00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

עם כל הרצון

באמת שתכננתי.

באמת שרציתי.

ובכל זאת כבר מעל חודש שלא כתבתי.

בינתיים נפטרו גם ספי ריבלין ואריאל שרון.

בינתיים התחילה לה שנה חדשה.

בינתיים ציינתי כבר 3 שנים לפטירתו של אבי.

בינתיים חלו גם אצלי קצת שינויים במקום העבודה - מצד אחד פחות לחץ, מצד שני יותר לחץ. 

 

אז אני לא מבטיחה, כי אני שונאת להבטיח הבטחות שלא בטוח שאוכל לקיים.

אבל אני כן אשתדל לכתוב קצת יותר. 

 

אני יושבת לי לבד במשרד, יום שיש (כן, כן, קראתם נכון, שישי (!)), ואחרי שעניתי כבר על כמה עשרות מיילים, אני לוקחת אתנחתא קטנה בשביל לחדש את הכתיבה בבלוג. 

ואם כבר הזכרתי את פטירתו של אבי לפני שלוש שנים, התחושה שלי מתעצמת כל הזמן, שמדובר על החיים שלפני והחיים שאחרי. 

השנה משום מה היתה לי קשה יותר. ביום ההולדת שלו בכיתי יומיים שלמים. 

לפני שבועיים עלינו לקבר והתפרקתי לחתיכות. ממש ישבתי ובכיתי כמו ילדה קטנה, ומזל שעובד תחזוקה שם בדיוק לקח את אחיות שלי להראות להן עץ לא רחוק, כי זה נתן לי קצת זמן להרגע ולהתאפס.

יש כל מיני עצים שגדלים בבית הקברות. 

אחרי הלוויה של אבא שלי, מאחד העצים הלא רחוקים עף ברוח כנראה זרע, ונשתל ממש מתחת לבטון שיצקו.

עם הזמן הוא צמח וצמח והפך לעץ קטן.

הגננים של בית הקברות אמרו שכדאי להשאי את העץ, שהוא לא יכול לגרום נזק, רק יתן לנו צל.

אותו עובד תחזוקה אמר לנו שלא כדאי להשאיר את העץ והראה לנו (לי כבר לפני שנים, לאחיות שלי לפני שבועיים) את אותו עץ במרחק כמה שורות, שם השורשים ממש פרצו דרך הקברים, הרימו אותם ושברו אותם. 

אני מניחה שמדובר באנשים שנפטרו מזמן וכנראה שכבר לא באים בני משפחה לבקר, כי אחרת היו עושים עם זה משהו מזמן.

בכל מקרה, עוד לפני שנתיים סילקנו את העץ שהיה צמוד לקבר של אבא, רק שהשורשים היו עקשניים במיוחד וכל זמן צמחו מחדש. 

אז שפכנו קוטל וזה כבר עבד.

עכשיו צריך כל פעם מחדש לזכור לקנות קוטל ולשפוך שם שוב ושוב.

 

היום בדרך לעבודה שמעתי פרסומת על אימוץ כלבים ולרגע קטן עברה בי המחשבה אולי לאמץ כלב.

אני אוהבת כלבים.

דקה וחצי אחרי כך קטלתי את המחשבה הזו.

מתי בדיוק אני מגיעה הביתה בשעות נורמליות כדי להוציא כלב החוצה לטיול?

יש ימים שאני יוצאת בבוקר וחוזרת בסביבות 11 בלילה או צפונה משם.

לא פייר כלפי אף כלב.

אז לא.

 

דרך אגב, ט"ו בשבט שמח !

 

 

לדף הרשומה

למה לי לקחת ללב

יום קשה עובר עליי היום.

לא רק עליי, ברור לי, אבל זה הבלוג שלי, אז תרשו לי לחלוק את הרגשות שלי.

אתמול בערב שמעתי שאריק איינשטיין אושפז, אבל מעבר לזה לא שמעתי כלום. אני בדרך כלל לא צופה בתכניות חדשות.

הבוקר אחותי התקשרה וסיפרה לי שהוא נפטר.

חצי שעה אחרי שסגרתי איתה את טלפון הצלחתי להפסיק לבכות בכי מר ומטלטל ולהתחיל להתארגן ליום עבודה.

נהגתי דומעת כל הדרך, וברגע שהגעתי למשרד פתחתי רדיו אונליין והקשבתי לגלגל"צ כל היום.

עברו לא מעט שעות לפני שהצלחתי להפסיק לבכות. מזל שלא היו הרבה טלפונים, ורוב העבודה שלי היום היתה מול מסך המחשב.

 

לא הכרתי את אריק איינשטיין באופן אישי, אבל כמו שאמרו לא מעט פעמים היום - השירים שלו הם פסקול חיי.

למה לי לקחת ללב שואל אריק איננשטיין בשיר, וזה משהו שאני שואלת את עצמי כל היום. למה אני לוקחת את המוות שלו כל כך ללב? למה זה משפיע עליי כל כך?

השירים שלו מלווים המון זכרונות שלי, מכל שלבי הילדות והנערות שלי, שלובים חזק ועמוק בזכרונות שלי מסבתא שלי ז"ל ומאבא שלי ז"ל.

אולי החיבור הזה אליהם הוא מה שגרם לי לבכות כל היום. ואולי לא.

אני צופה בטלויזיה, ורואה צילומים מטקס האשכבה שהיה בכיכר רבין, מהלוויה עצמה ומהאבל שליד ביתו, ואני רואה שאני לא לבד. אני חושבת שהכי ריגש אותי איש מבוגר אחד, שהיה בדרכו החוצה מהכיכר לאחר טקס האשכבה, ועבר ליד המצלמות. הם ניסו לשאול אותו מה התחושות, והוא בקושי הצליח לדבר, בוכה ומנגב את הפנים, אבל זה לא עוזר, כי העיניים לא פסיקות ליזול.

אני יודעת שהרבה השוו את האבל הזה והתחושות הסובבות אותו למה שהיה לאחר רצח רבין.

אני דווקא השוויתי אותו לאבל שהיה כאן לאחר מותו של אהוד מנור, לפחות בתחושות שלי.

אבל כשאני רואה את תמונות הנרות בכיכר, זה באמת מחזיר אחורנית לרבין.

 

אני מקשיבה לשירים וכל אחד מזכיר לי משהו.

הכניסיני תחת כנפך היה שיר שאבא שלי מאד אהב, ואני זוכרת כששמענו בפעם הראשונה את הביצוע של ריטה. הוא ישב על הספה, נשען אחורנית  ועצם עיניים, ועל הפנים היתה לו הבעת הנאה. ככה אבא שלי נהנה במיוחד ממוזיקה. בעיניים עצומות, כשמרגישים את המוזיקה.  זה משהו שלקחתי ממנו והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי עושה אותו דבר.

התשמע קולי הוא שיר ששרתי עם סבתא שלי.

אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, אמא שלי, אגדת דשא, סע לאט, עוף גוזל, אני ואתה נשנה את העולם, למה לי לקחת ללב, תוכי יוסי הם רק חלק קטן מהשירים שהרכיבו את הילדות שלי, ויש עוד רבים וטובים.

ואז יש גם את השירים שהוא כתב לילדים: גברת עם סלים, אדון שוקו שאני שרה לילדות ועם הילדות ועוד.

ולא דיברתי בכלל על הסרטים, שהפכו מזמן לאייקונים. ותוכניות שבלול ולול המעולות...

אריק איינשטיין ימשיך להיות חלק מהחיים שלי, זה ברור לי, ופשוט עצוב לי שהוא איננו יותר.

 

התמונות הן מהאינטרנט. אני רק קיבצתי.

 

 

לדף הרשומה

חופשה

*** נכתב בשישי, 8.11.13 ***

השבוע היה שבוע קשה.

תחילת השבוע בעיקר. בעבודה כל הזמן שאלו אותי מה קרה כי הייתי שקטה מאד ודמעתי. לא הצלחתי להפסיק לדמוע. כמו שכתבתי ברשומה הקודמת, ביום שני היה יום ההולדת של אבא שלי ז"ל.

היה לי קשה, וכואב. משום מה השנה קשה לי יותר מבשנים הקודמות.

ביום שלישי יצאתי לחופשה של כמה ימים.

הרגשתי שאני צריכה שקט, מרחק, לבד.

יותר מדי לבד לא היה לי, כי ביום רביעי אני מוציאה את הילדות מביה"ס, וביום חמישי עשיתי בייביסיטר בערב, אבל כל הבוקר היה שלי ורק שלי.

 

לא תכננתי להיות בבית כל הזמן.

תכננתי פיקניק, ולצאת ליום צילומים, ולהסתובב קצת בשמש.

אבל כשהתחילה החופשה מצאתי שפשוט לא בא לי. לא בא לי לצאת מהבית, לא בא לי לצאת לפיקניק, או ליום צילומים.

בעיקר כשהפעם האחרונה שעשיתי את הדברים הללו - זה היה עם אבא שלי

 

אז את יום שלישי ביליתי ברקמה, בהייה בטלויזיה, וכן, עוד קצת בכי.

רביעי כבר היה קצת טוב יותר. לפחות לא בכיתי כל הבוקר. רק קצת דמעתי, ולא כל הבוקר. אחה"צ יצאתי לאסוף את הילדות מביה"ס, ובילינו את כל אחה"צ בהכנת שיעורים.

כשאחותי הגדולה חזרה הביתה בערב, לקחתי את יולי אליה הביתה, כי ידעתי שאחותי האמצעית תחזור ממש מאוחר. היא חזרה בסביבות חצות. כן, כן, מהמשרד. בחצות. למזל שתינו, זה לא קורה הרבה.

נסעתי הביתה ו...

נתקעתי במעלית.

נכנסתי למעלית, לחצתי על מספר הקומה. הדלת הפנימית נסגרה והמעלית לא זזה. ניסיתי ללחוץ על כפתורים  אחרים, ניסיתי לדחוף קצת את הדלת הפנימית - כלום לא עזר.

חשבתי לרגע ללחוץ על הפעמון, אבל חצות. כולם ישנים, מה זה יעזור?

חיפשתי על קיר המעלית עד שמצאתי מספר חירום להתקשר. התקשרתי, רק כדי לקבל מספר אחר. חייגתי. דיברתי עם מישהו שהבטיח לשלוח מישהו תוך חצי שעה.

חצי שעה במעלית קטנה? ה-מ-ו-ן זמן.

השיחה הבאה היתה לאחותי, שמיד שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תבוא. אמרתי שלא, כי מה הטעם? אבל תוך כדי שדיברנו אמרתי שאני חושדת שהדלת החיצונית של המעלית פשוט לא נסגרה וזה מה שתוקע את המעלית. אז אחותי אמרה שהיא בדרך וסגרנו. תוך כמה דקות היא באמת הגיעה (מזל שהיא גרה ממש ממש קרוב), וברגע שהיא דחפה את דלת המעלית החיצונית, משהו עשה קליק, והמעלית החלה לנסוע. הגעתי לקומה שלי ויצאתי.

איזה מזל שאחותי גרה כל כך קרוב

 

***  התווסף היום, 18.11.13 ***

כשכתבתי את תחילת הרשומה משום מה הרגשתי שאני כותבת רק כדי לכתוב, רק כי הבטחתי לעצמי לנסות לכתוב כל שבוע, ולא רציתי. 

אני לא אוהבת לכתוב סתם ככה, בלי מטרה, בלי שתהיה לזה משמעות כלשהי, גם אם רק אני מבינה אותה. 

היום, כשאני קוראת מה שכתבתי, זה דווקא לא רע כל כך כמו שחשבתי. אז השארתי ואני מוסיפה. 

 

סוף השבוע האחרון עבר עליי במהירות שיא. הייתי מאד מאד עייפה אחרי שבוע מטורף בעבודה. 

אחת הסיבות שאני לא אוהבת לצאת לחופשה ארוכה היא שאחרי זה כשאני חוזרת אני מוצפת בעבודה ויוצא שאני נשארת שעות ארוכות במשרד. 

וכל פעם מחדש אני מבטיחה לעצמי שהיום אני אצא בשעה נורמאלית. אבל זה לא קורה. כי יש דברים דחופים. 

אבל הכל דחוף...  אוף!

כך קורה שגם היום אני עדיין במשרד, וכבר שמונה, ובחמש וחצי כבר כתבתי לעצמי בדוח השעות שלי שהיום אני יוצאת בשש. פתאום נהיה שמונה. 

זהו. עוד קרייסס אחד אחרון טופל, ואני הולכת הביתה.

אולי ברשומה הבאה אני אכתוב קצת על כמה רני רהב מעצבן אותי כל פעם שאני רואה את "הכוכב הבא". 

ואולי לא. 

 

לדף הרשומה

יומולדת

לפני שאתחיל ברשומה עצמה, שהיא רק חצי מתוכננת ואני אתן לה לזרום, תרשו לי כמה מילים בנושא אחר:

כמו שכתבתי כשחזרתי לכתוב בבלוג לפני שבועיים, אני די מגיעה לכתוב בבלוג בשבת בערב.

מהלך השבוע שלי עמוס מדי והדבר האחרון שאני רוצה לעשות כשאני מגיעה הביתה, גם אם הגעתי יחסית מוקדם ויש לי זמן, הוא לפתוח מחשב.

שישי הוא יום של מנוחה מוחלטת וארוחה משפחתית, ושבת, אחרי עוד כמה שעות של מנוחה, צפייה בסרט או שניים, קריאה של ספר או שניים, קצת רקמה או All of the above - אז אני מרגישה שהתרחקתי מספיק ממחשב כדי שלא יציק לי לפתוח את המחשב האישי שלי ואתחיל לתקתק בו.

וכמה הופתעתי כשנכנסתי לבלוג וגיליתי שקיבלתי את בחירת העורך על הרשומה הקודמת.

אז תודה רבה על הבחירה. זה מרגש, ובעיקר מפתיע. כנראה ששכחתי למחוק את הסימון מהקוביה של "אישור הצגה בעמוד הראשי".  wink

 

ולרשומה הנוכחית:

ביום שני הקרוב יהיה יום ההולדת של אבי. הוא היה אמור להיות בן 85 השנה.

זו תמונה שלו מלפני כמה שנים, מ-2007, וככה אני אוהבת לזכור אותו.

אני מוצאת את עצמי חושבת עליו המון בזמן האחרון. המון דברים שקורים מסביבי שאני רוצה לספר לו, המון רגעים שאני חושבת לעצמי מה הוא היה אומר לי אם הייתי מספרת לו, המון דברים קטנים שמזכירים לו אותו ובכל רגע כזה אני קולטת עד כמה הוא שזור בחיים שלי, באישיות שלי, באיך שאני עושה דברים ומקבלת החלטות.

בעוד כחודש וחצי נציין שלוש שנים לפטירתו.

יש ימים שזה נראה לי כאילו היה רק אתמול, ויש רגעים שזה נראה לי כל כך מזמן, וזה מוזר.

הכאב כבר לא חד כל כך, אבל עדיין שם, ואני מתחילה להבין שהוא יהיה שם תמיד, במידה כזו או אחרת, וזה בסדר.

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג שלי, אולי תזכרו שהזכרתי בעבר שלאחר פטירתו התחלנו מסורת של ארוחת ערב ביום ההולדת של אבי, ארוחת ערב שמורכבת מהמאכלים שהוא אהב במיוחד.

מכיוון שאמצע השבוע אצלנו עמוס כל כך, וחשוב לנו להקפיד על שעות השינה של הילדות, החלטנו לקיים את ארוחת הערב של היומולדת בארוחת השישי האחרונה.

אנחנו אוכלות, ואני חושבת כמה הוא היה נהנה מהארוחה, מחייך וצוחק עם כל מאכל ובמיוחד לתגובה של הילדות לחלק מהם.

 

באמת, כשידעתי שאני הולכת לכתוב את הרשומה הזו על אבא, חשבתי שהיא תלך קצת אחרת, תזרום לי יותר, ופתאום אני מרגישה תקועה. המילים לא רוצות לבוא, לא רוצות להיכתב.

אז אני לא מכריחה,. לא בכוח.

הן עוד יבואו.

 

יש שיר של כריסטינה אגילרה - hurt.

בשבועת האחרונים אני שומעת אותו המון.

יש בו כמה משפטים, שמדברים אליי מאד:

 

Seems like it was yesterday when I saw your face
You told me how proud you were, but I walked away
If only I knew what I know today, ooh, ooh

I would hold you in my arms, I would take the pain away
Thank you for all you've done, forgive all your mistakes

There's nothing I wouldn't do to hear your voice again
Sometimes I wanna call you but I know you won't be there


Oh, I'm sorry for blaming you
For everything I just couldn't do
And I've hurt myself by hurting you

Some days I feel broke inside but I won't admit
Sometimes I just wanna hide 'cause it's you I miss
And it's so hard to say goodbye when it comes to this, ooh

 

Would you tell me I was wrong? Would you help me understand?
Are you looking down upon me? Are you proud of who I am?
There's nothing I wouldn't do to have just one more chance
To look into your eyes and see you looking back


Oh, I'm sorry for blaming you
For everything I just couldn't do
And I've hurt myself, oh


If I had just one more day
I would tell you how much that I've missed you
Since you've been away


Oh, it's dangerous
It's so out of line
To try and turn back time

I'm sorry for blaming you
For everything I just couldn't do
And I've hurt myself
By hurting you


 

 

דודי שלי,

אוהבת אותך מליון, כמו תמיד.

מתגעגת המון, ויודעת שזה לעולם לא יעבור.

הלוואי ש...

 

 

 

 

לדף הרשומה

מחשבות

31/10/2013

כמה מחשבות שאף אחת מהן בפני עצמה לא מחזיקה רשומה עצמאית, אבל ביחד...

 

1)  אז כן, נראה שחזרתי.

כשכתבתי את הרשומה ההיא בשבוע שעבר, באמת שלא ידעתי מה יקרה בהמשך. זו לא הפעם הראשונה שחשבתי על לחזור לכתוב בבלוג במהלך השנים, ומדי פעם באמת עשיתי את זה, אבל זה היה רשומה פה רשומה שם. לא משהו קבוע.

התחושה עכשיו היא שונה.

ברור לי שבמהלך השבוע זה לא יקרה. השבועות שלי עמוסים מדי, וכשאני כבר מגיעה הביתה אני עייפה מדי לפתוח מחשב ולהתחיל לנסח מחשבות.

אבל שבתות זה משהו אחר.

בדרך כלל סופי השבוע שלי הם בדיוק זה - שלי. זמן לנוח ולאגור כוחות לקראת השבוע החדש.

שישי בערב בדרך כלל מוקדש לארוחה המשפחתית, אבל כל הבוקר אני נחה (אלא אם כן יש לי סידורים דחופים).

לפעמים אני נפגשת עם חברות בשבת, אבל לרוב אני פשוט בוהה בטלויזיה, משחקת באייפד, רוקמת או קוראת ספרים בקינדל.

 

אני חייבת לומר שהתגובות לרשומה הקודמת ממש ריגשו אותי. ישבתי ביום ראשון במשרד, באמצע הדרכה של עובדת חדשה. היא הלכה לרגע להכין לעצמה כוס קפה, ואני ניצלתי את ההזדמנות לבדוק אם מישהו עדיין עוקב אחריי. קרתי את התגובות והתחלתי לדמוע. כן, אני רגישה כזו. אהבה עושה לי את זה בענק, והתרגשתי. אז תודה רבה לכל מי שהגיבה לי, ולכל מי שקוראת אותי גם מבלי להגיב.

 

2) הכוכב הבא

אתם רואים את התוכנית הזו?

למי שלא - זה הפורמט החדש של תוכניות ריאליטי בתחום השירה. תחרות שירה שבה יש אפליקציה, והקהל בבית, ביחד עם השופטים באולפן, שופטים את הביצועים ומצביעים.

אני עוקבת אחרי התוכנית מההתחלה, וכן - מצביעה. אני נהנית מזה, מהאפשרות "לומר את דעתי" בנוגע לביצועים. ולפעמים אני מסכימה עם השופטים ולפעמים ממש לא.

אם יש משהו שהוכיח לי שהדברים השתנו, זה התוכנית הזו השבוע, ואיך שהמוח שלי עובד.

רני רהב (אחד השופטים) התחיל שוב לנאום, והמוח שלי התחיל לכתוב רשומה.

הוא מעצבן אותי - רני. הוא לא יכול לפתוח את הפה בלי לנאום ולהטיף, וזה מעצבן. לא כל תכנית צריכה להיות פוליטיקלי קורקט ולא כל שיר ששרים בארץ חייב להיות בעברית.  ולומר למתמודדת שלא הצליחה להרים את המסך שאם היא היתה שרה בעברית היא כן היתה מצליחה זו השטות הגדולה ביותר ששמעתי בזמן האחרון. היא לא הצמליחה להרים מסך כי היא לא שרה הכי טוב, לא בגלל השפה שבה היא שרה.

זה מצחיק אותי שמבין ארבעת השופטים אני מעריכה הכי את צביקה הדר. אני חושבת שהוא באמת שופט את המתמודדים על סמך הכשרון שלהם ולא על סמך מראה או משהו אחר. אם מישהו שר טוב הוא עובר. אם לא - לא, בלי קשר לסיפור שמאחוריו. לפחות ככה נראה לי ואני אוהבת את זה. ככה זה אמור להיות בעיניי, וככה אני מצביעה.

דרך אגב, בשלב האודישנים התוכנית הזו חילקה בכל תוכנית 100 טאבלטים ומכונית.

נחשו מה?

זכיתי בטאבלט!

לא האמנתי כשזה קרה, אבל זה אכן קרה.

אני מחכה שיגיע לו הכיסוי והמדבקה השקופה שהזמנתי, ואז אני אוכל להתחיל להסתובב איתו, וגם אצלם להראות לכם.

איזה כיף זה לזכות במשהו שלא חשבת שיש לך סיכוי קלוש אליו... !

 

3) כתיבה

מדי פעם אני אוהבת לבדוק בבלוג איזה רשומות אנשים חוזרים וקוראים שוב ושוב. כשאני בודקת בסטטיסטיקות אני רואה לאיזה רשומות אנשים נכנסו לאחרונה.

לרוב הכותרת מזכירה לי את הרשומה ואני יודעת בדיוק על מה מדובר, אבל לא תמיד, ואז אני נהנית להיכנס לרשומה ולקרא שוב מה שכתבתי.

אני אוהבת לכתוב, ואני אוהבת את הכתיבה שלי, גם אם זה נשמע קצת יהיר לומר.

אני חושבת שאם לא הייתי נהנית לקרא בעצמי את מה שאני כותבת לא הייתי טורחת עם הבלוג. הייתי כותבת רק לעצמי ולא מפרסמת.

וכל פעם שאני חושבת על זה אני נזכרת בסיפורים שהייתי פעם כותבת, ונזכרת בטרילוגיה שלא סיימתי, שרק שני פרקים נכתבו בה, וכל פעם מחדש חושבת על אולי לחזור ולכתוב את הפרק המסיים שלה.

אלו סיפורים קצרים. אין לי סבלנות לכתוב ספר ארוך שלם.

אני טובה בהתחלות, אני ממש נהנית לכתוב התחלות. אני די טובה בסיומים, כי אני יודעת לאן אני רוצה להגיע. יש לי בעיה עם האמצע.  שם העלילה מתפתחת, מסתבכת. שם אני תמיד נתקעת.

בסיפור קצר אני יכולה רק לרמוז על האמצע הזה. למעשה לכתוב התחלה, לרמוז על הסיום ולעזוב את זה ככה, שכל אחד יפתח את האמצע איך שהוא רוצה בדמיון שלו - או לא.

 

אבל המחשבות שלי בורחות ממני.

גם היום הלכתי להציץ במה אנשים הסתכלו, והיו אכן שתי רשומות שנכנסתי לקרא מחדש.

שתיהן החיו בפניי שתי סיטואציות מההיסטוריה שלי, ומצאתי את עצמי צוחקת מאחת ודומעת מהשניה.

וזה בדיוק מה שאני אוהבת, שהכתיבה שלי מצליחה להוציא ממני את הרגשות האלה. אני מקווה שהיא עושה את זה גם עבור אחרים.

 

 

 

 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל daillyg אלא אם צויין אחרת