00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תחזיות אוסקר 2015 - חלק ב`

לחלק הראשון: http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2770060

איש הציפור (Birdman)
אחרי שהשנה שעברה עבדה טוב מאוד לבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון, השנה עוד קולנוען מקסיקני ינסה את מזלו. 8 שנים אחרי "בבל" שהביא לו מועמדות לבימוי, אלחנדרו גונזלס אינוריטו חוזר... ובגדול? קצת קשה לומר, כי באופן אישי, בפעם הראשונה שבה קראתי את התקציר של "איש הציפור", אני צחקתי בקול רם. למה? ובכן, הסרט עוסק בשחקן מבוגר שבשנות צעירותו התפרסם בעיקר מגילום של גיבור על בשם איש הציפור ("בירדמן"), ועוסק בניסיונותיו של השחקן, אחרי שנים שזוכרים לו רק את התפקיד הזה, לנסות להוכיח את עצמו כשחקן דרמטי בברודוויי. מי מגלם את השחקן הזה? ובכן, מייקל קיטון. ופה צחקתי. קשה לחשוב שהתפקיד לא נכתב במיוחד בשביל קיטון, שלא נאמר נכתב עבורו בתוך בדיחה אכזרית על חשבונו. קיטון היה השחקן הראשון שגילם את באטמן בקולנוע (בסרטים של טים ברטון ב-89` ו-92`) ובנוסף לכך היה ידוע כשחקן קומדיות מצליח במיוחד, אבל מעולם לא הצליח לפרוץ לעולם הדרמה והיום די דעך באופן כללי. נראה שהתפקיד שלו ב"איש הציפור", בנוסף להיותו קאמבק פוטנציאלי מהסוג שהאקדמיה אוהבת, ידרוש ממנו לשחק פארודיה מוגזמת במיוחד על עצמו, ולמרות שזה נשמע מצחיק, דווקא יש פה הרבה עניין דרמטי, אפילו טרגי במובן מסויים. קיטון צריך יהיה לדעת להעביר הרבה תחושות של תסכול, החמצה וחוסר הערכה עצמית - ומי יודע, אולי הוא יצליח. זה שהוא ידוע בתור באטמן וביטלג`וס לא הופך אותו לשחקן רע. יעידו ג`ונה היל, ג`ים קארי ואולי גם סטיב קארל, אבל אנשים בהוליווד אוהבים שחקנים קומיים שפונים פתאום לתפקידים דרמטיים (יחסית - "בירדמן" עדיין מסווג כקומדיה, אם כי אבל בואו נגיד שאיניוריטו לא בדיוק ידוע בזכות סרטים מבדרים וקלילים, בלשון המעטה...), וכשיש אחד עם כל כך הרבה מודעות עצמית מאחוריו - אין ספק ששווה להסתכל על הסרט הזה בהקשר של ההופעה של קיטון, וככל הנראה גם בקטגוריית התסריט המקורי אותה איניוריטו כותב עם עוד איזה 3 מקסיקנים.

עיניים גדולות (Big Eyes)
טים ברטון הוא לא השם הראשון, וגם לא השם ה-61 שעליו חושבים בהקשר אוסקרי. האקדמיה מעולם לא חיבבה את הפנטזיות הגותיות שלו שהפכו יותר ויותר נוסחתיות עם השנים (והאמת שאני מבין אותם) - ולאחרונה אפילו מעריציו הגדולים ביותר שונאים אותו, אחרי הביזיונות של "אליס בארץ הפלאות" ו"צללים אפלים". עם זאת, היו מספר מקרים שבהם לברטון הייתה הערכה ביקורתית שגרמה לו להתקרב למועמדות, ואלה תמיד היו המקרים שבהם הסרט הוא לא בדיוק באמת פנטזיה. היה את "אד ווד" שזכה בשני פרסים (אחד ממש משמעותי), ולא היה סרט מד"ב-פנטזיה, אלא סרט שעסק בסרטי מד"ב-פנטזיה; היה את "סיפורי דגים" שאומנם הייתה בו פנטזיה, אבל רק בתוך הראש והדימיון של גיבור שחי בעולם שהוא בבירור העולם האמיתי שלנו; והיה את "סוויני טוד", שלמרות היותו ומחזמר ובעל אווירה גותית, לא באמת הכיל משהו על-טבעי.
ב"עיניים גדולות" נראה שברטון מנסה שוב ללכת למחוזות יותר מציאותיים, ולשם כך הוא משתף פעולה עם סקוט אלכנסדר ולארי קרזוצקי, השניים שלפני 20 שנה כתבו את התסריט של "אד ווד" (ושנתיים אח"כ הועמדו לאוסקר על התסריט של "לארי פלינט" של מילוש פורמן), וגם הם מנסים לחזור לקריירה נורמלית, אחרי שהעבודה האחרונה שלהם הייתה סרט של פרסי ג`קסון. עושה רושם שזה יהיה הסרט הכי מעוגן במציאות שברטון עשה אי פעם, כי הוא עוסק בסיפורו של וולטר קין, נוכל שבשנות ה-50 עבד על אומה שלמה כשהפיץ איורים פופולאריים של ילדים עם עיניים גדולות וטען שהוא צייר אותם, כשלמעשה הייתה זאת אשתו מרגרט שציירה את הציורים ולא קיבלה שום קרדיט או גרוש על עבודתה. זאת אמורה להיות דרמה משפחתית שבשלב מסויים הופכת לדרמת בית משפט, כך שנראה שהמקסימום פנטזיה שנקבל כאן הוא איזה סצינת הזיה/חלום שבה הציורים הסוריאליסטיים מתעוררים לחיים או משהו. את וולטר ומרגרט משחקים בהתאמה כריסטוף וולץ ואיימי אדמס, ומלבד העובדה שזה אחד הצמדים הכי טובים שראיתי מזמן, מדובר בשני שחקנים מוערכים שאני לא אתפלא אם יועמדו לאוסקר על הסרט הזה, וולץ כשחקן משנה ואדמס כשחקנית ראשית (ולפחות אי אפשר לומר שטים ברטון לא יודע להוציא הופעות אוסקר משחקניו). בעוד שלוולץ כבר יש שני פרסים, שניהם מממש לא מזמן, לאדמס כבר יש 5 מועמדויות ללא זכייה, והיא בהחלט נחשבת כשאחת השחקניות האיכותיות ביותר בהוליווד כיום. במידה והיא תהיה מועמדת על "עיניים גדולות", יהיה מדובר במועמדות שישית, ובהחלט יש מצב שזה יהיה השלב שבו האקדמיה תבין שהיא צריכה לסגור איתה חשבון, בדיוק כמו שהם עשו עם קייט ווינסלט שקיבלה אוסקר במועמדות השישית שלה. יש לי תחושה בטן חזקה מאוד שזאת הולכת להיות השנה של איימי.

עולם הפרא (Wild)
הקריטריון להתקבלות לאקדמיה היא להיות מועמד. לא משנה מי אתה, באיזה קטגוריה אתה או אפילו בן כמה אתה - היית מועמד? אתה יכול להיות חבר אקדמיה. אותו דבר נכון גם לגבי סיכויים למועמדות הבאה: אם היית מועמד פעם, צריך להסתכל עליך כמועמד פוטנציאלי על הפרוייקט הבא שלך. זה המצב עם ז`אן-מארק וואלי, במאי קוויבקי שלמרות שביים כמה סרטים מוכרים יחסית (מאוד יחסית), עדיין היה ממש מתחת לרדאר במשך שנים רבות, עד השנה, כשיצא "מועדון הלקוחות של דאלאס" אותו ביים, והביא למת`יו מקונוהיי וג`ארד לטו פרסי אוסקר למשחק. זה הופך את "פראית", סרטו הבא של ואלי, לגורם שבהחלט צריך לבחון אותו. בסרט הזה ריס ווית`רספון (זוכת עבר על "הולך בדרכי" מ-2005) תגלם דמות של אישה צעירה שאחרי מות אמה, ניתוק ממשפחתה, גמילה מהרואין וגירושים מבעלה, יוצאת למעין מסע הגשמה עצמית - טיול תרמילאות רגלי של 1,100 מיילים מקליפורניה עד קנדה, בלי שיש לה כלל ניסיון בטרקים שכאלה. האקדמיה מחבבת מאוד סרטי "אחד נגד העולם", ועירוב של תמונות נוף רחבות רבות ושל עלילת "נפילה ועלייה" רק אמור לקדם סרט שכזה בעיניהם. הסרט מבוסס על סיפורה האמיתי של אישה בשם שריל סטריירד ועל האוטוביוגרפיה שלה (שעובדה לתסריט ע"י ניק הורנבי), ואמור לזגזג באופן לא כרונולוגי בין המסע עצמו לאירועי המשבר שעברו על הצעירה בעבר. ריס ווית`רספון היא אומנם לא מהשחקניות החביבות עליי, אבל מעריצים רבים באקדמיה גם לה יש, במיוחד כשיהיה מדובר בתפקיד הכי דרמטי שלה מזה כמעט עשור. איכות הסרט תהיה תלויה במידת היכולת שלה לסחוב אותו לבד על גבה, ואם הקונצנזוס יאמר שהיא מצליחה, אני בהחלט רואה פה פוטנציאל לעוד מועמדות עבורה.

גרייס ממונאקו (Grace of Monaco)
איפשהו באביב האחרון, לפני שהיה ידוע שקייט בלאנשט תתן הופעה מופתית ב"יסמין הכחולה", הימרתי שהתחרות העיקרית בקטגוריית השחקנית הראשית תהיה בין שתי שחקניות אוסטרליות פופולאריות שמגלמות שתיהן דמויות של נסיכות משפיעות - הראשונה היא נעמי ווטס שגילמה את הנסיכה דיאנה מבריטניה, והשנייה היא ניקול קידמן שמגלמת את גרייס קלי, אותה שחקנית זוכת אוסקר משנות ה-50 וחביבתו של היצ`קוק, שבשיא הצלחתה מצאה את עצמה מתחתנת עם נסיך מונקו והייתה פעילה כדי להציל את המדינה הקטנה הזאת מלהפוך למקלט מס עבור צרפת בתהליך שיזם שארל דה-גול. בסופו של דבר, אף אחת מהשתיים לא הגיעה למירוץ השנה - "דיאנה" יצא באוקטובר ונעלם בערך בתוך שבוע מהרדאר של האוסקר, בעוד ש"גרייס ממונאקו" רק נדחה ל-2014. ציפיתי, כמו רבים אחרים, שקידמן תתרסק כמו ווטס ידידתה, אבל לא מזמן הגיעה ידיעה ששינתה את המצב: "גרייס ממונאקו" הוכרז כסרט הפתיחה של פסטיבל קאן. באופן כללי פסטיבל קאן משמש כמקור של הרבה סרטים שיתגלו מאוחר יותר כמתחרים חזקים על האוסקר, במיוחד אם הם סרטי פתיחה - למשל, "ממזרים חסרי כבוד" ו"הארטיסט" קיבלו את ההקרנות הראשונות שלהם שם. זה כמובן לא הופך את "גרייס" למתמודד ראשי אוטומטי, אבל זה כן משנה את הסטטוס שלו מביוגרפיה חסרת חשיבות למשהו שחייבים להסתכל עליו. והאמת, גם אם הוא לא יהיה סרט משהו, אפשר להיות די בטוחים שנכון לעכשיו ניקול קידמן בפוזיציה טובה במיוחד לעוד מועמדות לפרס השחקנית הראשית.

סרינה (Serina)
בתקופת השפל הכלכלי הגדול, חייו של זוג אמיד מתהפכים מן הקצה אל הקצה כשמתברר שהאישה עקרה. נשמע כמו מתכון למלודרמה תקופתית לאו דווקא טובה, ועוד מצוות שלא הכי כדאי לסמוך עליו. מביימת אותו סוזנה ביאר, במאית מדנמרק שזיכתה את מדינתה במועמדות ("אחרי החתונה") וזכייה ("בעולם טוב יותר") באוסקר לסרט הזר. אלא שבסרטים דוברי אנגלית הניסיון שלה דווקא לא מבשר טובות - היא חתומה על "דברים שאיבדנו באש" היחסית קטול. והתסריטאי? ובכן, הבחור שכתב את "אלכסנדר". וזכה על זה בראזי. וזאת העבודה הראשונה שלו בקולנוע מזה עשור של פרישה (בעקבות המבוכה מ"אלכסנדר"). אז אם כך, מה כן יש בסרט הזה ששווה להסתכל עליו? ובכן, ג'ניפר לורנס ובראדלי קופר. כן, לאחד יש 2 מועמדויות לפרס והוא אחת ההפתעות הגדלות בהוליווד בשנים האחרונות, לשנייה יש 2 מועמדויות וזכייה אחת והיא הטוענת לכתר המלוכה של תעשיית הבידור, שניהם שיחקו כבר בכמה סרטים ביחד והפגינו בהם כימיה. אפשר לומר שהם הזוג החם ביותר בהוליווד למרות שהם בתכלס זוג - ואפילו זה לא תמיד - רק על המסך. כמובן, יכול להיות שבלי ההכוונה של דייוויד או. ראסל לא יהיה להם את זה. יכול להיות שבעוד שנה מהיום לכולם באקדמיה כבר יישבר הזין מהלורנס הזאת. אבל עד אז - היא, וקופר גם אבל במידה פחותה, אחת המועמדות המובילות לפרס השחקנית. רק שלא תמאיס את עצמה.

השופט (The Judge)
ללא ספק, אחד הסרטים המחשידים ביותר במירוץ לאוסקר הקרוב. מצד אחד, יוצא באוקטובר עם כוונה גדולה מאוד של האולפן (וורנר) מאחוריו לאוסקר. כמו כן, קאסט פנטסטי - רוברט דאוני ג`וניור, רוברט דובאל האגדי, וורה פרמיגה, מליסה ליאו ובילי בוב ת`ורנטון - בתוך סיפור שנשמע לא רע: דרמת מתח קומית במקצת על עו"ד מצליח (דאוני) שחוזר לעיירת הולדתו ומגלה שאביו (רוברט דובאל, במה שכנראה יהווה תפקיד קאמבק עבורו), השופט הבכיר של העיירה, עומד למשפט על רצח. הוא גם נכתב על ידי צוות מסקרן - ניק שאנק (גראן טורינו) ודייוויד סיידלר (זוכה האוסקר על התסריט של "נאום המלך") מהצד השני: הבמאי הינו דייוויד דובקין, שסרטיו הידועים ביותר הם, ובכן - "לדפוק חתונה" ו"חיים בהחלפה", שלא נדבר על הפקותיו ל"שוטרים מעולם אחר" ו"ג`ק צייד הענקים". אז כן, זה עלול להיות אסון. ועדיין, למה שהאולפן יטיל דרמת מתח ועוד בתאריך כזה על כתפיו של במאי כמו דובקין אם הוא לא סומך עליו? נחכה ונראה.

זבל (Trash)
הבמאי הבריטי סטיבן דלדרי עשה רק 4 סרטים בחייו. מתוכם, 3 היו מועמדים לאוסקר, וגם דולדרי עצמו היה מועמד 3 פעמים לפרס הבימוי (פעם אחת בשנת 2000, בתקופה שבה ע"פ מסורת לא רשמית תמיד היה לפחות במאי אחד שמועמד לפרס הבימוי מבלי שהסרט שלו מועמד לפרס הסרט). כן, לא ברור מה בדיוק דולדרי, אחד הבמאים ה"איכותיים" הפחות אהובים עליי, עשה שהאקדמיה כ"כ מתה עליו, אבל הוא תמיד הצליח לסחוט ממנה כמה מועמדויות, אפילו כשהסרטים שלו היו מאוד שנויים במחלוקת. אומנם "בילי אליוט" ו"השעות" גם היו מוערכים ביקורתית, אבל "נער קריאה" ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" בכלל לא היו כאלה, למעשה הם אפילו שניים מהסרטים הנקטלים ביותר אי פעם שהצליחו לקבל מועמדות. ובכל זאת, עם סטטיסטיקה לא כדאי להתווכח, אז אני כן מסתבל על דולדרי וסרטו החדש כמתמודד פוטנציאלי. אם הבנתי נכון (תיאורי העלילה לא בדיוק נדיבים), הוא עוסק בסיפורם של כמה ילדים הומלסים שחיים באיזה מדינת עולם שלישי ששמה לא נאמר (אם כי הצילומים הם בברזיל), אבל אני לא כ"כ מבין איך זה מסתדר עם הגילאים של השחקנים הראשיים, רוני מארה (28) ומרטין שין (70+). נקודה שבכל זאת עובדת לרעתו של הסרט: נכון לעכשיו נראה שהוא יוצא בבריטניה, מדינת המוצא שלו, במאי הקרוב. אומנם אין טריילר שיוכיח את זה, אבל באופן עקרוני האקדמיה מתקשה לזכור סרטים שיצאו לפני ספטמבר או אוגוסט, אלא אם כן הם באים מסאנדנס או מבויימים ע"י וודי אלן.

סופרג`יסטיות (Suffragette)
עוד סרט מהסוג שתמיד שווה להסתכל עליו - דרמה הסיטורית, מבוססת על אירועים אמיתיים ועם אמירה חברתית והכל. "סופרג`יסטיות" הוא, ובכן, סרט על סופרג`יסטיות, אותה תנועה בבריטניה שקראה באופן חסר תקדים להענקת שיוויון זכויות לנשים. אני חושב שתיאור המסגרת הזה מסביר את עצמו מספיק טוב כסיבה לשים עין על הסרט. מלפני המצלמה יש כאן צוות משובח במיוחד - קארי מוליגן בתפקיד הראשי, הלנה בונהם קרטר, מריל סטריפ (זה מוזר, מריל סטריפ הרי ידועה בכך שהיא מועמדת על כמעט כל דבר שהיא עושה, במיוחד כשהוא נשמע כזה אוסקרי. מצד שני זה כמעט אף פעם לא בתפקיד ראשי, רק 3 מתוך 18 המועמדויות שלה הן על תפקיד משנה. וב-2014 יש לה 4 סרטים, שבאף אחד מהם היא לא הכוכבת הראשית. מעניין), ובן ווישו וברנדן גליסון כחיזוק מצד המין הלא-יפה. הבמאית, שרה גאברון, אינה מוכרת או מנוסה במיוחד, אבל את התסריט כותבת אבי מורגן, שכבר הוכיחה רזומה מרשים בתחום הסרטים-היסטוריים-בריטיים-בכיכובה-של-מריל-סטריפ בהיותה המוח מאחורי "אשת הברזל" מ-2011.

יציאת מצרים (Exodus)
השנה הולכים לצאת שני סרטים שמבוססים על סיפורים תנ"כיים מוכרים. הראשון הוא "המבול", של דארן ארונופסקי שעוסק בנח והתיבה הזאת שלו עם האריה הממותה הגמל והשיבוטה, אבל הוא יוצא במרץ, שזאת גם תקופה הרבה יותר מדי מוקדמת כדי להחשיב אותו למועמד רציני, והוא גם מכוון הרבה יותר לקהל הנוצרי האדוק, אותו אחד שהכניס מיליוני דולרים ל"הפסיון של ישו" שגם יצא באותה תקופה. לעומתו, "יציאת מצרים" בבימויו של רידלי סקוט, יוצא בתקופה הרבה יותר אוסקרית, סוף דצמבר, ועושה רושם שמכוון לקהל יותר רחב. העלילה? נו באמת, כאילו שאתם לא מכירים את הסיפור הזה. רק את הקאסט אני צריך לציין, והוא בהחלט מכובד. כריסטיאן בייל הוא משה רבינו, ג`ואל אדגרטון ("ממלכת החיות", "לוחם", "כוננות עם שחר") הוא אחיו-אויבו פרעה רעמסס, אהרון פול (ג`סי פינקמן מ"שובר שורות" זצ"ל) יגלם את יהושע בן-נון, וגם בן קינגסלי, ג`ון טורטורו וסיגורני וויבר עושים שם משהו. תאריך היציאה והרעיון הכללי בהחלט מעידים על כך שיש סיבות להסתכל על הסרט הזה בתור כוכב אפשרי בעונת הפרסים, אבל יהיו שני מכשולים עיקריים שהוא יצטרך לעבור: קודם כל, בפעם האחרונה שסיפור משה עובד לקולנוע בלייב אקשן ("נסיך מצרים" המצוייר לא נחשב) היה מדובר ב"עשרת הדברות", שלמרות שהוא נחשב לקלאסיקה לא עשה חיל באוסקר של השנה הזאת מחוץ לקטגוריות הטכניות, ואפילו שם הוא לא זכה בכולן למרות היותו מהפכני טכנית. המכשול השני הוא רידלי סקוט עצמו, הבמאי. לאור מעלליו בשנים האחרונות (מ"ממלכת גן עדן" דרך "רובין הוד" וכלה ב"פרומיתיאוס"), נראה שסקוט הוא כבר ממש לא מהשמות שצריך להסתכל עליהם בתור אינדיקציה לסרט טוב או אוסקרי, ואם הוא ירצה להיכנס כמועמד לבימוי, הוא ייצטרך לעבוד קשה במיוחד, אפילו בשנה שבה אין שמות גדולים רבים שנמצאים ברמה שלו.

ילד  44 (Child 44)
עיבוד לספרו של טום רוב סמית`, שנחשב לאחד מספרי המתח הטובים ביותר בשנים האחרונות ומתאר (באופן המבוסס על מקרה אמיתי) את המצוד אחר רוצח-קניבל-פדופיל סדרתי בברית המועצות של שנות ה-50. מלבד עלילה ואווירה מרתקת (ותקופתית, סיכמנו שבאוסקר אוהבים את זה), יש לו קאסט נהדר - טום הארדי, נומי רפאס, גארי אולדמן יקיר הבלוג, ג`ייסון קלארק, פאדי קונסידיין ו-וינסנט קאסל. כמו כן, התסריטאי שלו, ריצ`ארד פרייס, הוא סופר ידוע שבין עבודותיו הבודדות כתסריטאי נמצא "צבע הכסף" של סקורסזה, עליו היה מועמד לאוסקר. עושה רושם שיש שני גורמים שמפרידים בין הסרט הזה לבין וודאות כאחד ששווה להסתכל עליו הרבה בעונה הקרובה. הראשון הוא תאריך היציאה הראשוני שלו - אמצע ספטמבר. זה תאריך מאוד גבולי מבחינת האוסקר, התקופה בשנה שבה הוליווד מוציאה סרטים שאין להם ציפיות גבוהות מהן, ולמרות שחלקם טובים מאוד, הם פשוטנ שכחים עד סוף השנה ("אסירים" למשל). השני הוא זהות הבמאי שלו: דניאל אספינוזה, במאי שבדי שלזכותו 2 סרטים קודמים - "כסף קל" שנעשה במולדתו שבדיה, היה מותחן פעולה עתור שבחים שפרץ את גבולות אירופה והצליח בביקורות גם בחו"ל. לעומת זאת, עבודתו הראשונה של אספינוזה בהוליווד הייתה סרט הפעולה הנשכח והבינוני "טיעון הגנה". כן, זה מדאיג, אבל למרות זאת, צריך לזכור שאספינוזה כן עשה סרט אחד שנחשב מצויין, ואפילו הוצע לו לביים את "אקס מן: ההתחלה", כך שנראה שכן יש במקומות בהוליווד אנשים שרואים בו פוטנציאל גדול. ובכלל, בפעם האחרונה שבמאי שבדי קיבל משימה לעבד רומן מתן שמערב את הרוסים וליהק אליו את גארי אולדמן וטום הארדי - יצא לו "החפרפרת" וזה היה נפלא.

אדם מבוקש מאוד (A Most Wanted Man)
ואם כבר "החפרפרת", השנה יוצא עוד סרט שמבוסס על ספר של אומן המתח והריגול ג`ון לה-קארה. למעשה, הוא כבר יצא ממש לא מזמן בהקרנת בכורה בפסטיבל סאנדנס לסרטים עצמאיים, וזכה לתגובה חיובית. "אדם מבוקש מאוד" מבויים על ידי אנטון קורביין, במאי קליפים ידוע שעשה כמה מעברים לקולנוע ("האמריקאי" עם ג`ורג` קלוני), והוא מספר, כמיטב המסורת של לה-קארה, סיפור של ריגול ומתח המתרחש בהמבורג, ומערב מהגר צ`צ`ני שנאשם בסיוע לטרור, סוכן ביון פנים גרמני (פיליפ סימור הופמן), עורכת דין אידיאליסטית הפועלת למען זכויות אדם (רייצ`ל מקאדמס), בנקאי בריטי עשיר (ווילם דפו) וגם רובין רייט ודניאל ברוהל שם. הסרט, יש להודות, לא זכה שם לביקורות מהללות. הוא לא נחשב לרע, גרוע או אפילו בינוני, אבל הוא עדיין לא מכונה יצירת מופת וכו'. ובכל זאת, דבר משותף לכל הביקורות הוא שיבוח מטורף של משחקו של פיליפ סימור הופמן בסרט, מה שמעורר כבר עכשיו באזז למועמדות עבורו (אם כי לא ברור אם הוא ייחשב שחקן ראשי או משני). מותו הצמצער עד כדי דיכאון לפני חודש די העלה את המנדטים שלו, ומועמדות אם לא זכייה שאחרי המוות יכולה להיות הזדמנות אחרונה להעניק לשחקן האגדי הזה כבוד אחרון (ולא, "משחקי הרעב 3 חלק ראשון" זה לא כזה כבוד). נכון, כבר יש לו את האוסקר שלו, ונכון שגם אמרו דברים דומים על ג`יימס גנדולפיני בשנה שעברה (הרבה הימרו שהוא יקבל מועמדות שחקן משנה שלאחר המוות על "דיברנו מספיק"), אבל גנדולפיני היה אגדה שמזוהה עם עולם הטלוויזיה, ולכן לא פלא שהאקדמיה לקולנוע לא העמידה אותו. אבל את פיליפ סימור הופמן הם אוהבים מאוד בזכות פועלו בקולנוע, והראו את זה כמה פעמים, והם לא יוכלו להיפרד ממנו עם לא יותר מהופעה במונטאז' ה"לזכרם" השנתי.

ילדות (Boyhood)
סרט שמספר את סיפורם של הורים גרושים (אית`ן הוק ופטרישיה ארקט) ויחסיהם עם בנם שאותם הם מנסים לגדל, לאורך 12 שנה, מכניסתו של הילד לבית הספר ועד לסיום לימודיו.
לא נשמע מיוחד, נכון? ובכן, הנה הטוויסט: הסרט הזה צולם בזמן אמת. הילד שאתם תראו על המסך שגדל לאורך הסרט ב-12 שנה? אלה לא שחקנים שונים משחקים אותו בגילאים שונים, אלא אותו שחקן בדיוק. מדובר בפרוייקט מטורף של ריצ`ארד ליקלייטר (במאי "טריפ נעורים" וטרילוגיית "לפני-"), שהוא צילם בחלקים לאורך 12 שנה כך שההתבגרות של הילד, וגם של השחקנים שמגלמים את הוריו, תהיה כמה שיותר אותנטית. הוא היה אחד הדברים הכי מצופים בפסטיבל סאנדנס, ויצא משם עם כמה ביקורות שמכנות אותו יצירת מופת. הוא זכה לגורל דומה גם בפסטיבל ברלין ההרבה יותר מיינסטרימי. לינקלייטר היה מועמד כמה פעמים לאוסקר בקטגוריית התסריט, והוא אחד מהבמאים העצמאיים הכי אהובים של הדור האחרון, ולמרות שהסרט נשמע בעל עלילה שכבר ראינו לא פעם, עצם העובדה שמדובר בהישג קולנועי חסר תקדים, יכול למשוך את תשומת ליבה של האקדמיה, לפחות בקטגוריות קטנות כמו תסריט ואולי משחק לשחקנים של ההורים. שלא נדבר על בימוי, אתם יודעים, בשביל הכרה בפרוייקט כזה אדיר. מצד שני, יכול להיות שכל הניסיוניות והחדשנות הזאת לא תהיה לרוחם, והם יתעלמו ממנו כמעט לחלוטין, עם איזה מועמדות ניחומים קטנה וזהו. אני נוטה, אולי באקט של תקווה אישית, להאמין שהתרחיש הראשון הוא זה שיקרה, אבל התרחיש השני יהיה סביר ולא מפתיע באותה מידה.


_______________________________________________________________________________________________________________
אבל אם כבר הזכרנו את סאנדנס פעמיים, אז הנה ספיישל שלו. בשנים האחרונות, הפסטיבל הזה די הפך למאגר טוב של סרטים עצמאיים וחזאי אוסקר משתמשים בו לא מעט בשביל לסמן סרטים קטנים שעלולים להגיע לגדולה דרך האוסקר כמעט שנה אחרי. "מיס סנשיין הקטנה", "פרשס", "ממלכת החיות", "הילדים בסדר", "קר עד העצם" ו"חיות הדרום הפראי" הם הוכחות טובות לכך, ועושה רושם שהשנה הפסטיבל כבר מניב כמה בשורות, גדולות פחות או יותר. נכון, ממש לא תמיד קורה שהסרטים הגדולים בפסטיבל מוצאים את דרכם לעונת הפרסים, אבל במקסימום תתעלמו מההקשר האוסקרי ופשוט תסתכלו על הסרטים הבאים כסתם המלצות לסרטים מגניבים שיצאו השנה.

Whiplash
לעומת "אדם מבוקש מאוד", הנה סרט שנראה מאוד "סאנדנסי", וגם זכה לשבחים מפה ועד להודעה חדשה - בין השאר, הוא זכה בפרס הראשי לסרט עלילתי דרמטי, הקטגוריה הבכירה ביותר בפסטיבל. "Whiplash" הוא סיפורו של נגן ג`אז צעיר שמתחיל ללמוד תיפוף בבית הספר למוזיקה הכי קשוח באמריקה, ועוד מצמידים אליו את המורה הכי קשוח שם, ותוך כדי הוא לומד על הקרבה והטמדה וכל זה, אני מניח. התלמיד מגולם על ידי מיילס טלר ("העכשיו המופלא", "הדייט שהביך אותי") והמורה מגולם על ידי ג`יי קיי סימונס ("ספיידרמן", "ג`ונו" ותפקידו הידוע ביותר - האסיר הנאו-נאצי האכזרי ורנון שילינגר בסדרת הכלא המופתית "אוז" של HBO), שניהם זכו ללא מעט שבחים בפסטיבל, כשההופעה של סימונס בכלל עוררה סערה ענקית וכבר מדברים עליו בתור מועמד פוטנציאלי לשחקן משנה. אם תשאלו אותי, הגיע הפאקינג זמן. איך שחקן כזה נפלא לא עשה דברים יותר אוסקריים עד עכשיו?

Calvary
עוד סרט שזכה לשבחים מקיר לקיר. זהו סרטו השני של ג`ון מייקל מק`דונה, אח של מרטין מק`דונה (במאי וכותב "ברוז` " ו"שבעה פסיכופטים") ובמאי-תסריטאי בזכות עצמו, שלפני 3 שנים השאיל מאחיו הגדול את כוכב "ברוז` " ברנדן גליסון, ועשה איתו את "שומר חוק" שזכה לשבחים רבים. כעת, הם ינסו לשחזר את ההישג ב-"Calvary", שבו גליסון משחק כומר אירי שנאלץ להתמודד עם התדרדרות המוסר בעיירה שלו. לפי העבודות הקודמות של האחים מק`דונה, אפשר לשער שהסרט הזה הולך להיות קומדיה שחורה על נושאי דת ומוסר, שגליסון יהיה בו מצויין (הוא אכן קיבל שבחים על הופעתו), ושהתסריט שלו גם יהיה מצויין ויהיה בעל סיכוי להיכנס למועמדים בקטגוריית התסריט המקורי, בדיוק כמו ברוז`.

Cold in July
האמת שהסיכויים של הסרט הזה בתחום האוסקר נמוכים מאוד, ובכל זאת, אם כבר דיברנו על סרטים ששובחו בסאנדנס, שווה להזכיר אותו. הסרט מבויים על ידי ג`ים מיקל, במאי סרטי אימה עצמאי מהולל, ומבוסס על ספר פולחן משנת 1989, שנשמע כמו גרסה הפוכה של "מי מפחד מהזאב הרע" או "אסירים": זהו סיפורו של אדם פשוט (מגולם על ידי דקסטר מורגן, ז`תומרת מייקל סי. הול) אשר הורג גנב שפורץ לביתו באקט של מוצדק הגנה עצמית, אך נאלץ להתמודד עם נקמתו האלימה של אבי הגנב (סאם שפרד), המאמין בחפות בנו. זה נשמע סרט אלים ואפל מדי בשביל האקדמיה, ואני לא חושב אפילו להמר עליו בקטגוריות חשובות, אבל בשנה כזאת חריגה, אני כן יכול לראות אותו, במידה מסויימת והססנית ביותר, ממלא מקום כלשהו במקרה שחלק גדול מאוד מהמתמודדים הגדולים באמת ייפלו - אולי בתסריט המעובד, או בשחקן המשנה. ובלי קשר לאוסקר זה נשמע כמו סרט ממש מגניב ואני ממש מחכה לו.

A Most Violent Year
הפעם לא מדובר שהוקרן בסאנדנס, אלא סרט שעוד לא צולם אבל בסאנדנס נחתמה העסקה להפצה רחבה שלו. "שנה אלימה מאוד" אמור להיות מופץ לקראת סוף השנה, והוא מבויים ונכתב על ידי ג`יי. סי. צ`נדור, אחד הכוחות העולים הכי גדולים בשמי הקולנוע העצמאי של ארה"ב. סרט הביכורים שלו, דרמת המשבר הכלכלי "התמוטטות" זיכתה אותו במועמדות לפרס התסריט המקורי ב-2011, והשנה היא היה ככה קרוב להביא לרוברט רדפורד מועמדות לפרס השחקן על "הכל אבוד", למעשה זאת הייתה הפתעה כ"כ גדולה שהוא לא מועמד בסוף, שאפשר לומר שבמובן מסויים הוא כן היה בעונת הפרסים... בכל מקרה, "שנה אלימה מאוד" מתרחש, ובכן, בשנה אלימה מאוד - 1981 ליתר דיוק, השנה עם אחוזי הפשיעה הכי גבוהים בתולדות ניו יורק - ויתאר את סיפורו של מהגר אשר ניסיונותיו לבנות לעצמו חיים חדשים בתפוח הגדול מתנגשות עם הסביבה מוכת הפשע אליה הוא הגיע. השחקנים יהיו אוסקר אייזק (התגלית החדשה של האחים כהן), אלברט ברוקס וג`סיקה צ`סטיין. צ`נדור כבר הוכיח את עצמו כבמאי יחסית לא קונבנציונלי, אבל הסיפור הזה נשמע נורמלי יחסית, ועל כן אולי יתחבב יותר על האקדמיה ויקבל מועמדויות גם בקטגוריות ראשיות. ההפצה שלו על ידי ענקית האינדי המתהווה A24 Films בטח גם עוזרת.

_______________________________________________________________________________________________________________________

משהו של טרנס מאליק
לא, זה לא השם של הסרט. אני אומר "משהו של טרנס מאליק" כי יש 3 מהם. איכשהו הבמאי הזה, שהיה ידוע שנים כאחד שיוצר סרט אחד בעשור, פתאום עבר לקצב מטורף שאפילו וודי אלן וקלינט איסטווד מחווירים לידו. סרטו "אל הפרא" יצא שנה אחרי "עץ החיים" (שהביא לו מועמדות לבמאי הטוב ביותר באוסקר), אבל חלף מתחת לרדאר, כנראה כי הוא היה סרט שהקצין מאוד את הסגנון המאוד לא מיינסטרים של מאליק, ואפילו מבקרים פלצנים לא ידעו מה לעשות איתו. ככל הנראה מאוכזב, מחליט מאליק לנסות לכסות כמה שיותר שטח ולהוציא 3 סרטים שכולם מתוארכים ל-2014, כך שסטטיסטית, הגיוני שלפחות אחד מהם יהיה בתמונה. ומהם הם הסרטים האלה? ובכן, לא ממש ידוע עליהם מעבר לקאסט ולשם (ולפעמים גם זה לא). למשל, ידוע על סרט בשם אביר הגביעים (Knight of Cups), שתיאור העלילה שלו ממש לא מסביר מה הולך שם לעזאזל, והדבר היחיד שאפשר להבין זה שכריסטיאן בייל ונטלי פורטמן הם הכוכבים הראשיים שלו. בסרט הזה בייל ופורטמן הם השחקנים הכמעט יחידים, אבל הם גם משתתפים בקאסט של סרט אחר של מאליק, שאין לו שם כרגע, אבל כן רואים שיש לו חתיכת צוות שחקנים מטורף: מלבד פורטמן ובייל, יש שם גם את מייקל פסבנדר, קייט בלאנשט, ריאן גוסלינג, רוני מארה, הולי האנטר, ואל קילמר ובניסיו דל-טורו. גם עליו לא ממש ידוע הרבה, חוץ משהוא מערב כמה משולשי אהבה בסצינת המוזיקה של העיר אוסטין בטקסס. הסרט השלישי של מאליק שיוצא השנה הוא "מסע הזמן", ככל הנראה כי פחות מיינסטרימי מבין השלושה - הוא עוסק לפי ימד"ב ב"בחינה של לידת היקום ומותו", ושני השחקנים היחידים שמופיעים בו, בראד פיט ואמה תומפסון, מצויינים כתורמי קול בלבד. סביר להניח שזה לא מצביע על סרט אנימציה, אלא על סרט שכולל כולו תמונות של ערפיליות וכוכבים מתפוצצים וברקע לחישות פילוסופיות. כלומר, "עלילת" המשנה של עץ החיים על פני סרט שלם.
אז איזה מהסרטים של מאליק יצליח להשתחל לאוסקר, בהנחה שכולם אכן יצאו ב-2014? ובכן, סביר להניח שזה לא יהיה "מסע הזמן". הסרט חסר-השם-נכון-לעכשיו שלו נראה הכי מיינסטרימי והקאסט שלו בהחלט מושך את העין, אבל שוב, זה מאליק ואי אפשר באמת לצפות מה יילך איתו. "אביר הגביעים" גם לא נשמע מלהיב מיוחד, אבל אולי הוא יצליח להביא לפורטמן ובייל מועמדות שלישית לפרס. התחזית שלי: או שרק אחד מהם יצליח, או שאף אחד לא.

הרחק מן ההמון המתהולל (Far From the Madding Crowd) / מקבת` (McBeth)
עיבוד ליצירות קלאסיות זה סיכון גדול שאין בו אמצע, בכל הקשור לאוסקר. או שהיוקרתיות של היצירה המקורית מעלה את קרנו של הסרט שמבוסס עליה במידה והוא יוצא טוב ומוערך, או שהניסיון לקחת על הכתפיים עיבוד לכזאת קלאסיקה רק מוציא את הצופים והמבקרים מאוכזבים מהעבודה של הבמאי והכותב, ובמקרה הטוב הסרט מקבל רק כמה מועמדויות משחק. רק תשאלו את ג`ו רייט על ניסיונו הכושל לעבד את "אנה קרנינה". ועדיין, היוקרה של יצירות המקור מספיקה בשביל להסתכל עליהם בהקשר אוסקרי, בשביל הסיכוי הקטן שהם כן יצליחו. סרט אחד כזה שיוצא השנה הוא "הרחק מן ההמון המתהולל עיבוד לספרו הידוע של הסופר הבריטי תומאס הארדי. סרטים שמבוססים על ספרות ותרבות ויקטוריאנית באו יחסית הרבה בשנים האחרונות, אבל בסופו של דבר אף אחד מהם לא היה מועמד לאוסקר מעבר לקטגוריות עיצוב ולפעמים גם איזה נציגות בודדה בתחום המשחק. ומסיבה זאת אני לא מהמר על הסרט הזה, אלא רק מהמר בפוטנציה על מועמדות לשחקנית הראשית שלו - קארי מאליגן ("לחנך את ג`ני"), שאולי תשיג הופעה שנייה באוסקר מאז המועמדות האחרונה שלה לפני חמש שנים. זאת למרות שלסרט דווקא יש במאי חזק ביותר מאחוריו - תומאס וינטנברג, שהיה ככה קרוב להביא לדנמרק את האוסקר לסרט הזר על "ניצוד", ממש אתמול.
ומצד שני, מי זה ההארדי הזה ליד וויליאם פאקינג שייקספיר? מדהים לחשוב שהפעם האחרונה שהרימו פרוייקט גדול המבוסס על מחזותיו הידועים הייתה ב-96`, עם "המלט" של קנת` בראנה
, ורק עכשיו (אם כי יש מצב שהוא ייצא דווקא ב-2015) מגיע עיבוד לעוד אחד מיצירותיו המפורסמות - "מקבת'". הגיבור שעל שמו המחזה נקרא מגולם כאן על ידי מייקל פסבנדר, ואשתו, ליידי מקבת` - היא מריון קוטיאר. למרות שזה היה נראה כאילו אני נלהב ממנו, אני למעשה סקפטי לגבי העיבוד הזה הרבה יותר. נכון שיש לו צמד שחקנים מצויין בתפקיד הראשי, ונכון שהאקדמיה אוהבת סרטים שמתרחשים בבריטניה של פעם, אבל להרים את אחד המחזות הכי מוכרים ואהובים של שייקספיר זאת ממש התגרות במזל, ויכול להיות שנוא ולהיכשל טוטאלית אפילו יותר ממה שהוא יכול להצליח. מילא אם עוד היה מוצמד לזה מישהו בעל ניסיון, אבל מסתבר שאת הסרט התקופתי גדול התקציב הזה הניחו בידיו של איזה אחד בשם ג`סטין קורזל, במאי אוסטרלי צעיר עם סרט מלא אחד בלבד לשמו, וגם אחד שלא ממש שמעו עליו ("Showtown" שמו, למקרה שאתם כן מכירים). מי? מה? מו? האם הילדון הזה יצליח לקחת על עצמו את המשימה המונומנטלית הזאת ולצאת ממנה עם ידו על העליונה - ואולי גם על הפסלון? נחכה ונראה. הימור שלי - לא. אני צופה לסרט הזה, אם בכלל, רק נציגות בקטגוריות טכניות ולפסבנדר וקוטיאר עצמם.

קסם לאור ירח (Magic in the Moonlight) / מלון בודפסט הגדול (The Grand Budapest Hotel)
שני סרטים אלה לא יוצאים בתקופה אוסקרית במיוחד - הראשון יוצא בקיץ והשני בחודש מרץ (עוד כמה ימים, למעשה), כמעט שנה לפני שהאוסקר אמור להיערך! אז למה אני מסתכל עליהם בכל זאת? תשובה פשוטה: בגלל התסריטאים. למעשה, הייתי אפילו אומר שרק בגלל התסריטאים, כי התסריט המקורי היא הקטגוריה היחידה שבה הייתי מהמר עליהם.

"קסם לאור ירח"  הוא סרטו החדש של וודי אלן, שלאחרונה, אחרי שנים של דשדוש, נראה כאילו מתחיל לקבל חזרה הכרה מהאקדמיה (ובתור בונוס, הם גם מתעלמים מאותם הסקנדלים שמעורבים בשמו). יש לו אוסקר מלפני שנתיים על "חצות בפריז" ולפני רגע הוא הביא לקייט בלאנשט את האוסקר השני שלה על "יסמין הכחולה", כשלסרט עצמו היו עוד שתי מועמדויות, כולל אחת לאלן עצמו על התסריט המקורי. אין לי מושג במה עוסק "קסם לאור ירח", מלבד היותו באנגליה של שנות ה-30, אבל לאור העובדה שמדובר בוודי, אני כבר מסמן אותו כמתחרה פוטנציאלי לתסריט המקורי, ואולי בעוד קטגוריה: אחרי שהוא הוכיח שוב שהוא אחד מבמאי השחקניות הגדולים בעולם, תמיד צריך לשקול את מועמדותו של מי שזאת לא תהיה שמשחק אצלו בתפקיד הראשי. ובכן, ב"קסם" מדובר בלא אחרת מאשר אמה סטון, אולי המאמי השנייה הכי גדולה של הוליווד אחרי ג`ניפר לורנס. אנשים אוהבים אותה גם מקומדיות וסרטי אקשן, וגם מ"סרטי איכות", ובמידה והיא תדפוק הופעה טובה, יהיה שווה להסתכל עליה כג`ניפר לורנס של השנה (ואולי היא אפילו תביס את ג'ניפר לורנס עצמה!)
הסרט השני, "מלון בודפסט הגדול" הוא יצירתו החדשה של ווס אנדרסון, ומהטריילרים נראה שמדובר בתרכיז אנדרסיוניות מרוכז - הרבה דמויות, אסתטיקה מוזרה, הומור יבש ושחקנים שמביטים למצלמה ישר ומדברים כאילו יש להם חצי-שיתוק. ובדיוק בגלל זה אני חוזה שהוא הולך לשחזר במדוייק את הישגו של סרטו האחרון של אנדרסון, "ממלכת אור הירח", שגם יצא באזור האביב, כמעט שנה לפני האוסקרים, והשיג מועמדות בקטגוריית התסריט המקורי בקלות רבה. לסגנון שלו יש הרבה מעריצים, גם בתוך האקדמיה, ו"בודפסט" נראה כאילו הוא הדבר הכי אנדרסוני שאנדרסון עשה - אז מועמדות, לפי דעתי לפחות, כמעט בטוחה לו, ומי יודע, אולי בשביל הכבוד שבדבר, גם זכייה.

רוזווטר (Rosewater)
ונקנח בהודעה משמחת: בהחלט יכול להיות שג`ון סטיוארט יגיע לטקס האוסקר של שנה הבאה! בשורה פחות משמחת: לא בתור מנחה (לפחות נכון לעכשיו). בשורה נייטרלית: אלא בתור מועמד. מי שעוקב אחרי ה"דיילי שואו" בקומדי סנטרל אותה סטיוארט מנחה כבר יותר מעשור, יודע שבערך לפני שנה הוא עזב את התוכנית למספר חודשים והשאיר במקומו מנחה מחליף, ג`ון אוליבר. מה הוא כבר עשה בחודשים האחרונים שהיה יותר חשוב מסדרת הדגל שלו? ובכן, מסתבר - סרט. ולא איזו קומדיה, אלא סרט רציני. "רוזווטר" מספר את סיפורו של מזיאר בחארי (מגולם על ידי גאל גרסייה בארנל), עיתונאי איראני שראיון סאטירי שנערך עמו ב"הדיילי שואו" (וואו, חתיכת קידום עצמי, ג`ון) נתפס על ידי המשטרה החשאית האיראנית כעדות להיותו מרגל ציוני עבור ה-CIA, והוביל למעצרו בתנאים לא הומניים קשים. אז כן, אומנם זאת לא קומדיה, אבל ג`ון סטיוארט הוא אדם פעיל מאוד חברתית ופוליטית ובאופן כללי אחד האנשים הכי אהובים ומשפיעים בתעשיית הבידור היום. אנשים כנראה הולכים לאהוב את העובדה שהוא קומיקאי חתרני שלפתע כותב תסריט מעובד (על פי הזכרונות של אותו עיתונאי), ואולי לנסות לתת לו כבוד כזה או אחר. זה ייראה לאנשים מגניב, או משהו.

ועוד כמה קטנים יותר בעלי הרבה נקודות לרעתם, אבל אם הם יבואו בסיבוב ויפתיעו, שלא תגידו שלא אמרתי לכם
מר טרנר (Mr. Turner) - מייק לי הבריטי הוא עוד במאי שלא ראינו יותר מדי בשנים האחרונות, 4 שנים בדיוק למעשה. "מר טרנר" הוא ניסיון שני של לי בסרטים ביוגרפיים היסטוריים, לאחר שלפני 15 שנה עשה את "טופסי טארבי". "מר טרנר" אמור לספר את סיפורו של הצייר האנגלי האגדי ג'יי. וו. טרנר, שיגולם בסרט על ידי חביבו של לי, השחקן טימות'י ספאל. מייק לי הוא במאי מוערך ואהוב ביותר, אבל מעולם לא קיבל הכרה מהאקדמיה. הוא די לוזר שם, למען האמת. הוא בעיקר מקבל מועמדות על תסריט מקורי בערך כל פעם שהוא עושה סרט, לא משנה כמה הסרט מצופה לפני כן. זה, נראה לי, יהיה המקרה גם הפעם: הסרט יקבל מועמדות בקטגוריית התסריט המקורי ותו לא, אם בכלל. אולי הוא גם יביא לספאל מועמדות ראשונה.
נערי ג'רזי (Jersey Boys) - מסתבר שיש עוד מחזמר השנה, מלבד "אל תוך היער" ו"אנני", אבל עליו באמת צריך להסתכל בסקפטיות רבה. נכון, הוא מבוסס על מחזה פופולארי זוכה טוני, מספר את סיפורה האמיתי של להקת הפופ "ארבעת העונות" שהייתה סופר פופולארית בארה"ב של שנות ה-60, ומבויים על ידי קלינט איסטווד! אבל - א. מתי בפעם האחרונה איסטווד עשה משהו שהאקדמיה אהבה? כבר 8 שנים שכל סרט חדש שלו נחשב למועמד מוביל בתחזיות ומתרסק כמעט טוטאלית בסופו של דבר; ב. הסרט יוצא ב-20 ביוני, מה שכמעט מחסל את סיכוייו למועמדות. סביר להניח שהוא יהיה ה"גטסבי הגדול" של השנה; ו-ג. כולם בסרט אלמוניים בתכלס חוץ מכריסטופר ווקן בתפקיד מאפיונר שמתחבב על חברי הלקה. אולי ההימור הזה לא ישתלם לאיסטווד וחבריו.
The Homeseman - טומי לי ג'ונס, אם לא ידעתם, הוא גם במאי: יש לו סרט אחד (כנראה נפלא) בבימויו משנת 2005, מערבון בשם "שלוש הלוויות של מלכיאס אסטרדה". הסרט הזה לא יצר איזה באזז אוסקרי, אבל סרטו השני, גם הוא מערבון, נראה שכן עושה זאת - הוא מופץ באוקטובר. הסרט אמור לעסוק בקאובוי שמגולם על ידי ג'ונס, שחובר לאישה חלוצה וביחד מטרתם היא להעביר 3 בחורות חולות נפש מנברסקה לאיווה. כן, נשמע כמו סרט מסע שהקדמיה יכולה לחבב. מלבד ג'ונס, משחקות בסרט הילארי סוואנק, מריל סטריפ (שוב), היילי סטיינפלד ("אומץ אמיתי") וגרייס גאמר ("פרנסס הא"). לא ברור מי אמורה להיות החלוצה ומי אמורות להיות המשוגעות.
איש המסילה (Railroad Man) - ביוגרפיה בכיכובם של קולין פירת' וניקול קידמן שהתחילה לצבור באזז בפסטיבל טורונטו האחרון. ככל הנראה הסרט יהיה טוב, אבל החלק המוזר הוא שלמרות נושא די אוסקרי (ביוגרפיה+מלחמת עולם שנייה), הוא כבר יצא מסחרית במדינה אחת (אוסטרליה) עוד ב-2013, בארץ מוצאו בריטניה בינואר ובארה"ב ייצא באפריל. לא ברור, אם כך, מאיזה שנה הוא ייחשב לעזאזל, אבל עדיין, אף אחד מהתאריכים האלה אינו מבשר טובות עבור סיכויים באוסקר. אבל לכו תדעו.
דיפ טיקי (Untitled Cameron Crowe Project) - מדהים איך תוך 15 שנה הפך קמרון קרואו מבמאי שכל פרוייקט חדש שלו הוא סיבה למסיבה באוסקר, לחתיכת חרא. הוא עשה רק שני סרטים מאז האוסקר שלו על "כמעט מפורסמים", שניהם נחשבו נוראיים למרות שהיה להם באזז לאוסקר. עכשיו כשהוא מנסה שוב, מצד אחד צריך לבוא עם המון חשדנות שכן הוא לא עשה משהו באמת טוב קרוב לשני עשורים. מצד שני, הסרט הזה (דרמדיה רומנטית עם בראדלי קופר, אמה סטון ורייצ'ל מקאדמס) יוצא בדצמבר בכלל, בכריסמס, אז כנראה שיש אולפנים שמאמינים שקרואו יכול להפציץ שוב. אז איך אמר גיא זוהר - אולי, ואולי לא. נחכה ונראה.
גברים, נשים וילדים (Men, Women and Children) - לא ברור מה עובר על ג'ייסון רייטמן. קשה לחשוב שעד לפני 4 שנים הוא נחשב לילד הפלא הגדול של הוליווד, שבגיל צעיר מאוד כולם חזו שיום אחד ייכבוש את האוסקרים. אבל ימי "תלוי באוויר" ו"ג'ונו" עברו, והיום הוא בעיקר עשה דברים כמו "לא בוגרת", שהיה מצויין ודווקא הגיע לו אוסקר, אבל אפילו מועמדות לא הצליח לקבל, ואחר כך עשה את "סוף החופש", שלמרות קאסט מבטיח במיוחד קיבל ביקורות גרועות ואיבד את כל הבאזז האוסקרי שלו בין רגע. בדיוק כמו קרואו, ברור שלמרות שהוא בתקופה קשה, הפוטנציאל להפצצה עדיין שם - אבל בגלל המצב הקשה, זה אומר שהסרט החדש של רייטמן הוא לא מהסרטים האלה שחייבים להסתכל עליהם אוטומטית. ובכל מקרה, חייבים להודות שהנושא שלו - אמממ, סקס ואינטרנט בעולם המודרני, הוא לא כ"כ פופולארי ואהוב באקדמיה (ועוד עם אדם סנדלר בתפקיד הראשי...).
המעניק (The Giver) - ואם כבר מריל סטריפ, הנה הסרט הרביעי והאחרון שהיא עושה בו תפקיד משנה השנה. "המעניק" הוא כנראה המקרה הכי מחשיד ולא ברור בשנה הזאת - הוא מבוסס על ספר מד"ב דיסטופי קלאסי שנחשב למוערך ואהוב במיוחד, וגף' ברידג'ס, שמגלם את אחת הדמויות הראשיות, השקיע הרבה מאוד בלנסות להביא את הפרוייקט הזה למסך, זה ממש Passion Project שלו. אממה, הוא יוצא באמצע אוגוסט, תאריך מחורבן ביותר לכל הדעות שבו מפיצים בד"כ שמים את הבררה שלהם, והוא גם מבויים על ידי במאי בשם פיליפ נויס. שני סרטיו הידועים הם "האמריקאי השקט" שנחשב מצויין והביא את מייקל קיין למועמדות, אבל יש לציין שזה היה רימייק, ו"סולט", שהוא סרט אקשן הוליוודי גנרי ומחורבן. אז בהיותו מבוסס, כאמור, על ספר נוער מצליח ומוכר, יש שתי אפשרויות לאיך האולפן ייתייחס אליו. זה יכול להיות "התפסן בשדה השיפון" מבחינתם, או שזה יהיה יותר משהו בכיוון "עיר של עצמות" או "יצורים יפהפיים". משום מה, אני חושב שזה נוטה יותר לכיוון השני.
מפת הכוכבים (Map to the Stars) - עד לפני כמה שנים היה נדמה שדייוויד קרוננברג מתחיל להיות נאהב באקדמיה עם סרטים נורמליים כמו "היסטוריה של אלימות" ו"סימנים של כבוד", אבל הוא נפל דווקא כשהוא ניסה לעשות את הסרט הכי אוסקרי שלו אי פעם, "שיטה מסוכנת" הכושל. ועדיין, זה לא אומר שהוא מפסיק לנסות, ו"מפת הכוכבים" שלו אמורה להיות סאטירה אכזרית ונשכנית במיוחד כנגד מה שמכונה "האצולה ההוליוודית". הקאסט שלו מרשים והרעיון שלו נשמע מבריק, ועדיין, בדיוק כמו כל סרט של קרוננברג, זה עלול להיות מוזר מדי בשביל האקדמיה, או גרוע מדי בשבילה. צריך להסתכל, אבל בסקפטיות רבה.

 

אז זהו! השנה ניסיתי לכסות ממש הרבה סרטים, אבל ברור שבכל זאת יהיו פה טעויות. כמה ייפלו, וכמה אחרים שאין לי מושג מקיומם יקומו במקום.

לדף הרשומה

תחזיות אוסקר 2015 - חלק א`

08/03/2014

טוב, האוסקר תם ונשלם, וכמיטב המסורת, אני לא מחכה הרבה לפני שאני מתחיל לנחש מי הולך להיות באוסקר הבא. כמובן, זאת רשימה לא שלמה ולא מתיימרת - אני לא יכול באמת לדעת איזה סרטים מהרשימה הזאת ייפלו בין הכיסאות ואיזה סרטים שלא ברשימה יקומו במקומם. אם לומר את האמת, 2014 היא הרבה יותר קשה מבחינת ניחושים מוקדמים, בגלל סיבה מסויימת. בכל שנה, כשאני מסתכל על מועמדים פוטנציאליים לאוסקר, אני מסתכל קודם כל על השמות שמאחורי הסרטים. ראיתי שיוצא סרט של ספילברג? נו, ברור שצריך להסתכל עליו כמועמד פוטנציאלי. סרט של סקורסזה? כמעט נעול. אנג לי? בטח, בטח שצריך להסתכל עליו. גם האחים כהן, ואפילו על טרנטינו, קת`רין ביגלו ודברים כאלה מסתכלים בהקשר הזה, ויש כאלה בכל שנה. מה הקטע ב-2014? ובכן, מהשמות הגדולים האלה, אין הרבה. השנה אין הרבה במאים ענקיים מהקאליבר הכי גבוה של הוליווד שמוציאים סרטים. כמובן, חלק מהם כן מוציאים סרטים, אבל הם מיעוט. השנה יש הרבה יותר סרטים של במאים מתחילים או במאים מוכרים שמעולם לא היו מזוהים עם האוסקר, ובשביל כולם 2014 תהיה השנה להוכיח את עצמם. זה גורם לכך שהשנה, לשם שינוי, אני לא מסתכל רק לפי שמות ותאריכי יציאה, אלא גם על הדבר הכי חשוב: הסיפורים והרעיונות שמאחורי הסרטים, כי השנה הם אלה שהולכים לקבוע. זה הופך את עונת הפרסים השנה להרבה פחות צפויה מהרגיל, ולכן גם ליותר מרתקת.

המועמדים הפוטנציאליים לא מוזכרים בסדר מסויים אלא באקראי.

לחלק השני: http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2841660

בין כוכבים (Interstellar)
אז מה, נולאן, אולי הפעם? כריסטופר נולאן הולך ומסתמן כאחד הלוזרים הגדולים ביותר באוסקר בשנים האחרונות, אבל לא נראה שהוא מוותר. הוא לא קיבל מועמדויות מוצדקות על "האביר האפל", ולא על המשכו, שככל הנראה נפגע מזה שהוא נחשב לפחות טוב מקודמו (וגם מהעובדה שבניגוד לסרט הראשון, הוא יצא בשנה מעולה ולא בשנה די שחונה). עם זאת, בין לבין, הוא היה הכי קרוב לקבל מועמדות בימוי, והסתפק רק בסרט, תסריט ועוד 6 מועמדויות (כולל 4 זכיות) על "התחלה", שכנראה האקדמיה התחברה אליו יותר כי למרות היותו מד"ב, הוא לא כלל איש בחליפת עטלף. ע"פ ההיגיון הזה, נולאן כנראה מכוון מאוד גבוה עם הסרט הראשון שלו אחרי שטרילוגיית באטמן נגמרה. זה עדיין מד"ב, אבל מקורי ורציני ואיטנליגנטי, ובניגוד ל"התחלה" שהיה סרט קיץ, הוא מופץ בנובמבר - הוכחה חד משמעית שנולאן נורא רוצה את המועמדות הזאת, ושהאולפנים אכן בונים עליו עד כדי כך שהם מוכנים להפיץ אותו בתקופה אוסקרית במיוחד (למרות שנולאן לגמרי הפך לבמאי שרק שמו יביא אנשים לקולנוע בקיץ). מעבר לזה, אין ממש הרבה מידע על הסרט, למרות שכבר היה לו טריילר. אפשר להבין שהוא מערב מסעות בחלל, מסעות בזמן, ויקומים מקבילים, ושיש לו קאסט מאוד מבטיח - מת`יו מקונוהי, עם פסלוני אוסקר, SAG, גלובוס זהב ועד אז בטח גם אמי, ביחד עם אן הת`וואי, ג`סיקה צ`סטיין, אלן בורסטיין, ג`ון לית`גו, מייקל קיין, מאט דיימון, קייסי אפלק, ווס בנטלי וההוא ממופע שנות ה-70. אז אולי הפעם נולאן יצליח לקבל את המועמדות שהוא כה רוצה, ותוך כדי גם להביא יותר כבוד לז`אנר המד"ב בקרב האקדמיה (מגמה שאולי התחילה ממש הרגע, עם זכייתו של "היא" המד"בי בפרס התסריט המקורי).


רע מנעוריו (Inherent Vice)
עוד במאי שלפני שנתיים יצא קצת לוזר באוסקר למרות ציפיות גבוהות, הוא פול תומאס אנדרסון. הבחור יצר את אחד הסרטים הכי מהוללים של העשור הקודם, "זה ייגמר בדם", והוא לא צריך להתלונן שהוא לא זכה כי הוא יצא בשנה מלאה באופן כמעט חסר תקדים ביצירות מופת. חמש שנים אחר כך, נראה שהוא די התרסק עם סרטו החדש, "המאסטר", שאומנם היה להיט אצל מבקרים, אבל התקשה לכבוש את לב הקהל הרחב כמו סרטיו הקודמים (למרות אופיו, ל"זה ייגמר בדם" יש עדת מעריצים גדולה גם מחוץ לקהילת המבקרים), וכך באוסקר הוא יצא עם 3 מועמדויות משחק בלבד (אבל כולן מוצדקות). ועדיין, גם הוא הולך לנסות שוב ב-2014, עם "רע מנעוריו", עיבודו של אנדרסון לרומן של הסופר הידוע תומאס פינצ`ון מ-2009. חואקין פניקס, עמו שיתף אנדרסון פעולה ב"המאסטר", מגלם גם כאן את התפקיד הראשי של בלש מכור לסמים בלוס אנג`לס של שנות ה-70, המנסה לפתור את תעלומת העלמותם של האקסית שלו ושל חברה החדש. הייתי אומר שזה נשמע קצת בנאלי, אבל אני לא ממש מכיר את תומאס פינצ`ון ונראה שדווקא יש לו הרבה מעריצים. אני מניח שיש לזה סיבה, ושלא מדובר בסתם סיפור בלשי, אלא במשהו קצת יותר מזה. אני גם לא חושב שאנדרסון היה לוקח ספר ומעבד אותו אם לא היו בו הרבה דברים פסיכולוגיים ולא שגרתיים כאלה. אז נכון שבפעם האחרונה שבה דיברו על אנדרסון וסרטו כמועמדים בטוחים זאת יצאה קצת פשלה, אבל - א. מתיאור העלילה נראה שהסרט הזה יהיה בעל הרבה יותר... נו, עלילה מאשר "המאסטר" ו-ב. השנה אנדרסון לא הולך להילכד בין טרנטינו, ספילברג, קת`רין ביגלו ודייוויד או ראסל.

איננה (Gone Girl)
אחרי שנה שבה הוא עבד קצת בטלוויזיה (או נטפליקס) בהיותו הבמאי והמפיק של "בית הקלפים", דייוויד פינצ`ר חוזר לקולנוע אחרי 3 שנות היעדרות, ונראה שהוא הולך לטריטוריות המוכרות שלו. וכשאני אומר "מוכרות", אני מתכוון לממש מוכרות. "איננה" הוא בתכלס סיפורו של אדם שאשתו נעלמת לפתע יום אחד, והוא מנסה לגלות מה קרה לה - תוך כדי שהמשטרה רודפת אותו בשל החשד שהוא-הוא רצח אותה והעלים את גופתה. אממ, כן, אי אפשר לומר שזה לא נשמע כמו סיפור מאוד מאוד גנרי, שנשמע חסר כל ייחוד או טוויסט, סה"כ סיפור רצח והיעלמות שגרתי (ולמעשה די מזכיר את "רע מנעוריו"...). ובכל זאת, למרות שהוא לא מלהיב מרושם ראשוני, סביר להניח שפינצ`ר לא היה בוחר בו אם לא היה בסרט איזה טוויסט על העניין ("נערה עם קעקוע דרקון", על אף פגמיו, היה מיוחד בכמה דרכים). את התסריט כותבת ג`יליאן פלין, שבעצם מעבדת את הספר אותו היא כתבה, ומכך ניתן להסיק שהתסריט יוכל להיות ממוקד ולהתמקד במה שחשוב מאשר "נערה". הדבר באמת מוזר עם הסרט הזה הוא צוות השחקנים שלו: בתפקיד הראשי יהיה בן אפלק, שאחרי שהשיג סוג של אוסקר ציפיתי ממנו להבין שכדאי לו פשוט להפוך לבמאי בלבד לצמיתות, אבל מעדיף לחזור לשחק כרגע. אוקיי, קצת מאכזב, אבל נחליק לו. את תפקיד אשתו (ככל הנראה בסצינות פלאשבקים) תגלם רוזמונד פייק, שחקנית בריטית מצויינת שזאת כנראה תהיה המגה-פריצה שלה בהוליווד (וכבר מכאן נראה שהיא שיקול טוב לשחקנית משנה), והאמת שזה נפלא. אבל את התפקידים הראשיים האחרים מאיישים... אמממ, ניל-"איך פגשתי"-פטריק-"את אמא"-האריס, וטיילר "סבתא מדאה" פרי. הם שני שחקנים קומיים ידועים, ואני מקווה שדייוויד פינצ`ר יוכל להוציא מהם הופעות דרמטיות טובות, כי אם לא... זה לא יהיה גרוע, פשוט ממש ממש מוזר. תאריך יציאה: 3 באוקטובר.

משחקי חיקוי (The Imitation Game)
התסריט שנמצא כבר כמה שנים ברשימת התסריטים שמסתובבים בהוליווד בלי שאף אחד יפיק אותם, סוף סוף מורם כפרוייקט מלא. הוא מופץ על ידי החברה של האחים וויינשטיין, שידועה בהבאת סרטים שלה קרוב מאוד לאוסקר, ובבימויו של מורטין טילדום, במאי נורבגי שידוע בזכות "Headhunters", מותחן פשע שהפך ללהיט בינלאומי. "משחקי חיקוי" הוא סרט ביוגרפיה של אלן טיורינג, ואם זה לא מספיק כדי להסביר למה כדאי לשים עליו את העין, אני לא יודע מה כן. לידע כללי, במקרה שאינכם יודעים - אלן טיורינג היה מתמטיקאי שנחשב לאחד מאבות המחשב בעידן המודרני, שניצל את יכולותיו במהלך מלחמת העולם השנייה כאשר שירת במודיעין הבריטי והצליח לפצח את הקוד של ה"אניגמה", מכונות הצופן של הנאצים, ובכך נתן יתרון אסטרטגי עצום לבריטים וסייע להם לגלו תוכניות גרמניות מבעוד מועד. ועדיין, אפילו שאחרי המלחמה הוא נחשב לגיבור לאומי, ממשלת בריטניה רדפה אותו בשל עובדת היותו הומוסקסואל מוצהר, מה שנחשב אז בגדר פשע. תפקיד טרגי של גאון פורץ דרך הומו במלחמת העולם השנייה ועוד היה קיים במציאות הוא מהתפקידים האלה שכתוב עליהם (ועל הסרט שמסביבם) "אוסקר" על הפרצוף, ובמקרה הזה, יהיה מדובר בפרצוף של בנדיקט קמברבץ` שיגלם את טיורינג. תקראו לו איך שתרצו - שרלוק, חאן, הדרקון סמאוג או החלום הרטוב של אלפי גיקיות בעולם - אבל קמברבץ` רוצה להוכיח לעולם שהוא גם שחקן איכות, ולמען האמת הצליח במידה מסויימת. אומנם "הרשות החמישית" נחשב לסרט די רע (למרות שהימרתי עליו לפני שנה וסימנתי אותו כמועמד מוביל לאוסקר האחרון), אבל אפילו שונאיו הגדולים ביותר טענו ששווה לראות אותו בשביל ההופעה של קמברבץ`. הוא ינסה להוכיח שהוא באמת יכול לפנות לקהל הכי אליטיסטי שיש ולהראות לקהל הרחב שיש בו משהו מעבר להיותו אחד הטוענים לכתר טאמבלר. סכנות: הפעם האחרונה שבא כולם הימרו על ביוגרפיה תקופתית בה שחקן פופולארי מגלם הומוסקסואל פורץ דרך - זה היה "ג`יי אדגר" בו ליאונרדו דיקפריו שיחק את מייסד ה-FBI ג`יי אדגר הובר, ולמרות שהוא היה נראה כמו האמ-אמא של פתיונות האוסקר, הוא נכשל טוטאלית, נקטל על ידי מבקרים ולא קיבל שום מועמדות.

פוקסקאצ'ר (Foxcatcher)
עד לא מזמן, דחייה של סרט שהיה אמור להיות שחקן חשוב בעונת הפרסים לשנה שאחריו, הייתה נחשבת לסימן רע מאוד. העניין הוא שלפני שנתיים, זה קרא ל"כח משיכה" של אלפונסו קוארון - הוא היה אמור לצאת בסתיו 2012, ובמקום זאת נדחה בשנה ויצא בסתיו 2013, מה שעשה לו רק טוב בתקופת האוסקר בסופו של דבר. כך גם "פוקסקאצ'ר", עליו הימרתי בשנה שעברה כמועמד פוטנציאלי לאוסקר שרק עכשיו היה, רק כדי שבספטמבר אגלה שהוא נדחה למועד בלתי ידוע ב-2014. איתו נדחה סרט נוסף שנחשב כמוביל לאוסקר, "ציידי האוצרות" של ג`ורג` קלוני, ואם אתם שואלים למה אותו אני לא מזכיר כאן - ובכן, בעוד ש"פוקסקאצ'ר" נדחה למועד בלתי ידוע והשיווק שלו למעשה לא החל עדיין כך שיציאה בתקופת האוסקר היא הגיונית בהחלט, "ציידי האוצרות" יצא השנה בפברואר, אחד מתאריכי היציאה הכי לא אוסקריים שקיימים, והתקבל לא משהו בלשון המעטה.
ובכל מקרה, לא עליו אנחנו מדברים אלא על "פוקסקאצ'ר". הסיפור שלו התבהר מאוד ביחס לשנה שעברה - הוא מבוסס על סיפור אמיתי וסטיב קארל משחק בו את ג`ון דו פונט, מיליארדר שדרך התעסקותו בספורט התחבר לשני אחים ספורטאים אולימפיים (צ`אנינג טאטום ומארק רופאלו), אבל התגלה כסכיזופרן מטורף ורצח אחד מהם. למרות הקאסט המוזר והדי קומי הזה, אני הייתי סומך על הסרט שכן מביים אותו בנט מילר, ששני סרטיו היחידים ("מאניבול" ו"טרומן קפוטה") קיבלו מועמדות לאוסקר, מה שאומר שהוא אכן מישהו ששווה להסתכל עליו כמועמד פוטנציאלי. והאמת, גם לגבי הקאסט לא צריך להיות כאלה סקפטיים - זכרו שלפני כמעט 3 שנים היה זה בנט מילר שארגן מועמדות אוסקר לג`ונה היל, שעד אז היה ידוע רק ככוכב קומדיות פיפי-קקי. אם הוא עשה את זה להיל, הוא בטח גם בטח יכול לעשות את זה לקארל שממילא נחשב לשחקן קומדיה מאוד איכותי. הטיזר שיצא בספטמבר יום אחרי הדחייה שלו די מוכיח את החשדות שלי שסטיב קארל הוא בעל פוטנציאל לא קטן למועמדות, הוא פשוט נראה שם מצויין. יתרון נוסף: מפיקה אותו מייגן אליסון, שתוך שנתיים בלבד הפיקה סרטים כמו "כוננות עם שחר", "המאסטר", "היא" ו"חלום אמריקאי" - במילים אחרות, היא נראית כמו שועלת אוסקרים לא קטנה בהתהוות, הייתי מגזים ואומר הארווי וויינסטיין עם ואגינה.

 

זעם (Fury)
ולמרות הדחייה והכישלון של "ציידי האוצרות", מי שרוצה בכל זאת להנות מהאפשרות שיהיה סרט מלחמת עולם שנייה באוסקר השנה, מומלץ לו לשים עין על "זעם", שיוצא בנובמבר, שהיא כאמור שיא תקופת האוסקר. זה סרט מלחמת עולם שנייה נטו, שלא מנסה להיות משהו אחר או להחזיק בגימיק כלשהו. יותר פשוט מ"בראד פיט הוא מפקד טנק, הוא והצוות שלו נלחמים בהרבה שיריון של הנאצים באפריל 1945" זה לא יכול להיות. למעשה, אם לעשות את זה יותר פשוט: זה פשוט נשמע כמו גרסה אמריקאית ל"לבנון" הישראלי - נראה שרוב הסרט יתרחש בתוך או על הטנק ויעסוק רק בקבוצה המצומצמת הזאת ובמאבקם בגרמנים ואני מניח שגם בינם לבין עצמם. האנשים תחת פיקודו של פיט הם שיה להבוף (כנראה בשירת הברבור הקולנועית שלו, אחרי שלא מזמן הוא פרש מחיי ציבור), לוגן לרמן ("פרסי ג`קסון"), מייקל פניה ("מגדלי התאומים", "התרסקות") וג`ון ברנתל ("הזאב מוול סטריט"). נראה שזה לא הולך להיות סרט מבריק במיוחד מבחינה תסריטאית, אלא כזה שיצטרך להישען בעיקר, או אפילו בלעדתית, על הבימוי והסחיפה שלו. מסיבה זאת, בשנה כזאת שבה להרבה במאים הולכת להיות ההזדמנות לפרוץ בתחום האוסקרי, הייתי אומר שעל דיוויד אייר הבמאי (עבודתו הידועה ביותר היא "סוף המשמרת" מ-2012, וגם עבודתו כתסריטאי של "יום אימונים מסוכן") להתכונן לאפשרות שהוא עלול להיות מועמד לצד ענקים כמו אנדרסון, פינצ`ר ונולאן.

בלתי שבור (Unbroken)
וזה לא סרט מלחמת העולם השנייה היחיד שיוצא השנה. כשסרט מופץ בכריסטמס, בדרך כלל כולם יודעים שצריך להסתכל עליו, כי חג המולד הוא אולי התקופה הכי אוסקרית שיש, ועדיין, על הסרט שיוצא בו השנה אני מסתכל בעין מאוד מאוד סקפטית. למה? ובכן, זה סרט שנכתב על ידי האחים כהן... ומבויים על ידי אנג`לינה ג`ולי. כן, אני יודע, תשמרו את ה-WTF שלכם לעצמיכם. גם אני חשבתי ככה כשקראתי עליו. אבל כן, זה אמיתי. האחים כהן (ש)כתבו תסריט לאנג`לינה ג`ולי, ועוד השאילו לה את הצלם הקבוע שלהם רוג`ר דיקנס! זה לא שהאחים כהן לא כתבו פעם תסריטים שהם לא ביימו, אבל הסרט שיצא מכך, "גמביט", נחשב לגרוע ביותר. ואם גמביט עוד לפחות נשמע כמו סרט כהני שפשוט יצא נוראי בטיפולו של במאי אחר, כאן לא ברור אפילו מה האחים כהן קשורים לתסריט שכזה: מבוסס על סיפורו האמיתי של לואיס זמפריני, אצן אולימפי אמריקאי שהקריירה הספורטיבית שלו נקטעה ע"י מלחמת העולם השנייה, בה שירת כטייס, התרסק בים, שרד חודשיים על סירונת בלב האוקיינוס, ובסוף ישב שנים בשבי היפנים - וזה נכתב על ידי האחים כהן?! אני מניח שהסיבה היחידה שהם היו מוכנים לשכתב את התסריט שלו, היא, ובכן, כי יהודים אוהבים כסף, או משהו כזה. אנג`לינה ג`ולי אולי שחקנית מעולה ועדיין אחד הדברים הכי יפים בהוליווד, אבל הניסיון היחיד שלה להיות במאית נחתם בכישלון של סרטה "ארץ זבת דם ודבש", שקיבל ביקורות מעורבות ושיא ההכרה שלו היה מועמדת לפרס הסרט הזר (כי הוא דובר בוסנית) בגלובוס הזהב, אבל זה בטוח היה סתם כי הפרס הזה מאוד פופוליסטי ומטופש. אז כן, מצד אחד כל הסימנים לרעתו, ומצד שני היציאה בכריסמס מעידה על כך שלאולפנים יש ציפיות אוסקר ממנו במידה מסויימת. אז אני מהמר עליו כרגע, אבל מצד שני אני לא אתפלא אם ההימור המאוד שמרני הזה יתגלה כמוגזם והסרט יאכזב. לפחות הצילום נראה מדהים, אולי רוג`ר דיקנס יקבל את האוסקר שלו סוף סוף השנה. לאחד הזה גם יש טריילר, אגב.

ארמסטרונג (Untitled Lance Armstrong Biopic)
ואם אתם חובבי סרטי ספורט נטו, בלי שהם יערבו רצח או מלחמה, אתם תקבלו את הסחורה שלכם בסרט שעדיין אין לו שם, אבל כן יש לו סיפור וכן יש לו צוות מכובד מלפני המצלמה ומאחוריה. בקצרה, זאת ביוגרפיה על לאנס ארמסטונג. כן, די מסביר את עצמו. הילדות, התחלת הקריירה כרוכב אופניים, המאבק בסרטן, הזכייה ב-7 טורדהפראנסים רצופים ואיפשהו באמצע גם נפילה לסמים (זה אף פעם לא ביוגרפיה אמיתית בלי נפילות לסמים) - הכל כאן. למרות שהם התמעטו בזמן האחרון, סרטי ספורט על הצלחה כנגד כל הסיכויים הם עדיין חומר חזק שהאקדמיה אוהבת לקחת, אם כי במקרה של ארמסטרונג אני כן רואה הרבה מאוד סיכויים שהסרט הזה ייפול בין הכיסאות, אולי כי זה נשמע יותר מדי גנרי וצפוי מצידה של האקדמיה לאהוב אותו. מה שבטוח, בן פוסטר ("3:10 ליומה", "השליח", "השורד האחרון"), שיגלם את ארמסטונג, הוא עד להודעה חדשה אחד ההימורים החזקים ביותר בקטגוריית השחקן הראשי. בדיוק כמו קמברבץ` ואלן טיורינג שלו, זה פשוט תפקיד אוסקרי קלאסי. בסרט משחקים גם לי פייס ודסטין הופמן, ומאחורי המצלמה נמצאים סטיבן פרירס ("המלכה" ו"פילומנה" שהיה מועמד לפני חצי שנייה) על הבימוי ומשום מה גם ג`ון הודג` ("טריינספוטינג") על התסריט.

ידי אבן (Hands of Stone)
סרט הספורט האחרון פה, אני נשבע. סרטי אגרוף חביבים במיוחד על האקדמיה. הם נהיו יותר נדירים לאחרונה, אבל עושה רושם שכל פעם שאחד מהם מפציע הוא מקבל איזה מועמדות ייצוגית או שתיים ("סינדרלה מן", "עלי", "הוריקן". איכשהו "המתאגרף" ב-1997 לא זכה לשום ייצוג אפילו ששיחק בו יקיר האקדמיה דניאל דיי לואיס), ולפעמים ממש עושים חיל כמו במקרה של "פייטר". אחרי שהקולנוע נגע בכמעט כל מתאגרף אמיתי מפורסם שהיה קיים, הוא סוף סוף ממלא את אחד החללים הכי גדולים בו: רוברט דוראן. למי שאינו בקיא בעולם האגרוף, רוברטו דוראן נחשב לאחת האגדות הגדולות ביותר של הספורט, בעיקר בגלל שיש לו סיפור אנדרדוג קלאסי - נולד וגדל באשפתות של פנמה, ועם הזמן הפך לאחד מגדולי המתאגרפים של זמנו וזכה בחמישה תארים עולמיים. עם זאת, הוא לא עשה את זה לבד, אלא בעזרתו של אדם בשם ריי ארקל - מאמן אגרוף שלומר עליו שהוא אגדה זה זלזול, והוציא תחת אימוניו לא פחות מ-18 אלופי עולם. במילים אחרות, כן, אני חושב שלא צריך להסביר יותר למה זה נשמע מאוד אוסקרי. את רוברטו דוראן מגלם אדגר רמירז, שאומנם לא ידוע כשחקן איכותי במיוחד, אבל היי, ככה גם היה פעם עם מארק וולברג. את ריי ארקל, לעומת זאת, משחק האבא של האיכות ההוליוודית הקלאסית (למרות הרס עצמי בתחום הביקורתי שממנו הוא סבל מסוף שנות התשעים ועד שנה שעברה כשהיה מועמד לאוסקר על "אופטימיות היא שם המשחק"), רוברט דה נירו. אומנם כבר יש לו את הפרסים שלו, אבל בהתחשב בעובדה שהוא מגלם דמות כזאת אגדית, נראה שמועמדות נוספת לשחקן משנה על תקן "אתה זקן ואתה כבר עשית את שלך אבל בא לנו להזכיר לכולם שאתה קיים" תהיה מאוד סבירה עבורו.
עם קאסט וסיפור כזה, קשה להאמין שמדובר בסרטו השני בלבד של במאי זר, צעיר ולא מוכר: ג'ונתן יעקובוביץ'. למרות שמו, הוא אינו חסיד מברוקלין אלא סתם יהודי מוונצואלה, שתחת אמתחתו רק סרט אחד שתאמינו לי, אין מצב שאתם מכירים, וההישג היחיד של אותו סרט היה מועמדות לפרס הסרט הזר בטקס פרסי הסרטים העמצאיים הבריטיים ב-2005. אז כן, קצת מוזר איך כל העסק הדי גדול הזה הגיע לידיו של וונוצואלני אלמוני שהסרט היחיד שלו יצא לפני עשור, אבל זוכרים את מה שאמרתי לגבי במאים שיצטרכו להוכיח את עצמם? אז הנה.

אהבה ורחמים (Love and Mercy)
בתחום הביוגרפיות המוזיקליות, לעומת זאת, יש להוליווד הרבה אגדות שעוד לא הושלמו וקיבלו סרט משל עצמן. אחת מהן, למזלינו, מקבלת את תורה השנה. "אהבה ורחמים" הוא ביוגרפיה על בריאן ווילסון, סולן הביץ' בויז, שלצד היותו מוזיקאי מהפכן גם סבל מסדרה של בעיות נפשיות וטיפול בהן, בעיות עם סמים ובעיות משפטיות. הביוגרפיה אמורה להיות מחולקת לשני חלקים, אחד בשנות ה-60/70 והשני ב-80/90, ובכל חלק וילסון יגולם על ידי שחקן אחר: פול דאנו בראשון, וג'ון קיוזאק בשני. דאנו כבר הופיע בתפקידים משניים בסרטים שהאקדמיה מאוד אהבה, ועושה רושם שלראשונה תהיה לו האפשרות להוכיח את עצמו כשחקן ראשי. ג'ון קיוזאק מעולם לא שיחק בסרטים שדיברו לטעם האקדמיה, אבל אני לא חושב שאי פעם הוא נחשב לשחקן רע, ואולי הוא יוכל לעשות בדיוק כמו דאנו. העניין הוא שכשמדובר בשני שחקנים שמגלמים את אותה דמות, ועוד כשהחלקים שלהם בסרט פחות או יותר שווים, המצב עלול ליצור פיצול בתשומת הלב שייפגע בשניהם בעונת הפרסים, ולכן דווקא בקטגוריית השחקן הראשי אני מהמר כרגע לא על קיוזאק ולא על דאנו, אפילו שהוא אמור לגלם את וילסון בשלב היותר מעניין בחיים שלו, כשהוא יוצר את אלבום המופת "Pet Sounds", נופל לסמים ומטופל פסיכיאטרית.
לעומת זאת, אם יש מישהו שאני כן מוכן להמר על כבר עכשיו, זה פול ג'יאמטי שכשחקן משנה. הוא מגלם את ד"ר יוג'ין לאנדי, הפסיכולוג השנוי במחלוקת שטיפל בוילסון, הצליח לרפא אותו בשיטות מאוד מפוקפקות מבחינה אתית ולאט לאט השתלט על חייו במובן כזה או אחר. ג'יאמטי, חלקינו זוכרים, היה אחד הדברים הכי מוערכים בהוליווד בתחילת-אמצע העשור האחרון, שהיה מומחה בגילום דמויות מוזרות שכאלה וזכה לשבחים כל פעם, למרות שבתחום האוסקר הוא קיבל רק מועמדות אחד ב-2005 שאותה הוא הפסיד לג'ורג' קלוני. זה לא כאילו הקריירה שלו נפסקה, אבל הוא בהחלט נעלם קצת מאור הזרקורים לאחרונה, כך שהסרט יהווה עבורו קאמבק מסויים. יש לי תחושה שהתפקיד הזה ימשוך אליו הרבה תשומת לב, ולו רק כי פסיכולוג קצת משוגע בעצמו זה תפקיד שתפור על ג'יאמטי, ולדעתי סביר מאוד שהאקדמיה תראה פה הזדמנות לתקן עוול היסטורי ולהעניק כבוד לאחד השחקנים המיוחדים ביותר של העשורים האחרונים. גם אליזבת' בנקס, שמגלמת את אשתו של ווילסון, נראית לי כמו מועמדות אפשרית, בעיקר בגלל שבסרטים כאלה, תפקידי "אשתו של" מאוד מצליחים בקטגוריה הזאת. נקודה ישראלית: התסריטאי של הסרט הוא אורן מוברמן, אותו ישראלי לשעבר שביים וכתב את הסרט המצויין "השליח" עליו היה מועמד לאוסקר ב-2009 בקטגוריית התסריט המקורי.

קום! (Get on Up)
ועוד ביוגרפיה מוזיקלית! לפני כמה שנים, סרט בשם "העזרה" עשה את הבלתי אפשרי - היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר למרות שיצא בחודשי הקיץ, והיה גם הצלחה מסחרית ממש אבל ממש גדולה, בטח שיחסית לסרט על גזענות ודעות קדומות בדרום ארה"ב. ההצלחה שלו גרמה לכך בשנים שאח"כ, אולפנים ניסו לשים באוגוסט סרטי איכות שמככב בהם קאסט אפרו-אמרקיני ועוסק בנושאים אפרו-אמריקאים, בתקווה לשחזר את ההצלחה הזאת. ב-2013, ממש לא מזמן, הבמאי לי דניאלס ("פרשס") היה קרוב ללהצליח לעשות את זה עם "המשרת" בכיכובם של פורסט וויטאקר ואופרה ווינפרי, אבל בסופו של דבר נכשל. לכן, צריך להסתכל בעין סקפטית על "סרט השחורים השנתי" (סליחה על הביטוי, לא מצאתי דרך להגיד את זה שלא תישמע רע), אפילו שהוא מבויים על ידי אותו אחד שבכלל יצר את "העזרה", הסרט שהתחיל את הטרנד הזה. "קום!" יהיה ביוגרפיה מוזיקלית על אחד האייקונים הכי גדולים של התרבות השחורה בארה"ב במאה הקודמת - הזמר ג'יימס בראון, הידוע בזכות המצאת סגנון הפאנק (Funk) ומעורבתו בתנועות פוליטיות למען זכויות שחורים. מלבד ויולה דייוויס שמגלמת את אשתו של ג'יימס בראון, הקאסט של הסרט הזה יחסית אלמוני. אין פה ממש שמות מוכרים מעבר לויולה דייוויס ואוקטביה ספסנר בתפקידים קטנים, אפילו אצל מי שמשחק את בראון עצמו: מדובר בצ'אדוויק בוסמן, שעד עכשיו היה בעיקר שחקן טלוויזיה והפקות קטנות, אבל כנראה יקבל את הפריצה שלו עם התפקיד הזה. כן, הסרט הזה ככל הנראה ינסה לשחזר את ההישג של "ריי", הביוגרפיה על ריי צ'ארלס, מלפני עשור. נראה אם יצליח.

אל תוך היער (Into the Woods)
והנה עוד סרט מוזיקלי, והפעם באמת: לא ביוגרפיה, אלא מחזמר נטו. "אל תוך היער", בבימויו של רוב מארשל. למארשל אומנם אין אוסקר על בימוי, אבל הוא כן היה מועמד על "שיקגו" ב-2002, וכזכור, שיקגו יצא מהטקס ההוא עם 6 פרסים כולל לסרט הטוב ביותר, הישג מרשים במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא היה סתם מחזמר כיפי, לא מהדברים שהאקדמיה מתה עליהם בדרך כלל. מאז, למארשל קצת היה קשה למצוא את עצמו, והוא ביים כמה סרטים שהשכיחו את העובדה שפעם הוא היה קרוב מאוד לקחת אוסקר. ובכל זאת, "אל תוך היער" שיוצא בכריסמס אמור להיות ניסיון קאמבק מסויים עבורו. הוא מבוסס, שלא במפתיע, על מחזמר מצליח בברודווי, אשר בעצם מנקז לתוכו מספר לא קטן של עלילות האחים גרים לתול סיפור אחד. אמורים להיות שם כיפה אדומה, רפונזל, ג`ק עם אפון הפלא שלו וסינדרלה, כשבתוך זה יש איזה עלילה של אופה (ג`יימס קורדן), אשתו (אמילי בלאנט) ואיזה מכשפה (מריל סטריפ) שנלקעים אל תוך עולם האגדות הזה. אי אפשר לומר שזה נשמע כמו סיפור אוסקרי במיוחד, ועדיין, להסתכל עליו שווה. מארשל אמנם לא עשה שום דבר שהאקדמיה באמת חיבבה כבר יותר מעשור, אבל במידה והסרט יצליח מסחרתית וביקורתית, אני לא רואה סיבה שהוא לא יוכל להרוויח לסרט שלו כמה מועמדויות.

החיפוש (The Search)
לפני שלוש שנים, אף אחד לא שמע על צרפתי-יהודי-ליטאי אחד בשם מישל הזנבישוס, ובכל זאת, עד שהגיע האוסקר, כולם כבר ידעו את שמו של הבחור, בגלל שהוא ביים איזה סרט אילם שסחף אחריו את כל עולם הקולנוע. ועכשיו, זוכה פרס האוסקר לבימוי על "הארטיסט" חוזר, עם סרט שהוא לא חבורה של צרפתים שמנסים להעמיד פנים שהם בהוליווד ואין שום בעיית מבטא כי הסרט אילם - אלא עם סרט הוליוודי נטו... שהוא רימייק של סרט הוליוודי מ-1948. הא. הגרסה המקורית של "החיפוש", בבימויו של פרד זינמן, עסקה ביחסיו של חייל אמריקאי באירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה עם ילד חסר בית שמחפש את אימו שאמורה להיות היחידה ממשפחתו של ששרדה את המלמה. ברימייק של הזנבישוס, את דמות החייל מחליפה דמות של פעילת שלום המסתובבת במזרח אירופה ועוזרת לילד צ`צ`ני למצוא את אמו, ובמקום שמונטגומרי קליפט ישחק אותה, משחקת אותו ברניס ביז`ו. היא שיחקה את הדמות הנשית הראשית ב"הארטיסט", ונראה שהעובדה שהיא שכבה עם הבמאי (היא אשתו) גרמה לכך שהוא יילהק אותה גם לסרטו השני. מלבד ביז`ו, היחיד שידוע עליה בקאסט היא אנט בנינג, מועמדת כבר 4 פעמים ללא זכייה, שאמורה לגלם דמות משנית כלשהי לא ידועה. אז, בהתחשב בעובדה שכל השמות מאחורי הסרט הם אנשים שהאקדמיה הראתה להם חיבה לפחות פעם אחת, ובשל העובדה שמדובר ברימייק לסרט שבפני עצמו הצליח לא רע באוסקר של 1948 (פרס התסריט המקורי ופרס מיוחד לשחקן קטין, מסתבר שהיה דבר כזה פעם) - אני בהחלט צופה תרחיש מאוד סביר שבו הסרט מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר (ביז`ו), שחקנית המשנה הטובה ביותר (בנינג) ופרס התסריט המעובד ואולי גם הבימוי להזנבישוס עצמו.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

היא


במאי: ספייק ג'ונז
שחקנים: חואקין פיניקס, סקרלט ג'והנסון, איימי אדמס, רוני מארה, כריס פראט
תסריט: ספייק ג'ונז
ז'אנר: דרמה קומית (במעט), מד"ב
שנה: 2013

"תקשיב", אמר פורד, עדיין מרותק לעלון המכירות, "הם עושים עניין גדול מהקיברנטיקה החדש של הספינה, 'דור חדש של רובורטי חברת סיריוס קיברנטיקה ומחשביה בעל תכונת ה-א.א.א. החדשה'."
"תכונת ה-א.א.א.?" אמר ארתור, "מה זה?"
"אוה, זה אומר אופי אנושי אמיתי."
"בעע," אמר ארתור, "זה נשמע נורא ואיום."

- "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", דגלאס אדאמס

ת'יאודור טוומבלי (חואקין פיניקס) הוא תושב לוס אנג'לס של העתיד הקרוב. הוא בתהליך גירושים כואב, ועל כן יבש וממורמר מהחיים,שאת הכסף שלו עושה מאנשים שמשלמים לו (או יותר נכון, לחברה המעסיקה אותו) לכתוב מכתבים מרגשים שהם לא יכולים לכתוב בעצמם (כלומר, הוא יכול לכתוב עבור אדם מסויים ברכה לאשתו לכבוד יום הנישואין, למשל). כאמור, הוא בדיוק אחרי סיום קשה של מערכת יחסים ארוכה ופורייה שהייתה לו, אבל לפתע מגלה על משהו מאוד מעניין. ת'יאודור מתוודע לתוכנה מיוחדת, אינטליגנציה מלאכותית שמנהלת לו את הבית, את המיילים ואת כל המידע שהוא צריך, שבנוסף להכל היא גם בעלת אישיות איתה ניתן לתקשר באופן מלא. האישיות הזאת, על פי בחירתו של טדי שמתקין אותה בלי להסס, היא אישיות נשית בשם סמנת'ה (בקולה של סקרלט ג'והנסון), שמתגלה כאישיות רגישה, חכמה ואפילו מצחיקה, עם לא מעט חשיבה עצמאית ורגשות אנושיים, או לפחות חיקוי שלהם. ת'יאודור מבין שהוא מצא את הבחורה המושלמת בשבילו, ומתחיל להתאהב בה, וזה דבר בעייתי בהתחשב בעובדה שסמנתה היא לא יותר מאינטליגנציה מלאכותית מתוכחמת ביותר, הרי אין לה אפילו גוף או כלשהו ייצוג וויזואלי, רק קול יש לה. והחלק היותר מדהים: סמנת'ה מתחילה להתאהב בו בחזרה, אפילו שזה לא כלול בתכנות שלה.

וזה, בתכלס, אפילו לא דבר בעייתי, כי ת'יאודור הוא אינו חריג בעולם הזה. הסרט מתרחש בשנה שאני מניח שהיא בסביבות 2030, ושם ניהול מערכת יחסים עם מחשב נשמע כמו דבר הגיוני לגמרי. גם לאנשים ברקע יש אינטליגנציה מלאכותית מותאמת אישית משלהם, ובאמצע הסרט כבר אין פלא שת'יאודור עובד בכתיבת כרטיסי ברכה עבור אחרים: אנשים בעולם כאילו מתחילים לאבד לגמרי את היכולת עם האנשים מסביבם. ככה, למרות הטכנולוגיה בו אומנם לא ריאליסטית במיוחד, היא כן מרגישה בעל פוטנציאל להתקיים, פשוט כי היא בבירור אבולוציה של המקום אליו העולם שלנו הולך היום. כמובן, לומר שאנחנו הולכים ומתאהבים בטכנולוגיה זאת לא סוגייה מקורית, אבל אין ספק ש"היא" מציג אותה יותר טוב מכל יצירה אחרת שעסקה בנושא עד היום.

"היא" דווקא כן מסווג כסרט מד"ב, אבל בתכלס, הוא לא כזה רחוק מאיתנו. הוא מתרחש בעתיד הממש ממש קרוב, ובסביבה ביתית ומשרדית ברובו שלכאורה אין בהם משהו מיוחד. ועדיין, גם אם אלה דברים יום-יומיים, הסרט עושה מטעמים וויזואליים מהמסגרת הזאת. השימוש של בצבעים פשוט מבריק והופך את הסרט לממתק לעיניים, השילוב בין עולם מודרני לבין עתידני לבין רטרו יותר גיוון מבורך, ובעיקרון הסרט מוכיח שיופי אפשר למצוא גם בפשטות, ולא רק בבומבסטיות או בריאליזם מלוכלך. וזה לא רק העניין של עיצוב הפנים והתלבושות, אלא גם של הדברים שמסביב: משחקי הווידאו שמשחקים בעולם הזה או התצוגה הוויזואלית של תוכנות המחשב, שרק תורמים לרמת ההעמקה שלך בתוך העולם שהסרט הזה יוצר. העתיד שהוא משרטט בפנינו מרתק, רב רבדים ועמוס בתשומת לב לפרטים, ומובא לחיים בצורה מקסימה על ידי מעצבים, וצלמים שהופכים את הסרט לממתק לעין (ובלי קשר, גם לאוזן: יש לו פסקול נפלא מאת ארקייד פייר). חלק גדול מיכולת הסחיפה של הסרט מגיעה מאותה השקעה מטורפת שיש לו בעיצוב עולם והבאתו לחיים באמצעיים קולנועיים.

אבל כמובן, הרי כל הדברים שמתעוררים וויזואלית בסרט, מקורם בתסריט. ספייק ג`ונז התסריטאי-במאי ("להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן") עיצב את העולם הזה במילים ובמחשבות הרבה לפני שהמעצבים והצלמים שלו תרגמו אותו לתמונות וקולות. ובכל זאת, בניית העולם הזאת היא רק אחד הדברים שספייק ג'ונז,  עושה כאן נכון בכל הקשור לכתיבה. "היא" הוא לא רק מיצג תכליתי של העתיד הקרוב, אלא גם ניסיון לספר סיפור אהבה, ופה ג`ונז באמת מפציץ. מערכת היחסים בין הדמות הראשית למחשב שלה יותר אמינה מרוב מערכות היחסים בקומדיות רומנטיות למיניהן - יש כאן בנייה מדוקדקת ומוקפדת של התפתחות היחסים בין הדמויות האלה. כל החלקים שאפשר לצפות להם בקשר שכזה - הניצוץ, ההתחברות, התלות המתגברת וגם המהמורות שבדרך - מפורטים ומתוארים בצורה אמינה ומרגשת להפליא, באמצעות דיאלוגים נפלאים, ניואנסים נהדרים של אישיות בדמויות ודגש חזק על האינטימיות ביניהן. מילא זה, אבל שוב, העובדה שאחת מהדמויות האלה היא בכלל לא בת אדם רק הופכת את ההישג להרבה יותר מרשים.

לזה, כמובן, עוזרת העובדה שיש לסרט שני תותחים בתפקידים הראשיים. זה שחואקין פיניקס שחקן ענק זה ממש לא סוד, לא סתם הוא היה המועמד המועדף עליי באוסקר הקודם עם הופעתו המופתית ב"המאסטר". הגבר השברירי והבודד על רומנטיקני במיוחד שלו אמין ונוגע ללב בצורה מטורפת, וגורם לתהות איך לעזאזל הוא פספס את המועמדות הזאת לאוסקר השנה. אבל שוב, זה לא כזה מפתיע שהוא אדיר. מי שכן מפתיעה פה היא דווקא סקרלט ג'והנסון. נוכחות גדולה על המסך זאת לא חוכמה, אבל נוכחות על המסך כשאת בכלל לא על המסך זה הישג הרבה יותר ראוי לציון. היא הרי מוצג כאישיות מלאכותית שאמורה לדמות את האישה המושלמת עבור הגיבור, ואת זה עושה מושלם: היא עושה עבודה נהדרת בתור ה"בחורה" שכל אחד רוצה שתהיה לו - מצחיקה, רגישה וחכמה, אך בהתאם לתהליך שעובר על הדמות שלה, גם ההופעה של סקרלט עוברת מעין התפתחות אמינה למחוזות רגשיים ומנטליים אחרים - וגם את אלה היא מבצעת מצויין. וכן, למרות הוויכוח על "האם ווייס אובר ודיבוב זה הופעה", מבחינתי אין ספק פה, פשוט כי אני יכול לתת לסקרלט את המחמאה הכי גדולה בתחום הזה - מעולם לא הרגשתי בסרט שאני יכול לדמיין לעצמי את סקרלט ג`והנסון יושבת בתא ומקליטה את השורות האלה. רק ראיתי, או יותר נכון, שמעתי, אינטליגנציה מלאכותית ותוכנת מחשב. אז לא רק שלכמה רגעים שכחתי שג`והנסון היא שחקנית, אלא שהיו רגעים שבהם שכחתי שהיא בכלל בת אדם. אני חושב שבכך היא מצטרפת למועדון מאוד מצומצם שכלל עד היום רק חבר אחד. אנדי פאקינג סרקיס.

וזה באמת מה שגורם לסרט הזה לעבוד, מבחינתי. הרי אי אפשר לומר שהוא מקורי במיוחד - "אדם שמתאהב בחפץ לא אנושי עם תכונות אנושיות לחלוטין" הוא תבנית סיפורית שקיימת כבר כמה אלפי שנים, כלומר, פאקינג "פיגמליון". הפעילות של הסרט בתוך המסגרת הזאת הופכת אותו למעט צפוי, אבל באופן מפתיע, עוד דבר שהופך אותו לצפוי הוא הדבר שציינתי כ"כ לחיוב קודם: האמינות שלו. כן, דווקא בגלל שהוא כ"כ דומה למערכת יחסית אמיתית שמרחשת בין אנשים אמיתיים במציאות האמיתית - די קל לראות מראש חלק ניכר ממהלכי העלילה שם. אני לא אומר שזאת קלישאה, זה פשוט, נו, אולי אמיתי מדי. הרי יש לך פה מחשב מדבר, ג'ונז, אולי יכלת לקחת את הקונספט הזה למקום טיפונת פחות מציאותי אבל גם פחות מובן מאליו, לא? אפילו בתור ניסיון ביקורת אה-לה "מראה שחורה" על היחסים בין בני האדם לטכנולוגיה בימינו לא מדובר באיזו הברקה, פשוט משום שהטכנולוגיה בסרט לא עד כדי כך קרובה אלינו. כן, חלק מהמבקרים משבחים את הסרט על עד כמה שהוא מתאר עתיד קרוב מאוד ריאליסטי, אבל זאת טעות, מצטער. גם בלי להבין בהנדסת AI אני די בטוח שיעברו עוד עשורים רבים עד שנצליח, אם בכלל, להמציא תוכנה כמו שהסרט מתאר. ובתכלס? עניין המד"ב בסרט באמת מתחיל להיות לוקה בחסר. כן, זה אולי קצת מתנגש עם כל הטענות שלי קודם על סחיפה טוטאלית שהסרט מבצע, אבל יש בזה מידה נכונה של אמת. על כל 3 רעיונות נהדרים שהסרט מבצע מצויין, יש איזה רעיון אחד טוב מאוד שהסרט או לא ממצה, או כן ממצה אבל בדרך ממש לא טובה. בזה נכלל, אגב, גם הרעיון הראשי והכללי ביותר של הסרט: גם הוא, אחרי שעה וחצי מתוך השעתיים של הסרט, לוקח פנייה לא חדה, אבל גם לא הכי בטוחה, ובסופו של דבר קצת מוריד מההתלהבות הראשונית ממנו, ומוביל בסופו של דבר לסוף מאוד דאוס-אקס-מכינה מעצבן.

אבל זה בדיוק הקטע! אני גורס שסרטי מד"ב טובים באמת הם סרטים שבהם המד"ב הוא רק הרקע, ולא העיקר. "דו"ח מיוחד" היה מבחינתי קודם כל מותחן משובח ורק אח"כ מד"ב, "ירח" היה דרמה פסיכולוגית על זהות לפני שהוא היה מד"ב, ו"12 קופים" הייתה דרמה קשה על שיגעון ואחריות לפני שהוא היה מד"ב. אז כן, אלמנט המד"ב ב"היא" ממצה את עצמו, או לפחות הולך לכיוונים לא הכי טובים, הרבה לפני שהסרט עצמו נגמר. אבל בחיי, זה לא הופך את הסרט לרע, כי זה ממש לא העיקר. העיקר פה הוא סיפור האהבה, וכפי שתיארתי, הוא עשוי בצורה מבריקה. הסרט מתאר יחסים בין אנשים - גם על רקע חברי וגם על רקע רומנטי - הרבה יותר טוב מעשרות סרטים אחרים עם רקע מודרני ונורמלי, ולמרות שכל מה שמסביב סוחף ומרהיב, העוגן של הסרט והדבר שמחזיק אותו הוא בדיוק אותו סיפור קטן ופשוט על בסך הכל שני אנשים (או איש ומחשב) קטנים בעולם גדול, ועל מה שהולך ביניהם. האם זה היה עובד באותה מידה ללא הרקע הזה? מאיפה אני יודע. אני רק יודע שבפועל, קיבלתי את אחד הסרטים הרגישים, המקסימים והכנים ביותר שראיתי בזמן האחרון, שמקושט לעילא מצדדיו.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אוסקר 2014 - לייב בלוגינג! (בדיעבד)

03/03/2014

 

                              

 

בערך ב-3:30 וחצי בלילה, יתחיל בפוסט הזה סיקור חי של טקס האוסקר. אתם מוזמנים לבוא לפה כשזה יקרה ולרענן את הדף כל מספר דקות על מנת לצפות בעדכונים.

בינתיים, ההימורים שלי לעומת מי שהייתי רוצה שינצח (מבין המועמדים):

יזכו רוצה שיזכו
סרט: כח משיכה
במאי: אלפונסו קוארון - כח משיכה
תסריט מעובד: 12 שנים של עבדות
תסריט מקורי: היא
שחקן ראשי: מת'יו מקונוהי - מועדון הלקוחות של דאלאס
שחקנית ראשית: קייט בלאנשט - יסמין כחולה
שחקן משנה: ג'ארד לטו - מועדון הלקוחות של דלאס
שחקנית משנה: לופיטה ניונגו - 12 שנים של עבדות
סרט זר: המעגל השבור (בלגיה)
סרט אנימציה: לשבור את הקרח
פסקול: כח משיכה
שיר: לשבור את הקרח ("Let it Go")
צילום: כח משיכה
עריכה: קפטן פיליפס
אפקטים: כח משיכה
עיצוב אומנותי: 12 שנים של עבדות
עיצוב תלבושות: גטסבי הגדול
איפור: מועדון הלקוחות של דאלאס
סאונד: כח משיכה
עריכת סאונד: כח משיכה

 
סרט: הזאב מוול סטריט
במאי: אלפונסו קוארון - כח משיכה
תסריט מעובד: הזאב מוול סטריט
תסריט מקורי: היא
שחקן ראשי: לאונרדו דיקפריו - הזאב מוול סטריט
שחקנית ראשית: קייט בלאנשט - יסמין כחולה
שחקן משנה: ברחאד עבדי - קפטן פיליפס
שחקנית משנה: ג'ון סקוויב - נברסקה
סרט זר: ניצוד (דנמרק)
סרט אנימציה: לשבור את הקרח
פסקול: היא
שיר: לשבור את הקרח ("Let it Go")
צילום: כח משיכה
עריכה: קפטן פיליפס
אפקטים: כח משיכה
עיצוב אומנותי: היא
עיצוב תלבושות: חלום אמריקאי
איפור: חלום אמריקאי
סאונד: כח משיכה
עריכת סאונד: כח משיכה

 


אוקיי, כפי שחלקכם כבר יודעים, תקלה טכנית חמורה וטיפשית (בעיקר מהצד שלי) מנעה ממני להיות מחובר לתפוז במהלך הלילה. לצערי לא יכלתי לסקר את הטקס בשידור חי. אבל לא וויתרתי ועשיתי לעצמי מלא רשמים שאני אחלוק אתכם עכשיו.

3:30
יאללה, מתחילים!

3:32
לעזאזל, מה זה אמור להיות בדיוק, הדייט הזה של לופיטה ניונגו? אה, רגע, זה אח שלה. אממ... טוב, אני מניח שבתרבויות מסוימות בעולם זה מקובל.

3:33
אז פילומינה האמיתית שם, וקפטן פיליפס האמיתי שם, אבל במה חטא ג'ורדן בלפורט האמיתי שהוא לא הוזמן?

3:35
אני לא ממש זוכר היילייטס ספציפיים מנאום הפתיחה של המנחה אלן דג'נרס. בהחלט היו לה יציאות משעשעות, אבל בכנות, הרגשתי שאין לה מספיק נוכחות. בינתיים. אני עדיין רוצה את קונאן בשנה הבאה. או את בוב אודנקירק.

3:39
אן הת'וואי מגישה שחקן משנה. איך השיער שלה לא צמח כלל במשך שנה?

4:42
הזוכה: ג'ארד לטו, "מועדון הלקוחות של דאלאס". אז כן, למייקל פסבנדר יש 0 אוסקרים, ולסולן של 30 שניות למעדים יש כרגע פי 100 יותר ממנו. עולם מטורף. האם הוא הרגע הכריז בנאום שלו על היותו ממזר? אוקיי... לעזאזל, היו בנאום הזה אזכורים להריון נוער, לאיידס ולמצב באוקראינה. לפחות הוא לא אמר שבהוליווד אכפת מזה הכי הרבה, זה היה יוצא Smug Alert חדש.

3:51
מי היה מאמין שאני ממש אתגעגע לימים שבהם "קשה להיות סרסור" היה הנציג של המוזיקה השחורה באוסקר. מצטער, "Happy" של פארל וויליאמס הוא פשוט שיר לא טוב. מה שכן, העובדה שלופיטה ניונגו, איימי אדמס ופאקינג מריל סטריפ זרמו עם השיר והתחילו לרקוד - זה היה נפלא.

3:57
לרוב כששני שחקנים מגישים פרס ביחד, אלה שחקנים שאמור להיות ביניהם קשר כלשהו, נניח ששיחקו ביחד בסרט ממש לאחרונה. מעניין כמה אנשים באמת קלטו את הקשר בין סמואל ל. ג'קסון לנעמי ווטס...

3:58
פרס עיצוב התלבושות: גטסיב הגדול. חבל, אם כבר הגיע לחלום אמריקאי פרס אחד, זה היה זה.

4:02
גם המאפרים של "מועדון הלקוחות" זוכים בפרס, וזה מרגיש כאילו הבמאי/תסריטאים אמרו להם איזה נושאים חברתיים וסנטימנטליים לומר בשמם בנאום, בידיעה שהם בעצם לא יזכו. האמת שזאת זכייה ממש מבאסת, שכן נמנעה מהאיתנו ההזדמנות להגיד לנצח נצחים "הסרט זוכה האוסקר 'חרא סבא'."

4:05
ממש מוזר, בינתיים אלן דנג'רס הייתה זאת שהציגה את כל מגישי הפרסים. עכשיו, מגיע מגיש שלא אלן מציגה, אלא דווקא הקריינית של הטקס, ועוד במילים "גבירותיי ורבותיי, קבלו במחיאות כפיים סוערות את..." ואז מגלים שזה צ'אנינג טאטום. הא. ובכן, אם שאלתם מה הוא עושה שם, הוא סתם מספר לנו על כמה סטונדטים שזכו באיזה פרס. או משהו. ברצינות, הם בסה"כ עומדים על הבמה ולא פוצים בפה במשך חצי הדקה שבה הוא מציג אותם. לא ברור בכלל על מה הם זכו והאם זה משנה לנו.

4:12
מת'יו מקונוהי ו... משהו (או שמה מישהו?) מעניקים את פרס סרט האניציה הקצר לאיזה סרטו צרפתי שלא ראיתי, אבל מהקטעים הבודדים שנראו בטקס ממנו - הוא נראה נפלא. אחד מהצרפתים הזוכים לא פוצה פה אפילו בזמן שהשני גונב לו את כל דקת התהילה. בעסה.

שתי דקות אח"כ, אוזני טאמבלר ברחבי העולם נזקפות, כי "לשבור את הקרח"/Frozen זכה בפרס סרט האנימציה הארוך. ובכן, זה הגיע לו. אבל זאת עדיין שערורייה שפיקסאר לפחות לא היה מועמדים השנה. באופן מעניין: זה הפרס הראשון שמגיע לסרט של חברת וולט דיסני (אם לא מחשיבים סרטים של פיקסאר, שהם יותר כמו אולפן עצמאי לחלוטין שדיסני השתלטו עליו). כן, אותה חברה שבערך המציאה את האנימציה בקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותה זכתה רק עכשיו לראשונה.

שעה כלשהי בין השעה שכתבתי קודם לשעה שאני אכתוב עכשיו
אלן דג'נרס מחליטהבאקט ספונטני להזמין פיצה לטקס. יאי?

 

4:20
שני זוכי אוסקר לעתיד (מארק מיי וורדס), ג'וזף גורדון לוויט ואמה ווטסון, מגישים את פרס האפקטים לכח משיכה. כי כאילו זה יכל להיות משהו אחר. כל שונאי "גרביטי" זועמים וטוענים שאנשי האפקטים בטח זוכים תוך כדי על פרס הצילום. חח, בטח.

4:23
קרן או בביצוע מקסים לשיר מתוך "היא". נהדר. בהיעדר השירים מלואין דייוויס (Please Mr. Kennedy), סאונד סיטי (You Can't Fix This) או שיר הראפ מ-Short Term 12, אין ספק שאותו אני מעודד.

4:31
פרס הסרט הקצר: Helium. טוב, לא היה לי ממש מושג מה זה הסרט הזה, אבל אני צריך לכתוב איזה בדיחה על הליום, אני מניח... אממ... רק שהאוסקר לא יירחף להם פתאום! חהחה! הבנתם? כי זה הגז הכי קל!!
וואו, אני לא בטוח שאפילו הזוכים יודעים איזה מבטא אמור להיות להם. מה זה היה? יווני-איטלקי-פורטוגזי-צרפתי-אמריקני?

4:33
סרט שואה, ככל הנראה, זוכה בפרס הסרט התיעודי הקצר. אכן, כמאמר המשורר, תעודי טוב זה יהודי מת.

4:38
לעומת זאת, לטבחים אתניים עקובים מדם באינדונזיה פחות הולך בקטגוריית הסרט התיעודי. הזוכה הוא לא "מעשה בהרג" כפי שהיה צפוי, אלא "תהילה במרחק נגיעה". אוקיי, נגיד. יותר נכון, נשיר, כי אחת הזוכות מחליטה פשוט לצפוח בגוספל מטורף (ולא נעים לאוזן) באופן ספונטני. יאי?

4:40
קווין ספייסי נכנס! קווין ספייסי מספר על פרסי מפעל חיים שניתנו כבר לפני 5 חודשים (רגע, לא הייתה תקופה שבה עשו את זה בטקס הראשי עצמו?) קווין ספייסי יוצא :(

4:48
או, סרט זר! התחרות העיקרית היא בין דנמרק, איטליה ובלגיה, שזה נשמע יותר כמו הבית הכי אדיר ביורו. והזוכה הוא... לעזאזל, זה "יפה לנצח מאיטליה". סעמו. גם לא זכה הסרט שעודדתי ("ניצוד" הדני) וגם לא זכה הסרט שעליו בכל זאת הימרתי ("המעגל השבור" הבלגי). נו טוב.
שנה הבאה הסינים לוקחים.

4:54
יו-2 מבצעים את השיר שלהם שמועמד לאוסקר, "אהבה נורמלית" מתוך הביוגרפיה על חייו של נלסון מנדלה.
אנקדוטה מבית רובין וויליאמס: פעם, בהופעה של יו-2 בסקוטלנד, הסולן בונו החל למחוא כפיים על במה חשוכה ושקטה ואמר ש"בכל פעם שאני מוחא כף, ילד באפריקה מת". ומתוך הקהל הסקוטי צעק לו מישהו "אז תפסיק למחוא כפיים, לעזאזל!"

5:03
טוב, אני ממש לא חובב של כל תרבות הסמארטפונים והטוויטר וכל זה. אבל בכל הזאת, הסלפי של אלן דג'נרס עם ג'ניפר לורנס, בראדלי קופר, מריל סטריפ, ג'ארד לטו, בראנג'לינה, ג'וליה רוברטס, צ'אנינג טאטום ו
האח/דייט/משהו של לופיטה ניונגו - זה ללא ספק אחד הרגעים ההזויים והנפלאים ביותר בתולדות האוסקרים. נהדר. עדכון: נראה שהתמונה הזאת ריסקה את טוויטר. מאז ימי Accept Pwnz זה לא קרה.

5:05
הם מדברים על כל מיני פרסים להישגים טכניים שחולקו אף הם לפני זמן מה, ומשום מה כריסטופר נולאן קיבל שם פרס בשם, לא צוחק, "כל עורכי הסרטים למיניהם באשר הם". טוב... לפחות יש לו סוג של אוסקר עכשיו.

5:07
אתם יודעים, אנשי אוסקר, אני חושב שהאחראיים על מיקס סאונד היו ממש מעריכים אם בזמן הקראת המועמדויות הייתם משמיעים קצת, נו, את מיקס הסאונד שהם עשו. סתם הצעה שכזו. בכל מקרה, "כח משיכה" לוקח גם את הפרס הזה. ואת פרס עריכת הסאונד שמוענק ממש אחריו.

5:12
או! שחקנית משנה, אחת הקטגוריות היחידות עם מתח מהותי בהן. האם זאת תהיה המלכה האפריקנית, לופיטה ניונגו, או המלכה האמריקנית, ג'ניפר לורנס? ובכן, ניונגו זוכה. תשמעו, היא הייתה טובה מאוד בסרט הזה וגם פה היא חמודה, אבל זאת באמת לא הייתה הופעה ששווה אוסקר לדעתי, ולצד המזל טובים שאני שולח לה, אני שולח לה גם את תנחומיי הכנים על סוף הקריירה שלה. כן, אולי יש לה איזה סרט אקשן עם ליאם ניסן ברקע, אבל בכנות, זכייה על המועמדות הראשונה ועוד על הסרט הראשון שבו את משחקת, זה מתכון לדעיכה מיידית, תעיד מרסדס רוהל, זוכת בדיוק אותו פרס לפני 22 שנה. מי זאת מרסדרס רוהל? בדיוק. כמו ניונגו לעתיד - אלמונית לפני האוסקר ואלמונית אחריו, עם 15 דקות תהילה באמצע. אז שתהנה מהן.

5:20
הולי שיט, אלן דג'נרס באמת הזמינה פיצה לאוסקר! פיצה אמיתית! והיא מחלקת אותה לאנשים! ובראד פיט הוא בהמה באופן מפתיע. טוב, אולי בנאום הפתיחה ובקטעי הקישור באמצע היא לא בלטה במיוחד עבורי, אבל אני פשוט מת על זה שהיא הפכה את כל הטקס הזה לשכונה אחת גדולה. כן ירבו.

5:26
אחרי שהוא ואיימי אדמס מקריאים את המועמדים לפרס הצילום, ביל מאריי יוצא די מלך כשהוא אומר שגם הארולד ראמיס, ידידו מתקופת "מכסחי השדים" ונפטר לפני כמה ימים - מועמד שם. זאת מחווה יפיפיה, רק חבל שיש אנשים שהתבלבלו וחשבו בטעות שראמיס היה צלם, ועוד צלם חי שמועמד לאוסקר. איי. בכל מקרה, הזוכה הוא, בצדק רב - "כח משיכה". עמנואל לובצקי לוקח סוף סוף את הפרס שהגיע לו כבר לפחות פעמיים. Justice has been done.

5:30
חיחיחיחי הם מעלים את אנה קנדריק לבמה עם גרסה תזמורתית של ה-Cup Song. לול וכו'. היא מעניקה את פרס העריכה ל... גם כח משיכה. וואלה. למרות שבתכלס מה שטוב בעריכה שלו זה עד כמה היא כמעט לא קיימת. הבמאי אלפונסו קוארון זוכה בפרס ביחד עם אחד בשם מארק זינגר, ויוצא ממש אח/מלך כשהוא עומד בצד ונותן רק לעמית שלו זינגר לנאום, בזמן קוארון עצמו סותם פה. מי היה מאמין שזוכה אוסקר על הישג כזה מרשים ומהפכני, שעוד יזכה כנראה באוסקר נוסף הלילה, יכול להיות כזה צנוע?

5:36
הם עושים מחווה לקוסם מארץ עוץ? למה? "לכבוד 75 שנה לקיומו"? סליחה, פינק (ששרה את המחווה), אבל עכשיו זה רק 74. נכון, הסרט יצא ב-39' ואנחנו ב-2014, אבל מדובר בטקס שבכל תחום חוץ ממוות, מתייחס רק ל-2013. הייתם צריכים לעשות את זה שנה הבאה.

5:43
או שלא לעשות בכלל, כי זה היה נורא ונמשך הרבה יותר זמן ממה שזה היה צריך. בכל מקרה, פרסי עיצוב התפאורה! הזוכה: "גטסבי הגדול", שוב. אוף. זה נותן לבאז לרמן מוטיבציה להמשיך לעשות סרטים.

4:48
בינתיים, מונטאז' לציון "גיבורים הוליוודיים". עם ג'ונה הקס ו-300. אני לא חושב שהבנתם את הקטע ב"גיבור", "הוליוודי" או ב"טוב".

5:53
בכל פעם שחוזרים מהפרסומות, אני ממש תוהה אם לאקדמיה יש פטיש מוזר ל-When you get caught between the Moon and New Yor City.

5:55
אוי, מונטאז' לזכרם. השנה זה יהיה הרבה יותר ארוך ועצוב מהרגיל.
ג'יימס גנדולפיני פותח את הרשימה ומתקבל במחיאות כפיים חמות. מגיע לו. אגדה.
פול ווקר. לא שחקן איכות, ובכל זאת עצוב.
אלמור לנארד :(
פיטר או'טול :( (אבל חשבתי שהוא יהיה בסוף הרשימה ולא רק באמצע)
רגע מה? ורנון דרסלי מת?! וגם מעצבת הסטים של סדרת "הארי פוטר", כלומר, מי שעיצבה את הוגוורטס. לעזאזל, שנה מבאסת לסדרה הזאת אם היא עדיין הייתה רצה.
רוג'ר איברט! אין מבקרי קולנוע באקדמיה, אבל מבחור כזה הם לא יכלו להתעלם.
שירלי טמפל :/
הרולד ראמיס (קצת מייתר את המחווה של מאריי מקודם)
מקסימיליאן של :(
הנשיא החביב מאוד של האקדמיה שנכח הרבה בטקסים בשנים קודמות.
ואת הרשימה סוגר, בצדק רב מאוד - פיליפ סימור הופמן.

6:08
עכשיו, הרגע שאליו כל האינטרנט חיכה - השיר ההוא מ"לשבור את הקרח". לא התלהבתי ממנו גם בסרט, אבל בוא'נה, פה הוא יצא בכלל עלוב.

6:12
אוקיי, עכשיו ג'יימי פוקס וג'סיקה ביל מגישים פרס ביחד? מה, כי הם היו ביחד ב"חמקן" לפני 8 שנים? וזה היה סרט אקשן בינוני וזניח? במה אתם עוד תיאחזו בשביל למצוא קשרים דיביליים בין שחקנים?

השנה, בניגוד לקודמות, אין איזה F-BOMB סוררת, אבל כן יש, מפיו של ג'יימי פוקס, פצצת "מציצה". ועכשיו הוא מהמהם את "מרכבות האש". הבחור עישן משהו.

בפסקול הפסקול גם כן זוכה "כח משיכה".

ובפרס השיר, כצפוי, Let it Go מתוך לשבור את הקרח. היי, הבחורה ההיא מפרס הסרט התיעודי שהתחילה לשיר באמצע נאום הזכייה? תלמדי מהזוכים כאן, ככה נותנים נאום מוזיקלי מוצלח.

6:23
או, פרסי תסריטים, החלק האהוב עליי. מקווה שזה שדה-נירו מגיש לא אומר שאמריקן האסל יזכה.
תסריט מעובד: 12 שנות עבדות, צפוי. באופן משעשע, ג'ון רידלי היה האחד שכתב לפני 14 שנה את "שלושה מלכים", סרט הפריצה של דייוויד או. ראסל
תסריט מקורי: "היא"! הידד! בחירה מוצדקת מאין כמוה והפתעה נעימה. (זה נחשב הפתעה אם חזיתי את זה?).

6:32
אנג'לינה ג'ולי וסידני פואטייה עולים לבמה. זאת אמורה להיות הגשה של פרס הבמאי, אבל בינתיים זה נראה כמו ליקוק ביצים לפואטייה מצד אנג'לינה. ופתאום אני מבין כמה מגעיל זה נשמע.

6:41
דד"ל (דניאל די לואיס) מגיש את פרס השחקנית לקייט בלאנשט. כמאוד צפוי, וכמאוד ראוי. והיא דופקת נאום מעולה. אני אומנם קצת מאוכזב שהיא עדיין לא גילתה אם הבן שלה סוף סוף התחתן עם הבת של מרטין סקורסזה, אבל גם מה שכן היה - היה טוב מאוד. נכון כששחקנים שזוכים תמיד אומרים "יואו, אני גם רוצה להודות לכל מי שמועמד איתי בקטגוריה"? אז בלאנשט לא אמרה את זה. היא פאקינג הקדישה לכל אחת מהמועמדות איתה בקטגוריה מעין ברכת ניחומים אישית משלה. איזה אחות.

6:48
ועכשיו מגיע אחד הפרסים המצופים של הערב. שחקן ראשי. הוא היה מצופה בעיקר כי ג'יפר לורנס מגישה אותו. אפרופו היא, אני מוכרח לומר שהנוכחות שלה ממש לא הייתה קסומה כמו בטקס של שנה שעברה. היא לא עשתה מספיק דברים חמודים שיצדיקו את כל ההערצה שלה. נו ניחא, זה לא העיקר, אנחנו פה בשביל להעניק פרס.
וואלה, לברוס דרן גם יש אחלה דייט! אה, רגע, זאת הבת שלו. מה נסגר עם גילויי העריות בטקס הזה?
חיחי, נראה שבשביל להראות דוגמה למשחק של דיקפריו העורכים של הטקס ממש התאמצו למצוא קטע ב"הזאב מוול סטריט" שאין בו Fuckים. ולא מצאו.
והזוכה הוא... נו, מת'יו מקונוהי. כן, צפוי. כן, נחמד לראות את המהפך המדהים שהוא עשה משחקן קומדיות רומנטיות שתמיד מוריד לחולצה לחתיכת שחקן דרמטי. כן, אפילו נחמד שבנאום שלו הוא מעז להודות לאלוהים בעידן שבו כל האתאיסטים המאגניבים והשנונים ברשתות החברתיות משמיצים את כל מי שאומר את זה. אבל בסופו של דבר, אני לא חושב שזאת הופעה עד כדי כך טובה. מצטער, מקונוהי, אתה באמת אחלה. אני חושב שהיה כדאי שתחכה עם האוסקר הזה לעוד כמה שנים עם תפקיד והופעה יותר טובה. בינתיים יש לך בספטמבר פרס אמי מוצדק ביותר על "בלש אמיתי" שאתה גם הולך לקחת בסחיפה.

6:55
יאללה, הפרס האחרון, ה-BIG ONE, הסרט הטוב ביותר. מגיש: וויל סמית'. האיש שאתמול זכה בפרס ה"ראזי" לשחקן הגרוע ביותר. והזוכה הוא... בבקשה גרביטי בבקשה גרביטי בבקשה גרביטי...

לא, זה "12 שנים של עבדות". לעזאזל. מסקנה: אם שחור מגיש את הפרס ואחד המועמדים הוא "סרט שחורים", כנראה שסרט השחורים יזכה.
 

לדף הרשומה

שנאוצר הזהב 2013

                   
* תודה רבה לעמית קרן על ציור הפסלונים הנפלאים האלה.

יום לפני האוסקר, הנה הפרסים החשובים באמת. קבלו את "שנאוצר הזהב", פרסי הקולנוע של הבלוג "סרטים, מוזיקה וכאלה" על שם ג`וני ווקר בלק לייבל קוגן לשנת 2013.

השנה, הסרטים המשתתפים השתייכו לשנה רק לפני תאריך היציאה שלהם במדינת מוצאם. כלומר, גם סרטים שיצאו ב-2013 בחו"ל והגיעו לישראל רק ב-2014 יכולים להיחשב פה. על אותו משקל, סרטי 2012 שיצאו בארץ ב-2013 לא יכולים להיחשב פה. הם סונכרנו אל תוך סיכום השנה הקודם.

אגב, על מספר סרטים שיוזכרו בטקס הזה יש לי ביקורות כמעט מוכנות שיפורסמו בימים הקרובים - רובן ממש מחר. פשוט לא רציתי לדחות את סיכום השנה שלי לאחרי האוסקר אז העדפתי להתרכז בו קודם ולפרסם אותו יום לפני.

לפני שנתחיל, אני רק רוצה לציין למען הכבוד כמה סרטים שרציתי לראות השנה ובסוף יצא שלא הצלחתי ופספתי. הם כנראה היו נורא שווים את הצפייה שלי. "הכל אבוד" המהולל, לדוגמה. כמוהו גם "שש פעמים" ששמעתי עליו. דברים מצויינים. שלא נדבר על "לפני חצות" שהייתי רואה אלמלא זה אילץ אותי לראות שני סרטים קודמים לפני כן. אומנם לא היה לי הרבה סיכוי לראות אותו, אבל חבל לי שפספסתי הזדמנות לתפוס את "תחנת פרוטווייל". גם חבל לי נורא שמתוך "טרילוגיית סרטי המתח האיכותיים מתחילת 2013" ראיתי רק אחד - "המקום בתוך היער", ושני האחרים, "הסיפור של מאד" ו"תופעות לוואי", נכנסים לרשימה הזאת בצער רב. אומנם אני בטוח ש"רק אלוהים סולח" ו"ספרינג ברייקרס" הם גרועים, אבל אפילו אנשים שאומרים לי שאני משער נכון, אומרים לי שכדאי לראות אותם כי אני מפספס אולי כמה מהופעות השנה שלי, קריסטין סקוט תומאס וג`יימס פרנקו. אולי הם צודקים. אני לא מאמין איך זה קרה, אבל גם את "ההוביט: מפלתו של סמאוג" הצלחתי לא לראות angry (אבל אל דאגה - עליו תהיה גם תהיה ביקורת, לקראת יציאתו של החלק האחרון בטרילוגיה בסוף השנה. כנ"ל אגב לגבי "משחקי הרעב: התלקחות" שאומנם ראיתי, אך באיחור מטורף). ולבסוף, אומנם גיליתי עליו די מאוחר וכנראה שלא הייתי מתעניין בסרט בלגי אלמלא הוא היה נחשב למועמד מוביל לאוסקר, אבל עדיין, גם על "המעגל השבור" לא נעים לי שדילגתי.

ועכשיו - לפרסים האמיתיים. כפי שאולי הבחנתם, הפורמט השנה הולך להיות קצת שונה, ואת הרעיון שאני מתכוון לדבוק אליו בשנים הבאות, השגתי מהבלוג "The Film Expirience". כן, זה אומנם אומר שזה לא פורמט מקורי, אבל ממתי "חמישה מועמדים ומהם זוכה אחד" זה כן מקורי? עדיף לקחת משהו שקיים רק בעוד מקום אחד מלבדי, מאשר משהו שכולם כולם עושים. הפורמט פשוט: כמו באולימפיאדות - יש לנו שנאוצר ארד, שנאוצר כסף ושנאוצר זהב, ומאחוריהם רשימה לא מוגבלת מספרית של "מועמדים נוספים".

האפקטים הטוב ביותר
מועמדים נוספים: איירון מן 3 | משחקי הרעב: התלקחות | סוף העולם | סוף. (זהו בערך. על סרטי האפקטים הגדולים של השנה, כמו "סטארק טרק 2", "ת`ור 2", "הפרש הבודד" פסחתי, ואת "ההוביט 2" כאמור פספסתי)

איש הפלדה
נכון, לא נעים שהסרט הגרוע מקבל פרס כלשהו, אבל זה לא נורא, האפקטים בו בהחלט היו מדהימים. אם סרטים אחרים מנסים להשתמש באפקטים כדי ליצור תחושת ריאליזם וסחיפה, פה האפקטים יוצאים לדרך במטרה להגשים מטרה אחת: להדגיש את האפיות וקנה המידה של האקשן וההרס שבו. האפקטים לגמרי שמים את ה"סופר" ב"סופרמן", ומהווים הצדקה מסויימת לקיומו של הסרט הנוראי הזה.


פסיפיק רים
האמת שהוא עשה בערך את אותו דבר ש"איש הפלדה" עשה, אבל הוא פשוט מקבל נקודות בונוס עך כשבניגוד ל"איש הפלדה", האפקטים ב"פסיפיק רים" משרתים סרט שהוא אשכרה טוב, ושהאיכות שלהם מרגישה הרבה יותר כמו השקעה מתוך אהבה ולא מתוך ניצול ציני של מותג.

כח משיכה
זה הרגע שבו אתם אמורים לעשות את עצמיכם מופתעים. נו באמת, כאילו שיכלה להיות אפשרות אחרת. האפקטים הכי טובים - כן, אי פעם.

 

העיצוב הטוב ביותר
קטגוריית העיצוב מתייחסת ככלל גם לתפאורה, גם לתלבושות, גם לאיפור ועיצוב שיער, גם לאביזרים וכיוצא מזה.

מועמדים נוספים: חלום אמריקאי | יסמין הכחולה | קפואה | כנס העתידנים | כח משיכה | מי מפחד מהזאב הרע | בתוך לואין דייוויס | משחקי הרעב: התלקחות

12 שנים של עבדות
זאת אולי לא כזאת חוכמה לתת פרס עיצוב לסרט תקופתי, אבל במקרה הזה אני חושב שיגיע לסרט הזה מאוד. הדבר שבאמת מתתי עליו ב"12 שנים של עבדות" הוא העובדה שבמקום להיות סרט היסטורי בומבסטי ומלודרמטי הוא דווקא הציג את הצד המלוכלך והמחוספס והלא מתפשר של אותה תקופה, והדבר התאפיין גם בוויזואליה והבימוי של הסרט, בעיקר בכל הקשור לבימוי ולצילום שהיו מאוד בגובה העיניים. גם העיצוב של הסרט, חייבים להודות, תורם לזה. בניגוד לסרטים שכאילו נוצרו על מנת לקבל פרסי עיצוב באוסקר, כאן עוצמתו של העיצוב נובעת דווקא מזה שהוא לא מושך לעצמו הרבה תשומת לב, וזה בדיוק מה שהופך אותו לכזה אמיתי. יש פה תשומת לב מדהימה לפרטים הקטנים, אבל התוצאה המרשימה מאוד לא מסיחה את הדעת אפילו לרגע אחד, ועושה בדיוק את מה שהיא צריכה: לבנות מסגרת אווירתית מלוכלכת, מחוספסת ומסריחה - בדיוק כמו שדרום ארה"ב וארצות העבדות היו.


פסיפיק רים
פסיפיק רים הוא סרט שעושה משהו שתשמעו אותי מציין הרבה בטקס הזה, וזה "לבנות עולם". הוא בונה מכמעט אפס טכנולוגיות, אלמנטים תרבותיים ותמה ארכיטקטורית שמתאימה רק לעולם שבו הסרט מתרחש. ובכל זאת, אלה לא רק הסרטים והתלבושות שמביאים לסרט הזה את הזה את הסטייל שהוא מתפלש בו, אלא גורם אחד מיוחד: בהיותו של הסרט יצירה קולנועית מרהיבה על רובוטים ענקיים שמחטיפים מכות למפלצות ענקיות, הוא משקיע כמו גדול באותם רובוטים ומפלצות. הטכנולוגיה מאחורי הרובוטים מפורטת וברורה וויזואלית, ולכל רובוט יש עיצוב אחר לגמרי ממשניהו, בהתאם ליכולותיו, אופיו והמדינה שממנו הוא מגיע. גם המפלצות הענקיות שבסרט שונות באופן מוחלט אחת מהשנייה. העיצוב שלהן ביזארי, מפחיד ולגמרי לא משהו שרואים כל יום. הם תורמים לגיוון ומונעים מסצינות הקרב להרגיש רפטטיביות ומשמימות, מה שהיה יכול לקרות בקלות ללא אותו עיצוב מבריק ומושקע.

היא
כפי שראיתם, יש בד"כ שתי דרכים לזכות בקטגורייה הזאת: או להיות סרט תקופתי ולשחזר עיצוב מההיסטוריה, או ללכת חזק על עיצוב שמגרה את הדימיון בסרט מד"ב או פנטזיה. ולכן, מפתיע שדווקא הסרט הכי קרוב לעולמינו שלנו הוא זוכה כזה מוצדק בקטגוריה הזאת. נכון, "היא" דווקא כן מסווג כסרט מד"ב, אבל בתכלס, הוא לא כזה רחוק מאיתנו. הוא מתרחש בעתיד הממש ממש קרוב, ובסביבה ביתית ומשרדית ברובו שלכאורה אין בהם משהו מיוחד. ועדיין, גם אם אלה דברים יום-יומיים, הסרט עושה מטעמים מהמסגרת הזאת. השימוש של בצבעים פשוט מבריק והופך את הסרט לממתק לעיניים, השילוב בין עולם מודרני לבין עתידני לבין רטרו יותר גיוון מבורך, ובעיקרון הסרט מוכיח שיופי אפשר למצוא גם בפשטות, ולא רק בבומבסטיות או בריאליזם מלוכלך. וזה לא רק העניין של עיצוב הפנים והתלבושות, אלא גם של הדברים שמסביב: משחקי הווידאו שמשחקים בעולם הזה או התצוגה הוויזואלית של תוכנות המחשב, שרק תורמים לרמת ההעמקה שלך בתוך העולם שהסרט הזה יוצר.

הצילום הטוב ביותר
מועמדים נוספים: המקום בתוך היער | אסירים | כנס העתידנים | 12 שנים של עבדות

בתוך לואין דייוויס (ברונו דלבונל)
צילום בלועזית זה סינמטוגרפיה, שמוגדרת כתת פעולה של פוטוגרפיה. פוטוגרפיה ביוונית עתיקה זה "כתיבה באמצעות אור". ובכן, מה שברונו דלבונל עושה בסרט הזה זאת לא כתיבה באמצעות אור, זאת פואטיקה באמצעות אור. אני חושב שזה יותר מהכל מקרה שבו אתם צריכים לראות בעצמיכם כדי להבין למה אני מתכוון, אבל אני אישית לא יכלתי להסיר את העיניים מהסרט הזה בגלל הצילום. אלוהים אדירים, האורות, הצבעים, הפרספקטיבות, הטונים... כל אלה הופכים את "בתוך לואין דייוויס" לסרט מרהיב לעין בדיוק כמו לאוזן. זה מאוד מפתיע שסרט כזה מלנכולי בכל זאת מצליח להיות כזה יפהפה, אבל זה עוד יותר מפתיע שדווקא הסרט הראשון מזה שנים שהאחים כהן עושים בלי הצלם הכמעט קבוע והאגדי שלהם רוג`ר דיקנס הוא גם הכי יפה שלהם אי פעם.


מי מפחד מהזאב הרע (גיורא ביח)

בערך אותו דבר שכתבתי על "לואין דייוויס", אחד לאחד, רק עם כמה תוספות:
א. וירטואוזי מאוד
ב. מלחיץ מאוד
ג. יתרון ה"פאק, מי היה מאין שאפשר לצלם ככה בארץ?". ללא ספק עבודת הצילום הכי טובה שיצאה מארץ הקודש בצוותא עם "שבעה" ו"Made in Israel".


כח משיכה (עמנואל לובצקי)

יאללה, תגידו שזה לא מוצדק כי כל הסרט הזה זה עבודת מחשב. יאללה, תגידו. לי לא אכפת. זה לא משנה את העובדה שאתה צריך להיות בעל ידע עצום באומנות הצילום הקולנועי כדי לבצע את מה שלובצקי (והמחשב שלו, אם אתם ממש מתעקשים) עשה פה. סיפורים מסופרים באמצעות מילים, אבל "כח משיכה" מסופר באמצעות הצילום שלו - דרך הזוויות, התנועות הוירטואוזיות, השוטים הארוכים במידה בלתי אפשרית והיופי המדהים של כל פריים ופריים. באמת שאין לי מה לומר מעבר לזה - לובצקי מוכיח בפעם השלישית שהוא הצלם (או, חחח, הצלם והמחשב שלו, חחח) הכי טוב שחי אי פעם. סליחה על הסופרלטיב, אבל זאת האמת.


הפסקול הטוב ביותר
מועמדים נוספים: נברסקה | קפואה (סליחה, ברקוביץ`, צדקת) | טינופת | היא | כח משיכה

 
פסיפיק רים (רעמין ג`אוואדי)
נדיר שפסקול תופס באופן כ"כ מדוייק את המהות של הסרט בו הוא מופיע, אבל זה בדיוק המקרה עם "פסיפיק רים" שנכתב על ידי המלחין הגרמני-איראני המצויין רעמין ג`אוודי (ידוע בעיקר כמלחין של הסדרה "משחקי הכס"). מצד אחד מדובר בסרט עם קנה מידה עצום, אקשן בגודל חסר תקדים ועלילה על התאחדות כל האנשים בעולם כנגד האפוקליפסה, מה שאומר שהוא צריך פסקול אפי, קלאסי ודרמטי (לפעמים באופן מגוחך בכוונה), ומצד שני זה עדיין סרט על רובוטים ענקיים נגד מפלצות, אז הוא צריך גם פסקול ממש ממש מגניב. וכך, ג`אוועדי שילב את שני הטונים האלה של הסרט באופן מושלם באמצעות הפסקול: יש שם אורצ`סטרה בומבסטית ומלודרמטית באופן נפלא שמספקות את האלמנט האפי והקלאסי, ומצד שני ישנם קטעי מוזיקה אלרטקונית וניסורים על גיטרה חשמלית (מאת טום מורלו מלהקת רייג` אגנסט דה מאשין, אחד הגיטריסטים האהובים עליי) שמספקים את המימד המאאאגניב והמאוד ילדותי-נערי של הסרט. כך, ג`וואדי, בעזרת התזמורת שלו ומורלו, לוכדים את כל הרעיון וה"משמעות" של הסרט בצורה כ"כ טובה, שהפסקול מרגיש בלתי נפרד ממנו. יש לו נעימת נושא בליגה של מלחמת הכוכבים או אינדיאנה ג`ונס, וזאת למעשה הסיבה העיקרית שבגללה בא לי לראות סרט המשך.
 
המקום בתוך היער (מייק פאטון)
לא כל יום המוזיקאי האהוב עלייך עושה פסקול לסרט. אולי האדם שאני הכי מת עליו בתעשיית המוזיקה הוא מייק פאטון, הידוע בעיקר כסולנה של להקת פיית` נו מור (אחת הלהקות האהובות עליי) לשעבר, אדם שיודע לשיר בערך בכל סגנון ווקאלי שקיים על כדור הארץ וגם כמה שלא, אדם שהנהיג והשתתף בעשרות פרוייקטים על טווח מדהים של סגנונות (מיסטר באנגל, טומהאוק, פאנטומאס ולובייג`), החליט שהשנה הוא הולך גם לתחום הפסקולים, ולעזאזל, הוא הצליח. שוב, לא פלא שמוזיקאי מגוון ומטשטש גבולות שכמוהו יודע לעשות כאלה דברים, אבל באמת לא ציפיתי לפסקול שכזה - רך אך מחוספפס, עצוב אך מעורר תקווה, חולמני אך מאיים, מהפנט אך מצמרר, מוזר אך אסתטי - ופשוט יפהפה. עכשיו רק צריך שסטיבן ווילסון ומיינארד ג`יימס קינאן גם יעשו פסקול ויהיה לנו 3 סרטים עם פסקולים מדהימים מהשילוש הקדוש של האלטרנטיב.


מי מפחד מהזאב הרע (פרנק אילפמן)
אם בתחום ההישגים הפרובינציאליים, הצילום "הזאב הרע" חלק את התואר עם שני אחרים, בתחום הפסקול הוא רשמית מביא לנו את הדבר הכי טוב שנעשה בארץ הזאת ללא ספק (כשהוא עוקף את הפסקולים המדהימים של "הערת שוליים" ושל, שוב, "Made in Israel"). אתם יודעים מה, אפילו בלי הקטע הארצי - זה פשוט אחד הפסקולים הכי מצמררים, מקפיאי דם ומורטי עצבים ששמעתי. כמובן, הוא לא הדבר הכי מקורי בעולם, הוא בבירור מחווה לפסקולים של סרטי מתח אפלים ישנים. ועדיין, הוא לא מרגיש לרגע כמו חיקוי זול או פארודיה, ומדובר במחווה מאוד מכובדת שמתאימה כמו כפפה לסרט, ועושה באופן הכי סולידי שאפשר בדיוק את מה שפסקול בסגנון הזה אמור לעשות. רק צריך לראות את סצינת הפתיחה של הסרט, כאשר המוזיקה הזאת מנוגנת על רקע משחק מחבואים שמקווה טוויסט שטני במיוחד. ברררר, יש לי צמרמורת בעור התוף רק מלחשוב על זה.

שחקנית המשנה הטובה ביותר
מועמדות נוספות: מרגו רובי - הזאב מוול סטריט | ג`ניפר לורנס - חלום אמריקאי | סאלי הוקינס - יסמין הכחולה

קייטלין דוור - Short Term 12
לגלם דמות של טינייג`ר/ית מדוכא/ת ששונא/ת את העולם זה לגמרי סיכון. הגבול בין הצלחה לבין להיות הדבר הכי מעצבן בעולם הוא מאוד דק. קייטלין דוור, אחת התגליות הגדולות של 2013 מבחינתי, היא דוגמה טובה מאוד להצלחה בתחום. היא מגלמת את דמותה של נערה חדשה בבית מחסה לנוער בסיכון, עם עבר לא קל וגישה עוד יותר לא קלה כלפי כל מה שסובב אותה. בסרט כ"כ אנושי ורגיש, לא פלא שההופעה שלה מרגישה כנה והופכת את הדמות לאמינה ביותר. היא יכלה בקלות לעשות את עצמה "יו קלטו אני אימו ואני שונאת את כולכם אל תתקרבו אליי" בצורה מוגזמת וחסרת עידון. ובמקום זאת מקבלים ממנה הופעה שקטה ומאופקת, אך מלאת ניואנסים קטנים והפעלה של רבדים שונים בעומק הדמות באופן סמוי, אך נראה לעין. ככה בדיוק מורגש שדוור היא לא מישהי שסוגרת את עצמה מהעולם כבחירה, אלא כמישהי שנסיבות שהיא לא יכולה לשלוט בהן הן אלו שסגרו עליה, והיא לא מכירה שום דבר אחר חוץ מזה. זה מבוטא טוב במיוחד בסצינה אחת מצמררת שבה היא מקריאה סיפור ילדים קטן - אך חולני - פרי עטה. אבל היא לא רק עצובה וממורמרת כל הסרט, היא מקסימה גם במעט הסצינות שבהם היא צריכה להראות שמחה ותקווה, ובסצינה היחידה שבה היא כן נדרשת לצעוק ולכעוס - היא עושה את זה בדיוק כמו שאנשים כמוה עושים את זה בחיים האמיתיים. כמישהו שפגש ילדים כמוה (לא, זה לא שם קוד ל"אני עצמי הייתי פעם כזה"), אני בהחלט יכול להעיד שככה זה. 


ג`ון סקוויב - נברסקה
מזמן לא היה מקרה שבו הסתכלתי על הופעה ואמרתי לעצמי "בוא`נה, איזה מלכה היא!". ג`ון סקוויב היא האחרונה שציפיתי שתשבור את הבצורת הזאת מהופעות של מלכות. בכל זאת, שחקנית בת 84 שהיא אומנם וותיקה, אך בו זמנית לא ידועה. האישה פרחה די מאוחר, אבל פרחה נהדר. כמובן, הרבה מזה קשור באיכות הדמות - אני לא יודע, אולי בסרטים אחרים סקוויב היא שחקנית גרועה, אבל לעזאזל, את הדמות הזאת היא גילמה Spot On. קייט נראית כמו זקנה חביבה ואוהבת במיוחד, והיא אכן כזאת בחלק ניכר מהזמן, אבל בשאר - היא שטלתנית וקולנית, בעלת פה מלוכלך וחסרת טאקט לחלוטין. היא מאלה שיגידו לך בדיוק מה היא חושבת עליך ישר בפרצוף, ואפילו אם אתה מת, אתה לא יכול להימלט מהדעתנות שלה, היא פשוט תשמיץ את זכרך ותשפיל כל מה שנותר ממך בזמן שהיא עומדת מעל המצבה שלך. זה כאילו כל הפאנצ`ים וה-One Liners הכי גדולים של השנה רוכזו כולם בתוך דמות אחת - שלרגע אחד נראית כמו סבתא מהגיהנום ולרגע אחר כמו הסבתא הכי מגניבה שקיימת בעולם. "נברסקה" הוא אומנם לא סרט שעפתי עליו, רק חשבתי שהוא חמודצ`יק כזה. ועדיין, בכל הברה שיוצאת לסקוויב, הסרט הופך, גם אם לזמן קצר, לאדיר, בזכות שילוב בין כתיבה מצויינת לכריזמה מטורפת מצידה. אין ספק שמדובר בהופעה שגורמת לי להסתקרן מאוד מעתידה של סקוויב ואני לגמרי מצפה ל-30 הסרטים הבאים שלה.


סקרלט ג`והנסון - היא
התלבטתי מאוד איזה הופעה של ג`והנסון לשים כאן, מתוך השנה הנפלאה שהייתה לה. כמובן, היא לא קיבלה הכרה מאף אחד, אבל נראה שהיא החזירה את עצמה למסלול שכולם צפו לה לאחר פריצתה ב"הלוחש לסוסים" לפני 15 שנה, ואולי כן תצליח לקבל מוניטין של שחקנית איכות בשנים הבאות. בינתיים, היא עשתה תפקיד מצויין ב"דון ג`ון" של ג`וזף-גורדון לוויט. אומנם איני ממעריצי הסרט, אבל לדעתי היא הייתה הדבר הכי טוב בו. אם לפני כמה שנים הייתי חושב שאם ג`והנסון היא הדבר הכי טוב במשהו, כנראה שהמשהו הזה די מחורבן, היה מפתיע לראות אותה בשני תפקידים כ"כ טובים. ההתלבטות הייתה בין שני תפקידים מקוטבים לחלוטין - ב"דון ג`ון" היא גילמה מישהי שהיא שלמות ויזואלית אבל עם אופי שלא ברא השטן, בעוד שב"היא" היא מגלמת מישהי שאין לה ויזואליה כלל אבל היא עדיין הבחורה מושלמת. ובסופו של דבר זאת הייתה הבחירה שלי, למרות, או אולי בגלל שלא באמת רואים אותה. נוכחות גדולה על המסך זאת לא חוכמה, נוכחות על המסך כשאת בכלל לא על המסך זה הישג הרבה יותר ראוי לציון. היא הרי מוצג כאישיות מלאכותית שאמורה לדמות את האישה המושלמת עבור הגיבור, ואת זה עושה מושלם: היא עושה עבודה נהדרת בתור ה"בחורה" שכל אחד רוצה שתהיה לו - מצחיקה, רגישה וחכמה, אך בהתאם לתהליך שעובר על הדמות שלה, גם ההופעה של סקרלט עוברת מעין התפתחות אמינה למחוזות רגשיים ומנטליים אחרים - וגם את אלה היא מבצעת מצויין. וכן, למרות הוויכוח על "האם ווייס אובר ודיבוב זה הופעה", מבחינתי אין ספק פה, פשוט כי אני יכול לתת לסקרלט את המחמאה הכי גדולה בתחום הזה - מעולם לא הרגשתי בסרט שאני יכול לדמיין לעצמי את סקרלט ג`והנסון יושבת בתא ומקליטה את השורות האלה. רק ראיתי, או יותר נכון, שמעתי, אינטליגנציה מלאכותית ותוכנת מחשב. אז לא רק שלכמה רגעים שכחתי שג`והנסון היא שחקנית, אלא שהיו רגעים שבהם שכחתי שהיא בכלל בת אדם. אני חושב שבכך היא מצטרפת למועדון מאוד מצומצם שכלל עד היום רק חבר אחד. אנדי פאקינג סרקיס.
 

שחקן המשנה הטוב ביותר
מועמדים נוספים: סאם רוקוול - העולם על פי דנקן (היה ככה קרוב להיכנס)מייקל פסבנדר - 12 שנים של עבדות (גם הוא היה ממש קרוב) | דוויין ג`ונסון - רווח וכאב | בראדלי קופר - המקום בתוך היער | וויל פורטה - נברסקה | פטריק סטיוארט - לצוד פילים | ג`יימס גנדולפיני - דיברנו מספיק



היית`ם עומרי - בית לחם
 הסרט "בית לחם", כמו שתיארתי בעבר, היה בעצם שני סרטים שחוברו יחדיו - אחד מהם היה סרט גרוע ולא אמין על ידידות "אמיצה" ו"ריאליסטית" (בתחת שלי) בין משת"פ מהשטחים לשב"כניק, והשני היה דרמת מתח מבריקה וסוחפת שהיא בעצם סרט גנגסטרים עם ערבים במקום איטלקים. אז כן, אולי זה היה רק חצי סרט, אבל חצי סרט מצויין, וזה היה בעיקר בגלל שהגיבור שלו (מבחינתי) היה בדאווי אשר גולם בעילאיות על ידי השחקן היית`ם עומרי. בתוך סרט מלא בדמויות קלישאתיות שראינו מיליון פעם, בדאווי של עומרי היה הברקה שאין כמוה - נבל, באד גאי לכל דבר, אבל גם אדם מעורר רחמים בקטע רע. בדאווי הוא אדם שמגיע לעמדה של כח שהרבה יותר מדי גדולה עליו, דג מחוץ למים, ועוד לא נחשב לאדם אהוב במיוחד בסביבתו. ודווקא זה מה שהופך אותו לכ"כ מסוכן, כי מי יודע לאיזה מצבים קיצוניים הוא יתדרדר כדי להוכיח את עצמו. עומרי הצליח, כמו גדול, להביא חיים לדמות הזאת שהיותה פתטית ומעוררת רחמים היה בדיוק מה שהפך אותה לכ"כ מפחידה, אדם שאצלו הגבול בין חולשה לגדולה. איך צחי הלוי היבש הזה היה השחקן מ"בית לחם" שקיבל את פרס אופיר לשחקן משנה, בעוד שעומרי עצמו לא היה מועמד - זאת תעלומה שגם מיטב חוקרי השב"כ לא יפתרו.

ברחאד עבדי - קפטן פיליפס
גם את "קפטן פיליפס" לא אהבתי ברובו, ועדיין, היה בו דבר אחד שאני, כמו כל אדם שפוי אחר בעולם, יכול להודות בגדולתו. ברחאד עבדי היה בקלות הדבר הכי טוב בסרט, ולא רק ביחס לרמה הנמוכה של מה שמסביבו, אלא באופן כללי. גם אם טום הנקס באמת היה נותן הופעה שבאמת הייתה מגיעה לרמה של השבחים (הלא מוצדקים) שהוא מקבל וגם אם הבימוי והתסריט היו פחות יבשים וחסרי טעם - עבדי עדיין היה אוכל את כולם. יש שיגידו שזאת לא חוכמה ששחקן סומלי אסלי אורגינל יגלם סומלי אסלי אורגינל, אבל עבדי לא סתם משחק "את עצמו" כאן. הדמות שלו היא אומנם של שודד ים חסר השכלה מככל הנראה המדינה הכי לא מפותחת בעולם, אבל עבדי הופך אותה ליותר מזה - לפעמים, מרוב קור רוח וסתגלנות, נדמה שמדובר בפילדמארשל גרמני מבריק מהוורמאכט או מפקד על צוללת גרעינית שפשוט נתקע בגוף של שודד ים סומלי. לבחור יש יכולת מפחידה של אלתור ושל אנליזת סיטואציות, כך שהוא תמיד מנסה להיות צעד אחד לפני היריב שלו, ששקול לו לא פחות, ולהערים עליו. זה הופך את "קפטן פיליפס" לסרט שהוא קרב מוחות ענק ואת עבדי לנבל המוצלח ביותר של השנה. לא ברור מאיפה או איך פיראטון קטן שהגיע מהמיץ של הזבל של אפריקה הפך לטקטיקן כזה מבריק, אבל בזכות הופעה גדולה של עבדי, אפשר לראות שמדובר באדם שעבר הרבה ב-19 שנות חייו ושיכול להפחיד - לא בגלל הקלצ`ניקוב ולא בגלל איזה אלמנט של פסיכוזה או טירוף, אלא רק בגלל המוח הזה שלו.


ג`ייק ג`ילנהול - אסירים
מפתיע שבסרט אפל על נקמה, חטיפת ילדות, אלימות מתפרצת ואיבוד אמונה, דווקא העוגן המוסרי והדמות היחידה בסרט שאפשר להחשיב לטובה מהווה את הדמות הטרגית האמיתית. הדמות של הבלש לוקי אומנם לא מראה טווח רחב מדי של רגשות ואינה טומנת רוב סודות בתוכה, אבל ג`ייק ג`ילנהול עושה פה משהו מהפנט עמה, ואני כמעט בטוח שזה לגמרי טאץ` אישי מיוזמתו ולא משהו שהיה בתסריט מלכתכילה. בהתחלה הדמות נראית אנמית, "ונילה" כזאת, וכך גם המשחק של ג`ק, אבל במשך כל הסרט מתעוררת התחושה שלדמות הזאת יש עבר שאומנם לא ידוע מהו, אבל משפיע על כל ההחלטות והפעולות שלו, ורואים שהעבר הזה כואב. מאוד. לא יודעים למה, מה, איך ואיפה - אבל הדמות הזאת עברה הרבה. ג`ילנהול מצליח להראות את זה באמצעות ניואנסים וגישה אומנם בולטים, אך אמינים ביותר, שלא מרגישים מזוייפים ומוגזמים לרגע אחד. הוא מכניס עומק ומשמעות רבה לדמות, אפילו כשמדובר בעומק מאוד ריק ובמשמעות שלא קיימת. ג`ילנהול הוא שחקן מאוד Hit Or Miss, שאיכות המשחק שלו תלויה מאוד באיכות התסריט שלו. ולכן, מדהים שדווקא בסרט עם תסריט כ"כ בעייתי כמו "אסירים", ג`ילנהול לא רק שמצליח לעשות עבודה נהדרת - אלא גם פשוט נותן את ההופעה הטובה ביותר בקריירה שלו נכון לעכשיו.
הדמות הזאת חידתית ומסתורית בדיוק כמו הדמות של מת`יו מקונוהיי מהסדרה "בלש אמיתי", אבל אם שם ההופעה המעולה בנויה על בסיס פיתוח מפורט של הדמות, פה ג`ילנהול עושה מטעמים מכמעט כלום - וזה הרבה יותר מרשים בעיניי.

השחקנית הראשית הטובה ביותר
מועמדות נוספות: ג`וליה לואי דרייפוס - דיברנו מספיק | סנדרה בולוק - כח משיכה  | גרטה גרוויג - פרנסס הא | שיילין וודלי - העכשיו המופלא

רובין רייט - כנס העתידנים
עכשיו אני מבין את ההבדל בין המונחים Acting ל-Performance!  נכון, חצי סרט היא לא באמת מופיע על המסך, אבל הנוכחות שלה עדיין חזקה באנימציה. בחלק המצולם, היא מפגינה משחק מדהים, קשת מדהימה של הבעת רגשות והיא פשוט מהפנטת ביכולות שלה, במיוחד בסצינה אחת שהיא ללא ספק אחת הכי טובות של השנה. החלק הזה היה מספיק כדי להכריז עליה בראש חוצות כאחת מתצוגות המשחק המהממות ביותר של השנה אלא שנוסף על כך ישנו החלק המצוייר של הסרט, שאליו רובין הצליחה להעביר את כל מה שהיא עשתה טוב בחלק הראשון, אבל מן הסתם עם קצת עזרה. הדיבוב שלה מקצועי ומרשים ביותר, ברמה שבהחלט להרגיש את מה שהיא מרגישה רק בזכות הקול שלה (כמו הגיטרה של דיימבאג), אבל ניכר שהייתה השקעה בלתי נדלית גם מצד האנימטורים, שבחנו את התנועות, הניואנסים וההבעות של רובין האמיתית ותרגמו אותה לקווים וצבעים נעים. זה, בתכלס, מאוד מאוד מתאים, כי הסרט הוא הרי על שחקנית שנסרקת ווירטואלית אל תוך תוכנת מחשב.

ברי לארסון - Short Term 12
בשנה שבה כולם מדברים ועושים עניין מהופעות גדולות מהחיים, כיף לראות הופעה אחת שקטנה מהן בקנה המידה, אך ענקית באופן שווה ואף יותר מזה מבחינת איכות. ב-"Short Term 12" היא נותנת הופעה שאפשר בהחלט להצמיד לה את המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת להופעה - שכחתי שלארסון היא שחקנית, ושכחתי שהיא מגלמת דמות. ראיתי מלפניי רק אדם שחי חיים שלמים הרבה לפני שהסרט התחיל, וימשיך לחיות אותם הרבה אחרי שהוא ייגמר. ראיתי עליה ניואנסים (אני אומר את המילה הזאת יותר מדי, נכון?), הומור וגישה של מישהי אנושית לגמרי שיכולה להתאים להמון אנשים שאני מכיר, אבל מבלי להיות קלישאה לרגע אחד. קשה לפרט מעבר לזה, כי כאמור, זאת לא הופעה גרנדיוזית וגדולה מהחיים כמו הופעות אחרות שהיו השנה - אלא שאולי פה טמונה העוצמה שלה. הגבול בין "הופעה מאופקת" ל"הופעה מינימליסטית בצורה מעיקה במיוחד" הוא גבול דק במיוחד, אבל לארסון בהחלט נמצאת בצד הטוב שלו. דווקא בגלל שאין לה מניירות ממיני סוגים ושום התפרצויות מעבר לנדרש, היא מצליחה לשרטט דמות אמינה וקלה להזדהות עם מעט מאוד מאמץ. היא לא עושה משהו עד כדי כך בולט, ובדיוק בגלל זה - היא בולטת מאוד לטובה. אני יודע שזה לא נשמע הגיוני בשיט.


קייט בלאנשט - יסמין הכחולה
נו? מה לא נאמר על ההופעה הזאת כבר? שוב, בשנה שבה היו לנו דברים כמו צחי גראד ב"מי מפחד מהזאב הרע", מי היה מאמין שדווקא מסרט של וודי אלן נקבל את הדמות הכי מפחידה של 2013. ג`סמין של בלאנשט היא פשוט מופת של משחק. בלאנשט מספקת שילוב מושלם של הומור שחור, זעם מתפרץ ופתטיות חסרת גבולות שכולם משתלבים כדי לשרטט דיוקן של דמות מכוערת חיה בהכחשה מכך שהיא פוגעת בעצמה ובאחרים, מעין פצצת זמן מתקתקת של חוסר תפקוד וקשר אנושי בסיסי. היא מפחידה בגלל שהיא כ"כ לא מודעת לעצמה, ומעוררת רחמים בדיוק מאותה סיבה. כן, יחסית למי שזכתה בפרס הראשון בקטגוריה הזאת אני כותב עליה די מעט, אבל באמת, כולם כבר דיברו עליה ואתם בטח תצאו עשרות מקומות שבהם יש הסבר הרבה יותר טוב על למה היא מלכת העולם בסרט הזה מכל מה שאני יכול לכתוב. מחר היא הולכת לזכות באוסקר, וזאת תהיה זכייה מוצדקת באופן חסר תקדים.

השחקן הראשי הטוב ביותר
מועמדים נוספים: חואקין פיניקס - היא | כריסטיאן בייל - חלום אמריקאי | מדס מיקלסן - ניצוד | יו ג`קמן - אסירים | ברוס דרן - נברסקה | צחי גראד - מי מפחד מהזאב הרע



אוסקר אייזיק - בתוך לואין דייוויס
כשהאחים כהן בחרו ליצור משהו שהוא פחות סרט אלא יותר ניתוח ולימוד של דמות מסויימת ושל תקופה מוגדרת בחייה, הם היו צריכים שחקן שיוכל להתמודד עם רמת הפירוט, החדירה והצלילה שהתסריט מבצע אל תוך אותה דמות. ההחלטה לייבא שחקן אלמוני יליד גווטמאלה בשם אוסקר אייזיק לתפקיד התבררה כמבריקה מאין כמוה, והבחור ללא ספק הולך לקבל המון הצעות ותסריטים בקרוב. שוב, מדובר במצב מאוד מלכוד 22: לא ברור האם זאת איכות התסריט שהופכת את ההופעה של אייזיק למעולה בזכות החומר המעולה שהוא קיבל, או שכל החומר הזה לא היה שווה אם הוא היה ניתן לשחקן אחר. ועדיין, לא משנה מה גרם לכך, זאת הופעה נהדרת, בהחלט בין הטובות ביותר שיצאו מסרטיהם של האחים כהן נכון לכרגע. הפירוט המטורף שאייזיק נותן לדמות שלו בשל אילוצים ישירים מהתסריט הוא פשוט תענוג לצפייה. הניואנסים הקטנים, צורת הדיבור והמבטים האלה שלו כולם תורמים להתחברות והזדהות טוטאלית עם הדמות הזאת. הוא אומנם עקשן, מתנשא ועושה תמיד בחירות לא נכונות, אבל הכתיבה המעמיקה והדרך שבה אייזיק מביא אותה לחיים גורמים לכך שתוך זמן קצר מתחילת הסרט אתה כבר לא מרגיש כמי שצופה על חייו מהצד, אלא כמישהו שמעורב באותם חיים ויכול להבין אותם. אייזיק הוא הסיבה העיקרית שבגללה הסרט מצדיק את שמו וגורם לך להרגיש, מילולית, בתוך לואין דייוויס. אה, והוא גם שר מצויין.


ליאונרדו דיקפריו - הזאב מוול סטריט
 תשמעו, מעולם לא חשבתי שהוא שחקן רע. היו לו הופעות נהדרות ב"תפוס אותי אם תוכל", "הטייס" ו"לגעת ביהלום". אבל בחיי, אחרי מה שהוא עשה בסרט הזה וב"ג`אנגו ללא מעצורים" בשנה שעברה, מישהו צריך לוודא שלפחות ב-5 השנים הקרובות הוא יימנע לחלוטין מדרמות. "הזאב מוול סטריט", וסליחה על ההגזמה, הוא פשוט הופעת חייו של דיקפריו, נכון לכרגע. מסתבר שתפקיד הנבל האגו מניאק חסר הרסן יושב עליו במדוייק. הוא יודע להעביר בו זמנית, כמו גדול, את המניאקיות של הדמות הראשית מחד ואת הפתטיות מעוררת הרחמים שלה מאיד. אבל בחיי, לבחור יש תזמון והגשה קומיים מהסוג שאי אפשר ללמוד, אלא רק להיוולד איתם, והסרט נותן לו הרבה הזדמנויות להתפרע ולצאת מדעתו באופן הכי מוצלח שיש. אפילו במעט הסצינות שבהם יש לו הזדמנות גם לתת איזה הופעה דרמטית, הוא מצויין.

ג`יימס מקאבוי - טינופת

אם דיפקריו נתן הופעה שונה לחלוטין מכל מה שהוא אי פעם עשה, אבל כבר לפני ידעתי שהוא שחקן מעולה, אצל ג`יימס מקאבוי זה עוד יותר מדהים, כי הוא גילה לי שבעצם מדובר בשחקן מדהים בלי שהיה לי מושג שהוא בכלל מסוגל. כאילו, מעולם לא חשבתי שהוא שחקן רע, אבל מה הוא כבר עשה בעבר ששווה ציון? מלח הארץ הבריטית ב"כפרה"? שמאלני עם כוחות טלפתיים ב"אקס מן"? חצי איש חצי תיש בסרט לילדים בני 9 ומטה ב"נרניה"? בהתחשב בעובדה שזה מה שהוא עשה בעבר, קל להבין למה כשראיתי מה הוא עושה ב"טינופת" אני חטפתי קצת שוק. לא היה לי שום מושג שבעולם שיש לשחקן הזה כ"כ הרבה כריזמה, אינטנסיביות וגיוון במשחק שלו, אבל כאן הוא מראה אותן כמו לא יודע מה. אמרתי את זה לא פעם ולא פעמיים - הדמות שמקאבוי משחק כאן היא אחת הדמויות הכי מחליאות ומרושעות שהופיעו אי פעם על מסך הקולנוע, והוא בכל זאת מצליח לגרום לצופה להתחבר אליו. כן, כשהוא נהנה מהרשע של עצמו, אפשר להנות ביחד איתו, וכשהעניינים מתחילים ליפול, הבחור פשוט יכול לשבור את הלב. מקאבוי נותן כאן הופעה מטורפת וחסרת גבולות, מצחיקה בטירוף וגם טרגית ועצובה במידה בלתי ניתנת לתפיסה - תפקיד שצריך המון אומץ כדי להסכים לעשות אותו, והמון כישרון כדי לבצע אותו כמו שצריך. אומנם יש לסרט הזה תסריט ובימוי בכלל לא רעים, אבל מקאבוי הוא ברצינות מי שמחזיק אותו על כתפיו. אם היה מלוהק לתפקיד הזה מישהו פחות טוב, הסרט היה יכול לצאת אסון - אבל בזכותו של מקאבוי, הסרט הופך לעילוי. זאת, נכון לכרגע, הופעת חייו של מקאבוי, והיא לא רק אחת ההופעות הטובות של 2013, אלא אם תשאלו אותי אחת ההופעות הטובות ביותר שיצאו מבריטניה בעשורים האחרונים.

קאסט
מועמדים נוספים: 12 שנים של עבדות | משחקי הרעב: התלקחות | הזאב מוול סטריט | כנס העתידנים | יסמין הכחולה | רווח וכאב | סוף. | סוף העולם | Short Term 12

האשליה
יפ, אני אמיתי. נכון, זה היה סרט מחורר ולא הגיוני וניסה להראות שהוא חכם למרות שהוא לא ממש היה, אבל הוא עדיין היה אחד הדברים שהכי נהניתי מהם ב-2013. זה היה, כמובן, בעיקר בגלל השחקנים. נכון, אף אחד לא נותן פה הופעת אוסקר, אבל בחיי, כמה כיף היה לראות כל אחד מהם על המסך. שוב, אף אחת מהדמויות פה לא הייתה משהו מיוחד, חלקן למעשה היו כתובות בצורה עלובה למדי. ועדיין, כל אחד מהשחקנים (אולי חוץ מדייב פרנקו) הצליח ליצור אישיות גם מדמויות הפלקט/פלקט+ שהם קיבלו. כל אחד מהשחקנים פה הוא פשוט פיצוץ לצפייה - גם לחוד, וגם כשהם ביחד, בזכות כימייה נהדרת בין כולם. אני מודע לכך שכנראה יבוא היום ובו אני מאוד אתחרט על הבחירה הזאת, כלומר, אחשוב לעצמי למה לעזאזל הבאתי כבוד למותחן הוליוודי מבדר אך מאוד לוקה בחסר שנשכח טוטאלית, כשיכלתי להעניק את הכבוד הזה ל"12 שנות עבדות" לדוגמה (והוא אכן במקום הרביעי כרגע). אבל עד אותו יום, תנו לי פשוט לתת את הכבוד לחבורה של אייזנברג, הרלסון, פישר, פרימן, קיין, רפאלו, לורן ונו, אולי גם פרנקו - שהצילו במו 16 ידיהם סרט שיכל להיות אחד השנואים עליי השנה, והפכו אותו לאחד הזכרונות הטובים ביותר שיש לי ממנה.

חלום אמריקאי
אולי סיכמתי שלדעתי דייוויד או. ראסל הוא חתיכת במאי מחורבן בכל תחום, אבל בתחום היחיד שבו הוא לא גרוע - הוא דווקא מצויין. הבחור במאי שחקנים בחסד והסרט לא זכה סתם בפרס גילדת שחקני המסך לצוות השחקנים הטוב ביותר. מספיק כבר נאמר על הקאסט הזה, ואני לא הולך להוסיף יותר מדי. כריסטיאן בייל ענק, איימי אדמס נפלאה, בראדלי קופר מעולה, ג`רמי רנר גדול, ג`ניפר לורנס חורכת מסך, לואיס סי קיי מצויין, ורוברט דה נירו נותן פה את ההופעה הכי טובה שלו מאז... וואו, מזמן, והוא בסרט רק 10 דקות, על השנייה.


העולם על פי דנקן
סרט כמו "העולם על פי דנקן" חייב להישען על הדמויות שלו. התסריטאים ג`ים ראש ונאט פקסון קלעו בול בקטע הראשון כשהם כתבו קאסט גדול של דמויות שקל להתחבר אליהן, אבל לרגע לא נופלות לקלישאות צפויות, ולכל אחת מהן אישיות מיוחדת משלה שהיא משדרת החוצה. אבל הם קלעו בול גם בתחום הליהוק, ונתנו לכל אחת מאותן דמויות את השחקן המושלם עבורן. והאמת היא שהחלק הבאמת מדהים הוא שחוץ מסאם רוקוול, הרוב כאן הרגישו מתאימים בול דווקא לתפקידים שממש לא היו מזוהים איתם לפני זה. כלומר, מי חשב שסטיב קארל הוא מניאק בן זונה כזה טוב? מי ידע שאנה-סופיה רוב היא סתם טינייג`רית שאמורה להיות מקסימה וחייכנית בקטע מעצבן, אלא יכולה לשחק גם נערה ממורמרת וצינית אבל בעלת המון קסם אמיתי? ואליסון ג`ייני? לא תיארתי לעצמי שהיא יכולה להיות פרחה שיכורה קורעת מצחוק. בתכלס, לא כל השחקנים פה מופיעים להרבה זמן ובגלל שרובם דמויות משנה, אבל גם בזמן המסך המועט שלהם הם יכולים להפוך אפילו דמויות שבקלות יכלו לצאת קריקטורות חסרות ערך למשהו אנושי וכיפי לצפייה. יוצא דופן הוא, כאמור, סאם רוקוול: הדמות שלו היא היחידה בסרט שאינה אנושית וריאליסטית, אלא דווקא נראית כאילו נכתבה במיוחד בשביל הפרסונה הקולנועית הקבועה של רוקוול. והחלק המדהים הוא שהשחקן הענק הזה מצליח להעניק אפילו לדמות חסרת האחזיה במציאות הזאת רמת אנושיות ששווה ואולי אפילו גדולה מכל השאר בקאסט הזה. לעזאזל, איזה סרט נהדר.

התסריט הטוב ביותר
מועמדים נוספים: ניצוד | טינופת | בתוך לואין דייוויס | קפואה | נברסקה | רווח וכאב | העולם ע"פ דנקן | טווח קצר 12

היא
כבר אמרתי שהסרט הזה הוא בניית עולם ומלואו, אבל זה מתבטא לא רק בעיצוב אלא גם בתסריט. הרי כל הדברים שמתעוררים וויזואלית בסרט, מקורם בתסריט. ספייק ג`ונז עיצב את העולם הזה במילים ובמחשבות הרבה לפני שהמעצבים והצלמים שלו תרגמו אותו לתמונות וקולות. העתיד שהוא משרטט בפנינו מרתק, רב רבדים ועמוס בתשומת לב לפרטים, ומהווה את הסיבה העיקרית לסחיפה אל תוך הסרט. אבל "היא" הוא לא רק מיצג תכליתי של העתיד הקרוב, אלא גם ניסיון לספר סיפור אהבה, ופה ג`ונז באמת מפציץ. מערכת היחסים בין הדמות הראשית למחשב שלה יותר אמינה מרוב מערכות היחסים בקומדיות רומנטיות למיניהן - יש כאן בנייה מדוקדקת ומוקפדת של התפתחות היחסים בין הדמויות האלה. כל החלקים שאפשר לצפות להם בקשר שכזה - הניצוץ, ההתחברות, התלות המתגברת וגם המהמורות שבדרך - מפורטים ומתוארים בצורה אמינה ומרגשת להפליא, באמצעות דיאלוגים נפלאים, ניואנסים נהדרים של אישיות בדמויות ודגש חזק על האינטימיות ביניהן. מילא זה, אבל שוב, העובדה שאחת מהדמויות האלה היא בכלל לא בת אדם רק הופכת את ההישג להרבה יותר מרשים.

הזאב מוול סטריט
על סרטים ארוכים, במיוחד כאלה שאורכים שלוש שעות ויש בהם מספר תלת ספרתי אם לא יותר של סצינות ומספר דומה של דמויות וקווי עלילה, בדרך כלל צריך לקום ולומר שהתסריטאי היה צריך לערוך את העבודה שלו יותר. זה לא המצב בתסריט המבריק שטרנס ווינטר כתב ל"הזאב מוול סטריט" על פי האוטוביוגרפיה של ג`ורדן בלפורט באותו השם. אצל ווינטר לא כל הסצינות ולא כל האירועים באמת תורמים משהו לעלילה, אבל וואו, כמה שהן כתובות טוב, כמה שהן כתובות טוב... מקדמות את העלילה או לא, הן מבדרות כמו לא יודע מה. לא משנה אם זאת סצינה קומית חסרת חשיבות שבה בלפורט מנסה ללמד את אנשיו איך למכור עט, או סצינה שבה הוא נפגש עם סוכן ה-FBI שצד אותו לשיחה מותחת ומורטת עצבים בטירוף - ווינטר, הוא תסריטאי נהדר שכותב תהליכים, דיאלוגים וסיטואציות בצורה מרשימה ביותר. ונכון, מספר הסצינות שלא מקדמות את העלילה גדול משמעותית מאלה שכן מקדמות אותה, אבל זה לאו דוקוא רע כאן: אבל מה שהם כן עושות, זה לבנות את העולם, את הדמויות ואת הרקעים של הכל. האווירה והטונים של הסרט נבנים בסצינות האלה, ודווקא בגלל כמות הזמן הלא פרופורציונלית שווינטר מקדיש לבנייה הזאת ולרקע הזה, העלילה האמיתית הרגישה, לפחות לי, הרבה יותר סוחפת, כי כל מה שמסביב רק גרם לי להיות יותר מעורב בעולם הזה ובחיי הדמויות שלו, וגרם לי להתעניין במעלליהם הרבה יותר. ולמרות כל אותם פילרים, בהחלט יש עלילה, שברגע שמצליחים לאתר אותה (וזה לא באמת קשה) מתגלה שהיא מרתקת ואפילו אפית בגודל שלה וברמת הסיכונים שלה. היא ממש עם מבנה נורמלי של תסריט עם התחלה אמצע סוף, היא מפותלת, הוא מסועפת והיא מלאה בדמויות וקווי עלילה שונים, שלכל אחד  מהם טון שונה, אבל מחורבים באופן שמרגיש טבעי וזורם ואף אחד לא גונב פוקוס מהאחר.



המקום בתוך היער
הדבר המגניב בתסריט של "המקום בתוך היער" היא שאני אפילו לא יכול להגיד למה הוא כ"כ טוב. אני אודה, מהתסריט הזה מגיעות גם הבעיות הכי גדולות של הסרט. חוסר המיקוד שיש בו לא מעט, הרגעים המתים שבו הוא משעמם או סתם נמרח, חוסר הפואנטה הכללי והחולמניות הלעיתים מעיקה שלו. ובכל זאת, למרות הכל, מדובר בחתיכת הישג, אבל אם אסביר לכם למה - אני אצטרך לספיילר לכם את החלקים הכי טובים בסרט. אני רק אומר שמדובר באחד התסריטים הכי מפתיעים, מקוריים ואמיצים שראיתי השנה, תסריט ששובר מוסכמות ומשרטט לסרט מבנה כ"כ ייחודי, שהוא נהפך לפחות סרט אלא לממש אנתולוגיה ולסאגה אפית שמחולקת לחלקים שכל אחד מהם היה יכול להיות סרט בפני עצמו. נכון סרטים שאומרים עליהם שהם נראים כמו דבר אחד, ואז הופכים לדבר אחר לגמרי? אז "המקום בתוך היער" עושה את זה כמה פעמים. שוב, אם אסביר למה ואיך - אני אהרוס לכם את החלקים הכי מפתיעים ומעניינים בעלילה, אז פשוט אמליץ לכם לראות אותו. התסריט הזה אומנם לא מושלם - וגם הסרט בכלל לא מושלם, עובדה שהוא לא מועמד בכמעט אף קטגוריה אחרת - והוא היה יכול להיות הרבה יותר משוייף ומלוטש, אבל רק עצם ההישג והייחודיות מספיק לו בשביל פרס, תאמינו לי.

הבמאי הטוב ביותר
מועמדים נוספים: ג`ון ס. ביירד - טינופת | דניס ווילנו - אסירים | גיירמו דל טורו - פסיפיק רים | סטיב מקווין - 12 שנות עבדות | ספייק ג`ונז - היא | מייקל ביי - רווח וכאב | האחים כהן - בתוך לואין דייוויס

מרטין סקורסזה - הזאב מוול סטריט
צפייה בסרט הזה, שהוא קומדיה שחורה ורקובה ובלתי שפויה ועמוסה בסקס וסמים, ולאחר מכן צפייה ב"הוגו", סרטו הקודם של מרטין סקורסזה, רק מקבעת את מעמדו כאחד הבמאים הכי גדולים שחיו אי פעם. זה קצת לא ייאמן איך הוא עשה את הסרט הזה, כשבסך הכל לפני שנתיים הוא עשה סרט פנטזיה חמוד לילדים. בגיל 71, הוא לא מראה אפילו סימן אחד קטנטן של התדרדרות כלשהי, בניגוד לנניח קלינט איסטווד. הוא ממציא את עצמו מחדש בסרט הזה כמו גדול, תוך כדי שהוא מביא את כל הניסיון הקולנועי שהצטבר אצלו מאז 67`. השליטה שלו במדיום הקולנועי על כל רבדיו פשוט מעוררת השתאות, ואין סצינה שבה אין לו לפחות הברקה קולנועית אחת. הוא עושה שימוש נפלא בכל הכלים הטכניים האפשריים שלרשותו, מקפיד ומדייק אפילו על סצינות שיחה כמו שהוא מקפיד על סצינות אקשן, ורואים הבחור יודע בדיוק איך צריך לביים קומדיה, איך לביים סרט מתח ואיך לביים דרמה קשה - והעובדה שהפעם הוא עושה את זה באותו סרט היא פשוט מדהימה לטעמי. סצינה אחת בסרט, ואני חושב שאנשים שכבר צפו בו יידעו על מה אני מדבר, היא אחת מפסגות היצירה הכי גדולות שסקורסזה הוציא תחת ידו, ושוב, מדובר באותו אדם שביים את "החבר`ה הטובים" ו"נהג מונית". אני לא יכול לחשוב על במאים אחרים בקאליבר שלו, שעובדים כבר 40 שנה, ועד היום יכולים להפיק כאלה דברים שנכנסים היישר לפנתיאון שלהם.

 


אהרון קשלס ונבות פפושדו - מי מפחד מהזאב הרע

אפילו שמאז הצפייה בו קצת ירד לי מהסרט הזה בכל הקשור לתסריט שלו - לעולם לא יירד לי מהבימוי שלו. קשלס ופפושדו הוכיחו שהם במאים של השנה, ולא רק ביחס לשאר התעשייה בישראל, אלא בכללי, בקאליבר בינלאומי. החבר`ה למדו ממקורות רבים את כל מה שהם יודעים על קולנוע, ואז קיזזו את כל הידע הזה לכדי שליטה טוטאלית במדיום הקולנועי ולכל האפשרויות שיש לנצל אותו. הם הוכיחו שהם אשפים באומנות הנסתרת של יצירת מתח כמו שצריך, הם ניהלו תוך כדי הסרט, באמצעות הברקות הבימוי הרבות מספור שלהם דיאלוג עם הקהל, הם ידעו מה הציפיות שלנו ושיחקו עמן כאוות נפשם, הם עמדו כמו גדולים באתגר של יצירת סרט שמתרחש כולו במקום אחד עם מספר מצומצם מאוד של דמויות, הם הפגינו רמה פינצ`ריאנית של שימוש בכלים הטכניים העומדים לרשותם, ומעל הכל - יצרו אווירה פנטסטית וייחודית, הלכו על הקו הדק בין זעזוע מחליא וריאליסטי לטירוף בומבסטי וגדול מהחיים. אני מוריד בפני השניים את הכובע, ואוכל אותו. 


אלפונסו קוארון - כח משיכה

שוב, כאילו שלא ראיתם את זה בא. זה אולי צפוי, זה אולי מה שייקח את האוסקר מחר, זה אולי כ"כ לא מקורי לבחור בו - אבל זה מגיע לו, מה לעשות. מבין כל עבודות הבימוי השנה, לא הייתה אף אחת כזאת וירטואוזית, כזאת מרשימה וכזאת פורצת דרך. קוארון יודע מה זה קולנוע ומה הוא צריך להיות. הוא לקח על עצמו פרוייקט בכלל לא פשוט, ויצא ממנו מלך העולם בלי שום בעיה. לעשות סרט במסגרת כמו של "כח משיכה" זה טריקי במיוחד, כי מצד אחד, סרט על אנשים וחפצים שמרחפים בחלל לא יכול להיות מוגבל, הרי זה פאקינג החלל, אין לו גבולות. מצד שני, דווקא משום שאין לו גבולות, הסרט צריך להיות ממוקד מתמיד ולא להיסחף אל מעבר לסיפור האנושי של הדמויות בו. למרות הקושי הניכר, רואים שקוארון, בתור במאי, יודע את העבודה שלו. הבימוי שלו ווירטואזי בטירוף אך מרגיש זורם וטבעי, הוא גרנדיוזי בטירוף אבל בו זמנית אינטימי, הוא יודע ליצור סיטואציות ולנצל אותן עד תום, הוא יודע מתי להכניס את X לסצינה ומתי להוציא אותו ולהכניס את Y, לתזמן הכל בדיוק מושלם ועדיין לעשות את זה פרוע, מחוספס וגדול מהחיים, ויותר מכל - הוא פשוט יודע איך לסחוף. הוא יודע איך לגרום לצופה להרגיש בדיוק מה שקולנוע צריך לגרום לך להרגיש, וזה שאתה במקום או זמן אחר. אצלו, אתה מרגיש בפאקינג חלל. קוארון הוא ממש כמו מנצח של תזמורת - זוכרים מה שאמרתי על שירה קולנועית? אז זה בדיוק זה. כל זה היה נכון לגביו גם לפני 7 שנים, ב"הילדים של מחר" (עליו יש לו שנאוצר זהב רטרואקטיבי), אבל השנה הוא עושה את זה בקנה מידה הרבה יותר גדול ועם חזון הרבה יותר מרשים - ומצליח להדהים.
 

ובכן, כמעט סיימנו. אנחנו בקטגורייה הגדולה, "הסרט הטוב ביותר". אבל לפני כן, יש כמה ציונים וסיכומים אחרונים.

קודם כל, סרטים שאומנם לא מהווים את כל הסרטים שראיתי השנה, אבל עדיין שווים ציון לדעתי.
12 שנים של עבדות, נברסקה, יסמין הכחולה, כנס העתידנים (אבל רק החצי המצולם), בית לחם (אבל רק על החצי שעסק בגנגסטרים ערבים), סוף העולם, קפואה, בית ספר למפלצות


ועכשיו, העשירייה שלפני שלושת הזוכים הגדולים:
13. טווח קצר 12
12. אסירים
11. ניצוד
10. המקום בתוך היער
9. העולם על פי דנקן
8. פסיפיק רים
7. רווח וכאב
6. בתוך לואין דייוויס
5. מי מפחד מהזאב הרע
4. היא

(הנושא של שלושה מהסרטים פה הוא פגיעה פיזית בילדות קטנות. אפשר לסכם שזה היה טרנד השנה? טוב, גם אני מקווה שזה יהיה רק בקולנוע מאשר גם במציאות)
                                    
ועכשיו, קבלו אותם במחיאות כפיים - הזוכים בשלושת הפסלונים של קטגוריית הסרט הטוב ביותר לשנת 2013

 


טינופת
אז נראה שהמשך ל"טריינספוטינג" כן יהיה ב-2016. עם כמה שזה משמח, זה יותר משמח שלפני שהוא יוצא לפחות קיבלנו עיבוד מוצלח לספר של אירווין וולש שלא מדבר על הדמות של רנטון וחבריו. "טינופת" אומנם לא הופץ בארץ וגם לא יופץ, אומנם ראיתי אותו לראשונה במחשב (אבל באיכות מעולה), ואומנם זה היה סיוט לנסות להבין את המבטא הסקוטי הזה ללא כתוביות, אבל פאק, זה סרט כזה טוב. נכון, הוא כ"כ בוטה שלפעמים הוא כבר הופך להיות לא נעים לצפייה ויש לו בעיה די משמעותית במבנה התסריט, אבל בחיי שאף סרט אחר מהשנה הזאת לא נכנס לי כ"כ לראש וסירב לצאת ממנו. לא ראיתי את רקוויאם לחלום, אבל מהסרט הזה – בייחוד מעשרים הדקות האחרונות שלו – יצאתי עם תחושות שדי נראות לי כמו מה שאנשים תמיד תיארו לי שהם הרגישו בסוף הצפייה ב"רקוויאם". עם בימוי קינטי שעמוס בסטייל, עלילה מבריקה וסוחפת (כולל הטוויסט הכי טוב מאז ממנטו), ביזאריות וטירוף שלפעמים יכולים להיות נפלאים וכיפיים ולפעמים מטרידים ואפלים, פסקול אדיר (כולל נאמבר מוזיקלי קצר וסצינה שגונבת לטריילר של "הרשת החברתית" את תואר השימוש הטוב ביותר בקריפ של רדיוהד), הברקות קולנועיות על ימין ועל שמאל ומעל הכל, הופעה פשוט מעוררת השתאות של ג`יימס מקאבוי. בהתחשב בעובדה שהתמות שלו הן דברים שאני בקושי מבין בהם, קשה לי להסביר למה הסרט הזה כ"כ השפיע עליי ודיבר אליי. אבל הוא השפיע כמו שאף סרט אחר השנה לא.

כח משיכה
באופן מעניין, יש איזה קטגוריה מוזרה של סרטים שאת אהבתי אליהם אני מודד לפי מידת הרצון שלי לצפות בו בפעם השנייה. ולא, התשובה היא לא מה שאתם חושבים אלא ההפך - ישנם הסרטים האלה שדווקא חוסר הרצון שלי לראות אותם בפעם השנייה, הוא ההוכחה לכמה אני אוהב אותם. למשל, את "כח משיכה" אני יודע שאני לא רוצה לראות שוב בשנים הקרובות, ואם כן, אז רק בדיוק באותה דרך שבה ראיתי אותו אז - על מסך ענק ובתלת מימד. כן, תגידו לי שאני פחדן וצבוע בשל העובדה שאני מפחד לגלות משהו רע על סרטים שאני אוהב, אבל זאת ברצינות הסיבה שבגללה אני לא רוצה לראות אותו. עם כל התלונות שאני שומע על כתיבה גרועה ומניפולציות זולות שהסרט מפעיל על הצופה, אני לא באמת רוצה שאני והמוח הציני שלי נצפה בסרט שוב ונגלה לצערינו שזה נכון. אז ברשותכם, תנו לי להישאר עם הזיכרון של החוויה החד פעמית הזאת שהיא "כח משיכה". לא שציפיתי אחרת מאלפונסו קוארון, אבל זה פשוט אחד הסרטים הכי סוחפים, מרתקים ומעוררי התפעמות שראיתי אי פעם. אז כן, גם בצפייה הראשונה ברור שהעלילה לא מבריקה במיוחד ושהדמות הראשית די קרטונית, אבל שוב - דמויות עמוקות ועלילות מבריקות יש לכם בגם בספרות ובתיאטרון. מה ש"כח משיכה" עושה זה 100% קולנוע. זה ניצול מושלם של המדיום הזה ושל כל כליו ויתרונותיו על מנת לגרום לצופה להרגיש שהוא נמצא במקום אחר. העובדה שמדובר גם בסרט הכי מרשים טכנית שנוצר אי פעם, ושיש בו הופעה נהדרת של סנדרה בולוק - בטח עוזרים. אני רק מקווה שאת הסרט הבא של קוארון נראה הרבה יותר מוקדם מאשר בעוד 7 שנים.

הזאב מוול סטריט
ברצינות, זה מדהים. יש סרטים מהנים, ויש סרטי "איכות". אלה ז`אנרים נפרדים שלעיתים נדירות בלבד נפגשים. אבל "הזאב מוול סטריט" הוכיח לי שאכן אפשר גם וגם. זה הסרט הכי כיפי שראיתי השנה, הכי מצחיק, הכי פרוע, הכי חסר גבולות, הכי חצוף והכי חסר בושה. מצד שני, זה בהחלט לא סרט שאפשר לפתור כ"רק בידור מוצלח מאוד". כלומר, כן, יש אנשים שקוראים לו ככה. רק שלצערם, דעתי שלי היא היחידה שקובעת את האמת המוחלטת. יש בסרט הזה, כמו שכבר ציינתי, עלילה מרתקת, דמויות נהדרות ופשוט טור דה פראנס אחד גדול של יצירה קולנועית. אבל כמובן, גם בסרטים אחרים היה את זה. למה דווקא הזאב מוול סטריט מקבל את הכבוד הבלתי נדלה הזה? ובכן, התשובה פשוטה: אין לי פאקינג מושג. אני לא יודע למה אהבתי דווקא אותו מכל הסרטים שראיתי השנה. כן, סליחה על התשובה המאוד מאכזבת שאתם מקבלים כאן, אבל באמת אין לי תשובה יותר מפורטת מעבר ל"כי ככה, כי אהבתי אותו הכי הרבה". אבל אני כן מוכרח לומר שבמהלך הצפייה הייתה לי תחושה שאני רואה כאן קלאסיקה אמיתית בהתהוות. מרטין סקורסזה כבר תפס בעבר את המהות של דורות ותקופות שונות בעדשת המצלמה שלו, ונראה ש"הזאב" הוא פשוט השלב הבא בתיעוד התרבותי שלו את אמריקה. יום אחד, שימו לב למילותיי, יזכרו אותו כיצירת מופת גדולה מהחיים על תאווה, אגואיזם ואשליית הגאולה. ככל הנראה הוא לא יוכל לצעוד בעוד 40 שנה עם החותמת "זוכה האוסקר לשנת 2013", אבל עם החותמת של שנאוצר הזהב לשנת 2013 - הוא יוכל.

ולקינוח - 25 הסצינות האהובות עליי השנה

25. ההתקפה על האחוזה, "איירון מן 3"
24. סצינת הפתיחה, "האשליה"
23. העימות האחרון בפאב האחרון, "סוף העולם". איפשהו למעלה דגלאס אדמס מחייך בגלל הסצינה הזאת.
22. ספירת מלאי, "סוף."
21. כוננות עם שחר הגרסה הישראלית, "בית לחם"
20. מייקל פסבנדר שיכור ומסוכן, "12 שנים של עבדות"
19. בייביסטר, "יסמין הכחולה"
18. התמוטטות עצבים, "קפטן פיליפס"
17. ה... טוויסט, אם אפשר לקרוא לזה כך, "לשבור את הקרח"
16. בקתת הפחד, "בית ספר למפלצות"
15. נסיעה מהגיהנום, "בתוך לואין דייוויס"
14. I Need a Hero, "העולם על פי דנקן"
13. מאד מיקלסן עושה קניות במינימרקט, "ניצוד"
12. פול דאנו שר ג`ינגל בלז, "אסירים"
11. מעשה אבות - סימן לבנים, הסוף של "המקום בתוך היער"
10. ניסיון דריסה, "רווח וכאב"
9. סיפור ילדים על תמנונה וכריש, "Short Term 12"
8. סוף הקרב הראשון, "פסיפיק רים"
7. בית הקברות, "נברסקה"
6. סצינת סקס #1, "היא"
5. הסריקה, "כנס העתידנים"
4. Creep, "טינופת"
3. צחי גראד מקריא סיפור אגדה, "מי מפחד מהזאב הרע"
2. הסוף, "כח משיכה"
1. לימון 714, "הזאב מוול סטריט"

וזהו, סיימנו! נתראה בשנאוצר הזהב 2014. מחר - האוסקר!

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת