מיכל האמוניה

בתי הקפה, לאן?

כבר שנים שאני משתדל לא לכבד בנוכחותי את סניפי רשתות הקפה שצמחו בארץ כמו פטריות לאחר הגשם. אין לי חשק שיעשו לי פרצופים בגלל שהזמנתי רק קפה או איזה מיץ (עלק) טבעי ואת הארוחות שלהם שלא דומות למשהו שאני באמת אוהב ומכבד, כבר מזמן שאינני מזמין, אני רוצה לאכול, אלך למסעדה, קפה בבית הקפה או בקופיקס/ז. 

כנראה שכבר רבים מרגישים כמוני והמידע שמגיע אלי מלמד שימים לא קלים עוברים על הרשתות הגדולות כמו קפה קפה, גרג וקפה גו שכמעט כבר נעלמה מהשוק. אולי הגיע הזמן שנחזור לבתי הקפה הפרטיים, אלו שמשתלבים בשכונה או בפינת הרחוב ומתאימים להוויה המקומית. 

בפעם האחרונה שאכלתי בבית קפה, זה היה בסניף של קפה קפה בדרום הארץ, הזמנתי מנת נודלס תאילנדית, השבעתי את המלצרית שזה שהמנה לא תהיה מתוקה, למרות זאת קיבלתי נודלס בטעם "ריבת חלב".  המלצרית הבחינה שאני לא נוגע במנה, שאלה עם יש בעיות, אמרתי לא, הכל בסדר, השיחה עם הלקוח שישב מולי היתה חשובה לי יותר. כעבור כמה דקות הגיע זכיין הסניף, הוא לא ויתר, שוחחנו קלות על טעמה של המנה, " אני מבשל לפי הנחיות ומוצרי המזון שאני מקבל מהרשת". כנראה שאם ינהג אחרת זה יפגע לו בזיכיון, אחידות הם קוראים לזה. דרך אגב, הסניף הזה כבר נסגר. 

אחת הבעיות הגדולות של רשתות הקפה בישראל, זה צוות העובדים. אף אחד מהם לא רואה את עתידו כמלצר בבית קפה, כולם באים לעשות סיבוב קצר ולהתקדם הלאה. וכן זה משפיע מאוד על איכות השירות, וזאת גם בעייתן הגדולה של המסעדות במגזר היהודי. כאורך זמניותו של צוות העובדים אורך שרידותו של בית הקפה או המסעדה.

יש רק רשת אחת השורדת בכבוד וממשיכה להתפתח, זאת רשת ארומה שהקונספט שלה (השירות העצמי) אהוד על ידינו הישראלים, כנראה שנמאס לישראלי שישאלו אותו 4 פעמים ברבע שעה, "האם הכל בסדר". או "איך המנה, טעימה לך". זה לא מקרי שסטרבקס שורדת בעולם שנים כה רבות, לארומה היה ממי ללמוד.

בקרוב יצמחו רשתות חדשות, חלקן כבר עושות את הצעדים הראשונים, אולי הם יפצחו את הנוסחה לשרידות ארוכה יותר.

בתיאבון!!

אתרוג הלב

בנגקוק - המלצה על מסעדת דים סאם

מרחוק

כשאחד מאנשי צוות המטוס של אל על (747-400) החל לרקוע בין המושבים בשורה שלנו כדי שהמסכים האישיים יעבדו, מיד הרגשתי כמו בבית, לא סתם הפרסומת של אל על היא ״הכי בבית בעולם״. דרך אגב, הם לא עבדו במשך כל 11 שעות הטיסה.

הגענו לבנגקוק בשעות אחר הצהרים של יום ראשון, כאן בשונה מארץ הקודש, כל מה שבן אדם צריך כדי להנות מסוף השבוע עובד, כאן הדת זה אמצעי זאת לא המטרה. משבר הרכבת המטומטם שהתרחש בארץ רק חדד אצלי את ההרגשה שאנו חיים במקום קשה בו קדושת המוות והרבנים היא מעל לכל. הבחירה של המנהיג לבטל עבודות בשבת כדי לרצות את האנשים מהחשוכים ביותר עלי אדמות, על חשבון האזרחים והפראיירים הנותנים את 3 השנים הטובות בחייהם בחינם למדינה, מלמדת כמה קשה לנהל חיים נורמאלים בישראל.

ואתמול נוסף נדבך למחשבות העגומות שלי מרחוק על המולדת האהובה שלנו, דניה סיבוס החליטו לחסוך ומינו אדריכל שינהל את הפרוייקט שקרס אתמול בתל אביב. זה מקובל כבר כמה שנים כתוב בעיתון של המדינה, מהנדס כנראה יקר להם, וואלה חסכו 3% מעלות המיזם, עכשיו הם כבר ישלמו ובגדול.

לאחרונה כתבתי על המסעדות האסייתיות בישראל, מכאן מדרום מזרח אסיה, אני מודיע לכם באופן מוחלט, עובדים עלינו ובגדול, האוכל האסייתי ברשתות הצצות בכל פינה בישראל, מגישות משהו שלא דומה לטעמים המקוריים, להכין נודלס עם רוטב צילי מתוק וקצת רוטב סויה, גם אני יודע. 

מרחוק אנחנו לא נראים טוב, השלטון נראה כמו האייטולות של איראן, ההתנהלות היא כמו בארץ הפרטצ׳יה (שום דבר לא השתנה מאז ימיו העליזים של אפרים קישון) וחברת התעופה שלנו ממשיכה לזלזל בנוסעים שלה בלי הניד עפעף. אולי כשנחזור בשבוע הבא הכל יראה אחרת, או שלא.