00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

התקף מטורף של כאב

אני לא יודעת איך, בהנתן שהצעדה האחרונה שלי התרחשה ביום שישי בערב, אני לא יודעת איך זה, לאחר מנוחה בשבת, אבל אתמול, ביום ראשון, קיבלתי התקף כאבים מחריד בכל הגוף. בשוק הימני מתחת לברך. בכל צד ימין שלי. במרפקים. בברכיים. בקרסוליים. בחלק הקדמי התחתון של השוק. מן כאב צועק כזה שמשתק וגורם לך לנשוך את השפתיים. כאב גב מטורף.

 

היה לי ברור שאין לי שום אפשרות לצעוד לביתי כפי שתכננתי. מונית יקרה לי מידי כעת. והתחבורה הציבורית לא נגישה. כלומר גם אם יש אוטובוס שיוצא ממש מקרבת המשרד שלי ומגיע היישר לביתי האוטובוס הזה אינו נגיש למי שמתקשה לנשום. כי אין בו חלון שנפתח לרווחה. 

 

בסוף בחרתי באופציה של לינה במשרד על שק"ש, מתוך הבנה שהלינה הזו תחסוך לי שתי דילמות ניידות - של אתמול בערב ושל מחר בבוקר. הבוקר התעוררתי, בתוך שק"ש במשרד שלי, עדין כולה עפוצה ואפופה בכאבים זועקים. כאבים עוצמתיים של נשיכת שפתיים וקושי להתרכז כשהם אופפים אותך. 

 

האשם היחידי בכל הסיפור הוא משרד התחבורה, שחרף פניות שלי אליו אינו מנגיש את התחבורה הציבורית. בשל היעדר נגישות התחבורה הציבורית, ובהיעדר רכב, אני צריכה לבחור כל יום מחדש בין הליכה רגלית שמה לעשות מפרקת לי את הברכיים, לבין שימוש באוטובוס שללא חלון נפתח לרווחה יותיר אותי עם מגרנה קשה ועם תחושת בחילה שתמשך מספר שעות, לבין לשרוף את כל כספי על מוניות. גם כך הוצאות המשרד שלי יקרות דיין. 

 

אם התחבורה הציבורית הייתה מונגשת, לא הייתי כעת מפורקת מכאבי תופת. 

 

אגב, בלילה כשלנתי במשרד על שק"ש, חלמתי שיש תחבורה ציבורית נגישה. בחלום שלי אני משתמשת בקו 7, מן המשרד שלי עד לשינקין. יש חלונות פתוחים לרווחה. מן החלון אני רואה שדות ירוקים, למרות שזה רחוב שינקין. ברחוב שינקין אני עוצרת, ומחליפה את קו 7 לקו 82 לפ"ת. 

 

בחלום שלי יש אוטובוסים נגישים עם חלונות נפתחים לרווחה. במציאות שלי אני סקפטית, כי עד שהמאבק הזה יישא פרי, אני כלל לא בטוחה שהוא יהא רלוונטי עבורי.

 

הערב שוב אתמודד עם הדילמה - לקחת מונית? לצעוד רגלית? לעלות על אוטובוס רק כדי להיות משותקת מתחושת בחילה לשארית הערב ואף למחר בבוקר?

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

חוסר אונים מוחלט

ההליכה האחרונה שלי הייתה ביום שישי. במשך 60 דקות. אין לי מושג למה, אבל הבוקר התעוררתי עם כאב מטורף בגב, בברך, בחלק הקדמי של השוק הימני ובפרט מתחת לברך, באמצע השוק, בקרסוליים, בכפות הרגליים. בעיקר בשוקיים. כאב מטורף. כאב כזה שמקרין לכל הגוף. כאב משתק.

 

אין לי מושג כיצד אשוב לביתי. פשוט אין לי מושג. שילוב של הליכה רגלית עם 2-3 תחנות אוטובוס או עם מונית בחלק מהדרך לא בא בחשבון. לא בטוחה שמסוגלת לצעוד כמה צעדים בתוך הבית או המשרד. הכאבים מתפשטים לכל צד ימין שלי. לאמות הידיים. 

 

נשאר אוטובוס שאינו בא בחשבון, כי יגרום לי לתחושת בחילה קשה, או מונית, שיקרה לי מאד כעת. מספיק לקחתי הבוקר. מונית היא מעבר לתקציב שלי כעת.

 

השכמות כואבות לי. הגב כואב. כל יד ימין. 

 

ברך ימין. השוק מתחת לברך ימין. הקרסוליים. 

שוקלת לישון היום במשרד פשוט כי אני לא רואה שום דרך הגיונית להתנייד לביתי מבלי לשלם מחיר כבד, כלכלי או בריאותי. 

 

אני מאשימה בכך את משרד התחבורה שאינו מאפשר תחבורה ציבורית נגישה לאנשים שמסיבות בריאותיות זקוקים לחלון פתוח במהלך הנסיעה. האוטובוסים של היום אינם מאפשרים פתיחת חלון אפקטיבית (2 ס"מ צמוד לתקרה לא נחשב חלון פתוח). 

 

הבחילה שאני חשה מנסיעה באוטובוס לא באה בחשבון. משרד התחבורה אשם באי הנגשה. 

 

וכעת אני תקועה בלי דרך לצאת מכאן. פשוט יאוש 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

להתחיל את השבוע בתחושת יאוש טוטאלי

את השבוע הזה אני מתחילה בתחושת ייאוש קשה. אין לי מושג כיצד אתנייד למשרד הבוקר. אין לי מושג איך אשוב מן המשרד הבייתה. התחבורה הציבורית אינה נגישה עבורי.

היומרה שלי ללכת רגלית את כל ה 14 קילומטרים... ובכן....רגל ימין שלי זועקת מכאב. מן הברך, למטה, עד הקרסול, הרגל צורחת מכאבים. אין לי מושג כיצד אגיע למשרד היום.

 

אני בייאוש גמור. טוטאלי. משרד התחבורה פשוט אטום. גם אם אתחיל כעת מאבק משפטי במשרד התחבורה ואדרוש את הנגשת התחבורה הציבורית, כמה זמן יעבור עד אז? כמה זמן אצטרך לבחור בין הליכה רגלית - כשגופי שחוק, לבין מונית - כשאין לי כסף, לבין שימוש בתחבורה ציבורית ללא אפשרות לפתוח חלון, כך שלאחר כל נסיעה אני במשך שעות עם בחילה קשה מלווה בכאב ראש קשה?

אני פשוט רוצה שהזמן יחזור אחורנית לשבת. לא יכולה לסבול את העובדה שיום ראשון היום - ושוב צריך להגיע למשרד. אין לי ניידות. אין לי איך להגיע. וכל הגעה למשרד כרוכה במחיר כבד מידי שקשה לי לשלם מבחינה בריאותית וכספית.

בא לי לעצום עיניים ולחזור אחורנית לשבת. לחשוב שזה רק חלום רע, ושהשבוע לא באמת החל. 

 

בגלל משרד התחבורה אין לי אפשרות לניידות.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

בסיוט שעובר עלי בעצם ימים אלו יש רק אשם אחד - משרד התחבורה

היום היה לי פרוייקט שקצת דוחין וקצת נדחה. נשארתי במשרד עד מאוחר. כשרציתי לצאת הבייתה אמנם לא היו אוטובוסים (שממילא לא נגישים), אבל היו מוניות שירות. פעם במוניות שירות, לכל מושב היה חלון משלו שניתן לפתוח לרווחה, בגובה העיניים. כיום, רק במושב הקדמי יש חלון שניתן לפתוח, אבל המושב הקדמי תמיד תפוס. 

 

אם יש לי מזל והמושב הקדמי תפוס, ישנם שלושה תרחישים: א. ניתן לפתוח את החלון במושב הקדמי. ב. ניתן לפתוח את החלון במושב הקדמי אבל הנהג כועס ומתווכח איתך ואומר ש"יש אוורור". ג. התרחיש שמתרחש לרוב: מרבית הנהגים מחבלים בדרכים שונות ביכולת לפתוח את החלון, על ידי שבירת מנגנון הפתיחה, נעילת החלון, תקיעת מסמרים או הדבקת דבק איזולירבנד לצורך סיכול יכולת פתיחת החלון.

 

מבחינתי, שזקוקה לחלון פתוח בגובה הפנים במהלך הנסיעה, מדובר פשוט בהתעללות לשמה, ואני לא מבינה מדוע עם גוזלים את כבשת הרש שלי. מדוע הם גוזלים ממני את הדרך היחידה שלי להגיע הבייתה ולא לחוש מחנק, כאב ראש ובחילה. וזה אם אני מצליחה לתפוס מונית שירות שהכסא הראשון בה פנוי.

 

בכל מקרה, היום בדרך הבייתה מן המשרד עשיתי את מחצית הדרך רגלית (מאלנבי רוטשילד עד ללונדון מיניסטורס), וחלק מהדרך במונית (מלונדון מיניסטורס עד אבא הילל ברמת גן פינת תלפיות) ואז שוב רגלית.

 

זה לא חסך לי הרבה כסף מן המונית, אבל היה לי חשוב לאמן את הרגלים לקראת ה"יעד" עאלק - להיות מסוגלת לצעוד את כל הדרך מן המשרד הבייתה רגלית. 

 

אם אגשים את היעד הזה לא אהיה תלויה בתחבורה הציבורית, לא אהיה תלויה באיכות מערכת האוורור הטחובה והעבשה בתוך האוטובוסים, לא אהיה תלויה במשרד התחבורה שאינו מנגיש את התחבור הציבורית.

 

אבל זה נורא נחמד לעשות מן הלימון לימונדה. במציאות זה הרבה פחות פשוט. בין היתר משום שאני סובלת מכאבי גב וקרסוליים מטורפים. היום למשל, בעודי יושבת במשרד בבוקר ועובדת על ענייני, תקף אותי כאב גב מטורף וכאב קרסולים מטורף כתוצאה מן ההליכה של אמש. בשלב מסוים הכאב היה כל כך מטורף שהעדפתי לישון (יש לי שק"ש במשרד, למקרים של עומס עבודה וצורך בשנ"צים).  איכשהו היה משהו בשינה לא הכי טובה שהפיג במעט את הכאב, אבל רק במעט. משהו שהפך אותו מכאב מאד מאד דומיננטי שמשתלט על התודעה מרוב שהוא חזק, לכאב נסבל. 

 

הגב והקרסולים המשיכו לכאוב לי עד הערב ובכל זאת החלטתי בערב לצעוד רגלית, מתוך הבנה שאם לא ארכוש מסוגלות לצעוד, אאלץ להשתמש בתחבורה הציבורית ולחוות בחילה קשה (מעצם היעדר יכולת לפתוח חלון) או להוציא הון תועפות על מוניות. 

 

ככל שהמשכתי ללכת הכאב התגבר. הגב. השכמות. הקרסולים. החלק התחתון של הקרסולים. כפות הרגלים. הכאב הפך בלתי נסבל. מבחינתי יש כתובת אחת שאשמה בסיוט היום יומי שעובר עלי - משרד התחבורה שמסרב להנגיש לפחות חלק מן האוטובוסים לאנשים שזקוקים לחלון פתוח במהלך הנסיעה מסיבות בריאותיות שונות. 

 

הזלזול והאטימות, חוסר הנכונות להקשיב, ומצד שני הסבל היום יומי שלי. הפיכת כל יום למאבק. די חש כמו עלובי החיים של ויקטור הוגו. 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אתגר הניידות שלי להיום - צעדה בת שעתיים ברציפות

הבוקר התפנקתי במונית למשרד (37 ש"ח על הבוקר לפני הפקקים), אולם - עקב הצמצום הדרסטי בהכנסות שלי, מן המשרד הבייתה אצעד רגלית, מה שאומר - לצאת בשעה מאוחרת יחסית בכדי לא לצעוד בשמש ובחום. מתלבטת בין צעדה רגלית לאורך כל הדרך לבין צעדה רגלית בחלק מן הדרך והשלמה עם מונית או עם אוטובוס ב 2-3 תחנות.

הגב שלי פשוט צועק הצילו. הברכיים כואבות כשאני יורדת במדרכות. בקרסול הימני שיש כאב שמבליח, ובקרסול השמאלי - הכאב מבליח מפעם לפעם בחלק היותר תחתון. מה שצורח הצילו זה כאב הגב.

תוהה כמה לצעוד היום בדרך הבייתה. מתי. תוהה מה מינון ההליכה שיאפשר לי לעבור את השבת ללא כאבי תופת, מה המינון שישפר את הכושר שלי אבל לא יגרום לי נזקים אורטופדיים.

 

אני כבר משתוקקת לרכוש מיומנות של הליכה בת שעתיים ברציפות, בקלות וללא כאבים. זה בערך מה שיאפשר לי לא להיות תלויה בתחבורה הציבורית, לפחות בחזור.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אין לי אוויר 2012 אלא אם צויין אחרת