00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

גברת ורבורג

עירית לינור

אחוזת בית

2014

365 עמודים

 

גם לכם זה קורה? גם אתם מוצאים את עצמכם תקועים בתוך שיחות חולין מפותלות, מקווים שהפעם יתגלה לכם החוט המקשר בין שלל הפרטים?(סליחה אמא!) מהזן של "הייתי בקופ"ח, ישבתי בתור, את זוכרת את השכנה ההיא מהבניין הישן? הבת שלה? אז גיסתה היא אחות, מאד נחמדה. מאד שמחה לשמוע עלייך(?). אז השכנה מכירה את הרוקחת, והיא חברה טובה של הקופאית, בסופר, זה שליד הבנק? שמעת שסגרו את הפלאפל? ההיא שלמדה איתך בכיתה? תאומים יש לה. אז אמרתי לה, כן גם אצלנו. מה למי? סיפרתי לך על הסוודר הסגול? במספרה, במספרה!" כל פעם מחדש אני מאזינה בסבלנות אין קץ עד הסוף, מנסה בכל כוחי למצוא הגיון פנימי, הארה, ידיעה חשובה באמת, ששווה להמתין לה בסבלנות. יום אחר יום. לא מתייאשת, לא מוותרת. אולי נגלה למה הסוודר הסגול, מה לתאומים ואיך כל זה קשור אליי או חשוב לא פחות- למה כל זה אמור לעניין אותי.

מאד רציתי למצוא איזו נקודת שיא בספר, הברקה, תפנית, משהו שיקשר את כל זה אליי, הקוראת המייחלת. אבל בדיוק כמו המעבר בין הבנק לפלאפל גם כאן, גברת ורבורג טורחת ליידע אותנו על כל רגע נתון, במהלך השנים החולפות מאז ילדותה, כשהיא נעה במעגל אינסופי בין מות אמה בגיל 12, אביה הבוגדני ואמה החורגת, אחיה הדואג-שולט, חבריו- ניר, אריה והלל. ועתליה. והשותפות שלה. והאהבה המתעוררת בה פתאם אל הלל. המכוער. הגמלוני. הגבוה במיוחד. המוזר. השתקן. הפאסיבי. אהבה בוערת, מאכלת, שורפת. אל הלל. שמראה סימני חיים כמו של דג מת. המכוער. שעושה מה שהוא רוצה כי זה תמיד סימן טוב לאהבה הדדית. ואח שלה. ואריה. ואמה החורגת. ואבא שלה. וגירושין. ואמא שלה מתה.וקדימה ושוב אחורה.  

כל כך רציתי להתמסר, להתמכר, להרגיש משהו. קראתי עד הסוף, מצפה לנקודת האור. אולי הסתמיות הזאת היא בעצם משעשעת, ניסיתי להגיד לעצמי. אולי בהפוכה, בשאלות של מודעות או חוסר מודעות, בורגנות, צדקנות. אולי סוגית מחקר עמוקה על "מה זאת אהבה ולמה אנחנו מתאהבות במי שאנחנו מתאהבות וממשיכות לאהוב בניגוד לכל הגיון", אבל עמוק בתוך ראשי לא הפסיק להדהד קול המזכיר לי להתקשר לאמא שלי. כבר עדיף להאזין לעוד סיפור מיפגשים בשכונה, ששולח זרועות בינלאומיות עם תיאורי נוף עד לנכדים וגיסי גיסים עלומים של אנשים זרים. שמה לפחות, יש עדיין יש סיכוי שבסוף אמצא פריט רכילות על מישהו מוכר, משהו להתחמם לידיעתו, משהו להעביר הלאה. תובנה נסתרת ומפתיעה על החיים, שווה הקשבה.

להחלטכתם.

 

* וסבתא שלי היתה אומרת- עדיף לדבר פחות... 

 

לדף הרשומה

יום הבלוגים הבינלאומי

 

 

מרגע שהאדם חטא בחטא היוהרה, חטא ההיבריס, זה שמאפשר לו להיות מלא בעצמו בלבד, כל האנושות כוונה לדרך ללא מוצא.

כולם מדברים, לכולם יש דעה, אבל איש אינו מקשיב.

כולם מטפסים על הסולם, להגיע גבוה יותר, רחוק יותר ואין זה משנה על מי דורכים בדרך, את מי משאירים מאחור, איזה פיסות מעצמנו נושרות עם כל שלב.

השנאה מלבה, מאחדת, נותנת מטרה משותפת, יעוד. אישור לפגוע, להשמיץ, להחריב. היא מבעירה מדורות ענק, להבות אדומות, עזות, מחממות, קוראות לעוד ועוד אנשים להתקרב, להיות חלק ממשהו גדול.

האהבה נתפסת כחולשה, כתמימות.

כדריכה במקום.

האהבה לא מובילה לשום מקום, היא לא מראה נופים משתנים בדרך, מכתשים ועקבות. אין סיבה ותוצאה, מידית. והרי כולם רוצים כאן ועכשיו.

תפיסות חיוביות דורשות הסתכלות פנימה. עצירה במקום, חשיבה. בניגוד לדהירה ההמונית קדימה האופיינית כל כך לימים שלנו, הסחפות עם הזרם כי אם תעצור לרגע אתה עלול להמחץ.

לאבד בתוך ההמון זה מפחיד. יותר מפחיד זה לחפש את הקול הייחודי. זה שמסתכל מסביב. מחפש.

חושב גם על אחרים, מייצר פתרונות להטיב, מתוך דאגה ורצון טוב ולא אינטרסים, ניצול ומניפולציה.

טרם נוצרה אבקת הכביסה שתנקה את המצפון. נותרה בידנו רק הדרך הישנה ההיא, לעשות טוב ולהמנע ממעשים שיגרמו לנו לנדודי שינה.

אין שיוויון מוחלט. כל אדם הוא יחידה ניפרדת, עם רצונות וצרכים שונים. אבל נקודת זינוק, זכות בחירה, אפשרות להרים ראש ולהביט אל שמים פתוחים אלה דברים שצריכים להיות בבסיס של כל אחד. הזכות, האפשרות. הבחירה. 

רוע תמיד יהיה. אינטרסים זרים. האדם הוא חיה מורכבת או לפחות אוהב לתפוס את עצמו ככזאת. אבל המודעות, העיניים הפקוחות בכל עת, היכולת לסנן מידע, להקשיב לקריאה לעזרה, להיענות ליד מושטת, אם אלה יתקיימו בנו זאת תהיה תמונה נהדרת לשמור לדורות הבאים.

 

*הטקסט נכתב בלשון זכר מתוך הרגל אך מכוון לכולן 

(ותודה לתזזאיטית שחשפה אותי ליום הזה)

לדף הרשומה

בתים של אחרים

18/10/2014

דקלה קידר

הוצאת זמורה

360 עמודים

2014

 

בתים של אחרים תמיד מאירים אלינו באור אחר, וזה לא רק הדשא שירוק יותר. משפחות אחרות תמיד מצטיירות כדוגמא ומופת, משהו לשאוף אליו בניגוד לצרות בהן מלאה החצר שלנו, לגמרי שלנו. חוסר התקשורת, הקטנוניות, תילי האכזבות, ההחמצה, ההתפשרות. החיים עלולים להיות כל כך לא מובנים, כל כך לא צפויים גם ובעיקר כשהם נחווים שקטים ושגרתיים. כשבוקר אחד גבר יוצא מהמקלחת ומכריז על סיום הנישואין, כך במילים מדודות, קמצניות, בלי להתעכב לרגע על הסבר ופירוט בזמן שהוא צועד אל עבר מכוניתו החונה בחצר, המשותפת, צועד לו החוצה מהחיים המשותפים, מותיר אחריו אשה ובת מתבגרת, האשה והבת שלו, הבת המשותפת, קם והולך פתאם להתחיל מחדש, לבד, במקום אחר, לא מסתובב, לא מביט לרגע על מה שקורה למשפחתו, ליסודות הבית, למרצפות החצר, לסדקים הנפערים המאיימים לבלוע הכל, זהו הרגע שבו האדמה רועדת. הוא קם והולך עד שימצא מקום משלו להתיישב בו. ורותי, האם, נאלצת להיאחז בכל כוחה במפתן, במשקוף, להבריג במו אצבעותיה כל בורג בנפרד, שלא יתרופף יתר על המידה, שלא יקרוס על ראשן. ג'ולי מתעוררת לחיים חדשים, בהם שום דבר כבר לא הגיוני, אין קו מנחה, אין עוד הבטחה או אופק או משהו מעבר לשביל הגישה. וכך מוצאות עצמן האם ובתה המתבגרת מנסות לרקום משפחה, מציאות חדשה, ללקט מכל הבא ליד, ללמוד לנפות, בדיעבד. לתקשר. ליצור תקווה. התחדשות. לאפשר קיום.

דקלה קידר כותבת מתוככי הנפש הפצועה, מתוך שברי הנשיות הפגועה, מתוך טעויות השיקום, הגבר הלא נכון אשר מפלס לו דרך אל תוך הסלון, הנערה המבקשת חיזוק לעצמיותה ולא מפספת הזדמנות להכאיב לעצמה, החיפוש אחר האהבה או תחליפיה המטעים, התשוקה, הבדידות והפחד. פרק ב' שאיש לא הוכן לקראתו. חזרה על דפוסים, דריכה במקום במסווה של התקדמות. היא נוגעת בשאלות קשות, שמעסיקות את כולנו בעידן זה של חיפוש מתמיד- מהו אושר, מהי אהבה, מה הסיכוי לזכות בלפחות אחד מהם ומה המחיר שכל אחד מוכן לשלם כדי לשמור על שלמות המשפחה או לחילופין, על פירוקה.  

ספר מלא כנות, אומץ, כאב, חמלה. מומלץ בחום!

 

 

* וסבתא שלי היתה אומרת- מה זה אושר בכלל?

 

 

 

לדף הרשומה

ומי יודע מתי תשוב

הקטנה טרם שבה. זה לא שהלכה לאיבוד חלילה אלא שנשאבה אל תוך חיי חברה תוססים, מהזן הכולל מסיבת פיג'מות ושיחת טלפון לקונית מהסוג של- כן, לא, ביי!

ואני כאן, מדברת אל לבי המתגעגע, מזכירה לו שעברו רק 12 שעות מאז ניפגשנו לאחרונה ובכל מיקרה היא נמצאת בסך הכל כשני רחובות מכאן. ולא, לא בא בחשבון לנסות להציץ עליהן מעבר לגדר. גם לא במסווה של הליכת בוקר קלילה. כן, הקטנה שלי מתחילה לגדול, להצמיח זוג כנפיים משלה. כנפיים זוהרות, מלאות הבטחה. זה היה צפוי. זאת אשמתי שאני מופתעת. אבל זה עדיין מוקדם לי מדיי, רוצה עוד קצת מריח הילדותיות המתוק. להרגיש אותה לצדי וכן, אפילו להתעצבן על ה"אממממממא" הצורמני, הדורש, תובעני. עכשיו שאני חושבת עליו באמת ירדה תדירותו. האם זה סימן לחינוך המעולה שלי? כן, תנו לי להחזיק באשלייה הזאת רק עוד מעט. המחשבה שהיא פשוט צריכה אותי הרבה פחות לא ממש מנחמת אותי כרגע.

הקטנה שלי מבלה עם חברותיה, היא נהנית ממקומה ביניהן, מזהה נקודות ורגעים ויודעת להתמודד. היא פוסעת בבטחון מחוץ לחממה הביתית, לא נבהלת בקלות. ורק לי מתחשק למשוך, ולו רק לנסיון, בחוטי המשי השקופים הקושרים בינינו, רק להזכיר לה שאני כאן, תמיד כאן לכל מיקרה. והיא מחייכת אליי וממשיכה ללכת. החברות מחכות לה.

לדף הרשומה

עד סוף העולם ועוד קצת

יש מראות, מין רגעים כאלה, שגורמים לי להתמסר מבלי לעצום עיניים. הדמיון מתחבר לתמונה הנשקפת ובין רגע אני לגמרי במקום אחר. תוסיפו לזה קורטוב עייפות ושמץ של התייבשות לאחר עמידה ממושכת בשמש הקופחת ואולי תבינו. נסיעה תמימה בדרך הביתה לאחר יום מלא התרחשויות ופתאם כדור האש הזה, בקצה הכביש(טוב, נו, השמש, שקיעה, לא התכוונתי להבהיל אתכם) וכולי עירנות, בבת אחת(ברור שלא אני נהגתי. עכשיו אתם מבינים למה ממש לא כדאי שאנהג..), צופה בסוף ובהתחלה, בשלל האפשרויות הפרושות בפנינו, כמו מרבד רך ומזמין, הזדמנויות שעינינו טחות מלראות, מסונוורות מחילופי הצבעים ברמזור בצומת העמוס, רעש המנועים, הצופרים, מוסיקת החיים. רגע של איזון משני עברי הכביש, שקיעה ועלייה, אור השמש ואור הירח ובתווך אני, מוקסמת מכל זה, מהטריוויאליות, מהחזרתיות השיגרתית, מהקיום, מהיקום. מהנס היומי הזה.

ואז איתות שמאלה והדרך בולעת את הרגע ואלטון ג'ון שר לו בלדה מלטפת וחדשות ותיכף הכלים בכיור.

 

 

חג שמח!

 

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ספרותי1 אלא אם צויין אחרת