00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ריפלקציה- ליאם

תהליך העבודה היה מעניין ומהנה מפני שבהתחלה, לא חשבתי שנפתח בלוג ולא ידעתי איך פותחים בלוג ומשתמשים בו אבל במהלך הכנת העבודה למדתי איך לעצב בלוג, להפעיל בלוג ולמדתי גם שזה מעניין.

נהנתי לכתוב את הבלוג ולעשות את העבודה מפני שהרגשתי שזה הוציא ממני צד יצירתי וזה גרם לי לראות דברים מנקודת מבט של בן אדם אחר.

הספר היה מעניין ושמחתי שבחרנו אותו מפני שהוא נכתב מנקודת מבט של ילד שונה, שרואה דברים בצורה שונה ומעניינת מאוד.

למרות שלכותב הספר אין אוטיזם הוא מראה לקוראים דברים מנקודת מבט של ילד אוטיסט דבר הפותח את הסביבה ועוזר לה להבין מה עובר על חלק מהילדים האוטיסטים דבר חשוב שלדעתי הפך את העבודה למיוחדת.

שמחתי לעשות את העבודה בזוג מפני שכך יכולנו להפתח לדברים חדשים, רעיונות חדשים, נקודות מבט שונות ודברים רבים שללא העבודה לא הייתי נפתחת אליהם.
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אמא

היי, זה כריסטופר.
אז אחרי שהייתי ברכבת (לבד), ברחתי משוטר, השתמשתי בשירותים מלוכלכים, ברחתי מאבא ועוד המון דברים הגעתי ללונדון.
הנסיעה ברכבת הייתה אחד הדברים המפחידים בחיי(כל כך הרבה אנשים זרים וצפיפות) אבל מזל שמצאתי לי מקום מחבוא מאחורי אחד התיקים.
הגעתי לתחנת הרכבת של לונדון(כמעט איבדתי את החולדה שלי וכמעט נדרסתי ע"י רכבת) והתחלתי לחפש את הרחוב של אמא(זכרתי את הכתובת בגלל שיש לי זיכרון מעולה).
הגעתי לרחוב צ'פטר 3\451,לונדון וזה לקח לי 27 דקות בדיוק.
כשהגעתי לחצתי על הפעמון של דירה 3 ואף אחד לא ענה..הדבר המעניין היחיד שקרה לי בנתיים הוא שראיתי שמונה אנשים בתחפושות של ויקינגים(הם לא היו באמת ויקינגים כי הויקינגים חיו לפני כמעט 2,000 שנה).
החלטתי לחכות שמישהו יפתח את הדלת וקיוויתי מאוד שאמא לא יצאה לחופשה כי זה אומר שיכול להיות שאצטרך לחזור לסווינדון ואני לא רוצה לחשוב על זה.
ואז בשעה 23:32 שמעתי קולות של אנשים,שמעתי קול של אישה וקול של גבר כועסים (ידעתי שהם כועסים בגלל שהם דיברו בכעס).הקול של האישה היה הקול של אמא.
אלו היו אמא ומר שירס.
קמתי ואמרתי לאמא שחיכיתי כי היא לא הייתה בבית.
אמא קראה בשמי ומר שירס נראה מופתע.
אמא חיבקה אותי ואז דחפתי אותה(אני שונא חיבוקים ושאנשים נוגעים בי אז דחפתי אותה חזק מדי ונפלתי קדימה).
אז אמא פתחה את האצבעות כמו מניפה כדי שאניח את ידי גם אבל אז ראיתי שטובי ברח לי מהכיס אבל הייתה שם גדר שמנעה ממנו מלברוח, ידעתי שהוא רעב אז חיפשתי לו אוכל.
היה קר מאוד, אמא ומר שירס שאלו איפה אבא ואמרתי להם שהוא כנראה בסווינדון .
התחלתי לספר להם על מה שקרה ברכבת (שרדף אחרי שוטר שרצה לקחת אותי לאבא ואז ברחתי).
הודעתי לאמא ומר שירס שאני הולך לגור איתם כי אבא הרג את ולינגטון עם קלשון ואני פוחד ממנו(אני מפחד ממנו כי אני לא יכול לסמוך עליו ואני מפחד שיפגע בי גם).
עלינו לדירה 3 ופחדתי להכנס אליה כי אני לא אוהב מקומות שאני לא מכיר ואז אמא אמרה לי להכנס פנימה ושהיא תמלא לי אמבטיה ובאותו הזמן עשיתי סיבוב בבית כדי לצייר לי בראש מפה של הבית, ידעתי שזה ירגיע אותי.
ואז נכנסתי לאמבטיה ואמא אמרה לי שאני יכול להשתמש במגבת שלה (מגבת סגולה עם פרחים ירוקים בקצה), והיא דאגה לטובי לאוכל ומים ואני נתתי לו להתרוצץ על הרצפה.
ואז אמא התחילה לדבר איתי, היא שאלה אותי אם אני בסדר ואמרתי לה שאני עייף והיא אמרה לי שאני אמיץ.
אחר כך היא שאלה למה אף פעם לא כתבתי לה, היא אמרה ששלחה לי המון מכתבים אבל אף פעם לא עניתי לה וזה גרם לה לחשוב שעשתה דבר נוראי או שעברנו דירה.
סיפרתי לה שאבא סיפר לי שהיא מתה, סיפרתי לה שהוא אמר שהיא מתה כי משהו לא היה בסדר עם הלב שלה ושהיא מתה והוא החביא את כל המכתבים בקופסא ומצאתי אותם כי חיפשתי את הספר שלי(הספר שעצבן אותו) והוא החביא אותו שם.
ואז היא התחילה לייבב(כמו חיה, לא הבנתי מה קורה לה כי היא בת אדם והיא השמיעה רעשים של חיות), היא התחילה להגיד שהיא מצטערת ולהגיד על אבא שהוא "בנזונה".
היא ביקשה להחזיק את היד שלי למרות שהיא ידעה שאני לא אוהב שנוגעים בי ואז היא אמרה לי לצאת מהאמבטיה ויצאתי ולבשתי את המכנסיים של אמא (שהיו צהובים) והיא חיממה לי מרק עגבניות (אדום) ואז שמעתי מישהו פותח את הדלת וקול של אדם זר ושמעתי שהם מתווכחים ואז אמא דפקה על הדלת והבטיחה שלא תיתן לאדם לקחת אותי ושהוא רק רוצה לדבר איתי.
זה היה שוטר, הוא שאל אם קוראים לי כריסטופר בון ואם זה נכון שברחתי מהבית ואם זאת אמא שלי (הוא הצביע על אמא), הוא שאל למה ברחתי מהבית ואמרתי לו שזה בגלל שאבא הרג את ולינגטון שהוא כלב ואני פחדתי מאבא בגלל זה. ואז השוטר שאל אותי אם אני רוצה להשאר פה (בלונדון עם אמא) או לחזור לשם(לאבא בסווינדון) אמרתי שאני רוצה להשאר כאן(עם אמא).
ואז אכלתי והלכתי לישון בחדר האורחים(ישנתי על מזרן מתנפח) ובשעה 2:31 התעוררתי כי שמעתי אנשים צועקים, אחד מהם היה אבא ופחדתי ולא היה מנעול בחדר 
ואז שמעתי את אמא ואבא צועקים אחד על השניה בגלל שאמא כעסה על זה שהוא סיפר לי שהיא מתה והוא כעס בגלל שהיא עזבה אותנו, אבא נכנס לחדר ואמר שהוא מצטער על הכל ופרש את היד כמו מניפה אבל לא שמתי את היד שלי גם כי פחדתי ודמעות זלגו לאבא על הפנים ואז בא השוטר שאמר לאבא להרגע והוציא אותו מהדירה ואז חזרתי לישון.
אחר כך אכלנו ארוחת בוקר ומר שירס דיבר כאילו אני לא רצוי שם.
ואז אני ואמא נסענו לקנות לי בגדים אבל היו יותר מדי אנשים בחנות ואני פחדתי אז נשכבתי על הרצפה והתחלתי לצרוח אז אמא לקחה מונית ונסענו חזרה הביתה והיא נסעה לבד לקנות לי דברים כמו מברשת שיניים, בגדים ועוד.
אחר כך סיפרתי לאמא שאני צריך לחזור לסווינדון כי יש לי מבחן ב-5 יחידות מתמטיקה (אני היחיד שניגש למבחן הזה) ואמרתי לאמא שאני צריך שהיא תחזור איתי לסווינדון כי אני מפחד מאבא והיא אמרה שהיא לא בטוחה שהיא תוכל.
יצאתי מהבית כי לא הצלחתי להרדם והסתכלתי על המכוניות ועל הצבעים שלהן(רציתי לדעת אם יהיה יום טוב או יום רע) אבל לא הצלחתי לראות במדויק.
שמעתי את אמא קוראת בשמי והיא נראתה כועסת ודואגת.
בערב אחרי שאלתי שוב את אמא לגבי המבחן במתמטיקה והיא אמרה שיש לה הרבה דברים על הראש(לא הבנתי מה זה אומר) אבל אז היא הסבירה שמצאו לה מחליפה בעבודה, אבא מאיים לתבוע אותה ומרוג'ר היא מקבלת הערות כל היום ואז היא הציעה לדחות את המבחן אבל אמרתי לה שהכל כבר מאורגן ושיש מקום ומי שישמור עליי והתחיל להיות לי כאב בחזה כמו שהיה לי ברכבת כי פחדתי שלא אוכל לחזור לסווינדון לעשות את המבחן.
נסענו אני ואמא לאיזה גבעה וקנינו קרטיב אדום מהאוטו גלידה ואמא אמרה לי שהיא צילצלה לגברת גסקוין ואמרה לה שאני אגש למבחן במתמטיקה שנה הבאה ואז זרקתי את הקרטיב האדום וכאב לי החזה וצרחתי חזק במשך המון זמן ואז התעייפתי וחזרנו הביתה.
כמה ימים אחר כך אחרי שמר שירס הלך לעבודה אמא ארזה בגדים ושתי מזוודות, הכניסה אותן לתא המטען של המכונית ונסענו.
לא ידעתי לאן נוסעים וכששאלתי אותה לאן נוסעים היא אמרה הביתה, לא הבנתי למה היא מתכוונת כי הבית שלה הוא בלונדון והבית שלי הוא בסווינדון.
אמרתי לה שאני לא רוצה לחזור לאבא ואז שאלתי אם אנחנו נוסעים כדי שאוכל לעשות את המבחן שלי ב-5 יחידות מתמטיקה ואמא אמרה שאנחנו נוסעים כי מישהו עלול להפגע אם נשאר עוד יום אחד בלונדון (לא הבנתי למה היא התכוונה אבל היא נשמעה כועסת ומפוחדת).
נכנסנו לבית בסווינדון ואחרי כמה שעות אבא הגיע, הם שוב רבו בינהם ולבסוף אמא אמרה שאנחנו נמצא מקום לגור בו רק שנינו בלי אבא או מר שירס ואז שאלתי אם אני יכול לעשות את המבחן במתמטיקה ואמא אמרה לא.
עשיתי את המבחן בשלושה חלקים שונים וביום שסיימתי את חלק ג' אבא בא לשאול אותי איך היה המבחן ולמרות שפחדתי ממנו אמרתי לו שהמבחן שלא ידעתי אם עניתי טוב כי לא אכלתי כלום והייתי רעב בזמן המבחן.
אני ואמא עברנו לבית חדש (שהיה ברובו אדום ומאוד לא אהבתי את זה ובגלל זה כמה ימים אחר כך צבענו אותו בצבע לבן חיטה) אבל אמא התחילה לעבוד והייתי צריך ללכת לבית של אבא כי אסור לי להשאר לבד בבית ובגלל שלא רציתי לדבר איתו אז דחפתי את המיטה על הדלת כדי שהוא לא יוכל להכנס וכשהוא ניסה לדבר איתי לא עניתי לו וגם טובי החולדה שלי מת(הוא כבר היה בן שנתיים ו-7 חודשים שזה גיל מבוגר בשביל חולדה אבל עדיין הייתי מאוד עצוב כי הוא היה החבר הכי טוב שלי).
כשאמא באה לקחת אותי מהבית של אבא הוא ביקש לדבר איתי אבל לא הסכמתי ואז הוא הציע לי משהו שנקרא ה"פרויקט" הוא אומר שזאת תוכנית שתעזור לי לסמוך עליו שוב (אני לא סומך עליו מאז שהרג את ולינגטון הכלב), אבא אמר שהוא קנה לי מתנה כדי לבקש סליחה, הוא ניגש לארגז עם שמיכה והוציא ממנה כלב(מסוג גולדן רטבריבר) בצבע בהיר כמו חול(החלטתי לקרוא לכלב סנדי).
בשבוע אחרי קיבלתי את התוצאות של המבחן במתמטיקה וקיבלתי 100 שזה הציון הכי טוב שאפשר לקבל וזה גרם לי להרגיש שמחה רבה והחלטתי לגשת למבחן במתמטיקה למתקדמים שנה הבאה וגם בו לקבל 100 ובעוד שנתיים אני אגש למבחן ב-5 יחידות פיזיקה וגם בו לקבל 100 ואז אני אלך לאוניברסיטה (לא בלונדון כי יש שם הרבה רעש ואני לא אוהב רעש), אני אסיים את הלימודים בהצטיינות ואהיה מדען ואני יודע שאני אוכל לעשות את זה כי הצלחתי לפתור כמה תעלומות בזמן הזה, מצאתי את אמא, פתרתי את תעלומת הרצח של ולינגטון וכתבתי ספר.
אני יודע שאני מסוגל להכל.
הרגשתי מבולבל ושמח כי שוב יכולתי לסמוך על אבא, הצלחתי במבחן ב-5 יחידות מתמטיקה, הכל התחיל להסתדר ושמחתי שאני גם עם אמא וגם עם אבא.
עכשיו יש לי חבר חדש בשם סנדי דבר שמשמח אותי מאוד.
אני שמח שיש סדר שוב בדברים כמו שאני אוהב.


 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

רפלקציה - קוראל

הכנת עבודה זו הייתה העבודה האהובה עליי מכל המשימות בספרות.

זכינו לקרוא ספר מדהים המתאר אישיות טיפה מוזרה לעיננו אך מרתקת בצורה בלתי מוסברת הגורמת לקורא להתעניין בדרך מחשבתו של כריסטופר.

העבודה הייתה מרתקת ואפרה לנו לבטא ולחשוב בצורה קצת שונה ממה שאנחנו רגילים.

הרצון לבחור בכריסטופר כדמות הראשית שלנו הייתה קשה מפני שאישיותו ודרך מחשבתו כל כך שונה משלנו שזה הפך לקשה מאוד לכתוב בצורת מחשבתו אך לבסוף החלטנו לקחת את האתגר ולבחור בכריסטופר כדמותינו הראשית.

לכל קטע בבלוג צירפנו תמונה המתארת בקצרה (הרי תמונה אחת שווה אלף מילים) את הסיפור בנספח זה.

בנוסף לכך צירפנו 2 סרטונים בבלוג המעבירים שיעורים במתמטיקה ברמה של 5 יחידות (מתמטיקה הינו אחד הדברים האהובים ביותר על כריסטופר ובמיוחד העובדה שהוא הולך להבחן בסוף הקיץברמה של 5 יחידות מתמטיקה), גם כך כריסטופר מתמודד במצבי לחץ כלשהם המוציאים אותו מאיזונו (פותר תרגילים במתמטיקה).

ההביט האישי שלי בעשיית העבודה היה הסכלה ולמידה שאומנם האחר נראה שונה ממך ולפעמים זה קשה ואפילו מוזר לך אך שאתה מנסה לשים את עצמך בנעליו (או במקרה שלנו להכנס למוחו ולפתוח בלוג בשמו ולהפוך את שפת הכתיבה שלנו לשפת הכתיבה שלו) אתה מבין שהשונה והמוזר לא כזה שונה ומוזר ממך ואף לעיתים דומה לך.

בהיבט של עשיית העבודה בזוגותהיה מהנה יותר מאשר לעשיה של עבודה לבד היה שיתוף פעולה מלא, אמנם לא יצא לנו להפגש הרבה לעשיית העבודה אך ישבנו שעות רבות וחילקנו את העבודה שווה בשווה ובסופו של דבר נפגשנו פעמיים וחדדנו ותיקנו את הכל.

בעיצוב הבלוג השקענו מחשב רבה, הבלוג עשוי מהצבעים האהובים על כריסטופר ונמנענו מלשים את הצבעים השנואים עליו.

בנוסף בחרנו כי הרקע יהיה תרגיל במתמטיקה מפני שמתמטיקה זהו הדבר האהוב על כריסטופר ולשם הוא בורח ולכן המתמטיקה בבלוג מאפשרת לו להתמווד גם שם וכך הוא בעצם פורק את מה שעבר עליו בבלוג ומשתף אותנו ונרגע (כמעט כמו שהוא פותר תרגיל במתמטיקה).

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מכתבים מאמא

היי, זה שוב אני.
זוכרים שסיפרתי לכם שאני כותב ספר? 
אז אבא קרא את הספר והתעצבן מאוד כי הוא גילה שדיברתי לא יפה ו-"דחפתי את האף" שלי לעניינים שלא שלי.("לדחוף את האף" הוא ביטוי, הכוונה היא להתערב בדברים שלא שלי)
הוא מאוד התעצבן עליי ואפילו צעק והרביץ לי מה שגרם לי להגיב בצורה לא יפה ולהרביץ לו (לא עשיתי את זה בכוונה, כשיש רעש חזק ואני נלחץ אני לא שולט בתגובות שלי).
הוא לקח לי את הספר, החלטתי להתחיל לחפש את הספר בכל הבית (ניסיתי לחשב בראש את הגודל של הספר על מנת להצליח לפענח את "תעלומת הספר", הסתכלתי על חיפוש הספר כעל תעלומה נוספת שעליי לפתור).
חיפשתי את הספר בכל מקום אפשרי:בחצר, בארונות במטבח (רק באלו שגדולים מספיק בשביל להכניס אליהם ספר), בסלון ובכל מיני מקומות נוספים.
לא הצלחתי למצוא את הספר וקיוויתי מאוד שאבא לא זרק אותו (הרי עבדתי עליו מאוד קשה ביחד עם שבון).
היה רק חדר אחד שלא חיפשתי בו את הספר, החדר של אבא.
לא ידעתי האם כדאי להכנס לחדר או לא הרי אבא תמיד אומר לי שאסור בשום פנים ואופן להכנס לחדר שלו בלי אישור שלו ואסור להתעסק לו בדברים.
אחרי שהתלבטתי הרבה זמן(כרבע שעה ושלושים שניות) החלטתי להיות אמיץ ולפעול כמו שרלוק הולמס, לעשות הכל למען פתירת התעלומה.
נכנסתי לחדר של אבא והתחלתי לחפש, חיפשתי במגירות שלו, בארונות , מתחת למיטה , מאחורי הטלוויזיה , ועוד ועוד.
עד שפתאום מצאתי קופסא מוחבאת בין כל הדברים. פחדתי מאוד לגעת בה כי ידעתי שאבא יכעס מאוד אם ידע שנגעתי לו בדברים אבל החלטתי להמשיך לחפש ולהוציא את הקופסא מהמחבוא.
פתחתי את הקופסא ומצאתי שם את הספר!! התעלומה נפתרה בהצלחה!
אבל רגע, פתאום ראיתי מעטפות ששמי כתוב עליהן בכתב יד, הכתובת של הבית שלנו אבל חשבתי לעצמי שזה בטח לא מיועד אליי אבל אז ראיתי הכתב מוכר לי(היו עיגולים קטנים מעל האותיות ואני מכיר רק שלושה אנשים שכותבים ככה: שבון, מר לוקסלי שלימד פעם בבית ספר ואמא).
ניסיתי להבין מה קורה אבל פתאום שמעתי את אבא בדלת הכניסה (מה שאומר שיש לי כ-10 דקות עד שהוא יגיע וימצא אותי בחדר שלו) אז החלטתי במהירות ובשקט להחזיר את הקופסא למקומה ולהחזיר את כל הדברים למקומם.
שמעתי את אבא קורא לי ונבהלתי כי הייתי צריך לצאת בשקט ובמהירות מהחדר שלו לפני שיבוא לחפש אותי אז עשיתי הכל בשקט ובזהירות (כמובן שלקחתי איתי מעטפה אחת, התעלומה החדשה חייבת להפתר), החבאתי את המעטפה בחדר וירדתי למטה לדבר עם אבא.
אכלנו יחד ארוחת ערב ואז אבא אמר שהוא הולך להתקין את המדפים בקיר ויכול להיות שזה יעשה קצת רעש והציע שיעביר לי את הטלויזיה למעלה אבל אמרתי שאני אהיה לבד בחדר בשקט.
הלכתי לחדר והוצאתי את המעטפה מהמחבוא שלה בחדר שלי, התלבטתי הרבה אם כדאי לפתוח אותה ולקרוע את העטיפה והחלטתי שכן.
המכתב נכתב ע"י אישה שגרה בלונדון, היא מספרת על כך שהייתה עסוקה ועל העבודה החדשה שלה במפעל שמייצר כל מיני דברים מפלדה, היא מספרת שיש המון מכונות ענקיות שמייצרות את הפלדה חותכות אותה ומכופפות אותה בצורות שצריך(חשוב מאוד שיהיה בדיוק כמו שצריך), היא מספרת שהשבוע הם מכינים גג לאיזה בית קפה.
היא ממשיכה ומספרת שהיא עברה לדירה חדשה ושיש לה המון עיסוקים בבית החדש כמו צביעת הקירות (מקווה שהיא לא צבעה אותם בחום או צהוב), היא מספרת על חבר שלה רו'גר ועל המעבר הקשה לבית החדש.
בסוף המכתב היא מציינת שעוד לא כתבתי לה חזרה ושהיא יודעת שאני בטח כועס עליה (מוזר, למה שאכעס על אישה זרה?). היא מתנצלת (מעניין למה היא מתנצלת כל כך הרבה פעמים), הגעתי לסוף המכתב וגיליתי דבר מפחיד מאוד.
בסוף המכתב היה כתוב "המון אהבה, נשיקות, אמא שלך".
טוב, עכשיו אני באמת מבולבל, אני לא מבין מה קורה פה ומי זאת כי זאת בטוח לא אמא שלי. אמא שלי מתה שהייתי קטן מהתקף לב(בהתחלה היא הייתה בבית החולים כי לא הרגישה טוב אך לאחר שבועיים אבא סיפר לי שהיא מתה מהתקף לב).אני חושב שמישהו מעמיד פנים שהוא אמא שלי או שהמכתב הזה בכלל נשלח לילד אחר שקוראים לו כריסטופר והגיע אליי בטעות.החלטתי לנסות לחפש עוד ראיות, ראיתי שעל המעטפה כתוב התאריך - 16.10.97 שזה 18 חודשים אחרי שאמא מתה.
ואז הדלת שלי נפתחה וראיתי את אבא עומד בפתח הדלת.
הוא רק שאל מה אני עושה סיפרתי לו שאני קורא מכתב ואז הוא אמר שהוא סיים לקדוח והציע לי לבוא לראות את תוכנית הטלוויזיה שאני אוהב.
המשכתי להסתכל על המכתב.. זאת הייתה תעלומה שלא הצלחתי לפתור אבל שמחתי שיש לי עוד תעלומה לפתור כי אני אוהב תעלומות ואני נהנה מלפתור אותן.
החלטתי להפסיק לחשוב על כל העניין כדי שלא אמלא את הראש במחשבות לא נכונות והחלטתי שאחכה עד שאוכל לראות אם יש עוד מכתבים בארון כדי להמשיך לפתור את התעלומה.
החבאתי את המכתב והלכתי לישון.
עברו שישה ימים עד שהצלחתי לחזור לחדר של אבא (אבא נסע לטפל במקרה חירום כי גם השותף שלו שהיה צריך כסף ויותר שעות עבודה עבד כבר ובגלל זה אבא היה צריך לנסוע לזור לאישה שהתקשרה אליו ולהשאיר אותי לבד).

נכנסתי לחדר ופתחתי שוב את הקופסא שבפעם הקודמת מצאתי בה את המכתב וספרתי את המכתבים.. היו שם 43 מכתבים!!
כולם היו בשביל כריסטופר ונכתבו בכתב יד (ההסתברות שהמכתבים מיועדים אליי עלתה פי 5 כי ההסתברות ש43 מכתבים נשלחו בטעות לכריסטופר הלא נכון היא קטנה).
פתחתי עוד מכתב בו היה כתוב על כך שרוג'ר והיא קנו רהיטים חדשים לבית וזרקו את הישנים.
היא מספרת שהיא הסתכלה אתמול בערב על תמונות ישנות ונהייתה עצובה כי היא נזכרה בחג המולד שבו היא ואבא קנו לי רכבת צעצוע והייתי מאוד שמח (אני עד היום מאוד אוהב רכבות)
שוב, בסוף המכתב היא כתבה "אוהבת, נשיקות, אמא שלך". אני עדיין לא מצליח להבין מה קורה פה, אני מאוד מבולבל ושאני מתבלבל יש לי הרבה מחשבות בראש מה שגורם לי להגיב בצורה לא טובה.
ואז הגיע המכתב שהסביר הכל
היא התחילה את המכתב בכך שאמרה שהיא רוצה להסביר למה עזבה ומספרת על כך שהייתה אמא לא טובה ואמרה שהיא לא כמו אבא שלי, שהוא אדם טוב עם הרבה סבלנות שיודע איך להתנהג אליי כראוי לעומתה.
היא סיפרה על הפעם ההיא שנסענו לקנות לסבתא מתנה לחג המולד(אני לא אוהב את חג המולד, סנטה קלאוס הוא דמות דמיונית ועדיין לא נמצאה הוכחה חד משמעית שהוא אכן דמות חיה ואני לא אוהב דברים לא אמיתיים), היא אמרה שהיו הרבה אנשים בחנות והיה צפוף ואני פחדתי.
היא אומרת שהיא דיברה עם מר לאנד שלמד איתה בתיכון ואני התכופפתי (כי נבהלתי מהרעש) ושמתי ידיים על האוזניים וכל מי שהיה שם נתקע בי והיא מספרת שהיא שהיא ניסתה להרים אותי מהרצפה ולדחוף אותי קדימה אבל אני צעקתי והפלתי את המיקסרים מהמדף וזה עשה המון רעש וכולם הסתכלו כדי לראות מה קורה והיא סיפרה שנשברו הרבה דברים יקרים שהיא הייתה צריכה לשלם עליהם וכולם תקעו בנו מבטים והיא מספרת שהיא ראתה שעשיתי במכנסיים ושהיא מאוד מאוד כעסה ושהיא רצתה להוציא אותי מהחנות אבל לא נתתי לה לגעת בי (אני לא אוהב שנוגעים בי) ולא נתתי לה להוציא אותי מהחנות ומנהל החנות בא ואילץ אותה לשלם כסף על כל מה ששברתי והיא אמרה שהיא פשוט חיכתה שם עד שאני אפסיק לצרוח ואז היינו צריכים שוב לעלות לאוטובוס וזה לקח שעות.
היא מספרת שהיא פשוט לא יכלה להפסיק לבכות ובהתחלה אבא היה מאוד נחמד ועזר לה וניסה להרגיע אותה (אבא תמיד עוזר לי שאני בוכה גם ומרגיע אותי, שבון אמרה שטוב שהוא יודע איך להרגיע אותי ושזה מחזק את הקשר בינינו) והכין לי ארוחת ערב והכין אותי לישון אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לסבול את זה יותר ואבא מאוד התרגז ואמר לה שהיא מתנהגת כמו מטומטמת וש"היא צריכה לקחת את עצמה בידייים" (אני מניח שזה אומר להשתלט על עצמה).ואז היא הרביצה לו וזה לא היה יפה מצידה כי שבון אמרה לי שאסור להרביץ.
אחר כך היא ממשיכה לספר על זה שהם כל הזמן היו מתווכחים בינהם ולבסוף הם כבר כמעט ולא דיברו על מנת שלא יהיו ויכוחים והיא הרגישה שהיא צריכה מישהו לדבר איתו ובגלל זה היא התחילה להפגש ולדבר עם רוגר (האיש שאמא בגדה איתו באבא) ורוג'ר סיפר לה שהוא כבר לא מאוהב באיילין ושזה לא כמו שהיה תמיד ורוג'ר אמר לי שאנחנו צריכים לגור יחד אבל אני אמרתי שאני לא יכולה לעזוב אותך..
היא מספרת שלבסוף לי ולה היה ריב על האוכל כי לא הסכמתי לאכול כמה ימים ונראיתי מאוד רזה וזה עצבן אותה והיא זרקה את האוכל מהשולחן ואני העפתי עליה קרש חיתוך וזה פצע אותה ואחר כך לה ולאבא היה ויכוח גדול על זה שהיא התעצבנה עליי כי לא הסכמתי לאכול .
היא מספרת שהיא ראתה אותי ואת אבא מהצד ואמרה שאני נראה הרבה יותר מאושר ושלו איתו, כאילו אני בכלל לא צריך אותה.
היא מספרת שהיא הרגישה כמו נטל בבית ושאולי יהיה יותר טוב לי ולאבא בלעדיה ובגלל זה היא החליטה לעבור ללונדון עם רוג'ר.
זה מאוד הכעיס את אבא והוא אפילו לא הסכים לה לחזור לקחת את הדברים שלה.היא המשיכה ואמרה דברים כמו "זה לא אשמתך" וכל מיני דברים כאלו.
היא סיימה את המכתב ב"אהבה ונשיקות , אמא שלך".
לאחר מכן המשכתי לקרוא עוד מהמכתבים שלה בהם היא מספרת על העבודה החדשה שלה בסוכנות נדל"ן, על כך שהיא מתקשה בחישוב דברים בעבודה שלה (אני הייתי יכול לעשות את זה במהירות, אני אוהב לחשב דברים), היא מספרת על חבריה לעבודה ושואלת אותי לשלומי, על חבריי, על בית הספר ועוד.
לאחר מכן קראתי עוד מכתב... 
היא מספרת בו על טיפול השיניים שעברה ומספרת שהיא נזכרה בפעם ההיא שלקחו אותי לרופא השיניים ולא נתתי לו לטפל בי כי אני לא אוהב שנוגעים בי.
ואז הפסקתי לקרוא את המכתבים.. הרגשתי הרגשה מוזרה שכזו, ניסיתי להסביר לעצמי מה קורה אבל לא הצלחתי...הרגשתי סחרחורות ובחילה ונשכבתי על המיטה כמו כדור.
כאבה לי מאוד הבטן .
אני לא יודע בדיוק לתאר לכם מה היה אחר כך כי יש פער בזכרון שלי.. אני לא זוכר כלום ממה שקרה באותם רגעים אבל אני יכול להגיד לכם שכנראה הקאתי על עצמי כי קמתי מלא בקיא וראיתי קיא לידי, שמעתי את אבא קורא בשמי ומתקרב לעברי... יכולתי לראות את השם שלי כתוב בכתב היד של אמא בזמן שהוא עולה וממשיך לקרוא בשמי..
ברגע שהבין שקראתי את המכתבים יכולתי לשמוע אותו ממלמל "שיט" ו- ראיתי פרצוף מודאג (אני יודע לזהות פרצוף מודאג לפי רשימת הפרצופים ששבון נתנה לי )
הוא שם את היד שלו עליי והתנצל מספר פעמים.. פתאום שמעתי שהוא בוכה כי שמעתי שמשהו חוסם את האף שלו (נשמע כמו מישהו מצונן שיש לו הרבה נזלת).
הוא המשיך לומר דברים כמו "כריסטופר זה יצא משליטה" ו"התכוונתי לספר לך" אבל לא ייחסתי חשיבות למה שאמר...
שמעתי אותו מסביר לי שהוא לוקח אותי למקלחת עכשיו והוא לאט לאט הרים אותי ופתח את המים החמים במקלחת ורחץ אותי מכל הלכלוך..
לא נאבקתי, לא צרחתי, לא הרבצתי.פשוט ישבתי בשקט.
אבא שאל אותי אם אני רוצה לאכול משהו אבל לא עניתי ועשיתי לעצמי חישובים בראש כדי להרגע, שמעתי את טובי מתעורר ושמעתי גם את אבא אומר לי ש"אני יכול לסמוך עליו" וש- "אנשים לפעמים טועים" הוא סיפר לי שהוא גם הרג את ולינגטון.לא ידעתי אם הוא מתבדח או שהוא רציני.
ואז הוא הסביר לי שהוא נפגע מההתנהגות של גברת שירס.. שהוא חשב שהיא תעבור לגור אצלנו ותישאר לתמוך בנו תמיד..(חשוב לי לומר שאני מחבב אותה אבל היא לפעמים מפחידה אותי)הוא סיפר לי על הריב שלהם ושהוא כעס עליה ועל הכלב והחליט להרוג את הכלב.
החלטתי לברוח.. ידעתי שאם הוא הרג את ולינגטון הוא מסוגל גם להרוג אותי, ולא יכולתי לסמוך עליו יותר ואני לא נשאר בבית עם מישהו שאני לא סומך עליו, אז החלטתי לברוח ביחד עם טובי.
הרגשתי מאוד מבולבל כל הזמן, הרגשתי כעס, עצב, בגידה, חוסר אמון, הרי זה אבא שלי שאני סומך עליו ופתאום גיליתי שאני לא יכול לסמוך עליו וזה הפחיד אותי מאוד כי חשבתי שאם הוא יכול לפגוע בכלב הוא יכול גם לפגוע בי.
הרגשתי עצוב כי לא רציתי לברוח מאבא אבל לא סמכתי עליו ופחדתי ממנו אז ידעתי שהדבר הנכון הוא לברוח ממנו.


 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שנתיים לזכרה

היי, זוכרים שאמרתי לכם בפתיחה שאסביר את משמעות המרכאות בפתיחה על כך שאמי מתה .

אז נתחיל קצת מרקע (כמו במתמטיקה אני אוהב שהדברים הולכים לפי הסדר.

אמא הייתה אישה נמוכה, עם ריח נעים, מתה לפני שנתיים.

יום אחד באתי מביהס הספר ולא היה מי שיפתח לי את הבית, אז לקחתי את המפתח הסודי מתחת לעציץ בדלת המטבח.

נכנסתי הביתה והמשעכתי להכין את הדגם שעבדתי עליו.

שעה וחצי אחר כך, נכנס אבא הביתה (הוא עובד בתיקון ואחזקה של מערכות הסקה).

הוא דפק על החדר שלי ונכנס ושאל עם ראיתי את אמא. השבתי שלא ראיתי אותה.

אבא החל לרדת למטה ולהתקשר לאנשים ואז עלה שוב לחדרי ואמא שיוצא לקצת זמן לסידורים ושהוא לא יודע להגיד לי בדיוק מתי הוא יחזור (ואני אוהב לדעת בדיוק זמנים וככה אני מתכנן את חיי ) ושאם אני יצטרך משהו להתקשר אליו לנייד.

אבא חזר הוא ישב בסלון וירדתי אליו.

אבא אמר, "אני חושש שלא תוכל לראות את אמא שלך למשך כמה זמן"". הוא לא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים בשיחה, הוא פשוט הסתכל אל מעבר לחלון.

שאלתי למה לא אוכל לראות את אמי והוא שתק במשך הרבה זמן ואז הוא אמר ש"אמא הייתה צריכה ללכת לבית החולים"..

שאלתי עם אפשר ללכת לבקר אותה (אני אוהב את המכשירים והמדים בבתי החולים) ואבא אמר שלא.

חשבתי שאמא בבית חולים פסיכיאטרי ובגלל זה אי אפשר לבקר אותה אבל אבא הרגיע אותי ואמר לי שלא.

הוא אמר שיש לה בעיה בלב והצעתי שנביא לה אוכל.

אבא שוב שתק, ואז הוא אמר אני יביא לרופא את האוכל שתהיה בבית הספר והוא יעביר את זה לאמאץ

אמרתי לאבא שהוא לא יודע לבשל אז אבא אמר שהוא כבר יקנה לה משהו מוכן ויביא לה.

החלטתי שאכין לה כרטיסי ברכה עם איחולי החלמה , כי זה מה שצריך להביא לאנשים שחולים בבית החולים.

אבא יביא לה את הכרטיס מחר (לפחות כך הוא אמר).

אמא מתה אחרי שבועיים.

לא הלכתי לבקר אותה בבית החולים אבל אבא היא לה כל יום אוכל לבית החולים.                                                           

אבא חשב שהיא נראית בסדר ושמצבה משתפר ( כך אמר לי ) ושהיא אפילו שמה את האיחולי החלמה שלי וכרטיסיותי ליד המיטה שלה.

על הכרטיסיות בצד אחד היו הרבה מכוניות (הכנתי את זה בשיעור האומנות של גברת פירס בטכניקה של בדפס) בצבע אדום  (כפי שסיפרתי לכם בהתחלה על אמונתי התפלה שעם אני רואה 5 מכוניות אדומות ברצף זהו יום טוב +++) כדי להפוך את היום של אמא שלי לטוב במיוחד.

אבא אמר שאמא מתה מהתקף לב ולא הבנתי מאיזה כי היא  הייתה רק בת 38 (גיל צעיר מאוד למחלות לב ) ואמא גם הייתה מאוד ספורטיבית ואכלה אוכל בריא עם סיבים. 

אבא אמר שזה לא הזמן לשאול שאלות כאלה. 

אבא ביקש ממני פעמים רבות סליחה אך זאת לא הייתה אשמתו.

גברת שירס מאוד תמכה בנו בתקופה זו היא באה ובישלה ועזרה לאבא לצאת מהדיכאון (באמת אישה מקסימה).

את הגופה שרפו וזה אומר שהכניסו לארון ושרפו וטחנו והפכו אותה לעפר ועשן.

בחלק זה הבאתי לכם את הרקע, החלק הבא כבר ממש יתאר לכם מדוע השתמשתי במרכאות בהכרה שלי בפתיחה.

אני מקווה שהסדר לא מוזר לכם אני פשוט אוהב שהכל לפי הסדר ולפי החוקים, מתוכנן וממוחשב ממש כמו תרגילים במתמטיקה!!!

תחושותי תגובותי והשפעותי ממות אמי :

1. שאבא לא יכל להסתכל לי בעיניים כאשר הוא דיבר איתי שזה הרגיש לי די טוב כי אני מרגיש לא נעים שמסתכלים לי בעיניים (זה מוזר וחס משמעות), הרגשתי כמו באחד מסרטיו של שרלוק הולמס בו יש חשוד בחקירה עם מראה דו צדדית.

2. הצעתי שנביא לאמא אוכל כי אני יודע שהאוכל בבתי החולים מגעיל - דיוייד חברים מבית הספר היה בבית חולים שעבר ניתוח ברגל והוא שנא את האוכל שם אז אמא שלו הביאה לו כל יום אוכל לאכול מהבית.

3. שאבא סיפר לי שאמא מתה חשבתי שזו הייתה מפרצת באבי העורקים.

זהו כלי דם שמתרחב ונפרץ והדם לא מגיע לשרירים בלב כי הוא דולף. יש אנשים שמקבלים מפרצת כי יש להם קטע בכלי הדם שהוא פשוט חלש יותר והוא נקרע כמו גברת הרדיסטי שגרה ברחובינו בית מספר 72, והיה לה קטע חלש באחד מכלי הדם בצוואר והיא מתה כאשר סובבה את ראשה אחורה כדי להחנות את מכוניתה בחנייה.

האמת שזה היה יכול להיות גם תסחיף כי ששוכבים הרבה זמן ולא זזים ב במיטה בבית חולים הדם נקרש הרבה הרבה הרבה יותר מהר.

4. אני לא יודע מה עשו עם האפר של אמא שלי כי אבא לא הרשה לי ללכת להלוויה אבל אני מבין שהעשן יצא מהערובה במקום זה ולכן אחת מההשפעות של מות אמי עליי היו שלפעמים אני אוהב להסתכל לשמיים אני מדמיין מולקולות של אמי מסתובבות שם (בתור עננים, בתור גשם, או אפילו אויר המתנופף ברוח).

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ונתחיל מההתחלה

השנה המכריעה בחיי מתחילה 7 דקות לפני חצות.

כשהסתובבתי בשכונה מצאתי את הכלב ( וולינגטון ) של שכנתי ( גברת שירס ) שוכב על הדשא בחצר הקדמית של ביתה.

העיניים שלו היו  סגורות.

הוא נראה כאילו הוא רץ על הצד אבל הכלב לא רץ ולא ישן. הוא היה מת - מישהו תקע בו קלשון. 

הקלשון כנראה חדר דרך הגוף של הכלב והגיע עד לאדמה כי הוא לא נפל לקרקע.

 

נכנסתי דרך השער של גברת שירס והתיישבתי ליד הכלב וליטפתי אותו ( הוא עדיין היה חם - כלומר שהרצח התרחש לא מזמן ).

 

החלטתי להוציא את הקלשון מהכלב, להרים אותו ולחבק אותו (הוא דימם מהחורים של הקלשון ).

אני אוהב מאוד כלבים ( כפי שהסברתי לכם בהתחלה ).

ואז פתאום שמעתי צעקה.

זוהי הייתה גברת שירס (שכנתי) שצעקה עליי (היא חשבה שאני פגעתי בכלב שלה ועעשיתי לו את זה ).

הורדתי את הכלב וגברת שירס התחילה לצרוח.

מיד כיסיתי את אוזניי והתחלתי להתגלגל על הרצפה עד שנרגעתי. 

ואז הגיעו השוטרים ( אני ממש אוהב שוטרים ), שוטר ושוטרת.

השוטרת שהיה לה קרע בגרביון חיבקה את גברת שירס והובילה אותה אל תוך הבית.

השוטר התיישב לידי והתחיל לתחקר אותי :

הוא שאל מה קרה וסיפרתי לו שהכלב מת ואני חושב שמישהו הרג אותו.

לאחר מכן, הוא שאל בן כמה אני ומה עשיתי בחצר (וכמובן שהשבתי לו כי אני בן 15 ושלושה חודשים וכי רק החזקתי את הכלב ולא עשיתי לו כלום ).

ואז הוא שאל למה החזקתי את הכלב ואמרתי לו שאני אוהב כלבים (וכמובן ששוב הדגשתי שאני לא הרגתי אותו ).

הוא המשיך לשאול עוד ועוד שאלות כמו האם הקלשון שלי ושאל אותי מהר מדי שאלות ולא נתן לי מספיק זמן לענות על התשובות כמו שאני אוהב (לתכנן אותן קודם מפני שלפי דעתי למילים יש משמעות רבה וחשוב לשקול לפני שמדברים - זה גם למה  אני לא אוהב בדיחות כפי שסיפרתי לכם בהקדמה).

התחלתי להתגלגל שוב על הדשא והתחלתי להצמיד את ראשי בקרקע ולגנוח( אני גונח כאשר יותר מדי מהעולם החיצוני נכנס לי לראש).

השוטר נגע בי ומשך לי את היד עד שעמדתי על הרגליים (אני שונא שנוגעים בי ) ולכן התחלתי להרביץ לו. הוא הסתכל עליי בלי לומר כלום.

ואז הוא אמר את המשפט כמו בסרטים שהשוטר עוצר מישהו ולא הבנתי למה ואז הבנתי שהשוטר עוצר אותי על תקיפת שוטר.

נכנסתי לניידת ובזמן הזה השוטר התקשר לשוטרת וביקש ממנה להשאר עוד קצת עם גברת שירס כי הוא עצר אותי והוא לוקח אותי לתחנה.

בניידת היה ריח של פלסטיק חם ואפטירשייב. 

שהגעתי לתחנת המשטרה אמרו לי להוריד את הנעליים שלי (השרוכים) ולרוקן את הכיסים (בעצם להוציא כל מה שאני יכול להתאבד איתו).

היו לי בכיסים רק :

אולר שווצרי עם פינצטה ומקלף חוטי חשמל, פיסת חוט, וחתיכת פאזל מעץ.

קצת אוכל לטובי ( 3 חתיכות ).

1.47 פאונד שהורכבו ממטבע של פאונד, מטבע של 20 פני, שני מטבעות של 10 פני, מטבע של 5 פני ומטבע של 2 פני ).

מהדק נייר אדום.

ומפתח לדלת הכניסה לביתי.

חוץ מזה היה לי גם על היד שמאל שעון והם ביקשו שאשים אותו על השולחן וסירבתי כי אני חייב תמיד לדעת מה השעה.

כשהם ניסו לקחת אותו ממני התחלתי לצרוח אז הם הרשו לי לשמור אותו. 

הם שאלו עם יש לי משפחה ואמרתי שכן אבא שלי ואמא שלי שמתה. 

ואז הם שאלו מה מספר הפלאפון של אבא ואמרתי להם שיש לו שני מספרים (בבית והנייד) והבאתי להם את שני המספרים.

היה לי נחמד להיות בתא המעצר. 

הוא כמעט היה קוביה מושלמת.

2 מטר על 2 מטר על 2 מטר. היו לו רק שלוש פתחים :

חלון קטן עם סורגים, פתח מתחת לדלת הברזל בשביל להכניס אוכל ומכתבים, וחלון עם סורגים על דלת הברזל שמאפשר לסוהר לדבר עם האסיר. 

 

אבא הגיע לתחנת המשטרה בשעה  - 1:12 דקות בלילה.

שמעתי אותו נכנס אבל ראיתי אותו רק בשעה - 1:28 דקות בלילה.

הוא צעק הרבה (שמעתי אותו צועק חזק ממש) ואז השוטר אמר לו להרגע ולאחר מכן שמעתי שקט ( כלום ) למשך הרבה זמן.

בשעה - 1:28 דקות פתח הסוהר את התא ואמר לי שאבי בא לראות אותי.

יצאת למסדרון וראיתי את אבא הוא פרש את יד שמאל ופרש את האצבעות כמו מניפה, עשיתי את אותו הדבר וההצמדו את קצות האצבעות והאגודלים ( אנחנו עושים את זה שאבא רוצה לחבק אותי אבל אני לא אוהב שנוגעים בי ולכן  אנחנו עושים זאת - זה אומר שהוא אוהב אותי ).

ואז נכנסו לחדר חקירות ( עם שולחן ושלוש כיסאות עם מכשיר הקלטה - אנחנו ישבנו בצד אחד והוא ישב בקצה השני ) שאלתי עם הוא הולך לחקור אותי ולהקליט אותי והשוטר השיב שהוא חושב שאין צורך.

הוא אמר שהוא דיבר עם אבא והוא הבין שלא התכוונתי להרביץ לשוטר. ואז הוא שאל עם התכוונתי להרביץ לשוטר ועניתי "שכן ושלא התכוונתי להכאיב לו אבל הוא נגע בי ואני לא אוהב שנוגעים בי".

הוא אמר לי שאסור להכות שוטרים ואמרתי שאני יודע ואז הוא שאל האם הרגתי את וולינגטון ( הכלב של שכנתי גברת שירס עם הקלשון שהיה בתוכו שבגללה הגעתי לפה מלתחלתחילה ) ועניתי "שלא הרגתי את הכלב".

הוא אמר לי שאסור לשקר לשוטרים ואמרתי ש"אני יודע".

הוא שאל עם אני יודע מי הרג את הכלב ועניתי שלא!!!".

אז הוא נתן לי אזהרה ואמר שבפעם הבאה  שאעשה משהו רע הם יפתחו את התיק שלי ויראו שיש לי בעיית משמעת ויתייחסו לזה הרבה יותר ברצינות.

ואז הוא אמר שאנחנו יכולים ללכת.

הוא פתח את הדלת ויצאנו למשרד הקבלה לקבל חזרה את הדברים שלי, יצאנו החוצה ונסענו במכונית של אבי הביתה.

בדרך חזרה ביקשתי מאבא סליחה שהוא היה צריך לבוא מאוחר בלילה עד התחנה לקחת אותי.

הוא ביקש ממני להבטיח שלא אסתבך בצרות יותר ואמרתי לו שלא ידעתי שאני יסתבך בצרות, הלכתי להגיד לוולינגטון שלום וגיליתי שהוא מת - "אני לא הרגתי את וולינגטון הדגשתי!!!".

ואז אמרתי לו שאני מתכנן לפתוח בחקירה ולגלות מי הרג את וולינגטון ואבא כעס וטען שאני לא מקשיב לו ואמרתי לו שהקשבתי אבל שמישהו נרצח חייבים לגלות מי גרם לו לזה ולהענישו.

אבא אמר שזהו סתם כלב ואני עניתי לו שגם כלבים חשובים ( אני אוהב מאוד כלבים ).

ואז אבא חבט בהגה והמכונית זזה לאחרי קו השוליים והוא צעק עליי "מה יש לך? אמרתי לך לעזוב את זה!משפט חשוב להמשך הבלוג.

הבנתי שהוא כועס אז לא דיברתי עד שהגעתי הביתה.

תחושותי, ותגובותי במהלך קטע זה היו:

1. כאשר ראיתי את וולינגטון חשבתי שבתור היותי אוהד מסור של שרלוק הולמס הנחתי שכנראה הקלשון הרג את הכלב מפני שלא היה לו סימן לפצע אחר ואני גם לא חשוב שמישהו יתקע קלשון בכלב אחרי שהוא מת ) אבל יכול להיות שהואמת מסיבה אחרת : כמו סרטן או תאונת דרכים, אבל לא יכולתי להיות בטוח ( אלו היו השערותיי מההכרות שלי עם נקודת מבטו של שרלוק הולמס - כך התבוננתי על חיי ).

לאחר מכן, תוך כדי שאני מלטף אותו הרגשתי שזו חובתי בתור אוהד שרלוק הולמס לגלות מי רצח את וולינגטון ולמה ?!?!?!

2. שגברת שירס צעקה עליי חשבתי לעצמי אני שונא שצועקים עליי.

הרגשתי כאילו היא הולכת להרביץ לי או לגעת בי.

3. הסיבה שהרבצתי לשוטר הייתה בגלל אני שונא שנוגעים בי (הסברתי לכם את זה בהקדמה לבלוג שלי).

4. שהייתי בתא המעצר חשבתי על דרכים איך להתחמק מתא המעצר אם הייתי נעול שם לזמן ארוך מאוד והחלטתי שהדרך הנכונה ביותר הינה לחכות ליום שמשי ובהיר ואז לקחת את משקפי הראייה שלי  כדי לרכז את אור השמש על אחדהבגדים שלי ולהצית שריפה ואז הם יאלצו לפתוח לי את התא ואברח ועם הם לא ישימו לב לעשן פשוט אשתין על הבגדים שלי.

5. במהלך ההמתנה בתא המעצר חשבתי שאולי גברת שירס אמרה לשוטרים אמרה לשוטרים שאני רצחתי את וולינגטון ( ואז שהם היו מגלים שהיא משקרת היא הייתה נכנסת לכלא כי היא שיקרה - קוראים לזה הוצעת דיבה).

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

היי, אני כריסטופר בון

היי, אני כריסטופר בון, אני בן 15. אני גר עם אבי. אמי "נפטרה" שהייתי קטן (בהמשך אסביר את משמעות המרכאות).

אני חולה באוטיזם.

אני יודע את כל שמות המדינות בעולם וערי הבירה שלהן.

אני אוהב מאוד מתמטיקה ובמיוחד מספרים עשרוניים ומספרים ראשוניים (אני יודע את כל המספרים הראשוניים עד 7507) כמו 2,3,129.229.

אני לא אוהב שנוגעים בי ואני לא מבין בדיחות (למילים יש משמעות גדולה מדי בעיניי). 

אני שונא את הצבעים חום וצהוב.

אני לא אוהב לא לדעת דברים או שמסתירים מפני דברים. אני אוהב מאוד את הסרטים של שרלוק הולמס והוא מוגדר כגיבור חיי וכך אני מנהל את חיי (מסתכל על דברים מנקודת המבט של שרלוק - זוכר כל פרט ומבחין בכל תנועה).

עם יש משהו באישיות שלי שאני גאה בו זה שאני יודע לנתק את עצמי מהסביבה (באופן טוב +++).

חשוב לי שהכל יהיה מתוכנן וקבוע ללא שינויים (כמו תרגיל במתמטיקה). 

יש לי אמונה תפלה שאם אני רואה 4 מכוניות אדומות ברצץ זה יהיה יום טוב+++, אם אני יראה 3 מכוניות אדומות ברצף זה יהיה יום טוב ++ והלאה... אם אני רואה 4 מכוניות צהובות סימן שזהו יום שחור מאוד, אני לא מדבר עם אף אחד, נמנע מלדבר עם כולם ומסתתר כדי שלא יקרו דברים רעים.

אני שונא מקומות קטנים ומלאים באנשים.

אני מתקשה בלתקשר עם אנשים וקשה לי להביע רגשות.

לפעמים התגובות שלי לדברים הן קצת מוזרות לסביבה :

לגנוח, להקיא, לצעוק, להשכב על הרצפה.

שמשהו לא מתנהל כמתוכנן אני מגיב כך ועל מנת להרגיע את עצמי אני כמובן פותר תרגילים במתמטיקה ונרגע מיד.

האנשים החשובים בעיניי הינם:

אבי, אמי, החולדה שלי טובי (החבר הכי טוב שלי), השכנה שלי והכלב שלה וולינגטון, שבון שעובדת בבית ספרי הנוהגת לנהל איתי שיחות מדי פעם. בהתחלה היא התחילה כזרה אבל לאט לאט ניהלנו שיחות קטנות ונהפכנו לחברים. היא גם עוזרת לי בכתיבת הבלוג הזה בכך שהיא מתקנת את שגיאות הכתיב שלי וטעויות הדקדוק, וגם מנהלת בית ספרי שבלאת ברירה ואחרי שכנועים רבים נתנה לי להבחן בבחינת הבגרות של 5 יחידות מתמטיקה.

קראתי לבלוג שלי 227איקסבריבוע מפני שאני אוהב מאוד מתמטיקה (משם בא האיקס בריבוע) וגם שאני אוהב מאוד מספרים ראשוניים.

פתחתי את הבלוג הזה לשתף אתכם (הקוראים) ברגעים המשמעותיים שקרו בחיי במהלך תקופה זו שגרמו לי לצאת מהאיזון והתכנון. 

ובנוסף, תזכו לקבל הצצה לפתירת מקרה הרצח של הכלב וולינגטון ( אני אוהב מאוד כלבים ובעלי חיים ) ועד לפתרון תלוו אותי בתפניות גדולות בחיי:

כמו האנשים שחשבתי שאני הכי סומך עליהם בחיי התגלו כשקרנים (אני לא אוהב שקרנים הם מפחידים אותי).

להתראות, אני הולך לעשות תרגילים במתמטיקה לקראת הבחינה שלי ב -5 יחידות. ( הערה חשובה : הוספתי לכם ( קוראיי היקרים ) שני סרטונים שאני אישית מאוד אוהב בנושא של מתמטיקה ברמה של 5 יחידות - זה מרתק וכיפי ממש לצפייה !!! ) את סיפורי אתחיל לעדכן בהמשך ברשומה הבאה שארשום !!! 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
youtube
תוכלו לקנות את ספרי בספריות בית ספרכם, בספריות העירוניות, ובחנויות הספרים. תהנו!!!
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל כריסטופרבון אלא אם צויין אחרת