00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרוריגו נודולריס 4

 

(מי שרוצה לקרא את הרשומות הקודמות, הנה הן:

פרוריגו נודולריס

פרוריגו נודולריס 2

פרוריגו נודולריס 3)

 

 

 

עברו 6 שנים מאז הפעם האחרונה שכתבתי על הפרוריגו, וגם הפעם, הרשומה נולדה מתגובות שקיבלתי לפוסטים הישנים.

 

 

חשוב לי להבהיר לכל מי שקורא את הרשומות האלו – אני לא רופאה, ולא מומחית בתחום המחלה.

אני פשוט חולה בה כבר המון שנים, ומשם, וגם מקריאה באינטרנט, נובע הידע שלי.

אז בבקשה, אל תשאלו אותי אם כדאי או לא לבצע טיפולים שונים שהציעו לכם, הדעה שלי ממש ממש לא אמורה לשנות.

בקצרה רק אומר שלדעתי כל עוד הטיפול לא אמור לפגוע בכם – מה אכפת לכם לנסות ? מקסימום זה יצליח!

מכיוון שיש כל כך הרבה סיבות אפשרויות למחלה הזו, יש גם המון טיפולים אפשריים ומה שיעבוד לאחד לא בהכרח יעבוד לאחר. לכן חשוב לנסות.

 

 

הקומונה שפתחתי בזמנו גוועה די מהר. היו כמה שהצטרפו, אבל אף אחד לא שיתף בה ואם אני היחידה שכותבת, אני מעדיפה לכתוב בבלוג. אז לצערי, זה נפל.

גם פרסמתי את כתובת המייל שלי כדי שאם תרצו לשתף אותי או ליצור קשר – תוכלו. אבל המייל שלי התחלף עם השנים. היום – וכבר די הרבה שנים – אני במייל הזה: daillyg@gmail.com. תרגישו חופשי לכתוב לי. מבטיחה לענות.

אם אתם כותבים, אנא ציינו בכותרת שזה בקשר למחלה, כדי שלא אמחק בטעות מייל ממישהו לא מוכר.

 

 

בפוסט הראשון הזכרתי שיש מחקר בארץ.

מסתבר שזה היה מחקר כחלק מעבודת גמר של סטודנט לרפואה: "יעילות הטיפול בנוגד הדיכאון ציפרלקס (אסציטלופרם) במחלת העור פרוריגו נודולריס". את העבודה שלו אפשר לקרא כאן, ואני באמת ממליצה. קריאה מעניינת, אם כי המונחים מאד רפואיים לפעמים וקצת קשים להבנה.

 

 

לצערי עדיין לא מצאתי יותר מדי מידע בעברית על המחלה. רוב האתרים בגוגל מפנים לדפים בהם יש הגדרה קצרה ולא מאד מדוייקת בעיניי של המחלה ותו לא. אחרים מזכירים את המחלה אבל לא מעבר, והשאר... נכון, מפנים לבלוג שלי או לקומונה ההיא שהקמתי.

מה שכן מצאתי הוא שיותר אנשים מאובחנים במחלה ויותר אנשים שואלים עליה.

אל תפחדו לדבר על זה. אני חושבת שזה חשוב.

וכמו שכתבתי, אני זמינה במייל. 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מקל סבא

יש לי מקל סבא.

הוא נמצא איתי כבר הרבה מאד שנים... מעל 20 שנים.

 

כמו שאתם רואים הוא לא מקל מיוחד או משהו.

נראה שהוא עשוי מבקבוק, ואם תסתכלו ממש מקרוב, תראו שהגומי בתחתית שלו שחוק ויש לו כבר זוית – מרוב שימוש.

הוא היה במקור של סבתא שלי – אמא של אבא, ואז הוא עבר אליי.

 

לפני מעל 20 שנה התפתחה לי ברגל שושנת יריחו. מאז בעצם יש לי בעיות עם הרגליים.

אם מעולם לא היתה לכם שושנת יריחו – תגידו תודה.

זו דלקת מאד מאד חריפה וכואבת. בהתחלה הרגל רק היתה חמה. אחרי כמה ימים, כשהיא לא נרגעה ורק המשיכה להתחמם היא גם התחילה לכאוב. אז הלכתי לרופאה וקיבלתי טיפול.

למחרת היום כבר לא יכולתי להזיז את הרגל מרוב כאבים. התנוחה היחידה בה היא נרגעה ופחות כאבה היתה כשהיא היתה מונחת במצב מאוזן על המיטה. וככה הייתי שבוע. שוכבת או יושבת במיטה עם הרגל למעלה, יורדת רק לשירותים ומקלחת, בקושי הולכת.

אז אבא שלי נתן לי את המקל בפעם הראשונה, כדי שאעזר בו ללכת, תוך הבטחה שאני שומרת עליו, ומחזירה ברגע שלא אצטרך אותו יותר.

לקח – אם אני זוכרת נכון – שבוע של אנטיביוטקה חזקה ומשחות סטרואידליות כדי להוריד את הדלקת למצב סביר, בו לפחות יכולתי ללכת בלי כאבים, ובלי המקל. והמקל חזר לאבא.

 

לפני כתשע וחצי שנים חליתי בצלוליטיס בפעם הראשונה (קיץ 2009).

עד אז לא ידעתי שקיימת מחלה כזו – צלוליטיס.

אחרי יומיים של חום גבוה בסביבות ה-40 מעלות הלכתי לרופאה, שמיד שלחו אותי למיון, בלי למצמץ.

הגעתי למיון עם אבא, קיבלתי מיטה, ונשכבתי. לקחו דגימת דם, מילאו פרטים בתיק וחיכינו לרופא. הייתי די Out of it, ושכבתי עם עיניים עצומות. כשהיה לי קר, אבא כיסה אותי בסדין, אבל אחרי לא הרבה זמן הסדין הציק לי בכף הרגל, והוצאתי אותה החוצה. בשלב הזה כבר היינו שם שעות.

ואז עבר לידינו רופא. לא זה שאנחנו חיכינו לו, רופא אחר.

אתה מכירים את הסצינה הזו בסרטים, שמישהו עובר ליד מקום כלשהו, או אדם כלשהו, ממשיך ללכת ואז נעצר בבת אחת וחוזר אחורה להסתכל שוב?

ככה בדיוק זה היה. זה היה כל כך הזוי שאני זוכרת את זה ממש בבירור.

הוא עצר לידי והסתכל על כף הרגל שלי, שבלטה מחוץ לסדין. נגע בה, מישש קצת ושאל אם הרגל היתה ככה כבר הרבה זמן. אני זוכרת שהוא דיבר על הצבע שלה, שהיה אדום.

לא אבא שלי ולא אני שמנו לב שהיא היתה אדומה. אבל כשהוא אמר את זה, פתאום באמת ראינו שהיא מאד אדומה.

זה כנראה ממש הלחיץ אותו והוא העמיד את המיון על הרגליים שיזרזו טיפול בי.

לקח עוד זמן של בדיקות ואבחונים, אבל בסוף באו והודיעו שמאשפזים, שאני צריכה אנטיביוטיקה לוריד דחוף.

בטיפשותי, כי אני שונאת – ממש ממש ממש שונאת – בתי חולים, סרבתי להתאשפז. אמרתי לרופא שאני אקח אנטיביוטיקה בבית ואנוח בבית ואם הרגל לא תשתפר בעוד יומיים – שלושה, אני אחזור.

בלית ברירה הוא שחרר אותי, ונסענו הביתה, עם אנטיביוטיקה חזקה. כשהגענו הביתה הרגל כבר כאבה ואני צלעתי.  

עוד באותו היום קיבלתי שוב את המקל. בלעדיו לא הצלחתי ללכת.

אחרי יומיים, ובהבנה שהמצב רק מחמיר, ביקשתי מהרופאה שלי הפניה למיון, וחזרתי כדי להתאשפז.

די מהר העלו אותי למחלקה, ושם שהיתי... שבועיים וחצי!

שבועיים וחצי של מחט ביד, של אנטיביוטיקה לוריד שלוש פעמים ביום, סה"כ 6 גרם ליום, שזה כמות מטורפת.

בהתחלה די רק שכבתי במיטה, ירדתי רק לשירותים ומקלחת. ארוחות הביאו לי למיטה. אני חושבת שביומיים הראשונים רק בכיתי.

אחרי כמה ימים כבר פחות כאב ויכולתי קצת לדדות, אז התחלתי קצת לטייל במחלקה. גיליתי שיש אמבטיה ושירותים טובים יותר בצד השני של המחלקה ושהם גם קרובים יותר לחדר בו הייתי, אז אימצתי, במיוחד בשעות המוקדמות של הבוקר, כשכולם עוד ישנים והמנקה ממש ממש עכשיו היתה וניקתה.

ולא, אני ממש לא אדם של בוקר, אבל כשמעירים אותך בחמש וחצי למדוד דם ולחץ דם, אז כבר קמתי והלכתי להתקלח ולהתרענן, לפני שכל המחלקה מתעוררת ולפני שמחברים אותי שוב לאינפוזיה.

על האשפוז ההוא כתבתי בפוסט שנקרא "הכל בגלל אשפוז קטן..." ממש כאן.

 

אבל אני סוטה מהנושא. דיברנו על מקל הסבא שלי.

אחרי שבוע וחצי כבר הצלחתי ממש ללכת ואז אחיות שלי היו מביאות את הילדות לבקר אותי, והיינו נפגשות בלובי של בנין החדש, או בקניון.

המקל היה הולך איתי לכל מקום. עד שהשתחררתי ויצאתי הביתה, והאמת – עוד שבוע אחרי, בזמן שהלכתי לי לאיטי לעבודה.

ואז הוא שוב חזר לאבא, ששם אותו בארון.

 

בערך שנה וחצי לאחר מכן, כלומר לפני שמונה שנים, חליתי שוב בצלוליטיס, הפעם ברגל השניה.

פשוט התעוררתי בבוקר עם חצי רגל אדומה, נפוחה וחמה.

הפעם, חמושה בנסיון העבר, ידעתי שאני לא יוצאת מזה בלי אשפוז.

נסעתי לרופאה שלי לקבל הפניה למיון, עצירה בבית לארגן תיק וישר למיון.

מכיוון שכבר ידעתי במה מדובר, היה לי קל יותר לכוון אותם לאבחנה הנכונה, והפעם – עד כמה שאני זוכרת – התהליך במיון היה קצר יותר ומיד למחלקה.

והמקל – כמובן שצמוד אליי.

16 ימים הייתי מאושפזת, ועליהם כתבתי בפוסט שנקרא – אין לא? – "16 ימים באיכ(ס)ילוב", ממש כאן.

 

אני זוכרת שאבא בא לבקר אותי לקראת סוף השהות שלי שם, והוא נראה לא טוב, עייף. ליוויתי אותו החוצה למונית, ואמרתי לו שלא יבוא שוב. שאני אפגוש אותו כבר בבית.

יומיים אחרי השתחררתי והגעתי הביתה.

 

בערך שבוע אחרי אבא נפטר.

 

מאז המקל אצלי באופן קבוע. למזלי, מאז לא נאלצתי להתאשפז שוב בגלל צלוליטיס (למרות שלפני כמה חודשים הייתי קרובה לזה, אבל בגלל זיהוי מוקדם וטיפול אגרסיבי במשחת הקסמים שלי הצלחתי להעיף את הזיהום בלי אשפוז).

 

היתה עוד פעם אחת שהשתמשתי בו לעזרה בהליכה – אחרי נפילה די קשה על הברך, אבל לרוב הוא משמש אותי בדרכים יצירתיות יותר.

 

למשל:

 

אני מתקלחת כל בוקר. בוקר אחד נכנסתי לחדר האמבטיה, פתחתי את המים באמבטיה כדי שיזרמו והמים החמים יגיעו. לאחר כמה דקות סגרתי את המים, הסטתי את הוילון ונבהלתי לראות דבור יושב לו בתחתית האמבטיה, רטוב ולא יכול לעוף.

התגובה הראשונית היתה כמובן לצאת מהחדר, ולנשום.

אחרי כמה דקות, כשנרגעתי, הגיעה ההבנה שאם אני לא אטפל בזה – אין מי שיעשה זאת עבורי. חשבתי מה לעשות ובקצה העין ראיתי את המקל הנאמן. מיד התגבשה תוכנית.

לקחתי את המקל, נכנסתי חזרה לחדר האמבטיה, פתחתי את החלון לרווחה, וניגשתי לעבודה.

בקצה אחד אני מחזיקה את המקל, ואת הקצה השני מקרבת אל הדבור, בזהירות, בעדינות, מנסה לגרום לו לעלות על המקל. זה לקח כמה נסיונות, אבל בסוף הוא הבין או שפשוט לא ראה ברירה אחרת ואכן עלה על המקל.

מיד הרמתי את המקל – בזהירות כמובן – לחלון, הוצאתי את הצד הרחוק יותר דרך החלון, ונתתי עם המקל מכה על דופן החלון.

הדבור נפל, ואני משכתי בחזרה את המקל פנימה וסגרתי את החלון.

זהו. חדר אמבטיה אחד נקי מדבורים, מקל נאמן אחד ביד, ואני, שהתיישבתי להרגע מהלחץ.

 

ולמה נזכרתי בכל זה?

 

כי לפני כמה ימים, כשהתחלתי לכתוב את הרשומה הזו, השתמשתי במקל שוב, בצורה דומה. הפעם נכנסה לי דבורה הביתה. בשעות הערב.

אין לי מושג איך היא נכנסה, כי ישבתי עם מזגן פתוח וחלונות סגורים, אבל היא הצליחה להכנס בכל זאת, הסתובבה לה סביב מנורת התקרה ועשתה לי רעש.

סגרתי מזגן, פתחתי את החלון וכיביתי את האור בחדר, בתקווה שהאור מבחוץ, או מבתים שכנים, ימשוך אותה החוצה.

לצערי זה לא עבד, ולאחר עשרים דקות בערך הבנתי שאם אני לא עושה משהו – היא לא תצא, וברור לי שאני לא הולכת לישון בלילה כשהיא בחדר!

חשבתי מה לעשות וראיתי את המקל, ומיד ידעתי שאני חוזרת על סיפור הדבור.

הדלקתי אור כדי לראות מה אני עושה, קרבתי אליה את קצה המקל וניסיתי לגרום לה לעזוב את המנורה ולעלות על המקל.

היא לא רצתה, התעקשה להשאר על המנורה, ואז התעצבנה עליי והתחילה במעוף עצבני באזור. מיד כיביתי את האור, יצאתי מהחדר, וסגרתי את הדלת אחריי. חיכיתי בחוץ כמה דקותבתקווה שהיא נרגעה, ואולי אולי עפה החוצה ואז חזרתי לבדוק.

פתחתי את הדלת והקשבתי – שקט.

הדלקתי את האור, נתתי לעיניים קצת להתרגל והסתכלתי לכוון המנורה – היא לא שם.

יופי!

לא יודעת מה גרם לי להסתכל על הרצפה, אבל מזל שעשיתי את זה כי ממש ממש קרוב אליי, על הרצפה, ישבה הדבורה.

לקחתי צעד אחורה וניסיתי שוב לגרום לה לעלות על המקל. הפעם היא אכן עלתה, וכמו עם הדבור, הוצאתי חצי המקל החוצה מהחלון ונתתי מכה קטנה על דופן החלון. בדקתי שהדבורה לא נמצאת עדיין על המקל, החזרתי אותו פנימה וסגרתי את החלון מהר.

 

 

אבל לרוב הוא פשוט יושב לו ככל על דלתות הארון, מחכה לי שאזדקק לו שוב, ופשוט מזכיר לי את אבא שלי, ששמר עליו שלא יקרה לו כלום, ונתן לי כשהייתי זקוקה לו, אבל בזהירות.

 

 

אני מחייכת. היום יום ההולדת של אבא שלי. הוא היה צריך להיות בן 90.

 

מזל טוב, דודי שלי. אוהבת אותך המון.

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

יום אחד זה יקרה

אני אוהבת מוזיקה.

אני חושבת שלמילים יש כוח, והרבה פעמים כשהן מגיעות בצורת שיר קל לנו יותר להקשיב להן ולשמוע אותן.

לא בכל השירים אני מוצאת משמעות אישית, אבל אלו שכן הם מיוחדים יותר בעיניי, כמו זה:

 

מחכה

מילים: ריטה
לחן: עידן רייכל

יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו 

וזה יבוא, אתה תראה 
הידיים הקפוצות יתארכו 
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל 
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל 
להיות שלם עם עצמו 

וזה יבוא, אתה הרי יודע 
לא הכל יטלטל אותנו 
לא הכל יכה 
ומה שייפתח לנו 
מחכה

 

יש מצב שהיום שלי הגיע, או מתקרב.

 

תמיד אהבתי לכתוב.

עוד כילדה בבית הספר היסודי היתה לי מחברת מיוחדת בתיק, מחברת לסיפורים שלי. היו הרבה הפסקות בהן הייתי יושבת ומוסיפה עוד עמוד או שניים, כמה שהרשה לי זמן ההפסקה.

 

עם הזמן הכתיבה עברה למחשב, וביוני 2008 פתחתי את הבלוג.

בבלוג ההתנהלות היתה אחרת. הייתי מוצאת את עצמי פתאום כותבת רשומה בראש, סתם ככה, באמצע כל מיני דברים.

יכולתי לשבת בעבודה ולראות משהו ופתאום התחילו לרוץ לי מילים בראש. זה היה מקרה יחסית קל, כי יכולתי לפתוח וורד ומיד לכתוב מה שרץ לי בראש, לשמור ואחר כך להעתיק לרשומה.

אבל כשהייתי באמצע ישיבה, או באמצע צפייה בתוכנית טלויזיה, או באמצע נסיעה... קצת יותר קשה. ולמרות שהמילים בראש נכתבו בצורה מושלמת, הרבה פעמים עד שהגעתי למחשב הייתי שוכחת את הניסוח שכל כך אהבתי קודם.

היו פעמים שניסיתי בכל זאת לכתוב, אבל בגלל שלא הייתי מרוצה כמו שהייתי מהניסוח המקורי, לא פרסמתי.

 

כך גיליתי שבעצם התחלתי לכתוב רשומה כבר לפני שנתיים, אבל היא לא פורסמה:

"כמעט שנתיים עברו מאז כתבתי בבלוג שלי.

הפוסט האחרון היה בינואר 2014, וגם בו כתבתי שרציתי, שניסיתי, שלא הולך.

אני זוכרת שבאותה תקופה החלטתי שאני לא מכריחה את עצמי.

הבלוג שלי מאז ומתמיד היה סוג של השתקפות שלי, כפי שמעיד עליו שמו, וכפי שאני עברתי טלטלה בחמש השנים האחרונות ומתחילה עכשיו לצאת ממנה, כך גם הבלוג נכנס לתרדמת, ואני מקווה שגם כאן נראה יציאה, ושזה לא יהיה שוב פוסט חד-פעמי.

 

הבוקר, בדרכי למשרד, הראש שלי התחיל, כמו פעם, נסח את הרשומה הנוכחית.

זה מבחינתי היה סימן שהגיע הזמן לכתוב שוב. אם המשפטים מתחילים לרוץ – אז צריך לספק להם מקום לרוץ בו.

לצערי מאז עברו כמה שעות טובות, והמשפטים ההם, הניסוחים ההם, נעלמו להם.

אבל אני זוכרת שחשבתי על אבא שלי, על אמא שלי.

אבא נפטר לפני חמש שנים, אמא לפני ארבעים ושתיים."

 

אפילו לא זכרתי שכתבתי אותה... ובטח שאני לא זוכרת איך רציתי להמשיך, מה היתה הפואנטה.

 

בימים האחרונים התחילו שוב לרוץ לי מילים בראש.

אז הבוקר פתחתי את המחשב, נכנסתי לבלוג שלי והתחלתי לקרא.

אני אוהבת לקרא דברים שכתבתי. זה מזכיר לי חוויות, ואני ממש נהנית מהכתיבה.

אני יודעת שזה נשמע אולי שחצני אבל אני באמת חושבת שאני כותבת לא רע בכלל. במיוחד כשזה בא מהלב, זה יוצא מרגש. העדות שלי היא שיש רשומות שעד היום, לא משנה כמה פעמים קראתי אותן, אני מתרגשת מחדש, צוחקת או בוכה בהתאמה.

 

קראתי שוב את הרשומות שכתבתי על אבא. הן תמיד עושות לי את זה, ומאז שכתבתי אותן אני מוצאת את עצמי כל כמה שנים חוזרת וקוראת אותן, נזכרת בפרטים קטנים ששכחתי, מתאהבת מחדש בתגובות שקיבלתי, נזכרת בכמה אהבה הייתי עטופה.

לפעמים אפשר לקרא משפט ושהוא לא יחדור, ואחרי זמן מה לקרא אותו שוב ופתאום קוראים אותו אחרת. פתאום נופלים אסימונים.

 

בין התגובות היו כמה משפטים שכאלו:

 

הדר כתבה לי: "זכרת אותו באינסוף פוסטים ומפגשים, תמיד זה נשמע כאילו הוא בן אדם יוצא דופן ובכלל יש לך משפחה מיוחד במינה!! אני קוראת ודומעת, בין השורות יש כ"כ הרבה אהבה וזכרונות..."

אני יודעת שאני מדברת על אבא הרבה.תמיד דיברתי עליו הרבה. אהבתי והערצתי אותו המון, ואני חושבת שהוא אדם שהכי השפיע עלי בחיי. התגובה הזו, כמו גם אחרות, רק הוכיחה לי כמה הדברים השתקפו במה שכתבתי וסיפרתי עליו, וזה שימח אותי.

 

כך גם עלה מהתגובה של חגית (?) – kookadoo: " אני יודעת שאת קשורה לאבא שלך (ואני בכוונה משתמשת בלשון הווה). כתבת עליו לא מפעם והוא נשמע אדם נפלא, כך שזה באמת עצוב גם למי שלא הכיר אותו אישית אלא רק באמצעות הכתיבה שלך."

 

וגם מהתגובות של דפנה: " גם מבלי לקרוא את הפוסט הזה אני זוכרת פוסטים קודמים שלך עד כמה אביך היה חשוב לך..."

של נילי: "... יודעת איזו דמות משמעותית הוא היה כל חייך עבורך..."


ושל לה סרניסימה: " אני מכירה אותך ואת אביך ז"ל רק דרך הרשומות בבלוג, אבל התרשמתי מעומק האהבה והקשר ביניכם..."

 

בקי כתבה לי: "אין מחיר לגעגוע, והגעגוע ישאר לתמיד, זכרי הוא תמיד יהיה לצידך.
כפי שאבי שעבר מן העולם כמעט לפני 10 שנים, עדיין כאן איתי ועם משפחתי 
והוא עדיין גורם משפיע במותו, כמו שהיה בחייו. מבחינתי הוא לא מת כלל אלא עבר לפאזת חיות אחרת. .."

כל כך, כל כך נכון. גם אבא שלי עדיין איתי בכל כך הרבה רמות, כל יום,  כל הזמן.

 

ענבל כתבה לי תגובות בשני פוסטים נפרדים: " אני מאמינה שהוא ימשיך ללוות אותך בדרכו, שאת תמשיכי לדבר אליו בליבך ובמעמקי ליבך גם תשמעי את תשובותיו."

כל הזמן. יודעת בדיוק מה הוא היה אומר לי, גם חולמת עליו לפעמים.

והמשפט שהכי גרם לי לעצור ולחשוב: "איך זה שתמיד געגוע הוא המתנה של האהבה".

אני חושבת שיש המון אמת, אבל המון עצב במשפט הזה. אני יודעת שאמשיך לחשוב עליו בימים הקרובים.


מכיוון שחלפו שנים מאז כתבתי, אין לי מושג אם מישהו יקרא את הפוסט הזה, אבל אם כן, שתדעו כמה כח יש לתגובות. במיוחד כאלו שבאות מהלב, כמו הדוגמאות שהבאתי למעלה, ותאמינו לי, אלו רק חלק קטן.

בשנים ההן הייתי מעורה מאד בעולם הוירטואלי של האמנות, בפורומים, קומונות, מפגשים וסדנאות.

הכרתי עשרות רבות של נשים יוצרות, נשים נפלאות, חלק מהן חברות קרובות עד היום, עם חלק נולדה אהבה אמיתית, כזו שגם אם אנחנו לא מדברות או נפגשות הן עדיין עמוק בלב שלי, וכל פעם שבמקרה יוצא לנו להיפגש – זה כאילו לא נפרדנו מעולם.

אני לא חושבת שאי פעם כתבתי את זה, אבל אני מודה על כל אחת ואחת מכן, גם על אלו שעקבו אחרי הבלוג והגיבו ברגעים הקשים שלי ברצון לחזק אותי, גם ללא ההיכרות האישית.

 

 

לפני כשבועיים התחילו לדגדג לי האצבעות לצייר שוב.

זה לא שלא יצרתי שום דבר במהלך השנים. אני לא יכולה בכלל בלי. אבל יצרתי ממש מעט:

קופסאות מתוקות לראש השנה

 

ציור שציירתי על כריכת מחברת בעבודה תוך כדי שיחות טלפון 

 

מסיכות חמודות לפורים שעבר שחילקתי לחברים בעבודה כברכה לפורים יחד עם קופסה מלאת מתוקים:

 

פה ושם כרטיסי ברכה

 

וממש בשבועיים האחרונים, הציור הזה. כמובן, לא בבת אחת, כל פעם הוספתי משהו.

 

זהו להפעם. 

יצא קצת ארוך יותר ממה שחשבתי, ואני מקווה שיהיו המשכים.

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

עם כל הרצון

באמת שתכננתי.

באמת שרציתי.

ובכל זאת כבר מעל חודש שלא כתבתי.

בינתיים נפטרו גם ספי ריבלין ואריאל שרון.

בינתיים התחילה לה שנה חדשה.

בינתיים ציינתי כבר 3 שנים לפטירתו של אבי.

בינתיים חלו גם אצלי קצת שינויים במקום העבודה - מצד אחד פחות לחץ, מצד שני יותר לחץ. 

 

אז אני לא מבטיחה, כי אני שונאת להבטיח הבטחות שלא בטוח שאוכל לקיים.

אבל אני כן אשתדל לכתוב קצת יותר. 

 

אני יושבת לי לבד במשרד, יום שיש (כן, כן, קראתם נכון, שישי (!)), ואחרי שעניתי כבר על כמה עשרות מיילים, אני לוקחת אתנחתא קטנה בשביל לחדש את הכתיבה בבלוג. 

ואם כבר הזכרתי את פטירתו של אבי לפני שלוש שנים, התחושה שלי מתעצמת כל הזמן, שמדובר על החיים שלפני והחיים שאחרי. 

השנה משום מה היתה לי קשה יותר. ביום ההולדת שלו בכיתי יומיים שלמים. 

לפני שבועיים עלינו לקבר והתפרקתי לחתיכות. ממש ישבתי ובכיתי כמו ילדה קטנה, ומזל שעובד תחזוקה שם בדיוק לקח את אחיות שלי להראות להן עץ לא רחוק, כי זה נתן לי קצת זמן להרגע ולהתאפס.

יש כל מיני עצים שגדלים בבית הקברות. 

אחרי הלוויה של אבא שלי, מאחד העצים הלא רחוקים עף ברוח כנראה זרע, ונשתל ממש מתחת לבטון שיצקו.

עם הזמן הוא צמח וצמח והפך לעץ קטן.

הגננים של בית הקברות אמרו שכדאי להשאי את העץ, שהוא לא יכול לגרום נזק, רק יתן לנו צל.

אותו עובד תחזוקה אמר לנו שלא כדאי להשאיר את העץ והראה לנו (לי כבר לפני שנים, לאחיות שלי לפני שבועיים) את אותו עץ במרחק כמה שורות, שם השורשים ממש פרצו דרך הקברים, הרימו אותם ושברו אותם. 

אני מניחה שמדובר באנשים שנפטרו מזמן וכנראה שכבר לא באים בני משפחה לבקר, כי אחרת היו עושים עם זה משהו מזמן.

בכל מקרה, עוד לפני שנתיים סילקנו את העץ שהיה צמוד לקבר של אבא, רק שהשורשים היו עקשניים במיוחד וכל זמן צמחו מחדש. 

אז שפכנו קוטל וזה כבר עבד.

עכשיו צריך כל פעם מחדש לזכור לקנות קוטל ולשפוך שם שוב ושוב.

 

היום בדרך לעבודה שמעתי פרסומת על אימוץ כלבים ולרגע קטן עברה בי המחשבה אולי לאמץ כלב.

אני אוהבת כלבים.

דקה וחצי אחרי כך קטלתי את המחשבה הזו.

מתי בדיוק אני מגיעה הביתה בשעות נורמליות כדי להוציא כלב החוצה לטיול?

יש ימים שאני יוצאת בבוקר וחוזרת בסביבות 11 בלילה או צפונה משם.

לא פייר כלפי אף כלב.

אז לא.

 

דרך אגב, ט"ו בשבט שמח !

 

 

לדף הרשומה

למה לי לקחת ללב

יום קשה עובר עליי היום.

לא רק עליי, ברור לי, אבל זה הבלוג שלי, אז תרשו לי לחלוק את הרגשות שלי.

אתמול בערב שמעתי שאריק איינשטיין אושפז, אבל מעבר לזה לא שמעתי כלום. אני בדרך כלל לא צופה בתכניות חדשות.

הבוקר אחותי התקשרה וסיפרה לי שהוא נפטר.

חצי שעה אחרי שסגרתי איתה את טלפון הצלחתי להפסיק לבכות בכי מר ומטלטל ולהתחיל להתארגן ליום עבודה.

נהגתי דומעת כל הדרך, וברגע שהגעתי למשרד פתחתי רדיו אונליין והקשבתי לגלגל"צ כל היום.

עברו לא מעט שעות לפני שהצלחתי להפסיק לבכות. מזל שלא היו הרבה טלפונים, ורוב העבודה שלי היום היתה מול מסך המחשב.

 

לא הכרתי את אריק איינשטיין באופן אישי, אבל כמו שאמרו לא מעט פעמים היום - השירים שלו הם פסקול חיי.

למה לי לקחת ללב שואל אריק איננשטיין בשיר, וזה משהו שאני שואלת את עצמי כל היום. למה אני לוקחת את המוות שלו כל כך ללב? למה זה משפיע עליי כל כך?

השירים שלו מלווים המון זכרונות שלי, מכל שלבי הילדות והנערות שלי, שלובים חזק ועמוק בזכרונות שלי מסבתא שלי ז"ל ומאבא שלי ז"ל.

אולי החיבור הזה אליהם הוא מה שגרם לי לבכות כל היום. ואולי לא.

אני צופה בטלויזיה, ורואה צילומים מטקס האשכבה שהיה בכיכר רבין, מהלוויה עצמה ומהאבל שליד ביתו, ואני רואה שאני לא לבד. אני חושבת שהכי ריגש אותי איש מבוגר אחד, שהיה בדרכו החוצה מהכיכר לאחר טקס האשכבה, ועבר ליד המצלמות. הם ניסו לשאול אותו מה התחושות, והוא בקושי הצליח לדבר, בוכה ומנגב את הפנים, אבל זה לא עוזר, כי העיניים לא פסיקות ליזול.

אני יודעת שהרבה השוו את האבל הזה והתחושות הסובבות אותו למה שהיה לאחר רצח רבין.

אני דווקא השוויתי אותו לאבל שהיה כאן לאחר מותו של אהוד מנור, לפחות בתחושות שלי.

אבל כשאני רואה את תמונות הנרות בכיכר, זה באמת מחזיר אחורנית לרבין.

 

אני מקשיבה לשירים וכל אחד מזכיר לי משהו.

הכניסיני תחת כנפך היה שיר שאבא שלי מאד אהב, ואני זוכרת כששמענו בפעם הראשונה את הביצוע של ריטה. הוא ישב על הספה, נשען אחורנית  ועצם עיניים, ועל הפנים היתה לו הבעת הנאה. ככה אבא שלי נהנה במיוחד ממוזיקה. בעיניים עצומות, כשמרגישים את המוזיקה.  זה משהו שלקחתי ממנו והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי עושה אותו דבר.

התשמע קולי הוא שיר ששרתי עם סבתא שלי.

אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, אמא שלי, אגדת דשא, סע לאט, עוף גוזל, אני ואתה נשנה את העולם, למה לי לקחת ללב, תוכי יוסי הם רק חלק קטן מהשירים שהרכיבו את הילדות שלי, ויש עוד רבים וטובים.

ואז יש גם את השירים שהוא כתב לילדים: גברת עם סלים, אדון שוקו שאני שרה לילדות ועם הילדות ועוד.

ולא דיברתי בכלל על הסרטים, שהפכו מזמן לאייקונים. ותוכניות שבלול ולול המעולות...

אריק איינשטיין ימשיך להיות חלק מהחיים שלי, זה ברור לי, ופשוט עצוב לי שהוא איננו יותר.

 

התמונות הן מהאינטרנט. אני רק קיבצתי.

 

 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל daillyg אלא אם צויין אחרת