00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חלום אמריקאי

American Hustle 2013 poster.jpg
במאי: דייוויד או. ראסל
שחקנים: כריסטיאן בייל, איימי אדמס, בראדלי קופר, ג'רמי רנר, ג'ניפר לורנס, לואיס סי. קיי, רוברט דה נירו
תסריט: אריק וורן סינגר, דייוויד או. ראסל
ז'אנר: מותחן קומי
שנה: 2013

טוב, זה רשמי: גיליתי מי לדעתי הוא הבמאי הכי מוערך יתר על המידה בדור האחרון. דייוויד או. ראסל הרוויח את התואר הזה ביושר.

יחסי האהבה-ולרוב-שנאה שלי עם הבמאי החלו לפני שלוש שנים לערך, כשהכריזו על המועמדים לאוסקר 2010. זאת הייתה השנה הראשונה שבה עשיתי הימורים לטקס פרסי האוסקר, ונכון לבינתיים גם השנה בה ההימורים הלכו לי הכי טוב: בלא פחות מ-14 קטגוריות מתוך ה-20 שחזיתי, היה לי הישג של 5/5 ניחושים נכונים. אחת מהקטגוריות שטעיתי בהן, הייתה קטגוריית הבימוי. הימרתי שם על דייוויד פינצ'ר ("הרשת החברתית"), כריסטופר נולאן ("התחלה"), האחים כהן ("אומץ אמיתי"), דארן ארונופסקי ("ברבור שחור") וטום הופר ("נאום המלך"). הרשימה הורכבה מ-4 במאים שאני מעריך ושאהבתי את עבודתם באותה שנה, ומאחד שפשוט היה סביבו קונצזנוס גדול מדי. ואז הוכרזו המועמדויות, והתברר שצדקתי ב-4 מתוך 5. היחיד מבין הניחושים שלי שלא הופיע ברשימה היה כריסטופר נולאן, ובמקומו היה איזה אחד דייוויד או. ראסל על הסרט "פייטר", שניחשתי שיקבל נוכחות מרשימה בקטגוריות מסויימות, אבל לא עד כדי כך! לקח לי קצת זמן לעכל את העובדה שהבחור הזה מועמד במקום אחת מעבודות הבימוי הכי טובות של אותה שנה, אבל הנחתי בסופו של דבר שאם העמידו אותו לפרס, כנראה שהוא באמת עשה משהו יוצא דופן בסרט. ואז ראיתי את "פייטר". ציפיתי לראות איזה דבר מרהיב הבחור עשה שהוא הדיח את כריס נולאן, ולא קיבלתי אותו. כמובן, אני לא אכחיש את העובדה שהוא ביים נהדר את השחקנים שלו - הוא השיג מועמדויות מוצדקות לכריסטיאן בייל, איימי אדמס ומליסה ליאו (ומתוכם שתי זכיות לבייל וליאו, מביניהם רק הראשונה מוצדקת לדעתי), ולא הייתי מרים גבה אם גם מארק וולברג היה משתחל עם מועמדות. ועדיין, חוץ מבימוי השחקנים ואיזה 2-3 סצינות שכן הייתה בהם איזה הברקת בימוי קטנה, לא הבנתי מה הוא עשה שמגיעה לו המועמדות. לא היה בו שום דבר מיוחד, מעניין או יוצא דופן, וגם הסרט עצמו היה די צפוי ובנאלי.
ואז, לפני שנה, ההיסטוריה חזרה על עצמה: שוב, דייוויד או. ראסל מועמד לאוסקר בקטגוריית הבימוי, הפעם על "אופטימיות היא שם המשחק". שוב, אני לא מצליח לנחש את זה, והוא נכנס על חשבון כמה מועמדים חזקים וראויים יותר כמו קת'רין ביגלו, טרנטינו או אפילו בן אפלק. ושוב, צפייה בסרט לא מבהירה לי למה: הוא עדיין הוציא משחק מדהים מכל הקאסט שלו, במיוחד מבראדלי קופר שעד אז לא בדיוק היה ידוע כשחקן איכות, עדיין היו איזה 2-3 סצינות שהיו הברקה, אבל בגדול זה עדיין היה סרט גנרי וצפוי שנעשה בדרך צפויה. המשחק והכימיה בין הכוכבים עדיין היו סיבה מספקת ליהנות מהסרט, אבל שוב - מועמדות לאוסקר? למה?

ועדיין, איך אומרים, פעם שלישית גלידה. החלטתי לתת לראסל עוד צ'אנס. בסופו של דבר אפשר להודות שאולי לא הייתי צריך להתפלא, הרי סרט אחד היה דרמת ספורט וסרט אחר קומדיה רומנטית, ז'אנרים שלא מצריכים איזה בימוי מטורף ויכולים להשתפר בעזרת תסריט מוצלח. את "פייטר" ראסל רק ביים ולא כתב, ואת "אופטימיות" הוא אומנם כתב, אבל היה זה תסריט מעובד מספר, כך שכל הבעיות שהיו לו בעלילה כנראה נבעו מהמקור. אז יאללה, הוא רק צריך למצוא ז'אנר שייתן לו את ההזדמנות להוכיח את יכולות הבימוי שלו, ואולי גם לשלח ידו בכתיבת תסריט מקורי משלו. הוא הרי כתב בעברו תסריטים מאוד מעניינים כמו "אני אוהב הקאביז" ו"שלושה מלכים" (זה קרה לפני שהוא לקח הפסקה של 7 שנים, שאחריה הוא פרץ מחדש משום מקום עם "פייטר"). ובכך, לסרט השלישי שלו מאז חזרתו לאור הזרקורים, מצאתי את עצמי דווקא מצפה! מדובר במעין קומדיית-מתח על נוכלים ועוקצים, אחד הז'אנרים החביבים עליי, וזה ז'אנר שכן דורש, גם בדיפולטים שלו, בימוי מקורי ומסוגנן. התסריט, לשם שינוי, כתוב על ידי ראסל עצמו (ושותף בשם אריק סינגר), ולכן אמורה להיות לו שליטה יותר מהודקת על העשייה לעומת הסיפור.

ואומנם, לא נכון לומר שמדובר בתסריט לגמרי מקורי, שכן הוא מבוסס על אירוע אמיתי שהתרחש בשנות ה-70. מצד שני, הוא מבוסס על אותו אירוע מאוד מאוד בחופשיות, למעשה הסרט נפתח בכתובית "חלק ממה שתראו אשכרה קרה". ואותו סיפור חצי אמיתי, דווקא נשמע מעניין בהתחלה - אירווינג רוזנברג (כריסטיאן בייל) הוא נוכל יהודי בארה"ב של סוף שנות ה-70, שאת כספו עושה מהונאות, רמאויות וכו'. יום אחד הוא פוגש את סידני (איימי אדמס), חשפנית לשעבר שדי דומה לו באופי, והניצוץ שביניהם מיד מוביל להתאהבות, ואח"כ להפיכתם לצמד נוכלים שעובדים על אנשים באמצעות הונאות בנקים שהן סוג של גרסה מוקדמת לתרגיל העוקץ הניגרי. ה"עסק" והאהבה ביניהם פורחים, עד שיום אחד הם נתפסים בזמן ביצוע אחת התרמיות שלהם על ידי סוכן ה-FBI ריצ'י דימאסו (בראדלי קופר) שבמקום לעצור אותם, מציע להם עסקה - הם לא יושלחו לכלא, בתנאי שבמקום להמשיך עם ההונאות שלהם לרווחה עצמית, הם יצטרכו להשתתף במזימה שדימאסו רוקח לחשיפת אנשי ציבור מושחתים. בלי הרבה ברירה, הם מסכימים, וכך יוצאים ל"מסע" להפללת קרמיין פוליטו (ג'רמי רנר), ראש עיריית קמדן בניו ג'רזי שבכוונתו לבנות מחדש את אימפריית ההימורים של אטלנטיק סיטי, ולא אכפת לו אם הוא ייאלץ לכופף חוקים כאלה ואחרים כדי לעשות את זה. וכך השלישייה המוזרה הזאת יוצאת להטמין מלכודת לעכבר, כשהם צריכים להתמודד עם פוליטיקאים מושחתים, עם עניינים משפטיים מעצבנים, עם המאפיה וגם עם עצמם - העובדה שבין ריצ'י, סידני ואירווינג מתפתח משולש אהבה, ולאירווינג יש בעיות עם אשתו הלא יציבה רוזלין (ג'ניפר לורנס) ובנו החורג דני, בטח לא עוזרת.

אז יאללה, מותחן דמויות מעניינות וכיפיות, סקס, דיסקו ורוקנרול, תככים ומזימות על כל צעד ושאל. ואפילו את זה ראסל מצליח לעשות לא מעניין.

כן, ברצינות, סליחה על האנטי שלי, אבל בפעם השלישית ברציפות, אני ממש מתקשה להבין את החיבה המטורפת לעבודת הבימוי שלו מעבר לבימוי השחקנים. קיבלתי בסרט הזה בדיוק את אותו בימוי חסר השראה ומקוריות שהיה ב"פייטר". לראסל אין שום סגנון, הבימוי שלו כאן בנאלי ויבש. ראסל לא יודע איך לעשות שימוש מעניין בכלים הטכניים שעומדים לרשותו (מלבד נטייה מעצבנת במיוחד לזומים של מצלמה, שאותי חרפנו עוד ב"פייטר"), לא יודע איך לנצל את המדיום הקולנועי על מגוון אפשרויותיו כדי ליצור סחיפה, ולא באמת עושה משהו כדי לגביר את המעורבות הרגשית של הצופה בסרט. במאי זה לא כמו עורך, או סאונדמן, או בסיסט, שאם לא שמים לב אליהם זה כנראה אומר שהם עושים עבודה טובה. לבמאי צריכה להיות נוכחות, ולראסל אין. ומצד שני, לצד חוסר הנוכחות המורגש של ראסל, בסרט הזה הוא מוסיף משהו קטן שלא היה בסרטיו הקודמים, ואלה רגעים של בימוי שכן מורגש - אבל לאו דווקא טוב. מדי פעם, יש בסרט איזה סצינה שבה הבימוי הופך להיות מוגזם שלא לצורך, ונראה שמהווים ניסיונות של ראסל כן להפגין נוכחות וכריזמה עם הבימוי שלו. אבל במקום להשיג את המטרה הזאת, הם רק מסיחים את הדעת ומרגישים לא במקום - אם אתה כבר עושה בימוי בנאלי ויבש, אז תיצמד לזה! אל תכניס פתאום הגזמות שוברות טון שכאלה. זה כמו לקבל ארוחת גורמה צרפתית במק'דונלדס.
ישנם רגעים מעטים בהם כן יש הברקות בימוי, רק שאלה, למרבה הצער, לא הברקות מקורית וראינו אותם כבר באלף סרטים אחרים. לפעמים זה מרגיש לא פחות ולא יותר מאקט של עצלנות - לדוגמה, אם יש משהו שאני ממש אוהב בסרטים זה סצינות שבהן הדבר היחיד שיש בפסקול הוא שיר כלשהו, כשכל הדיבורים והרעשים האחרים בסביבה של הסצינה מושתקים. זה קורה ב"חלום" יותר מפעם אחת, ומתחיל בשלב מסויים להרגיש כאילו ראסל ניסה למלא את החלל הרגשי שהבימוי שלו יצר באמצעות שיר שיכול להתאים לסיטואציה. וזה חבל, כי זה קצת פוגם בדבר היחיד שראסל יודע לעשות טוב חוץ מבימוי שחקנים, וזה יצירת אווירה. בדיוק כמו שהוא שחזר במדוייק את הסביבה והאטמוספירה של פרבר מלוכלך במסטצ'וסטס של הניינטיז, כך הוא משקיע בו בצורה מטורפת בשחזור של האווירה של סוף שנות ה-70. הוא תופס את התקופה, על כל מאפייניה - התרבות, סגנון הדיבור, התסרוקות (המזעזעות), התלבושות, המוזיקה והריקודים, ה"גלאם" והבומבסטיות - באופן מושלם. רק חבל שהוא מתעסק בזה טיפ טיפונת יותר מדי. סחיפה זה דבר טוב והכל, אבל גם לזה יש גבול.

ומילא אם הבימוי הבעייתי היה הדבר הלא טוב היחיד בסרט, לפחות זאת לא הפתעה אצל ראסל. אבל אם זאת אמורה להיות הדרך של דייוויד או. ראסל החדש להוכיח את עצמו גם ככותב - ובכן, הוא תסריטאי יותר גרוע משהוא במאי. כל דבר שאפשר לצפות מתסריט, ברמות הכי בסיסיות, לא נמצא כאן. הזדהות כלשהי עם הדמויות? עם כמה שהסרט מפרט על הרקעים והמאפיינים שלהם (ודווקא את זה עושה מצויין), אין באמת תחושה של התחברות אל הדמויות בהקשר של נסיבות הסיפור. זה נראה כאילו הן הוצבו בסיטואציות מסויימות סתם כי ככה, ואין הרגשה שמישהו באמת עושה משהו או לוקח יוזמה כלשהי. אנחנו מכירים את הדמויות האלה כ"כ הרבה בסרט, ומעטים הרגעים שבהם אנחנו באמת יודעים מאיפה הן באות, לאן הן הולכות ומה הן רוצות. תחושת מטרה והתקדמות אליה? לא, תשכחו מזה. הסרט מרגיש, לפחות בשתי המערכות הראשונות, כמו סדרת אירועים ונסיבות שהדמויות נקלעות אליהן, ללא הרבה קישור ביניהם. מה גם שבשל האופי הדוחה של רוב הדמויות, נדמה לפעמים שמי שאמור להיות ה"נבל" של הסרט בכלל לא נבל, אלא אדם נורא נורא נחמד לידן. סדר? העלילה כ"כ מסודרת ומבולגנת, יש בה אינסוף קווי עלילה, תפניות ועניינים צדדיים עד שאפשר לאבד את הצפון. לעזאזל, לסרט יש 3 קולות מספרים - הוא אפילו לא החליט מאיזו נקודת מבט הוא מסופר! מיקוד? הסרט לא מצליח לרגע להחליט מה העיקר ומה התפל, האם היחסים בין הדמויות הם עלילות משנה לעניין ההונאות והפוליטיקה, או שההונאות והפוליטיקה הם עלילת המשנה והיחסים בין הדמויות מהווים את המסגרת. בגלל זה, אגב, הסרט הופך לארוך הרבה יותר ממה שהוא צריך להיות. בקלות אפשר היה לקצץ איזה 20 דקות ממנו.
כמו בתחום הבימוי, גם בתסריט יש דבר אחד חיובי מאוד שעומד בניגוד גמור לשאר הדברים בו. התסריט, למרות כל הבעיות בו, לפחות נפטר מהנטייה המרגיזה שהייתה לראסל בשני הסרטים האחרונים שלו, וזה ליצור סרט שבעלילה שלו "לא רואים סנטימטר קדימה, אבל רואים קילומטר קדימה". פעם הוא ידע רק לכתוב או ליצור סיטואציות שהיו מרתקות ברמת הסצינה, אבל בסופו של דבר הסרט בכלליותו היה צפוי ממרחק רב. ופה, למזלינו, זה כבר לא קיים. לכל אורך הסרט יש סיטואציות מרתקות ומעניינות, אבל הפעם הן לא מתפקדות רק כטובות בפני עצמם, ולסרט עצמו גם יש תהליך נרטיבי שאי אפשר לצפות מראש. למרות כל הברברת והבלגן שבתחילתו, הסרט משתפר פלאים במערכה האחרונה שלו ונותן סוף לא רע ומעניין מאוד לכל הסיפור. ועדיין, גם את הדברים האלה הסרט לא מעביר בדיוק כמו צריך, וזה לא מפצה לגמרי על הבעיות שבו. ולחשוב שהתסריט הזה עלול לזכות באוסקר על חשבון "היא".

כן, אני נשמע ממש כועס. אז למה בכל זאת שווה לראות את הסרט הזה? לא פלא, אבל המשחק והדמויות. בחיי, מי פה לא מספק את הסחורה?

כריסטיאן בייל נותן את אחת ההופעות הכי טובות בקריירה שלו לטעמי, רק מוכיח למה הוא נחשב לאחד השחקנים המגוונים והמוכשרים של הדור שלנו. זה לא רק העובדה שהוא גידל כרס ענקית רק כדי להיכנס לדמות (ההפך ממה שהוא עושה בדרך כלל), אלא גם איך שוב הוא מצליח להיבלע בדמות של נוכל חלקלק שיודע לצאת ממצבי לחץ מחד, פתטי ומוזנח מאיד, ועל הדרך גם רומנטיקן חסר תקנה. איימי "Boobs" אדמס גם נותנת הופעה נפלאה, שמתמקדת בעיקר בזגזוגים תכופים במהלך הסרט - גם ממבטא אמריקאי לבריטי, וגם מאישה שברירית לחזקה ודומיננטית. לא משנה מה המצב שלה, היא עושה את זה מצויין. בראדלי קופר ממשיך את מגמת המהפך שלו משחקן קומדיות גסות לשחקן איכותי, ונותן גם הוא הופעה נהדרת בתור הסוכן המנוסה אך ילדותי, שאומנם מנסה להיות תמיד בשליטה, אבל לא תמיד מצליח לו. קופר הופך את השאפתנות של הדמות הזאת לנוגעת ללב, ובסצינה אחת שבה העניינים מתרסקים לו - הוא כן גרם לי להבין למה העמידו אותו לאוסקר (עד שצפיתי בסרט הייתי סקפטי לגבי זה). ג'ניפר לורנס אומנם מופיעה בתפקיד די משני ומצומצם, ליהוק די אמיץ למי שהיא כנראה כוכבת הקולנוע הכי פופולארית בעולם, אבל עדיין גונבת את ההצגה בכל פעם שהיא על המסך. דמות האישה חסרת האחריות, הלא יציבה ובעל הפיוז הקצר יושבת עליה בול, והיא לגמרי מתפרעת עם התפקיד הזה - יעידו שתי סצינות בלתי נשכחות בכיכובה, אחת כוללת שירותים וליפסטיק, והשנייה ספונג'ה ופול מקרטני. כשהיא מופיעה בסצינה, ברור שהולכות להיות צרות, פשוט כי היא נמצאת כ"כ עמוק בתוך המג'נונה הזאת. ג'רמי רנר, למרות היותו הדבר הכי קרוב בסרט לנבל, מצליח ליצור סימפטיה אליו - אדם שאומנם לא בוחל באמצעים כדי להשיג את מטרותיו, אבל כן מצליח לגרום לצופה להבין שאולי הוא צודק, ודווקא כן עושה את זה לטובת הקהילה. השחקנים לא טובים רק בפני עצמם, אלא גם אחד עם השני - לא משנה איזה קומבינציית דמויות יש על המסך, יש ביניהן כימיה מטורפות. גם כשהם מקבלים סצינה משעממת ומרוחה - השחקנים הופכים אותה לברת צפייה בקלות.

אז מצטער, אבל אני עם ראסל גמרתי. טוב, אולי לא בדיוק. הוא הרי הולך להיות מועמד לאוסקר עוד פעמים רבות, סביר מאוד להניח, וכמישהו שתמיד מנסה לראות את כל המועמדים לאוסקר, אני מניח שאני אמשיך לראות את הסרטים שלו. ובתכלס, זה לא כאילו הוא במאי רע, רק נורא בינוני ובנאלי. לא כל מתופף צריך להיות דני קארי/מייק פורטנוי/ניל פירט/דייב לומברדו, ולא כל במאי צריך להיות קוארון/טרנטינו/בויל/סקורסזה. והרי לראסל יש תכונות טובות - כמו שאמרתי, למרות הכל הוא עדיין אשף בבימוי שחקנים וכמעט אשף ביצירת אווירה. ובכל זאת, אני לא יכול שלא להתאכזב ממנו שוב. קשה לי להבין למה דווקא הוא זוכה לכזאת הצלחה מטורפת, אהבה חסרת גבולות מהתעשייה, מהמבקרים ומהקהל. "חלום אמריקאי" השיג את כל אלה, אבל לא את ההערכה שלי. הדברים הטובים בו, כמו המשחק והאווירה, בהחלט הופכים אותו לשווה צפייה, אבל אני לא באמת חושב שזה מחייב קולנוע, אלא אם כן דחוף לכם לראות אותו לפני האוסקר. מבחינתי, מדובר בסטרייק שלישי עבור ראסל - והוא בחוץ. מי יודע למה אני לא מתחבר אליו, אולי זה איזה אנטי בתת מודע שלי, שלא סולח לו על זה שבגללו לכריסטופר נולאן אין מועמדות לאוסקר. אבל אני כן יודע שעם שלוש מועמדויות תוך 3 שנים על 3 סרטים שמועמדים לפרס הסרט (אתם יודעים, הישג שלאנשים כמו ספילברג לקח כמעט 20 שנה להגיע אליהם), הוא כנראה הולך לקבל עוד הרבה מועמדויות, ולפי ההיגיון, זכייה אחת לפחות שבטח איננה רחוקה - ואלא אם כן הוא יחזור לסרטי האינדי הניסיוניים והמוזרים שלו, אני לא אוכל יותר לעולם להיות מופתע ממנו לרעה, אלא רק לטובה.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הזאב מוול סטריט

09/02/2014


במאי: מרטין סקורסזה
שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, ג'ונה היל, מרגו רובי,  קייל צ'נדלר, ג'ון ברנתל, רוב ריינר, ז'אן דוז'ארדן, מת'יו מקונוהי
תסריט: טראנס ווינטר (על פי האוטוביוגרפיה של ג'ורדן בלפורט)
ז'אנר: קומדיה שחורה
שנה: 2013

וול סטריט, ני יורק סיטי. השנה היא 1987. משבר כלכלי שפוקד את ארה"ב פוגע גם באיש העסקים הצעיר ג'ורדן בלפורט (ליאונרדו דיקפריו) שזה עתה סיים את התמחותו כברוקר בבורסה, ומאלצת אותו להתחיל לעבוד בחברת השקעות קטנטנה, אותה הוא הופך לחברת ענק על ידי שימוש בהונאות, תחבולות ורמאויות שהוא למד ממעסיקיו החלקלקים בוול סטריט, בעזרת שותפו דוני אייזוף (ג'ונה היל). בלפורט כעת להתמודד עם מציאות חדשה: איש עסקים שעושה מיליונים בשנה על חשבון משקיעים תמימים שעליהם הוא עובד וגורם להם להפסיד את כל כספם - ביום; נהנתן מגעיל שמשתמש במיליונים שצבר על מנת להשיג דברים יאכטות, מסוקים, אחוזות, ואישה דוגמנית, ולספק את התמכרותו להילולות מטורפות ומוגזמות, לסמים מכל הסוגים ולסקס עם כל דבר שזז - בלילה (ולפעמים בעצם גם באמצע יום העבודה). אויביו החדשים (ה-FBI שעלה על הדרכים הלא בדיוק חוקיות שאיתן הוא בנה את החברה) בחרו לקרוא לו בשם "הזאב מוול סטריט".

(במידה ולא הבנתם מה אמור להיות מצחיק בפסקת תיאור העלילה הזאת, תצפו בזה ואז תבינו)

חלקכם יודעים את זה וחלקכם לא, אבל האורך של הסרט הזה הוא 3 שעות. יותר ארוך מסרטי "ההוביט" האחרונים. הגודל של הסרט בהחלט בולט ברמה שאפשר לכנות אותו "סאגה" או "רחב יריעה". הסרט בסופו של דבר מתאר 12 שנים מחייו של בלפורט, מעלייתו ועד לנפילתו (?) הבלתי נמנעת. נשמע כמו מתכון לדרמה ארוכה, נסחבת וכבדה? ההפך הגמור הוא הנכון. אתם בהחלט תוכלו לא לאהוב את מה שרואים על המסך במשך 3 שעות, אבל מה שבטוח, אתם לא יכולים להשתעמם מזה. שלוש דקות לתוך הסרט, אנחנו רואים את דיקפריו מסניף קוקאין מתחת של זונה, ותאמינו לי, זה נהיה הרבה יותר גרוע משם. יש פה כמות בלתי נתפסת של עירום ומין, של סמים ושל מסיבות פרועות, וכל שימוש באחד מאלה יותר קיצוני מזה שבא לפניו. ובאופן מפתיע, הדברים האלה לא מרגישים מאולצים אלא טבעיים לגמרי. זה בדיוק העולם שבו חיות הדמויות האלה, עולם שבו לבלוע הן מרשות לעצמן להביא תזמורות מצעדים או חשפניות (או גם וגם) למשרד, לעשות דברים שמתקרבים מאוד לאורגיה בשעות היום, לעשן סמים ולקחת גלולות כדי לשפר את הביצועים בזמן העבודה, להתעלל בחיות וגמדים לשם בידור ולתקוע סכינים בגב לחברים, ככה על הדרך. זה רק קצה הקרחון של מה שהולך שם, ועדיין, לא משנה כמה הסרט הזה חסר בושה וחסר גבולות, בשום רגע לא הרגשתי שמדובר במשהו שנועד רק כדי לזעזע. אם כבר, זה נועד להצחיק. "הזאב מוול סטריט" הוא ככל הנראה אחד הסרטים הכי מצחיקים שיצאו בשנים האחרונות. אני מדבר פה על דיאלוגים יותר מצחיקים ומקוריים ממה שטרנטינו עשה בזמן האחרון, על סיטואציות קומיות מוטרפות שאפילו שיתוף פעולה בין סת' רוגן למונטי פייתון היה יכול להניב ועל בדיחות שאני חייב להעיד שגרמו לאנשים באולם שבו צפיתי להשתנק לא מעט פעמים במהלך הסרט.

טענה שכבר נאמרה הרבה פעמים על הסרט הזה, היא שבדיוק מאותן סיבות שציינתי למעלה, הסרט הזה קצת חסר עלילה. זה, אם תשאלו אותי, לא נכון בכלל. נכון, הסרט לא מקדיש את כל כולו לקידום העלילה, אבל זה לא כאילו היא לא נמצאת שם. "הזאב מוול סטריט" הוא לא 'ספרינג ברייקרס' או 'אי שם', כלומר, הוא לא רצף של תמונות נעות ללא קשר כלשהו. הדבר שמקשר את התמונות האלה הוא עלילה שברגע שמצליחים לאתר אותה מתחת לכל הפראיות והצחוקים והגועל, מתגלה שהיא מרתקת ואפילו אפית בגודל שלה וברמת הסיכונים שלה. היא ממש עם מבנה נורמלי של תסריט עם התחלה אמצע סוף, היא מפותלת, הוא מסועפת והיא מלאה בדמויות וקווי עלילה שונים. התסריטאי, טרנס ווינטר יודע לשלב את שלושת קווי העלילה העיקריים שבו, שלכל אחד טון שונה (העלילה על עלייתה של החברה והתרסקותה היא העלילה הקומית, העלילה על חקירת ה-FBI היא עלילת המתח, והעלילה על חייו האישיים של בלפורט ויחסיו עם משפחתו וחבריו הם הדבר היחיד בסרט הזה שמתקרב לדרמה) באופן שמרגיש טבעי וזורם ואף אחד לא גונב פוקוס מהאחר.

בסרט של שעה וחצי או שעתיים זה בהחלט היה מספיק, אבל בגלל שמדובר בסרט של 3 שעות, יוצא שהוא עוסק בעלילה הזאת חצי מהזמן. במילים אחרות, חצי סרט, אולי אפילו יותר, הוא פילר אחד גדול. על כל סצינה שמקדמת את העלילה בצורה משמעותית, יש לפחות שתיים שלא. בהרבה סרטים אחרים, הייתי רואה את זה כמשהו שלילי, אבל פה מדובר בדבר חיובי מאוד. אז נכון, סצינת כמו שיחה של דיקפריו והיל על גילוי עריות, או דיונים משרדיים על האומנות הנעלה של זריקת גמדים למטרה, לא באמת מקדמות את העלילה קדימה. אבל מה שהם כן עושות, זה לבנות את העולם, את הדמויות ואת הרקעים של הכל. האווירה והטונים של הסרט נבנים בסצינות האלה, ודווקא בגלל כמות הזמן הלא פרופורציונלית שווינטר מקדיש לבנייה הזאת ולרקע הזה, העלילה האמיתית הרגישה, לפחות לי, הרבה יותר סוחפת, כי כל מה שמסביב רק גרם לי להיות יותר מעורב בעולם הזה ובחיי הדמויות שלו, וגרם לי להתעניין במעלליהם הרבה יותר. ובכלל, לא משנה אם הסצינות מקדמות את העלילה או לא, הן פשוט כתובות נהדר ומבדרות כהוגן. לא משנה אם זאת סצינה קומית חסרת חשיבות שבה בלפורט מנסה ללמד את אנשיו איך למכור עט, או סצינה שבה הוא נפגש עם סוכן ה-FBI שצד אותו לשיחה מותחת ומורטת עצבים בטירוף - ווינטר, הוא תסריטאי נהדר שכותב תהליכים, דיאלוגים וסיטואציות בצורה מרשימה ביותר. אם לעשות השוואה מהעולם הקולנירי, זה פשוט אנטריקוט מעולה שיש לו הרבה מאוד שומן – ובאופן אישי, אני נורא אוהב את השומן של הסטייקים.

צפייה בסרט הזה, שהוא קומדיה שחורה ורקובה ובלתי שפויה ועמוסה בסקס וסמים, ולאחר מכן צפייה ב"הוגו", סרטו הקודם של מרטין סקורסזה, רק מקבעת את מעמדו כאחד הבמאים הכי גדולים שחיו אי פעם. זה קצת לא ייאמן איך הוא עשה את הסרט הזה, כשבסך הכל לפני שנתיים הוא עשה סרט פנטזיה חמוד לילדים. בגיל 71, הוא לא מראה אפילו סימן אחד קטנטן של התדרדרות כלשהי, בניגוד לנניח קלינט איסטווד. הוא ממציא את עצמו מחדש בסרט הזה כמו גדול, תוך כדי שהוא מביא את כל הניסיון הקולנועי שהצטבר אצלו מאז 67'. השליטה שלו במדיום הקולנועי על כל רבדיו פשוט מעוררת השתאות, ואין סצינה שבה אין לו לפחות הברקה קולנועית אחת. הוא עושה שימוש נפלא בכל הכלים הטכניים האפשריים שלרשותו*, מקפיד ומדייק אפילו על סצינות שיחה כמו שהוא מקפיד על סצינות אקשן, ורואים הבחור יודע בדיוק איך צריך לביים קומדיה, איך לביים סרט מתח ואיך לביים דרמה קשה - והעובדה שהפעם הוא עושה את זה באותו סרט היא פשוט מדהימה לטעמי. סצינה אחת בסרט, ואני חושב שאנשים שכבר צפו בו יידעו על מה אני מדבר, היא אחת מפסגות היצירה הכי גדולות שסקורסזה הוציא תחת ידו, ושוב, מדובר באותו אדם שביים את "החבר'ה הטובים" ו"נהג מונית". אני לא יכול לחשוב על במאים אחרים בקאליבר שלו, שעובדים כבר 40 שנה, ועד היום יכולים להפיק כאלה דברים שנכנסים היישר פלנתיאון שלהם.

(* חובה לציין בהקשר הזה את עבודת העריכה המדהימה של תלמה סקונמייקר - בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט של 180 דקות שבגרסתו המקורית הגיע אפילו ל-220, זה לגמרי לא מובן מאליו שהיא הצליחה לדעת איזה סצינות צריך להוריד, איזה להשאיר, ובאיזה סדר לערוך את הנותרות. היא אחת הסיבות לכך שהסרט זורם וממוקד לכל אורכו, לא חוזר על עצמו ולא משעמם, ומרגיש כמו סרט של שעה וחצי למרות שבפועל הוא הרבה יותר)

אז אם לא הובהר, מדובר בסרט שכתוב מדהים, מבויים מדהים וערוך מדהים. ועדיין, הגורם האחרון להצלחה שלו הוא השחקנים, ובראשם האחד שמופיע ב-999 מתוך 1000 הסצינות, ליאונרדו דיקפריו. תשמעו, מעולם לא חשבתי שהוא שחקן רע. היו לו הופעות נהדרות ב"תפוס אותי אם תוכל", "הטייס" ו"לגעת ביהלום". אבל בחיי, אחרי מה שהוא עשה בסרט הזה וב"ג'אנגו ללא מעצורים" בשנה שעברה, מישהו צריך לוודא שלפחות ב-5 השנים הקרובות הוא יימנע לחלוטין מדרמות. "הזאב מוול סטריט", וסליחה על ההגזמה, הוא פשוט הופעת חייו של דיקפריו, נכון לכרגע. מסתבר שתפקיד הנבל האגו מניאק חסר הרסן יושב עליו במדוייק. הוא יודע להעביר בו זמנית, כמו גדול, את המניאקיות של הדמות הראשית מחד ואת הפתטיות מעוררת הרחמים שלה מאיד. לבחור יש תזמון והגשה קומיים מהסוג שאי אפשר ללמוד, אלא רק להיוולד איתם, והסרט נותן לו הרבה הזדמנויות להתפרע ולצאת מדעתו באופן הכי מוצלח שיש. אפילו במעט הסצינות שבהם יש לו הזדמנות גם לתת איזה הופעה דרמטית, הוא מצויין.

גם את שאר הקאסט חשוב לציין, כמו ג'ונה היל בתפקיד חברו ויד ימינו של דיקפריו. אומנם המועמדות שלו לאוסקר תמוהה בעיניי כי הוא בסך הכל חזר פה בהגזמה על הטייפקאסט שדבק בו עוד מימי ג'אד אפאטו, אבל הוא לפחות מבצע את התפקיד הקבוע הזה שלו באופן נהדר, ויש סצינה אחת שבה אפשר להיזכר למה לפני שנתיים הוא קיבל מועמדות אוסקר על סרט אחר. מרגו רובי משחקת את נטלי אשתו השנייה של בלפורט, וגם היא מעולה לטעמי - מתחילה את הסרט בתור פרחה ששיא התחכום שלה הוא שימוש ביופי הפלילי שלה בשביל להשיג מה שהיא רוצה, ולאט לאט מתפכחת ונהיית בעלת מודעות עצמית באופן אמין ביותר. קייל צ'נדלר משחק את סוכן ה-FBI שצריך לצוד את בלפורט, ומגלם היטב את הדמות שלמרות היותה בצד הנכון של החוק, היא אינה פחות מפולפלת וערמומית מאשר הרמאים הגדולים בוול סטריט. לצידם, משובץ הסרט בהופעות קטנות יותר, אך נהדרות אחת אחת: רוב ריינר בתפקיד אביו היהודי והעצבני של בלפורט, ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט") כשבנקאי שווייצרי שמסייע לבלפורט, מת'יו מקונוהי שאומנם לא יזכה באוסקר על הסרט הזה כפי שהוא יעשה עם "מועדון הלקוחות של דאלאס", אב כן נותן הופעה קצרצרה ואגדית בתחילת הסרט, בתור המעסיק הראשון של בלפורט, האחד שמלמד אותו הכל על סקס וסמים. הייתי ממשיך ומפרט עוד ועוד על שלל ההופעות הנהדרות בסרט, אבל אני רוצה לתת לכם לגלות קצת בעצמיכם.

הדבר שהכי מעורר מחלוקת לגבי הסרט הזה, הוא עניין המסר שלו. אומנם לא הבהרתי את זה מספיק, אבל הרבה מהזעזוע של הסרט נובע מכך שהוא רקוב מוסרית בצורה כמעט חסרת תקדים. ג'ורדן בלפורט הוא חלאת המין האנושי, אדם אגואיסט ומסריח שנראה שכל מטרתו בחיים היא לנפנף בזין שלו מול העולם, ולומר לכולם ששלו גדול יותר, ובמקרה שהוא עצמו שוכח את זה, הוא יזכיר גם לעצמו. לא משנה במי הוא צריך לפגוע או איזה קוד מוסרי הוא צריך לשבור בשביל להשיג את מטרותיו, הוא לא שם על שום דבר. גם לכל האנשים בצוות שלו אין ממש תכונות טובות לרפואה, והם עושים מעשים שפלים במיוחד לא פחות מהבוס שלהם (השיא מגיע בסצינה שבה ג'ונה היל מעולל דבר שהוא בגדר פשע כנגד חיות הים באשר הן). גם דמותה של אשתו בלפורט, שמוצגת כקורבן, היא לא בדיוק טלית שכולה בלונדינית, ואפילו העוגן המוסרי היחיד שבסרט, סוכן ה-FBI שרודף את בלפורט, מוצג כמישהו שעושה את זה רק כי הוא חייב ומובהר שהוא בקלות היה יכול להיות בצד של ה"רעים" אם היה בוחר מסלול אחר לקריירה שלו.
אז השאלה היא מה לומדים מזה? האם הסרט מצדיק את רוע הלב הזה שנוטף ממנו? ובכן, זה תלוי. הוא מאוד נהנה מהרוע של הדמויות שלו, זה נכון, ואין ספק שאפילו דברים די מזעזעים כמו סצינה אחת שבה ההתמכרות של ג'ורדן לסקס גורמת לו לעשות משהו ממש רע במטוס - מוצגים בהקשר קומי ומוגזם מאוד בד"כ. אבל מצד שני, יכול להיות שההגזמה היא בדיוק הקטע. הרוע של כל הנוכחים בסרט הופך בשלב מסויים לפארודיה רצחנית על עצמו. הסרט מציג את החיים של הדמויות בדרך הכי בומבסטית וחסרת כל עידון שאפשר, כי מה לעשות, ככה הדמויות הללו רואות את העולם. הסרט, לפיכך, לא נהנה מעצם היותן של הדמויות אגו-מניאקיות ברמות אסטרונומיות וחסרות כל טיפת מוסר, אלא נהנה מזה שזה מאפשר להציג אותם באופן הכי משפיל שיש. זאת כרוניקה של התאווה הטבעית שיש לבני אדם - לכוח, להשפעה, לכסף ולהנאה - אבל המסר פה הוא לא "כסף וכוח הופכים אותך לרע", אלא יותר משהו בסגנון "כסף וכוח יעשו לך כיף, אבל זה יהפוך אותך לפתטי במיוחד וחסר כל ערך". כשמגיעה סצינה שבה בלפורט עורך מסיבת סקס על היאכטה בת 3 הקומות שלו עם מנחת לשני מסוקים על סיפונה רק כי הוא יכול, אתה לא משועשע בגלל שאתה שמח בשמחתו של ג'ורדן, אתה משועשע כי זה דבר כ"כ פתטי, שזה אשכרה מזעזע. אישית, נכנסתי לסרט הזה במחשבה שיום אחד בא לי מלא כסף. כשיצאתי עדיין הבנתי שבא לי מלא כסף, אבל אני בחיים לא ארצה להגיע למצב שבו יש לי כ"כ הרבה ממנו שאני אוכל לעשות דברים כמו שבלפורט עושה בסרט הזה.

אם תשאלו אותי, "הזאב מוול סטריט" הוא ללא ספק הדבר הכי טוב שמרטין סקורסזה עשה מאז "החבר'ה הטובים". אני "השתולים", "הטייס", "קזינו" ו"פסגת הפחד" כולם סרטים טובים עד מעולים, אבל בחיי שב"הזאב" סקורסזה התעלה על עצמו. אני עדיין לא יודע אם זה הסרט האהוב עליי מ-2013, אבל מה שבטוח, זה הסרט היחיד מהשנה הזאת שבתכלס אין לי שום דבר רע להגיד עליו. אפילו בסרטים שהתברגו ממש קבוע ברשימת סרטי השנה שלי, סרטים שאני מאוהב בהם כמו "היא", "מי מפחד מהזאב הרע", "טינופת" או "כח משיכה" אני הצלחתי למצוא לפחות דבר אחד שהפריע לי - ובזאב מוול סטריט לא הצלחתי למצוא. כמובן, מרכיבים מסויימים בו יותר טובים מאחרים באופן ניכר, ואני לא אשקר אם אומר שאני הרגשתי שלפעמים העירום וההילולות המוצגות על המסך טיפה עברו את גבולות הטעם הטוב והרגיש לי לא נחוץ - אבל מזמן לא נתקלתי בסרט כזה מבדר, סוחף, לא שגרתי ומלא בהברקות. "הזאב מוול סטריט" הוא סרט שאני בטוח שלמרות התגובות המעורבות שהוא קיבל מהקהל, יגיע ככל שהשנים יעברו למעמד של קלאסיקה ויצירת מופת, סאגה אפית שתפסה באופן מושלם את סוגיית התאווה של המין האנושי. אם הייתי חבר אקדמיה, הקול שלי לגמרי היה הולך אליו בהצבעה לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר הקרוב.

לדף הרשומה

ניתוח המועמדים לאוסקר - פוסט מתעדכן (ובשלב מסויים זה יהיה "מדריך למהמר")

19/01/2014

אז, הוכרזו המועמדם לאוסקר. מה אני אומר, ככה אני רוצה את המועמדויות שלי. כמובן, יש הפתעות. חלקן משמחות, חלקן לא. השמטות או מועמדויות לא מוצדקות יש גם השנה. ובכל זאת, בגדול, זאת רשימה מוצלחת מאוד שכבר שנים לא הייתה דומה לה באיכותה. בפוסט זה אבדוק עד כמה הצלחתי בניחושים שלי, אהמר על הזוכים ב-10 הקטגוריות החשובות ביותר ולבסוף אשאיר מקום לעדכונים שיגיעו בהמשך, כי בכל זאת, האוסקר הוא הסוף של תקופת הפרסים שהולכת להימשך השנה חודש וחצי ודברים יכולים להשתנות.

הסרט הטוב ביותר
חלום אמריקאי
קפטן פיליפס
מועדון הלקוחות של דאלאס
כח משיכה
היא
פילומנה
נברסקה
12 שנות עבדות
הזאב מוול סטריט

אחוזי הצלחה: 8/9 ושארית 1
זאת השנה השלישית שבה הפורמט לבחירת המועמדים בפרס הסרט הטוב ביותר אומר שיהיו בין 5 ל-10 מועמדים, אבל איכשהו בכל הפעמים שבהן זה קרה תמיד היה מדובר ב-9 סרטים. לא יכולים פשוט לסגור על תשעה מועמדים ולגמור עם זה? בכ"מ, הצלחתי לנחש את כל המועמדים, חוץ מאחד בולט - "פילומנה" סרט בריטי שעצמאי, שעושה רושם שהדיח את "להציל את מיסטר בנקס", דרמה אוסקרית ביותר עליה הימרו כולם, וממש מפתיע שלא קיבלה כלשהי הכרה מהאקדמיה, מלבד איזו מועמדות ייצוגית בפרס הפסקול. ביחד איתו, סרט נוסף שעושה רושם שנפל הוא "בתוך לואין דייוויס" של האחים כהן עליו הימרתי כסרט העשירי ברשימה, שמועמד לשני פרסים בלבד - הצילום ועריכת הסאונד. מסתבר שההצלחה שלו בקרב המבקרים לא התרגמה להצלחה בקרב האקדמיה. ובכל זאת, כל החשודים האחרים הרגילים נמצאים כאן. מי ינצח? ובכן, בואו נצמצם. מלבד מקרים חריגים כמו בשנה שעברה עם "ארגו", תמיד צריך להסתכל קודם על הסרטים שמועמדים גם לפרס הבימוי. הסרטים שלא מועמדים אליו נחשבים בד"כ כקישוט. הקישוטים השנה, עושה רושם, הם פיליפס, דאלאס, היא ופילומנה. זה מותיר אותנו עם חמישה סרטים שמועמדים לפרס הבימוי, מהן ניתן גם להוריד שניים - "נברסקה" שהגיע רחוק אבל כל הנתונים אומרים שלא יגיע רחוק יותר, ו"הזאב מוול סטריט" שאולי הצליח להיכנס לרשימה אבל בחיים לא יזכה בשל אופיו הקיצוני והפרוע.
כך שאנחנו נותרים עם שלושה סרטים - "חלום אמריקאי", "כח משיכה" ו-"12 שנות עבדות". האחרון הוא ככל הנראה המועמד המוביל כרגע לפי כל הסימנים - הוא סרט תקופתי שעוסק בנושא חשוב וכבר קטף כל תשבוחת אפשרית מהמבקרים וגם מהקהל הרחב, ולכאורה אין בו שום דבר שיכול להרתיע את חברי האקדמיה, אולי חוץ מאלימות יחסית קשה (שבכל מקרה נתפסת כדרך להציג את הברוטאליות והאכזריות שבעבדות). הוא, ללא כל צל של ספק, הפרונטראנר, כלומר, האחד שסיכוייו לזכייה הכי גדולים, ובכל זאת, כדאי לו להסתכל מעבר לפינה, איפה שיש סרטים שיכולים לגנוב לו את הבכורה. מצד אחד, "כח משיכה", שקיבל יותר מועמדויות מ"עבדות" (כח - 10, עבדות - 9), ויתרונו המסויים הוא העובדה שהוא מהפכה של ממש בדרך שבה אנשים הסתכלו השנה על קולנוע, עם האפקטים והצילום והאווירה והסחיפה פורצי הדרך שלו. ובכל זאת, אותו דבר אמרו על "אווטאר" ו"מלחמת הכוכבים" והם לא זכו. חוץ מזה, הסרט בכלל לא מועמד בקטגוריית כתיבה (כלומר, תסריט מקורי או מעובד), וזאת די חובה שסרט יהיה מועמד בקטגוריית כתיבה כדי לזכות (ב-50 השנים האחרונות זה קרה רק פעמיים). אז מי כן מועמד לקטגוריית כתיבה? ובכן, "חלום אמריקאי" שנראה כמו הדבר שהכי מאיים על העבדות מאז אברהם לינקולן. הוא מועמד בכל הקטגוריות החשובות (סרט, בימוי, תסריט, עריכה) ול-4 פרסי משחק שונים, וביחד עם שתי מועמדויות טכניות נוספות מספר המועמדויות שלו שווה לזה לזה של "כח משיכה". יש לו צוות שחקנים שהאקדמיה נורא אוהבת, במאי שלאחרונה הם נורא אוהבים והוא ככל הנראה נגיש אפילו יותר מ"עבדות". הוא אומנם לא המועמד המוביל כרגע, אבל אם מישהו יכול לזכות על חשבון "עבדות", זה הוא.

 

הבמאי הטוב ביותר
דייוויד או. ראסל - חלום אמריקאי
אלפונסו קוארון - כח משיכה
אלכסנדר פיין - נברסקה
סטיב מקווין - 12 שנות עבדות
מרטין סקורסזה - הזאב מוול סטריט

אחוזי הצלחה: 4 מתוך 5 (כמו ברוב ההימורים שלי כאן)
אפילו שלא ניחשתי במאה אחוז, אי אפשר להגיד שאני מופתע. ראסל, קוארון ומקווין מביימים את שלושת הפרונראנרים, אז המיקום שלהם כאן היה ברור מראש. על שתי המועמדויות האחרות, עושה רושם, התחרו בין השאר פול גרינגראס (קפטן פיליפס), ספייק ג'ונז (היא) אבל נראה שמרטין סקורסזה הצליח להשתחל לשם למרות הקיצוניות של סרטו החדש (וכנראה המועמדות בגילדת הבמאים עזרה), ואלכסנדר פיין נכנס בתוך האחד שלא ניחשתי, למרות שאי אפשר לומר שזאת הפתעה גדולה. ובכל זאת, אף אחד מהם הוא לא המועמד הראשי. התואר הזה שייך לסטיב מקווין, מהיותו האחד שביים את הסרט המוביל השנה, ובנוסף לכך גם ייתן לאקדמיה הזדמנות לתקן עוולה מהסוג שהיא כ"כ אוהבת בכך שהיא תיתן לו את הפרס ותהפוך אותו לבמאי השחור (אבל לא אפרו אמריקני, הוא בריטי) הראשון שזוכה באוסקר, כשהוא רק השלישי שמועמד באופן כללי. גם כאן האיומים היחידים מגיעים מכיוונם של "חלום אמריקאי" ו"כח משיכה" - דייויד או. ראסל, במאי "חלום" מועמד בפעם  שניי ברציפות והשלישית בתוך 3 שנים, מה שמראה שהאקדמיה ממש מגלה לו חיבה, ואלפונסו קוארון ביים את "כח משיכה" באופן וירטואוזי שכבר הרוויח לו לא מעט פרסים.

 

התסריט המקורי הטוב ביותר
חלום אמריקאי (אריק וורן סינגר ודייוויד או. ראסל)
יסמין הכחולה (וודי אלן)
מועדון הלקוחות של דאלאס
נברסקה (בוב נלסון)
היא (ספייק ג'ונז)

אחוזי הצלחה: 4 מתוך 5 (כמו ברוב ההימורים שלי כאן)
האמת שאני קצת מופתע. ידעתי שיש סיכוי גדול שהאחים כהן לא יעשו בכלל חיל בקטגוריית הסרט, אבל ציפיתי שאיזה מועמדות ניחום ייצוגית תינתן להם כאן. מסתבר שטעיתי, ובמקומם נמצא התסריט של "מועדון הלקוחות של דאלאס". התסריט הזה הוא בכל מקרה לא המוביל, כי בקטגוריה הזאת מסתמן מאבק בין שני סרטים - "חלום אמריקאי" ו"היא". הראשון הוא ככל הנראה בין הסרטים הכי חזקים במועמדים, אבל כנראה לא יזכה בקטגוריית הבימוי או הסרט, מה שהופך את התסריט המקורי למקום שבו הוא יכול לזרוח. השני הוא קומדיית מד"ב שלמרות היפסטריותה וחולמניותה הצליחה להיות נאהבת במיוחד על ידי האקדמיה במפתיע. זהו תסריט מהסוג שבדרך כלל זוכה - קטן, אינטליגנטי ועל נושא לא שגרתי, ולכן למרות ההתלבטות אני מהמר על "היא"
.

התסריט המעובד הטוב ביותר
לפני חצות (ריצ'ארד לינקלייטר, ג'ולי דלפי, אית'ן הוק)
קפטן פיליפס (בילי ריי)
פילומנה (סטיב קוגן, ג'ף פוופ)
12 שנות עבדות (ג'ון רידלי)
הזאב מוול סטריט (טרנס ווינטר)

אחוזי הצלחה: 5 מתוך 5
הקטגוריה היחידה בה יצאתי שפיץ וניחשתי במדוייק. מכיוון שהמתחרים "חלום אמריקאי" ו"כוכב משיכה" לא נמצאים בקטגוריה הזאת, אפשר לומר ש-"12 שנות עבדות" די מאבטח לעצמו זכייה כאן. כמובן, זה לא אומר שאין לו איומים, העיקרי שבהם הוא "הזאב מוול סטריט", שכנראה לא הולך לזכות בשום דבר אחר ויש סיכוי לא רע שהתסריטאי שלו, טרנס ווינטר, מאנשי "הסופרנוס" ו"אימפריית הפשע", יקבל את הפרס כניחום לסרטו. הייתי אומר שגם ל"לפני חצות" יש סיכוי מסויים, אומנם ממש מופחת, אבל עדיין סיכוי, בשל היותו הסרט הכנראה אחרון בפרוייקט הקולנוע המרשים של "לפני", טרילוגיית סרטים שהתחילה ב-1992 ואיכשהו כל סרט בה היה מועמד לאוסקר בקטגוריה כתיבה. ובכל זאת, אם אתם רוצים להיות בטוחים, גם פה כדאי להמר על העבדות.

השחקן
כריסטיאן בייל, "חלום אמריקאי
ליאונרדו דיקפריו, "הזאב מוול סטריט"
צ'יטוול אג'יופור, "12 שנות עבדות"
ברוס דרן, "נברסקה"
מת'יו מקונוהי, "מועדון הלקוחות של דאלאס"

אחוזי הצלחה: 3 מתוך 5 (כמו ברוב ההימורים שלי כאן)
האמת, לא חייבים להאשים אותי. השנה הזאת הייתה עמוסה בהופעות גבריות ראשיות מעולות שמצדיקות מועמדות, ועדיין, דווקא אלה שהושמטו הם אלה שלא ציפו שיושמטו. טום הנקס ורוברט רדפורד נחשבו שניהם למועמדים מובילים על תפקידים ב"קפטן פיליפס" ו"הכל אבוד", אבל כנראה שהאקדמיה לא ממש אוהבת סרטים הופעות של אנשים שתקועים על סירה בלב ים במשך סרט שלם. אז מי הכי צפוי לנצח? ובכן, כריסטיאן בייל, עושה רושם, נמצא כאן רק מכוחו של הסרט עליו הוא מועמד, ודיקפריו אומנם נתן מעולה בככל הנראה הסרט האהוב עליי השנה, אבל מדובר בהופעה יותר מדי קיצונית וקומית, ברמה שתספיק למועמדות בלבד ולא לזכייה. שלושת המועמדים שכן חזיתי בעלי סיכוי גדול הרבה יותר. ברוס דרן הוא שחקן ותיק שנמצא ברשימת החשבונות הלא סגורים של האקדמיה, וצ'יטוול אג'יופור נהנה מייתרון שנובע מהיותו הכוכב הראשי של הסרט המוביל לזכייה. ובכל זאת, לאחרונה מסתמן שדווקא מת'יו מקונוהי הוא זה שייקח. כן, עברה על הבחור שנה מדהימה - אחרי שנים של מוניטין של שחקן קומדיות רומנטיות שעיקר תהילתו היא תוצאת החיפוש בגוגל "Matthew McCounoghy shirtless", הוא הפציץ בשנה האחרונה עם לא מעט תפקידים בדרמות מורכבות, ומכל ההופעות המעולות האלה, האחת שהביאה לו את הבאזז היא זאת של הומופוב טקסני חולה איידס ב"מועדון הלקוחות של דאלאס". זה תפקיד מאוד אוסקרי שכבר זיכה את מת'יו מקונוהי ביותר שבחים ופרסים ממה שאפשר לדמיין. אפשר לומר שהוא מועמד מוביל כרגע, למרות שנצטרך לחכות לפרסי גילדת השחקנים שיתקיימו בימים הקרובים כדי לקבוע את זה סופית.

השחקנית
איימי אדמס, "חלום אמריקאי"
קייט בלנשט, "יסמין הכחולה"
סנדרה בולוק, "כוח משיכה"
ג'ודי דנץ', "פילומינה"
מריל סטריפ, "אוגוסט: מחוז אוסייג'"

אחוזי הצלחה: 4 מתוך 5 (כמו ברוב ההימורים שלי כאן)
היחידה שלא חזיתי את מועמדותה היא איימי אדמס, שכבר הספיקה לזכות בגלובוס הזהב על הופתעה ב"חלום אמריקאי". היא הצליחה להדיח מכאן את אמה תופמסון, שעוד לפני שנה נראתה כמו מועמדת בטוחה על תפקידה ב"להציל את מיסטר בנקס", אבל נראה שכשהסרט הזה שקע, הוא הטביע את תומפסון איתו. ולמרות זאת, גם מועמדות שלה אמה תומפסון לא הייתה משנה כלום, כי הקטגוריה הזאת כבר סגורה וחתומה. קייט בלאנשט תיקח את הפרס הזה בעיניים עצומות על הופעתה ב"יסמין הכחולה". אין שאלה אפילו. קשה לחשוב על תסריטים אחרים. נכון, יש פה את מריל סטריפ שמהווה איום מעצם היותה מריל סטריפ, ג'ודי דנץ' שנמצאת כאן במסגרת "פילומנה" המפתיע ואיימי אדמס וסנדרה בולוק שזכו להמון הכרה מהמבקרים וגם להמון פופולאריות, אבל סביב אף אחת מהם אין את הקונצנזוס חסר התקדים על איכות ההופעה של בלאנשט ב"יסמין הכחולה". אלא אם כן יקרה משהו ממש מפתיע, הפרס הזה כבר בכיס שלה, ואם תשאלו אותי - בצדק.

שחקן משנה
ברקאד עבדי, "קפטן פיליפס"
ברדלי קופר, "חלום אמריקאי"
מייקל פאסבנדר, "12 שנות עבדות
"
ג'ונה היל, "הזאב מוול סטריט"
ג'רד לטו, "מועדון הלקוחות של דאלאס"

אחוזי הצלחה: 3 מתוך 5 (כמו ברוב ההימורים שלי כאן)
גם זאת הייתה קטגוריית משחק גברי די עמוסה, אבל בסופו של דבר די טעיתי בה. מסתבר שג'יימס גנדולפיני, כוכב הסופרנוס שהלך לעולמו ביוני האחרון, לא הצליח לקבל כבוד שאחרי המוות על סרטו האחרון ("דיברנו מספיק") כמו שעשה הית' לדג'ר לפני חמש שנים, ובמקומו (ובמקום דניאל ברוהל) נכנסו שני שחקנים שלא ציפיתי לראות כאן: בראדלי קופר, שלא חשבתי שיצליח לבלוט השנה, וג'ונה היל, שבאופן מדהים מקבל מועמדות שנייה שלא צפיתי בכלל שהאקדמיה תחבב, בהתחשב בעובדה שזאת הופעה קומית מטורפת נטו ששיאה היא סצינה שהוא הוא מאונן בהיותו שיכור באמצע מסיבה מלאה באנשים. בכלל, תחשבו על זה - בראדלי קופר וג'ונה היל הם כבר לא סתם שחקנים שהיו מועמדים לאוסקר, אלא שחקנים שהיו מועמדים אליו פעמיים. מי לעזאזל יכל לחזות את זה לפני 3 שנים? ועדיין, אי אפשר לומר שהם המועמדים הרציניים. גם לא מייקל פסבנדר, אם תשאלו אותי. הוא שחקן שמסתובב בהוליווד שנים וצבר קהל מעריצים גדול, גם כזה של סרטי איכות ("רעב" ו"בושה") וגם של שוברי קופות כמו "אקס מן". השנה הוא סוף סוף מצא את דרכו ללב האקדמיה, כשגילם את בעל המטעים הרשע והמתאכזר ב-"12 שנות עבדות". מכיוון שמדובר בפרונטראנר הייתי אומר שיש לו ייתרון, אבל בואו נאמר שאני לא חושב שזאת הולכת להיות המועמדות הראשונה של פסבנדר, הוא המשחקנים האלה שאפשר לדעת שאוסקריהם עוד לפניהם, פשוט, לעניות דעתי, לא השנה. ברחאד עבדי הוא הנציג היחיד של "קפטן פיליפס" בתחום המשחק, וגם מסתתר מאחוריו סיפור מרגש מהסוג שהאקדמיה אוהבת לקדם: הסיבה שהוא גילם פיראט סומאלי כ"כ טוב היא שהוא בעצמו סומלי, פליט ממלחמת האזרחים הקשה שהתרחשה שם, שהיגר לארה"ב ועבד כנהג מונית עד שקיבל את התפקיד בסרט.  ועדיין, גם פה הטנק מגיע מכיוון "מועדון הלקוחות של דאלאס". ג'ארד לטו שיחק שם טרנסג'נדר, כך שהוא נאלץ לבצע טרנספורמציה פיזית ענקית מהסוג שהאקדמיה אוהבת לראות, וגם העובדה שזה תפקידו הקולנועי הראשון מזה 7 שנים שאותן הוא הקדיש לקריירה מוזיקלית עם להקתו "30 שניות למאדים" בטח עוזר. במקרה שלו, באזז הפרסים כבר עצום בגודלו, הוא קיבל בערך כל פרס מבקרים אפשרי והוא ההימור של כולם לזכייה בקטגוריה הזאת. גם שלי.

 

שחקנית משנה
סאלי הוקינס, "יסמין הכחולה"
ג'ניפר לורנס, "חלום אמריקאי"
לופיטה ניוגו, "12 שנות עבדות
"
ג'וליה רוברטס, "אוגוסט: מחוז אוסייג'"
ג'ון סקוויב, "נברסקה"

אחוזי הצלחה: 4 מתוך 5
גם הפעם, היחידה שלא הצלחתי לחזות היא הפתעה, אבל הפתעה ממש נעימה. סאלי הוקינס הייתה נהדרת ב"יסמין הכחולה" לא פחות מקייט בלאנשט שעליה כולם מדברים, ואני שמח שהאקדמיה מסכימה איתי על זה והעדיפה אותה על פני אופרה ווינפרי ב"המשרת". ובכל זאת, היא לא הפרונטראנרית, וכמוה גם לא ג'ון סקוויב, שחקנית אומנם זקנה אך לא וותיקה שזה סרטה הראשון ששם אותה בפרופיל גבוה, ולא ג'וליה רוברטס, למרות קאמבק מוצלח אחרי שנים של מה שנחשב להתדרדרות אומנותית עבורה. התחרות העיקרית כאן היא בין ג'ניפר לורנס ולופיטה ניונגו. ללורנס, שזכתה בשנה שעברה, יש כרגע מוניטין כהדבר הכי אהוב בהוליווד. כבר יותר משנה שהיא הפכה למושא אהבתם של קהל רחב באופן עצום וגם של כל קהילת תעשיית הסרטים, ולא רק בתחום המשחק אלא גם באישיות שלה בחיים הפרטיים, ולכאורה, מדובר במשהו שיכול לעזור לזכות. היתרון העיקרי האחר של לורנס טמון בעובדה של"חלום אמריקאי" יש כאמר 4 מועמדויות בתחום המשחק, אחת בכל קטגוריה. לפי סטטיסטיקה היסטורית, בכל פעם שדבר כזה קרה באוסקר, הסרט זכה לפחות באחד מאותן מועמדויות. גם בראדלי קופר, גם איימי אדמס וגם כריסטיאן בייל אומנם קיבלו את המועמדות הנכספת, אבל הם יכולים רק לחלום על הזכייה, שכן כל אחד מהם נכנס לקטגוריה שהיא שדה מוקשים שבו הוא לא יוכל לנצח. לורנס, לעומת זאת, יצאה ארגנטינה במונדיאל הקרוב וקיבלה הגרלה די קלה ובית נוח. והאמת, בדומה לארגנטינה במונדיאל הקרוב, יש לה איום ניגרי גדול: נבחרת ניגריה במקרה של ארגנטינה, ולופיטה ניונגו מ"12 שנות עבדות". השחקנית הקנייתית האלמונית עד הרגע היא אכן האיום העיקרי והדווקא מאוד פרקטי על הפרס של לורנס. היא קיבלה שבחים מקיר לקיר לקיר לקיר על הופעתה בסרט, ואם לא ציינתי את זה מספיק פעמים - מדובר בפרונטראנר. ל-"12 שנות עבדות" יש 3 מועמדויות משחק, אבל גם צ'יטוול אג'יופור וגם מייקל פסבנדר הם לא מועמדים ראשיים לזכייה בקטגוריות שלהם, ולכן עושה רושם שניונגו היא הסיכוי הכי גדול של הסרט לקחת אוסקר אחד גם על משחק. וחוץ מזה, יש לה יתרון מסויים על לורנס שבסופו של דבר זכתה כולה לפני שנה, בעוד שניונגו היא שחקנית חדשה שרק עכשיו פרצה, וזה כנראה המכשול הכי גדול שהיא מציבה בפנים לורנס.
עדכון: בפרסי ה-SAG (גילדת השחקנים) שחולקו אתמול זכתה ניונגו ולא לורנס. קבלו את המועמדת המובילה שלנו, Folks.

 

אנימציה
הקרודים
גנוב על הירח 2
ארנסט וסלסטין

קפואה
הרוח עולה

אחוזי הצלחה:  4 מתוך 5
את זה לא הרבה צפו. נכון שכבר הרבה זמן "קפואה", שנחשב לסרט האנימציה הטוב ביותר של דיסני מזה שנים היה המועמד המוביל כשהוא הולך ראש בראש עם "הרוח עולה" של מלך האנימציה היפאנית היאו מיאזקי. ונכון שפיקסאר, האולפן הזה שעשה מהפכה בתחומי האנימציה והצליח להעמיד שני סרטים כאלה לאוסקר לסרט הכללי הטוב ביותר בעבר, לא הוציאו השנה יצירת מופת כלשהי. ועדיין, למרות שהוא היה המשכון, "בית ספר למפלצות" (המתאר את עלילות גיבורי הסרט "מפלצות בע"מ" לפני התרחשויות הסרט הראשון) היה סרט נהדר, ועצם היוקרתיות של האולפן שלו נחשבה כמבטיחה לו מועמדות. זה ממש חבל שהוא לא הצליח להשתחל, אבל בכל זאת כאמור הוא לא המועמד המוביל. הייתי אומר שבתחרות בין מיאזקי לדיסני, דיסני ייקחו, פשוט בגלל שלמיאזקי יש אוסקר כבר 11 שנה ולחברת האנימציה של דיסני, באופן ממש אירוני, אין (החברה אומנם המציאה את האנימציה כמו שאנחנו מכירים אותה היום, אך פרס לסרטי אנימציה החל להיות מחולק רק בשנות ה-2000, כשחשבות חדשות כמו דרימוורקס ופיקסאר עושות בה חיל על חשבון דיסני המזדקנת).

 

סרט בשפה זרה
המעגל השבור (בלגיה)
יפה לנצח (איטליה)
ניצוד (דנמרק)
התמונה החסרה (קמבודיה)
עומאר (הרשות הפלסטינית)

אחוזי הצלחה: 3מתוך 5
אז כן כן, יש פה סרט ערבי-פלסטיני. זה אומנם יגרום להרבה מאוד אנשים שלא היו מדברים על האוסקר בהקשר אחר לדבר עליו פתאום, אבל לא צריך להתרגש מזה, הוא לא הולך לזכות או משהו. לא היו הרבה סרטים לא דוברי אנגלית השנה שהיה עליהם קונצנזוס גדול. "ואדג'ה" הסעודי, "העבר" האיראני ו"כחול הוא הצבע החם ביותר" הצרפתי היו כולם מדוברים, אבל לא נכנסו לרשימה - במקרה של שני הסרטים הראשונים, באופן נורא מפתיע. בהעדרם, נשאר בקטגוריה סרט אחד עם מספיק באזז ואהדה, וזהו "ניצוד" הדני. הוא כנראה יהיה הזוכה, למרות הנושא הדי מאיים שלו (סיפורו של אדם שמואשם בפדופיליה על לא עוול בכפו), ואם תשאלו אותי, בצדק. זה לא רק הסרט לא דובר האנגלית הטוב ביותר של 2013, אלא אחד הטובים ביותר של 2013 באופן כללי.

אחוזי ההצלחה שלי בקטגוריות אחרות:
צילום (הגרנדמאסטר, נברסקה, כח משיכה, בתוך לואין דייוויס, אסירים) - 4/5
עריכה (מועדון הלקוחות של דאלאס, חלום אמריקאי, קפטן פיליפס, כח משיכה, 12 שנות עבדות) - 4/5
פסקול (גנבת הספרים,פילומנה, כח משיכה, להציל את מיסטר בנקס, היא) - 4/5
 

 



 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תחזיות אוסקר - 8.1.2014

09/01/2014

בעוד שמונה ימים יוכרזו המועמדים לפרסי האוסקר. זוהי התחזית האחרונה שלי לפני ההכרזה. היא כנראה תעודכן בהתאם להתפחויות אחרונות שיקחו בשבוע הקרוב, אבל סביר להניח שלא בהרבה. אז יאללה.

בכל הקטגוריות השמות מסודרים לפי סדר אלפבתי ולא לפי סדר הסיכויים שלהם למועמדות.

סרט
חלום אמריקאי
קפטן פיליפס
מועדון הלקוחות של דאלאס
כח משיכה
היא
בתוך לואין דייוויס
נברסקה
להציל את מיסטר בנקס
12 שנים של עבדות
הזאב מוול סטריט

הבמאי הטוב ביותר
אלפונסו קוארון - כח משיכה
פול גרינגראס - קפטן פיליפס
סטיב מקווין - 12 שנים של עבדות
דייוויד או. ראסל - חלום אמריקאי
מרטין סקורסזה - הזאב מוול סטריט

התסריט הטוב ביותר
חלום אמריקאי
יסמין הכחולה
נברסקה
היא
בתוך לואין דייוויס

התסריט המעובד הטוב ביותר
לפני חצות
קפטן פיליפס
פילומנה
12 שנים של עבדות
הזאב מוול סטריט

השחקן הראשי הטוב ביותר
ברוס דרן - נברסקה
צ'יטוול אגיופור - 12 שנים של עבדות
טום הנקס - קפטן פיליפס
מת'יו מקונוהי - מועדון הלקוחות של דאלאס
רוברט רדפורד - הכל אבוד

ואולי גם: ליאונרדו דיקפריו - הזאב מוול סטריט

 

השחקן הראשית הטובה ביותר
קייט בלאנשט - יסמין הכחולה
סנדרה בולוק - כוח משיכה
ג'ודי דנץ' - פילומנה
מריל סטריפ - אוגוסט: מחוז אוסייג'
אמה תומפסון - להציל את מיסטר בנקס


ואולי גם: אדל שממשפחהמסובך - כחול הוא הצבע החם ביותר
            ברי לארסון - Short Term 12

 

השחקן המשני הטוב ביותר
ברחאד עבדי - קפטן פיליפס
דניאל ברוהל - Rush
מייקל פסבנדר - 12 שנים של עבדות
ג'יימס גנדולפיני - דיברנו מספיק
ג'ארד לטו - מועדון הלקוחות של דאלאס


ואולי גם: טום הנקס - להציל את מיסטר בנקס

השחקנית המשנית הטובה ביותר
ג'ניפר לורנס - חלום אמריקאי
לופיטה ניוגנו - 12 שנים של עבדות
ג'וליה רוברטס - אוגוסט: מחוז אוסייג'
ג'ון סקוויב - נברסקה
אופרה ווינפרי - המשרת

הסרט הזר הטוב ביותר
נפילת המאגר השבור (בלגיה)
הגרנדמאסטר (הונג-קונג)
ניצוד (דנמרק)
חיים כפולים (גרמניה)
יפה לנצח (איטליה)

סרט האנימציה הטוב ביותר
הקרודים
קפואה
ארנסט וסלסטין
בית ספר למפלצות
הרוח עולה

פסקול
הכל אבוד
היא
כח משיכה
להציל את מיסטר בנקס
12 שנים של עבדות

השיר הטוב ביותב
Let it Go - קפואה
You Can't Fix This - סאונד סיטי
The Moon Song - היא
Young and Beatiful - גטסבי הגדול
Ordinary Love - מנדלה

צילום
כח משיכה (עמנואל לובצקי)
בתוך לואין דייוויס (ברונו דלבונל)
אסירים (רוג'ר דיקנס)
נברסקה (פדון פאפמיכאל)
12 שנים של עבדות
(שון בוביט)

עריכה
כח משיכה
קפטן פיליפס
חלום אמריקאי
12 שנים של עבדות
הזאב מוול סטריט

עיצוב אומנותי
גטסבי הגדול
ארץ אוז
בתוך לואין דייוויס
להציל את מיסטר בנקס
12 שנים של עבדות

עיצוב תלבושות
גטסבי הגדול
ארץ אוז
להציל את מיסטר בנקס
12 שנים של עבדות
חלום אמריקאי

איפור ועיצוב שיער
חלום אמריקאי
גטסבי הגדול
חרא סבא

אפקטים
איירון מן 3
כח משיכה
ההוביט: מפלתו של סמאוג
פסיפיק רים
מלחמת העולם Z

סאונד
כח משיכה
קפטן פיליפס
12 שנות עבדות
בתוך לואין דייוויס
פסיפיק רים

עריכת סאונד
כח משיכה
איירון מן 3
מלחמת העולם Z
פסיפיק רים
אליסיום

12 שנים של עבדות - 11 מועמדויות
כח משיכה - 9 מועמדויות
חלום אמריקאי - 7 מועמדויות
קפטן פיליפס - 6 מועמדויות
להציל את מיסטר בנקס - 5 מועמדויות
נברסקה - 5 מועמדויות
הזאב מוול סטריט - 4 מועמדויות

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

קפטן פיליפס

היי חברים! עכשיו דצמבר מגיע לסופו, וכולנו יודעים מה זה אומר: סיכומי שנה. טוב, לפחות בשביל כולם. אתם אולי זוכרים, לטובה או לרעה, את סיכומי השנה המסורתיים שלי (או שמסורת זה רק משלוש פעמים והלאה) - "שנאוצר הזהב". אז לכל המעריצים, כן, הוא יתקיים. אבל בואו נאמר, בעוד הרבה זמן. לאחרונה הרגשתי שממש מעצבן אותי הקטע של לסכם שנים ולכלול בהם סרטים שלא באמת יצאו בשנים האלה. מה הכוונה? ובכן, כולנו מכירים את התופעה של מפיצי הסרטים הישראלים שלוקחים כל מיני סרטים טובים (יותר ופחות) שיוצאים בארה"ב באזור סוף השנה, ומחכים איתם עד לינואר או פברואר, כדי שיהיה אפשר למשוך אנשים לסרט על ידי ציון מספר המועמדויות לאוסקר שהסרט קיבל על הפוסטר שלו. זאת תופעה מעצבנת שגורמת לכך שהרבה מהסרטים המצויינים של השנה, כפי שהם מסוכמים כאן בארץ, לא באמת יצאו מהשנה. אומנם בעברי פעלתי על פי המודל הזה בדיוק, אבל לאחרונה הבנתי שזה יהיה לי ממש קשה לסכם את 2013 עם "כוננות עם שחר", "ג'אנגו ללא מעצורים", "לינקולן", "אופטימיות היא שם המשחק" ו"ארגו". שלא תבינו, אהבתי את הסרטים האלה. חלקם מאוד. אבל הם פשוט, מבחינתי, לא 2013. אז לכן, מתוך פרנציפ, ומהיום ועד קץ הימים, טקסי "שנאוצר הזהב" ייערכו בסביבות ינואר או פברואר - אחרי שאני אסיים להשלים את כל הסרטים מהתקופה הזאת שמעניינים אותי. טוב, אם לאוסקר מותר להיות במרץ, אז לי בטוח מותר. לשם ההגינות שבדבר, את כל הסרטים שהזכרתי עד עכשיו ערכתי אל תוך טקס סיכום השנה של 2012, ככה שזה יהיה מסונכרן כמו שצריך. את הטקס ה"מתוקן" הזה ניתן לקרוא כאן.

אז מה יקרה כאן? טוב, אז יהיה לנו שנאוצר זהב לא מאוחר יותר מאמצע פברואר. זה בטוח יקרה בסופ"ש הראשון אחרי שאני אצליח להשלים כמה סרטי אוסקר חשובים ("הזאב מוול סטריט", "12 שנות עבדות", "היא", "חלום אמריקאי", "נברסקה", "בתוך לואין דייויס" וגם את סרט הלא אוסקר אבל ממש מצופה שלי "משפט האפס" של טרי גיליאם). ועד אז? ובכן, אני אתעסק בהשלמות. קודם כל, 3 ביקורות מלאות על 3 סרטים חשובים שעוד לא כתבתי עליהם השנה. אח"כ, שני מקבצים של מיני ביקורות על עוד כמה סרטים שחשוב לי לדבר עליהם, אבל לא ביותר מדי הרחבה. כמו כן, גם ביקורות של שני סרטים הוליוודיים גדולים ועתירי אפקטים, "משחקי הרעב 2" ו"ההוביט 2" שאני אנסה להשלים בקרוב. אולי אני אשים את ידי איכשהו על הסרט ההוא שכולם מהמרים עליו באוסקר לאנימציה, "קפואה". יש גם את הסרט ההוא שמתעד הופעה של מטאליקה, אבל אותו אני מעדיף יותר לבקר כסיקור מוזיקה אז לא דחוף לי לדבר עליו עכשיו. וזהו בערך. אז אפשר להתחיל את התקופה הנפלאה הזאת של השנה.


במאי: פול גרינגראס
שחקנים: טום הנקס, ברחאד עבדי
תסריט: בילי ריי
ז'אנר: מותחן
שנה: 2013

הרבה אנשים שאני מכיר מחזיקים 2 רשימות של סרטים: אחת של הסרטים הכי טובים לדעתם, ואחת אחרת של הסרטים שהם הכי אוהבים. הם טוענים שיש הבדל, אני בחיים לא הבנתי. הגישה שלי היא שחוץ ממקרים חריגים כמו גילטי פלז'רס או סרטים שכיף לצחוק על כמה הם גרועים - אני אוהב דברים בהתבסס על כמה הם טובים. משוואה פשוטה. אבל עכשיו, עכשיו זה קרה: מצאתי סרט אחד שאני יודע שהוא טוב - אבל שאני לא אוהב אותו. מה לעזאזל.

"קפטן פיליפס" מספר את סיפורו של, ובכן, קפטן פיליפס (טום הנקס). הקפטן, או ריצ'ארד בשמו הפרטי, ממונה על ספינת מסחר אזרחית אמריקאית בשם "מרסק אלבמה" שנועדה להעביר מטען תעשייתי וציוד הומוניטרי מנמל עמאן שבחצי האי ערב ועד למומבסה שבקניה, בדרום מזרח אפריקה. ההפלגה הולכת כשגרה לקפטן הוותיק ולצוותו הנאמן, אבל אז מגיחים להם מהאופק 4 פיראטים על סירה - פיראטים סומליים, כולם בני כפר דייגים, שמשתלטים על ה"אלבמה" די בקלות משום שלהם יש נשק, ועל הספינה אין. כעת, חברי הצוות או נלקחים כבני ערובה או מצליחים להיכנס למקום מסתור זמני כלשהו. ה"קפטן" של חוליית הפיראטים, מוסי (ברחאד עבאדי) שמו, מסביר לפיליפס ש"אנחנו לא אל-קעאידה". הם פה רק בשביל כסף ותו לא.

פרמיס פשוט במיוחד נכון? טוב, למעשה העניינים יותר מורכבים מהנראה לעין, העניין הוא שאם אנסה להסביר את הדברים האלה אני אולי אהרוס כמה התרחשויות שעדיף לא לדעת עליהן לפני הצפייה (בהנחה שאתם, כמוני, לא שמעתם על הסיפור האמיתי שעליו הסרט מבוסס). הדבר היחיד שאני באמת יכול לומר הוא שמה שמתחיל כמצב בני ערובה הופך פשוט לקרב מוחות ענק בין קפטן פיליפס ו"קפטן" מוסי, כשכל אחד מנסה להערים על השני ולתחבל לו בעניינים על מנת לנצח. הדבר דורש משני הצדדים ה"לוחמים" להשתמש באופן קבוע ביכולות האלתור וניתוח המצב שלהם. העובדה שכמעט כל הסרט מורכב, בתכלס, מניסיונות של שני הכוחות המקבילים האלה להיות תמיד צעד אחד לפני היריב, הופך את הסרט לחתיגת רכבת הרים של מתח שבה אתה לא באמת יכול לדעת מה יקרה בסצינה הבאה ומה שתי הדמויות האלה יחוללו אחת לשנייה. הסרט גם דואג להזכיר שמוסי ופיליפס הם בתכלס כוחות שקולים לגמרי, לשניהם יש חסורונות ויתרונות, ולשניהם יש בתכלס חיים נורא דומים - הסרט הרי נפתח בהצגת שגרת הבוקר של השניים, כשכל אחד נפרד מהמשפחה ויוצא לעבודה בים, רק שאצל אחד זה בנמל במסצו'סטס ואצל השני זה כפר דייגים מדברי בסומליה. אם זה נשמע כמו איזה ניסיון להכניס ביקורת פוליטית על המצב שם, אז לא, הסרט לא עושה זה. הוא רק רוצה להעביר לנו את תחושת המתח שבמאבק התמידי הזה בין שני כוחות הפוכים אך שווים, שמנוגדים אחד לשני אך גם משלימים אחד את השני.

את הסרט מביים פול גרינגראס, שמלבד החלטורות שלו בסרטי "זהות"/ג'ייסון בורן, ידוע בעיקר כבמאי של סרטי מתח אולטרה ריאליסטיים המבוססים על סיפור אמיתי, כמו "טיסה 93" או "בלאדי סאנדיי". לפני כן הוא גם ידוע בתור במאי דוקו מצליח ועיתונאי שהתחקיר שלו על ה-MI6 הבריטי היה כ"כ מוצלח עד שהפרלמנט ניסה למנוע את הוצאת הספר לאור. ואכן, הריאליזם הזה והדבקות לפרטים בולטת כאן בכל התחומים. רואים שהסרט הזה מבוסס על סיפור אמיתי ורואים שעשו אותו אנשים שמבינים בו עניין, וכדי שתבינו את זה, גרינגראס והתסריטאי שלו מנסים להדביק לסרט כמה שפחות דברים מסביב, בעיקר בתחום הבימוי: אומנם הצילום והעריכה משובחות ולפעמים מרהיבות, אבל כאן נגמר כל זכר אפשרי לסטייל בבימוי של גרינגראס. הוא דוגל בהתערבות מינימלית בדרך ההעברה של הסיפור, ולא עושה הרבה מעבר להצגת האירועים כפי שהם היו. ובסופו של יום, הריאליזם וקרב המוחות והכתיבה שמציגה לנו אותו, מתנקזים כולם למקום אחד שנדיר לראות הרבה בימינו בסרטים - מתח. אומנם רובו עובר בדיאלוגים, אומנם אנשים רק מאיימים על אנשים אחרים בנשק ואומנם רוב היריות שנורות בו הן יריות אזהרה בלבד, אבל כל האלמנטים שציינתי הופכים את כל הדברים היחסית שרירותיים האלה ליותר מורטי עצבים ממה שהרבה סרטי אקשן יכולים להיות, והעובדה שזה לא מפסיק לאורך כל הסרט היא די מדהימה.

אז לכאורה, אין שום דבר שאני לא אמור לאהוב בסרט הזה. המשחק מצויין, הכתיבה קולחת, האווירה ריאליסטית אך מעניינת בו זמנית, המתח עושה את העבודה, והאיכות הטכנית בהחלט ראויות לשבח. אם כך, למה אני לא באמת אהבתי אותו עד כדי כך? ובכן, אולי כי ככל שעבר הזמן מאז הצפייה שלי בסרט, התחלתי לשאול את עצמי... למה בכלל היה צריך את כל אלה.

תבינו: הסיפור של הסרט הזה לא טוב. אני לא מתכוון שהוא משעמם, אני לא מתכוון שהוא כתוב או בנוי רע – הרי הוא מבוסס על סיפור אמיתי, זה כל הקטע, לא? אז זהו, שכשאתה עושה סרט שמבוסס על סיפור אמיתי, כדאי לך לבחור סיפור אמיתי שהוא אשכרה מעניין. נסתכל לדוגמה על סרטו הקודם של גרינגראס שעשוי באותו סגנון ומבוסס על המציאות, "טיסה 93", או בסרט כמעט תיעודי אחר שיצא השנה, "כוננות עם שחר". גם בהם, ההתערבות של הבמאי בסיפור הייתה במינימום, ומטרת הסרטים האלה לא הייתה לעשות שום דבר חוץ מלספר סיפור שקרה. אז מה ההבדל בינם לבין קפטן פיליפס? ובכן, "טיסה 93" עסק בפיגוע ענק, רצח של אלפי בני אדם ששינה ללא היכר את העולם שאנחנו חיים בו. יום כזה גורלי בקנה מידה עולמי ספק אם מישהו מאיתנו חווה (בהנחה שאין כאן אף אחד שהיה חי ב-1939 או בזמן משבר הטילים בקובה). "כוננות עם שחר"  אומנם לא היה המשך, אבל הוא היה סרט שתיאר את מצוד האדם הגדול ביותר בהיסטוריה אחרי האיש הכי רשע שחי מאז פול פוט ותכנן את אותו פיגוע משנה עולם. זה היה סיפור של בגידה, של נחישות, של שאפתנות, של סודות, של חשיפות ושל גילויים. סיפור אמיתי, שאף תסריטאי לא חשב עליו בעצמו – ובכל זאת, היה מעניין כבר מטבעו. התסריטאים ידעו לבחור את הסיפור הזה ולעשות ממנו סרט.

אבל פה, ב"קפטן פיליפס"? אין שום דבר כזה. זה סיפור כ"כ קטן, ויש גבול לכמה הוא יכול להיות קטן. זה בכלל די מדהים שהוא כזה קטן למרות שמעורבים בו פיראטים ומשחתות של הצי האמריקאי. אבל זה בתכלס, סיפור כ"כ חסר חשיבות, כ"כ לא משפיע, כ"כ חסר פואנטה – לעזאזל, לא יודע עד כמה זה ספוילר לומר, אבל אפילו על החיים של הגיבור כל האירוע הזה לא משפיע (לעומת סרטים כמו "127 שעות" שעסקו באדם אחד ובנושא די פיצקי, אבל בסופו של דבר החיים של האדם האחד הזה השתנו ללא היכר).  מילא אם זה היה המקרה שבגללו היו מאשרים להחזיק נשק על ספינות סוחר אזרחיות, אבל – א. אפילו זה לא קרה, ו-ב. גם אם זה היה קורה, זה עדיין היה די מאכזב שזה כל מה שקיבלנו בתמורה.

לסרט הזה יש בילד אפ עצום, הוא כ"כ משקיע בדרך שבה הוא מספר את הסיפור – ובסוף, מסתבר שזה הוביל לשום מקום. כל האדרנלין, כל האכפתיות, כל המתח - היו לשווא. אם מדברים על "הונאה" – הנה, זאת חתיכת הונאה למתוח אותנו, לגרום לנו להתרגש ולגרום לנו להיות מרותקים, כשבתכלס לא קורה כלום. ולא, זה כאילו אני רוצה פיצוצים ומרדפים וכאלה. זה לא העניין בשבילי, זה פשוט שאני רוצה קנה מידה שלפחות לא נמצא מתחת לאפס, ושאם הוא כן כזה, לפחות שלא ינסה להעמיד פנים שהוא מזיז הרים בזמן שהוא בעצם אפילו רוח קטנה לא מצליח לנשוב. כן, אני יודע שיש את אלה שתמיד יברכו על סרטים קטנים כאלה, שמתארים פיסת חיים פשוטה ולא באמת חשובה, אבל לטעמי האישי, יש גבול. למה הסיפור הזה זכה לכזה עיבוד טוב כשסיפורים אמיתיים הרבה יותר מרתקים אחרים, כמו הרציחות באגם בודום או עלילותיו של מדען הטילים הקנדי בשירות סדאם חוסיין, מסתובבים בעולם כבר שנים בלי שתסריטאי אחד החליט להרים אותם? לא מבין. באמת שלא מבין.

ובתכלס, אפילו שזה היה נראה כאילו ששיבחתי את האלמנט הזה בהתחלה, אני צריך לסייג: הבימוי הוא חלק ממה שפוגע בזה. כן, עם כמה שאפשר להעריך את ההשקעה ביצירה כ"כ קרובה למציאות, זה עדיין לא הופך את זה לטוב במיוחד. אם אתה לוקח סיפור כ"כ קטן וחסר משמעות, לפחות נסה לספר אותו בצורה מעניינת. ועם כמה שצריך הרבה מיומנות בשביל זה, גרינגראס הופך את זה ליותר מדי אמיתי, ובשל כך, ליותר מדי לא מעניין. הסרט הזה הזה תיעודי מדי כדי להיות עלילתי ועלילתי מדי כדי להיות תיעודי, וחוסר הפוקוס הדי מטורף הזה פוגע בסרט מכל חזית אפשרית, הוא לא יודע מה הוא רוצה להיות, הוא מנסה להעמיד פנים שהוא שניהם, ולא תמיד מצליח. וכן, איך לא הזכרתי את הפיל בחדר: טום הנקס גם סובל מזה. זה ממש מוזר, טום הנקס תמיד מוצא את עצמו בסרטים שאני נורא אוהב ואני מסמפט את השחקן מאוד. אין ספק, שהוא נותן כאן הופעה מרשימה, בעיקר בגלל העובדה שהוא צריך לשחק דמות חסרת כריזמה וחסרת כל דבר ייחודי, וצריך לגרום לצופה לשכוח שהוא שחקן הוליוודי מהשורה הראשונה. אז, שהוא מצליח - אבל זה לא באמת טוב. אם הדמות הזאת כזאת חסרת כריזמה, כזאת לא משמעותית, כזאת כלומניקית, כזאת MEH, אז למה לעשות עליה סרט? למה לקחת שחקן כ"כ מוכשר ולגרום לו לצמצם את רמת היכולת שלו לרמת "התנהגות של בנאדם רגיל"? שוב, אני יודע, זה הקטע, ככה זה אמור להיות. אבל רבאק, יש גבול לעד כמה אפרורית ולא מעניינת הופעה יכולה להיות, לא משנה כמה היא טובה. דוגמה טובה שמוכיחה את זה היא העובדה שממול הנקס ישנו ברחאד עבאדי, שהוא גם תגלית נפלאה וגם יש לו דמות ממש ממש לא שגרתית, אז מה הפלא שהוא הדבר הכי טוב בסרט הזה. מה לעשות, כלבים, ילדים ופיראטים כושים עם מוח של מפקד צוללת גרעינית גרמני וקור רוח מפליא ביותר בהשוואה לחברי החולייה ההיסטריים ולועסי הגת שלו - תמיד גונבים את ההצגה.

אז כן, עם כמה שהוא טוב, אני פשוט לא יכול לאהוב את "קפטן פיליפס". אני מאוד מעריך אותו (עוד נקודה שלא ציינתי: ההימנעות שלו מדיבורים על פוליטיקה, נושא מאוד חם בכל הקשור לסומליה) על הרבה אספקטים, אבל קצת כועס עליו על ההשקעה שלו בכלום, על העובדה שהוא הצליח לאכזב אותי בתוך הסרט עצמו. כולם מהמרים עליו בתור מועמד בטוח לאוסקר, כמו גם את הנקס ועבאדי עצמם, אבל דוגרי, חוץ מעבאדי לא מגיעה לסרט הזה שום מועמדות לאוסקר. הוא סביר מאוד, אבל כמובן, זה כל הקטע. טוב, אם הקטע שלכם זה להיות סבירים, אני לא רוצה לדעת מה היה הממוצע שלכם במתמטיקה.
 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת