00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אסירים


במאי: דניס וילנו
שחקנים: יו ג'קמן, ג'ייק ג'ילנהאל, פול דאנו, ויולה דייויס, מריה בלו, טרנס הווארד, מליסה ליאו
תסריט: אארון גוזיקובסקי
ז'אנר: מתח, דרמה
שנה: 2013

זוכרים איך שדיברתי על מקרי סרט תאום? מקרים בהם באותה שנה יוצאים שני סרטים על נושא זהה/נורא דומה בטווח זמן די קצר? פירטתי על כמה וכמה דוגמאות, אבל במקרים האלה, כל הסרטים היו אמריקנים. השנה, ב-2013, יש לנו מקרה מאוד ביזארי, כי גם מדינתו הקטנטונת נכללת בו.

ב"אסירים", מגלם יו ג'קמן את קלר דובר, נגר קשה יום ונוצרי אדוק שחי בעיירה שקטה בהרי פנסילבניה. במהלך ארוחת חג ההודייה אצל חברי משפחה, כשאף אחד לא מסתכל לרגע, הבנות הקטנות של שתי המשפחות נעלמות. הן יוצאות מהבית, ולא חוזרות. הדבר היחיד שרומז על מה שקרה להן, הוא רכב משונה שהן שיחקו לידו קודם לכן וכעת נעלם. הבלש לוקי (ג'ייק ג'ילנהול) מגלה שהרכב הזה שייך לאלכס ג'ונס, אדם מפגר שכלית שנראה שהיכולת שלו לחטוף ילדות קטנות שווה ליכולת שלו לפגוע בזבוב. כלומר, לא קיימת. אז אף אחד לא חוקר אותו והוא יוצא די בזול. אבל קלר דובר לא יוותר. הוא יודע שהבחור הזה, תמים ככל שייראה, יודע משהו. אם הוא לא החיה שחטפה לו את הילדות ועוד עשתה להן מי יודע מה אח"כ, הוא לפחות יודע מי כן ומשתף איתו פעולה. אז הוא לוקח את החוק לידיים, חוטף את הבנזונה המפגר הזה, והוא לא הולך להרפות עד שלא יספק לו תשובות.

נשמע מוכר?

כן, התקציר של הסרט הזה נורא מזכיר סרט ישראלי ומצויין שיצא השנה - "מי מפחד מהזאב הרע" שעסק בדיוק גם הוא באב שחוטף את החשוד בחטיפה של בתו ומענה אותו בתור נקמה ותוך כדי גם מוציא ממנו מידע על התעלומה. זה צירוף מקרים כ"כ ביזארי, שאם "אסירים" יהיה מועמד לאוסקר, יהיה מצחיק מאוד לצלם את אהרון קשלס ונבות פפושדו מגיבים להכרזת המועמדויות (כי הסרט שלהם, "מי מפחד מהזאב הרע", לא מועמד לפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ועל כן איבד את הסיכוי להיות הנציג שלנו בפרס הסרט הזר).
נו טוב, הסרטים האלה לא עד כדי כך דומים. להגיד את זה זה בעצם זלזול בין שני הסרטים. יש המון הבדלים בין "מי מפחד מהזאב הרע" ו"אסירים". לשניהם יש אומנם נקודת יציאה מאוד מאוד דומה, אבל כל סרט לוקח אותה לכיוון מאוד שונה באופן חד משמעי. הסיבה שלא פירטתי על "אסירים" מעבר לתקצירון השטחי היא... טוב, קודם כל עשיתי את זה בשביל הבדיחה. אבל הסיבה השנייה היא שאני לא רוצה להרוס שום דבר לאף אחד.

ההבדל הגדול שאני יכול לומר לכם שקיים בין שני הסרטים, הוא פשוט הגישה. בעוד ש"הזאב" היה די בומבסטי, מוגזם ומוטרף (וזה מה שהפך אותו לנפלא כ"כ), ולצד הברוטאליות שלו גם נוצר על מנת להיות סרט מהנה וזורם, אי אפשר להגיד אותו דבר על "אסירים". ברגע שיו ג'קמן חוטף את פול דאנו, הסרט לא מתרכז בעינויים שהוא חווה מנקודת מבט זהה לזאת של "הזאב". פה מועלות דילמות מוסריות הרבה יותר קשות ובוגרות ממה שסרטים בז'אנר כן מעלים, הדרמה פה אנושית, קיצונית ואמינה, והסוגיות שעולות מכאן יכולות להוות קרקע טובה ביותר לדיונים בנושאי לקיחת החוק לידיים ואיפה נמתח הגבול בין הנבל לאיש הטוב בתרבות האמריקנית. הדמויות עוברות פה התדרדרות מסויימת, ואתה מרגיש שאתה עובר איתן את אותו משבר ואט אט נחשף לאפלה שבנפש שלהן. החלק הזה יכל למלאות בקלות סרט שלם, אבל אז זה באמת היה רק "הזאב הרע" עם טון אחר. לכן, לצד אותה עלילה ברוטאלית שבוחנת את מוסריות הדמויות הראשיות שלה, יש פה גם עלילה בלשית, כי בכל זאת, גם השוטרים האמיתיים צריכים לנסות לגלות מה קרה לילדות. אז אם לחלק את הסרט, אפשר לומר שהעלילה של ג'קמן מעולה בפני עצמה, ומעולה גם כשהיא משתלבת עם זאת של ג'ילנהול הבלש. אבל עלילת המסתורין הזאת טיפה מתקשה לעמוד בפני עצמה. לא נכשלת, אפילו לא קרובה לזה, אבל כן מקרטעת.

שוב, זה לא שהיא גרועה, בהחלט אפשר לומר עליה הרבה דברים טובים, כמו למשל זה שהיא לגמרי לא מנסה להיות ישירה בצורה מזלזלת, אלא דווקא מאוד חכמה, סבוכה ומפותלת. היא מפזרת רמזים לתעלומה על מנת שהצופה ירכיב את הפאזל בעצמו, ומוסיפה המון טוויסטים והפתעות לאורך הדרך. ככה שרוב הזמן אין באמת רגעים משעממים, תמיד יש משהו שמחזיק אותך על קצה הכסא ואתה לעולם לא יכול לדעת מה באמת יקרה.  עם זאת, יש בהחלט משהו שיכול לעצבן בעלילה שצורחת "What a Twist!" כל כמה זמן. לקראת סוף הסרט, הניסיונות של התסריט להפתיע, לזעזע ולתפוס את הקהל בביצים מתחילים לגרום לכך שהסרט מתדרדרים אל מחוזות פחות מציאותיים, אבל יותר גרוע, הם כבר יכולים לעצבן, לייאש ולעייף. זה סרט של 153 דקות, אורך די מטורף שמזמן לא ראיתי בסרט שאינו אפוס היסטורי ו/או סרט קומיקס של כריסטופר נולאן. ככה שמה לעשות, כשיש לך כ"כ הרבה תפניות והתפתלויות על פני כ"כ הרבה זמן זה יכול כבר להעיק בשלב מסויים. צריך גם לזכור שבמקרה של סרט באורך כזה, להגיד שיש בו הרבה טוויסטים לא אומר דווקא שהם מגיעים בקצב מהיר, אלא להפך: זה סרט איטי מאוד. עכשיו, אני נורא מתחבר לאיטיות בד"כ וגם פה, אבל יש רגעים בסרט, בין טוויסטים לדרמות, שהם לא יותר מקטעי העברת אווירה מייגעים או כל מיני אקספוזיציות משעממות שלא חשובות באמת לעלילה, כאילו צוות הכותבים של עונה 3 של "שובר שורות" עשה פה ביקור. זה בלט במיוחד במערכה האחרונה שאלמלא היה לה סוף מוצלח ביותר, הייתי אומר עליה שהיא הייתה עינוי מוחלט.

יש היאמרו שעלילת הרוצח עצמה היא לא ריאליסטית במיוחד לצד עלילת החקירה-נקמה-דילמות מוסריות כבדות, והם די צודקים. יש בסרט רוצח, אבל הוא לא מסוג הרוצחים שאנחנו בד"כ נתקלים בהם במציאות, אלא בסרטי אימה ומתח שלא מתיימרים להיות ריאליסטיים. בואו נודה, עם כמה שג'ון דו וחניבעל לקטר מגניבים, אני בספק אם אנשים כאלה היו קיימים במציאות, לפחות בנסיבות שדומות לאלה שבסרט. אני מסכים עם קביעתן של כמה ביקורות שאכן יש נקודות שבהן העלילה הזאת יותר מדי מופרכת ולא תואמת לשאר הסרט, אבל מצד שני אני גם לא מסכים עם הביקורות הללו משום שמבחינתי, הסרט בהחלט מצליח להתחמק מהנקודות המסריחות האלה כמו גדול. הרגשתי שבמהלך כולו, גם כאשר הוא מתדרדר למחוזות טיפה יותר זולים או לא כתובים טוב, הסרט, כאמור, מספיק מעניין והוא תמיד מוגש בצורה שתאפשר השעייה חלקה של חוסר האמונה (מה שנקרא "סיספונד") ככה שמתאפשרת סחיפה למרות שלפעמים הכתיבה יכולה קצת לאכזב.

הסחיפה הזאת, אגב, מתאפשרת בעיקר בגלל הבימוי המצויין של דניס ווילנו. לא ממש ברור לי מאיפה הבחור הזה הגיע (טוב נו, אני יודע שהוא קנדי ושהוא היה מועמד לאוסקר פעם אחת בקטגוריית הסרט הזה), אבל בוא'נה, הבחור במאי נהדר ועושה רושם שהוא סיים בהצטיינות את הקורס של דייוויד פינצ'ר ליצירת אווירות אפלות. כבר יצא לי לראות סרטים עם אווירה כבדה ועגומה בסרטים לאחרונה שעשו שימוש נהדר בתחושות של המקום בו הם התרחשו. אבל דווקא פנסילבניה בנובמבר הרשימה אותי הרבה יותר מצפון שבדיה ב"נערה עם קעקוע דרקון" או לונדון האפורה בסתיו ב"החפרפרת". הפרבר שבו מתרחש הסרט הוא מקום שלו אומנם, אבל בצורה ממש מטרידה. עזבו את זה שמוזיקה אין בסרט הזה בכלל (טריק שאני רוצה לראות יותר סרטים משתמשים בו), אלא שרחובות כמעט תמיד ריקים, החורף כאילו הקפיא את החיים והאזור כולו הפך לשממה אפורה ומבודדת. ועד כמה שזה נשמע מדכא - טוב, זה באמת מדכא. אבל גם קסום בדרכו שלו. הדרך שבא ווילנו מצליח להעביר את כל העוצמה הרגשית של הסיפור האפל במסגרת האווירה הממש לא נעימה הזאת לא רק מצליחה להתאים בין שני הדברים, אלא גם להפנט ולסחוף בצורה שמעט מאוד סרטים לאחרונה יודעים. ווילנו ביחד עם הצלם האגדי רוג'ר דיקנס פשוט מצליחים לגרום לכך שאפשר להרגיש פיזית את הכפור, והאפרוריות האפלה שלו יכולה להשפיע באופן מאוד דרסטי על הרגשות שלכם. גם אם תראו את הסרט ביום שבו נחתם חוזה שלום סופי בין ישראל לפלסטין, שהוא במקרה גם יום לידת ילדכם הראשון ועל הדרך אתם גם מגלים שזכיתם בדאבל לוטו - אתם עדיין הולכים לצאת מהסרט בדיכאון. אבל דיכאון נפלא.

הסרט מתהדר, די ברור, בקאסט מרשים ביותר. יו ג'קמן, השחקן הראשי, נותן לטעמי את אחת ההופעות הגבריות הכי טובות של השנה עד כה (ומכיוון שאנחנו כבר בספטמבר, אז סביר להניח שבכלל). את ג'קמן הכרתי רק כוולברין, ועל "עלובי החיים" דילגתי. אבל בזכות "אסירים", אני יכול להבין רטרואקטיבית, ברמת הקונספט, את המועמדות שלו לאוסקר. הוא, מסתבר, שחקן נהדר. אם לתאר אותה במילה אחת, ההופעה שלו היא עוצמתית, כנה ומושקעת ברמות על, והיא גם מספיק ורסיטלית שקשה שלא לאהוב את הדמות ולתעב אותה בו זמנית. אני מוכרח לומר שאפילו שאובראול אני אוהב יותר את "הזאב הרע" (בעיקר בגלל הסגנון. כי מותחן רציני כמו "אסירים" אנחנו רואים הרבה, אבל מותחנים פסיכיים ומהנים אנחנו מקבלים פחות), לא היה רגע שבו התלבטתי מה אני חושב על הדמות של גראד – תמיד עודדתי אותה (כן, כן). פה, ג'קמן באמת מצליח לעורר בצופה ספקות האם הוא הגיבור או הנבל של הסיפור, ולהיות מדהים בשני התחומים.

ולצד האבא הנקמני של ג'קמן, דווקא העזר כנגדו, ג'ייק ג'ילנהול, מהווה את הדמות הטרגית האמיתית של הסרט. הדמות של לוקי אומנם לא מראה טווח רחב מדי של רגשות ואינה טומנת רוב סודות בתוכה, אבל ג'ייק ג'ילנהול עושה פה משהו מהפנט עמה, ואני כמעט בטוח שזה לגמרי טאץ' אישי מיוזמתו ולא משהו שהיה בתסריט מלכתכילה. בהתחלה הדמות נראית אנמית, "ונילה" כזאת, וכך גם המשחק של ג'ק, אבל במשך כל הסרט מתעוררת התחושה שלדמות הזאת יש עבר שאומנם לא ידוע מהו, אבל משפיע על כל ההחלטות והפעולות שלו, ורואים שהעבר הזה כואב. הוא מכניס עומק ומשמעות רבה לדמות, אפילו כשמדובר בעומק מאוד ריק ובמשמעות שלא קיימת. זה הישג לא רע בכלל, אני מוכרח לומר. כמו ג'ינלנהול, גם פול דאנו ומליסה ליאו ראויים לציון בתפקידים שרק בדיעבד ניתן לראות את הגאונות שלהם. הייתי מסביר למה, אבל שוב, ספוילרים.

ותכלס, פה אפשר לומר שזאת הבעיה הגדולה של הסרט, למרות שהיא לאו דווקא נובעת מהסרט עצמו. זה סרט שפשוט הרבה יותר קל להבין ולאהוב אותו רק אחרי שהוא נגמר. העוצמה שלו מחלחלת לאט לאט ובשקט. במהלך הסרט עצמו, בגלל שהוא כ"כ שקט, כ"כ איטי, כ"כ כבד, כ"כ קר ומנוכר, כ"כ מורט עצבים ובעיקר כ"כ ארוך, אפשר יהיה לשים לב לפגמים באופן הרבה יותר בולט במהלכו. שני סוגים של אנשים הולכים לצאת מהסרט: אלה שלא מתו עליו במהלכו ולא מתים עליו גם אח"כ, ואלה שלא עפו במהלכו ואז ככל שהזמן נמשך מתחילים לקלוט יותר ויותר את ההשפעה שלו. אני, אם הביקורת לא הבהירה את זה, בהחלט שייך לקבוצה השנייה. הסרט הזה עשוי במקצועיות מטורפת וסוחף כמו שמעט סרטים יכולים לסחוף, וגם אם לפעמים התסריט שלו יכול להראות פגם או שניים, הסרט לרוב יצליח להקפיא לכם את חוסר האמונה ותשומת הלב לבעייתיות, בדיוק כמו שהוא יכול להקפיא לכם את הדם. אם אתם מעוניינים בחוויה שיכולה להיות מייגעת במהלכה, אך משתלמת בסופו של דבר, הסרט הזה הוא בשבילכם.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

"סוף." / "סוף העולם" (US vs. UK)

07/10/2013

בואו ננסה משהו חדש: מעולם לא ביקרתי שני סרטים באותו פוסט, אבל הפעם לא יכלתי להתנגד.מכירים את תופעת הסרט התאום? לא מעט פעמים במהלך ההיסטוריה היו מקרים בהם בטווח זמן מאוד קצר יצאו שני סרטים בנושא דומה, כאילו זאת תחרות או משהו כזה בין האולפנים השונים. כבר היו לנו שני סרטים על התנגשות מטאורים ב-98 ("פגיעה קטלנית" ו"ארמגדון") באותה שנה גם היו שני סרטים על נמלים ("באג לייף" ו"עבודת נמלים"), שני סרטי דגים ("תפוס ת'כריש" ו"מוצאים את נמו"), שני סרטי שלגייה ב-2012, ואפילו היו פעם שני סרטים באותו זמן ששניהם עסקו בטרומן קפוטה (כי אם יש משהו שכ"כ מרתק את הקהל הרחב שצריך לעשות עליו שני סרטים בשנה, זה סופר הומוסקסואל בשנות ה-60).
גם ב-2013 יש לנו שני סרטים תאומים, והם "סוף." ו"סוף העולם": שתי קומדיות מד"ב/פנטזיה שעוסקות בצורה הומוריסטית באפוקליפסה וחורבן כדור הארץ, מה שמתאים מאוד לאובססיה שרדפה את העולם עד דצמבר האחרון. אבל אלה לא סתם שתי קומדיות על נושא דומה מאוד, אלא שתי קומדיות שמגיעות כל אחת מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי, ומייצגות בנפרד את שני המעוזים הגדולים ביותר של הקומדיות בימינו. מצד אחד, סרט של סת' רוגן וחבר לפמלייה שהתחנכו כולם אצל מלך הקומדיה האמריקאית של העשור האחרון, ג'אד אפאטו. מהצד השני, הבמאי-תסריטאי אדגר רייט וצמד הקומיקאים סיימון פג וניק פרוסט, שליישיה שיצרה ביחד את "שוטרים לוהטים" ו"מת על המתים", שני סרטי פולחן שנחשבים לפסגת ההומור הבריטי בקולנוע בעשור האחרון. כששני סרטים כמעט מקבילים מגיעים משתי אסכולות שונות לגמרי של קומדיה באותו זמן, אני פשוט חייב לבקר את שניהם באותו פוסט, ותוך כדי להשוות ביניהם
.

אז, בצד הימני של הזירה...

סוף.

בימוי: סת' רוגן, אוון גולדברג
שחקנים: סת' רוגן, ג'יימס פרנקו, ג'ונה היל, דני מקברייד, ג'יי בראשיל, קרייג רובינסון
תסריט: סת' רוגן, אוון גולדברג
ז'אנר: קומדיה
שנה: 2013

אז, מה צריך לדעת על האנשים מאחורי "סוף."? (איזו מעצבנת הנקודה הזאת בסוף השם). הכל התחיל מג'אד אפאטו, הבחור שייסד זרם חדש של קומדיות באמריקה, קומדיות חצופות, בוטות ומוגזמות, אך גם חכמות, כתובות מעולה ומשוחקות נפלא. בזמן שהוא יצר סרטים רבים שהצליחו בקרב הקהל והמבקרים כאחד, הוא גם פיתח סביבו מעין ברנז'ה: הוא גילה, או לפחות תרם לפרסום של שחקנים רבים וגם כמה כותבים ששיתפו איתו פעולה, אבל תחת הפקתו והדרכתו הפכו בעצמם ליוצרי קומדיה פורים, לא רק לפני המצלמה, אלא גם מאחוריה. ככה התפתחה מעין רשת ענקית כזאת של חניכי אפאטו, כשהוא משחק בסרט שהזה מביים וזה כותב את הסרט שההוא מפיק, הרבה מהן אכן הופקו ונכתבו על ידי אפאטו עצמו, אבל בשלב מסויים הוא הפסיק להיות מעורב בכל הפרוייקטים של חניכיו, ונתן להם "עצמאות".
המצליח ביותר מבני החמולה של אפאטו הוא ללא ספק סת' רוגן, שהיה אחד השחקנים הראשיים בהרבה סרטים שהוא ביים, ואף כתב לא מעט סרטים שה"מנטור" שלו הפיק. "סוף." הוא הסרט הראשון שרוגן מביים, ופה הוא כבר הרשה לעצמו להתפרע, ולמרות שאפאטו לא קשור בכלל להפקה של הסרט, אי אפשר שלא לראות שהרוח שלו שוררת כאן, גם בגלל הסגנון, וגם כי רוגן בעצם ריכז פה חצי מהרשת של אפאטו לסרט אחד.

כל אותם שחקנים, וגם כמה חדשים שמעולם לא היו קשורים לחבורה קודם, משחקים פה בתפקיד "עצמם". ג'יימס פרנקו עושה מסיבה פרועה בביתו, ומזמין אליה את כל החבר'ה שלו, ביניהם רוגן, ג'ונה היל, ג'יי בראשיל, מייקל סרה, כריסטופר-מינץ פלאץ, ואחרים. טוב, כמובן שאף אחד לא באמת משחק את "עצמו" כפי שהוא, אלה רק גרסאת בדיוניות של כל הקאסט שפשוט נושאות את השמות האמיתיים, וכולן מבוססות בתכלס על מה שעבד בעבר. גם רוגן, גם בראשל, ג'ם ג'ונה היל, גם ג'יימס פרנקו, גם דני מקברייד ובערך כל שחקן אחר בסרט עושה את התפקיד הקבוע שלו, אלה שהם עושים בערך בכל סרט קומדיה שהם משחקים בו ומשתמשים תמיד באותם שטיקים. זה אולי נשמע רע, אבל א. יעבור עוד הרבה זמן עד שיימאס לי מהדמויות הקבועות האלה ו-ב. לפעמים הסרט מנצל את זה לטובתו וזורק מלא בדיחות ושנינויות על הטייפקאסטים הקלישאתיים האלה.
בכל מקרה, באמצע המסיבה, משהו מוזר מתחיל לקרות שדי מפריעה למהלכה: אממ... האפוקליפסה. שערי הגיהנום נפתחים, השטן ושדיו עולים אל פני האדמה, רעידות אדמה ושריפות מחריבות את העולם וכל החוטאים הולכים לשאול. מכיוון שמדובר במסיבה פרועה בהוליווד, יש בה מן הסתם הרבה מאוד חוטאים, ואכן רוב באי המסיבה נהרגים (כולל מייקל סרה). השורדים היחידים הם סת' רוגן, ג'יי בראשיל (שמגיע ל-LA בפעם הראשונה אחרי זמן רב שבו הוא היה מחוץ לעיר), ג'יימס פרנקו עצמו, ג'ונה היל, קרייג רובינסון וגם דני מקברייד - ועכשיו, תקועים בבית של פרנקו, הם מנסים לשרוד את סוף העולם ולגלות איך הם יוצאים מכל הסיפור הזה. כמובן שתוך כדי הם ילמדו את המשמעות של חברות ונאמנות וכל זה, אבל הם בעיקר עושים שטויות ומתנהגים כמו הלא יוצלחים שהם.

העלילה, בואו נוריד את זה מהפרק, היא לא הדבר הכי טוב אי פעם. היא לא כתובה באופן מבריק. למה האפוקליפסה מגיעה דווקא עכשיו? מה מסתתר מאחוריה? כל אלה לא מקבלות תשובות בסרט. עלילה בקושי שיש בו, וזאת שיש היא רק תירוץ להעברת הבדיחות. אין בה הרבה קוהרנטיות, והיא סה"כ עלילה אפיזודית כזאת שמורכבת מרעיונות לסצינות שפשוט באות אחת אחרי השנייה בלי יותר מדי קשר הדוק. הבימוי של סת' רוגן ואוון גולדברג, על אף האפקטים המרשימים שהם הצליחו לגייס, די חסר מעוף ולא באמת מעניין. גם בתסריט, חייבים להודות, הם לא שמים שום הברקה גדולה שבאמת הופכת אותו למשהו שונה מקומדיות אחרות בנוף. יש רק חלק אחד בתסריט שמצליח להיות טוב בגלל כתיבה טובה נטו, והוא עלילת החברות של ג'יי בראשל וסת' רוגן. מלבד הסיפור האפוקליפיטי, החלק הזה של הסרט מהווה את רוב המשקל שלו, והוא חלק מצויין. ג'יי וסת' הם שחקנים מעולים שמצליחים לבטא את ה-Bromance הזה בצורה אמינה, אך גם כזאת שמתאימה למניירות המשחק שלהם ולדמות הקבועה שלהם (אמרה שכפי שאמרתי, מתאימה גם לשאר השחקנים).

אז אם התסריט לא הכי טוב בעולם והבימוי בכלל לא משהו, מה כן יש לסרט הזה להציע?
טוב, הוא פשוט נורא נורא מצחיק. כאילו, ממש. יש בו גם כמובן את ההומור שלא הושקעה בו יותר מדי מחשבה, כמו הומור פלוצים ובדיחות שפיך, אבל לצידו יש גם טונות של דברים אחרים מצחיקים. קודם כל כל האווירה הסחבקית בין אותם שחקנים שהם חברים-אויבים, כולם כוכבים הוליוודיים מצליחים שהאגו עלה להם לראש, מוציאה עשרות רגעים מצויינים. כולם שם יורדים אחד על השני בצורות אכזריות לאורך הסרט, מרפרנסים עבודות קודמות אחד של השני, ופשוט עושים אחד לשני את המוות. לראות את דני מקברייד אומר לג'ונה היל שהוא לא שחקן מספיק טוב יחסית למישהו עם מועמדות לאוסקר, מה לעשות, זה מצחיק. גם לראות את המקומות הפתטיים שהשחקנים האלה מגיעים אליהם לאחר שהפרסום ותהילה עלו להם לראש זה זה דבר די משעשע, והרבה מההומור של הסרט נובע מעד כמה הם נהיו מפונקים ומלאים בעצמם עד שהם בקושי יכולים לשרוד את התופת הזאת.
אבל הדבר העיקרי שיכול לגרום לצחוקים בסרט הזה הוא לא בדיוק הומור, אלא העובדה שזה סרט פשוט פסיכי. התסריט אולי לוקה בחסר, אבל אי אפשר להגיד עליו שהוא צפוי. נראה שכל כמה דקות, הכותבים החליטו לדחוף אירוע עלילתי כלשהו שיהיה מטורף יותר, ביזארי יותר וחסר היגיון יותר. הטירוף הזה הוא גם לפחות טירוף קוהרנטי, כך שכולו מגיע במסגרת הגיונית וברורה. ואומנם המבנה העלילתי אינו וממודק, אבל הבדיחות והפאנצ'ים יודעים לפגוע בול איפה שהם צריכים - יש פה צחוקים על דת, על מקצוע המשחק, על אגו, על חרמנות ועל קלישאות הוליוודיות, וכולם עשויים באופן הכי מושלם, עוקצני ובוטה שאפשר לחשוב עליו. בסופו של דבר, הגדולה של הסרט נובעת מיכולתו לשלב בין ההומור המסטולי, המטורף, חסר הגבולות הזה לבין הומור חכם, שנון ובעל המון מודעות עצמית ועוקצנות. לא כל סרט היה מצליח להחזיק תחת קורת גג אחת סצינות הזיה לצלילי גנגנם סטייל או סצינות שבהן מתגלה גודל איבר מינו של השטן מצד אחד; וסצינות שנונות ומבריקות שבהם הכוכבים הכי אגואיסטים בהוליווד מתווכחים על תנאי חלוקת אספקה או על האם כדאי לאנוס את אמה ווטסון. יש פה מספיק הומור מתחת לחגורה אבל גם מספיק הומור מעליה, מספיק טירוף ודביליות לצד שנינות וסאטירה.

אפשר בהחלט לומר שבסופו של יום, הסרט הזה הוא בסך הכל כמה חברים שבאו להריץ דאחקות אחד עם השני ולצלם את זה לסרט מלא בדיחות פנימיות והומור לא ממש הגיוני. אבל היי, בד"כ סרטים ביתיים עם הומור פנימי של החבר'ה יוצאים הסרטים הכי מצחיקים בעולם עבור מי שנכלל בחבר'ה האלה, ומכיוון ש"סוף" נוצר על ידי חבר'ה שכולם מכירים, אפשר לומר שזה פשוט סרט חבר'ה שנוצר עבור כל העולם. אין לו הרבה מאוד ערך מוסף, זה נכון, והוא לא ממש קומדיה מהפכנית כמו אחת שהייתה שנה שעברה, אבל זה לא אומר שהוא לא מצויין בתור זה. חכם ושנון במידה הנכונה, מטומטמם ושטותי במידה הנכונה, ורוב הזמן פשוט מטורף - ככה עושים סרט מצחיק. לא ראיתי אותו בקולנוע וידוע שצפייה על מסך גדול תמיד עוזרת לשפר את החוויה, אז בהתבסס על התגובות שלי לסרט על מסך יותר קטן, אני רק יכול להמליץ בתוקף לתפוס אותו בקולנוע.

ומנגדו, בצד השמאלי...

סוף העולם

במאי: אדגר רייט
שחקנים: סיימון פג, ניק פרוסט, מרטין פרימן, פאדי קונסטנטין, אדי מרסן, רוזמונד פייק
תסריט: אדגר רייט, סיימון פג
ז'אנר: קומדית מד"ב
שנה: 2013

בעוד ש"סוף." מציג את הכוכבים הגדולים של הקומדיה האמריקאית בימינו, "סוף העולם" עושה אותו דבר עם כוכבי הקומדיה הבריטית. אדגר רייט ביים עד היום רק 5 סרטים שאחד מהם לא היה בדיוק סרט אלא יותר פארודיה דלת תקציב על מערבונים שאיכשהו נחשבת לסרט, אבל בשנות ה-2000 באו אחריו כבר הפכו אותו ליותר ידוע: אחד הוא פארודיית הזומבים "מת על המתים" והשנייה היא פארודיית האקשן המשטרתי "שוטרים לוהטים". שני סרטים אלה, בכיכובם של צמד הקומיקאים סיימון פג וניק פרוסט זכו להצלחה ביקורתית חסרת תקדים לסרט קומי בימינו, והוא נחשב במובנים מסויימים ליוצר שמייצג את השלב הנוכחי בהיסטוריה של ההומור הבריטי, מעין התפתחות טבעית של "שלושה בסירה אחת ---> מונטי פייתון ----> דאגלס אדמס ---->". לאחר מעבר מוצלח של סרט אחד ליבשת האמריקאית (הקאלט "סקוט פילגרים נגד העולם"), חוזר רייט לאדמת מולדתו ביחד עם פג ופרוסט, עם הסרט שסוגר את טרילוגיית "הדם והגלידה", ששתי הפארודיות שלו משנות ה-2000 הם החלקים הראשון והשני בה. אין ממש קשר עלילתי בין הסרטים מלבד העובדה שבכל אחד מהם יש סצינה בה אוכלים גלידת קורנטו. הביקורת שלי על "סוף העולם", שימו לב, תהיה על הסרט עצמו ולא תתייחס להשתלבותו במכלול הטרילוגיה, זאת משום שאת "שוטרים לוהטים" ראיתי מזמן וגם אז לא עד הסוף, ואת "מת על המתים" לא ראיתי בכלל.

סיימון פג מגלם פה את גארי, אלכוהוליסט בטלן בן 40 שמרגיש שההחמצה הכי גדולה שלו בחיים היא העובדה שלפני 20 שנה הוא לא הצליח לסיים סיבוב פאבים גדול בעיר הולדתו ניוטון הייבן. לכן, מצליח גארי לאתר את ארבעת חברי הנעורים שלו - אנדי (ניק פרוסט), אוליבר (מרטין פרימן), סטיבן (פאדי קונסטנטין) ופיטר (אדי מארסן) ומשכנע אותם לחזור עמו לניוטון הייבן ללילה אחד בו הם ישלימו את סבב הפאבים האגדי שהם התחילו לפני 20 שנה, סבב שמורכב ממרתון שתייה ב-12 פאבים וברים, - בראשם פאב גדול בשם "סוף העולם", הפאב האחרון בסיבוב אליו הם לא הספיקו בעבר. הבעיות מתחילות לא הרבה אחרי שהם מגיעים לניוטון הייבן, כשמסתבר שמשום מה השתלט על העיירה גזע חייזרים מרושע שרוצה לשעבד את האנושות לצרכיה.

נו טוב, אני אחתוך פה לעיקר: הסרט הזה הוא בדיוק ההפך ממקבילו (טוב, לא כזה מקביל. מלבד השם, הסרט לא עד כדי כך עוסק ב"סוף העולם" במובן האפוקליפטי של המילה, אבל יותר מזה לא אספיילר) האמריקאי, כי בתחום התסריט הוא מעולה. הוא מציג קונפליקט ומטרות ברורות, ומשם עובר לעלילה עמוסה בטוויסטים והפתעות, שלעולם לא משעממת, ומעולם לא מרגישה מאולצת ולא אמינה. היא סוחפת, זורמת ומלווה במספיק הברקות תסריטאיות ובימויית כדי להרגיש הרבה יותר קצרה ממה שהיא (וזה ממילא סרט יחסית קצר), כך שתמיד יש בו את התחושה של נסיעה מהירה אך מהנה. וכמובן, בניגוד מוחלט לעלילת סוף העולם של "סוף.", פה הסיפור המד"ב-פנטסיה מקורי ברמות, לא נשאר רק ברקע ומעלה הרבה רעיונות מקוריים שמפורטים היטב. הייתי רוצה לראות את הקונספט שנעשה כאן בתוך סרט קומדיה מנוצל גם בסרט מד"ב רציני ודרמטי.
גם בכתיבת הדמויות הסרט הזה עושה פלאים: לכל אחת מהדמויות יש אישיות מוגדרת וסיפור רקע אפקטיבי שמצליח לגרום לצופה לאכפתיות והעמקה בתוך נבכי הדמות. הסרט הזה עוסק, בצורה מאוד חמוצה-מתוקה ברציונליות בוגרת מול הנהנתנות הילדותית, על ההתקדמות בחיים לעומת היתקעות בעבר, והנושאים האלה מועברים בצורה מעוררת מחשבה ונוגעת ללב דרך אותן דמויות ושל השחקנים המצויינים שמשחקים אותן. סיימון פג וניק פרוסט הם האחראיים העיקריים על הפן הרגשי יותר של הסרט, וזה פשוט מעורר השתאות לראות איך השניים האלה יכולים לעשות דרמה מצויינת בתוך סרט שבו הם גם נותנים הופעות קומיות מצויינות.

דווקא האקשן פה, לדעתי, יכל להיות יותר טוב. אדגר רייט ביים אקשן מצויין ב"סקוט פילגרים", אבל אני מבין עכשיו ששם כנראה הלך לו יותר טוב כי הרוב המוחלט של הקרבות שם היו קרבות אחד על אחד. פה סצינות הפעולה הרבה יותר גדולות בקנה המידה שלהן, ועל כן הן הרבה יותר כאוטיות ומטורפות, ויש לי תחושה שהפעם אדגר רייט נשך הרבה יותר ממה שהוא יכול ללעוס, והתוצאה הייתה בלאגן לא קטן שקצת מנע ממני מליהנות מהאקשן, אבל לא ברמה שתהרוס לי אותו לגמרי.

בקיצור, סרט חכם, מפתיע, ומרגש - אבל בקשר להיותו מצחיק? אני מוכרח לומר שהוא לא כזה טוב. כאילו, לא שהוא נוראי בתחום הזה, פשוט טיפונת מאכזב, ואין לי מושג למה. אולי זה כי לא הייתי במצברוח המתאים, אולי כי היה לי קשה להבין הרבה מהסלנג והדיבור הבריטיים בלי כתוביות, אבל הסרט פשוט לא הצחיק אותי עד כדי כך. לפחות לא בקטעים שבהם הוא ניסה במפורש להצחיק. אומנם בתור חובב גדול של תרבות הסחים הבריטית של שתייה והומור, קשה היה לי שלא להיות משועשע מהאווירה באופן כללי, אבל לא מצאתי את עצמי מתחבר לקטעי ההומור הספציפיים שבתוך. את הבדיחות המטורפות לא הצלחתי לקנות, הפאנצ'ים היו קצת מוגזמים שלו והרגישו לי מאולצים, הדיאלוגים הקומיים המובהקים גרמו לי רק להעלות חיוך, הסלפסטיק וההומור הפיזי בכלל לא היה משהו, ובהרבה מקרים היו אלמנטיים קומיים שנורא חזרו על עצמם, ובצורה לא חיננית במיוחד. יותר מוצלח, אם כבר, הוא ההומור הפחות בולט, היותר Subtle שלו, שלגמרי מסביר מדוע רייט הושווה לא אחת למונטי פייתון ולהומור הבריטי הקלאסי. סצינות כמו מפגש עם מורה בית ספר יסודי שממשיך לדבר אל הגיבורים שלנו כמו אלה ילדים אפילו כשהם בני 40, או דיאלוג אחד ציני ברמות אכזריות אך גם נכון ברמות אכזריות על מהות המין האנושי מוכיחים שהסרט הזה הרבה יותר מצחיק כשהוא מנסה להיות יבש ומתחכמם מאשר כשהוא מנסה להיות גדול ובומבסטי. אם הוא רק היה מנסה להיות כזה יותר, כנראה שהייתי צוחק הרבה יותר.

אבל אל תטעו: זאת לגמרי לא סיבה לוותר על הסרט. אי ההתחברות שלי להומור היא ככל הנראה דבר אישי בלבד, ו-93% אחוזי הביקורות הטובות שיש לו באתרים כמו Rotten Tomatoes מוכיחים סטטיסטית שהסרט הזה מצחיק. אני אשם פה, לא הסרט. שלא נדבר שבתור קומדיה, הסרט הזה אמור להיות מופשע מאופן חוויית הצפייה הרבה יותר מסרטים בז'אנרים אחרים. והאמת, אפילו אם זה היה קונצנזוס שהסרט לא טוב במיחד כקומדיה, יש בו מספיק מספיק דברים טובים גם בלי קשר כדי להפוך אותו לשווה צפייה. כתיבה, משחק, דמויות, עלילה ומסרים פשוט נהדרים שבאים במסגרת מאוד מהנה ומאוד חווייתית, כך שגם אם לא תצחקו הרבה, זה בהחלט יהיה סרט שתזכרו עד דצמבר. מילה שלי.

 

 

לדף הרשומה

כנס העתידנים

05/10/2013


במאי: ארי פולמן
שחקנים: רובין רייט, הארווי קייטל, דני יוסטון, ג'ון האם, קודי סמית'-מקפי
תסריט: ארי פולמן
(וסוג של מבוסס על הספר "כנס העתידנים" של סטניסלב לם. סוג של)
ז'אנר: אנימציה, דרמה, מד"ב
שנה: 2013

"תמיד אמרו שיש לי פוטנציאל. וידעתי שיש לי. אבל... לא הרגשתי בטוח למרות זאת. לא חשבתי שאני אוכל להשיג את מה שרציתי, אז עשיתי... טוב, אתם יודעים מה. פעם אחת! ואז... לא יכלתי להתנגד יותר. הייתי צריך עוד. ועוד. ועוד. הפסקתי להבין, הפסקתי לעקוב אחר מסלו, איבדתי את עצמי. זה אכל אותי מבפנים. ובסוף... קלטתי שנכשלתי. אני רוצה לבוא לאני הישן, זה שמימש את הפוטנציאל שלו, ולהגיד לו שלא יעשה את זה! אבל... מאוחר מדי."
- קטע זה אינו ווידוי של ספורטאי שניסה להשתמש בסטרואידים, או כוכב רוק שהתדרדר לסמים. למעשה, זה הוא הווידוי של "כנס העתידנים", שעל אף הקשר הברור בינו לבין הכנסת חומרים מערפלי תודעה ומזיקים לגוף, דווקא מוכיח לנו משהו אחר. סרטו החו"לי הראשון של ארי פולמן, הבמאי הישראלי שידוע בשל הלהיטים "קלרה הקדושה", "מייד אין יזראל" וכמובן "וואלס עם באשיר", מוכיח שלא משנה כמה אנחנו מוצלחים, אם נרצה יותר ויותר ויותר, אנחנו תמיד יכולים ליפול.

רובין רייט (רובין רייט. ליהוק מקורי, הא?) היא שחקנית הוליוודית שימי הזוהר שלה מאחוריה. היא הייתה מלכת העולם ב"הנסיכה הקסומה" ועוד יותר ב"פורסט גאמפ", אבל הכל אומרים שהיא התדרדרה מאז. כבר 20 שנה שהיא מקבלת על עצמה רק תסריטים לסרטים שמתגלים גרועים, ודוחה כאלה שמתגלים כטובים. בקיצור, כישלון (אם כי משעשע שהסרט הזה יוצא כמה ימים אחרי שהיא הייתה מועמדת לאמי על "בית הקלפים". חתיכת טיימינג גרוע). אז כסף ומשפחה יש לה, אבל לא ממש שום דבר אחר. ואז, הסוכן שלה (הארווי קייטל) ומנהל האולפן שלה (דני יוסטון) מציעים לה הצעה: מסתבר שהוליווד רתמה לייצור סרטים טכנולוגיה חדישה של סריקת שחקנים. מה הכוונה? מכונה מיוחדת תסרוק את כל הגוף, כל ההבעות, כל הפגנות הרגשות וכל פן אחר שמגיע מרובין רייט השחקנית, ומעכשיו בסרטים תופיע מעין הולוגרמה אינטליגנטית שלה הניתנת לשליטה מוחלטת בידי טכנאים. ככה "רובין רייט" השחקנית תוכל לצלם 20 סרטים בז'אנרים שונים במקביל, בעוד שרובין רייט האדם יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה, חוץ ממשחק. רובין מתלבטת רבות, אך בסוף מסכימה לאחר שהיא מגלה שלבנה יש מחלה קשה שגורמת לו לאבד את חושי הראייה והשמיעה, ומבינה שהג'ובות שהיא תרוויח מהעסקה יוכלו לממן לו טיפול.

וואו. החלק הזה של הסרט פשוט נפלא. רק הרעיון המטורף שלו מספיק בשביל להחזיק סרט שלם. סריקת שחקנים נשמע כמו רעיון שחשבו עליו ביחד אייזיק אסימוב וצ'ארלי קאופמן. מצד אחד, מד"ב הבוחן את סוגיות ההשתלטות וההקבלות בין העולם האמיתי לווירטואלי. מצד שני, סאטירה נושכת על הוליווד, על התעשייה, ועל הקונפליקטים הקשים בהם נתונים שחקנים בין הרצון לחופש אומנותי לבין בחירה . מצד שלישי, גם דרמה משפחתית מרגשת, שכן הסרט בהחלט נותן אקספוזיציה שחושף אותנו לילדיה של רובין רייט בצורה אפקטיבית שיוצרת אכפתיות לכל הדמויות. יש פה תצוגות משחק מדהימות של רייט (ועוד נדבר עליה), אבל גם של הארווי קייטל, דני יוסטון, וכמו כן גם פול ג'יאמטי ושני השחקנים שמגלמים את בתה ובנה של רייט, שניהם כנראה השחקנים הילדים הכי טובים שראיתי בסרט... ממזמן. הוא רצוף בהברקות תסריט ובימוי לכל אורכו. יש כאן כמות ממש מטורפת של סצינות זכירות ומהפנטות שלא עזבו אותי הרבה זמן אחרי הצפייה. הצילום עוצר נשימה, ויש לפולמן בהחלט יכולת לגרום גם למראות מצולמים ואמיתיים להיראות כמו ציור, באמצעות שימוש מדהים בצבעים, בזוויות ובפרספקטיבות. הדיאלוגים מעולים, ואפילו יש פה הומור לא רע בכלל, מהסוג שגרם לקהל לצחוק בקול רם יותר מפעם אחת. התמות, הסוגיות והדילמות האנושיות שהוא מעלה פשוט מרתקות ומעוררות מחשבה בצורה יוצאת דופן.

אלוהים אדירים, ארי פולמן, איזה סרט מדהים יצרת כאן! אם זה מה שהצלחת לעשות ב-45-55 דקות, רק תדמיין מה יכלת להשיג בשעתיים!

ואז, הסרט נופל לתהום. והוא לא ממש מצליח לקום. אתם מבינים, בערך אחרי שרובין נסרקת והעלילה יכולה להתחיל, קורה משהו מוזר. הסרט מדלג 20 שנה קדימה, ובו רובין האישה הלא-שחקנית נוסעת לאיזה מקום במדבר שהוא אזור מורשה רק לאנימציה... כן, מה? ואז הסרט פתאום הופך כולו לאנימציה, כולל רובין עצמה וכולל המדבר שהופך כולו לתערבות של צבעים ותמנונים ולווייתנים וקשתות בענן כאלה. ואז היא מגיע למלון שיש בו רובוטים מוזרים ואנשים שברגע שהם שואפים איזו אמפולה דרך האף הופכים ל... קלינט איסטווד, ואז מתברר שהיא הגיעה לשם כאורחת הכבוד של "כנס העתידנים"... שלא ממש מוסבר מהו. מה זה כנס העתידנים? למה היא שם? למה מארגן אותו אולפן הסרטים שבו היא חתו... רגע, הם רוצים להחתים אותה על עוד משהו שיהפוך אותה ל... נוסחה כימית?! שכולם יוכלו לקחת ולהיות היא...? משהו כזה?! ואז יש הרצאות על זה שבקרוב כולם יוכלו להיות מה שהם רוצים וזה ואז מגיעים מורדים שכולם שלדים שלובשים מסיכות גז ואז יש עולם כזה שלא ברור אם הוא מציאות או לא ואז כולם בניו יורק ויש פרחים וכולם ערומים ואז הם עפים וההיא שם וההוא פה וההוא מה?!

כן, תהרגו אותי אם הבנתי משהו בחלק הזה. הדבר היחיד שהצלחתי עוד איכשהו להבין הוא שהסרט מנסה להיות מד"ב חברתי כזה ולהפציץ את הקהל עם רעיונות ונושאים נשגבים כמו (יש לקרוא את המילים הבאות בקולו של ירון לונדון): "חופש הביטוי", "חופש הבחירה", "מציאות לעומת דמיון", "קונפליקטים בנפש האדם" וכו'. כן כן, תמות גבוהות ומתנשאות שכאלה, שהסרט רוצה שתסתכלו עליהן ותגידו "יואו זה כזה עמוק וגבוה!". אז לא, זה לא אף אחד מהדברים האלה. אני מעריך את הניסיון של פולמן לדבר על כל הרעיונות המעניינים האלה, הבעיה שיש כ"כ הרבה שזה כבר לא בדיוק עמוק. עמוק זה משהו שקבור באדמה. פולמן מעמיס כ"כ הרבה רעיונות על גבי כ"כ הרבה רעיונות אחרים, שהם כבר יוצאים מהאדמה ונערמים בארימה שמגיעה לשמיים. במילים אחרות - ההפך מעמוק. אולי אפילו "ערימות" זאת מילה לא נכונה, כי הם מפוזרים בכזה בלגן שלא עובר הרבה זמן עד שלא ברור איך רעיון א' מתקשר לב' ואיך יכול להיות שב' מגיע אחרי כ"ג. הסרט הזה נורא רוצה שתצאו ממנו ותחשבו עליו, אבל הוא לא יעשה את זה, יש כ"כ הרבה תמות ונושאים ורעיונות שאף אחד מהם לא באמת מפותח. בסוף הסרט, הרגשתי שרק רעיון אחד באמת הובן לי, ואני מוכרח לציין שזה הישג די מרשים עבורי.

אם שמתם לב לפי השם, אתם בטח מניחים שהסרט מבוסס על הספר "כנס העתידנים" של סטליסנב לם. אומנם הרבה רעיונות ותיאורים מהספר ההוא מוצאים את דרכם גם לפה, אבל אתם יודעים, אני לא חושב שרובין רייט, שהייתה בערך בת... 5 כשהספר יצא לאור, הייתה הדמות הראשית פה. נדמה שזה מה קרה: לארי פולמן היה רעיון אחד מבריק לסרט מצולם שאף אחד לא רצה להפיק לו, ומצד שני גם היה לו רעיון לעיבוד של הספר של לם. ובגלל סיבות כאלה ואחרות, הוא החליט לשלב ביניהם בצורה הכי לא טבעית שיש. בחיי שאני לא מבין חצי מהבחירות התסריטאיות שפולמן עשה פה. אם כבר איחדת בין המד"ב שלך למד"ב של לם, לא יכלת לטרוח לפחות להבהיר את הקשר האמיתי ביניהם, ולא סתם לזרוק דמות מסרט אחד לתוך סרט אחר ולהתייחס לזה כאילו כלום? פולמן בונה פה עולם וממציא לו חוקים שנראה שכל הדמויות מודעות אליהם, אבל לנו הצופים הדברים האלה לא מוסברים, ככה שאפילו את המינימום של סחיפה לתוך העולם הזה אין לנו. סביר מאוד להניח שלא מדובר בניסיון לגרום לנו "לפרש את זה בעצמינו", אלא פשוט בעצלנות. הסרט קופץ בזגזים מטורפים מעניין לעניין, לא מפתח אף אחד מהם, ולאט לאט מאבד את השלד העלילתי הבסיסי שלו וגורם לו לנזול. אני בעד עלילות ומבנים לא קונבנציונליים, אבל זה יותר מדי בשבילי. אני רוצה היגיון מסויים, מינימלי. אז מילא שזה בליל מבולגן, לא קוהרנטי, חסר היגיון, הזוי במובן הרע ופשוט כמעט חסר מבנה או סיפור. יש סרטים כאלה. הבעיה היא שכאן זה בכוונה. זה בדיוק מה שארי פולמן רוצה שתרגישו, כי זה הקטע והגימיק של כל הסרט. במילים אחרות, זאת לא סתם כתיבה גרועה: זאת כתיבה טרולית.

אבל זאת לא הסיבה היחידה שהחלק המצוייר של הסרט הוא שפל לעומת החלק המצולם. הנה הסיבה השנייה.

               
זה פריים אחד בלבד, אקראי לחלוטין, מתוך הסרט. שמתי אותו פה רק כי זה בערך מה שמצאתי בחיפושיי באינטרנט. האמינו לי שזה לא שיא הטירוף וה-WTF שאפשר למצוא על המסך בכל עת נתונה. להגיד שהאנימציה פה מדהימה זה זלזול. נכון, אין כ"כ העמקה בטקסטורות או בצלליות, אבל רמת ההשקעה בפרטים שממלאים כל שוט, בצבעים, בתנועות, בעיצובים ובקנה המידה שלה הם פשוט בסדר גודל שלא ניתן למצוא בד"כ בסרטי אנימציה דו-מימדית בימינו. הסרט נראה כמו הלוני טונס ופופאי שפוגשים את האנימציה של Heavy Metal ויושבים איתה במאורת אופיום. וגם שוטים מלא אלכוהול, לוקחים מלא אקסטזי, מלקקים מלא בולים ומסניפים דבק ומדלל טיפקס. זה מטורף, זה ביזארי, זה חסר כל היגיון או קשר לעולם שלנו - וזה נפלא, מרהיב ומהמם. האנימציות כ"כ רבות, כ"כ ורסיטליות וכ"כ מלאות חיים, שזה כנראה הסרט עם הכי הרבה Easter Eggs מאז "רוג'ר ראביט". כבר בתמונה הזאת אתם יכולים לראות, למשל, את קלינט איסטווד ואישה עירומה עם דג במקום ראש. וזה נהיה יותר ביזארי: בפריימים מסויימים בסרט תוכלו למצוא את אליזבת' הראשונה מלכת אנגליה, אלים מצריים, זיגי סטארדאסט, גבע אלון, דון דרייפר מ"מד מן", מייקל ג'קסון, ישו הנוצרי בגרסה האנימה שלו ואפילו - שימו לב - תפוח היטלר. יש בסרט הזה תפוח היטלר. תפוח. היטלר. ואלה רק הדברים שאני הצלחתי לתפוס. אנשים אחרים דיווחו על על פרטים קטנים וגדולים אחרים, ברקע ובקדמת הבמה, שאני לא קלטתי בכלל.
אז מה הבעיה פה, אתם שואלים?
הבעיה היא שהם איכשהו, לא יודע איך, לקחו סרט שיש בו אנימה ג'יזס ותפוח היטלר - והפכו אותו לכ"כ משמים. שימו לב, לא משעמם. בכל זאת, קשה להישאר אדיש לנוכח חלק מהדברים שהולכים שם. אבל בדיוק כמוש שהתסריט קלוקל ומעמיס על הצופה יותר מדי, כך גם דרך ההגשה והאנימציה: מקסימה ככל שתהיה, העובדה שהם זורקים עליך כ"כ הרבה דברים בכ"כ מעט זמן הופכת במהרה ממשהו מרהיב ומגוון למשהו מתיש ומעייף שלוקח חלק גדול בהרס של כל זכר שיש בסרט לדברים כמו "מבנה" או "קצב". יש שם כ"כ הרבה, ובכל זאת כ"כ מעט. מישהו שאני מכיר ואהב את הסרט אמר לי שהוא לא הבין כלום, אבל הרגיש הכל. אני אישית לא יכול לומר אותו דבר. מלבד סצינה אחת, החלק המצוייר של הסרט הזה לא באמת הוציא ממני שום שמץ של עניין, של סחיפה או של רגש. ושוב, אני מדבר על סרט עם תפוח היטלר. איך את זה הצלחתם להפוך ללא מעניין?! בחיי שאין לי מושג.

אבל לזכותו הגדולה של הסרט, יש בו דבר אחד שנשאר טוב לכל אורכו, גם כשהוא מצולם וגם כשהוא מצוייר: רובין רייט.
מעולם לא הבנתי מה ההבדל בין המונחים Acting ל-Performance. עד עכשיו. נכון, חצי סרט היא לא באמת מופיע על המסך, אבל הנוכחות שלה עדיין חזקה באנימציה. בחלק המצולם, היא מפגינה משחק מדהים, קשת מדהימה של הבעת רגשות והיא פשוט מהפנטת ביכולות שלה, במיוחד בסצינה אחת שהיא ללא ספק אחת הכי טובות של השנה. החלק הזה היה מספיק כדי להכריז עליה בראש חוצות כאחת מתצוגות המשחק המהממות ביותר של השנה. אלא שנוסף על כך הוא החלק המצוייר של הסרט, שאליו רובין הצליחה להעביר את כל מה שהיא עשתה טוב בחלק הראשון, אבל מן הסתם עם קצת עזרה. הדיבוב שלה מקצועי ומרשים ביותר, ברמה שבהחלט להרגיש את מה שהיא מרגישה רק בזכות הקול שלה (כמו הגיטרה של דיימבאג), אבל ניכר שהייתה השקעה בלתי נדלית גם מצד האנימטורים, שבחנו את התנועות, הניואנסים וההבעות של רובין האמיתית ותרגמו אותה לקווים וצבעים נעים - באופן מאוד מתאים לנושא הסרט - ממש כאילו סרקו אותה.

אם כך, רובין רייט מדהימה ועושה את הסרט, והחלק המצולם שלו הוא סרט נפלא. אבל הסרט שעשוי באנימציה, עם כמה שהוא יפהפה, פשוט כתוב בצורה כזאת נוראית, והוא גם אנמי מאוד בנוסף להכל. כזאת ירידה ברמה לא ראיתי מזמן בתוך סרט אחד, והיא ממש הרסה לי אותו. ובכל זאת, חייבים להודות שהסרט הזה הוא לא משהו משהו שכבר ראיתם. אם אתם חושבים שכתיבה והגשה מזעזעות יכולות להתגמד בעיניכם לצד חוויה אומנם משמימה, אבל גם ביזארית ומטורפת מספיק, אני חושב שהסרט הזה יכול להיות בשבילכם. אולי אתם תצליחו איפה שאני נכשלתי ואשכרה תבינו אותו.

_______________________________________________________________________________________________________
רגע, עכשיו זה הכה בי. הסרט הזה הוא ספינאוף לסרטון של "ניצה ולחם".

 

לדף הרשומה

פסיפיק רים


במאי: גיירמו דל טורו
שחקנים: צ`ארלי האנם, אידריס אלבה, רינקו קיקוצ`י, צ`ארלי דיי, ברן גודמן, מקס מרטיני, רון פרלמן
תסריט: גיירמו דל טורו, טראוויס ביצ`ם
ז`אנר: אקשן
שנה: 2013

היום, חלקכם יודעים, אני אוהב את הסרטים (והסדרות שלי) ריאליסטיות ואפלות. אבל אני זוכר שלפני עד כבסך הכל 7-8 שנים, היצירה האהובה עליי בכל העולם הייתה "דרגון בול Z". סדרה שבה הקדישו 5 שעות (או 15 פרקים) לקרבות אחד על אחד בין חייזרים מעופפים ואנשים שיכולים ליצור אנרגיה בלתי מזוהה מהידיים שלהם, וזה עוד הגיוני יחסית לדברים אחרים שהופיעו בסדרה הזאת. היא הייתה הדבר הכי מוגזם, ילדותי, לא ריאליסטי, דבילי ודבילי בעולם, ואהבתי כל שנייה מזה. אבל השנים עברו, ומאז, אני יכול רק להסתכל על הסדרה הזאת בזלזול, ורק לחצוק על הדביליות, על המוגזמות ועל הילדותיות של הסדרה הזאת, שעכשיו הרגישה לי כאילו נכתבה ע"י שני בני 37 שתקועים מנטלית בגן חובה וחושבים על תס. היום, תראו לי סרט שכזה, שנוצר אך ורק על מנת לפנות לבן ה-4 הקטן שבאנשים, ואני בספק אם אני לא אשנא אותו.

אבל הנה, "פסיפיק רים", סרט של מפלצות נגד רובוטים ענק שנראה בדיוק כמו מה שאני בן ה-4 היה מתלהב ממנו בצורה מטורפת, ושנדמה שנהגה כשבנו של הבמאי בחר לעצמו שני צעצועים ליומולדת, דינוזאור ורובוט, ושיחק איתם איתם על השטיח בעודו אומר "פיו פיו קחחח בררב קפצצצ". משהו שכשראיתי את הטריילרים אליו, גיחכתי בכל רם. זה יותר הרגיש לי כמו משהו שחנון יפני ייגמור עליו מאשר משהו שאני אהנה לראות, ולגמרי לא משהו שציפיתי מגיירמו דל טורו, במאי ויוצר של אימה ומתח עם חיבה לסיפורי לאבקראפט (שגם בהם יש מפלצות ענקיות, אבל בקטע... די אחר). ובכל זאת, הביקורות המחמיאות שכנעו אותי ללכת לזה בסופו של דבר.

ע"פ עלילת הסרט, איפשהו באמצע העשור הנוכחי, מתוך שבר בקרקעית האוקיינוס השקט, יוצאת מפלצות ענק דמויות לטאה המכונות "קאיג'ו" ("מפלצת" ביפנית), ומה כבר יש למפלצות ענק דמויות לטאה לעשות חוץ מלמצוא את העיר המאוכלסת הגדולה הקרובה ביותר ולאנוס לה את הצורה. מכיוון שלטאות ענק הן לא משהו שניתן להתמודד איתו בדרכי נועם (משא ומתן, הסכמים, שחרור מחבלים רצחניים), בני האדם חושבים על פתרון אחר לעצירת ההרס והחורבן: לבנות רובוטים ענקיים, בגודל של המפלצות, שיילחמו בהן. הרובוטים, שנקראים "ייגרים" (מהמילה הגרמנית Yager שפירושה צייד), אינם מתוכנתים באופן ממוחשב או משהו, למעשה הן מחוברות היישר למוחו ולעצביו של מפעיל היושב בתוך הייגר, וכך כל תנועה או פעולה שהמפעיל עושה, תבוצע גם על ידי הייגר, רק בקנה מידה הרבה יותר גדול (אבל בצד השני של המטבע, כל פגיעה שיספוג הרובוט תורגש גם על ידי המפעיל, לפחות מנטלית). לכל ייגר יש 2 מפעילים, כדי להתמודד עם העומס הנוירולוגי שבחיבור המוח למערכת חשמלית שמפעילה רובוט ענק, ואותם "טייסים" הופכים לרוק סטארים בתור מגני האנושות. אבל במקום להתרכז בתחילת המלחמה ובאמצעה, הסרט עושה מהלך די מקורי והולך דווקא לסוף: 12 שנה אחרי הפלישה הייגרים, שבמשך שנים הצליחו להתמודד עם הקאיג'ו בצורה מוצלחת, מתחילים להפסיד וכושלים בהגנה על ערי האוקיינוס השקט מפני המפלצות שהופעותיהן הולכות ומתרבות, ללא סוף באופק. בשל כך, מתכוונות ממשלות העולם להפסיק לממן את התוכנית לטובת אמצעי הגנה אחר, אך מפוקפק (וכפי שמתברר בהמשך, לא יעיל): חומה ענקית שתגן על כל חופי האוקיינוס.
אבל מרשל סטאקר פנטקוסט (אידריס אלבה), איש הצבא הממונה על תוכנית הייגרים, לא ייוותר בקלות: הוא מצליח לגייס מספר מצומצם של רובוטים וצוותים לניסיון אחרון לחסל את הקאיג'ו באמצעות הייגרים, במבצע מסובך אשר ייצא מהבסיס בהונג-קונג. אחד האנשים שהוא מגייס למשימה הוא ריילי באקט (צ'ארלי האנם), טייס ייגר מצטיין בעברו שפרש לאחר שאחיו שהיה טייס המשנה שלו נהרג בקרב. וכך מצטרף ריילי להתנגדות ההתקפית האחרונה לקאיג'ו בעזרת צוות בינלאומי שמערב אמריקאים ביחד עם אוסטרלים, סינים, רוסים ויפנים.

אז כן, מפלצות ענק נגד רובוטים ענקיים. זאת עלילה, בלשון המעטה, לא מתוחכמת, וכפי שכתבתי בפסקה הראשונה, גם די מגוכחת. רק ב-15 הדקות הראשונות של הסרט צריך להשעות את חוסר האמונה והציניות הרבה יותר מדי פעמים בשביל לקנו את כל הרעיון הכללי שמוביל לעלילה העיקרית. אבל פה מגיעה הגדולה האמיתית של הסרט, והיא היכולת שלו לגרום לעולם הזה להיראות לא רק אמין, אלא גם סוחף ברמה שלא כ"כ אכפת לך מהטיפשות של הקונספט הכללי. דל טורו והתסריטאי השותף שלו טראביס ביצ'ם יצרו עולם, מיתוס ותרבות שלמה שמוצגת בהרחבה ומוסברת בפרטי פרטים לאורך כל הסרט. במפתיע, במקום להפוך אותו למעיק ומבולגן שלא לצורך, הם הופכים אותו ליותר עשיר, שלם ומרתק. תורמת לכך גם העובדה שהסרט מתייחס לטירוף ולמגוכחות שלו ברצינות כמעט גמורה. מה שהיה יוצר אסון מוחלט בהרבה סרטים אחרים, יוצר פה טון ייחודי ומעניין. אין בו ממש מודעות עצמית והומור על חשבון הקונספט (לפחות, לא הרבה כמו שכמה ביקורות גרמו לי לחשוב), אבל לטעמי, עצם העובדה שהסרט עוסק במשהו שיצא מפנטזיה של ילד בגן חובה מיידע את הסרט באופן אוטומטית ויוצר את ההומור והאבסורד יש מאין, כך שבשילוב עם הפאתוס והרצינות, יש לנו סרט שיודע להיות מספיק כיפי בשביל לא להיות "איש הפלדה", ומספיק רציני בשביל לא להיות "דיזסטר מובי". איזון מושלם.

על השלד הזה נבנית העלילה הראשית, שדווקא פחות מרשימה. היא מלאה בקלישאות ורוב התפניות העלילתיות הגדולות בה צפויות ונראה שמועתקות מסרטים אחרים. מעט ההחלטות המקוריות בעלילה הן די... אמממ, טיפשיות, במיוחד אחת ספציפית שלא אספיילר. בהרבה מאוד מקרים זה מפריע ביותר ומהווה את נקודת החולשה הגדולה ביותר של הסרט, ועדיין, אני יכול לומר לטובתו שלמרות הרובוטריקים ולמרות הגודזילות, זה לא סרט שצריך לכבות בו לגמרי את המוח. אני יודע שזה קצת סותר מה שאמרתי קודם, אבל לדעתי הוא ממלא היטב אחר החוקים של העולם שהוא יצר ככה שחורים אין, הטמטום של התפניות המקוריות מוסיף צבע לסרט, ואת התפניות הלא מקוריות הוא עדיין מבצע באופן מחושב ואינטליגנטי.

ואם כבר הגזמות של המבקרים לגבי התסריט, הם גם טוענים שהדמויות נוראיות והשחקנים על הפנים. בולשיט. סטנדרטי ולא מיוחד בשום אופן לא אומר "גרוע". כל הדמויות בסרט, אני הראשון שיודה, הן סטריאוטיפים מהלכים - אבל מי אמר שזה רע? נכון, ריילי באקט הוא הגיבור האמריקאי המושלם וחסר הפגמים ומאקו, טייסת המשנה היפנית שלו, היא הטירונית חסרת הביטחון הכי גנרית בעולם, אבל לשתי הדמויות הראשיות האלה יש סיפור רקע שאומנם אינו שיא הגאונות, אך מספיק חזק ומעניין על מנת לתת קונטקסט ואפקטיביות לפעולות והמטרות של הדמויות. צ'ארלי האנם ורינקו קיקוצ'י, מסתבר, הם שחקנים מספיק טובים על מנת לפעול בצורה מוצלחת במסגרת היחסית דלה שניתנה להם, וליצור אופי מצומצם לדמויות שגורם לכך שהצופה יפתח אכפתיות כלפיהן. כן, גם את הקלישאות הכי מוכרות בעולם אפשר לעשות טוב.

דווקא דמויות המשנה נורא אכזבו אותי. אדריס אלבה היה הרבה יותר מדי מוגזם לטעמי, אם השחקנים הראשיים הביאו לפחות חצי אחוז של מקוריות ואופי לדמות שלהם, אלבה לא מצליח אפילו את זה ונראה שהוא די מערב כל דמות מפקד קלישאתית אי פעם לתוך דמות אחת, וזה לא מוצלח במיוחד. הסרט עורר בי ציפייה לכך שהוא יהיה מעין "כל העולם נלחם במפלצות ענקיות", אנשים מתרבויות ומדינות שונות מאחדים פעולה בשביל הפלישה החוצנית הזאת. אומנם אכן קיבלנו ייצוג רב לאומי, אבל די מאכזב. הסינים בסרט לא עושים כלום, הרוסים הם אחד הדברים הכי מגוכחים שראיתי בהיסטוריה, ממש כל נבל סובייטי שנוצר בכל סרטי האקשן של שנות ה-80 מנוקזים לתוך פלקט בלונדיני אחד. צוות המשנה היחיד שהוא אשכרה דמות הוא הצוות האוסטרלי, שמורכב מטייס צעיר, שחצן ודושבאג (רוברט קאזינסקי), די חרא דמות, ואביו המזדקן שמקבל בצער אך באחריות את האופי המחורבן של בנו (מקס מרטיני) - דמות מעולה. בסרט מופיעים צ'ארלי דיי וברן גודמן בתור שני מדענים מטורפים שאמורים בבירור לשמש כהפוגה קומית, והם אומנם בהחלט היו משעשעים לרגעים, אבל רוב השאר הזמן היו מעצבנים. לפחות התנחמתי בעובדה שהם לא קומיק רליף מיותר ובהחלט יש להם חלק אינטרגרלי בעלילה.
הכי בזיוני לטעמי היה חניבעל צ'או, סוחר איברי קאיג'ו שמגולם על ידי רון פרלמן. אל תטעו,  פרלמן היה אדיר בכל שנייה שבה הוא היה על המסך כי זה מה שהוא יודע הכי טוב - אבל זאת הייתה דמות כזאת שרואים שכל קיומה הוא תוצאת של ניסיון כושל של היוצרים ליצור דמות משנה מההההה-זהההה מאגניבה וכזאת באדאסססס, והפוטנציאל שלה ושל השחקן שלה לגמרי לא ממומש כמו שהוא היה יכול. הכניסה של הדמות לסרט הייתה תירוץ גרוע, היציאה שלה מהסרט הייתה תירוץ עוד יותר נוראי, ובאמצע הוא היה מעט מדי ולא עשה שום דבר מיוחד*.

אבל בסופו של דבר, יכלתי לוותר על כל הפסקאות המיותרות האלה, ולגשת לעניין האמיתי שבשבילו כולנו באנו, המפלצות הענקיות שנלחמות במגה-רובוטים. ואוהו, זה פאקינג מדהים. אם יש סרט ששווה לראות השנה על מסך גדול, זה זה. הקרבות פה לא מדהימים רק בכוריאוגרפיה שלהם, אלא גם בעד כמה הם פאקינג גדולים. ברצינות, אם חשבתי שהאקשן באיש הפלדה היה גדול, פה זה כבר סיפור אחר לגמרי. כל הקרבות מצולמים בקלוז אפים קרובים מאוד או בלונגשוטים שמראים עד כמה הם גדולים בהשוואה לבניינים, ספינות ומסוקים שיכולים לטוס עד לגובה החזה שלהם בערך. כך נוצרת לא רק תחושת רתיעה מוחלטת כשרואים את ההרס חסר התקדים שנוצר בעקבות הקרבות, אלא שגם הכאב וההלם של כל מכה ובעיטה מורגש. כמו שאמרתי קודם, אפשר לחשוב לפעמים שהתסריט של הקרבות נכתב על ידי ילד בן 6 שמשחק בצעצועים, אבל זאת לגמרי מחמאה בהקשר הזה. כל מהלך בקרבות האלה הרבה יותר ביזארי, מטורף, מוגזם וחסר היגיון מקודמו, אבל בצורה הכי נפלאה שאפשר, כך שכל שנייה בסצינות האלה יותר מפתיעה מקודמה. כל זה מתאפשר בזכות אפקטים דיגיטליים מדהימים באיכות מדהימה.
הטכנולוגיה מאחורי הרובוטים מפורטת וברורה וויזואלית, ולכל רובוט יש עיצוב אחר לגמרי ממשניהו, בהתאם ליכולותיו והמדינה שממנו הוא מגיע. גם המפלצות הענקיות, הקאיג'ו, שונות באופן מוחלט אחת מהשנייה. העיצוב שלהן ביזארי, מפחיד ולגמרי לא משהו שרואים כל יום. הם תורמים לגיוון ומונעים מסצינות הקרב להרגיש רפטטיביות ומשמימות.

אז לסיכומו של דבר, לא רק ש"פסיפיק רים" היה מהנה כמו שציפיתי ממנו, הוא היה הרבה יותר. יצירה הוליוודית שאומנם אינה ייחודית, אבל עושה את מה שהיא עושה בצורה הכי טובה שאפשר. היא מקדישה הרבה מאוד זמן לכיף, למופרכות, לאקשן ולהנאה, ועם זאת עדיין אכפת לה מדברים כמו סיפור ודמויות, שבהן ניכרה ההשקעה של היוצרים למרות הגנריות וחוסר המקוריות. עובדה - יש בסרט סה"כ 3 קרבות של רובוטים נגד מפלצות, וכל השאר מוקדש לדמויות. תסריט כזה היה יכול בקלות להגיע למייקל ביי והוא היה עושה ממנו סתם סרט אקשן חסר לב שכל תכליתו היא להביא כסף לאולפן, אבל במקום זאת הוא הגיע אל גיירמו דל טורו, שכתסריטאי וכבמאי מילא אותו באהבה, השקעה, אכפתיות ונשמה. וכאלה דברים, סרטי קיץ שעדיין שנוצרים בלי ציניות ויובש, אין יותר מדי. נראה שגם לא יהיו, כי עובדה שהסרט נחשב ליחסית כישלון בארה"ב, מה שייצור ספק אצל האולפנים הגדולים לגבי השקעות נוספות של מאות מיליוני דולרים בסרטים שלא מבוססים על מותג קיים. עד שיוצא סרט רובוטים ומפלצות טוב, האמריקאים חייבים לפקשש גם את זה. תודה רבה באמת.

_________________________________________________________________________
* ואפרופו פרלמן ופוטנציאל ללא ממומש - גיירמו דל וטורו היקר, יש לך את צ'ארלי האנם ורון פרלמן, במקרה שני השחקנים הראשיים ב"ילדי האנרכיה" (ובשל העובדה שעבדת שנים עם פרלמן בפרוייקטים אחרים, אני די בטוח שהליהוק של צ'ארלי נעשה בהמלצתו בהתבסס על שיתוף הפעולה שלהם ב"ילדי האנרכיה"), באותו סרט - ואתה אפילו לא נותן להם סצינה אחת ביחד? עם הכימיה והמשחק המדהים שהם מפגינים בסדרה? זה יותר בזבוז של משחק טוב ממה שאינגה עם תפוז היא בזבוז של תפוז.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תחזיות אוסקר 2014 - 8.9.2013

פסטיבלי טורונטו ו-וונציה נמצאים בעיצומם, וכבר יש באזז ומידע חדש על כמה סרטים. אני אנסה לעדכן תוך כדי הפסטיבלים, אבל לא עושה רושם שהולכים להיות שינויים גדולים מאוד בחודשיים הקרובים. הנה:

הסרט הטוב ביותר
הונאה אמריקאית
אוגוסט: מחוז אוסייג
קפטן פיליפס
לוכד השועלים
גרביטציה
בתוך לואין דייוויס
ציידי האוצרות
להציל את מיסטר באנקס
12 שנות עבדות
הזאב מוול-סטריט

הבמאי הטוב ביותר
ג`ורג` קלוני - ציידי האוצרות
פול גרינגראס - קפטן פיליפס
אלפונסו קוארון - גרביטציה
דייוויד או. ראסל - הונאה אמריקאית
מרטין סקורסזה - הזאב מוול סטריט

השחקן הטוב ביותר
צ'יטוויל אגיופור - תריסר שנות עבדות
טום הנקס - קפטן פיליפס
אוסקר אייזיק - בתוך לואין דייוויס
מת'יו מקונוהי - The Dallas Buyers Club
רוברט רדפורד - הכל אבוד

השחקנית הטובה ביותר
איימי אדמס - הונאה אמריקאית
קייט בלאנשט - יסמין הכחולה
סנדרה בולוק - גרביטציה
אמה תומפסון - להציל את מיסטר באנקס
מריל סטריפ - אוגוסט: מחוז אוסייג'

שחקן המשנה הטוב ביותר
סטיב קארל - לוכד השועלים
מייקל פסבנדר - 12 שנות עבדות
טום האנקס - להציל את מיסטר באנקס
ג'ארד לטו - The Dallas Buyers Club
ג'פרי ראש - גנבת הספרים

שחקנית המשנה הטובה ביותר
קמרון דיאז - היועץ
קארי מוליגן - בתוך לואין דייוויס
ג'ניפר לורנס - הונאה אמריקאית
אוקטביה ספנסר - פרוטוויל
אמילי ווטסון - גנבת הספרים

התסריט המקורי הטוב ביותר
הונאה אמריקאית - דייוויד או. ראסל, אריק סינגר
יסמין הכחולה - וודי אלן
גרביטציה - אלפונסו קוארון, ג'ונאס קוארון
פרוטוויל - ריאן קלוגר
בתוך לואין דייוויס - ג`ואל ואיתן כהן

התסריט המעובד הטוב ביותר
אוגוסט: מחוז אוסייג - טרייסי לטס
קפטן פיליפס - בילי ריי 
החיים הסודיים של וולטר מיטי - סטיב קונרד
לוכד השועלים - דן פיוטרמן, אי. מקס פריי
הזאב מוול סטריט - טרנס ווינטרס

סרט האנימציה הטוב ביותר
לעוף על הזמן
סרט אנימציה אירופאי כלשהו שאף אחד לא שמע עליו עדיין
קפואה
בית ספר למפלצות
הרוח עולה

הצילום הטוב ביותר
קפטן פיליפס
גרביטציה
בתוך לואין דייוויס
12 שנות עבדות
אנשי המונומנטים

העריכה הטובה ביותר
הונאה אמריקאית
12 שנות עבדות
קפטן פיליפס
אנשי המונומנטים
הזאב מוול סטריט

העיצוב האומנותי הטוב ביותר
12 שנות עבדות
גנבת הספרים
בתוך לואין דייוויס
אנשי המונומנטים
להציל את מיסטר באנקס

עיצוב התלבושות הטוב ביותר
12 שנות עבדות
בתוך לואין דייוויס
אנשי המונומנטים
להציל את מיסטר באנקס
גנבת הספרים

האפקטים הטובים ביותר
המשחק של אנדר
גרביטציה
ההוביט: ישימון סמאוג
איירון מן 3
סופרמן: איש הפלדה

האיפור הטוב ביותר
המשרת
הפרש הבודד
להציל את מיסטר באנקס

הפסקול המקורי הטוב ביותר
12 שנות עבדות
אנשי המונומנטים
לוכד השועלים
גנבת הספרים
להציל את מיסטר באנקס

הסאונד הטוב ביותר
אנשי המונומנטים
הזאב מוול סטריט
גרביטציה
סופרמן: איש הפלדה
איירון מן 3

עריכת הסאונד הטובה ביותר
המשחק של אנדר
אליסיום
גרביטציה
סופרמן: איש הפלדה
איירון מן 3

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת