00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"צוק איתן" נמצאו 6 פוסטים

מבלי להזכיר מבצע, צוק איתן, מלחמה, אזעקות, צבע אדום, עוטף עזה, מועצה אזורית

כבר ימים רבים שאני רוצה לכתוב משהו על המצב. ישיר, נוקב, מהלב. אבל כל פעם שאני מתחילה לכתוב אני מוצאת את עצמי מהססת ואיכשהו האצבעות המקלידות במרץ לוקחות שליטה ועוד רשומה עניינית, בעניינים אחרים, ארציים יותר, באה לעולם. כי מי בדיוק צריך שאומר לו מה דעתי על כניסה קרקעית, על סיכון אזרחים, על תפיסה הומנית בסיסית הכוללת את שני הצדדים, על הצורך הבסיסי בהידברות, שהרי בסוף תגיע ורק היושבים במרומי הקבינט יודעים לכוון את שעתה. מי צריך לשמוע את דעתי על העובדה הבלתי נתפסת ששנת הלימודים עומדת להפתח כשחלק מהתלמידים רחוקים מביתם, חלק נתונים לשיגרת האזעקות המשתנה וחלק כלל אינם מוגנים, בשום מצב. ואת המחיר עוד נשלם, אווו איך שנשלם, בלי קשר לדעות שנאמרו או לא, להסכמה, פעילה או בשתיקה, את המחיר נשלם כולנו- ערכית, כלכלית, חינוכית, מדינית, פיסית, רגשית...רק תבחרו, יש מספיק לכולם. אז לא, לא התכוונתי לכתוב דבר על המצב, כולנו חכמים גדולים מאחורי המקלדת. אבל רציתי מאד לספר על שליטי החצר החדשים שאיכשהו מביאים אותי כל יום למחשבות מגוונות על העולם והחיים בכלל. אמא אחת וששה גורים שגם אחרי שלושה חודשים ממשיכים להתקיים יחד, מתוך דאגה עמוקה ועיקשת שלה. הם במצב מצויין, מתרפקים אחד על השני ועליה, שמקפידה לאסוף אותם אליה בחיבוק מגן. חתולת המשפחה הפראית הפכה להיות חתולת בית חרדתית אמנם, לאחר מיפגן מרהיב של "אמא נמרה" שהכריזה שעד בוא הגשם הראשון השטח מהעץ ועד הגדר- שלה אבל כולנו מביטים על התנהלותם במבטי הערצה, גם שונאי החתולים שהסכינו עם הביתית בלית ברירה וחולמים בסתר על כלב. אני מוציאה להם קערת אוכל(הביתית רוטנת ואני מבטיחה שזה לא על חשבונה) וקערת מים. הנמרה שומעת את חריקת השער ובזמן שהקטנים בורחים חיש קל אל מתחת לשיחים היא רושפת לעברי בעיניים קרביות. אני פונה אליה בטון סמכותי ומסבירה לה שאין טעם לנסות אפילו להבריח אותי(בחיי שאחרי כמה ימים היא כבר מבינה וכל ההצגה היא לשם הרושם על הגורים בלבד). היא מסמנת לגורים לגשת ורק אחרי שהראשון מביניהם מפנה מקום היא ניגשת לאכול בעצמה. הערצה, אני אומרת לכם. ואז הם מתייצבים לפי הסדר תחת לשונה והנה הם שבעים ונקיים. שישה גורים ואף אחד לא נשכח בצד.      
לדף הרשומה

בתחנה...עמד קטר?

לאחר התלבטויות רבות החלטתי לתת צ'אנס. מעשה קטן אולי אבל בעל ניחוח הירואי מעודן. אולי עוד ישמעו על כך בחדשות, חשבתי ומיד גערתי בעצמי- בימינו, זה לא סימן טוב לבאות. עדיף שלא. ככה, בדרכי, הרחק מעין המצלמה. בשקט. מבלי לדווח ישירות מהשטח. בלי להכריז. הספסל היה רטוב מחומר שקוף, בלתי מזוהה. בימים כתיקונם הייתי מיד פוטרת את העניין ב"מי שפך כאן מים??" אבל הפעם לא לקחתי סיכון. מי יודע אילו כוונות נסתרות, אילו חומרים אפלים עשויים להופיע במסווה של מראה תמים כזה, נטול ריח(אל תשאלו איך אני יודעת...)(טוב נו, הבחור הנוסף שעמד שם עשה את הטעות והתיישב. "מי שפך פה מים??" הוא צרח, בתוספת $%&^#@@ עסיסי, מתבונן בפלצות באחוריו הרטובים). לפחות אני לא לבד, אמרתי לעצמי. הדקות נקפו. דממת הבוקר וערפילים קלים שניראו באופק הוסיפו לכל נופך פסטורלי, מהורהר. שקעתי במחשבות עמוקות על שאלות קיומיות, על המצב, על ערימות הכביסה שממתינות לקיפול. גברת חביבה צעדה לכיווני. חייכתי לעברה, מין חיוך של שותפות גורל, של חדרי המתנה. "מותק, ראית שאין רכבת הבוקר?" שאלה אותי בחמלה. "מה, איך את יודעת?" שאלתי בחזרה. "את יושבת מתחת לשלט", הוסיפה. "לא שמת לב שלא עברה עד עכשיו?" ראיתי שהיא מתאפקת לא ללטף את ראשי ולדבר לאט-לאט. חייכתי בטמטום, כי מה כבר נותר לי לעשות. עד שכבר תפסתי אומץ לנסוע ברכבת הקלה...כרטיס מיותר, מישהו?     
לדף הרשומה

עת למעשים

לנוכח כמות הדיבורים המפלגים, הפוגעים, המקטבים שנשמעו בציבור בכלל וברחבי הרשת בפרט אני בוחרת במעשים ומציעה לכולם, בעת הזאת, לנתב את האנרגיה לפעילות חיובית ומועילה אם למען החיילים, הפצועים, משפחותיהם, תושבי הדרום, ילדים, קשישים, נזקקים מאז ומתמיד ועוד. תבחרו, לצערנו קהל יעד לא חסר. אני מבטיחה לכם שהתגייסות כזאת גם מורידה לחצים, משכיחה דאגות, עושה טוב לנותן ולמקבל ובכלל- נותנת פרופורציות ומפחיתה את הצורך בדיבורים. מכל סוג. ולא חלילה שאני לא תומכת בזכות הדמוקרטית של כל אחד להתבטא אבל הזכות הזאת לא באה כדי שתנוצל באופן גורף לפגיעה בכל מי שחושב אחרת, בלי רגע של נשימה ומחשבה לפני, בלי טיפת אחריות על ההשלכות של הדברים הנאמרים, בלי חסמים ופילטרים טבעיים הנדרשים באופן טבעי בכל שיח, בכל אינטרקציה חברתית, מרגע היקיצה ועד רגע השינה.  לימים שקטים שעוד יבואו.     
לדף הרשומה

מה בין ספרים ל"מצב"?

המצב יוצר, בין היתר, יחד כפוי. תוכניות נדחו או התבטלו, החופש הגדול הופך להיות מטרד הדורש מענה שונה, החרדה הגוברת ממה שעלול לקרות אינה מאפשרת להתרחק יותר מדיי מהבית גם כשבחוץ רגוע לכאורה. שהות ממושכת בתוך הבית, במגבלות הממ"ד או המקלט, מגבילה מאד את אפשרויות התעסוקה, יוצרת לחצים וחיכוכים נוספים בעיקר כשהמבוגרים נאלצים לזייף רגיעה, הכלה, לשדר חוזק על מנת לשמר במינימום קוי הגנה דקים סביב הילדים, גם אם כל מה שמתחשק זה לרוץ החוצה בצווחות או כל פעילות משחררת מסוג זה. לא כולם אוהבים לקרא. לא לכולם יש הסבלנות, "הראש" להתרכז בכתוב, בטח באי הוודאות של ימים אלה, כשכל רגע עלולה לפרוץ הזעקה ולעתים אף תחת רצף הזעקות ופיצוצים. ומצד שני, קריאה היא פעילות הטומנת בחובה הרבה יותר מהנראה לעין. ההמצאות הזאת יחד, זו הזדמנות נפלאה לשחזור מעגלי קריאה, כי אין מלכד, מסקרן ומרחיק כל רע מסיפור טוב. ומי שאין בידו להמציא מילים משלו מעגל קריאה מספק לו את האפשרות להשען בנחת על מילים של אחרים. במעגל קריאה אפשר להחליט שכותבים יחד סיפור, בכל יום פרק. בוחרים נושא המתאים לכולם וכל אחד, בתורו, מוסיף כמה משפטים המתחברים אל הקודמים להם ומשמשים כעוגן למשפטים הבאים. הזדמנות נהדרת לתת לכולם לעוף על כנפי הדמיון, לפתוח את לבם, לתת הצצה למה שבאמת מטריד, מפחיד, משמח. הזדמנות להכיר טוב יותר, לעומק. לנצל את הזמן הכפוי ולהפכו לזמן איכות. אפשרות אחרת היא לבחור ספר המתאים לכולם, ליצור משטח רביצה מכריות ושמיכות, ומתוך היחד פשוט להקריא. תתפלאו לדעת כמה בני נוער גם יהנו. יש משהו מרגיע, מדיטטיבי בהאזנה קשובה לקול המספר. חוויה מאחדת, מלכדת. בכל סוף פרק אפשר לעלות נקודות לדיון או חשיבה, לברר מה כל אחד הבין, לקח מהסיפור. אפשר לצייר בעקבות הסיפור, ליצור אלבום. אפשר לתת לילדים הבוגרים להקריא לצעירים, מה שוודאי יתרום לקשר ביניהם. אפשר לחלק תפקידים, להתחפש, לעשות קולות מייחדים לדמויות, להפוך את זה לשעה שמחה, של התפרקות. וכשהצעירים נרדמים, אפשר לשבת ביחד, בזוג ולהקריא. רגע של רומנטיקה בתוך ה"מצב".  לימים שקטים.  
לדף הרשומה

גרופונים, קופונים ושאר מסרונים

אי אפשר להבין את תחושת הריחוף שתוקפת אותי בכל פעם שאני מקבלת עדכון על חבילות תיור ונופש, הנחות מועדון ימים סגורים לצרכנים מובחרים. לעתים המסרונים מגיעים כמה פעמים ביום ואז- אין אני יודעת כיצד אני מחזיקה את רגליי להלך על האדמה. מעבר לעצם העובדה שהעקביות והיחס האישי מעוררי השתאות, אלמלא פועלם סביר להניח שתיבת המסרונים שלי היתה נותרת ריקה ומשועממת. עד שכבר שידרגתי את הנייד... הידיעה שכעת, ברגע זה ממש, הייתי עשויה לבלות את יומי בשייט תענוגות, או לטפס על איזה הר, רחוק-רחוק מכאן...לובשת את הצעקה האחרונה(למה לצעוק אם אפשר לדבר??), מרוחה בשמנים בניחוח וניל(לטפס על הר מרוחה בשמן פתאם לא נשמע כהברקה גדולה...) נותנת לי כוח להמשיך. לפקוח עיניים עם שיר חדש בלב. אילו רק רציתי...ואם הפרוטה היתה מצויה בכיסי...עולם שלם ומלא מוצרים מחכה לי שם, בחוץ! יש למה לצפות. רק שלא יהיו אזעקות כדי שאוכל לשמוע את צפצוף ההודעה. מה כבר ביקשתי? סופ"ש שקט לכולם, חברים/ות יקרים/ות!   נ.ב. חייבת לציין, שעות לאחר פרסום הרשומה, שכנראה ההומור שלי קצת נבלע ולא ממש הובן. אני ממש לא נהנית לקבל מסרונים וקופונים...אבל מנסה, כמו תמיד, לחייך, בעיקר את עצמי.
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ספרותי1 אלא אם צויין אחרת