00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יום אחד זה יקרה

אני אוהבת מוזיקה.

אני חושבת שלמילים יש כוח, והרבה פעמים כשהן מגיעות בצורת שיר קל לנו יותר להקשיב להן ולשמוע אותן.

לא בכל השירים אני מוצאת משמעות אישית, אבל אלו שכן הם מיוחדים יותר בעיניי, כמו זה:

 

מחכה

מילים: ריטה
לחן: עידן רייכל

יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו 

וזה יבוא, אתה תראה 
הידיים הקפוצות יתארכו 
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל 
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל 
להיות שלם עם עצמו 

וזה יבוא, אתה הרי יודע 
לא הכל יטלטל אותנו 
לא הכל יכה 
ומה שייפתח לנו 
מחכה

 

יש מצב שהיום שלי הגיע, או מתקרב.

 

תמיד אהבתי לכתוב.

עוד כילדה בבית הספר היסודי היתה לי מחברת מיוחדת בתיק, מחברת לסיפורים שלי. היו הרבה הפסקות בהן הייתי יושבת ומוסיפה עוד עמוד או שניים, כמה שהרשה לי זמן ההפסקה.

 

עם הזמן הכתיבה עברה למחשב, וביוני 2008 פתחתי את הבלוג.

בבלוג ההתנהלות היתה אחרת. הייתי מוצאת את עצמי פתאום כותבת רשומה בראש, סתם ככה, באמצע כל מיני דברים.

יכולתי לשבת בעבודה ולראות משהו ופתאום התחילו לרוץ לי מילים בראש. זה היה מקרה יחסית קל, כי יכולתי לפתוח וורד ומיד לכתוב מה שרץ לי בראש, לשמור ואחר כך להעתיק לרשומה.

אבל כשהייתי באמצע ישיבה, או באמצע צפייה בתוכנית טלויזיה, או באמצע נסיעה... קצת יותר קשה. ולמרות שהמילים בראש נכתבו בצורה מושלמת, הרבה פעמים עד שהגעתי למחשב הייתי שוכחת את הניסוח שכל כך אהבתי קודם.

היו פעמים שניסיתי בכל זאת לכתוב, אבל בגלל שלא הייתי מרוצה כמו שהייתי מהניסוח המקורי, לא פרסמתי.

 

כך גיליתי שבעצם התחלתי לכתוב רשומה כבר לפני שנתיים, אבל היא לא פורסמה:

"כמעט שנתיים עברו מאז כתבתי בבלוג שלי.

הפוסט האחרון היה בינואר 2014, וגם בו כתבתי שרציתי, שניסיתי, שלא הולך.

אני זוכרת שבאותה תקופה החלטתי שאני לא מכריחה את עצמי.

הבלוג שלי מאז ומתמיד היה סוג של השתקפות שלי, כפי שמעיד עליו שמו, וכפי שאני עברתי טלטלה בחמש השנים האחרונות ומתחילה עכשיו לצאת ממנה, כך גם הבלוג נכנס לתרדמת, ואני מקווה שגם כאן נראה יציאה, ושזה לא יהיה שוב פוסט חד-פעמי.

 

הבוקר, בדרכי למשרד, הראש שלי התחיל, כמו פעם, נסח את הרשומה הנוכחית.

זה מבחינתי היה סימן שהגיע הזמן לכתוב שוב. אם המשפטים מתחילים לרוץ – אז צריך לספק להם מקום לרוץ בו.

לצערי מאז עברו כמה שעות טובות, והמשפטים ההם, הניסוחים ההם, נעלמו להם.

אבל אני זוכרת שחשבתי על אבא שלי, על אמא שלי.

אבא נפטר לפני חמש שנים, אמא לפני ארבעים ושתיים."

 

אפילו לא זכרתי שכתבתי אותה... ובטח שאני לא זוכרת איך רציתי להמשיך, מה היתה הפואנטה.

 

בימים האחרונים התחילו שוב לרוץ לי מילים בראש.

אז הבוקר פתחתי את המחשב, נכנסתי לבלוג שלי והתחלתי לקרא.

אני אוהבת לקרא דברים שכתבתי. זה מזכיר לי חוויות, ואני ממש נהנית מהכתיבה.

אני יודעת שזה נשמע אולי שחצני אבל אני באמת חושבת שאני כותבת לא רע בכלל. במיוחד כשזה בא מהלב, זה יוצא מרגש. העדות שלי היא שיש רשומות שעד היום, לא משנה כמה פעמים קראתי אותן, אני מתרגשת מחדש, צוחקת או בוכה בהתאמה.

 

קראתי שוב את הרשומות שכתבתי על אבא. הן תמיד עושות לי את זה, ומאז שכתבתי אותן אני מוצאת את עצמי כל כמה שנים חוזרת וקוראת אותן, נזכרת בפרטים קטנים ששכחתי, מתאהבת מחדש בתגובות שקיבלתי, נזכרת בכמה אהבה הייתי עטופה.

לפעמים אפשר לקרא משפט ושהוא לא יחדור, ואחרי זמן מה לקרא אותו שוב ופתאום קוראים אותו אחרת. פתאום נופלים אסימונים.

 

בין התגובות היו כמה משפטים שכאלו:

 

הדר כתבה לי: "זכרת אותו באינסוף פוסטים ומפגשים, תמיד זה נשמע כאילו הוא בן אדם יוצא דופן ובכלל יש לך משפחה מיוחד במינה!! אני קוראת ודומעת, בין השורות יש כ"כ הרבה אהבה וזכרונות..."

אני יודעת שאני מדברת על אבא הרבה.תמיד דיברתי עליו הרבה. אהבתי והערצתי אותו המון, ואני חושבת שהוא אדם שהכי השפיע עלי בחיי. התגובה הזו, כמו גם אחרות, רק הוכיחה לי כמה הדברים השתקפו במה שכתבתי וסיפרתי עליו, וזה שימח אותי.

 

כך גם עלה מהתגובה של חגית (?) – kookadoo: " אני יודעת שאת קשורה לאבא שלך (ואני בכוונה משתמשת בלשון הווה). כתבת עליו לא מפעם והוא נשמע אדם נפלא, כך שזה באמת עצוב גם למי שלא הכיר אותו אישית אלא רק באמצעות הכתיבה שלך."

 

וגם מהתגובות של דפנה: " גם מבלי לקרוא את הפוסט הזה אני זוכרת פוסטים קודמים שלך עד כמה אביך היה חשוב לך..."

של נילי: "... יודעת איזו דמות משמעותית הוא היה כל חייך עבורך..."


ושל לה סרניסימה: " אני מכירה אותך ואת אביך ז"ל רק דרך הרשומות בבלוג, אבל התרשמתי מעומק האהבה והקשר ביניכם..."

 

בקי כתבה לי: "אין מחיר לגעגוע, והגעגוע ישאר לתמיד, זכרי הוא תמיד יהיה לצידך.
כפי שאבי שעבר מן העולם כמעט לפני 10 שנים, עדיין כאן איתי ועם משפחתי 
והוא עדיין גורם משפיע במותו, כמו שהיה בחייו. מבחינתי הוא לא מת כלל אלא עבר לפאזת חיות אחרת. .."

כל כך, כל כך נכון. גם אבא שלי עדיין איתי בכל כך הרבה רמות, כל יום,  כל הזמן.

 

ענבל כתבה לי תגובות בשני פוסטים נפרדים: " אני מאמינה שהוא ימשיך ללוות אותך בדרכו, שאת תמשיכי לדבר אליו בליבך ובמעמקי ליבך גם תשמעי את תשובותיו."

כל הזמן. יודעת בדיוק מה הוא היה אומר לי, גם חולמת עליו לפעמים.

והמשפט שהכי גרם לי לעצור ולחשוב: "איך זה שתמיד געגוע הוא המתנה של האהבה".

אני חושבת שיש המון אמת, אבל המון עצב במשפט הזה. אני יודעת שאמשיך לחשוב עליו בימים הקרובים.


מכיוון שחלפו שנים מאז כתבתי, אין לי מושג אם מישהו יקרא את הפוסט הזה, אבל אם כן, שתדעו כמה כח יש לתגובות. במיוחד כאלו שבאות מהלב, כמו הדוגמאות שהבאתי למעלה, ותאמינו לי, אלו רק חלק קטן.

בשנים ההן הייתי מעורה מאד בעולם הוירטואלי של האמנות, בפורומים, קומונות, מפגשים וסדנאות.

הכרתי עשרות רבות של נשים יוצרות, נשים נפלאות, חלק מהן חברות קרובות עד היום, עם חלק נולדה אהבה אמיתית, כזו שגם אם אנחנו לא מדברות או נפגשות הן עדיין עמוק בלב שלי, וכל פעם שבמקרה יוצא לנו להיפגש – זה כאילו לא נפרדנו מעולם.

אני לא חושבת שאי פעם כתבתי את זה, אבל אני מודה על כל אחת ואחת מכן, גם על אלו שעקבו אחרי הבלוג והגיבו ברגעים הקשים שלי ברצון לחזק אותי, גם ללא ההיכרות האישית.

 

 

לפני כשבועיים התחילו לדגדג לי האצבעות לצייר שוב.

זה לא שלא יצרתי שום דבר במהלך השנים. אני לא יכולה בכלל בלי. אבל יצרתי ממש מעט:

קופסאות מתוקות לראש השנה

 

ציור שציירתי על כריכת מחברת בעבודה תוך כדי שיחות טלפון 

 

מסיכות חמודות לפורים שעבר שחילקתי לחברים בעבודה כברכה לפורים יחד עם קופסה מלאת מתוקים:

 

פה ושם כרטיסי ברכה

 

וממש בשבועיים האחרונים, הציור הזה. כמובן, לא בבת אחת, כל פעם הוספתי משהו.

 

זהו להפעם. 

יצא קצת ארוך יותר ממה שחשבתי, ואני מקווה שיהיו המשכים.

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

עם כל הרצון

באמת שתכננתי.

באמת שרציתי.

ובכל זאת כבר מעל חודש שלא כתבתי.

בינתיים נפטרו גם ספי ריבלין ואריאל שרון.

בינתיים התחילה לה שנה חדשה.

בינתיים ציינתי כבר 3 שנים לפטירתו של אבי.

בינתיים חלו גם אצלי קצת שינויים במקום העבודה - מצד אחד פחות לחץ, מצד שני יותר לחץ. 

 

אז אני לא מבטיחה, כי אני שונאת להבטיח הבטחות שלא בטוח שאוכל לקיים.

אבל אני כן אשתדל לכתוב קצת יותר. 

 

אני יושבת לי לבד במשרד, יום שיש (כן, כן, קראתם נכון, שישי (!)), ואחרי שעניתי כבר על כמה עשרות מיילים, אני לוקחת אתנחתא קטנה בשביל לחדש את הכתיבה בבלוג. 

ואם כבר הזכרתי את פטירתו של אבי לפני שלוש שנים, התחושה שלי מתעצמת כל הזמן, שמדובר על החיים שלפני והחיים שאחרי. 

השנה משום מה היתה לי קשה יותר. ביום ההולדת שלו בכיתי יומיים שלמים. 

לפני שבועיים עלינו לקבר והתפרקתי לחתיכות. ממש ישבתי ובכיתי כמו ילדה קטנה, ומזל שעובד תחזוקה שם בדיוק לקח את אחיות שלי להראות להן עץ לא רחוק, כי זה נתן לי קצת זמן להרגע ולהתאפס.

יש כל מיני עצים שגדלים בבית הקברות. 

אחרי הלוויה של אבא שלי, מאחד העצים הלא רחוקים עף ברוח כנראה זרע, ונשתל ממש מתחת לבטון שיצקו.

עם הזמן הוא צמח וצמח והפך לעץ קטן.

הגננים של בית הקברות אמרו שכדאי להשאי את העץ, שהוא לא יכול לגרום נזק, רק יתן לנו צל.

אותו עובד תחזוקה אמר לנו שלא כדאי להשאיר את העץ והראה לנו (לי כבר לפני שנים, לאחיות שלי לפני שבועיים) את אותו עץ במרחק כמה שורות, שם השורשים ממש פרצו דרך הקברים, הרימו אותם ושברו אותם. 

אני מניחה שמדובר באנשים שנפטרו מזמן וכנראה שכבר לא באים בני משפחה לבקר, כי אחרת היו עושים עם זה משהו מזמן.

בכל מקרה, עוד לפני שנתיים סילקנו את העץ שהיה צמוד לקבר של אבא, רק שהשורשים היו עקשניים במיוחד וכל זמן צמחו מחדש. 

אז שפכנו קוטל וזה כבר עבד.

עכשיו צריך כל פעם מחדש לזכור לקנות קוטל ולשפוך שם שוב ושוב.

 

היום בדרך לעבודה שמעתי פרסומת על אימוץ כלבים ולרגע קטן עברה בי המחשבה אולי לאמץ כלב.

אני אוהבת כלבים.

דקה וחצי אחרי כך קטלתי את המחשבה הזו.

מתי בדיוק אני מגיעה הביתה בשעות נורמליות כדי להוציא כלב החוצה לטיול?

יש ימים שאני יוצאת בבוקר וחוזרת בסביבות 11 בלילה או צפונה משם.

לא פייר כלפי אף כלב.

אז לא.

 

דרך אגב, ט"ו בשבט שמח !

 

 

לדף הרשומה

למה לי לקחת ללב

יום קשה עובר עליי היום.

לא רק עליי, ברור לי, אבל זה הבלוג שלי, אז תרשו לי לחלוק את הרגשות שלי.

אתמול בערב שמעתי שאריק איינשטיין אושפז, אבל מעבר לזה לא שמעתי כלום. אני בדרך כלל לא צופה בתכניות חדשות.

הבוקר אחותי התקשרה וסיפרה לי שהוא נפטר.

חצי שעה אחרי שסגרתי איתה את טלפון הצלחתי להפסיק לבכות בכי מר ומטלטל ולהתחיל להתארגן ליום עבודה.

נהגתי דומעת כל הדרך, וברגע שהגעתי למשרד פתחתי רדיו אונליין והקשבתי לגלגל"צ כל היום.

עברו לא מעט שעות לפני שהצלחתי להפסיק לבכות. מזל שלא היו הרבה טלפונים, ורוב העבודה שלי היום היתה מול מסך המחשב.

 

לא הכרתי את אריק איינשטיין באופן אישי, אבל כמו שאמרו לא מעט פעמים היום - השירים שלו הם פסקול חיי.

למה לי לקחת ללב שואל אריק איננשטיין בשיר, וזה משהו שאני שואלת את עצמי כל היום. למה אני לוקחת את המוות שלו כל כך ללב? למה זה משפיע עליי כל כך?

השירים שלו מלווים המון זכרונות שלי, מכל שלבי הילדות והנערות שלי, שלובים חזק ועמוק בזכרונות שלי מסבתא שלי ז"ל ומאבא שלי ז"ל.

אולי החיבור הזה אליהם הוא מה שגרם לי לבכות כל היום. ואולי לא.

אני צופה בטלויזיה, ורואה צילומים מטקס האשכבה שהיה בכיכר רבין, מהלוויה עצמה ומהאבל שליד ביתו, ואני רואה שאני לא לבד. אני חושבת שהכי ריגש אותי איש מבוגר אחד, שהיה בדרכו החוצה מהכיכר לאחר טקס האשכבה, ועבר ליד המצלמות. הם ניסו לשאול אותו מה התחושות, והוא בקושי הצליח לדבר, בוכה ומנגב את הפנים, אבל זה לא עוזר, כי העיניים לא פסיקות ליזול.

אני יודעת שהרבה השוו את האבל הזה והתחושות הסובבות אותו למה שהיה לאחר רצח רבין.

אני דווקא השוויתי אותו לאבל שהיה כאן לאחר מותו של אהוד מנור, לפחות בתחושות שלי.

אבל כשאני רואה את תמונות הנרות בכיכר, זה באמת מחזיר אחורנית לרבין.

 

אני מקשיבה לשירים וכל אחד מזכיר לי משהו.

הכניסיני תחת כנפך היה שיר שאבא שלי מאד אהב, ואני זוכרת כששמענו בפעם הראשונה את הביצוע של ריטה. הוא ישב על הספה, נשען אחורנית  ועצם עיניים, ועל הפנים היתה לו הבעת הנאה. ככה אבא שלי נהנה במיוחד ממוזיקה. בעיניים עצומות, כשמרגישים את המוזיקה.  זה משהו שלקחתי ממנו והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי עושה אותו דבר.

התשמע קולי הוא שיר ששרתי עם סבתא שלי.

אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, אמא שלי, אגדת דשא, סע לאט, עוף גוזל, אני ואתה נשנה את העולם, למה לי לקחת ללב, תוכי יוסי הם רק חלק קטן מהשירים שהרכיבו את הילדות שלי, ויש עוד רבים וטובים.

ואז יש גם את השירים שהוא כתב לילדים: גברת עם סלים, אדון שוקו שאני שרה לילדות ועם הילדות ועוד.

ולא דיברתי בכלל על הסרטים, שהפכו מזמן לאייקונים. ותוכניות שבלול ולול המעולות...

אריק איינשטיין ימשיך להיות חלק מהחיים שלי, זה ברור לי, ופשוט עצוב לי שהוא איננו יותר.

 

התמונות הן מהאינטרנט. אני רק קיבצתי.

 

 

לדף הרשומה

חופשה

*** נכתב בשישי, 8.11.13 ***

השבוע היה שבוע קשה.

תחילת השבוע בעיקר. בעבודה כל הזמן שאלו אותי מה קרה כי הייתי שקטה מאד ודמעתי. לא הצלחתי להפסיק לדמוע. כמו שכתבתי ברשומה הקודמת, ביום שני היה יום ההולדת של אבא שלי ז"ל.

היה לי קשה, וכואב. משום מה השנה קשה לי יותר מבשנים הקודמות.

ביום שלישי יצאתי לחופשה של כמה ימים.

הרגשתי שאני צריכה שקט, מרחק, לבד.

יותר מדי לבד לא היה לי, כי ביום רביעי אני מוציאה את הילדות מביה"ס, וביום חמישי עשיתי בייביסיטר בערב, אבל כל הבוקר היה שלי ורק שלי.

 

לא תכננתי להיות בבית כל הזמן.

תכננתי פיקניק, ולצאת ליום צילומים, ולהסתובב קצת בשמש.

אבל כשהתחילה החופשה מצאתי שפשוט לא בא לי. לא בא לי לצאת מהבית, לא בא לי לצאת לפיקניק, או ליום צילומים.

בעיקר כשהפעם האחרונה שעשיתי את הדברים הללו - זה היה עם אבא שלי

 

אז את יום שלישי ביליתי ברקמה, בהייה בטלויזיה, וכן, עוד קצת בכי.

רביעי כבר היה קצת טוב יותר. לפחות לא בכיתי כל הבוקר. רק קצת דמעתי, ולא כל הבוקר. אחה"צ יצאתי לאסוף את הילדות מביה"ס, ובילינו את כל אחה"צ בהכנת שיעורים.

כשאחותי הגדולה חזרה הביתה בערב, לקחתי את יולי אליה הביתה, כי ידעתי שאחותי האמצעית תחזור ממש מאוחר. היא חזרה בסביבות חצות. כן, כן, מהמשרד. בחצות. למזל שתינו, זה לא קורה הרבה.

נסעתי הביתה ו...

נתקעתי במעלית.

נכנסתי למעלית, לחצתי על מספר הקומה. הדלת הפנימית נסגרה והמעלית לא זזה. ניסיתי ללחוץ על כפתורים  אחרים, ניסיתי לדחוף קצת את הדלת הפנימית - כלום לא עזר.

חשבתי לרגע ללחוץ על הפעמון, אבל חצות. כולם ישנים, מה זה יעזור?

חיפשתי על קיר המעלית עד שמצאתי מספר חירום להתקשר. התקשרתי, רק כדי לקבל מספר אחר. חייגתי. דיברתי עם מישהו שהבטיח לשלוח מישהו תוך חצי שעה.

חצי שעה במעלית קטנה? ה-מ-ו-ן זמן.

השיחה הבאה היתה לאחותי, שמיד שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תבוא. אמרתי שלא, כי מה הטעם? אבל תוך כדי שדיברנו אמרתי שאני חושדת שהדלת החיצונית של המעלית פשוט לא נסגרה וזה מה שתוקע את המעלית. אז אחותי אמרה שהיא בדרך וסגרנו. תוך כמה דקות היא באמת הגיעה (מזל שהיא גרה ממש ממש קרוב), וברגע שהיא דחפה את דלת המעלית החיצונית, משהו עשה קליק, והמעלית החלה לנסוע. הגעתי לקומה שלי ויצאתי.

איזה מזל שאחותי גרה כל כך קרוב

 

***  התווסף היום, 18.11.13 ***

כשכתבתי את תחילת הרשומה משום מה הרגשתי שאני כותבת רק כדי לכתוב, רק כי הבטחתי לעצמי לנסות לכתוב כל שבוע, ולא רציתי. 

אני לא אוהבת לכתוב סתם ככה, בלי מטרה, בלי שתהיה לזה משמעות כלשהי, גם אם רק אני מבינה אותה. 

היום, כשאני קוראת מה שכתבתי, זה דווקא לא רע כל כך כמו שחשבתי. אז השארתי ואני מוסיפה. 

 

סוף השבוע האחרון עבר עליי במהירות שיא. הייתי מאד מאד עייפה אחרי שבוע מטורף בעבודה. 

אחת הסיבות שאני לא אוהבת לצאת לחופשה ארוכה היא שאחרי זה כשאני חוזרת אני מוצפת בעבודה ויוצא שאני נשארת שעות ארוכות במשרד. 

וכל פעם מחדש אני מבטיחה לעצמי שהיום אני אצא בשעה נורמאלית. אבל זה לא קורה. כי יש דברים דחופים. 

אבל הכל דחוף...  אוף!

כך קורה שגם היום אני עדיין במשרד, וכבר שמונה, ובחמש וחצי כבר כתבתי לעצמי בדוח השעות שלי שהיום אני יוצאת בשש. פתאום נהיה שמונה. 

זהו. עוד קרייסס אחד אחרון טופל, ואני הולכת הביתה.

אולי ברשומה הבאה אני אכתוב קצת על כמה רני רהב מעצבן אותי כל פעם שאני רואה את "הכוכב הבא". 

ואולי לא. 

 

לדף הרשומה

יומולדת

לפני שאתחיל ברשומה עצמה, שהיא רק חצי מתוכננת ואני אתן לה לזרום, תרשו לי כמה מילים בנושא אחר:

כמו שכתבתי כשחזרתי לכתוב בבלוג לפני שבועיים, אני די מגיעה לכתוב בבלוג בשבת בערב.

מהלך השבוע שלי עמוס מדי והדבר האחרון שאני רוצה לעשות כשאני מגיעה הביתה, גם אם הגעתי יחסית מוקדם ויש לי זמן, הוא לפתוח מחשב.

שישי הוא יום של מנוחה מוחלטת וארוחה משפחתית, ושבת, אחרי עוד כמה שעות של מנוחה, צפייה בסרט או שניים, קריאה של ספר או שניים, קצת רקמה או All of the above - אז אני מרגישה שהתרחקתי מספיק ממחשב כדי שלא יציק לי לפתוח את המחשב האישי שלי ואתחיל לתקתק בו.

וכמה הופתעתי כשנכנסתי לבלוג וגיליתי שקיבלתי את בחירת העורך על הרשומה הקודמת.

אז תודה רבה על הבחירה. זה מרגש, ובעיקר מפתיע. כנראה ששכחתי למחוק את הסימון מהקוביה של "אישור הצגה בעמוד הראשי".  wink

 

ולרשומה הנוכחית:

ביום שני הקרוב יהיה יום ההולדת של אבי. הוא היה אמור להיות בן 85 השנה.

זו תמונה שלו מלפני כמה שנים, מ-2007, וככה אני אוהבת לזכור אותו.

אני מוצאת את עצמי חושבת עליו המון בזמן האחרון. המון דברים שקורים מסביבי שאני רוצה לספר לו, המון רגעים שאני חושבת לעצמי מה הוא היה אומר לי אם הייתי מספרת לו, המון דברים קטנים שמזכירים לו אותו ובכל רגע כזה אני קולטת עד כמה הוא שזור בחיים שלי, באישיות שלי, באיך שאני עושה דברים ומקבלת החלטות.

בעוד כחודש וחצי נציין שלוש שנים לפטירתו.

יש ימים שזה נראה לי כאילו היה רק אתמול, ויש רגעים שזה נראה לי כל כך מזמן, וזה מוזר.

הכאב כבר לא חד כל כך, אבל עדיין שם, ואני מתחילה להבין שהוא יהיה שם תמיד, במידה כזו או אחרת, וזה בסדר.

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג שלי, אולי תזכרו שהזכרתי בעבר שלאחר פטירתו התחלנו מסורת של ארוחת ערב ביום ההולדת של אבי, ארוחת ערב שמורכבת מהמאכלים שהוא אהב במיוחד.

מכיוון שאמצע השבוע אצלנו עמוס כל כך, וחשוב לנו להקפיד על שעות השינה של הילדות, החלטנו לקיים את ארוחת הערב של היומולדת בארוחת השישי האחרונה.

אנחנו אוכלות, ואני חושבת כמה הוא היה נהנה מהארוחה, מחייך וצוחק עם כל מאכל ובמיוחד לתגובה של הילדות לחלק מהם.

 

באמת, כשידעתי שאני הולכת לכתוב את הרשומה הזו על אבא, חשבתי שהיא תלך קצת אחרת, תזרום לי יותר, ופתאום אני מרגישה תקועה. המילים לא רוצות לבוא, לא רוצות להיכתב.

אז אני לא מכריחה,. לא בכוח.

הן עוד יבואו.

 

יש שיר של כריסטינה אגילרה - hurt.

בשבועת האחרונים אני שומעת אותו המון.

יש בו כמה משפטים, שמדברים אליי מאד:

 

Seems like it was yesterday when I saw your face
You told me how proud you were, but I walked away
If only I knew what I know today, ooh, ooh

I would hold you in my arms, I would take the pain away
Thank you for all you've done, forgive all your mistakes

There's nothing I wouldn't do to hear your voice again
Sometimes I wanna call you but I know you won't be there


Oh, I'm sorry for blaming you
For everything I just couldn't do
And I've hurt myself by hurting you

Some days I feel broke inside but I won't admit
Sometimes I just wanna hide 'cause it's you I miss
And it's so hard to say goodbye when it comes to this, ooh

 

Would you tell me I was wrong? Would you help me understand?
Are you looking down upon me? Are you proud of who I am?
There's nothing I wouldn't do to have just one more chance
To look into your eyes and see you looking back


Oh, I'm sorry for blaming you
For everything I just couldn't do
And I've hurt myself, oh


If I had just one more day
I would tell you how much that I've missed you
Since you've been away


Oh, it's dangerous
It's so out of line
To try and turn back time

I'm sorry for blaming you
For everything I just couldn't do
And I've hurt myself
By hurting you


 

 

דודי שלי,

אוהבת אותך מליון, כמו תמיד.

מתגעגת המון, ויודעת שזה לעולם לא יעבור.

הלוואי ש...

 

 

 

 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל daillyg אלא אם צויין אחרת