00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"סרטים, מוזיקה, וכאלה", 2011-2015

טוב, אם ביקרתם כאן, ב... שנה האחרונה, בטח שמתם לב שהבלוג הזה מת בעצם, למרות שבכל אחד משלושת הפוסטים האחרונים שיש פה בכל זאת יש כלשהי הבטחה ל"אני הולך להמשיך את זה, אל תדאגו, אל תדאגו".

אבל בסופו של דבר, זה לא קרה. כי כנראה לא הבנתי לפני זה איך החיים שלי באמת הולכים להיראות כשאני כבר אגיע לתקופות שאתה לומד לבגרויות, מה שמונע ממך לראות סרטים ולשמוע מוזיקה לעומק, ועוד יותר גרוע, מונע ממך מוטיבציה לכתוב עליהם, ובטח לתפעל בלוג תוך כדי. וזה לא שהפסקתי לאהוב סרטים, פשוט גם גיליתי דברים אחרים שלקחו לי זמן מזה והפעם מיוזמתי. הפרחים ללואיס ואן חאל, והמבין יבין.
ועוד סיבה למוות הזה היא סיבה שכבר לא כ"כ קשורה אליי. לא נעים להגיד את זה, אבל תפוז מת. כבלוגיה, ובטח כאתר פורומים. ואני אומנם צברתי לעצמי קהל קוראים נאמן, אבל אני לא רוצה סתם לכתוב פה למגירה ושאף אחד לא יקרא את זה. אולי ביום מן הימים אני אהיה עיתונאי שמספיק אנשים יתעניינו במה שהוא כותב גם כדי להיכנס לבלוג שלו, אבל זה לא המצב, ומה שיש לי כרגע, במיוחד כשכל הרשת הזאת שנקראת תפוז קורסת בכל המובנים, בקושי יש ויהיו לי קוראים, בין אם מחוץ לאתר ובין אם דרך האתר עצמו - ובמילים אחרות, זאת הסגירה של פורום הקולנוע בתפוז שהביאה אותי לשים סוף רשמי לזה. מכיוון שאני מסיים עכשיו את כיתה י"א, וי"ב היא שנה הרבה יותר קלה ומרווחת, חשבתי אולי להחזיר את הבלוג לעונת פרישה עד הרגע שבו אני מתגייס, אבל באמת שבמצב הקוראים הנוכחי אני לא רואה לזה טעם.

אני יודע, זה לא כיף ככה להיפרד. היה לי ממש כיף פה. הייתי זאטוט בר מצווה שפתח בלוג כדי לנקום ב"עין הדג", והיום איכשהו אני כבר בכיר עין הדג, ומעבר לזה אני גם עוד שנייה בן 18 עם צו ראשון וכל מיני דברים כאלה מאחוריו. אחד החלקים החשובים בחיים שלי לפיכך עבר עם הבלוג הזה. ושחצני כמה שזה יישמע, אני יודע על כמה וכמה חבר'ה שפתחו בלוגים דומים בהשראתי, שזאת וואחד תחושה נעימה. קיבלתי המון מחמאות על הכתיבה שלי, ובסופו של דבר הבלוג הזה עזר לי לקדם את התחביב הזה שלי, של לכתוב, ברמה שהבנתי שאני רוצה ויכול להפוך את זה בעתיד לדבר שמביא לי פרנסה. ואני בהחלט מתכוון לקדם את זה כשאני אוכל, אבל אני לא חושב שאני אוכל לעשות את זה פה יותר. זה פשוט תוקע אותי. ויודעים מה? אני אחזור. לא לתפוז כאמור, כי מי יודע אם האתר יהיה קיים בכלל בעוד 4 שנים, כשאני אסיים צבא. אבל עד אז אני מאוד מקווה שתוכלו לקרוא דברים שלי בכל מיני פינות ברחבי האינטרנט, ובאיזשהו יום, כשאני אדע שאני יכול ושאנשים יקראו את זה (והם יקראו את זה. לא שחצן, נחוש), אני הולך לפתוח עוד בלוג. והוא יהיה על סרטים, הוא יהיה על מוזיקה, והוא יהיה על כאלה. והוא יהיה עצמאי, והוא יהיה יותר טוב מכל דבר שכתבתי פה. ואני כבר בימים הקרובים אתחיל להעביר את כל החומרים ששווים משהו בבלוג הזה לוורד, כדי שהם לא יאבדו בשאול תחתית. ואתם גם תהיו שם. כן?

אז אני רוצה להודות לתפוז שהייתה בית חם לבלוג הזה עד הרגע שבו החלה הנפילה, אני רוצה להודות לאח שלי שהוא זה שהציע לי לפתוח את הדבר, לחבר'ה מעין הדג שהגירוש של הפרסונה האינטרנטית הקודמת שלי מהאתר שלהם היא מה שדירבן אותי לכתוב את הבלוג הזה, לכל מי שאי פעם נכנס לפה מהפורומים בתפוז וכל מי שנכנס לכאן דרך הניק שלי בכל אתר אחר שאני מגיב בו, ותודה לג'וני שיצר את הכינוי שילווה אותי גם באותו בלוג היפוטתי שייפתח בעוד שנים, ושכל הכתיבה שלי היא סוג של מונומנטה לזכרו, ותודה לכל מי שהגיב, קרא, לייקק וגם להוא שהגיע לכאן כשחיפש בגוגל "סקס הודו כחול סמים סרט". ובעיקרון, תודה לכולם שהייתם מוכנים לקרוא את השטויות של איזה ילד אחד מחצור הגלילית על סרטים, על רוק ומטאל (דוגרי לא דיברתי על סגנונות מוזיקה רחבים מדי, הא? אולי בבלוג הבא יהיו ביקורות על טופאק), ועל כל מיני שיט אחר.

אז עד הפעם הבאה, ותהיה פעם הבאה, אני שנאוצר משהו, או עזבו, גבי.
ותמיד תזכרו שצריך לאכול הרבה ויטמינים ולקיים יחסי מין מוגנים.

ולסיום הנה שיר שמתכתב עם קלישאת ה"סוף זה תמיד התחלה, לה-לה-לה-לה-לה-לה-לה".
 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תחזיות אוסקר - 12.1.2015

היי, אני עדיין קיים. היי, אני מקווה להרים פה את הבלוג מחדש, יותר נכון בעצם להשמיט את המילה "פה" כי אני כבר מברר דרכים להעביר את הבלוג לפלטפורמה אחרת מסיבות שונות. אבל בינתיים, לא באמת חשבתם שאני הולך להשאיר אתכם לבד בעונת האוסקרים הזאת, נכון? המועמדויות מוכרזות מחר, והנה, כמיטב המסורת - ההימורים הסופיים שלי.

הסרט הטוב ביותר
אמריקן סנייפר
בירדמן
התבגרות
נעלמת
מלון גרנד בודפסט
משחק החיקוי
סלמה
התאוריה של הכל
וויפלאש

הבמאי הטוב ביותר
ווס אנדרסון - מלון גרנד בודפסט
קלינט איסטווד - אמריקן סנייפר
דיוויד פינצ'ר - נעלמת
אלחנדרו גונזלס איניוריטו - בירדמן
ריצ'ארד לינקלייטר - התבגרות

התסריט המקורי הטוב ביותר
בירדמן
התבגרות
מלון גרנד בודפסט
שנה קשוחה ביותר
חיית הלילה

התסריט המעובד הטוב ביותר
אמריקן סנייפר
נעלמת
משחק החיקוי
התאוריה של הכל
וויפלאש (כן, זה תסריט מעובד על פי חוקי האקדמיה המטומטמים אם סרט באורך מלא מבוסס בקווים כלליים על סרט הסטודנטים שלך אז זה נקרא מעובד)

השחקן הטוב ביותר
בנדיקט קמברבץ' - משחק החיקוי
ג'ייק ג'ילנהול - חיית הלילה
מייקל קיטון - בירדמן
דיוויד אוילו - סלמה
אדי רדמיין - התאוריה של הכל

השחקנית הטובה ביותר
 איימי אדמס - עיניים גדולות
פליסיטי ג'ונס - התאוריה של הכל
ג'וליאן מור - עדיין אליס
רוזמונד פייק - נעלמת
ריס ווית'רספון - הולכת רחוק

שחקן המשנה הטוב ביותר
סטיב קארל - פוקסקאצ'ר (כן, רוב השנה התייחסו אליו כשחקן ראשי, כולל בפרסי גילדת השחקנים, אבל לאחרונה התחילו להחשיב אותו גם כשחקן משנה, כפי שנעשה בפרסי הבפט"א. יש תקדימים לשחקנים ששינו את סטטוס הראשי/משנה שלהם בדקה התשעים, כמו בניסיו דל טורו שנחשב רוב הזמן לראשי על תפקידו ב"טראפיק" אבל בסופו היה מועמד - וגם זכה - בשחקן המשנה באוסקר. חוץ מזה, למרות המניות של הסרט שירדו בגדול לאחרונה אני עדיין מתקשה להאמין ש"פוקסקאצ'ר" יקבל מועמדות בודדת למארק רופאלו. לפחות קארל יהיה שם גם.)
אית'ן הוק - התבגרות
אדוארד נורטון - בירדמן
מארק רופאלו - פוקסקאצ'ר
ג'יי קיי סימונס - וויפלאש


שחקנית המשנה הטובה ביותר
פטרישיה ארקט - התבגרות
ג'סיקה צ'סטיין - שנה קשוחה ביותר
קירה נייטלי - משחק החיקוי
אמה סטון - בירדמן
מריל סטריפ - אל תוך היער

הסרט הזר הטוב ביותר
סיפורים פרועים (ארגנטינה)
טימבוקטו (מאוריטניה) (-כן, יש מדינה כזאת)
אידה (פולין)
לווייתן (רוסיה)
כח עליון (שבדיה)

הצילום הטוב ביותר
בירדמן
מלון גרנד בודפשט
בין כוכבים
מר טרנר
לא נשבר

העריכה הטובה ביותר
אמריקן סנייפר
התבגרות
נעלמת
משחק החיקוי
וויפלאש

הפסקול המקורי טוב ביותר
נעלמת
מלון גרנד בודפסט
בין כוכבים
התאוריה של הכל
משחק החיקוי

העיצוב האומנותי הטוב ביותר
מלון גרנד בודפסט
התאוריה של הכל
משחק החיקוי
אל תוך היער
בין כוכבים

עיצוב התלבושות הטוב ביותר
משחק החיקוי
אל תוך היער
מליפיסנט
מר טרנר

התאוריה של הכל

האפקטים הטובים ביותר
בין כוכבים
ההוביט: קרב חמשת הצבאות
גודזילה
שומרי הגלקסיה
כוכב הקופים: השחר

האיפור הטוב ביותר
מלון גרנד בודפסט
שומרי הגלקסיה
התאוריה של הכל

הסאונד הטוב ביותר
אמריקן סנייפר
בירדמן
רובוטריקים 4
בין כוכבים
משחק החיקוי


עריכת הסאונד הטובה ביותר
אמריקן סנייפר
כוכב הקופים: השחר
זעם
גודזילה

רובוטריקים 4

לדף הרשומה

למה "להציל את טוראי ריאן" הוא הסרט שאני הכי אוהב בעולם

    היום מצויין בעולם המערבי 70 שנה להתרחשות "מבצע אוברלורד" או כפי שהוא יותר מוכר, "הפלישה לנורמנדי" (נכון, הנחיתה האמפיבית הייתה ב-6 ביוני, אבל בליל ה-5 בחודש התחיל מבצע ההצנחה, נו, מה שהלך ב"אחים לנשק"). זה היה המבצע הצבאי הכי גדול בהיסטוריה, וככל הנראה, אחד האירועים הכי אייקוניים בהיסטוריה של המאה ה-20 בכלל ושל ארה"ב בפרט. זה מהאירועים הצבאיים שגם ילדים קטנים שומעים עליו מתלהבים ממנו (ימי Call of Duty הראשון והשני...), אלא אם כן אתה רוסי כמוני ואז בגיל מסויים חלק גדול מערך המגניבות של האירוע הזה יורד כי אתה מבין ש"האמריקאים נכנסו למלחמה באירופה כשהצבא האדום כבר ניצח אותה". ועדיין, למרות הכל, יש דבר אחד בכל הסיפור הזה שעדיין גורם לי לייחס לפלישה לנורמנדי חשיבות גדולה יותר ממה שאני אמור לייחס לה, וזאת העובדה שאלמלא היא, הסרט שאני הכי אוהב בעולם לא היה קיים. אני חושב שציון 70 שנה למלחמה הזאת יכול לשמש אחלה תירוץ לפרסם את הפוסט הזה סוף סוף - הוא היה אמור להתפרסם כאן לכבוד יום ההולדת ה-15 שלי לפני שנה וחצי (ולמעשה הוא פורסם בגרסה קרובה בפורום כלשהו פעם אחת) ומאוחר יותר דחיתי את הפרסום לחגיגות 15 השנה ליציאת הסרט באוגוסט 2013, אבל בשני המקרים האלה זה לא קרה כי אם הבלוג הזה היה הילד שלי כבר הייתי אמור לחטוף שנתיים בכלא על הזנחה פושעת (זמן טוב לומר שהביקורות על סרטי הקיץ עדיין יבואו, לא לדאוג...). אז כן, אפשר לומר הפוסט הזה הוא כמעט שנתיים in the making, אז אם תראו כמה הבלחות של כתיבה יותר צעירה או ניתוח לא מספיק מעמיק, אל תתפלאו.

מלחמה היא, ללא ספק, אחד המנהגים העתיקים ביותר בעולם, ומשהו שלמרבה הצער מושרש בתת מודע של כל אדם, גם אם הוא לא החזיק M-16 בחייו. אני אישית מעולם לא חוויתי מלחמה על בשרי - אם כי מהיותי תושב הצפון ביליתי את כל קיץ 2006 בבריחה מקטיושות ובחרדה לשלום אחיי שנכנסו ללבנון (ויצאו בשלום) - ואני מקווה שלעולם לא אצטרך, כי יש לי תחושה מסויימת שאני יודע בערך מה הולך שם. והכל בזכות סרט אחד בשם "להציל את טוראי ריאן".
דמיינו את הסיטואציה - ילד בן 10 יושב בלילה לראות סרט ב-Hot Action, סרט כזה בשם "להציל את טוראי ריאן". יש איזה קטע פתיחה מוזר כזה בבית קברות עם כמה אנשים זקנים. בורינג, חושב הילד הקטן ומעדיף לנעוץ את עיניו בונטילטור ולהתלהב מצורות הלהבים. אבל אז קורה משהו. המסך הופך אפור, אבל במקום שזאת תהיה תקלה, אתה מבין שאתה מביט על מקום אפור כל-כך שלא ניתן להבדיל בין השמיים לאדמה. גם המים אפורים. אה, כן, אנחנו בתוך סירה. המצלמה משוטטת בתוך המרחב הקטן ההוא, מטר על שניים, בין כמה שורות של חיילים שעומדים שם. כולם רועדים, כולם מפוחדים, חלקם מקיאים, אחד מנשק את הצלב שלו בתשוקה, ואפילו אלה שנראים רגועים וקרי רוח עדיין אוחזים בהבאת פנים שמשמעה "אני הולך למות". מתחילים לשמוע יריות. האופק מתחיל להתבהר, ונראה שמדובר בחוף עם בונקרים רבים. הסירה מאטה. הדלתות נפתחות...
... ואז, כאוס. נשמע פיצוץ, הכל מסתחרר ואין יותר קול. אתה מוקף בעדר של חיילים שרופים, מחוררים או מבותרים. כל אלה שעוד כן בחיים מנסים לרוץ קדימה, וגם חייהם נגדעים במהרה מאש מכונות הירייה והצלפים שקוטלים אותם אחד אחד מגבוה. חייל קטוע יד מרים את הזרוע שאיבד לפני מספר שניות, חייל אחר קורא לשווא לאימו כאשר הוא רואה שכל המעיים שלו נשפכים החוצה, שני חיילים אחרים מנסים להחזיר את איבריו הפנימיים של אחד מחבריהם לתוך בטנו. מאות גופות צפות במים, גם כאלה של דגים וגם של חיילים. רק אז הקול חוזר, ואין לך ברירה, ואתה חייב להתסער קדימה, לחוף. במילים אחרות, אתה פשוט מרגיש שאתה נמצא שם, עם כל החיילים האמריקאים, ברגע הנחיתה.

                  

ב-25 דקות בלבד, שהגיעו ישר בפתיחת הסרט, ביצע סטיבן ספילברג את מה שאני מחשיב לעבודת הבימוי המוצלחת ביותר בהיסטוריה. עד היום לא ברור לי איך אדם אחד הצליח להשתלט על כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה פעלולים, וכל כך הרבה התרחשויות שונות בשטח כזה גדול (ובסרט כמעט לא נעשה שימוש ב-CGI או מסכים כחולים), אבל נראה שהוא מתאים לעבודה הזאת כמו כפפה. ואלה רק 25 הדקות הראשונות, כן? רמת הריאליזם, הברוטאליות והאותנטיות רק גדלים ברמה שלהם ככל שהסרט נמשך, ויוצרים חוויה שלמה, סוחפת ואימרסיבית בצורה מטורפת. שותפיו הקבועים של ספילברג לפשע נמצאים גם כאן, כמו יאנוש קאמינסקי שעבודת הצילום החלקה, התזזיזית והמטמטמת שמצליחה לגרום אפילו לשדות הקטל האפרוקים-קצת ירוקים של צרפת להיות מרהיבים; העריכה של מייקל חאן, שמצליחה לזגזג בין כל האיורעים הקטנים שמתרחשים על המסך ועדיין להשאיר את התמונה הכוללת של המלחמה בראש סדר העדיפויות; הפסקול הנפלא של ג`ון וויליאמס, שהוא, טוב, פסקול של ג`ון וויליאמס, אז אין מה לפרט; אנשי הסאונד, שהפכו את הסרט לתזמורת נפלאה ומחרידה בו זמנית של קליעים ומרגמות; ואותם מאות מעצבים, בנאים, מאפרים, תאורנים ופעלולנים שהצליחו לשחזר את צפון צרפת ההרוסה עד היסוד של ימי המלחמה בצורה הכי אותנטית ואמינה שיש. העובדה שכל אלה עובדים בשירותו וניצוחו הבלעדי של ספילברג ועדיין עומדים בפני עצמם רק מוכיחה עד כמה מדובר בצוות טוב ובבמאי עוד יותר טוב, שפשוט יודע איך לעשות קולנוע טוב - כי בתוך כל הזוועה המלחמתית הזאת, ספילברג עדיין מצליח ליצור כמה וכמה קטעים שפשוט נוגעים ללב.

תבינו, "להציל את טוראי ריאן" לא מראה לך את המלחמה. הוא מכניס אותך אליה. בזכות הבימוי ותשומת הלב לפרטים שהזכרתי, הוא שולח את הידיים שלו אל החזה שלך (...) מרים אותך מהספה בסלון/המושב בבית הקולנוע ומושך אותך היישר אל תוך התופת של נורמנדי, בלי רחמים ובלי הנחות. מכירים את זה שאומרים על סרטים כמו "החשוד המיידי" או "ואלס עם באשיר" שהם מכניסים `אגרוף לבטן` בסוף? אז "להציל את טוראי ריאן" נותן אגרוף, נגיחה, בעיטה שגורמת להקאת דם, עשרות דקירות וצוקהרה במעיים - וכל זה רק בתחילת הסרט. ומשם, זה רק ממשיך וממשיך - כבר אחרי סצינת הפלישה שלכאורה הייתה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות, הדמויות הראשיות מתבקשות לבצע משימה מסוכנת מאחורי קווי האויב (נחשו מה המטרה של המשימה?), בלי שלהן, או לצופים, יש זמן לעכל את מה שעבר עליהם בזמן הפלישה. והיי, זאת בדיוק מלחמה - אתה תמיד חי עם התחושה שלא משנה כמה רע היה הדבר שקרה לך, בכל רגע יכול לקרות משהו גרוע יותר. במקום להיות כמו משחק מחשב ולשים את השלב הכי קשה בסוף הסרט, אנחנו מקבלים אירוע ב"רמת קושי" כזאת כבר בהתחלה.

החלק השני של הסרט זוכה להרבה תלונות לפעמים, על זה שהוא סובל ממבנה גרוע, שהוא קיטשי, קיטשי, משעמם, והכי חשוב - לא ריאליסטי. לטעמי, מדובר בחלק מותח ומגוון אשר מספק חוויה המזכירה את "ארץ קשוחה" מבחינה של עליות וירידות קיצוניות ברמת האדרנלין, רק שזה קורה יותר מפעם אחת. אני יכול להבין איך אנשים מסויימים יכולים להתצבן ממבנה של קרב ענק-מנוחה-קרב קטן-מנוחה-קרב קטן-מנוחה-קרב גדול, אבל מה לעשות, החיים האמיתיים הם לא תמיד הקרשנדו שאנחנו רגילים אליו מסרטים. מבחינת הקיטשיות - טוב, אני לא אשקר, הוא כן כזה ברגעים מסויימים, אבל לפחות זה קיטש שעשוי טוב. ולבסוף, את הקטע שאומרים על הסרט שהעלילה שלו מופרכת ולא ריאליסטית, אני רואה רואה בתור הפטנזיה על המלחמה ושבירתה. הקונספט של קבוצת חיילים, כל אחד מהם מגיע מרקע שונה ויש לו תפקיד שונה, היוצאים לחפש חייל אחר הוא במובן מסויים בדיוק כמו כל קווסט פנטזיה גנרי (נו, אתם יודעים, אלף אדם גמד ודרואיד שיוצאים למסע בממלכת סטנגמספוריולה על מנת למצוא את פגיון הקסם), ונראה שגם הדמויות עצמן חושבות ככה, עד שהם מגלות שאין פנטזיה ואין נעליים ואין שום קסם שיכול להציל אותם שם. פה גם הטובים, האמיצים והצעירים (אפילו הקומיק רליף של הסרט!) יכולים למות, כי מלחמה לא מתחשבת בך, וגם האנשים שלא מתים בסוג הסרטים האלה מתים בסופו של דבר. בכלל, אפשר לומר שהסרט שינה לגמרי את ההתבוננות שלי על מוות ועל אלימות, והסרט פתח את עיניי לגבי כמה נוראים יכולים להיות הדברים האלה כאשר הם נמצאים בשירות של הרשע האנושי ואף סרט לא יכול לזקוף לזכותו דבר דומה. אגב, העובדה שחשתי מועקה גדולה בכל סצינת מוות רק מוכיחה שהדמויות פה, על אף שרובן די סטריאוטיפיות, לפחות מצליחות בכל לעורר סימפטיה בזכות כתיבה מוצלחת. אגב, חשוב לציין שלמרות כל זה, הסרט לא מחזיק במסר לכאן או לכאן, בניגוד לכל סרטי המלחמה האחרים שאי פעם יצאו. הוא לא סרט מילטנטי שמהלל את כל המצב ומאונן עם דגל אמריקה שלו (למרות שכן, הסרט נפתח ונסגר בשוטים די ארוכים של הדגל הזה, אבל מסיבה אחרת לגמרי), ומצד שני לא מדובר בסרט אנטי מלחמתי מעיק ובכייני שראינו עשרות אלפי פעמים בעבר. הוא פשוט בא בגישה של Shit Happens ולא נותן לכל מיני הסחות דעת אידיולוגיות להפריע לסחיפה בעולם הזה.

בסופו של דבר, הנקודה שלי היא ש"להציל את טוראי ריאן" הוא התגלמות הקולנוע בשבילי. אנשים תמיד אומרים לי שלא הייתי מעריץ את הסרט הזה כל כך אם הייתי רואה אותו לראשונה בגיל 14 ולא 10, אחרי שראיתי כבר מספיק סרטים אחרים. ומי יודע, אולי הם צודקים. אבל כל עוד אני לא חי בעולם המקביל הזה שבו לא ראיתי אותו בגיל 10, אני חייב לתת לסרט הזה את הקרדיט הראוי לו בתור הסרט שגרם לי להבין מה בכלל הקטע של קולנוע מלכתחילה. אני לא אטען שיש לו את התסריט או העלילה הכי מתוחכמים בהיסטוריה (למרות שגם מהבחינות האלה הוא טוב מאוד), אבל תכלס, רוצה דיאלוגים טובים? אתה יכול למצוא אותם במחזה. רוצה עלילה מבריקה? אתה יכול לקרוא ספר. רוצה מסר כלשהו? אפילו במוזיקה ושירה אפשר למצוא כאלה. אבל מה שיש פה, ב"להציל את טוראי ריאן"` לא היה עובד במדיה אחרת (אפילו לא בטלוויזיה, שהיא תכלס כמו קולנוע רק בקטן). אבל בזכות ריאן הבנתי הבנתי המטרה של סרט, בשבילי, היא שהוא ייקח אותי וישם אותי בזמן ובמקום אחר שהוא לא הזמן והמקום שלי (והוא מצליח בזה כמו שאף סרט לא הצליח לפניו), ועל הדרך גם  יכיר לי דמויות מעניינות (והוא מצליח טוב מאוד) ובעיקר שיסחט ממני את כל הכוחות, אבל עדיין ישאיר אותי עם תחושה של עוד (ואוהו, הוא מצליח. אחרת איך צפיתי בסרט הזה לפחות 16 פעמים בלי לפהק פעם אחת?). אם לסכם את הכל במשפט אחד, אני אוהב אותו פשוט כי די בטוח שבמהלך הצפייה בו עבר בלב שלי כל רגש אנושי שקיים – עצב, צחוק, פחד, תקווה, דיכאון, כעס, גועל והתרגשות. ואלה לא סתם רגשות, אלא רגשות שגרמו לילד בן 10 מאיזה חור צפון הארץ להזדהות עם חייל בנורמנדי.כאילו, זה חתיכת הישג. ספילברג וכל שותפיו לפשע יצרו פה, מבחינתי את הסרט המושלם, הסרט שאני יכול לראות 200 פעם ולא להתעייף ממנו, וכמו כן, סרט שנמצא באופן תמידי במעברים ממקום שני ברשימת הסרטים האהובים עליי למקום הראשון (הסרט שהוא תמיד מתחלף איתו הוא "הטוב, הרע והמכוער" שגם עליו אני אכתוב פה מתישהו. נראה לי).

לדף הרשומה

"וכאלה" ניסיוני: קצת על דת

אם באתם לפה מקישור בפייסבוק ואינכם מקוראי הבלוג הרגילים שלי, דלגו על החלקים שכתובים באדום!

אהלן, כאן שנאוצר משהו. לפני שאתם אומרים משהו, לא, אני לא סוגר את הבלוג. יש לו אפילו יומולדת עוד כמה ימים. אז אם אתם שואלים למה אין ביקורות וכאלה מאז האוסקר, אז ובכן, אני בתקופה קצת לחוצה לאחרונה. אתם יודעים, מהדברים הרגילים שקורים לך בגיל 16 ובאמצע תיכון. לא היה לי כ"כ הרבה זמן ומוטיבציה לכתוב על סרטים, אפילו בפעמים המעטות שראיתי אותן. זה הולך להשתנות כמובן, כי שנת הלימודים הזאת הולכת להיגמר בקרוב והקיץ יביא עימו שפע של סרטים שבהחלט תהיה לי מוטיבציה לדבר עליהם. בתקווה, גם מדור המוזיקה החצי מת של הבלוג יעשה קאמבק קטן. קיצר, יהיה שמח.

אז מה אתם עושים פה? ובכן, אומנם על סרטים לא הזדמן לי לכתוב בזמן האחרון, אבל בנושא אחר ומאוד ספציפי, כן. דבר שאתם בטח לא יודעים עליי זה ש... ובכן, אני אדם מאמין. לא דתי, אבל מאמין. ובקיצור, בחצי השנה האחרונה, בזכות חברים בפייסבוק ו-ויראליות כללית, התוודעתי למספר רב של דפים אתאיסטיים בפייסבוק - כאלה שמטרתם לצאת נגד או ללעוג לדת. חלק עושים את זה בסגנון הומוריסטי יותר (הדף המפורסם "יהווה") חלק בגוון יותר אקטיביסטי וזועם ("כופר") וחלק בגישה יותר מחנכת ("הקוף הכופר"), אבל השורה התחתונה היא אותו דבר אצל כולם. את אף אחד מהדפים האלה לא מנהל אדם טיפש (למרות שיש לי איזה קונספירציה שאת רובם מנהל אותו אדם אבל נעסוק בזה בפעם אחרים), ובהחלט ניתן לנהל איתם דיון אינטליגנטי. העניין הוא שבסופו של דבר, אחרי עשרות אם לא מאות וויכוחים שהיו לי עם אתאיסטים, נמאס לי לשמוע את אותם דברים שוב ושוב ולכתוב את אותם דברים שוב ושוב. לכן, החלטתי שבדיוק כמו שלאנשים "מהצד ההוא" יש מקום לבטא את עצמם, גם "לצד שלי" מגיע. למרות שאיני אתאיסט, אפשר לומר שאני מחזיק בתכונות שאתאיסטים רבים מייחסים לעצמם, כמו סקרנות, הטלת ספק בהרבה דברים, ידע כללי נרחב, השכלה, יכולת אנליזה וביקורת, וכמובן ניסיון בהתנסחות ודיון (הייתי מת לראות את הפרצוף של האתאיסט שהתווכח איתי וטען שהוא ברצינות בשוק מהעובדה שמאמין יכול לכתוב ולהתדיין ברמה שלו, בעיה שאני אדבר עליה מתישהו). עד הרגע שבו אני אפתח קבוצה פארודית בפייסבוק (אולי זה יקרה, אולי לא), אני רוצה להתחיל בלוג שיהיה התשובה הרשמית לכל אותם דפים אתאיסטיים, בעיקר היותר רציניים. לא מדובר חלילה במלחמה וניסיון להשמיץ אותם, יותר עניין של התייחסות, הקבלה והזמנה לדיון. אז אני לא פותח בלוג חדש, בלי לזהם בלוג על נושאי תרבות בענייני פוליטיקה וחברה? כי בינתיים זה ניסוי, פרסום למטרות פידבק שרק אחריו יגיע הדבר האמיתי, וגם אז לא בטוח. אז לבלוג הזה, מדובר בפוסט חד פעמי. אין מה לדאוג. בדיוק בשביל כאלה דברים יש את "וכאלה" בכותרת.

אז, Shall We?

"אני לא מנגן על פסנתר": האם אתאיזם הוא דת?

אם יש משהו שאתאיסטים ממש אבל ממש אוהבים לעשות, זה ליצור סרטונים/מסמכים בסגנון "10 הטענות הכי מטומטמות של המאמינים המטומטמים האלה". אחת מהפופולאריות שביניהן, הוא הטיעון הבא – "אתאיזם הוא בעצם דת". ואז, האתאיסטים השנונים-מצחיקים-מאגניבים-צעירים-והזכרנו-כבר-שהם-גם-שנונים משיבים עם המשפט הכה חתרני ומאגניב הבא:
"אה, כן? אז לא לאסוף בולים זה תחביב? לא לעשן זה הרגל? לא לדעת לנגן בפסנתר זה כישרון?" וכמובן ש"יהוה" ממהר לשתף את זה על הקיר, לקבל מלא לייקם ושיתופים ואולי אפילו ישימו את זה בסטטוסים מצייצים.

אוקיי, אז חחחח והכל, אבל בואו ננסה להתייחס לעניין הזה בצורה פחות שטחית ויותר לוגית, ונבין מה בעייתי בתשובה הזאת, וכך גם נבין, בתכלס, האם אתאיזם הוא אכן דת או לא. בשביל זה, יש לשאול לפני כן שתי שאלות.

הראשון היא, ובכן, מה זה כן אתאיזם? זה פשוט מאוד. כל אתאיסט יגיד שאתאיזם, בהגדרה, הוא לא יותר מדחייה של רעיון קיום האל או פשוט אי האמונה באל. זה הכל. אין יותר פשוט מזה. אין וויכוח, כי מן הסתם אם ככה האתאיסטים מגדירים את עצמם, מי אני שאחליט אחרת בשבילם.

עכשיו, כשהורדנו את העניין הזה מהדרך, בואו נלך לשאלה השנייה והקצת יותר מרתקת: מה זה, בתכלס, דת? כאילו, תחשבו על זה ברצינות רגע. זה מדהים שדווקא את הדברים שאנחנו רואים הכי הרבה, אנחנו הכי מתקשים להגדיר, פשוט משום שהם מרגישים לנו כה מובנים מאליהם. חשבתם? יופי. המסקנה שאליה הגעתם, תהיה באשר תהיה, היא זכותכם. אבל כאן אני אכתוב את המסקנה שעלתה בי, אחרי מחשבה רבה.

ובכן, הגדרה שטחית לדת היא שהיא, טוב, ההפך מאתאיזם. אם אתאיזם הוא דחיית הרעיון של קיום האל, אז דת היא היא הרעיון של קיום האל. זה אומנם נכון, אבל לא בדיוק. הרי יש דתות לכל דבר שהן דתות אתאיסטיות, כמו למשל הבודהיזם – שאומנם רואה בדרך החיים של בודהה כקדושה, אבל לא מביטה בבודהה עצמו כאל, או דתות שעובדות למשל את גרמי השמיים ללא איזה מיתוס מאחוריהן.
כמובן, הגדרה יותר מתוחכמת היא שדת היא האמונה שקיים כח עליון כלשהו שהשפיע או משפיע על העולם ועל מה שקורה בו. בכך ההגדרה הזאת מסבירה למשל את כל אותן דתות שמתפללות לשמש או לירח. זאת אכן הגדרה שכבר מתקרבת לאמת, אבל לאו דווקא פוגעת בנקודה.

כי הרי אדם יכול להאמין בדברים האלה, אבל לאו דווקא להיות דתי. אני, לדוגמה. אז עדיין לא נגענו בתשובה למה זה דת. ובכן, התשובה האמיתית לכך מורכבת משני חלקים. כן, אני יודע, זאת לא ההגדרה שנמצאת בויקיפדיה ולא באבן שושן – אבל אם תנסו לקרוא לעומק, אולי תבינו.

אז החלק הראשון של בהגדרה של דת הוא - אמונה במצב או מהות קיומית מסויימת. כלומר, אפשר לומר שמבחינתם של היהודים יש את אלוהים והוא ברא את העולם וכו', יש את הנוצרים שמאמינים שהיה ישו ושהוא עשה ככה, כנ"ל המוסלמים עם מוחמד. וכמובן, ישנם את ההינדואיסטים שמאמינים בקיומו והתערבותו בגורל הארץ של פנתאון האלים הססגוני שלהם, וכך היה גם עם היוונים הקדמונים והנורדים-ויקינגים. ואפילו הבודהיסטים, למרות שהם לא מאמינים באל ספציפי, כן מספרים סיפורים על מעשי קסם ופלא שהנביא שלהם, בודהה, ביצע בזמנו. כל אלה הם תיאורים של מהויות קיומיות מסויימות מהמציאות. מהות קיומית שונה היא פשוט שינוי של פרט אחד או כמה מאלה של אחרים בכל הקשור להיסטוריה או השקפה על הטבע. ותאמינו או לא, זה יכול להיות הפרט הכי קטן בעולם. לדוגמה – נגיד שאני מחזיק מלפפון ביד, ואז מישהו בא ואומר שאין לי שום מלפפון שם. אז כבר יש בינינו חילוקי דעה לגבי מהות הקיום והמציאות. מבחינתי המצב הקיומי הנתון הוא שיש לי מלפפון ביד, ומבחינתו המצב הקיומי הנתון הוא שאין לי. למה שהוא יקים דת מהמלפפון שאין לי ביד אני לא יודע, אבל ניחא.

אוקיי, אז על החלק הראשון עברנו. ומה החלק השני?

זה החלק היותר פשוט: דת מתווה לך דרך מסויימת להתנהג, בגלל בדיוק אותה מהות קיומית שדת X מבוססת עליה. לא צריך להסביר את זה יותר מדי. באופן הכי שטחי שיש (ומוצג בשטחיות מכוונות רק כדי להבהיר נקודה), אפשר לומר שהיהודים מאמינים שיש אלוהים שעשה ככה וככה והיו אברהם ויעקב ומשה שעשו ככה וככה, ולכן גם עליהם להתנהג ככה וככה; שהנוצרים מאמינים שישו אמר ועשה ככה וככה ולכן עליהם להתנהג ככה וככה; המוסלמים מאמינים אותו דבר רק עם מוחמד; ההינדואיסטים מאמינים שקיימים ווישנו ושיבה וכל אותם אלים ולכן צריך לעשות ככה וככה; כנ"ל לגבי היוונים עם זאוס וכו', הנורדים עם אודין וכו', הבבלים עם מורדוך וכו', המצרים עם אוסיריס וכו' ובני המאיה עם איצמנטה אבי האלים; ואפילו הבודהיסטים שלא באמת מאמינים באל מסויים עדיין אומרים שצריך להתנהג בדרך מסויימת בגלל הדברים שבודהה אמר ועשה.
כמובן, יש לציין שזה יכול להיות באותה מידה "בגלל ש___ עשה ככה וככה, אתה צריך לא לעשות ככה וככה", ישנן הוראות ודרכים מוות על דרך השלילה. אם נחזור לדת האין-לך-מלפפון-ביד שהמצאתי קודם, הבחור שטוען שאין לי מלפפון ביד יכול לומר לי שבגלל שאין לי מלפפון ביד, אז אסור ללחוץ על הספרה 4 בטלפון מחוגה. ככה הוא מאמין, מה לעשות.

ובכך, סיכמנו באופן מופשט ביותר את הסוגייה של "מה זה דת". אם לחזור על זה במשפט אחד: דת הינה אידיולוגיה שלה אמת מסויימת על מהות העולם, ומתווה דרכים ומעשים שבגלל אותה מהות, רצוי שבני האדם יבצעו.

יכולים להסכים? סבבה. אז עכשיו, כדי לפתור את הסוגיה שהעלנו בתחילת הפוסט, בואו נבדוק האם הקריטריונים האלה חלים גם על אתאיזם.

קודם כל נתייחס לקריטריון הראשון, ואני כבר מנחש את התגובה שלכם. "נו באמת, אתאיסטים לא מאמינים באבולוציה ובזה שאלוהים לא קיים, אלא עובדות מוכחות שמתארות את המציאות כפי שהיא! זאת ברירת המחדל, לא אמונה!", ובכן, בגלל זה בהגדרה הרשמית שלי לא אמרתי את המילה "מאמין", אלא אמרתי ש"זאת אידיולוגיה שלה אמת מסויימת על מהות העולם". זאת לא ממש אמונה, אלא עניין של הכרה. וכן, אפשר לומר שאתאיסטים מכירים במהות מסויימת על העולם ועל הקיום. במילים אחרות, הקריטריון הזה חל על אתאיזם.

ובכן, על זה עברנו. אבל מה עם הקריטריון השני? האם אתאיסטים אומרים שבגלל האמת הקיומית שבה הם מכירים, יש להתנהג בדרך מסויימת? התשובה היא ללא ספק כן. אני יודע מה התגובה שלכם. "אבל מה, אתאיסטים לא אומרים לאף אחד אחר להיות אתאיסט, אנחנו רק מאוד מעודדים ערכים שהדתיים האלה מתנגדים אליהם, כמו סובלנות וקדמה". ובכן, אם אתם לא מבינים מה בעייתי במשפט הזה, אז אולי אין בכלל טעם לכל הכתבה. קצת קשה להסביר את זה במילים כלליות, אז אני יכול רק לתת דוגמה.
אתאיסט מכיר בכך שאין אלוהים, ולכן הוא מעולם לא אמר ועשה ככה וככה – ולכן אסור לאדם לבצע ברית מילה לבנו בגיל 8 ימים. הוא מכיר בכך שאין אללה ולכן אסור לאדם לשרוף הומוסקסואלים או שאין אל השמש אח'נבות'ו ולכן אדם לא צריך לעשות קציר תותים בכל קיץ בשנה מעוברת.

ותנו לי להרחיב את הנקודה הזאת: שאלה שאולי תבוא לכם לראש עכשיו היא "אז רגע, אתה בעצם אומר שאנחנו האתאיסטים מתנגדים לרצח הומוסקסואלים או שחורים וכדומה – בגלל שאנחנו לא מאמינים באל כלשהו? אנחנו מתנגדים לזה בלי שום קשר להכרה בו, זה עניין נפרד שקשור לדגילה שלנו בזכויות אדם." ובכן, הייתי אומר שזה נכון, אבל בואו נודה שבין זכויות אדם ואתאיזם יש קשר ישיר. גם אם תחפשו הרבה אני בספק אם תמצאו אתאיסט מודרני אמיתי שהוא גם הומופוב גזען. כי שוב, למשל, אם לפי האסלאם אללה אמר להרוג הומוסקסואלים, ולפי האתאיסטים אין אללה – אז אין סיבה להרוג אותם. הלוגיקה הזאת מביאה אנשים למסקנה שמכונה "זכויות אדם".

 אז במילים אחרות – הקריטריון הזה, במובן מסויים, כן חל על אתאיזם. התפיסה של האתאיסט לגבי מהות הקיום היא זאת שמביאה אותו לעשות דברים מסוימים (לדגול בזכויות אדם) או לא לעשות דברים מסויימים (ברית מילה לדוגמה), וכך הוא בעצם מתווה לעצמו דרך חיים שמבוססת על תפיסת הקיום שלו.

אז לסיכום, האם אתאיזם היא דת?

ובכן...

לא.... בדיוק.

כן, אולי קצת מאכזב לסכם ככה את כל הסיפור הממילא ארוך הזה, אבל תישארו איתי עוד קצת. האם לאתאיזם, בבסיסו, ישנם מאפיינים משותפים שבסיסיים גם כן בכל אמונה דתית? בהחלט. מצד שני, האם דרך הביצוע דומה גם כן? ממש לא. אתאיזם היא אידיולוגיה הסובבת סביב הכרה במציאות קיומית מסויימת, אבל דרך החיים שהיא מתווה והאנשים שהולכים בה אינם מאורגנים או ממוסדים, שזה מאפיין שדווקא כן יש לכל דת, פחות או יותר. במילים אחרות, התשובה הסופית לשאלה ששאלנו, האם אתאיזם היא דת היא: לא, נכון לעכשיו.

למה "נכון לעכשיו"? על זה נדבר בפעם אחרת.

לדף הרשומה

תחזיות אוסקר 2015 - 13.3.2014

כאן אני חוזר לפורמט התחזיות הרגיל של הימורים בכל הקטגוריות. למי שמעוניין לדעת מה אלה הסרטים האלה שאני מדבר עליהם לעזאזל - ובכן, אתם מוזמנים לקרוא את הפוסטים הקודמים שלי בנושא: תחזיות אוסקר 2015 - חלק א' | חלק ב'. רק אחד מהסרטים שמוזכר פה לא הוזכר גם שם (שזה, אם אתם מתעקשים, "סוויטה צרפתית", סתם מלודרמת מלחמת עולם שנייה ששום דבר בה לא יהיה מיוחד מלבד ההופעה של מישל וויליאמס בה, כנראה).

הסרט הטוב ביותר
עיניים גדולות
בירדמן
פוקסקאצ'ר
איננה
משחקי חיקוי
רע מנעוריו
בין כוכבים
החיפוש
לא נשבר

הבמאי הטוב ביותר
פול תומאס אנדרסון - רע מנעוריו
דייוויד פינצ'ר - איננה
אנג'לינה ג'ולי - לא נשבר
בנט מילר - פוקסקאצ'ר
כריסטופר נולאן - בין כוכבים
שישי: אלחנדרו גונזלס איניוריטו - בירדמן

התסריט המקורי הטוב ביותר
עיניים גדולות (סקוט אלכנסדר, לארי קרזבצקי)
בירדמן
(אלחנדרו גונזלס איניוריטו, ניקלואס ג'יאקובון, ארמנדו בו, אלכסנדר דאנילאריס)
בין כוכבים (ג'ונתן נולאן, כריסטופר נולאן)
שנה אלימה ביותר (ג'יי. סי. צ'נדור)
מר טרנר (מייק לי)
שישי: מלון בודפסט הגדול (ווס אנדרסון, הוגו גינס)

התסריט המעובד הטוב ביותר
לוכד השועלים (דן פיוטרמן, אי. מקס פריי)
איננה (ג'יליאן פלין)
משחקי חיקוי (גרהם מור)
רע מנעוריו (פול תומאס אנדרסון)
החיפוש (מישל הזנבישוס)

שישי:  לא נשבר (ריצ'ארד להגרבניס, ויליאם ניקולסון, ג'ואל כהן, אית'ן כהן)

השחקן הטוב ביותר
צ'דאוויק בוסמן - Get on Up
סטיב קארל - לוכד השועלים
בנדיקט קמברבץ' - משחקי חיקוי
מייקל קיטון - בירדמן
חואקין פיניקס - רע מנעוריו
שישי: פיליפ סימור הופמן - אדם מבוקש מאוד

השחקנית הטובה ביותר
איימי אדמס - עיניים גדולות
ברניס ביז'ו - החיפוש
ג'ניפר לורנס - סרינה
רוזמונד פייק - איננה
ריס ווית'רספון - עולם הפרא

שישית: מישל וויליאמס - סוויטה צרפתית

שחקן המשנה הטוב ביותר
רוברט דובאל - השופט
פול ג'יאמטי - אהבה ורחמים
אדוארד נורטון - בירדמן
ג'יי. קיי. סימונס - Whiplash
כריסטוף וולץ - עיניים גדולות

שישי:  רוברט דה נירו - ידי אבן

שחקנית המשנה הטובה ביותר
אנט בנינג - החיפוש
ג'סיקה צ'סטיין - שנה אלימה ביותר
ויולה דייוויס - Get on Up!
קירה נייטלי - משחקי חיקוי
מריל סטריפ - אל תוך היער

שישית: אמה סטון - קסם לאור ירח

סרט האנימציה הטוב ביותר
גיבור גדול 6*
טרולי הקופסה
הילד שיש לו שעון קוקיה במקום לב**
הדרקון הראשון שלי 2
לגו: הסרט

* לא, זה לא סרט שישי בסדרה, ככה פשוט קוראים לו...
** על תקן הסרט האירופאי שתמיד מועמד בקטגורייה הזאת על פי מסורת לא רשמית

הסרט הזר הטוב ביותר
פחם שחור, קרח דק (סין)
?
?
?
?

הפסקול הטוב ביותר
עיניים גדולות
(דני אלפמן)
איננה (טרנט רזנור, אטיקוס רוס)
משחקי חיקוי (קלינט מנסל)
רע מנעוריו (ג'וני גרינווד)
בין כוכבים (האנס זימר)

הצילום הטוב ביותר
זעם
איננה
בין כוכבים
אל תוך היער
בלתי שבור

העריכה הטובה ביותר
לוכד השועלים
זעם
איננה
בין כוכבים
לא נשבר

האפקטים החזותיים הטובים ביותר
כוכב הקופים: השחר

יציאת מצרים
גודזילה
שומרי הגלקסיה
ההוביט: לשם ובחזרה

העיצוב האומנותי הטוב ביותר
יציאת מצרים
זעם
משחקי חיקוי
אל תוך היער
לא נשבר

עיצוב התלבושות הטוב ביותר
יציאת מצרים
משחקי חיקוי
אל תוך היער
סרינה
לא נשבר

האיפור/עיצוב שיער הטוב ביותר
עיניים גדולות
אל תוך היער
ההוביט: לשם ובחזרה

הסאונד הטוב ביותר
זעם
גודזילה
בין כוכבים
אל תוך היער
לא נשבר

עריכת הסאונד הטובה ביותר
זעם
גודזילה
שומרי הגלקסיה
בין כוכבים
רובוטריקים 4: הכחדה

 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת