00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ירושלים של זהב

אני מתחילה עם מה שיצרתי לאחרונה. ומשם מתחיל פוסט על טיול ירושלמי שכזה.

עשינו קצת שינויים בסלון. "שינויים"...כולה הזזתי רהיט מפה לשם. נוצר צורך לארגן את כל ענייני הטכנולגיה: ממיר, wii וכדומה. הדוגמא הכללית מהספר שאני מאוד אוהבת, של Ana White. שיניתי קצת את צורת המגירות.

האתגר האמיתי פה, תאמינו או לא, היה המסילות של המגירות. ירקתי דם על זה. כמות הכיוונונים שהייתי צריכה כדי להביא את המגירות למצב ישר היתה אינסופית. אני חושבת שפירקתי והרכבתי את המסילות לפחות 10 פעמים אם לא יותר. בסוף זה הצליח.

הידיות קרמיקה האלו מאנתרופולוגי. קניתי אותן בביקור האחרון שלי בארה"ב. אני מאוהבת בהן!

היה לי חשוב לא ליצור איזה רהיט גושי כזה שיתפוס נפח מתחת לטלביזיה. אני לא אוהבת "מקדשי טלביזיה" ולכן הטלביזיה שלנו על קיר קטן ובפינה.

וסתם עוד מבט על הסלון. בתמונה מימין יש מנורת רגל שאני הכנתי מצינורות ברזל של אינסטלציה. האהיל עצמו מאי ביי.  והכי יפה היא הנורה עצמה. בודאי נתקלתם בנורות ליבון של פעם...נורת אדיסון. אז כזו היא. והיא נותנת המון אוירה.

ועכשיו לעיקרו של הפוסט.

השבת שעברה היתה חורפית במיוחד אבל לא התחשק לנו להשאר בבית. מצד שני, לאן כבר אפשר לטייל ביום שכזה? ואז החלטנו לנסוע לירושלים. אנחנו לא מכירים את העיר טוב והאמת שגם בעלי, כמוני, הרגיש שאנחנו לא יודעים מספיק על עיר הבירה המדהימה שלנו. תמיד אנחנו נוסעים לירושלים (לא שזה קורה בתדירות גבוהה) עם המון חשש כי אנחנו מסתבכים בדרך ולא יודעים לאן ללכת ובכלל יש לי מן חוסר בטחון לא ברור בעיר הזו. בעבר הייתי נוסעת לירושלים לפחות פעם בשבוע לצורכי עבודה. הייתי מגיעה למרפאה בעיר ולא משנה שכבר שנה כל שבוע אני שם, 90% מהפעמים הייתי טועה בדרך. ומגיעה למקומות פחות סימפטיים.... היתה לי נסיעה אחת שנגמרה במחסום בעטרות (תודה לאל) אבל הדרך עד לשם היתה רצופה בהסטריה קלה, כי כל מה שהיה מסביבי זה חומה ענקית ומלא כפרים ערביים, זו היתה תקופת 2001-2002 לא שקט במיוחד. בקיצר אלו החוויות עבודה שלי מירושלים.

עיריית ירושלים מציעה סיורים חינם (!) למסלולים שונים בעיר, מועברים על ידי מורי דרך מוסמכים. כל יום שבת ב- 10:00 יוצאים מכיכר ספרא לא משנה אם יש גשם, שלג או שמש הסיורים יוצאים. הגענו לכיכר ולא היתה נפש חיה, הייתי בטוחה שאנחנו לבד, בנתיים גילינו בפינה את המיצב המעניין וההומוריסטי שנקרא כריות מישוש.

כן, כן...זה נראה כמו, אבל זה בטון!

הילדים נהנו שם (ואני נחבטתי מהפינות )

הסיור אותו בחרנו (ויש לפחות 4 אפשרויות שונות) נקרא מממילא לאל אקצא. למדנו ממש המון בזמן הזה, דברים שבכלל לא ידעתי. הידעתם שחומות העיר העתיקה הן בסה"כ בנות 500 שנה? אני הייתי בטוחה שהרבה יותר? הידעתם שרחבת הכותל היתה שכונת המוגרבים בעבר וכל הרחבה הזו שוטחה? השער המוגרבים בכלל נמצא לא בגובה הרצפה אלא על החומה עצמה, למעלה. הידעתם שכיפת הסלע היא בכלל לא "המסגד", ומסגד אל אקצא (הפחות מרשים) הוא בכלל זה שעומד במזרחה? בקיצר, אולי אני פשוט בורה בעינייני ירושלים, אבל המידע הזה היה לי מאוד חדש. חדש ומעניין.

היה יום סגרירי מושלם לתמונות

אין לנו הרבה תמונות של ארבעתינו ביחד, אז כבוד ;-)

אח, השוק השוק....מיץ רימונים טרי ותירס חם לילדים, תה מרווה לנו.

Message for the Welch family: Stew and Elizabeth - Next time...the sign below...in the middle will be bought for you! you know which one I mean

ארוחת צהריים ב"סדנא", מקום נעים וטעים עם שירות מצויין

התפקיד של יונתן הוא תמיד: בחירת הקינוח

שובבים האלו...

זו היתה שבת מצויינת. נראה מה נבשל לשבת הזו...

לדף הרשומה

יפן - חפוז פרק ג` (ואחרון)

זה היה ברור שבשנייה שאני אכנס חזרה לשגרה, ייקח יותר זמן לפוסט האחרון בנושא יפן להיוולד.

כשהסתיים היום האחרון של הפגישות עבודה שלנו, עוד נשאר לנו טיפ`לה זמן לפני הרכבת לקיוטו, לעשות תצפית מרשימה על העיר טוקיו. בצמוד למלון שלנו נמצא בניין משרדי הממשלה היפנית. עולים לקומה ה- 45 (בחינם) ושם נגלית טוקיו ב- 360 מעלות בכל הדרה. העיר הזו ע-צ-ו-מ-ה בגודלה. ורק טיפה להדגים לכם אני מצרפת 2 תמונות מלמעלה. שתבינו, בכל זוית וכיוון העיר נמשכת ונמשכת...ממש קשה לתאר את הגודל הזה.

אחרי שעשינו וי על התצפית, עם כל הפקלעאות המשכנו לתחנת הרכבת לקחת את הרכבת המהירה (והמפורסמת) לכיוון קיוטו. הרכבת המהירה/Bullet train ונקראית ביפנית Shinkansen, "טסה" במהירות של בן 250-300 קמ"ש וגומעת את מרחק ה- 600 ק"מ שבין טוקיו לקיוטו בשעתיים ועשרים, כולל עצירות בכמה תחנות בדרך. הרכבת מאוד נוחה, מצוחצחת מבחוץ ומבפנים כמו שהאוטו שלי לעולם לא היה  ובעקרון מאוד נוחה. החסרון היחיד הוא המחיר המאוד גבוה של הנסיעות האלו. נסיעה לכיוון אחד תעלה בסביבות $150. אבל מה לא עושים בשביל לראות את קיוטו.

בדרך, בנסיעה, חולפים נופים שונים על פניי: הר פוג`י העצום נראה לאורך מרחק רב, מכוסה כולו בשלג, שדות על גבי שדות - הכל חקלאות, ערים אפורות ונמוכות בתים, גשרים, נחלים. אני מרותקת לחלון. חורפי וגשום בחוץ אבל אוירה קסומה.

בהגיענו לקיוטו, אני הייתי על סף "מתה מרעב" וכל מה שרציתי זה להגיע למלון ולעוף משם לאכול משהו. כמובן שעושים תוכניות כדי שאלו ישתבשו, והדרך שאמורה להיות מאוד פשוטה, למלון, הופכת אט אט למסע פילים מפרך. אני עם כרמן, הקולגה האוסטרית שלי, שתינו עם מזוודות..איך נאמר - קטנות הן לא. תיק נוסף, ועוד תיק על הגב. כמה כבר אפשר להסתבך בעיר עם 4 קווי סבווי סך הכל? תתפלאו. אפשר ועוד איך. סוף סוף מגיעות לתחנה שלנו, המלון אמור להיות 150 מטר מהתחנה. כרמן מהמרת על יציאה מהתחנה והנה אנחנו בקור מקפיא בחוץ (שעות לפני כן עוד ירד להם שלג). הולכות והולכות ונאדה, אין סימן למלון. בשלב הזה החלטנו לשאול איזה איש מבוגר עם אנגלית מוגבלת, איך לעזאזל מגיעים ומה כבר עשינו לא נכון? ביקשנו שייצייר על המפה. הוא מסרב. עושה סימנים לכרמן "בואו אחריי" ואנחנו צועדות אחריו 20 דקות בערך. שום מילה. באיזהשהוא שלב הוא גם לוקח לי תיק אחד וסוחב לי אותו (אני כנראה נראיתי במצב קשה). הידיים שלי שרפו כבר מלסחוב את כל העסק הזה. סוף סוף מגיעים למלון. אנחנו אומרות יפה תודה, הוא מחייך והולך לכיוון ממנו הגענו.

כן, זה בכלל לא היה בדרך שלו. אבל ככה היפנים (וזו לא היתה הפעם היחידה), הם יצאו מגדרם לעזור לך, וכן הם ייקחו אותך יד ביד אם צריך. מכיון שהגענו כבר בשעות הערב המאוחרות, היום הזה היה "פיפי ולישון".

למחרת נפגשו על הבוקר עם המדריכה שלנו שארגנתי מ- Free guide Kyoto. הגברת באה מאורגנת מאוד עם הסברים ופליירים מודפסים, מסלול מוגדר ואנגלית לא רעה בכלל. מלאת אנרגיות האישה הזו - Hideko שמה. התחנה הראשונה היתה Nijo Castle. הטירה הזו (שכלל אינה דומה לטירה, זה יותר מתחם מבוצר) היתה של השוגון החזק באיזור. השוגונות היתה מן מערכת שלטון צבאית, כך שהשוגון ניתן להשוותו לגנרל/אביר. בית השוגון הזה מאוד מעניין. מבנה טבעתי כזה, חדר אחר חדר. בכל חדר יש תקרה שונה, כל הרצפה בחדרים מכוסה מזרוני טמטמי המוכרים מהבתים היפנים.  החדרים עצמם מאוד סולידים ללא חפצים או ריהוט, מלבד ציורי קיר מרהיבים לרוב של חסידות, עצים מקומיים וטיגריסים. יש כמה קירות מצופי עלי זהב ומאוד מרשימים.

תסתכלו על עבודת הגילוף בעץ המרשימה הזו. לא יאומן

לצערי היה אסור לצלם בפנים, אבל הנה תמונה אחת שלקוחה האינטרנט. השוגון תמיד יושב גבוה יותר, לידו יושב הנער שלו/משרתו. מאחורי הנער יש דלת סתרים, אותה יכולים השומרים של השוגון לפתוח בעת חירום ולהבריח את השוגון למקום מסתור.

אחד הדברים המעניינים הוא שיטה מיוחדת בה הניחו את רצפות העץ במסדרון שהקיף את החדרים. כשהולכים על הרצפה שומעים קולות של ציפורים מצייצות. בחיי. לא קול של רצפת עץ חורקת, אלא ממש ציפורים מצייצות. כמובן שמעבר לכיף של לשמוע צליל כזה, היה לזה עוד תכלית וזה להעיד על מסיג גבול או אוייב שחדר למתחם.

 אחרי שיצאנו החוצה, ראינו שיש מסביב למבנה רצפת עץ דומה וכך התכופפתי לי לראות מה המבנה של הרצפה הזו וכיצד היא מייצרת את הצילי הנעים הזה (אגב, 2 מסמרים שיוצרים חיכוך עם העץ בכל מקטע). שהתרוממתי, צדתי בקצה העין גן מופלא ומרוב התרגשות, הסתובבתי ועשיתי את הצעד הראשון לקראת הגן, כדי לצלם. לא שמתי לב שמסביב לכל המבנה של תעלה של 50 ס"מ  גובה (במקורה בדיוק למטרה של להגן על המקום) ונחתתי ישר לתוכה, עיקמתי את הרגל וראיתי כוכבים. לא יכולתי להוציא הגה מרוב כאבים. 10 דקות שנשכתי את השפתיים וראיתי את הטיול שלי נעלם לנגד עיני. רצועה, קרסול שבור, מי יודע מה עשיתי כבר. אחרי 10 דקות של התפתלויות, הכאב החד החל להתכהות ראיתי שהכל במקומו, הכל זז לכל הכיוונים והמשכתי לצעוד. תוך 15 דקות כבר לא הרגשתי כאב. מוזר, נכון? זה היה כל כך כואב שממש לא היה לי ספק שנגרם נזק. אבל לא.

וכך המשכנו בדרכנו ליעד הבא, הפביליון המוזהב (Golden Pavilion), מקדש בודהיסטי זני מרשים ביופיו. אני אתן לתמונות לדבר בעצמן. המקום הזה בטוח יפיפייה עם שלג ובטוח יפה בתקופת פריחת הדובדבן, וכמו שאתם רואים הוא יפה כנראה תמיד.

 

מה- Golden Pavilion המשכנו ל...Silver Pavilion. זהו מקדש של נכדו (או אולי בנו)  של מי שבנה את ה- Golden Pavilion.  הכוונה היתה לצפות אותו בכסף, אבל זה לא קרה.

 

הבחור מת לפני כן. הגנים של המקדש הזה היו מרשימים מאוד. נתחיל בכניסה שהיא שילוב של במבוק ופרחי קמליה (לא פורחים כרגע).

 

את התמונה הזו הייתי חייבת לקחת, איזה חמודים

 

ההר הזה שאותו מטפחים הנזירים הבודהיסטים, אמור לסמל את הר פוג`י.  כשיורד הלילה כל החול/חצץ הזה משרה תחושה של צבע כסוף.

ממשיכים בהליכה בין בריכות קטנות ומטופחות

 

עולים במעלה השביל ההררי, שם אפשר לקבל נוף מרשים של קיוטו

 

בחזרה דרך מן יער יפיפייה

 

הרחוב העולה למקדש מלא בחנויות קטנות שמוכרות כל מיני ממתקים מסורתיים  ופיצפקס אחרים.

 

גלידה של תה ירוק בכל מקום. רציתי מאוד לטעום, מה הטעם של גלידת תה ירוק, אבל היה קר מדי ועד עכשיו אין לי מושג איך זה.

 

 אחרי המקדש הזה, היה לנו מספיק ממקדשים. אל תשכחו שכל הטיול הזה בזמן קצר מאוד, ויש גבול לכמה אפשר להכיל. אז לקחנו אוטובוס לכיוון איזור הגיישות. מסתבר שלראות גיישה זה זה לא משהו שקורה כל יום. המדריכה שלנו סיפרה שבכל הטיולים שהיא מדריכה (אחד בשבוע), רק פעמיים יצא לה להתקל בגיישה. היה ברור שהסיכויים לא עובדים לטובתינו, והתחלתי להרגיש קצת במין "צייד" כזה. make a long story short - לא ראינו לא גיישה ולא מייקו ולא חצי גיישה. אבל הרחוב בהחלט נותן את האוירה המסתורית והסודית. ושימו לב, יש אפילו שלטים קטנטנים שמעידים על מקומות הלימוד של המייקו, מה שהוסיף לתחושת המסתורין עוד טיפה.

המשכנו להסתובב ברחובות המרתקים של קיוטו

 

למחרת, כרמן עזבה כבר לטוקיו ואני נותרתי בודדה ( ;)), עם המון תוכניות. אני אוהבת לטייל לבד. אין לי שום בעיה עם זה. גם אם זה במקום מוזר ושונה כמו יפן.

אז התוכנית היתה להסתובב באיזור שוק האוכל, להספיק קצת לעבור בכמה חנויות שוות ובערב איתרתי פסטיבל אור שמתקיים כל שנה בקצה העיר, תכננתי לחבור אל חברה אוסטרלית שלי ובעלה ולעשות שם סיבוב.

ההליכה מהמלון היתה קצרה ובלי התברברויות לשם שינוי. היתה לי מפה טובה שאספתי בתחנת הרכבת. המון מקדשים קטנים לאן שלא תפנו.

 

התחנה הראשונה היתה שוק האוכל. איזו חוויה של ניחוחות וצבעים. נתחיל בזה שהשוק המקורה והיפה הזה נקי יותר מהמטבח שלי. לא תמצאו פה ירקות רקובים על הרצפה והרוכלים לא יצעקו לכם באוזן (למרות שגם זו חוויה). השוק הוא לא רק אוכל, אבל בעיקר אוכל.

את 90% מהדברים שמכרו שם לא הצלחתי לזהות. אם זו מדינה כל כך שונה, אז גם הירקות והפירות שלהם מאוד שונים. תשכחו ממלפפון או עגבניה...במקום זה אולי:

 

יש המון דוכני אוכל מוכן במקום, אבל טעימה לא מוצלחת של משהו לא ברור מהערב לפני זה, הגדילה את החששות והחלטתי לוותר  הפעם.

וגם את המהממים האלו אפשר למצוא שם

 

 אחרי השוק צעדתי ברחובות, סתם ככה בין החנויות

אחת הרשתות שיש ביפן ואתם חייבים לבקר בה היא LOFT. גם עדן של מליון דברים לבית, לנסיעה, לילדים - הכל יפני כמובן עם כל המשתמע מכך. חנות ממוצעת תהיה בת 5 קומות, עמוסות כל טוב. אז חפשו את הריבוע הצהוב, כן? בקלות ביליתי שם איזה שעה ואפשר גם הרבה יותר בודאות.

 

ליד החנות הזו, התרחש מקרה מצחיק. פתאום פנו אליי זוג מבוגרים מערביים לשאול שאלה לגבי איפה המקדש או משהו כזה. פתחתי מפה, הראתי להם ואז הם שואלים אותי אם אני צרפתיה. אמרתי לא...אני מישראל. רגע של שתיקה. הוא אומר לי We are from Iran...terrorist you know. אופס...ואז הוא מוסיף I love Israel (תהיתי בליבי...האם הוא באמת מתכוון או שמה הוא חושש שאני אתנקש בחייו וכך המילים האלו אמורות להציל אותו?), כל מה שהצלחתי להוציא מהפה זה, "לי אין בעיה עם האזרחים האירניים, תעשו חיים בעיר, יש המון מה לראות". חהחה...וכי מה יכולתי לומר? אשתו הסתכלה עליי בעיניים רושפות (היא סתם הייתה אנטיפטית עוד כשהיא חשבה שאני צרפתיה). הוא היה חביב. סתם מקרה מוזר שכזה. מכל האנשים שבעולם....

 בכל מקרה, חזרה לענייננו, צהריים ואני מתה מרעב נכנסתי למסעדה קטנה. מה זה קטנה....פיציקולה. והנה התפריט. מממ...הלוואי והייתי יודעת לקרוא. הזמנתי משהו ככה על החיים ועל המוות - יצא מעולה!

 

משם חזרה למלון, אדל ובעלה מחכים לי. אנחנו לוקחים אוטובוס לקצה העיר, לאיזור Arashymaya והנה מה שרואים כשיורדים בתחנה. זהו הקצה של העיר שגובל עם יערות והרים.

 

משם במסלול הליכה לילי (וארוך!)  אל תוך יער במבוק מרשים. היה לא קל לצלם עם מליוני האנשים שצעדו שם.

 

אפשר להכנס לכל מיני מקדשים שמוארים בלילה, אבל זוכרים? אמרתי Enough is enough!

 

וזהו, הצעידה הזו הסתיימה בהתרסקות על המיטה במלון (אחרי אריזה מחדש של המזוודות). מחר ב- שש וחצי בוקר אני עוזבת חזרה לטוקיו, ואני חייבת להגיע לרכבת בזמן. עוד מסע פילים כזה וזהו, אני לא יכולה יותר.

בטוקיו הפעם לקחתי ללילה אחד ואחרון, מלון באיזור Ginza. תכננתי לקחת רכבת חזרה לשדה תעופה, אבל אחרי המסע של הבוקר וההגעה למלון באפיסת כוחות, שמחתי לגלות שיש אופציה הרבה יותר טובה - אוטובוס לימוזינה כזה שאוסף לשדה בדיוק מעבר לפינה. שתבינו, המוניות ביפן הם דבר יקר מאוד. מונית לשדה (60 ק"מ נסיעה) עולה משהו כמו 1200 ש"ח.

הסיבוב האחרון שלי בטוקיו כלל הסתובבות נוספת בהרגוקו, ובאיזור שיבויה (Shibuya). אתם בודאי מכירים את מעבר החצייה המפורסם של שיבויה. הגעתי לשם בשעות החשיכה (מחשיך כבר בארבע וחצי) ולא האמנתי למראה עיניי. לצערי לא היתה לי מצלמה ושכחתי את הסלולרי במלון, אז אני הולכת לעלות פה תמונות מהרשת. מליוני אנשים. לא מגזימה שגודשים את האיזור הזה. מליוני שלטי נאון על גורדי השחקים הצפופים. משהו שהופך את טיימס סקוור ל- wanna be Shibuya, אבל גרסה עלובה שלו. חטפתי כאב ראש תוך 3 דקות בדיוק, סחרחורת מאינסוף הגירויים בסביבה - מוזיקה מכל פינה, אנשים מדברים ברמקולים מכל כיוון, אורות מנצנצים, אותיות לא מוכרות. אני בכלל בפלנטה שלנו????

הלכתי שם עד כמה שהגוף שלי היה מסוגל לספוג. זו היתה חוויה מוזרה ועוצמתית ולא ברורה. אבל כל הטיול הזה היה ככה.

מאחלת לכם שמתישהוא יצא לכם לבקר במקום המיוחד הזה. ושעשיתי לכם חשק.

מאחלת לי שאוכל לבקר בו שוב, והפעם עם המשפחה. נשארתי עם הרבה טעם של עוד ועוד ויפן ענתה על כל הציפיות שלי ובעיקר הרבה מעבר לכך.

 

 

לדף הרשומה

יפן - חפוז פרק ב`

אז עזבתי אתכם עם הרשמים הראשונים מטוקיו. ועכשיו נמשיך עם עוד טיפה, טוב?

את היום השני הקדשתי לטיול בעיר יחד עם הקולגות שלי. מבעוד מועד עשיתי חיפוש למדריך שיוכל לקחת את כולנו לראות את הדברים העיקריים בטוקיו הזמן מאוד קצר (כאמור יום אחד מבוקר ועד אחה"צ). במהלך החיפושים נתקלתי ברעיון מעניין והחלטנו ללכת על זה. Free Tokyo Guide זה ארגון שחברים בו יפנים שמעוניינים לשפר את האנגלית שלהם. הם מעבירים טיול מודרך לתיירים בחינם וכך מקבלים הזדמנות להשתמש באנגלית שלהם. התיירים מקבלים הזדמנות ללמוד קצת על התרבות וכל זה בחינם. מה שנקרא Win-Win אמיתי.

אנחנו קיבלנו מדריך צעיר ושמו דייסקו, בחור בן 24 מופנם וחביב. בדרך לנקודה הראשונה דיסקסתי איתו קצת ולמדתי שהיפנים מוצאים את העבודה הראשונה שלהם אחרי האוניברסיטה עוד לפני שהם מסיימים את הלימודים. אז הבחור לומד הנדסת מכונות ויסיים רק באפריל, אבל עבודה במיטשובישי כבר יש לו. אהבתי את הוא מתייחס למיצטובישי כבר כאל "my company". זה בעיקר הראה לי שהם מאוד מחוייבים לעבודה שלהם ותחושת השייכות לקבוצה שם כנראה מאוד חזקה. אולי אני טועה בהסקת המסקנות שלי, אבל נראה לי שלא. יש נאמנות גדולה למקומות העבודה עד כמה שאני יודעת.

כשמסתובבים ביפן רואים המון אנשים עם מסכות על הפנים. כאלו כמו של מנתחים. רואים הרבה, אבל לא כולם. סתם תהינו בינינו לבין עצמנו אם זה כדי להגן על עצמם ממחלות של אחרים או זה כדי להגן על אחרים אם אתה חולה. אז זה שניהם. מעניין אם זה באמת עובד. צריכה לעשות בדיקה של אחוזי השפעת באוכלוסיה היפנית לעומת אוכלוסיות אחרות בעולם. מה שכן, האויר בטוקיו מאוד יבש. מאוד. השפתיים שלי התייבשו ונסדקו בשניות והייתי צריכה למצוא שפתון ממש טוב כדי לשפר את המצב. אחד ההסברים למסיכה, כמו שניתן לנו על ידי מדריכנו המסור, הוא שהאויר שנושמים שומר על לחות אם משתמשים במסיכה וזה בהחלט עוזר.

הנקודה הראשונה של הטיול שלנו היתה Harajuku. בודאי אתם מכירים את התמונות של יפניות שלבושות בצורה..מממ...מוזרה משהו. הנה כמה דוגמאות [לקוח מהאתר www.tokyofashion.com].מכירים, נכון?

אז זה מה שקורה ב- harajuku. זה איזור של צעירים עם המון חנויות עם שטויות קטנות וצבעוניות, בגדים שמתאימים בעיקר למי שנטייתו להתלבש כך. איזור שוקק חיים, כזה שבקושי אפשר לעבור ברחובות מרוב צפיפות. אני מצאתי שהרחוב הזה הוא תופעה מעניינת מאוד. מצד אחד החברה היפנית שהיא כל כך נוקשה ומצד שני הצעירים האלו שעוברים את הקו של מה שנחשב נורמלי אפילו בחברה המערבית. אז ללא ספק איך שאני קוראת את המפה, זו הדרך שלהם להביע את עצמם ולצאת מהכלל. יש משפט מפורסם ביפנית שאומר " Deru kugi wa utareru = "The nail that sticks out much hammered down" והמשמעות הנלמדת מכך היא שלהיות בולט ,או יוצא מהכלל בחברה היפנית הוא לא דבר רצוי. להרים את הראש כנגד הקונצנזוס גם הוא אינו רצוי. מי שמתבלט צריך להחזיר אותו ישר לשורות העם - הממוצע. הקונפורמיסטיות שולטת. תיסעו ברכבת ביפן ותראו איך 99.9% מהאנשים לובשים שחור-אפור-בז`. ולמרות זאת, ואולי בגלל זה Harajuku היא הפינה השפויה שבה מותר ואף רצוי להיות אחר.

ב- Harajuku St הנה הוא לפניכם בשעת בוקר מוקדמת יחסית, מלא בחנויות. אחת החנויות השוות היא הסניף של Daiso. בדייסו ביקרתי בסינגפור, אבל היה נחמד להיות בגרסה המקורית היפנית של החנות הזו. זו חנות של הכל ב100 ין. משהו מקביל להכל בדולר שלנו, רק שווה יותר :-) כי יש שם את כל הפיצפקס החמודים והורודים שרבות מקוראותיי אוהבות. המון דברים למי שחובבת קופסאות בנטו (לי אין סבלנות לזה). כל מיני פטנטים יפניים, נייר אלומיניום עם ציורים של דמויות כמו מיקי מאוס ופו הדוב, שקיות zip lock עם פרחים ותותים, ספוגים לשטיפת כלים ורדרדיים ומלאי פרחים. בקיצר גן עדן בזיל הזול.

באותו האיזור שוכנת גם חנות שנקראת Kiddyland (הרחוב הגדול והראשי שיורד מharajuku station). זו חנות בת 5 קומות שמוקדשת בעיקרה לכל מה שהוא דמויות יפניות (ודיסני) וכל מה שהוא kawaii (המילה היפנית לכל מה שהוא חמוד/מתוק). פה פגשתי את חלק מהדמויות שאני אהבתי מאוד בתור ילדה. כמו My Melody וכמובן הלו קיטי (שאלולה שלי מאוהבת בה). החנות הזו צפופה מאוד. המון המון אנשים נדחקים אליה. כל קומה עמוסה בכל טוב שחייב לענות על אחת ההגדרות: או ורוד, או מתוק, או חמוד, או ילדותי או הכל ביחד. הבנים די מופלים פה לרעה, בשבילם במצטבר היתה אולי חצי קומה או קומה. הרגשתי שהראש שלי מסתחרר פה. הייתי בהיפר ונטילציה, בחיי. כמה מתיקות אפשר להכיל?[תמונה מ- seejapan.co.uk]

אבל הייתי חייבת לשרוד את זה ולהמשיך להסתובב בכל הקומות. הקומה האחרונה היתה מוקדשת ל Hello Kitty וחבריה מ- Sanrio.  שם נשברתי, בחרתי איזה שני דברים מהר וברחתי משם לפני שאני נופחת את נשמתי. זה היה אינטנסיבי מדי בשבילי.

ליד Harajuku נמצא מקדש Meiji Jingu. בכניסה למקדש נהוג לעשות סוג של נטילת ידיים. לוקחים את כף העץ ממלאים במים, שופכים על יד שמאל. ממלאים שוב מים ושופכים על יד ימין. אח"כ לוקחים מים ושוטפים את השפתיים. זהו, עכשיו אפשר להכנס למקדש.

מול המקדש עצמו נהוג לזרוק מטבע, למחוא כף ולבקש בקשה. מחיאת הכף אמורה לדאוג להסיח את דעתם של הרוחות הקדושות אל בקשתך.

 

וגם מקום לתלות גלויות עץ עם בקשות ומשאלות לב

בכניסה חביות סקה (Sake) רבות, עם פרטי הייצור וכו`.

לפי היפנים, אלוהים מצוי בכל הפרטים, ואכן כך :-)

ויש גם מזכרות, קמעות למיניהם עם ייעוד - כל קמע מציע הגנה בתחום אחר

ההילייט של היום היה החתונה היפנית שהתרחשה במקום. כמה איפוק בתהלוכת החתונה הזו. כמה המראה הזה היה יפה.

ו"המאסף" ילדה בקימונו מדהים ביופיו

אחת השאלות שלי למדריך היתה, מתי בעצם אנשים מוצאים את עצמם מגיעים למקדש? והתשובה היתה שרק בחגים וטכסים. אחד הטכסים הוא כאשר ילדים מגיעים לגיל 3, 5, ו-7 הם מגיעים למקדש לבושים בקימונו מסורתי ובקבקבי העץ המסורתיים ועוברים שם איזשהוא טכס התבגרות או משהו כזה. האנגלית שלו היתה מוגבלת מדי בכדי לפרט והחלטתי לא להקשות עליו למה ואיך.

 משם המשכנו לImperial Palace, לא רחוק מתחנת הרכבת Tokyo. זהו משכנו של קיסר יפן. לא ניתן להכנס לארמון, אבל גם המראות מבחוץ מאוד מרשימים. כמו שאתם שמים לב, זה לא גרנדיוזי ומנקר עיניים כמו ארמון בקינגהם לדוגמא, או ארמונות אחרים שרואים באירופה. מאוד סולידי (לפחות מבחוץ) ומאוד תואם את יפן. העיר הקיסרית היתה בעבר קיוטו, ומשכנו של הקיסר עבר לטוקיו במאה ה-19. המדריך היקר שלנו, לשאלתי מי יירש את הקיסר, דאג לספר לי שהבן שלו, שלא נחשב חכם גדול :-) ושהנכד שלו מורד במוסכמות ולא מוכן ללכת לבית הספר. מה? קצת רכילות...

אחרי הארמון צעדנו לכיוון Ginza. Ginza הוא איזור שופינג יוקרתי עם כל החברות הכי הכי. הכל מאוד מודרני, המון אורות ומסכים ומוזיקה.  אבל אנחנו ניגשנו לאכול.

המדריך לקח אותנו לתחנת הרכבת, בד"כ בתחנות רכבת יש המון מסעדות טובות. כמעט לא נתקלתי באוכל שאינו יפני והייתי מבסוטה מזה. אחד הדברים המעיינים שרואים בהרבה מאוד מסעדות ביפן זה שימוש בשיטת אילוסטרציה מעניינת בכדי לתאר את המנות. כן, יש תפריט מודפס, אבל נניח ואתה לא ממש יודע איך המנה תהיה, ומה הגודל שלה ומה היא מכילה...פתרון פשוט. זו ממש אומנות והאומנים האלו כל מה שהם עושים זה ליצור דגם פלסטי ומדוייק להפליא שיהווה רפליקציה של המנה הספציפית במסעדה. ככה זה נראה. What you see is what you get :-) - תיאום ציפיות של ממש.  אני מצאתי שזה פתרון נפלא לתיירים בעיקר.

 

 אחרי האוכל המאוד טעים, המשכנו לשוק הדגים. לפנות בוקר בכל יום מתקיימת בורסת דגי טונה. הבנתי שזו חוויה מדהימה, אבל לא היו לי הכוחות להתעורר ב- 4 לפנות בוקר. נאלצתי להשאיר את זה לביקור הבא, בתקווה שיהיה אי פעם. הגענו לשוק ולצערי היה כבר סגור. אז סתם הסתובבנו באיזור

בכל פינה יש איזה מקדשון קטן

 לקראת הערב, מגלים שיפן חובבת קריסמס רצינית (וזאת למרות אחוז קטן שהוא נוצרי). בחנויות מנגנים שירי חג מולד, ויש קישוטים ומתנות לקנייה, אבל בתכלס רק פחות מאחוז מהאוכלוסיה הוא נוצרי. אבל אפשר להבין את זה, קריסמס הוא חג קסום עם המון אוירה, דקורציה ומתנות וכל זה משהו שהם אוהבים. וגם אני -

בכל קומת מרתף של כולבו או מול, יש מתחם אוכל ענק ומרהיב. בשלב הזה כבר הרעב התחיל להציק. ואיך אפשר להתנגד למשהו כזה? יש להם משהו עם מקרונים. זה בטוח. אם זה אסטטי, צבעוני, טעים ועדין, אז תהיו בטוחים שזה יהיה פופלרי פה.

 עם רדת החשיכה, טוקיו מתחילה להראות כמו סט שלקוח מבלייד ראנר, משהו עתידני כזה

חזרה למיטה. זה היה יום עם הספק לא רע בכלל.

 הפרק הבא, קיוטו.

לדף הרשומה

יפן - חפוז פרק א` (אקסטרה מגה פוסט)

17/12/2012

מתחילה לכתוב את הפוסט הזה בעודי ביפן, בשדה התעופה מחכה לטיסה שלי חזרה לוינה ומשם לתל אביב.

אם אני צריכה לסכם את הנסיעה הזו במשפט אחד אז זו היתה הנסיעה הכי שווה שלי. המקום הזה הוא מופלא, משוגע, מציף ומוזר כאחד.

רק כדי להבהיר, זה ממש לא מתיימר להיות מדריך טיול כי בסה"כ ביליתי פה בקושי 9 ימים מתוכם 3 ימי עבודה מלאים (גם על עליהם יסופר), ובכלל אני לא יודעת כמה זה יהיה הכי רלוונטי למי שקורא פה, כי בכל זאת יפן היא לא יעד שכיח מישראל.

כבר לפני הנסיעה התחלתי להתכונן, היפנים מאוד רציניים לגבי טכסים ומנהגים במיוחד בסביבת עבודה ולכן התחלתי לאסוף מידע מה לעשות ומה אסור לעשות. אחד הדברים המקובלים הוא להביא מתנות לקולגות המקבילות לך בדרגתם. יותר מהערך של מה שאתה מביא מסתבר שהרבה יותר חשוב שזה יהיה עטוף בצורה יפה ומכובדת. אחרי לא מעט כאב ראש, החלטתי שמה יותר ישראלי מאיזה חמסת קרמיקה יפה. כמובן שכישורי העטיפת מתנות בחנות הישראלית היו מבישים ולכן השקעתי מאמץ ועטפתי בבית, כמו שלימדו אותנו מפגש של "מור פאק" אצל נתנאלה (תודה נתנאלוש, המפגש הזה התגלה כמאוד שימושי!)

בנוסף לטכס החלפת המתנות (ולא, לא פותחים מתנות בפני הנותן), ש טכס מאוד חשוב והוא החלפת כרטסי הביקור. מי שמכבד את המקום אמור להראות זאת בכרטיס ביקור אנגלית צד אחד ויפנית צד שני, אז כך שהקולגות האמריקאיים שלי ארגנו לי כרטיסי ביקור דו צדדים. עד היום אין לי מושג מה כתוב בצד היפני. בואו נקווה שלא משהו מביש :P

טכס החלפת כרטיסי הביקור נעשה לפני סדר הדרגות - מתחילים אם המנהל הבכיר ביותר בחדר וכך הלאה יורדים בדרגה. את כרטיס הביקור נותנים בשני ידיים, אוחזים בשתי הפינות התחתונות של הכרטיס. כשמקבלים כרטיס מסתכלים עליו היטב בעיון, ויש אפילו להעיר משהו נחמד על הנייר או הפונט או התפקיד. חהכניס ישר לכיס או לארנק זה ברמת העלבה. אז יש החלפת מילים בסגנון מה התפקיד שלך וסתם כל מיני מילות רקע. זה אולי נשמע פשוט, אבל זה מותח עצבים ברמות. זה נראה מאוד טרחני כל הסיפור הזה, אבל החברה היפנית היא מאוד היררכית (אין נשים בדרגות הגבוהות, למי שתוהה) והתשומת לב שלהם לפרטים רק מסבירה את כל מה שראיתי פה אחר כך .

כשקיבלתי את כרטיסי הביקור שלי  (כשהגעתי כבר למלון ביפן) , די התפלצתי כי היתה טעות בהדפסה וחלק מהשורות של הכרטיסים היו בפונט פיצקלה...משהו כמו 6! זה לא בדיוק מה שקיויתי לו, אבל זה מה יש. עם כולם התבדחתי שהכרטיס מגיע עם זכוכית מגדלת.

בעצירה בוינה, החששות גאו ועלו כאשר מבט חפוז לעבר CNN בטלביזיה הראה שהיתה רעידת אדמה ביפן. תודה לאל אין נזקים, אבל זה בטח לא הוסיף למתח בו הייתי שרויה גם ככה (הייתי צריכה להעביר משהו כמו חצי יום של הרצאות בעצמי...ולא ממש הספקתי להתכונן לפני ההגעה).

הטיסה היתה מצויינת. כללה שף במטוס ואוכל אלוהי (לא מאמינה שאפשר להגיד זאת על אוכל בטיסה, אבל זו האמת). גם הכניסה ליפן הלכה חלק. טפסים, הגירה, מכס. הדבר הראשון המוזר שנתקלתי בו היה בדרך בין ההגירה למכס. יש נקודת בדיקה רפואית. קליניקה קטנה בצד שמאל וכשעוברים במעבר יש ניטור של טמפרטורת גוף של הנוסעים. גם פה הכל הלך חלק.

הנהג שחיכה לי, עוטה כפפות לבנות, וכל הרכב מכוסה במין תחרה לבנה (כן, סטייל מה שאנחנו רואים בכל המגזינים היפנים). חשבתי שזה מראה משונה, אבל הסתבר שזהו סטנדרט לכל המוניות. הגעתי לטוקיו וכבר בכניסה לעיר נעתקה נשמתי. זו עיר ע-צ-ו-מ-ה. לשונית ים חודרת אליה, אין סוף גשרים ומחלפים.  המלון שכן ליד אחת מתחנות הרכבת והסבווי הגדולות Shinjuku Station, מה שעשה את ההסתובבויות מאוד קלות. בעיקרון מערכת התחבורה הציבורית של טוקיו היא שילוב של רכבות וסבווי. לפעמים צריך את זה ולפעמים את זה. לקח לי כמה זמן להתאקלם כי זה די מורכב במיוחד שהרבה פעמים המפות הן ביפנית. כל קטע נסיעה הוא במחיר אחר והמכונות לא אומרות לך כמה. אתה אמור להסתכל במפה (היפנית) ולהבין מהו מחיר המקטע של הנסיעה. למרות זאת, היפנים סופר מסודרים, ולכן הכל ממוספר לפני צבעים, חיצים, כיוונים וכו`. עובדה היא שלא הלכתי לאיבוד אף פעם .

זה המקום גם לספר שביפן יותר מ-126 מליון איש. בארה"ב אומנם 311 מליון, אבל אי אפשר להשוות את גודל המדינות. ולמרות המאסות המטורפות של האנשים בתחנות הרכבת (אני מדברת על מאסות של אנשים ששוטפים אותך כשהם מנסים לרוץ לכל הכיוונים) והמאסות של האנשים ברחובות (יבחרו את הצד השמאלי של המדרכה כדי ללכת) המקום הזה, הוא הכי נקי שראיתי מימיי. כן ,יותר מסנגפור. לא הצלחתי למצוא טיפה אחת של לכלוך פה. בשום מקום. ובמיוחד הסתכלתי, כי לא האמנתי שזה יכול להיות, אבל זו העובדה. נוסף לזה היפנים שקטים בצורה שלא תאומן. ברכבת לא תשמע אפילו זמזום של דיבור ובטח שלא צלצולי סלולרי. כנ"ל בחנויות, ובמסעדות ובכל מקום סגור. זה די פנומנלי בעיניי.

טוב, אחרי ההקדמה הארוכה הזו, שהיה חשובה להבנת המקום, בואו נגיע לתכלס. היום הראשון היה יום שבת והיה לי את כל היום להסתובבות בטוקיו וזה היה יום מוקדש לענייני Craft וקניות. זה היה חכם להכין רשימות מראש, כי אחרת באמת שלא הייתי מספיקה את כל מה שהספקתי. זה לא ממש משנה אם לא מחפשים משהו ספציפי, כי לאן שלא תפנה בטוקיו, יש קניות. תקשיבו טוב - מדובר פה בגן עדן של קניות. תשכחו מניו יורק, פריז או לונדון. זה פשוט בקנה מידה אחר לגמרי. לא זול פה. אני חושבת שאפשר לומר שזה כמו בארץ פחות או יותר, אבל ההיצע פה הצליח להפתיע אותי. חשוב גם להזכר שלא בכל המקומות מקבלים כרטיסי אשראי, וגם אם מקבלים הם לא תמיד קראו את הכרטיס שלי. חשוב להצטייד במספיק מזומן. ATM שמקבל כרטיסים בנלאומיים הוא גם משהו שצריך לחפש במיוחד - בדרך רק בתוך בנק או מרכז מידע לתיירים.

הנקודה הראשונה שלי היתה עיר הבדים של טוקיו. מן נחלת בינימין כזו של בדים יפניים. המקום הוא רחוב שלם שנקרא Nippori textile city ומגיעים אליו מתחנת הרכבת Nippri.

אפילו המפות שלהם חמודות עם איורים מתוקים

 

.

ועכשיו בתוך החנות של Tomato. לא היה לי ברור אם מותר לצלם או לא, אבל היה מאוד דחוק שם, אז לא הצלחתי לצלם בטירוף. אל תשכחו היו לי גם כמה בדים לקנות ;-)

מבחר בדי טריקו איכותיים במיוחד בכל עובי, טקסטורה וצבע שתוכלו לחשוב עליהם

בד טריקו 2 שכבות, מהמם, קניתי כזה להכין ליונתן צעיף.

בחנות הצמודה, שלל אביזרי תפירה, פאצים, רקמות, סרטים וכו`.

ועוד חנות עם הרבה בדים - הכל חתוך מראש עם מחיר על כל דבר ומהו סוג הבד

יש המון המון חנויות ברחוב הזה ומפאת חוסר זמן משווע, הסתפקתי בכניסה ל- 4-5 בערך. אחד הבלוגים שעשיתי בו שימוש נרחב בענייני קראפט הוא של Asking for trouble. המון מידע והוא מומלץ מאוד.

הנה כמה מהרכישות שלי...

טלאים קטנים בסגנון וינטג`, רוכסנים עם ציורים, שרוכים עם דוגמאות

מעיר הבדים, המשכתי לכיוון תחנת Shinjuku, שם מתרכזות עוד כמה חנויות מעניינות במיוחד.

הראשונה היא מוסד בפני עצמו Yuzawaya. אני הייתי בחנות הקטנה כן...מגרש כדורגל על קומה אחת עם כל מה שקשור לעבודת יד. לא הצלחתי לקנות שם כלום. עושה רושם שהעייפות החלה להכריע אותי, אבל זו חנות שבהחלט כדאי מאוד להגיע אליה. יש עוד סניף אחד, הגדול ביפן (4 בניינים כל בניין 3-4 קומות, הכל לקראפט). הסניף שאני הייתי בו, ובהחלט אמור לענות על הצרכים של כל אדם נורמלי, נמצא במגדל , Takashimaya Times Square קומה 11

Tokyu Hands באותו המגדל, קומות 1-8 עוד חנות מדליקה עם המון דברים החל מניירות מכתבים וכלה בעץ לנגרות. יש שם הכל מכל.

צמוד לתחנת הרכבת, יש שני מולים האחד קרוי Lumine 1 והשני כמה מפתיע קרוי Lumine 2. בשניהם שלל חנויות עצום בעיקר של ביגוד ונעליים. קצת דברים יפים לבית. לצערי/או שמחתי בגדים ביפן הוא לא משהו שישראלית או אירופית ממוצעת (ואפילו פחות ממוצעת) יכולות לקנות. זה מידות פיציות. הבגדים משגעים, עדינים, איכותיים עם ניחוח וינטג. בכל מקרה המחירים גבוהים. משהו ברמה של מחירי נעמה בצלאל פה. היפניות וגם הגברים שלהן מאוד מאוד מטופחים. הם לבושים באלגנטיות שכמותה אפילו בבירות אירופה השוות לא רואים.  חזרה לעניינינו, הזכרתי את המול הזה כי ב- Lumine 2 בקומה החמישית, יש חנות קטנה ומטריפה ששמה Kiwa. זו חנות לחרוזים ותכשיטים. ולמרות שאני לא בענייני הכנת תכשיטים, לא יכולתי שלא להתפתות, הדברים שם כל כך יפים. שוב ושוב אני חוזרת על אותו מאפיין - עדינות. ממש ככה, כל דבר שם נראה עדין ושברירי. חנות שסמלה כזה, אפשר שלא לקנות?

הנה תרומתי הצנועה לחנות הזו (עוד לא החלטתי מה לעשות עם זה)

בשלב הזה, הייתי כבר הרוגה לחלוטין. 24 שעות בדרכים וממש רציתי כבר להגיע לחדר שלי. המנוחה והנחלה:

לילה טוב טוקיו

לדף הרשומה

דברים פשוטים

תכננתי לכתוב מונולוג שלם על תקופת "עמוד ענן" והנה עכשיו חזרתי בי ומחקתי את הכל. סתם המצב מדכא ולא בא לי להביא את כל זה לפינת החמד הבועתית שלי.

אז היום נתרכז רק בדברים הפשוטים.

אדנית עץ קלילה שהכנתי למרכז שולחן ובה שרכים (אני אוהבת מאוד שרכים).

 

שטיח כניסה מאיקאה שלא באמת הייתי צריכה, אבל זו היתה אהבה ממבט ראשון.

וכשאוהבים צריך לקבל אחד את השני כמו שאנחנו, עם כל המגרעות, אבל לא יכולתי להתאפק הפעם, כי זה ממש התבקש

 [לא יודעת למה התמונה הזו מתעקשת להצביע על צביעה לא אחידה. הצביעה דוקא בסדר]

אוסף תבניות הקוגלהוף/בונדט שלי  שהולך וגדל. אם למישהי יש והיא מחפשת עבורו בית חם...אני כאן

 שימשיך להיות שבוע פשוט. זה כל מה שאני צריכה.

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל aliner אלא אם צויין אחרת