00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

טינופת (Filth)

21/12/2013


במאי: ג'ון ס. ביירד
שחקנים: ג'יימס מקאבוי, ג'יימי בל, אדי מארסן, ג'ים ברודבנט
תסריט: ג'ון ס. ביירד
ז'אנר: מותחן פשע קומי מטורף
שנה: 2013

אחד הסרטים האלה שאני תמיד יודע שאני צריך להשלים הוא "רקוויאם לחלום". אנשים דיברו איתי תמיד על כמה מזעזע רגשית הוא ואיזה חוויה קולנועית מטורפת הוא ואיך אחרי חצי השעה האחרונה שלו הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם והסרט רדף אותם הרבה זמן. ולשם הבהרה, אנשים אומרים את זה הרבה, וברמה מטורפת. ובכן, את "רקוויאם" עוד לא ראיתי, אבל לאחרונה יצא לי לחוות תחושה שלפחות על פי תיאורים מזכירה מאוד את התחושה שאיתה יצאו הצופים מ"רקוויאם לחלום". עברו רק, או כבר, 24 שעות מאז שסיימתי לצפות בו, ואני מרגיש שמשהו בו מתחיל לחלחל אליי. הסרט הזה הוא סרט קטן יחסית, שאולי לא שמעתם עליו, בשם "טינופת" (מכיוון שהסרט לא יופץ בארץ והספר עליו הוא מבוסס מעולם לא תורגם לעברית, אפשר לסכם שהתרגום שלי לשמו יהיה השם שלו במידה והוא יגיע להקרנות טלוויזיה וסינמטקים?), שהשפיע עליי בצורה שקשה לי לתאר - אבל לא במובן של "יואו, זה ממש השפיע עליי", אלא במובן של, אני יודע שהוא השפיע, אבל לא ממש מבין איך, למה, כמה ובמה זה מתבטא. ועדיין, גם זה הישג, במיוחד בהתחשב בתנאי הצפייה שלי בו.

ג'יימס מקאבוי מגלם כאן את ברוס רוברטסון, שהוא, איך לומר, לא בנאדם טוב במיוחד. הוא אלכוהוליסט, מכור לסמים, חי על סקס מזדמן ולפעמים על פורנו, אבל בנוסף לכך הוא גם אדם מרושע, מניפולטיבי ותככן, חסר כמעט כל אמפתיה לזולתו, או בקיצור - נו טוב, זוהמה. אה, והוא גם בלש במשטרת אדינבורו שבסקוטלנד. לאותו פרחח מזוהם יש רק מטרה אחת בחייו כרגע, והיא להשיג קידום בעבודה, מבלש למפקח. אבל, כמובן, הוא לא היחיד שרוצה קידום, יש הרי עוד בלשים מוצלחים במשטרה. אבל לצערם, אין להם את האסרטיביות, השאפתנות וההתמדה של ברוס, שיעשה הכל, אבל הכל, כדי לקבל את הקידום הזה - וכך מתחיל לו משחק של ניצולים, מניפולציות, פרובוקציות, ומזימות שהוא מבצע כנגד עמיתיו לעבודה, על מנת שאלה לא יוכלו לקבל את הקידום ש"מגיע" לו. וכל זה תוך כדי שהוא מנסה לפתור תעלומת רצח אכזרית ולתמרן את זה עם ההתמכרויות הרגילות שלו, ולאט לאט מתחיל להשתגע. יאי.

ואם הפסקה הזאת לא הבהירה את העניין, אז לשם אי הספקות: עם כל הסרטים שיצא לי לראות בחיים שלי, אני לא חושב שאי פעם נתקלתי בדמות כ"כ מגעילה כמו ברוס רוברסטון. למעשה, תעשו את זה רשמי, הוא פשוט הדמות הכי מרשעת ומבחילה שאי פעם נתקלתי בה בכל מדיה אפשרית. ערימת הזבל בצורת אדם עושה היא אומנם לא חניבעל לקטר או אנטון שיגור, אבל למרות שהוא לא ממש מוביל לכריתות גפיים, הוא עדיין עושה דברים די איומים. הרבה מהדברים האיומים האלה קשורים לעלילה, לצערינו, אז קשה למצוא דוגמה שאני יכול לתת בלי שאני אשאיר לכם את האפשרות להיות מופתעים. טוב, אני אנסה להציג משהו מתחילת הסרט, שלא מהווה נקודה ממש חשובה בעלילה אז אפשר לגלות אותו במעט: לא יודע מה אתכם, אבל לשאוף עשן סיגריה היישר לפניו של אדם שחווה התקף אסטמה בגלל שהרגע פרצת לדירה שלו בזמן שהוא בעל קטינה ואז אתה עוד לוקח את הקטינה הזאת ומכריח אותה, למרות שאתה שוטר, לעשות לך משהו... נשמע לי כמו דבר די מניאקי לעשות.
ולכן, למרות שזאת כבר נהייתה קלישאה לומר על שחקן כלשהו שהוא מצליח להפוך דמויות לקלות לחיבור למרות שהן דמויות מרושעות, במקרה של ג'יימס מקאבוי חייבים לומר את זה. פעמיים. הבחור שעד עכשיו הכרתי רק מתפקידים שבהם הוא גילם אנשים תמימים והטובים (מלח הארץ הבריטית ב"כפרה", יצור קסום וקיד פרנדלי שקידם ערכים נוצריים ב"נרניה", או שמאלני עם כוחות על ב"אקס מן: ההתחלה") התחבר כ"כ חזק לדמות המעוותת שאני תמיד אוכל לראות אותו רק ככזה. לא היה לי מושג שלבחור הזה יש כזאת כריזמה, כזאת אינטנסיביות וכזאת ורסיטליות, שבהן הוא משתמש על מנת להוציא את המיטב מהדמות הזאת, ושומו שמיים, עוד לעורר כלפיה סימפטיה. כמובן, גם גילויים מפתיעים על הדמות ככל שהעלילה מתפתחת הם גם גורם בזה, אבל מקאבוי הוא עדיין הסיבה העיקרית לכך שהדמות הזאת הופכת לאייקונית, לפחות עבורי. יש בסרט הזה סצינה אחת שאם זה היה תלוי בי, רק עליה הייתה מגיעה לו מועמדות אוסקר, ואני Dead Serious פה. הבחור מחזיק את כל הסרט על הכתפיים שלו, והסרט לא היה כ"כ טוב אילולא היו מביאים שחקן אחר שעושה הופעה פחות טובה.

יש לציין שעוד הישג של מקאבוי הוא יותר סובייקטיבי עבורי, וזאת העובדה שכנראה רק שחקן כזה תותח יכול לגרום לי לאהוב הופעה שלו למרות שחלק גדול מהזמן אי לי מושג מה יוצא מהפה שלו. אתם מבינים, כסרט עצמאי בריטי מטורף שלא מחזיק בבאזז אוסקרי כלשהו, סביר להניח שלעולם לא נראה אותו מוקרן בארץ, בטח שלא השנה. לכן צפיתי בו, אני אודה, דרך האינטרנט, כי זאת הדרך היחידה שבה אני ככל הנראה אוכל לראות אותו אי פעם. האיכות של הסרט הייתה מעולה, אך המחיר בבחירה שלי היא שנאלצתי לראות אותו בלי כתוביות, ותאמינו לי, לרגעים זה היה סיוט לנסות להבין את הדיאלוגים של הסרט, שנאמרים בקצב מטורף אבל גם במבטא סקוטי כ"כ כבד שלרגע אפשר להשתגע. נו טוב, אבל למה ציפיתי, הרי הסרט הזה מבוסס על ספרו של אירווין וולש, כן, אותו בחור שכתב בזמנו את אגדת הספרות שעובדה אח"כ לאחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים - "טריינגספוטינג". "טינופת" הוא לא בדיוק יורש שלו, אבל הוא כן מעין המשך רוחני, וובתחום הבימוי והאווירה, הוא די מה שהייתם מצפים מההמשך הרוחני של טריינספוטינג. הרבה סמים, הרבה (מאוד) סקס, הרבה מוזיקה מחרישת אוזניים (חלק מהפסקול הוא מוזיקה מקורית של המלחין המצויין קלינט מנסל, והחלק האחר מורכב מקאברים נהדרים לשירים מוכרים), הרבה הפרשות הרבה הומור, בעיקר שחור, הרבה דמויות צד משעשעות והזויות לא פחות מהראשית (בגילומן של שחקנים בריטיים מצויינים כמו אדי מארסן, ג'יימי בל, אימוג'ן פוטס, הרגשה כללית של טירוף וחוסר גבולות. כל זה מוצג לנו, כמובן, באמצעות בימוי שמתפלש בסטייל. מ"טריינספוטינג" כולנו זוכרים את העריכה המהירה והקינטית, הקאטים הרבים, הוויזואליה ביזארית, והקצב התזזיתי, ואלה נמצאים פה בשיא פריחתם. כמו כן, הסרט רצוף גם בלא טכניקות וקלנועיות לא שגרתיות שמפוזרות בתוכו - בין השאר תוכלו למצוא בסרט הזה נאמבר מוזיקלי קצר, קטעי אנימציה, קטעי הזיה וחלומות מטורפים, סצינה אחת ברוטאלית ואלימה, המון שבירה של הקיר הרביעי - ואף אחת מהם לא מרגישה מודבקת שלא לצורך. בעולם המטורף שהסרט והדמות הראשית בנו לעצמם, זה מתאים כמו כפפה.

וגם בתסריט הסרט הזה עושה עבודה לא רעה בכלל. אומנם יש נקודה אחת שבה התסריט עושה פאשלה די גדולה (עלילת הרצח וחקירתו סובלות מחוסר מיקוד, אפילו מינימילי, ובאמצע הסרט נעלמת כאילו לא הייתה רק כדי לחסור זמן רב אח"כ אחרי שחלקינו כבר שכחו מקיומה), אבל בעיקרון הוא בעל עלילה מרתקת שהיא בו זמנית מאוד מאוד מסועפת אף גם פשוטה להפליא (אם כי יש קו עלילונצ'יק קטן אחד שהמבטא הקשה עליי להבין עד הסוף) ורצוף באינספור הברקות - כולל אולי שתיים מהסצינות הכי מצחיקות שיצא לי לראות בשנה האחרונה, וככל הנראה את הטוויסט הכי טוב מאז... אמממ, מתי היה פעם אחרונה טוויסט שממש משנה את כל ההסתכלות על הסרט? "ממנטו" ב-2001?

אז כן, הבמאי-תסריטאי ג'ון ס. ביירד, שהיה די אלמוני, מוכיח שהוא תלמיד טוב של מורשת דני בויל (הבמאי של טריינספוטינג), אבל גם ניחן במידה מסויימת של מקוריות. ההוכחה לכך היא שהסרט מזכיר את טריינספוטינג בשעה הראשונה בלבד שלו. במהלך הזמן הזה, כל הביזאריות והטירוף שבו הם כיפיים ומשעשעים - אבל חצי השעה האחרונה שלו לוקחת את הביזאריות ואת כל הדברים שאפיינו את טריינספוטינג, ושם אותם במקסימום, וככל שהסרט נמשך אנחנו הצופים כאילו נמשכים יותר עמוק לאינפרנו השיגעון של הדמות הראשית. קודם הוא היה קומדיה שחורה מרושעת, אבל עדיין קומדיה, כזאת שהדברים הנוראיים בה אמורים לשעשע - אבל כשהוא מגיע לחציו השני, זה כבר לא נהיה משעשע, אלא אשכרה טראגי. והתוצאה היא שהסרט הזה מגיע למקומות הרבה יותר אפלים ומטרידים, אך מצד שני נוגעים ללב ומרגשים, ממה שטריינספוטינג הצליח לגעת בהם. אחרי חצי השעה האחרונה הזאת, ברצינות גמורה, לא היו לי מילים והייתי צריך לשבת עם עצמי כמה דקות כדי לעכל את מה שראיתי הרגע ואני אפילו לא הולך לנסות לתאר את סערת הרגשות שעברה עליי באותן 30 דקות. במיוחד סצינת הסיום של הסרט הזה נחרתה לי במוח חזק כ"כ שתיכף ישלחו לשם משלחת חילוץ על מנת למצוא אותה.

אתם יודעים, יש לי משהו מוזר עם הסרט הזה, ואני לא יודע כ"כ איך להסביר למה אני מתכוון. כלומר, זה לא סרט מושלם. לפעמים יש בו טירוף וביזאריות רק לשם הטירוף והביזאריות ואז זה יוצא סתם לא נעים לצפייה וחסר טעם, ובאופן מוזר דווקא הדברים היחידים שלו שמוצגים בצורה מינימיליסטית ועדינה הם בדיוק הדברים היחידים שלא היו צריכים להיות מוצגים בו בצורה מינימליסטית ועדינה. ובאופן כללי, חוץ מדמות שתיזכר כאולי הדבר המרושע ביותר שנראה על המסך, אין פה איזה משהו אגדי או חומר לקאלט. ועדיין, משהו בסרט הזה קסם לי ואני לא יודע בדיוק למה. אולי זה בגלל השחזור הבימויי-אווירתי המאוד קרוב לטריינספוטינג, שהופך אותו לדבר הכי קרוב שנקבל להמשך לאותו סרט שנמצא בין הסרטים האהובים עליי ומחזיק פינה חמה בלב שלי (ולא, אני לא מאמין באמת שדני בויל ירים את העיבוד ל"פורנו", ספר ההמשך האמיתי של טריינספוטינג), אולי זאת בגלל העלילה המבריקה שלו, אולי בגלל כמות הרגשות המטורפת שהוא מעביר אותך דרכן, ואולי בגלל התמות שלו שעד כמה שהן מטרידות וחורכות את בשר הצופה, הן גם יכולות להיות נוגעות ללב בצורה משונה. וזה ממש מוזר, אני לא אלכוהוליסט, לא מכור לסמים או לסקס או לפורנו, ואני חושב שאפשר להחשיב אותי, בסקאלה כללית, לאדם טוב. אז איך סרט עם נושאים כאלה, על אדם כזה, כ"כ דיבר אליי ברמה הכי אישית? ואני אפילו לא יודע על מה הוא דיבר.

טוב, פסיכולוג לא צריך פה, אני לא חושב שזה אומר משהו עליי, אלא רק על הסרט. זה רק מוכיח ש-א. בקסם הקולנוע לא תמיד יש היגיון והסברים, הוא יכול לחלחל ולהפעיל עוצמה גם בלי שתדע למה, ו-ב. זה סרט מצויין. אני לא יודע לומר אם לומר שזה הסרט הכי טוב שראיתי השנה... אבל זה בהחלט הסרט שהכי יישאר איתי מהשנה הזאת, הן בגלל כמה שהוא רשע והן בגלל כמה שהוא אנושי. אני די בטוח בזה. ואני לא יודע למה בדיוק. אני רק יודע שאני הולך לתת לו הרבה צפיות חוזרות, שאני הולך להיות השגריר שלו בארץ - שכן כאמור, הסיכוי לחשיפה מאוד גדולה עבורו הוא לא גדול, ושאם דברים כמו טירוף, תזזיתיות ושערורייתיות (הסרט לא מומלץ לאנשים שסמים, הפרשות וסצינות סקס מאוד מפורטות לא נעימות להם לצפייה) לא מפריעים לכם, אתם לגמרי חייבים לנסות לתפוס אותו איכשהו. אולי עדיף עם כתוביות, אפילו באנגלית, אבל בסופו של דבר הסרט הזה הוא כמו להקשיב ללהקת רמשטיין: אתה אולי לא מבין את כל המילים, אבל כן יודע שיש פה משהו. ולפעמים, זה כל מה שמשנה.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

כוח משיכה

11/11/2013


במאי: אלפונסו קוארון
שחקנים: סנדרה בולוק, ג'ורג' קלוני
תסריט: אלפונסו קוארון, ג'ונאס קוארון
ז'אנר: מתח
שנה: 2013

נכון יש את הסרטים האלה שכל המבקרים והצופים אומרים עליהם שהם "עוצרי נשימה", "מטלטלים", "מדביקים לכסא" ו"גורמים לך להגיד וואו"? אז כן, למרות שגם אני בתור מבקר השתמשתי בביטויים כאלה לא פעם, דוגרי, אף פעם לא באמת התכוונתי אליהם באופן מילולי. השתמשתי בהם רק כדימוי לכמה הסרט איכותי לדעתי, אבל מעולם לא באמת השתנקתי מסרט, לא באמת "נדבקתי לכסא", לא באמת התטלטתי וזזתי, ומעולם לא אמרתי לעצמי "וואו! אווו! אהההה!" כמו אידיוט. אפילו לא בסרטים שאני מחשיב לאהובים עליי.

ובכן, "כח משיכה" (שייקרא כאן, מטעמי נוחות, "גרביטי"), למרות שהוא לא הולך ממש להשתייך לקטגוריה ההיא, הוא בכל זאת הראשון שגרם לי לעשות כל אחד מהדברים האלה.

תבינו, מבחינתי, יש לסרט רק שני פרמטרים: ה"מה" וה"איך". כל מיני דברים כמו משחק, דיאלוגים, עלילה, צילום ושות' הם רק תתי סעיף של אחד מהשניים. אחת המחלוקות הכי גדולות בקולנוע, גם אם זאת לא מחלוקת שכ"כ מדברים עליה, היא מה מהשניים יותר חשוב. יש אנשים שהתוכן עצמו יותר חשוב להם מדרך ההגשה שלו, ויש אחרים שמאמינים שרוב הפעמים, עשייה ובימוי טוב יכולים לפצות גם על תוכן לוקה בחסר. אני אחד מהאנשים האלה: קחו מצידי את הסיפור הכי חרוש וקלישאתי בעולם, אבל כל עוד הוא עשוי טוב, אני לגמרי אוהב אותו. רבים מהסרטים האהובים עליי הם בדיוק סרטים כאלה, ואם להיות יותר ספציפי, גם אחד הסרטים הכי אהובים עליי בעשור האחרון הוא בדיוק כזה - "הילדים של מחר", שבויים על ידי אלפונסו קוארון, הבמאי ש-7 שנים אח"כ ביים לנו את "כח משיכה". בסרט ההוא, ה"מה" - דהיינו, הדמויות והעלילה - היה בסדר כזה. אבל ה"איך", אלוהים אדירים, איזה איך היה לו. קוארון, בסיועו של הצלם הגאון שלו עמנואל לובצקי, יצר את ככל הנראה סרט המד"ב הכי מטריד, אפקטיבי וסוחף שיצא בזמן האחרון. בניית העולם של השניים והיכולת לשים את הצופה בתוך העולם הזה הפכה את הסרט לאגדה, ואת אותו "איך" מופתי שהוא הציג בילדים של מחר, קוארון מעביר לסרט הזה וממקסז אותו פי כמה מאות.

אני אומר את זה כך: "גרביטי" הוא מתחרה ראוי לתואר הסרט הכי מרשים טכנית שנוצר אי פעם. בתור סרט שעוסק באסטרונאוטים אמריקאים אשר במהלך משימה שגרתית נתקלים באיום מטורף בדמותם של שבריו של לוויין רוסי פג תוקף שהרוסים ניסו לפוצץ עם טיל, ובאופן לא צפוי במקום ליפול לאטמוספירה החלו להסתובב במסלול סביב כדוה"א, אזור שבו רוב לווייני העולם מרחפים, הוא מתרחש רובו ככולו בחלל, שהוא כידוע דבר מאוד מאוד גדול. לעשות סרט במסגרת כזאת זה טריק, כי מצד אחד, סרט על אנשים וחפצים שמרחפים בחלל לא יכול להיות מוגבל, הרי זה פאקינג החלל, אין לו גבולות. מצד שני, דווקא משום שאין לו גבולות, הסרט צריך להיות ממוקד מתמיד. למרות הקושי, רואים שקוארון, בתור במאי, יודע את העבודה שלו. הבימוי שלו ווירטואזי אך ממוקד, הוא יודע מתי להכניס את X לסצינה ומתי להוציא אותו ולהכניס את Y, לתזמן הכל בדיוק מושלם ועדיין לעשות את זה פרוע, מחוספס וגדול מהחיים. לובצקי, צלמו הקבוע שנחשב בעיני רבים לצלם הטוב ביותר שחי היום ואולי אף בכלל, ממשיך להוכיח את המוניטין שלו ועושה פה עבודה מטורפת עם המצלמה - בחלקה אמיתית, בחלקה דיגיטלית ועשוייה בצורה ממוחשבת - כוריאוגרפיה ואקרובטיקה שלא מהעולם הזה, שוטים אורכים בטירוף שהעריכה הגאונית מפרידה, וכמה קומפוזיציות וויזואליות שלפחות לי נראות כמעט בלתי אפשריות לעשייה. השנה, לובצקי יהיה מועמד לאוסקר בפעם החמישית, וכנראה יזכה גם בפעם הראשונה, ולגמרי בצדק. לסרט יש סיכוי טוב מאוד לקחת גם את פרסי הסאונד, עוד תחום בו הסרט מצטיין, בעיקר בגלל. עוד פרס שהסרט על בטוח ייקח הוא האפקטים שהם גם בין הטובים שראיתי. בכל זאת, העובדה שכל מיני חפצים - חלקם גדולים כלוויין ואחרים קטנים בפסלון של מרווין איש המאדים - כל הזמן עפים ומרחפים בכמעט כל רגע בסרט, דורש תשומת לב עצומה לפרטים הכי קטנים שאינה מובנת מאליה.

[אני מניח שאין צורך להסביר, אם כך, שאת הסרט הזה חובה לכם לראות ב-3D, ואם אפשר, גם באיימקס. קיצר, על המסך הכי גדול והכי עמוק שאתם יכולים למצוא]

וכמובן, יש את העניין ההוא שהוא מתרחש בגובה מטורף מעל פני כדור הארץ, והסרט תמיד ידאג להזכיר לכם את זה. מלבד כמה סצינות שמתרחשות "בין הקירות", כל סצינה מתרחשת כך שיהיו נוכחים בה גם כדור הארץ, על כל גודלו ותפארתו, וגם הקוסמוס האינסופי זרוע הכוכבים. עזבו את זה שזה יפהפה בצורה בלתי נתפסת (כשקלטתי את הזוהר הצפוני ברקע באחד השוטים, לא יכלתי שלא לעשות "וואו!", ברצינות), עזבו רק את תחושת הורטיגו המטורפת שזה יוצר, עזבו שזה גורם לך להרגיש כאילו אתה זה שמרחף לו בחלל, אלא שזה גם מראה באופן מטריד ביותר את חוסר החשיבות של האדם לעומת היקום כולו. למעשה, אחד הדברים הכי טובים בסרט הוא הגרזנדיזיות המטורפת הזאת של ההרס, של קנה המידה ושל הגודל של הכל לעומת הסיפור האנושי הקטן שמתרחש בו, כזאת בומבסטיות שמכילה בתוכה כ"כ הרבה אינטימיות.

וכדי להבין את הנקודה הזאת יותר טוב, צריך גם לדבר קצת על ה"מה" של הסרט. על פניו, גם "גרביטציה" מכיל סיפור מאוד פשוט ולא גאוני: ריאן סטון (למה לעזאזל יש אישה בשם ריאן? אלוהים יודע) היא אסטרונאוטית שנמצאת על סיפונה של מעבורת חלל, במשימה הראשונה שלה מחוץ לכדור הארץ. על המשימה מפקד מאט קובלסקי (ג'ורג' קלוני), אסטרונאוט וותיק שזאת דווקא המשימה האחרונה שלו. ואז, כאמור, שברי הלוויין הרוסי פוגעים באחד שלהם וגורמים להם להתנתק ולרחף בנפרד בריק החלל, עם תקשורת מנותקת מכדור הארץ, חמצן שהולך ואוזל, שום לוויין מתפקד בסביבה ואי אפשרות לשלוט בכיוון הרחיפה שלהם. מכאן הסרט הוא לא פחות ולא יותר מסיפור הישרדות, ניסיונם של השניים לחלץ את עצמם מהמצב האבוד הזה. התחושה הזאת, שבאמת אין יותר מוצא, היא אחת הנקודות החזקות של הסרט. תחשבו על זה, זה כמו הסרטים האלה שמתרחשים במקום אחד לכל אורכו, כמו "קבור" או "127 שעות", רק שפה הדמויות לא תקועות באיזה חלל קטן וסגור, אלא מרחפות ללא כיוון בחלל אינסופי. תעצרו שנייה ותחשבו על זה, אתם קולטים כמה הדבר הזה מפחיד? התחושה הזאת נותנת לסרט גוון מסויים של סרט אימה, שבו אתה לא באמת יכול לדעת מה הולך לקרות לדמויות בכל רגע, ויכול להתכונן רק לגרוע ביותר. שלא נדבר על העובדה שה"גרוע ביותר" הזה מגיע בסרט יותר מפעם אחת. הוא זורק על הדמויות שלו, פעם אחת פעם, איומים וסכנות רבות מספור, כל אחת יותר גרועה משנייה, ממש חוק מרפי בהתגלמותו בחלל, ובמקום להיות מעיק ומתיש, זה הופך את הסרט לרכבת הרים רגשית נדירה בעוצמתה, בזעזוע שהיא יוצרת ובאפקטיביות שלה.

בכך, "גרביטי" עושה לחלל מה ש"מתלעות" עשה לשחייה. עד כמה? ובכן, הוא כ"כ מלחיץ שאם יש לכם ילד שעדיין נמצא בגיל הזה שבו החלום שלו הוא להיות אסטורנאוט כשיגדל, אל תתנו לו בשום אופן לראות את הסרט הזה, זה הולך להרוס לו את כל שנות הילדות שלו, בהתחייבות. הוא כ"כ מטריד שכל המליינים האלה שכבר בימינו קונים קרקעות על הירח ומאדים יתחילו לחשוב פעמיים על ההשקעות שלהם. הוא כ"כ עוכר שלווה שכשיגיע היום בו ייאלץ המין האנושי לעזוב את כדור הארץ, ממשלות העולם ייאלצו לצאת במבצע משותף להשמדת כל עותק קיים של הסרט, פן מישהו ייצפה בו ועלול לעורר היסטריה המונית והתנגדות לעזיבת הכוכב.

הבעיה בעלילה היא שהיא פשוט, מה שנקרא, לא מלאה במקומות הלא הנכונים. עלילה מבריקה ופיתוח דמויות לא תמצאו פה, למעשה מדובר בסרט עם סיפור מאוד דליל, רזה וחסר בשר. בין כל ההרס והמתח, הסרט נותן לפעמים איזה דקת מנוחה שבה אפשר לאגור שוב מצברים רגשיים ומנטליים ולהמשיך בצפייה, ואלה הרגעים בהם הוא מנסה לפתח את העלילה והדמויות, אבל די ברור שהם נדחפו כדי להוות החיבורים שבין הקרונות ברכבת. סיפור הרקע שניתן לד"ר ריאן, שהיא בתכלס הדמות הראשית, כמעט ולא קיים, ומלבד איזה כמה משפטים על החיים שלה, אנחנו הצופים נאלץ להחליט בעצמינו למה היא מרגישה את כל הרגשות האלה שהיא מפגינה במהלך הזה. מי שייחפש פה עומק עליליתי או איזה לימוד דמות מבריק לא הולך למצוא אותו לא משנה כמה הוא יחפש. אבל תכלס, לא רק שזה מכוון, אלא שזה גם עובד לטובת הסרט. למה? מאותה סיבה שבגללה, אני מניח, מפתחי משחקי תפקידים כמו "Fallout 3" או "The Elder Scrolls" לא מדבבים את דמות השחקן אפילו בימינו שבהם אין כל מגבלה לגבי דיבוב: ה-Immersion. דווקא בגלל שהם משמיטים איפיונים והיסטוריה חשובה, זה תורם להזהדות פי כמה, כי ככה אין שום דבר שמונע ממך, בתור שחקן, או במקרה הזה, הצופה, להציב את עצמך בנעליים של אותה. ריאן מובאת לנו בתור דף כמעט חלק, ולכן אנחנו יכולים למלאות את עצמינו בה (כן, אני יודע שהמשפט הזה מוזר. ומטריד). לא סתם נתתי דוגמה מעולם משחקי הווידאו, כי זה משהו שעובד במדיה הזאת הרבה יותר מבקולנוע, אבל "גרביטי" הוא מהסרטים הנדירים שמצליחים לגרום לדלילות להוות ייתרון, והוא קולע בול לנקודה הזאת שבין לא לתת יותר מדי מידע ועומק לדמויות שלו כדי שלא ניסחף מספיק, ולא מעט מדי מידע כדי שהדמויות - ובעיקר ריאן - לא יהיו פלקט מוחלט.

הסיבה האחרת שבגללה זה אפשרי היא סנדרה בולוק, שמגלמת את ריאן. היא לא באמת איזה שחקנית שאני מת עליה במיוחד, אבל אין ספק שהתפקיד שלה כאן הוא לא רק תפקיד חייה, אלא גם מקנה לה מועמדות די בטוחה לאוסקר הקרוב. בניגוד למה שעשויים להגיד לכם, היא לא רק מתנשפת ומפחדת כל הסרט, אלא יותר מזה. כמובן, פחד וחוסר אונים הם הדברים העיקריים שהיא מראה בסרט, והיא מראה אותם כ"כ מצויין שאתה מתחיל לפחד איתה, אבל היא גם זאת שבאמת מחיה את הדמות הלפעמים קשוחה ולפעמים נמושתית הזאת, מבלי להפוך אותה למעצבנת או לא אנושית. היא נותנת פה כמה סצינות מרהיבות בעוצמתן, והיא מפצה בכוחות עצמה על כל הפגמים בתסריט שמעיבים על המסע הרגשי שהדמות שלה אמורה לעבור. במילים אחרות, היא לגמרי שיחקה אותה. (וכן, אני יודע שגם ג'ורג' קלוני בסרט הזה. אבל אתם יודעים, הוא פשוט ג'ורג' קלוני והוא לא עושה בסרט הזה שום דבר אחר חוץ מלהיות ג'ורג' קלוני).

ונכון, העלילה היותר רגשית של הסרט מלאה בלא מעט פריטה על מיתרי הקיטש, סאבטקסטים מובנים מאליו, רגעים צפויים וגנריים ביותר, ומקרים שעלולים להוות קושי בהשעיית חוסר האמונה של הצופה (כן, כשאין לך מושג מה לעשות זה נורא בטיחותי ללחוץ ולדפוק על מלא כפתורים בשפות זרות שאין לך מושג מה הם עושים). אלא שמכל האלה, הסרט יוצא כמו גדול: הקיטש בו עשוי טוב ואפילו מרגש (ולכן צריך כבר להתחיל להפריד בין "קיטש" ל"סנטימנטליות"), הסאבטקסטים לא באמת חופרים וכשהם כן מגיעים הם מרהיבים, גם הרגעים הצפויים והשגרתיים יכולים להיות פשוט מעולים, ולסרט יש תירוץ יחסית די טוב לכל דבר שעלול להיראות לנו מוזר: רובינו המוחלט לא היה במצבים שבהם נמצאות הדמויות בסרט ורובינו גם לא יהיו, כך שאנחנו לא באמת יכולים לדעת מה כל אדם פשוט היה עושה אם הוא היה נקלע לסיטואציות כאלה מייאשות ומלחיצות. אפילו מוסרי ההשכל הדי אמריקאיים שלו יוצאים כאן די מחממי קישקעס.

ובסופו של דבר, למרות שאינו מושלם, "כח משיכה" הוא ככל הנראה הסרט הכי טוב שראיתי השנה, בהפרש גדול מאוד מכל אחר. למה? כי העלילה אולי לוקה בחסר, אבל בתכלס, מי צריך לשים על זה. עומק, דמויות מבריקות, דיאלוגים גאוניים או עלילות מתוחכמות אפשר יהיה למצוא גם בספרות, בקומיקס, ברדיו ואפילו במוזיקה. אבל מה שהולך כאן, זה קולנוע בהתגלמותו - הרי כל המטרה של אומנות השביעית, מבחינתי לפחות, היא לגרום לך להרגיש שאתה נמצא בזמן ובמקום אחר. וכן, זה בדיוק מה ש"כוח משיכה" עושה - התגלמות טהורה של קולנוע. מזמן לא קרה לי שראיתי סצינה כלשהי בסרט, אמרתי "או, הנה, זה הקטע שאני הכי אזכור ממני!" ואז אותה סצינה מאבדת התואר לזאת שאחריה, ולזאת שאחריה, ולזאת שאחריה... אבל זה מה שהולך כאן ב"כוח משיכה", וזה למה אני ממליץ עליו בחום.

לדף הרשומה

בית לחם


במאי: יובל אדלר
שחקנים: צחי הלוי, שאדי מרעי, היית'ם עומרי
תסריט: יובל אדלר, עאלי וואקד
ז'אנר: מתח
שנה: 2013

כמעט כל הביקורות ל"בית לחם" כללו התייחסות לאג'נדה הפוליטית של הסרט הזה, או יותר נכון, לחוסר האג'נדה הפוליטית שלו. בהתחלה גם אני רציתי לכתוב על הנקודה הזאת של הסרט, אבל אז הבנתי שלמה לי פוליטיקה עכשיו. אין לי ממש כח לכתוב על האספקט הזה של הסרט, בביקורת שנועדה לשפוט אותו כסרט ולא כיצירה בעלת מסר/חסרת מסר/שקרכלשהו. זה משהו שיותר מתאים לניתוח מספיילר של הסרט, משהו שאולי אעשה יום אחד. אז כן, אני אומר די בקצרה - זה באמת סרט די נייטרלי, באופן מפתיע מאוד ביחס לנושא שלו. רובו די אפור, אבל כן יש בו רגעים שבהם הוא נוטה לצד אחד, וגם רגעים שבהם הוא נוטה לצד האחר. בכוונה, לא בכוונה, מה אכפת לי. זה לא משנה את טיב הסרט או איכותו. אז עכשיו כשהורדתי את הנושא הזה מהפרק, אפשר לגשת לביקורת.

אני חושב שעפאשר לסכם את 2013 כשנה נהדרת לקולנוע הישראלי. נכון, לא כל הסרטים השנה היו מדהימים, אבל בין אם אתם אהבתם אותם או לא, אי אפשר להכחיש את העובדה שיצאו השנה סרטים ישראלים רבים שלפחות הביאו משהו חדש ומרענן לשולחן של המדינה שלנו. מהסרטים שאני ראיתי אפשר לציין את "פלאות", "לצוד פילים" ו"מי מפחד מהזאב הרע", והיו עוד כמה סרטים שלא ראיתי אך שמעתי שגם הם סרטים מאוד לא שגרתיים בנוף שלנו ("בננות", "הנוער" וכד'), גם אם לא כולם היו טובים. לרשימה זאת של סרטים חדשים ומפתיעים בקולנוע הישראלי מצטרף עכשיו גם "בית לחם", שזכה ב-6 פרסי אופיר, כולל לבמאי והתסריט והולך לייצג אותנו באוסקר הקרוב. הוא מספר את סיפורו של סנפור (שאדי מרעי), נער ערבי מבית לחם אשר משמש כמשת"פ למודיעין הישראלי. הקצין הממונה עליו, רזי (צחי הלוי) לא רק מחשיב את סנפור למודיע החשוב ביותר שלו, אלא ממש רואה בו בן משפחה - לפעמים ממש בן, לפעמים אח גדול. סנפור די שותף לתחושה הזאת, אך מפגין אותה פחות. ובכל מקרה, אחת התודות הגדולות שסנפור יכול לתת לרזי היא העובדה שהאחרון לא מגלה לאף אחד שסנפור הוא אחיו הצעיר של איברהים, מחבל ידוע ומבוקש בזכות עמידתו בראש הזרוע המקומית של גדודי חללי אל-עקצא בבית לחם, שחי כעת במסתור לאחר שהינדס פיגוע קטלני במרכז ירושלים. לכן, כשמתגלה גם לשאר המודיעין שסנפור הוא אחיו הקטן של אחד האנשים הכי מבוקשים ברשימה שלהם, עולה השאלה האם ניתן להשתמש בו על מנת לתפוס את איברהים, ואם כן, עד כמה. מכאן הסיפור הולך ומסתבך, כשצחי צריך להחליט האם הוא נאמן יותר ל"אחיו הקטן" או לממונים עליו בשב"כ, וסנפור לעומת זאת צריך להחליט האם הוא נאמן לצחי או שדווקא לאחיו הגדול האמיתי ולארגון הטרור שלו.

אם אתם חושבים שמכאן מתחיל סיפור על הכיבוש ועל עד כמה צה"ל זה חרא וביבי הוא מניאק, אז טעיתם. לא רק ש"בית לחם" חסר כמעט כל אג'נדה פוליטית, אלא שהוא אפילו לא מתיימר להיות כזה. למעשה, אם נוציא מהמשוואה את ההתרחשות שלו ביהודה ושומרון ועיסוקו בסכסוך מסויים בין הערבים והיאהודים, אז נקבל פה לא פחות ולא יותר מסרט גנגנסטרים על כל המשתמע מכך. ישראל והשב"כ, אם תרצו, הם ה-PD וה-FBI, בעוד שהפמיליות האיטלקיות/הקרטלים ההיספנים/ארגוני הפשע האירים מוחלפים בערבים ובטרוריסטים. וסנפור? בדיוק כמו בהרבה מהסרטים האלה, סנפור הוא החפרפרת, האדם שנשתשל בתוך המאפיה כדי לסכל את פעולותיה ולגלות איפה תהיה המכה הבאה. אז בתור "השתולים" או "הבלתי משוחדים" רק עם ערבים, "בית לחם" הוא פאקינג סרט מדהים. בהתאם לאותם סרטי מאפיה, הסיפור פה יוצא בדיוק כמו שאני אוהב - מסועף, עמוס בדמויות, מרבה בפרטים, מפותל, מפתיע ורב תפניות, ומותח בטירוף. המיקום של הסרט בשטחים מוסיף, די ברור מאיזה סיבות, עוד יותר לעומס והאפשרויות שהסרט הזה מציע, כי לא מדובר ב"ישראל נגד המחבלים", אלא במשהו קצת יותר מורכב מזה, כי תוך כדי שצה"ל והשב"כ נלחמים בגדודי אל אקצע, האחרונים נמצאים בסכסוך מתמשך גם עם הרשות הפלסטינית, עם החמאס שמנסה להשפיע גם על הגדה ואפילו בינם לבין עצמם. זה רק מעלה את הכמות הפוטנציאלית של סכינים בגב (או כדורי קלאץ' בעורף) למספר דו ספרתי, ומוסיף עשורת מונים לערך המתח של הסרט הזה, שבו אי אפשר לדעת באמת מי עם מי ומי נגד מי ואיפה נגמר הלבן ומתחיל השחור, ותמיד יש את תחושת הפאראנויה הזאת, שהפתעה לא נעימה עומדת לצוץ בכל רגע מעבר לפינה. מי שבא לפה בחיפוש אחר סרט מתח מורט עצבים, לגמרי הולך לקבל אותו.

אותו סרט מתח כ"כ מותח בעיקר בגלל שהוא גם כתוב טוב. בעיקר בצד הערבי של המתרס, יובל אדלר והתסריטאי השותף שלו, העיתונאי עלי וואקד (שמן הסתם היה האחד שתרם הרבה יותר משמעותית בכל הקשור לחיי היומיום של תושבי בית לחם) בנו פה תסריט לדרמת מתח אומנם, אבל אחת מאוד מאוד מעניינת, מהנה וסוחפת. מצד אחד היא כתובה בדיוק רב והקפדה על מאות הפרטים שבו כך שלרגע אפשר לחשוב שהוא סרט כמעט תיעודי המבוסס על סיפור אמיתי, אבל עדיין לוקח את הזמן בבניית דמויות שאפשר להתחבר אליהן ולאהוב אותן. במיוחד הלכו להם טוב סנפור, שמשוחק מצויין על ידי השחקן הצעיר שאדי מרעי שמצליח להעביר טוב את התחושות של הילד המתבגר שאין לו מושג מה כולם רוצים ממנו, ודמות נוספת בשם באדאווי, ככל הנראה הדמות האהובה עליי מ-2013 נכון לעכשיו. באדאווי הוא סגנו של איברהים (ועל כן מעין דוד חורג לסנפור) בגדודי אל-עקצא שנאלץ לקחת אחריות על הארגון בזמן שהבוס שלו מתחבא מהרשויות במקום מסתור, הבעיה היחידה שהיא שבאדאווי לא ממש רגיל לעמדתו החדשה ויש לו לא מעט אויבים משלו בעיקר בגלל שהוא בדואי (ומסתבר שהערבים בבית לחם שונאים בדואים, או משהו), אז מסתדר הוא לא. השחקן היית'ם עומרי לגמרי מכניס חיים ואופי לתוך הדמות הזאת של הסיידקיק הלא יוצלח ההוא, דג מחוץ למים, שמנסה להוכיח את עצמו לעולם, אבל גם לעצמו. זאת אומנם דמות של נבל, אבל היא פתטית ומעוררת רחמים - ומהסיבות הנכונות.

אבל לצערינו, זאת לא ממש העלילה היחידה פה. לצד העלילה המרתקת של המלחמה בין ישראל לטרוריסטים ובין הטרוריסטים לאיזה עוד 200 גורמים, קיים כאן הסיפור היותר אנושי של הסרט, מערכת היחסים האבהית-אחית בין צחי וסנפור, והאמת שפה הסרט די פישל, לטעמי. קודם כל, למרות שהדמות של סנפור מגולמת וכתובה בצורה נפלאה, אי אפשר לומר את אותו הדבר על צחי הלוי. כן, אני יודע שהוא זכה באופיר ושכולם עפים עליו ושהוא אפילו יכול לקרוא את זה, אבל הדרך שבה הוא שיחק את רזי הייתה הופעה די מוגזמת ומתאמצת יתר על המידה לדעתי שבסופו של דבר נבלמה בשל היותה מונוטונית ואנמית מדי. זה בולט בסצינות שבהן הוא נמצא באינטראקציה עם דמויות אחרות, ופי כמה וכמה כשהוא עם סנפור. הוא כל הזמן טוען שסנפור הוא "כמו בן" בשבילו, אבל אי אפשר ממש לראות שום יחסים אבהיים ביניהם, אלא יותר יחס של בוס שמתעניין טיפה יותר מהרגיל בחיים האישיים של מזכירי המשרד שלו. אך למעשה, כל קו העלילה הזה די יבש ורזה ולא רק בגלל צחי הלוי. לאורך הסרט התסריטאים שמים בפה של צחי, סנפור ודמויות אחדים משפטים שמעידים על הקשר המדהים בין רזי לסנפור, אבל בתכלס, הם רק אומרים את זה. חוץ מסצינה אחת שבה השנים מדברים בקטנה בצורה אחוקית שכזו על משהו שקרה לסנפור עם חברים בני גילו, אין שום דבר שבאמת מעיד על הקשר ההו-כה חזק ואנושי ומרגש ביניהם. Show, don't tell, אמר היצ'קוק, ו"בית לחם" לא יודע את זה, וכך יוצר מצב שבו הרבה מאוד סצינות שאמורות לפעול על המטען הרגשי של הדמויות בו לא פועלות בשיט, כי אין לנו מושג איך המטען הזה בכלל הגיע לשם...

והאמת, כשחשבתי על זה אחרי הסרט, דווקא מערכת היחסים הזאת בין רזי לסנפור היא נקודת יציאה די פגומה בשביל סרט. תשמעו, אני לא מחשיב את עצמי למומחה במה שמתרחש בשטחים ובשב"כ, אבל לצד כל הריאליזם המאוד בולט וסוחף של הסרט, קצת מפריע לראות את הסיפור ההוא על משת"ף ושב"כניק עם קשר כזה חזק ביניהם שאני בספק אם יכול לקרות במציאות, פשוט כי על שני הצדדים יהיו יותר מדי הגבלות ותפיסות שימנעו מקשר כזה להתקיים, ועוד בסודיות יחסית כפי שהוא מוצג כאן. נכון, זה סרט, וצריך איזה דלק רגשי כדי להניע אותו, אבל לעזאזל, אי אפשר היה לבחור משהו טיפה יותר מעוגן במציאות? יותר מכך, בשלב מסויים העלילה הזאת מתחילה עוד יותר לעצבן, כי היא גם מתחילה ליפול לפחים האלה שהרבה יוצרים נופלים אליהם: אילוץ. הרבה מהמעשים שמתרחשים בחלק השני הסרט היו, לטעמי, מאוד לא טבעיים והרגשתי שכל תכליתם היא להזיז קדימה את העלילה, בלי שיש שום דבר שבונה או מוביל לזה. זה לגמרי מוריד את רמת האדרנלין והסחיפה שעלילת הגנגטרוריזם מצליחה ליצור כה טוב.

ובכלל, עם כמה שהלך לו חזק במלחקת התסריט, הבימוי של יובל אדלר לאו דווקא הרשים אותי. כלומר, אני לא חושב שהוא רע, אבל גם לא היה משהו מיוחד. זה לא שבתסריט היה חסר יותר מדי פוטנציאל לפריקת מטען רגשי, אבל אדלר, רוב הזמן, לא יודע איך לגרום לזה לצאת החוצה. הוא אומנם יודע איך להשתמש בכלי הצילום והעריכה היטב, אבל הבימוי שלו, ברוב המקרים, היה יותר מדי גנרי ויבש לטעמי, שלא נדבר שברגעים מסויימים הוא היה משעמם תחת (ופה לא התסריט אשם, למען האמת), והרבה מהרגעים הכן מעניינים פשוט לא הרגישו מקוריים או ייחודיים אלא כמו העתקות די ברורות מסרטים אחרים. כמובן שאין זה אומר שאדלר לא מפציץ בזכות עצמו. יש איפשהו באמצע הסרט סצינת אקשן לכל דבר שאורכת די הרבה זמן ונראית כמו הגרסה הישראלית המתבקשת למבצע בסוף "כוננות עם שחר", ובסצינה האחרונה של הסרט אדלר מצליח לרכז את כל ההברקות התסריטאיות והמשחקיות של הסרט למקום אחד ואשכרה לביים אותם בצורה מסוגננת ככה שנוצרת לנו פה סצינת סיום חזקה בצורה נדירה. אלו שתי סצינות שלא תוכלו להגיד שסגרתם את 2013 בלי שראיתם אותן.

אז כן, נראה שיש כאן יותר פסקאות שמתארות פגמים מאשר כאלו שמחמיאות לסרט, אבל זה לגמרי לא משקף את מה שאני חושב. היתרונות של בית לחם לגמרי עולים על חסרונותיו. נכון, אותם חסרונות ופאקים בתסריט ובבימוי מאוד מפריעים, אבל בהחלט ניתן להתעלם מהם ולהתפעם מהדברים שהסרט מבצע נכון, ותאמינו לי, יש הרבה כאלה. אני לא יודע אם זה הסרט הישראלי האהוב עליי ביותר של השנה (שוב, "מי מפחד מהזאב הרע"), אבל הוא בהחלט פייטר מאוד חזק בתחום הזה. מותח כמו לא יודע מה, סוחף כמו לא יודע מה, ועמוס באינספור הברקות, אין ספק ש"בית לחם" הוא אחד מסרטי המאפיה הכי טובים שיצא לי לראות בחיי, ואחד הטובים שיצא לי לראות השנה בכללי. שאפו, קולנוע ישראלי, אתה עולה ברמה כל פעם.

לדף הרשומה

תחזיות אוסקר - 26.10.2013

30/10/2013

סרט
חלום אמריקאי
אוגוסט: מחוז אוסייג'
המשרת
קפטן פיליפס
תחנת פרוטוויל
כח משיכה
בתוך לואין דיוויס
להציל את מיסטר בנקס
12 שנים של עבדות
הזאב מוול סטריט

הבמאי הטוב ביותר
אלפונסו קוארון - כח משיכה
פול גרינגראס - קפטן פיליפס
סטיב מקווין - 12 שנים של עבדות
דייוויד או. ראסל - חלום אמריקאי

מרטין סקורסזה - הזאב מוול סטריט

התסריט הטוב ביותר
חלום אמריקאי
יסמין הכחולה
תחנת פרוטוויל
היא
בתוך לואין דייוויס

התסריט המעובד הטוב ביותר
אוגוסט: מחוז אוסייג'
לפני חצות
קפטן פיליפס
12 שנים של עבדות
הזאב מוול סטריט

השחקן הראשי הטוב ביותר
ברוס דרן - נברסקה
צ'יטוול אגיופור - 12 שנים של עבדות
טום הנקס - קפטן פיליפס
מת'יו מקונוהי - מועדון הלקוחות של דאלאס
פורסט וויטאקר - המשרת

השחקן הראשית הטובה ביותר
איימי אדמס - נוכלים אמריקאים
קייט בלאנשט - יסמין הכחולה
ברי לארסון - Short Term 12
מריל סטריפ - אוגוסט: מחוז אוסייג'
אמה תומפסון - להציל את מיסטר בנקס

השחקן המשני הטוב ביותר
ברחאד עבדי - קפטן פיליפס
דניאל ברוהן - Rush
מייקל פסבנדר - 12 שנים של עבדות
טום הנקס - להציל את מיסטר בנקס
ג'ארד לטו - מועדון הלקוחות של דאלאס

השחקנית המשנית הטובה ביותר
ג'ניפר לורנס - חלום אמריקאי
לופיטה ניוגנו - 12 שנים של עבדות
ג'וליה רוברטס - אוגוסט: מחוז אוסייג'
אוקטביה ספנסר - תחנת פרוטוויל
אופרה ווינפרי - המשרת

הסרט הזר הטוב ביותר
וואג'דה (ערב הסעודית)
גלוריה (צ'ילה)
ניצוד (דנמרק)
בית לחם (ישראל)
סטלינגרד (רוסיה)

סרט האנימציה הטוב ביותר
הקרודים
קפואה
ארנסט וסלסטין (תמיד יש את האירופאי ההוא)
בית ספר למפלצות
הרוח עולה

פסקול
אוגוסט: מחוז אוסייג'
כח משיכה
להציל את מיסטר בנקס
12 שנים של עבדות

בית ספר למפלצות

צילום
קפטן פיליפס
כח משיכה
בתוך לואין דייוויס
אסירים
הזאב מוול סטריט

עריכה
חלום אמריקאי
כח משיכה
קפטן פיליפס
12 שנים של עבדות
הזאב מוול סטריט

עיצוב אומנותי
המשרת
בתוך לואין דייוויס
להציל את מיסטר בנקס
12 שנים של עבדות
משפט האפס

עיצוב תלבושות
המשרת
בתוך לואין דייוויס
להציל את מיסטר בנקס
12 שנים של עבדות
חלום אמריקאי

אפקטים
איירון מן 3
כח משיכה
איש הפלדה
פסיפיק רים
ת'ור: העולם האפל

סאונד
קפטן פיליפס
כח משיכה
12 שנים של עבדות
איש הפלדה
פסיפיק רים

עריכת סאונד
כח משיכה
איירון מן 3
איש הפלדה
פסיפיק רים
קפטן פיליפס

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

רווח וכאב

26/10/2013


במאי: מייקל ביי
שחקנים: מארק וולברג, דווין ג'ונסון, אנתוני מא'קי, טוני שילוב, אד האריס, בר פאלי, רבל וילסון
תסריט: כריסטופר מרקוס, סטפן מקפילי
ז'אנר: מותחן סאטירי
שנה: 2013

מייקל ביי תמיד ביים סרטים בסגנון מאוד מסויים, אני אפילו לא צריך לפרט. בומבסטיות ילדותית, מוזיקה קלאסית מלודרמטית או ראפ של ניגרים בפסקול, שימוש מעצבן ביותר בהילוכים איטיים מגוחכים לבין עריכה מהירה בצורה מעצבנת בכמעט כל רגע נתון, סביבות אורבניות שטופות שמש מעוורת ומלאות בסמלי פטריוטיות אמריקנית בכל מקום, סכמת צבעים זוהרת בוהקת וזוהרת, אקשן מוגזם שנועד להגשים פנטזיות גבריות, תסריטים עם חשיבות עצמית חסרת פרופורציה ביחס לטמטום וחוסר התחכום שלהם, גישה פורנוגרפית בכל אלמנט בימויי אפשרי, גיבורים אמריקאיים שריריים קלישאתיים לצד כוסיות בבגדים מינימליים, הכל עטוף בערימות של שמן וזעה. זה אולי עבד בסרטים הראשונים שלו, אבל יצא מכל החורים בשלב מסויים, כשהשיא היה הביזיון של סרטי הרובוטריקים. חרא במאי עם חרא בימוי.

ואז הגיע "רווח וכאב", ופתאום כל השטויות האלה נראות... הגיוניות. ונדמה, לרגע, שמייקל ביי עצמו אולי לא היה הבעיה.

הסרט מספר לנו את סיפורו של דניאל לוגו (מארק וולברג), מדריך כושר ממיאמי שאפילו יש לו גוף חטוב ושזוף ועבודה שבה הוא מרוויח די בסדר, מתחיל לחוות על בשרו את אחת הסכנות הכי גדולות שיכולות להיות בימינו: שגרה. לדניאל מתחיל להימאס להיות תקוע במקום שהוא "רק" בסדר. הוא גדל על רעיון החלום האמריקאית ועל גיבור התרבות הסימבולי של האומה הנפלאה שלו - האנדרדוג שמאמין ומתאמץ מספיק וככה מצליח. הערכים האלה כ"כ זיהמו לו את המוח, שדניאל משווה את עצמו בלי בושה לתושבי 13 המושבות הבריטיות בצפון אמריקה שהתמרדו כנגד האנגלים והקימו מדינה כנגד כל הסיכויים. ההבדל היחיד בינם לבינו הוא שהם הצליחו, ודניאל לא, אפילו הוא מודה בזה. אז איך יכול להיות שדניאל מאמין באופן דתי כמעט בכל אותם ערכים של חתירה להצלחה באמצעות כוח רצון, אמונה עצמית וחופש הבחירה והוא אינו עשיר, מצליח ומוקף בנשים? טוב, כנראה שהוא לא התאמץ מספיק. ולכן הוא מחליט להעלות קצת את הסטנדרטים שלו: במקום לעבוד יותר קשה או משהו כזה, הוא חובר לשני ידידים מחדר הכושר - פול (דווין ג'ונסון), אסיר לשעבר שמתקשה להסתגל לעולם המתוקן שבחוץ; ואדריאן (אנתוני מא'קי), Jock מוחלט שהחתירה שלו לשלמות גופנית עשתה לו נזקים שרק כסף יכול לתקן - ורוקם ביחד איתם מזימת הונאה במסגרתה הם יחטפו את ויקטור קרושצ'או (טוני שילוב), אדם מגעיל ופתטי לא פחות מהם אבל לפחות עשיר, ולהכריח אותו באיומים להעביר להם את רוב כספו. תוכנית כ"כ דבילית שהיא פשוט לא יכולה להיכשל, אבל הפלא ופלא, היא כ"כ דבילית שהיא נכשלת בסופו של דבר ומתחילה להוביל לתוצאות לא מאוד צפויות, כשכל טעות בד"כ מלווה בעבירה על אחת מעשרת הדיברות. וכל זה מבוסס על סיפור אמיתי, אגב.

במילים אחרות, הסרט עוסק בדגי הרקק של החברה האמריקאית, במיץ של הזבל שהמדינה הזאת הולידה. אנשים דוחים ברמות שגדלו מצד אחד כשערכים אמריקאיים טהורים פומפמו להם לתוך המוח, ועכשיו הם מאמינים בהם באופן כמעט עיוור בכל מה שהם רואים כחירות וצדק ע"פ האבות המייסדים, אבל מצד שני זה לא הפך אותם לאנשים טובים או חכמים. הם חרמנים, הם פטריוטים כמעט לאומנים, הם חובבי אלימות, הם מדברים ומתנהגים לפעמים כמו ילדים קטנים בגוף של בני 30 ומשהו, המראה והתדמית שלהם חשובים להם הרבה יותר להם מאשר התכלית שלהם, הם חסרי כל התחשבות בזולת, הם אגואיסטים בצורה מטורפת, יומרנים כ"כ שהם הופכים לפתטיים, והם בעיקרון נורא נורא טיפשים, חסרי כל היגיון ולא יודעים לחשוב ברצינות לפני שהם עושים משהו. ככה זה כשבנוסף לאותם רעיונות על חלומות אמריקאיים אתה גם גדל על סרטי אקשן ופורנו. הסרט מתרחש ב-1994, ואני לא חושב ששלושת המעורבים בפרשה הם חובבים גדולים של, נגיד, דייוויד מאמט, אלא יותר משהו בסגנון של... טוב, מייקל ביי. ביי אומנם עדיין לא הוציא את סרט הבכורה שלו באותה שנה, אבל כל האלמנטים שיש בסרטים שלו בטח היו נורא חביבים על גיבורי הסרט - הם היו צוהלים בתרועת "פאק יה" כל פעם שדגל אמריקה מופיע על רקע השקיעה ומתנפנף בהילוך איטי, הם היו מתלהבים בילדותיות כל פעם שכוסית בלונדה בביקיני סטרפלס קטן מופיע על המסך, הם ירצו להיות כמו גיבורי האקשן השריריים והשזופים שמופיעים על המסך, הם היו חשים ת'צמם גנגסטרים כל פעם שמשמיעים אלקטרו היפ-הופ ו"איכותיים" כל פעם שיש מוזיקה קלאסית בומבסטית, הם יהיו חייבים לראות צבעים מרצדים על המסך, הם ימותו על הפיצוצים והמכות והמרדפים שם, הם יחשבו שהשילוב בין הילוכים איטיים, פריז פריימים וכל מיני עריכות אקשן תזזיתיות זה שיא השימוש בטכניקות קולנועיות.

"רווח וכאב" כולל את כללללל הדברים האלה. אחד אחד, אף אחד לא נשאר בחוץ, והכל בכמות די גדולה - רק שהפעם יש לזה סיבה. ככה הגיבורים רואים את העולם, כמו סרט של מייקל ביי, אז הדרך הכי מתאימה לספר את הסיפור הזה היא בתור סרט של מייקל ביי, ובמקום שהבימוי פה ישמש כדרך הגשה חסרת טעם ודעת כמו בכל סרט אחר שלו, כאן זה הופך את הסרט לסאטירה מודעת לעצמה אומנם, אבל גם עוקצנית, אכזרית ובמפתיע גם חכמה במיוחד. לדוגמה בכל סרט פשע אחר שעושה שימוש בשיר "Gangsta's Paradise" (אגב, למרות שאיני חובב ראפ גדול, זה שיר ענק לדעתי), אבל השימוש שלו כאן פשוט גאוני בעד כמה שהוא מתאים לאיך שהאנשים שהסרט עוסק בהם רואים את החיים ואת עצמם. מייקל ביי אומנם משתמש פה בצורה כמעט לא פרופורציונלית בכל השטיקים שלו, אבל בגלל שהוא משתמש בהם במסגרת סיפור שאינו מד"ב או אקשן, זה הופך את הסרט למוגזם ומומבסטי יותר מתמיד - בצורה נפלאה. כך ביי צוחק פה על עצמו ועל כל מה שהקולנוע שלו מייצג, תוך כדי שהוא משתין על הוליווד, על אמריקניזציה, על מסחור והמוניות והכי חשוב - על כל אותם אנשים שקונים את החרא, או אם לקרוא לילד בשמו, המעריצים שלו. במילים אחרות, ביי יורד על כל אותם דברים שהפכו אותו לאחד האנשים העשירים בתעשייה, וזה די אמיץ, חייבים להודות. בסופו של דבר, נוצר המצב האבסורדי ההוא שבו אתה מסתכל על הסרט, יודע שהוא של מייקל ביי ורואה את כל הסממנים שלו בבימוי - אבל זה נראה... אלוהים אדירים, מרשים. ללא הטון הילדותי, הבומבסטי והמתלהב (אך מבוצע טוב) הזה, היינו נשארים עם בסך הכל סרט עוקץ מבוסס על סיפור אמיתי די סטנדרטי שככל הנראה לא היה מעניין באותה המידה.
(במאמר מוסגר אציין שלצד כל הדברים הרגילים של ביי יש בסרט גם כמה אלמנטים בימויים שאומנם לא מקוריים בשום אופן, אבל יחסית חדשים ומעניינים עבור מייקל ביי. אני לא אספיילר אותם, אבל יש פה רגעים כאלה שאפשר לומר עליהם שהם רבע עד חצי הברקה)

למעשה, ואני יודע שזה נשמע קיצוני, אם היה מדובר בסרטו הראשון של מייקל ביי הייתי חושב שמדובר בשיטת בימוי פשוט גאונית. זה גם מעלה את האפשרות שאולי, לאורך כל השנים האלה, טכניקות הבימוי לא היו רעות רק בפני עצמן, אלא פשוט היו מחורבנות כי הן שירתו תסריטים מחורבנים, שזה לגמרי לא המקרה עם "רווח וכאב". זה לא שהתסריט פה מבריק או משהו, חס וחלילה, ובטח שהוא אינו חף מבעיות - בעיקר חוסר מיקוד מטורף שבולט בחלקים רבים לאורך הסרט, הרבה חפירות על אותם אלמנטים, ומערכה אחרונה די חסרת טעם שהיה עדיף אם פשוט היו חותכים. אבל רוב הזמן התסריט מספר לנו סיפור מותח, מעניין, בעל תפניות והפתעות רבות, ובאופן מאוד משונה, גם מצחיק ברובו. הסרטים הקודמים של ביי תמיד הכיל המון פאתוס וההומור שהיה בהם היה בד"כ נורא נמוך, אבל פה הוא דווקא טיפה יותר מתוחכם, וגם בדיחות הפיפי-קאקי שבכל זאת מגיחות נורא מתאימות, כי שוב, אלה בטח הבדיחות שעליהן כל עולם ההומור של הדמויות שלנו בנוי. המגעילים האלה.

כאמור, בסרטי עבר של מייקל ביי גם היו חורים בעלילה ואנשים שהתנהגו בטמטום שלא מתאים להם, וגם פה אפשר למצוא את זה, רק שכאן כל טיפשות או חוסר היגיון לא ממש מזיזים כי הסרט תמיד טורח להזכיר שזה סיפור אמיתי (לפעמים, ממש מילולית - בסצינה מסויימת מתרחש דבר כ"כ מטומטם עד שמופיעה על המסך כתובית שאומרת ש"כן, זה עדיין מבוסס על סיפור אמיתי". פרייסלס). כמובן שכמו כל סרט שמתיימר להיות מבוסס על סיפור אמיתי, ישנם כמה שינויים. ניסיתי לקרוא קצת על המקרה האמיתי מאוחר יותר, ולמרות שהרבה חלקים ממנו עובדו כראוי לתוך הסרט ורואים שהייתה פה השקעה בתחקיר, עדיין ישנם הבדלים, במיוחד באופיים של הפושעים. מסתבר שבמציאות דניאל, אדריאן ופול (שהוא למעשה לא דמות אמיתית אלא שילוב של שלושה אנשים) היו אנשים די רעים ואכזריים בכוונת תחילה, ופחות אהבלים תמימים שאומנם חסרים להם הרבה תאים אפורים אבל כעיקרון עושים רושם של אנשים חביבים וחמודים כמו שהם מוצגים בסרט, אבל אני מניח אבל שזה היה הכרחי. בשביל ליצור סימפטיה לדמויות, היה צריך ליצור פה איזו חלוקה של צדדים, אולי לא "טובים" ו"רעים", אבל לפחות "רעים" ו"לא עד כדי כך רעים". לכן, דמויותיהם של דניאל, פול ואדריאן מקבלות טאץ' שהופך אותן לחביבות ביותר על אף שהם עושים דברים די פאקדאפים. קל להאמין שאלה בסך הכל לא אנשים מרושעים, סתם טיפשים בקנה מידה עולמי שנכשלים בערך כמו ה-Dorks הלא-יוצלחים מכל מיני סרטי תיכון. במפתיע, הרבה מזה הוא עבודה של המשחק. מארק וולברג ואנתוני מ'אקי חמודים לאללה, ובמפתיע דווקא דווין "דה רוק" ג'ונסון, הוא זה שאשכרה נותן הופעה שנמצאת בסקאלה של "מעולה", לא רק ביחס לסרטים של בייל, אלא בכללי. הופעות טובות עד נהדרות אחרות מגיעות גם מכיוונם של טוני שילוב (שחקן מצויין שמעולם לא קיבל מספיק חשיפה) בתפקיד המיליונר והדמות היחידה בסרט שאיכשהו מצליחה להיות יותר דוחה מהדמויות הראשיות, אד האריס שמגניב כרגיל בתור החוקר שמנסה לפתור את הפרשה, וישנה גם הישראלית בר פאלי שעושה תפקיד די משעשע ומהנה (וכמובן שיש יאמרו שמבזה נשים, כמו בכל סרט של מייקל ביי, אבל שוב - הפעם זה בדיוק הקטע).

תאמינו לי, אני מופתע בדיוק כמוכם מכל השבחים שאני מרעיף על הסרט הזה. למעשה, מרוב שהוא מוצלח, הייתי אומר לעצמי שלפתע אני דווקא מצפה לעבודות נוספות של מייקל ביי בסגנון, אבל אז הבנתי שאין לי טעם. "רווח וכאב" הוא אומנם הברקה, אבל הברקה חד פעמית. השטיק הזה, של הצגת סיפורה של הבררה האמריקנית באמצעות הבמאי שמכיר את הבררה האמריקנית הכי מקרוב, לא יוכל לעבוד יותר מפעם אחת. מייקל ביי (או דומיו) לא יוכל לעשות עוד סרט כזה נושך, ביזארי, אכזרי, קולע למטרה, ומבדר מהסיבות הנכונות בלי שנאשים אותו, בנוסף להכל, במיחזור. אבל היי, אם הוא הצליח לעשות את זה פעם אחת, זה אומר שלפחות יש לו פוטנציאל מסויים וביקורת עצמית, הוא רק צריך להתחיל לבחור יותר תסריטים ברמה של "רווח וכאב" ולשנות את סגנון הבימוי שלו, ואז היי, אולי יש כאן משהו. עכשיו, מה אתם אומרים שהסרט הבא שלו? "רובוטריקים 4"? נו טוב... אז מייקל ביי כנראה לא למד מההצלחה היחידה שלו, והוא לא ילמד גם בעתיד הנראה לעין. אבל אם הוא הצליח ליצור סרט אחד כ"כ טוב,  אני לפחות אזכור לו את לחיוב (ובטח שאני לא אתקוף אותו כנקמה על סרטיו הגרועים). הסרט החדש של מייקל ביי הוא אחד האדירים שראיתי השנה - ובחיי שזה לא משהו שאי פעם חשבתי שאני הולך להגיד.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת