00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חוזרת?

בשבוע האחרון התחילו לדגדג לי האצבעות לחזור ולכתוב בבלוג.

מכיוון שאני משתדלת מאד להקשיב לתחושות הבטן שלי, החלטתי לפתוח את המחשב ולנסות. לראות מה יצא לי.

בזמן שהמחשב עלה המילים התחילו לרוץ לי במחשבות, הבלוג למעשה נכתב מעצמו.

כמובן, עד שהמחשב נפתח, שכחתי הכל.

 

ניסיתי לחשוב כמה זמן לא כתבתי. המון, אני יודעת שהמון.

אני יודעת שמאז שאבא שלי נפטר הכל בעצם נעצר די בחריקה.

ניסיתי עוד קצת אחרי, אבל לא ממש התמדתי, לא ממש התחשק לי, וזה לא זרם.

אבל אז ראיתי את הרשומה האחרונה שכתבתי, על אמנון, וקלטתי שזה היה כבר לפני כמעט שנה ונדהמתי.

אומרים ש-Time flies when you're having fun.

אז יש לי חדשות עבורכם.

Time flies גם כשלא.

גם כשהכל קודר וקשה וכואב סביבך. גם כשלא בא לי ואני לא רוצה כלום. גם אז הוא לא עוצר לרגע. לא נותן לי שהות לנשום רגע, לאסוף את עצמי. הוא לא מחכה לשום דבר.

 

עברו כמה חודשים טובים מאז שפתחתי את המחשב בבית.

בעבודה אני על המחשב מרגע שהתיישבתי ליד השולחן ועד הרגע שבו אני הולכת, עם הפסקות לשירותים ולארוחת צהריים, וזהו.

כל העבודה שלי מתבצעת במחשב: אינטרנט, מיילים, אקסל.

ואז, כשאני מגיעה הביתה, הדבר האחרון שבא לי לעשות הוא לפתוח את המחשב ולתקתק עוד קצת.

אבל היום, משום מה, המחשב קרא לי, וכשפתחתי את תיק המחשב, והוצאתי אותו החוצה העברתי עליו יד מלטפת, והרגשתי כאילו אני מחזירה לעצמי חבר אהוב.

המחשב שלי מכיל המון. תמונות, עיצובים שלי, מילים שכתבתי, אם בשירים, בסיפורים, או בהכנות לרשומות לבלוג.

ולשם שינוי היה לי נחמד לפתוח אותו, לתקתק על המקלדת, לראות את המילים שוב זורמות החוצה.

ותוך כדי אני מבינה כמה התגעגעתי. מתגעגעת.

ומבטיחה לעצמי לנסות ולחזור. לכתוב, לשתף.

 

מההתחלה הבלוג הזה נועד בראש ובראשונה עבורי, מעין מקום לפורקן.

תמיד כתבתי בשבילי, ולא כדי למצוא חן, ולכן ברוב הרשומות שלי אני מורידה את הסימון שמאפשר לרשומה להיות מוצגת בעמוד הראשי של הבלוגיה.

שלא תבינו לא נכון, אי מאד מעריכה את כל מי שעוקב אחריי וקורא מה שאני כותבת. זה נחמד לדעת שיש מי שמתעניין ורוצה לדעת מה אני כותבת, חושבת, מרגישה. אבל זו הקצפת שעל העוגה עבורי. זו לא המטרה.

וכן, אני לוקחת בחשבון שהיום שבת (טוב, כבר לא, אבל היה כשהתחלתי לכתוב), ושיומיים לא נגעתי במחשב, ואולי מחר, כשיתחיל שבוע חדש, אולי שוב לא יתחשק לי לפתוח את המחשב בבית.

אבל גם אם אני אפתח אותו פעם בשבוע, בסוף שבוע, זה גם טוב. לא?

 

דבר נוסף שעשיתי היום, אם במקרה לא שמתם לב, הוא שהחלפתי את התמונה בבלוג. את הלוגו שלי.

הלביאה עם הורדים בתמונה החדשה היא לביאה שאני ציירתי בעצמי לפני המון המון שנים, ואני ממש אוהבת אותה.

היא שימשה אותי בלוגו של החנות, ועכשיו תשמש אותי בלוגו שלי.

היא מסמלת אותי. שני סימנים שאימצתי לחיי עוד בילדות:

לביאה - גם כי אני מזל אריה, וגם כי היא החזקה והמגנה.

הורד - שכדי לראות את היופי שבו צריך להתגבר על הקוצים שבו.

 

ואם אתם עדיין עוקבים אחריי, למרות הכל - תודה, ואני מקווה שההמשך לא יהיה קודר כמו כמה מהרשומות האחרונות.

 

לדף הרשומה

טקס צבאי מלא בעיניים פרטיות

כפי שכתבתי ברשומה הקודמת הקצרצרה שלי, השבוע נפטר דוד שלי, אמנון ליפקין-שחק ז"ל.

 

http://sphotos-a.xx.fbcdn.net/hphotos-ash4/c0.0.396.396/p403x403/428818_10151387267240572_1381321537_n.jpg

 

הוא נפטר ביום רביעי בבוקר, והלוויה היתה ביום חמישי בשעה 15:00 בבית הקברות הצבאי בקרית שאול בתל אביב.

טקס צבאי מלא.

אם יש משהו שהחדיר לעומק את הנקודה שהוא לא היה רק שלנו, של המשפחה, אלא דמות ציבורית ו"שייך" לכולם - זה היה הטקס הזה.

בבוקר הודיעו בכלי התקשורת על הלוויה, וציינו שהולכים להיות פקקים עצומים באזור, ומומלץ למי שלא חייב להגיע לאזור לא להגיע, ומי שכן- למצוא דרכים חלופיות.

אז החלטנו לצאת מוקדם, כדי להגיע לפני הפקקים ולנסות למצוא חניה קרובה. באופן אישי קשה לי ללכת מרחקים, והיה ברור שאם נגיע ממש לקראת שלוש, לא נצליח להתקרב מספיק.

אז התאספנו בסביבות אחת והתחלנו לנסוע.

הגענו וחנינו מול השער. נשארנו ברכב לחכות. היו עוד כמה רכבים בחניה, ובאחד מהם אפילו היו אנשים שחיכו, כמונו.

אחותי הגדולה פתחה עיתון שקיבלה באותו בוקר בפגישה שהיתה לה.

אחותי השניה פתחה ספר שהיה לה באוטו.

ואני, למרות שהבאתי את האייפד איתי, ישבתי והקשבתי למוזיקה, וחשבתי על אמנון. על אמנון שאני הכרתי.

אחרי לא הרבה זמן ניגש אלינו מישהו מהאנשים ברכב השני שחנה ושאל אם אנחנו משפחת ____ (לא זוכרת מה היה השם שהוא ציין). ענינו שלא, והבנו שהם מחכים ללוויה אחרת.

זה כבר היה לי קצת מוזר. שיהיו שתי לוויות קרובות כל כך בחלק הצבאי? אולי.

אבל אולי אנחנו לא חונות ליד בית הקברות הצבאי? אולי אנחנו באזרחי?

אחותי הגדולה יצאה מהרכב והלכה לשאול את השומר שעמד בשער הכניסה לבית הקברות. כשהיא חזרה לרכב התברר שאכן, אנחנו בבית הקברות האזרחי.

אמרנו לעצמנו שאיזה מזל שבאנו כל כך מוקדם. התנענו ונסענו לכיוון בית הקברות הצבאי.

כשהגענו לאזור היה ברור שאנחנו במקום הנכון. עדיין היתה עוד שעה לטקס, אבל האזור היה מלא בשוטרי המשטרה הצבאית.

חנינו בחניה הקרובה ביותר לשער הכניסה הראשי. וחיכינו.

עיתון, ספר ורדיו.

אחרי עוד קצת זמן התחלתי לראות שמגיעות מכוניות, לא נכנסות לחניה שאנחנו חנינו בה, אלא ממשיכות הלאה לכיוון שמאל.

יותר ויותר מכוניות נוסעות לכיוון ההוא ולא מגיעות לכיוון שלנו.

התלבטנו אם לזוז או לשמור על החניה. בסוף החלטנו לנסות בכל זאת לנסוע לשם ולשאול.

איזה מזל!

הכניסה אכן לא היתה מהכניסה הראשית אלא יותר פנימה. לשם זרמו כל המכוניות וכשנסענו לשם ראינו גם הולכי רגל עם זרי פרחים עגולים. הגענו למחסום ושאלנו את השוטרת שם מאיפה בדיוק הכניסה ללוויה.

היא הראתה לנו את הכניסה לשער ושאלה מי אנחנו.

"משפחה", ענינו.

"משפחה? אז תיכנסו", היא אמרה, ופתחה את המחסום.

"לאן?" שאלנו והיא כוונה אותנו לכביש שרק מעט מכוניות הורשו להכנס אליו.

לאורך הכביש היו עוד 3-4 מחסומים כאלו, ובכל מחסום כשאמרנו שאנחנו משפחה נתנו לנו לעבור, עד סוף המסלול, שם הראו לנו איפה לחנות.

ממש בצמוד לחניה היה אוהל לבן גדול, ומאחוריו ראינו עוד אוהלים לבנים.

הכניסה היתה דרך האוהל, עולים כמה מדרגות ומגיעים לשביל שמשני צדדיו אוהלים לבנים.

באוהל הימני היתה חלקת הקבר: בור פתוח ועליו שני מוטות עץ להנחת הארון, ליד שקים לבנים מלאים חול, ומסביב כסאות ובמה קטנה עם מיקרופונים. בצד ימין של הקבר, מאחורי שקי החול, עמדה התקשורת. עשרות אנשים עם מצלמות ומיקרופונים גדולים.

באוהל השמאלי היתה חלקת דשא ובה שורות שורות של כסאות, השורות הראשונות שמורות.

כששאלנו לאן הולכים, הורו לנו לבחור כסאות בשתי השורות הראשונות. "אלו שמורות למשפחה", אמרו לנו.

דוד שלי, האח הבכור במשפחת ליפקין, אשתו, טלי והילדים ישבו באוהל הימני. אנחנו ושאר המשפחה ישבנו בשמאלי.

בשלוש התחיל הטקס.

אולי כאן המקום לציין שאף אחת מאיתנו מעולם לא היתה בטקס לוייה צבאי. כולנו השתתפנו בלא מעט לוויות, לצערי, אבל אזרחיות.

בטקס אזרחי, כשאומרים שהלוויה מתחילה בשלוש מתכוונים שמתאספים בשער הראשי, ובשלוש יוצא מסע הלוויה מהשער הראשי אל אולם בו מתפללים ומברכים את נשמת המת, ומשם ממשיכים ברגל אל חלקת הקבר.

בטקס הצבאי, מתאספים ליד חלקת הקבר, ושם מתחיל הטקס. בדיעבד חשבנו שהיה לנו פשוט מזל שהלכנו ושאלנו מאיפה נכנסים, כי אחרת היינו מחכות ליד השער הראשי לשעה שלוש...

ישבנו לנו באוהל, כל בני הדודים יחד, וחיכינו לשעה שלוש, לתחילת הטקס.

בינתיים צפינו במצעד של אנשים שהגיעו ללוויה, לא זיהיתי את כולם, אבל בין אלו שזיהיתי היו פוליטיקאים, אנשי צבא ואנשי תקשורת.

אנשי המשטרה הצבאית ניסו לשמור כל הזמן על המעבר בין שני האוהלים נקי מאנשים, וכל מי שנעמד שם פונה. כשפינו אותם הם נכנסו לאוהל שלנו, ונעמדו לפני הכסאות.

כשניסינו להושיב אותם או להזיז אותם - כי הם הסתירו לכל האוהל - אמר אחד מהם שהוא לא זז כי הוא רוצה לצלם. אחותי התרגזה עליו ואמרה לו שזה דוד שלה שקוברים עכשיו, לא שלו. הוא מצא לו מהר מאד מקום והתיישב.

אבל הם התיישבו על גדר הבטון הנמוכה בקדמת האוהל, והאוהל לא כיסה אותם, וכשהתחיל גשם, כולם שלפו מטריות, והמטריות הסתירו לכל האוהל בכל זאת, אז זה לא ממש עזר לנו. כשהתחיל הטקס כבר לא ניסינו יותר מדי להעיר להם. זה לא הרגיש בסדר להפריע למהלך הלוויה בגלל אנשים שמסתירים. בשלב מסויים זה כבר איבד עבורי מהחשיבות, למרות שזה עדיין הרגיז, במיוחד כשלעיתונאים ואנשי טלויזיה היה מקום מיוחד סמוך לחלקת הקבר.  גם בשלב כלשהו התחילו לזרום אנשי צבא למעבר בין האוהלים ומילאו אותו, כך שבכל מקרה הסתירו לנו, אז מה זה כבר באמת שינה?

טקס הלוויה, כמו כל טקס צבאי, היה מובנה מאד.

קודם הביאו את הארון והיתה הקבורה עצמה.

 

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1890490

 

היתה קריאת קדיש על ידי הרב הראשי לצה"ל, וגם על ידי בניו של אמנון: אורי, יובל וגיל.

היה מנהל טקס, שהזמין בזה אחר זה את הסופדים:

שמעון פרס, נשיא המדינה.

בנימין נתניהו, ראש הממשלה.

אהוד ברק, שר הבטחון.

בני גנץ, הרמטכ"ל.

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4322552,00.html

 

כל אחד מהם סיפר על החוויה האישית שלו מאמנון. איך הוא הכיר אותו, או איך הוא נפרד ממנו, או המבצעים הצבאיים שהם השתתפו בהם יחד.

אני אוהבת להקשיב לפרס. יש לו שפה ייחודית משלו, יפהפיה. והיה לי ברור מטון הדיבור והדברים שאמר שהוא באמת אהב את אמנון.

אני זוכרת שבזמן ההספד של נתניהו חשבתי שמוצא חן בעיניי שהוא אומר רק דברים חיוביים, וניכר היה שלמרות חילוקי הדעות שביניהם הוא באמת העריך את אמנון, את דעותיו ומומחיותו.

אני מודה שבחלק מההספדים של ברק ושל בני גנץ הלכתי לאיבוד במחשבות. לא התחברתי. וזה בסדר. זה היה אישי.

שלא תבינו לא נכון, אני לא מותחת ביקורת או שופטת אותם. לא.

הספד הוא דבר אישי, בינך לבין הנפטר. אם הוא אמיתי הוא נכתב מעומק הלב, מעומק הרגשות, מהמקום הכי עמוק והכאב הכי שורשי.

חלק מההספדים הרגישו לי כך. חלק לא.

 

ואז המשפחה: הילדים: אורי, מיכל וגיל דיברו ואחריהם ספדה לו טלי.

את ההספד המלא של טלי תוכלו לקרא כאן:  http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1890769

 

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1890490

 

מילות הפרידה של טלי היו: "הייתי שלך. אני נשארת שלך. אני נשארת שלך עד לפגישתנו הבאה ומשם והלאה. להתראות אמנונוש, אהובי".
ואז התנגן השיר "עוד ניפגש" של אריק איינשטיין:

בא לו הלילה, ושקט עכשיו.
בא געגוע, לראות לחבק אותך
מה שעובר בי, זה יותר ממילים
יש כאן הכל אבל אין אותך.

את שוב עוברת ימים לא קלים
איך את שומרת ומה עם החיוכים
מה את חושבת זה קשה במילים
יש כאן הכל אבל אין אותך.

עוד נפגש ויהיה לנו טוב
זה יהיה בקרוב, קרוב
שנינו ביחד יהיה לנו טוב
אל תדאגי זה קרוב, קרוב.

מה לספר לך וזה רק מכתב
מה לתאר לך ואיך לעניין אותך
מה לספר לך - לא מוצא לי מילים
יש כאן הכל, אבל, אין אותך.

עוד נפגש...

 

אז הזמין מנהל הטקס את מניחי הפרחים. שורה ארוכה של זוגות זוגות מחזיקים זרים עגולים נעמדה ואחד אחר השני מילאו את חלקת הקבר בזרי פרחים, עד שלא ניתן היה לראות כמעט את תלולית העפר.

 

http://news.walla.co.il/?w=/551/2598848/1414707/5/@@/media

 

ואז מטח הכבוד. 3 יריות של פלוגה, ולמרות שידעתי כל פעם שמיד מגיעה יריה, עדיין קפצתי מעורי עם כל אחת.

אז נגמר הטקס. ברקע התנגן שוב השיר של אריק איינשטיין וכולם נעמדו והתחילו להתקרב אל טלי והמשפחה, ללחוץ ידיים או לחבק, לומר כמה מילים.

 

ולאורך כל סוף השבוע אני קוראת באינטרנט ושומעת בטלויזיה אנשים שמדברים עליו. על החוויה שלהם איתו.

ורציתי לכתוב את החויה האישית שלי.

זה אמנון שאני הכרתי:

 

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000807565

 

מעין חצי חיוך כמעט תמיד על השפתיים, העיניים הכחולות החודרות, המחייכות, האופי הנעים. איש חם וחכם, מהיר לצחוק, מקניט, אוהב ומחבק.

והנה וידוי: בילדותי הייתי ממש מאוהבת בו. לא, זה לא ממש מאוהבת. זה משהו שאין לו ממש מילה בעברית. Smitten.

מעין אהבת נעורים כזו שעם השנים השתנתה להערכה, וכן, אהבה, אבל אהבה משפחתית של אחיינית לדוד שלה.

אני יושבת ומנסה להיזכר בכל הסיפורים ששמעתי מסבתי על ילדותו, ומאבי על הקרבה שהיתה בינו לבין אמא שלי.

אני זוכרת כילדה שהוא הגיע לבקר את סבתי. אני לא יודעת אם זה היה במקרה או בכוונה, אבל זו היתה שבת שחגגנו בה יומולדת שלי ושל אחתי הגדולה. יש בינינו הפרש של שלוש שנים ושבועיים, ותמיד חגגו לנו יחד. סבתא היתה מכינה עוגת שתי קומות - אחת וניל לאחותי ואחת שוקולד בשבילי, הכל מצופה בקרם שוקולד נפלא ומקושט בקצפת וסוכריות צבעוניות, אבל לא זו הנקודה. הזכרון שלי מאמנון הוא שהוא הגיע באותה שבת, חגג איתנו את יום ההולדת והרכיב אותנו על הכתפיים. זה היה כל כך מיוחד עבורי שאני זוכרת את זה עד היום.

אני זוכרת שלמרות שהוא תמיד ביצע תפקידים חשובים, הוא אף פע לא נתן לך להרגיש שהוא מעליך, או שאתה שווה פחות ממנו. כולם היו שווים בעיניו, וכך הוא התיחס לכולם.

וכן, קור הרוח שכולם מדברים עליו, ונעימות ההליכות שלו היו מפורסמים.

נסיך, כינו אותו בתקשורת.

אני מסכימה. נסיך באמת.

 

 

 

לדף הרשומה

אמנון

 

דוד שלי, האח הצעיר של אמא שלי ז"ל, איש יקר ואהוב, נפטר היום.

 

אמנון ליפקין-שחק, 1944-2012

 

שוב דמעות. שוב לא מפסיקות ליזול. שוב קשה לנשום.

 

אוף!

 

לדף הרשומה

מחברת משוגעת

אזהרה מראש - פוסט ארוך מרובה תמונות. ומלל.

 

בקומונת מקום קטן בלב ליצירה הכריזו על החלפה חדשה - מחברת אישית ומשוגעת.

כבר הרבה זמן לא נרשמתי להחלפה, מהרבה סיבות, ובעיקר כי לא ממש משך אותי להכין.

הרעיון של המחברת המשוגעת קסם לי וכבר דגדגו לי האצבעות מהרצון לשבת ולהתחיל להשתגע.

זהבית קצת התלבטה, אבל הצלחתי לשכנע אותה להצטרף, ואמרתי לה שנכין את המחברת ביחד ויהיה כיף.

היה לנו באמת המון כיף. 

במשך המון זמן...

כי לקח לנו ה-מ-ו-ן זמן להכין אותה. ארבעה מפגשים של ארבע שעות בערך כל מפגש, ועוד קצת עבודה עצמית בבית...

אני חושבת שמה שלקח לי הכי הרבה זמן היה לחשוב על רעיונות לדפים עצמם, ואז לנסות להתאים את העיצוב לנושא הדף. ניסיתי להיות יצירתית ולהמציא רעיונות משלי, אבל אני חושבת שברור לכל מי שרואה את המחברת שהמחברות המקוריות של פרפרים היוו השראה עצומה, והענן שלי ממש מועתק כמעט אחד לאחד. תיכף תראו.

והנה הגענו לתמונות...

את הכריכה למחברת תכננתי כמה ימים לפני שהכנתי אותה. ברגע שראיתי את דף העננים הזה ידעתי מה אני רוצה להכין, והאמת שיצא לי מוצלח יותר ממה שדמיינתי, ואני מאד מאד מרוצה.

 

 

הצד הפנימי של הכריכה:

 

ומתחילים דפים, קישוטים, מעטפות...

 

 

מעטפה ראשונה (סובבתי את התמונה)

 

הצד השני של המעטפה:

 

 

 

תגית לקישוט:

 

צד שני של התגית:

 

 

 

חץ לקישוט. זהבית הכינה לעצמה חץ והימה כדי להראות לי. אז אמרתי לה: אם הכנת אחד כל כך יפה, אולי תכיני עוד אחד גם לי?

לשמחתי היא הסכימה, וגזרה לי את החץ, ואפילו הדביקה עליו את נייר הרקע הזה עם הנקודות בצד אחד.

 

את הצד השני אני הדבקתי, אבל בזכותה יש לי חץ מקסים.

 

 

את המדבקות העגולות שהשתמשתי בהן בדף הזה דבורה קנתה לי לפני כמה שנים. הן שכבו אצלי חסרות שימוש - עד עכשיו.

ברגע שמצאתי אותן בערימת המדבקות ידעתי שזה מה שאני הולכת לעשות איתן. מדליקות, לא?

 

הרעיונות בשני הצדדים של הדף הבא הם של זהבית. לא מדליקים?

 

 

והנה הענן. הוא כמעט לחלוטין מועתק בעיצוב שלו מקרן פרפרים:

 

 

 

 

מעטפה שניה:

 

 

דף אובלי:

 

 

 

 

הצד הפנימי של הכריכה האחורית:

 

והכריכה האחורית:

 

היה ארוך, אבל היה לי ממש כיף להכין את המחברת הזו.

 

לדף הרשומה

עמוד ענן

אני חושבת שכל מי שכותב בלוג מכיר את התופעה הזו: משהו קורה לכם ומיד אתם מתחילים בראש לכתוב את הרשומה.

אתם יודעים בדיוק איך היא תיפתח, באילו מילים, איך היא תתפתח, מה אתם רוצים לכתוב.

אבל עד שמגיעים למחשב עצמו - הכל משתנה.

תכננתי לפתוח את הרשומה במילים "אני לא נושמת", אבל עד שהמחשב נפתח עברו עוד כמה דקות והתחלתי לנשום מחדש.

 

לפני כמה דקות היתה אזעקה בתל אביב, ונשמע קול פיצוץ.  זו האזעקה השניה שנשמעת בתל אביב מאז החל המבצע הזה.

אתמול היתה האזעקה הראשונה. הייתי עם איילת. היא כבר היתה אחרי מקלחת, וישבה להכין שיעורים, ואני עזרתי לה. תוך כדי שאנחנו מדברות ואני עוזרת לה להבין מה היא קוראת באינטרנט שמעתי את האזעקה בחוץ. לקח למוח שלי כמה שניות לקלוט שזו אכן אזעקה בחוץ. השתקתי את איילת ופתחתי את הטלויזיה מיד. אבל הטלויזיה של אחותי לוקח לה מספר דקות להידלק, ובינתיים, תוך כדי שהאזעקה ממשיכה, הבנתי שמדובר באזעקת אמת ולא תרגיל. הקמתי את יולי ושלחתי אותה לנעול מהר נעליים, אספתי את הטלפון הנייד. אז אחותי התקשרה - אמא של איילת - לשאול איך אנחנו ומה אנחנו עושות. דיווחתי לה מהר, סגרנו את הטלפון, לקחתי נייד, מפתחות ואת יולי וירדנו מהר למקלט, שם פגשנו את כל שאר דיירי הבנין.

יולי היתה קצת לחוצה, והיו שם עוד שני ילדים של אחת השכנות, בני ארבע וחצי ושלוש וחצי, והם היו לחוצים אפילו יותר. ממש מפוחדים.

חיבקתי את יולי וניסיתי להרגיע אותה, ולהסביר לה מה קורה, ושאנחנו מוגנות במקלט עד כמה שניתן להיות. ניסיתי להתקשר לאחיות שלי לראות מה איתן, אבל לא היתה קליטה. אחרי כ-10 דקות, כשלא נשמעה עוד אזעקה והכל היה שקט, פינינו לאט את המקלט וחזרנו הביתה. רשתות הטלפון היו עדיין עמוסות ולקח עוד כ-10 דקות עד שהצלחנו לתקשר, אבל כולם היו בסדר.

כשתות הצליחה להשיג אותי בטלפון היא נשמעה מפוחדת. היא היתה בבית עם אמא וחברה.

אני חושבת שמה שהכי הלחיץ הוא חוסר המוכנות. מי חשב שיגיעו רקטות לתל אביב? אני מודה שאני הייתי ממש לא מוכנה לזה. לא ציפיתי ולא חלמתי שזה יגיע לכאן, והעובדה היא שלקח לי לא מעט זמן להתאפס על עצמי ולהבין שמדובר במשהו אמיתי ומסוכן.

וכמו שכתבתי קודם - לפני כשחצי שעה היתה אזעקה נוספת בתל אביב. השניה.

הפעם הייתי לבד בבית. הילדות - את זה גיליתי אחר כך - היו בבית הספר עם אחיות שלי, שבאו לאסוף אותן מהחוג, והתעכבו קצת בבית הספר לדבר עם הורים אחרים. מזל - אחרת האזעקה היתה תופסת אותם בדרך הביתה.

אולי בגלל שהייתי לבד נלחצתי יותר, לא יודעת, אבל אין ספק שהפעם אמנם הגעתי לאזור בטוח בבית הרבה יותר מהר (המקלט אצלנו בבנין לא נראה לי כשיר. לא הייתי בו מעל 30 שנה, ואין סיכוי שאני אצליח לרדת 3 קומות וקומת עמודים תוך דקה וחצי). אולי בגלל שהפעם ממש שמעתי את הפיצוץ שהלחיץ יותר, אבל אין ספק שהאזעקות האלו הופכות למציאות הרבה יותר מוחשית עבורי. הרבה יותר מפחידה.

אני רוצה לקוות שבאזעקה הבאה, אם תהיה, אני אהיה מוכנה יותר, פחות מפוחדת. הזמן יאמר.

אני חושבת שרק עכשיו אני יכולה להתחיל להבין איך מרגישים תושבי הדרום ששומעים אזעקות על ימין ועל שמאל. הלחץ, תחושת חוסר האונים העצומה. ומצד שני - אולי מתרגלים לזה? אני אשמח לשמוע מקוראי הבלוג הדרומיים איך הם עוברים את זה.

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל daillyg אלא אם צויין אחרת