00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"רוק" נמצאו 7 פוסטים

המצעד: 10 בלדות הרוק הגדולות בהיסטוריה

04/04/2012
פינת הטופ 10 חוזרת ובגדול, עם מצעד הבלדות האהובות עליי. אני מזכיר לכם שמדובר בדעה אישית שלי, ולא בהחלטה כללית כלשהי.  10. Lonley Day - סיסטם אוף א דאון גם ללהקות הכי לא מלודיות יש בלדה אחת טובה. סיסטם אוף א דאון, להקה שאני מגדיר את רוב המוזיקה שלה כ"רעש, אבל בן-זונה של רעש", כללה באלבומה האחרון שיצא ב-2006 שיר קצר ואינטימי, המספר על בדידות ועצבות. הגיטרות והפסנתר משתלבים טוב מאוד עם המילים, ויוצרים שיר שלא מומלץ להשמיע למי שבדיוק נפרד מחברה שלו. http://www.youtube.com/watch?feature=endscreen&NR=1&v=DnGdoEa1tPg 9. The Spirit Carries On - דרים ת'יאטר אם אתם לא מכירים את "דרים ת'יאטר", אני מגדיר אותם כמטאל לחנונים. כלומר, בלהקה הזאת יש כמה מהנגנים הטובים ביותר בעולם, אבל הכישרון שלהם נתרם בעיקר ליצירת שירים באורך 40 דקות בהם יש סולו קלידים וגיטרה כל כמה שניות. זה אומנם מדהים מבחינה מוזיקלית, אבל לאו דווקא כיף לשמיעה או מעורר רגש כלשהו. עם זאת, אלבומם "Scenes from a Memory" הוא אלבום שהצליח לרתום את היכולת של חברי הלהקה לשירים קצרים, מרגשים, ומהנים. אחד מהם, "The Spirit Carries On", אשר מספר על אדם שגילה שגלגול נשמות זה דבר אמיתי וכעת הוא לא צריך לפחד מהמוות, מצליח לשדר היטב את תחושת התקווה של הגיבור, וביחד עם הנגינה המדהימה של חבריה, יוצר את השיר האהוב עליי שלהם: http://www.youtube.com/watch?v=xtnz2O4Chfw 8. Wind of Change - סקורפיונז בלדות זה לא רק על אהבה ומוות, כך אמרו הסקורפיונז. להקת ההארד רוק הגרמנית האגדית ידועה במיוחד בזכות אלבומה "Crazy World", וגולת הכותרת שלו "Wind of Change". לאחר שב-1989 הפכו להיות אחת מלהקות הרוק המערביות הראשונות שהופיעו בברית המועצות, הלהקה כתבה שיר על נפילת הקומוניזם והרודנות במזרח אירופה, ועל התקווה והאחווה שיציפו עכשיו את הרחובות. אין הרבה יותר מדי שירים שברגע שאתה שומע את הפזמון שלהם אתה לא יכול לעצור את עצמך מסינג אלונג, אבל "רוח השינוי" הוא אחד מהם. http://www.youtube.com/watch?v=rMUX_4B-Hr4 7. Time of Your Life - גרין דיי אני גם לא ממש אוהב את גרין דיי. לטעמי, מדובר בלהקה שנשמעת רק על ידי ילדות פופריות שחושבות שהן שומעות מטאל, אבל הן לא. אבל, בכל מקרה, "Time of You Life", או בשמו
לדף הרשומה

I`m with You - רד הוט צ`ילי פפרס

30/08/2011
משתתפים: אנתוני קידיס - שירה/מייקל "פלי" בלזרי - באס/ג'וש קלינגהופר - גיטרה/צ'אד סמית' - תופים מפיק: ריק רובין חברת תקליטים: Warner Bros. Records ז'אנר: רוק מוזר שנה: 2011 טוב, הבטחתי, והנה אני מקיים. אחרי חודשים שבהם ביקרתי רק אלבומים קלאסיים שאף אחד לא מכיר, הנה ביקורת על אלבום שיצא אשכרה השנה! זוהי הביקורת על "I'm with You" של להקת רד הוט צ'ילי פפרס. אני חייב להודות, אנ לא מעריץ גדול של הפלפלים. יש להם בהחלט שירים אדירים (מאוד!!!) ואת אחד הבאסיסטים הטובים אי פעם, אבל חוץ מזה, הסגנון שלהם קצת משעמם אותי. אבל היי, זה אלבום הרוק החדש הראשון שיוצא השנה אצל להקה בפרופיל גבוה, אז למה לא לנסות לכתוב ביקורת. מדובר באלבום הראשון שלהם מזה 5 שנים, ובשנים האלה הליין-אפ של הלהקה השתנה קצת והם החליפו את הגיטריסט הידוע ג'ון פרושיאנטה בגיטריסט אחר, ג'וש קלינגהופר. המעריצים חששו קצת מהשינוי, אבל מתברר שהאלבום ביקורות די טובות, מה שנותן לי תירוץ מספיק לשמוע אותו. השיר הראשון באלבום נקרא " Monarchy of Roses ", ובאופן די מוזר, הוא מתחיל קצת כבד ביחס ללהקה. יש לשיר פתיחה עם דיסטורשן די גדול יחסית למה שהלהקה עשתה בדרך כלל. הגיטרות הכבדות האלה ממשיכות גם לבתי השיר, אבל כשמגיע הפזמון השיר עובר שינוי מאסיבי והופך ל... שיר דיסקו, שנשמע כאילו הוא לקוח מפסקול ממוצע של טרנטינו. אני לא חובב גדול של דיסקו, אבל השילוב המעניין הזה בין קלילות לבין כובד הופך את השיר לאחלה פתיחה לאלבום. השיר השני הוא " Factory of Faith " הוא שיר מהנה נוסף שכולו קליל וקצבי כזה. הסולן אנתוני קידיס מרביץ שירה די טובה יחסית לעצמו (כי בתכלס, אף פעם לא החשבתי אותו לזמר כזה גדול), אבל מה שעושה את השיר הזה הוא הבאס-ליין האדיר של פלי. שווה לקנות את האלבום (או לשמוע אותו ביוטיוב) רק בשביל לשמוע אותו. עם זאת, אני חיבי לשים כאן תווית אזהרה: ברגע שתשמעו את השיר לא תוכלו להוציא אותו לעצמכם מהראש. אני חייב להודות, שמו של השיר " Brendan's Death Song " גרם לי לחשוב לשנייה שהפלפלים עברו לעשות בלאק מטאל, אבל אל תדאגו, מתברר שזו דווקא בלדה אקוסטית עם מלודיה די טובה, שקצת מזכירה את Under the Bridge הקלאסי. לקראת סוף השיר נכנסות יותר גיטרות חשמליות ודיסטורשנים, אבל הוא עדיין שומר על
לדף הרשומה

ליידי גהגה - ביקורת מנקודת מבט מטאליסטית

טוב, כבר כמעט חודש לא פרסמתי שום פוסט מוזיקלי, וכך הבלוג הפך ל"סרטים וכאלה" ולא ל"סרטים מוזיקה וכאלה". לכן זה בטח קצת יפתיע שאת הפוסט המוזיקלי הראשון (אך לא האחרון - האלבומים החדשים של RHCP ושל סמאשינג פאמפקינס יוצאים לשווקים עוד שבועיים) בחודש הזה, החלטתי לכתוב על הליידי גהגה הזאת. כלומר, אני מטאליסט. מטאליסט הארדקור שאוכל חתולים (מסטיגמות אי אפשר להיפטר). אז למה לי לכתוב פוסט שכזה? טוב, כש כתב ההגנה שלי למטאל הגיע לעמוד הראשי , הוא הוצף בתגובות של מטאליסטים שתמכו בי, אבל אני נורא קיוויתי שאיזה כמה מעריצי פופ-שונאי מטאל יפלפלו את הדיון. אבל זה לא קרה): אז, If You can Beat them, Join them. אני עומד לכתוב ביקורת על ליידי גהגה, כדי להראות למעריצים שלה (ושל הפופ בכלל) דעות מנקודת מבט שונה לגמרי ממה שכולם רגילים אליו. חשוב לציין שאני לא מבקר אלבום או שיר ספציפי, אלא את העבודה שלה בכללי. ואם מדברים על מטאליסטים ועל ליידי גהגה, עוד סיבה שרציתי לכתוב ביקורת כזאת היא שראיתי שהיא דווקא נחשבת למוזיקאית טובה אפילו על ידי רוקרים. כלומר, אני מכיר ילדה שהאומנים האהובים עליה הם ליידי גהגה ו-AC/DC! אלו שני דברים שונים לגמרי, שרק פיצול אישיות יכול להצדיק אהבה זהה לשניהם. ילדה אחרת שאני מכיר אמרה ש"אני מתה על מיוז, אבל לא כמו שאני אוהבת את ליידי גהגה", ובאותה שנייה לא האמנתי. איך אפשר אפילו להשוות ביניהם?! האינטרנט מלא ברוקרים שעושים לה קאברים, וגם מוזיקאים אמיתיים, כמו ג'יימס הטפילד ולארס אולריך, מייסדי מטאליקה, אמרו שהיא לא רעה. אז החלטתי לבדוק מה יש בה שהופך אותה לדג נדיר בכל ים הרפש הזה שקרוי "פופ", אז החלטתי לשמוע כמה שירים שלה לעומק, והנה כמה מסקנות שהגעתי אליהם. א. המוזיקה שלה מאופיינת חוסר בכלים. כלומר, נכון שהיא מנגנת על פסנתר וגיטרה בחלק מהשירים, אבל רוב הזמן, בואו נודה בזה, כל הצלילים שיש בשיר הם בסך הכל תוצרים של עבודת מחשב/סינתיסייזר/די.ג'יי, ככה שיותר קשה לשפוט את זה בתור אשכרה מוזיקה אמיתית שבה מנגנים על כלים. אם היא תתחיל לנגן מוזיקה קצת יותר מורכבת וקצת פחות קאצ'ית, אף אחד לא יאהב אותה, ובכך היא מוכיחה שכל מה שחשוב לה זה ההצלחה (פירוט בסעיף הבא). כנ"ל לגבי כל זמר/ת פופ אחר/ת. ב. התדמית/פופולריות שלה יותר חשובה לה מהמוזיקה. זה נכון לגבי כל
לדף הרשומה

המצעד: 10 הגיטריסטים הטובים בהיסטוריה

גיטרה היא כידוע כלי הקודש של הרוק והמטאל. לכן בפוסט הזה, אני עושה כבוד לאלה שראויים לדעתי להיות בהיכל התהילה של הגיטריסטים. הלינקים מכילים סרטונים ובהם הסולו הטוב ביותר של כל גיטריסט. אגב, החלטתי לשם רק גיטריסטים שהם חלק מלהקה כלשהי, כי כל גיטריסטי הסולו האלה, כמו סטריאני, ואי ומורס הם במעין ז'אנר שונה משל עצמם, משהו טיפה שונה מהחוקים והסדנטרטים של הרוק והמטאל. ליגה אחרת, אבל לאו דווקא מבחינה איכות, אלא מבחינת שיוך. מקומות של כבוד: יוסי סאסי (אורפנד לנד) אדריאן סמית' את דייב מאריי (איירון מיידן) 10. זאק וויילד (בלאק לייבל סוסייטי, אוזי אוסבורן)                                                      9. אדם ג'ונס (טול)                                                     8. קארי קינג את ג'ף הנמן (סלייר)                                                     7. דייוויד גילמור (פינק פלויד)                                                     6. אלכס לייפסון (ראש)
לדף הרשומה

פינק פלויד מתאחדים (בערך)

היי, חבר'ה, זוכרים את פינק פלויד? להקה מפורסמת, אולי הטובה בהיסטוריה? אלה שמספר הסכסוכים הפנימיים בלהקה שלהם גדולים יותר מהסיכוי ש"רובוטריקים 3" יזכה בפרס הראזי? הם התאחדו. בערך. ב-12 במאי, לפני 3 ימים, דייוויד גילמור וניק מייסון עלו לבמה כדי לנגן שני שירים עם רוג'ר ווטרס. האחרון נמצא בעיצומו של סיבוב הופעות גרנדיוזי בו הוא מנגן את כל האלבום " The Wall " הקלאסי (והמוערך-יתר-על-המידה, אם אתם שואלים אותי), ובמהלך הופעה באולם O2 בלונדון, דייוויד גילמור הגיטריסט וניק מייסון המתופף ניגנו עם רוג'ר ווטרס את השירים “Comfortably Numb” ו-" Outside the Wall ". דייוויד גילמור אף ניגן את הסולו האגדי של " Comfortably Numb " על ראש החומה שנבנתה על הבמה, בדיוק כפי שעשה בסיבוב ההופעות המקורי של "החומה" ב-1980. הקהל הריע כשגילמור ומייסון עלו על הבמה, ובצדק – הם עשו אחלה ביצועים ופשוט היה נחמד לראות אותם בלייב. ומה אני חושב על כך, בתור מעריץ מושבע של פינק פלויד? אני חושב, שבדיוק כמו מופע ה"לייב 8" לפני חמש שנים, זה נראה מאולץ. על אף שווטרס הציג את "חבריו" בקולי קולות, לא הייתה ביניהם שום כימיה (ואני לא מתכוון לקטע ב- “Comfortably Numb” שבו דייוויד נמצא על ראש החומה ורוג'ר בתחתיתה, אלא על הקטע בסוף המופע, כשהם עמדו במרחק של סנטימטרים ספורים אחד מהשני), וכולם נראו שהם רוצים לגמור עם זה וזהו. כולנו רוצים להאמין שחברי הלהקה השלימו אחרי כל השנים האלה, אבל זה כל-כך שקוף שלא. פינק פלויד לא תחזור לעולם, ואפילו אם כן, זה יהיה כמובן רק למטרות כסף. אבל עדיין, גם אם זאת הופעה חסרת משמעות לגמרי (ופינק פלויד הם להקה עם הרבה מאוד משמעות), עדיין נחמד לראות אותם ביחד, אפילו אם זה לכמה דקות. בכל זאת, זו פאקינג פינק פלויד!!! הנה הסרטונים מההופעה, לטעימה: Comfortably Numb: http://www.youtube.com/watch?v=QbGoOtYnevA Outside the Wall: http://www.youtube.com/watch?v=JPzwmfRJDII ולסיום, כמה מילות חוכמה מבית היוצר של פינק פלויד: "You were young and life is long, and now it's time to kiII today and then one day you find, ten years are gone behind you, no one told you where to run, you missed the starting gun !" כל כך נכון...
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת