעקה השניה שנשמעת בתל אביב מאז החל המבצע הזה.

אתמול היתה האזעקה הראשונה. הייתי עם איילת. היא כבר היתה אחרי מקלחת, וישבה להכין שיעורים, ואני עזרתי לה. תוך כדי שאנחנו מדברות ואני עוזרת לה להבין מה היא קוראת באינטרנט שמעתי את האזעקה בחוץ. לקח למוח שלי כמה שניות לקלוט שזו אכן אזעקה בחוץ. השתקתי את איילת ופתחתי את הטלויזיה מיד. אבל הטלויזיה של אחותי לוקח לה מספר דקות להידלק, ובינתיים, תוך כדי שהאזעקה ממשיכה, הבנתי שמדובר באזעקת אמת ולא תרגיל. הקמתי את יולי ושלחתי אותה לנעול מהר נעליים, אספתי את הטלפון הנייד. אז אחותי התקשרה - אמא של איילת - לשאול איך אנחנו ומה אנחנו עושות. דיווחתי לה מהר, סגרנו את הטלפון, לקחתי נייד, מפתחות ואת יולי וירדנו מהר למקלט, שם פגשנו את כל שאר דיירי הבנין.

יולי היתה קצת לחוצה, והיו שם עוד שני ילדים של אחת השכנות, בני ארבע וחצי ושלוש וחצי, והם היו לחוצים אפילו יותר. ממש מפוחדים.

חיבקתי את יולי וניסיתי להרגיע אותה, ולהסביר לה מה קורה, ושאנחנו מוגנות במקלט עד כמה שניתן להיות. ניסיתי להתקשר לאחיות שלי לראות מה איתן, אבל לא היתה קליטה. אחרי כ-10 דקות, כשלא נשמעה עוד אזעקה והכל היה שקט, פינינו לאט את המקלט וחזרנו הביתה. רשתות הטלפון היו עדיין עמוסות ולקח עוד כ-10 דקות עד שהצלחנו לתקשר, אבל כולם היו בסדר.

כשתות הצליחה להשיג אותי בטלפון היא נשמעה מפוחדת. היא היתה בבית עם אמא וחברה.

אני חושבת שמה שהכי הלחיץ הוא חוסר המוכנות. מי חשב שיגיעו רקטות לתל אביב? אני מודה שאני הייתי ממש לא מוכנה לזה. לא ציפיתי ולא חלמתי שזה יגיע לכאן, והעובדה היא שלקח לי לא מעט זמן להתאפס על עצמי ולהבין שמדובר במשהו אמיתי ומסוכן.

וכמו שכתבתי קודם - לפני כשחצי שעה היתה אזעקה נוספת בתל אביב. השניה.

הפעם הייתי לבד בבית. הילדות - את זה גיליתי אחר כך - היו בבית הספר עם אחיות שלי, שבאו לאסוף אותן מהחוג, והתעכבו קצת בבית הספר לדבר עם הורים אחרים. מזל - אחרת האזעקה היתה תופסת אותם בדרך הביתה.

אולי בגלל שהייתי לבד נלחצתי יותר, לא יודעת, אבל אין ספק שהפעם אמנם הגעתי לאזור בטוח בבית הרבה יותר מהר (המקלט אצלנו בבנין לא נראה לי כשיר. לא הייתי בו מעל 30 שנה, ואין סיכוי שאני אצליח לרדת 3 קומות וקומת עמודים תוך דקה וחצי). אולי בגלל שהפעם ממש שמעתי את הפיצוץ שהלחיץ יותר, אבל אין ספק שהאזעקות האלו הופכות למציאות הרבה יותר מוחשית עבורי. הרבה יותר מפחידה.

אני רוצה לקוות שבאזעקה הבאה, אם תהיה, אני אהיה מוכנה יותר, פחות מפוחדת. הזמן יאמר.

אני חושבת שרק עכשיו אני יכולה להתחיל להבין איך מרגישים תושבי הדרום ששומעים אזעקות על ימין ועל שמאל. הלחץ, תחושת חוסר האונים העצומה. ומצד שני - אולי מתרגלים לזה? אני אשמח לשמוע מקוראי הבלוג הדרומיים איך הם עוברים את זה.

 

לדף הרשומה

אתם שומעים אותי?

לפני כמה ימים צפיתי בפרק 3 של התוכנית opening act.

בכל פרק של התוכנית ניתנת הזדמנות לאמן או אמנית צעירים להופיע על הבמה כמופע פותח של זמר או להקה ידועים, ואת האמנים הצעירים מגלים באינטרנט.

בפרק 3 גילו את קיילי מורגן (Kylie Morgan), צעירה מאד מוכשרת ומיוחדת. השיר שלה נקרא פיבי, ונכתב על פיבי פרינס, בחורה בת 15 שהתאבדה בגלל בריונות.

בפרק השמיעו רק חלק מהשיר, ועל הבמה היא שרה רק חצי ממנו, אבל זה גרם לי ללכת לחפש אותה ואת השיר, ומצאתי אותם ביוטיוב.

אני לא מפסיקה לזמזם את השיר מאז שראיתי את הפרק ההוא. בכלל בזמן האחרון בריונות היא נושא שמאד מעסיק אותי, וזה התחבר לזה ונגע בי במקומות מאד עמוקים.

רציתי לצרף את השיר עצמו לכאן, ומתחתיו המילים, אבל תפוז לא רוצה לשמור את הרשומה עם הוידאו. אז הנה קישור:

Phoebe - Kylie Morgan "It Matters What We Do"

 

Fifteen shouldn't be so hard
Always keeping up your guard
Walkin' by yourself to school
Sometimes kids can be so cruel

Phoebe I wish I could've known you, I wish I could've told you
Let you know that everything was gonna be all right
This is just a phase in life
Phoebe I know you're up in heaven and now your pain is ended
Now that you can fly away on angel wings and smile again
Can you hear me, Phoebe?

Now's there's just an empty desk
And all this heartbreak since you left
Guess you had no one to call
One friend might've changed it all

Phoebe I wish I could've known you, I wish I could've told you
Let you know that everything was gonna be all right
This is just a phase in life
Phoebe I know you're up in heaven and now your pain is ended
Now that you can fly away on angel wings and smile again
Can you hear me, Phoebe?

You're more than just another picture in the news
You're a part of us, there's a part of us in you
And if we've learned anything, it's that it matters what we do

Phoebe I wish I could've known you, I know I could've told you
Let you know that everything was gonna be all right
This is just a phase in life

Phoebe I know you're up in heaven and now your pain is ended
Now that you can fly away on angel wings and smile again
Can you hear me, Phoebe?

 

 

בריונות תמיד היתה קיימת, אבל נדמה שבדור האחרון, עם הנגישות של האינטרנט והרשתות החברתיות, היא הפכה חמורה מתמיד, וגם שומעים עליה קצת יותר.

חיפשתי את הסיפור של פיבי פרינס, והגעתי גם לסיפור של אמנדה טוד, של פלישה גרסיה, ואפילו מקרים בישראל - שם לא פרסמו שמות.

יותר מדי נערים ונערות מתאבדים על רקע בריונות והצקות שהם סופגים בבית הספר וברחבי האנטרנט, וזה כל כך עצוב.

גם עצוב שבחלק גדול מהמקרים מעורבות תמונות חושפניות שלהם שהופצו באינטרנט בניגוד לרצונם על ידי אחרים.

ואני שואלת - למה בגיל 15, 16 17 יש בכלל תמונות חושפניות שלכם? למה הם בידיים של מישהו אחר? למה לקחת את הסיכון הזה? היום כל כך קל להעלות דברים לאינטרנט ולפגוע באחרים, וחייבים להיות זהירים יותר - אף פעם אי אפשר לדעת מי באמת נמצא בצד השני של הצ'ט.

זה מזכיר לי משהו שאבא שלי אמר לי תמיד - סוד נשאר סוד רק אם אדם אחד יודע אותו. ברגע שסיפרת את הסוד למישהו אחר - הוא כבר לא סוד. אין לנו שליטה על מעשים של אחרים, רק על המעשים שלנו. אין לנו אפשרות לוודא שאותו אחר לא יספר את הסוד שלנו למישהו אחר - בסוד.

כמו שכתבה קיילי בשיר, אפילו חבר תומך אחד יכול לשנות הכל במצב בו הכל נראה שחור. לפעמים בתוך כל השחור הזה חבר אחד יכול להיות נקודת אור קטנה, שרק בזכותה השחור הוא לא לגמרי שחור, ובאותו מקום קטן שבלב בו לא באמת רוצים למות, מתחילה לצמוח תקווה, אמונה קטנה שאולי בסוף דברים ייראו אחרת.

חבל שלפיבי, אמנדה ופלישיה לא היו נקודות האור הקטנות האלו.

חבל שכל כך הרבה בני נוער לא רואים שלמרות התקופה הקשה שהם עוברים - זו רק תקופה אחת בחיים, והיא תעבור, והדברים ייראו אחרת.

התלבטתי הרבה איך לקרא לרשומה הזו, ובסוף בחרתי שוב בשורה מתוך השיר של קיילי - Can you hear me, מכיוון שהיא דו משמעית בעיניי.

משמעות אחת פונה למורים, מנהלים ומבוגרים אחראים אחרים בבית הספר - אלו שרואים הצקות ומתעלמים מהן. אלו שמודעים לבעיות אבל לא מוצאים לנכון או לא יודעים איך להתמודד איתן ולא מחפשים מישהו שאולי ידע.

משמעות אחרת היא אלינו - שסביבנו הולכים כל הזמן כאלו שמתקשים, שמחפשים, שצועקים לעזרה. לא תמיד קל לשמוע את הזעקה הזו, אבל לפעמים היא ממש ברורה. ואם גם כשהיא ברורה אנחנו לא עושים כלום, אז האשמה היא גם בנו. ואולי הגיע הזמן שנקשיב ביתר דריכות, שנחפש את הסימנים, שנקום ונעשה מעשה.

 

לדף הרשומה

Nature

 

הפוסט האחרון שכתבתי בבלוג היה ביולי.  לפני שלושה חודשים.

מתחילת השנה כתבתי 13 רשומות. רק 13 רשומות.

מי שעוקבת אחרי הבלוג מתחילתו, יודעת שזה לא טיפוסי לי. הייתי כותבת ומפרסמת הרבה יותר.

נדמה שבכמעט שנתיים האחרונות התכנסתי יותר ויותר בתוך עצמי. רק לפי כמה ימים דיברתי עם חברה והבנתי בדיוק את זה. אני עדיין באבל. עדיין לא התמודדתי כמו שצריך עם מותו של אבי, עדיין לא יצאתי מזה.

ועם ההבנה, באים המעשים. לפחות זה כך אצלי. ברגע שאני מבינה משהו לגבי עצמי אני יכולה להתחיל לפעול.

 

לפני יומיים ראיתי שרשור של ktumama בקומונת "מקום קטן בלב ליצירה" על ספר בר מצווה שהתחילה לעצב לבנה, וכולו דיגיטלי. סביב השרשור התפתח דיון של בנות שהיו רוצות להתחיל לעצב דיגיטלית וזה הזכיר לי שלפני כמה שנים כתבתי סדנה על עיצוב דיגיטלי בפאואר פוינט. מסתבר שזה היה כבר לפני ארבע שנים.

מאז שראיתי את השרשור, אני כל הזמן חושבת על עיצוב דיגיטלי, והיום פתחתי את המחשב והתחלתי להסתכל על העיצובים האחרונים שלי, שעוד לא עלו לרשת. מסתבר שכבר לפני שנתיים, באוקטובר 2012 עיצבתי קיט שלם בשם Nature. כולו מוכן לפרסום, ועוד לא עלה לשום מקום. בעוד שבוע הוא יעלה לאינטרנט, אבל לכם יש גישה ראשונה לקיט.

זה קיט חינמי. אני לא מוכרת את הקיטים שלי, כי אני יוצרת אותם בכיף, להנאתי וכדי לאתגר את עצמי.

הנה תמונה כללית של הקיט:

 

הנה כמה דפים שעיצבתי בעזרת הקיט:

 

 

 

 

 

אם מעניין אתכם - הקישור להורדת הקיט נמצא ממש כאן.

 

תהנו.

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל daillyg אלא אם צויין אחרת