00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

משולחנה של מטפלת

עקביות, עקביות ועוד פעם עקביות....

 

כמו שלכל מערכת ישנם כללי הפעלה ברורים של עשה ואל תעשה, כך גם בנושא הורות.

ישנם מספר כללי יסוד שנכונים לכל מצב ולכל בית ללא קשר לערכים הפנימיים של כל משפחה.

למשל,

קיומה של תקשורת פתוחה.

או הנושא שבחרתי להתמקד בו היום והוא עקביות בחינוך.

 

אני יודעת שישנם לפעמים מצבים שאנחנו ההורים נטולי כוחות.

בין אם אנחנו הורים לפעוטות שצריך לקום ולטפל בהם בלילה....

 

ובין אם אנחנו הורים לילדים בגילאי בתי הספר היסודיים שצריך להיות סופר יצירתיים בהעסקתם בחופשה...

 

ובין אם אנחנו הורים למתבגרים שהתקשורת אתם מתישה כי כשהם רוצים משהו הם חופרים

ברמה כזאת שהם יכולים לעבוד במחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית....

 

ואז מה קורה?

אנחנו עייפים.

ואין לנו כח לחפירות....

או שכבר קמנו פעמיים והחזרנו את הפעוט למיטה והוא שוב כאן ישן לו ביננו...

אנחנו מחליטים

 לוותר...

 

רק הפעם....

 

כי מחר יש עבודה ואני רוצה לישון.....

 

כי נמאס לי לשמוע שהמתבגר שלי רוצה את הפלייסטיישן החדש...

או את הכלב...

או האופניים החשמליים או הנייד...

ואז אנחנו מוותרים.

 

וזו טעות.

גדולה.

כשגבול נחצה פעם אחת קל לפרוץ אותו פעם שנייה...

 

הוכחנו שאין לנו מילה.

 

שאנחנו ניתנים לסחיטה.

 

הילדים יודעים עכשיו גם מהי נקודת החולשה שלנו ומה צריך להפעיל כדי לשבור אותנו...

 

הפיתרון פשוט חברים!

 

אל תגידו לא,

אל תמנעו משהו מהילדים לפני שהקדשתם מחשבה עמוקה לכך!

 

כאשר אתם שולפים תשובה מיידית ללא בחינת האופציות אתם נחשפים לשיקולים שהילדים יעלו ולא חשבתם עליהם,

ואז אתם עלולים למצוא את עצמכם במבוכה...

 

הם ימשיכו ויחפרו כי ירגישו שלא נתתם את מלוא תשומת לבכם...

 

עדיף לומר לילדים:

בקשתכם התקבלה והיא עוברת לדיון....

 

בדיון שבו בני הזוג יחדיו וחשבו על כל ההיבטים לכאן ולכאן

 והחליטו באופן  מושכל כיצד לפעול. ורק אז תודיעו את תשובתכם המנומקת.

 

אז יהיה לכם גם יותר קל להיות עקביים ולא לשבור את הסמכות של עצמכם,

וגם הילדים יבינו שיש סיבה ללא שנאמר  להם, ויוכלו להבין ולקבל אותו ביתר קלות.

 

לגבי הפעוטות שמזדחלים למטה... ברגע שקיבלתם את ההחלטה הנכונה שכל אחד ישן במיטתו אתם צריכים לאכוף אותה.

שריינו שבועיים של מוכנות שלכם לילות מאתגרים והעקביות תעשה את שלה....

מניסיון.

 

בנעם.

באהבה. בדעת. באמונה.

טיראן

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

משולחנה של מטפלת

הקשר בין הזברות למשחק השחמט

פעמים רבות הילדים משגעים אותנו.

(האמת...שגם בני הזוג, אבל זה לפוסט אחר...).

הם תובעניים.

רוצים את הכל כאן ועכשיו.

במלוא הכח.

עומדים על רצונותיהם בעוז,

ולפעמים גם נוקטים באלימות כלפי האחים או במילים מעליבות.

 

ואנחנו...

עומדים שם עייפים מותשים, מיואשים וחסרי אונים...

 

או שנכנסנו הביתה היישר אל תוך סיטואציה כזו

כשאנחנו עייפים

מיום עבודה

ורק רוצים שקט!

 

מה אנחנו עושים כדי להשיג את השקט המבורך?

 

מבררים מה היה כאן?

לא ממש.

מעט מאד הורים מודים ששמעו את שני הצדדים...

לרוב שומעים את הצעיר,

או את זה שבוכה חזק יותר....

מרגישים שהבנו מה שקרה ואז:

צועקים.

מעליבים.

מענישים.

בדרך כלל בהגזמה ובאופן לא מותאם....

הגישה שננקוט, בדרך כלל, מבוססת על שחור או לבן.

אחד צודק, השני טועה.

אחד מאשים והשני נאשם.

 

מניסיון רב שנים כמטפלת וכאמא אני רוצה להכריז קבל עם ועדה:

בודדים הם המקרים בהם האשמה מוטלת באופן חד משמעי על צד אחד!

בדרך כלל יש סיפורי רקע...

ולשני הצדדים יש אחריות על התוצאה.

 

לדוגמא:

האחד הציק בשקט וכשנמאס לשני הוא החזיר ואז תפסו אותו...

 

או, הצעיר רוצה משהו שיש לאח הגדול יותר וההורים מאלצים אותו לוותר כי הוא יותר גדול..  גם אם לעיתים הוא גדול רק בשנה...

 

או, לאחד הילדים יש קשיים אובייקטיביים- נפשיים או פיזיים- שדורשים פגישות, טיפולים, זמן ומשאבים, ושאר הילדים בבית מרגישים שההורים מגוייסים רק לטובת הילד המאתגר..

נושא שיוצר תחושת קיפוח וכעס שמופנים גם לילד המסוים וגם להורים....

 

מה עושים?

אני אומרת לזוגות שמגיעים להדרכה, שהחיים הם הכל

חוץ משחור ולבן.

החיים הם קשת של צבעים.

לכן, אין מקום לראות את מה שקורה בצורה דיכוטומית,

צודק+ טועה

נכון+ לא נכון...

צריך ללמוד להקשיב  לשני הצדדים.

לברר מה באמת מציק.

על מה יצא הקצף,

ועל מה נשלחה היד להכות.

וכשנברר באמת,

אנחנו עשויים להיות מופתעים מהתגובות שנקבל.

לעיתים הן תהיינה קשות לשמיעה עבורנו...

כי הילדים יציגו לנו מראה לא פשוטה על ההתנהגות שלנו מזוית הראיה שלהם.

 

 לעיתים נופתע מעומק החשיבה ומניתוח המצב ונזכה להכיר איכויות

 בילדינו שלא נחשפנו אליהן קודם...

 

אחרי שנקשיב ונזהה את הצרכים של כל אחד מהם,

 יפתח לנו מרחב אפשרויות של פתרונות שהוא הרבה יותר רחב ממה שהיה לנו בארסנל מלכתחילה.

זאת משום שאנחנו יודעים עכשיו מה חשוב לכל צד וננסה למלא את הצרכים הללו.

זה הרבה יותר מהפתרונות הרגילים שנתנו מענה נקודתי כמו:

תשחקו תור בתור (במקרה הטוב),

או תיכנס לחדר (כעונש במקרה הפחות הטוב..).

 

הבירור יכול להוביל להבנה של צורך בזמן איכות משפחתי או אישי.

 

להבנה אם יש סוגיות בדימוי עצמי שצריך לתת להן מענה.

 

לבדיקה האם יש קנאת אחים ולטפל בה.

 

לבחינה האם יש תחושת קיפוח, או תחושה שהילד עוזר ולא מתוגמל, ועוד...

 

אז בואו נשאיר את השחור לבן לזברות

ולמשחקי השחמט והדמקה

ונכניס לחיינו קשת של צבעים

זה משתלם.

לכולנו.

 

בנעם

באהבה. בדעת. באמונה.

טיראן

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

משולחנה של מטפלת

כולנו ילדים של החיים - האמנם?

אני מלווה באהבה גדולה זוג שמתמודד עם אתגרים בריאותיים מורכבים עם שניים מילדיו.
הזוג הצעיר, מותש.

אין רגע לעצמם.

הכל סובב סביב הילדים.

הפרנסה לא פשוטה.

עזרה מינימלית מההורים - לא כי הם לא רוצים, הם עושים כמיטב יכולתם אבל גם הם מאותגרים בסוגיות בריאותיות לא פשוטות.

בעבודה, מתחילים לעשות פרצופים על העדרות האם בגלל ימי מחלה - אפשר לחשוב שזה תלוי בה...
תאמינו לי שהיא היתה יותר משמחה להגיע לעבודה בכל יום ללא המשא שהיא נושאת.
וגם בעלה היקר.

הבית קטן... גם בו אין תחושת רווחה...

התוצאה: מתח עצום בין השניים. הם מותשים ומתעצבנים בקלות, צמאים לקבל יחס חם מבן/בת הזוג...

הבנתם את הרעיון.
אז למה אני כותבת את הפוסט הזה?
כדי לדכא אותם?
ממש לא!
הבנתי משהו בפגישה אתמול...
מכירים את השיר של אריק איינשטיין 
"ילדים של החיים"? שיר נפלא!
כולנו ילדים של החיים.
נו,
באמת חידוש גדול ...
העניין הוא שהלוואי שנהיה ילדים של החיים!
למה אני מתכוונת?

עקבתם פעם אחרי ילדים בני שנה בערך,
כשהם לומדים ללכת?
הם פוחדים בהתחלה.. עושים צעד וחצי, נופלים,
קמים.
מנסים שוב.
מביטים להורים,
מתעודדים,
ומנסים שוב.
צועדים מספר צעדים
ו..נופלים.
לעיתים נחבלים...
אבל אף פעם הם לא מוותרים!
לא נתקלתי בילד שהתיישב על הרצפה ואמר:
זהו. 
אני לא הולך.
שאחרים ילכו.
אני סיימתי....

כשהילד מחליט להגיע למקום מסוים, שום דבר לא יעצור אותו... למה?
כי אין לו את המגבלות שאנחנו שמים לעצמנו במודע, או לא במודע.
לכן, אין אופציה לכשלון, הוא יגיע אל היעד!

יש לילד מתנה נוספת...
יצירתיות.
הילד מחובר
 לכשרונותיו, לחושיו, הוא יוצר ומתנסה ללא שיפוט עצמי מחמיר...
ולכן יש לו פתרונות שמעלים חיוך על פנינו...

אז מה אני מאחלת?
שכולנו נהיה ילדים של החיים!

שלא ניכנע לקשיים,

שנתחבר ליצירתיות שלנו,

שלא נוותר לנו
ולא נוותר עלינו!

שנמצא את האנשים שמהם אנחנו יכולים להתחזק ברגעים מאתגרים,
ונחריש את הווליום של הקולות המחלישים שנמצאים בתוכנו,
ואצל אחרים ש"לטובתנו" מדגישים את המגבלות וחוסר היכולת...

למאמינים שביננו אני מזכירה...
אצל ריבונו של עולם אף פעם לא תפוס...
ואין שיחות ממתינות..
הוא זמין תמיד....

אז לזוג הצעיר אני אומרת:
חזקו ואמצו,
אתם גדולים מהחיים!
יש לכם מתנה גדולה שנקראת אהבה,
ואין לי ספק שהיא תנצח!

בנעם.
באהבה. בדעת. באמונה.
טיראן

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

חיינו בפרשה

חיים ומוות ביד הלשון. כח הדיבור בפרשת קרח

הפרשה פותחת במחלוקת. 
קרח מכנס מאתים חמישים איש, והם פונים למשה ומאשימים אותו בשחיתות, לא פחות.
דאגת לך למלכות, דאגת לאחיך לכהונה גדולה...
ומה אתנו?

ראשית, אם בדיבור עסקינן, נשים לב שהמחלוקת נקראת מחלוקת קרח ועדתו.
ולא מחלוקת קרח ומשה.
מדוע?
הרי הם התווכחו אתו?
אלא,
לומר לך שמשה לא היה צד במחלוקת.
משה מנסה מהרגע הראשון למצוא פתרון, אולם הוא נדחה על הסף.

משה שולח לקרוא לדתן ולאבירם והם מסרבים לבוא.
משה מוחל על כבודו והולך אליהם, והם אוחזים בסירובם "לא נעלה".

דתן ואבירם משמיצים את משה ומאשימים אותו שלא הכניסם לארץ ישראל, ושוב כופלים את 
תשובתם המתריסה  "לא נעלה".

רש"י כותב במקום שפיהם הכשילם.
הם יכלו לומר: לא נבוא,
לא נלך...
אבל הם אמרו: 
"לא נעלה" ובכך גזרו את עונשם:
"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם...
וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה"...

מדהים.

זו לא פעם ראשונה שאנחנו לומדים על כח הדיבור.
מפתרון חלומותיו של יוסף למדנו שהפתרון הולך אחר הפה..
לכן חז"ל מורים לנו שאם אדם קם בבקר ונפשו עגומה עליו מחלום שחלם,
 ילך לאיש שאוהב אותו שיפתור לו אותו לטובה....

הדיבור הינו תוצאה של מחשבה.
(גם אם לעיתים זה לא נחווה כך...).
הדיבור, אם כן, הוא יצוג של פעולה מורכבת ובסיסית יותר.
הדיבור מצביע על האמונה או המחשבה שקדמה לדיבור או לפעולה שננקטה.
לכן יש לו משמעות רבה בזיהוי אמונות מגבילות, או מחשבות שליליות שמנווטות את חיינו באופן אוטומטי,
כמעט מבלי שנשים לב.

בגלל ההשפעה המשמעותית, יש חשיבות גדולה לכך שנשים לב לכל מילה שיוצאת לנו מהפה, 
כי בכך אנחנו יכולים להכריע את גורלנו.

משה אומר לקרח ולעדתו "רב לכם בני לוי",
והקב"ה משתמש באותה מטבע לשון למשה בפרשת ואתחנן: "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"... 
חז"ל אומרים שלו משה היה מתפלל תפילה נוספת היתה תפילתו מתקבלת והוא היה מכניס את עם ישראל לארץ הבחירה...
ההסטוריה של כולנו היתה אחרת.....

אם נתבונן, נשים לב שישנן דוגמאות רבות בחיי היומיום להשפעות החשיבה והדיבור על התוצאות:

ילד שאומר: אני לא אצליח במבחן...והוא לא מצליח.

איש שאומר: לא אעבור את הראיון...והוא לא עובר.

אשה שחוותה גירושים קשים אומרת: 
אני לא בעניין של זוגיות... לא נראה לי שאתחתן עוד פעם.
המלצה:
תוסיפי את המילה כרגע.
כרגע לא מתאים לך להיות בזוגיות זה מובן,
אל תשללי ואל תחסמי את העתיד...
כי סביר להניח שיום יבוא ותרצי זוגיות.

מחשבה יוצרת מציאות.
והיא מקבלת תוקף על ידי הדיבור.
אז בואו נוודא שיצאו מפינו: 
דברי שבח והודיה,
מחמאות ועידוד,
ברכות ואיחולים
ובכך נגביר את הסיכוי להווה ולעתיד טובים. 

שבת שלום ומבורך,
טיראן

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

משולחנה של מטפלת

את היהלומים שומרים בבית!

 

האמת שאת הפוסט הזה אני כותבת בכאב גדול. 

בעקבות מקרה שאני מלווה בקליניקה, ואני מקווה שיהיה לו סוף טוב.

 

דיון בנושא הרשתות החברתיות והסמרטפונים מחלק את המשוחחים לשניים.

המצדדים והמתנגדים.

והאמת היא, שכמו בכל דבר יש פנים לכאן ולכאן.

יש את יתרון הזמינות, החשיפה לקהלים גדולים,

המיידיות ...

יתרונות שאם מנוצלים לעזרה אז הם מהווים כח אדיר של השפעות ופעולות חיוביות שתורמות לאחדות ולעשיה טובה.

 

אבל באותה מידה...

ניתן להשתמש בהם להרס,

לשיימינג, לדה-לגיטימציה...

 

אני רוצה להתייחס להיבט שקשור לחיי המשפחה.

היד הקלה על המקלדת.

הכתיבה נטולת הגבולות.

מחמאות מכאן ועד ירושלים.

מילות אהבה.

אימוג'ים של גילויי חיבה.

ל...

גברים ונשים זרים.

זרים לא במובן שהם לא מוכרים...

אלא,

זרים למערכת הזוגית.

ואם נדבר גלויות,

כדי שלא תהיינה אי הבנות,

גילויי חיבה שאינם מופנים לבני הזוג.

 

ללא קשר לדת ולשמירת מצוות,

מה אשה אמורה לעשות,

או איך היא אמורה להרגיש כשהגבר שלה,

פונה בכינויי חיבה לנשים אחרות?

 

איך מרגיש גבר כשרואה אימוג'ים שמשדרים חיבה כלפי גבר אחר?

 

עכשיו,

תמיד יהיו אלה שיגידו:

נו,

די,

את מגזימה...

פנטית.

תתקדמי.

סך הכל הודעה...

כולם אומרים את זה..

זה לא באמת..

מה את לוקחת ברצינות..

 

אז,

אם הרגשות לא  אמתיים...

למה לכתוב?

 

ואם כולם כותבים אז למה למחזר?

 

נתקדם.

 

אם אין לזה משמעות, אז

איך אני, כרעיה, אמורה להגיב כשבן הזוג יכתוב לי את אותם דברים שכתב לאחירות?

 

למה שעכשיו זה יתפס ויחווה על ידי כאמתי?

מה ההבדל??

 

כשמשתמשים במשהו הרבה פעמים,

הוא מתבלה.

הופך לחסר ערך.

נטול חשיבות...

כמו מטבעות שעוברים מיד ליד.

ללא ייחודיות.

 

איך אמרתי לבעל השבוע,

את היהלומים שומרים בבית, בכספת.

לא מפזרים אותם בראש חוצות ללא אבחנה!

 

אמורה להיות שפה אחת שמיועדת לבני הזוג ולילדים בבית,

ושפה אחרת שמופנית לחוץ.

שפה שונה,

שתשמור על הגבולות.

ותשמור על הבית.

 

מקווה שהדברים שיצאו מהלב (שלי),

יכנסו אל הלב (שלכם).

 

בנעם

באהבה. בדעת. באמונה.

טיראן

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טיראן כהן עוזרי אלא אם צויין אחרת