00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

איך מלכת היופי של ירושלים, נערה בחולצה כחולה, הגיעה לבית הסודות?

לא קל היה לי להיעדר אך גם לא פשוט לחזור.

נידמה שמשהו במילים קצת קהה, מקשה למצוא נקודת אחיזה. אבל אני, עקשנית אני, מסרבת להרפות, לשה אותן כמו היו גוש פלסטלינה, יוצקת מהן לתוך תבניות בתקווה שיתאימו למידתי.

ובתוך הימים החולפים, רצף של ספרי מקור מצא דרכו אליי. בקריאה יש תקופות כאלה של רצפים- ספרים של אותו כותב/ת, באותו נושא, מאותו מקום גיאוגרפי ועוד. לעתים זה עניין של אופנה, של הפצה מרוכזת, של עלייה על גל מכירות מוצלח כמו בתקופת המותחנים השוודים/דנים, לפעמים עניין של בחירה, של סקרנות, של רצון לשחזר הנאה מסויימת, בתקווה שלא תכזיב. הפעם הם נידחקו אליי, שלושת הספרים המדוברים, לאחר המתנה לא קצרה על המדף לתורם, מבלי להיות מודעת מראש לנקודות המבט המגוונת שהם יביאו אליי ביחס לאותו הנושא. בכל זאת הייתי עסוקה בכמה שאלות קיומיות ששאבו את כולי וכל שחיפשתי היה מפלט לרגע.

כעולה חדשה וותיקה מאד-מאד, נושא ההגירה מושך ומסקרן אותי במיוחד. שאלת ההשתלבות, השייכות, ההלימה בין "העולם הישן" לעולם המתחדש, הנברא תוך כדי. סוגיות הציונות והיהדות, האני החדש, דור הצברים המשפחתי, הקשר אל העבר ועוד. וכאן זכיתי למנה עמוסה, צבעונית, משלימה, בין מזרח למערב, בין קסם העבר לשגרת המציאות, מנהגים שפסו מן העולם, מנהגים שנשמרו ואפילו כאלה שקמו לתחייה מחודשת מתוך צורך באותו קשר עם השורשים האבודים, לאחר שהניתוק החד מהם לא הביא מזור לנפש החפצה. וכמובן הסביבה החברתית-תרבותית-לאומית-כלכלית, הישראליות והקושי שלה לראות בתושבים החדשים באמת שווים, אחאים לאותה אזרחות אחידה.

לא חייבים לקרא ברצף, גם לא לפי סדר קבוע מראש, אבל ממליצה בחום לקרא את שלושתם-

* מלכת היופי של ירושלים מאת שרית ישי-לוי

*בית הסודות מאת מיכל חזון

* נערה בחולצה כחולה מאת גבריאל בן-שמחון

 

קריאה נעימה!

ושבוע טוב.

ולמי שטרם ביקר-

www.piskaot.com  (כי להתפרנס צריך...)

לדף הרשומה

תארו לכם, לפחות תנסו

תארו לכם מצב כזה שבו אתם נורא רוצים לשתף אבל זה לא ממש אפשרי.

אתם רוצים הנהונים של הבנה אבל לא מסוגלים להתמודד עם התגובות.

שמחים לתשומת הלב אבל יש סיכוי טוב שהסבלנות שלכם לא תעמוד במבחן. תארו לכם מצב שבו אתם מאד רוצים לקחת חלק, לשמור על המקום שלכם אבל אין סיכוי שתצליחו להתעדכן, אין לכם לא זמן ולא קשב זמינים, למרות הכוונות הטובות. 

אז מה אני בעצם אומרת? צר לי שבזמן הקרוב לא אוכל לקחת חלק פעיל כהרגלי בעולמכם. עולמי, מסיבות מורכבות, צר מלהכיל דבר חוץ מאשר את עצמו, כרגע(ולא, הוא לא עומד בפני השמדה עצמית רגע אחרי שתסיימו לקרא את המסר, עדיין לא...). בפינה כלשהי אני ממש מקווה שתשימו לב להיעדרי, גם אם זמני. כמה טוב לדעת שאנו חסרים למישהו, אי שם...אבל אל תדאגו- הכל יהיה בסדר ואשתדל להגיח בקרוב, גם אם לפרקי זמן קצרים. יש לי רשימה של ספרים וסרטים כך שיש למה לצפות. מתנצלת על ה"מסתוריות", זה לא היה לגמרי מכוון אבל מתאים לי.  

לימים טובים...

ושיר מקסים של זמרת אהובה, ככה, לדרך...

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מוסיקת נשמה

31/10/2014

ישבתי לכתוב, דוחסת מילים לתוך טווח הזמן הקצוב. כולי נתונה למקצב, מסרבת להסחות המפתות, נוצצות באור יקרות, המקיפות אותי. לא טלפונים, ענייני בית שוטפים, אפילו שקלתי בדעתי לסגור את החלון.

אבל אז עלה בי רעיון. מוסיקה. מזמן לא שמתי לי מוסיקה, ללוות כך את הלך רוחי. מוסיקה ממקדת, נוגעת בנימים. מוסיקה כזאת חייבת להיות תוסף מבטיח לריכוז המתערער שלי.

אז שמתי. רק ששכחתי שמבחינתי, מוסיקת נעוריי היא מוסיקה הזועקת למרחקים, המבקשת מקומות אחרים, מנחמת ברגעים שהרבה דברים ניראו בלתי אפשריים, מוסיקה שיש להאזין אליה בכוונה גדולה, בפול ווליום(בחיי שבאחד הימים ראיתי את סבתי תולה כביסה ומניעה את גופה לפי הקצב, אותו הכירה בעל פה, ואחרי שהתייאשה סופית מלבקש שאנמיך), כמו תפילה שנכתבה בידי זרים אך כל מילה חרוטה בעור. הימים ההם איבדו זה מכבר מבהירותם, טושטשו קלות בידי סימני הזמן. אז איזו סכנה כבר יכולה לארוב לי ממוסיקה כזאת, שבטח אבד עליה הקלח בקריאה למישהו, כלשהו שישמע, חשבתי לעצמי בתמימות. הרי כבר מזמן יש לי קול משל עצמי, נישא ורם.

הו, כמה שטעיתי. מין התו הראשון נזקקתי לטישו. אין צורך לומר ששום מילה נוספת לא נכתבה שם(טוב, מיהרתי לכאן, לשתף. חוויה כזאת לא ראוי לשמור לעצמי בלבד). דברים רבים התעוררו בי, קמו לתחייה, מחשבות נוגות לרוב, סיכומי ביניים וכאלה שהגיעו אל קיצם. מה שמוסיקה מסוגלת לעשות לנפש, לשחרר ולכווץ, לרגש. לזעזע, במובן הטוב של המילה. לנער. להזכיר.

לכל אחד המוסיקה שלו, הסגנון. גם לי יש מגוון רחב, שליווה אותי ברגעים שונים. לא תמיד יש הקשר הגיוני, ישיר, מתבקש, בין הצליל להשפעתו. לעתים יש בכך משהו לא צפוי, מפתיע. חידתי. לעתים הקסם פג, לא עומד בפני פגעי הזמן. לעתים הוא שב במלוא כוחו. מזמן לא יצא לי לשבת לצלילי מוסיקה, כך סתם, באמצע היום, כמו אז, בימים שבהם הטחתי את תיק בית הספר אל קצה החדר והמוסיקה היתה מפלט, חיבוק. אז הנה, מגלה לכם עוד טפח ומביאה דוגמית. מחר יום חדש!

 

 

 

לדף הרשומה

עליזה

לכל אחד יש הרגלי צפייה שונים, המתחברים לצרכים שונים, לשעות שונות של היום. בבוקר, עם הקפה הראשון, בעוד הבית מתארגן לעוד יום שגרתי, אני מכוונת אל תוכנית הבוקר על מנת להתעדכן בנעשה מחוץ לחלוני. בערב, אני מעדיפה לעקוב אחר סדרות בהמשכים, רצוי באנגלית, אפשר גם כאלה הלוקות בטפשת מוחלטת, מודעת או לא, רק כדי לנקות את הראש ולתת לקשב המפוצל שלי מעט מנוחה. בסופישבוע אני מעדיפה סרטים, קערה של פופקורן(לא במיקרוגל! בסיר הקטן, כמו של פעם...) או אדממה, שתייה וקצת "דברים טובים"(אגוזים, שקדים ועוד) בהישג יד, להמנע מכל מאמץ מיותר ומכל תירוץ להפסיק את הרצף(מי שבעד ביטול ההפסקות בקולנוע- שירים יד!).

אבל, וכאן בא וידוי קטן, אם יש משהו שגיליתי בשנים האחרונות זו ההתמסרות לסרטי תעודה- לא הריאליטי המבויים וחסר השליטה שפרץ אלינו בכל החזיתות כמעט אלא התבוננות בנושא המצולם מבעד לעיני הבמאי הסקרניות, החודרות, השואלות וכן, לעתים מחטטות ולא מאפשרות התחמקות. נכון שגם כאן יש התערבות של עריכה, נכון שגם כאן לנושא אין שליטה על המוצר המוגמר אבל זו ההרפתקאה האמיתית, לאפשר לבמאי להציג את הסיפור, לסמוך עליו, להתעמת עם התוצר הסופי, לטוב ולרע.

אני תמיד מתעכבת על ערוץ 8(הוט), קודם כל. סרט תעודי טוב יסחרר את כל הסדר המובנה של לו"ז הצפייה שלי. פיסת חיים שתרגש, תעצבן, תעורר לשאול שאלות או תחמול עלינו במתן תשובות גם לשאלות שלא נשאלו, לשאלות שנותרות פתוחות הקשורות אלינו, לצופים, להשלכות שיש לדברים עלינו, גובר על הכל. סיפור טוב. כך התוודעתי לעבודתו של תומר היימן ששידורים חוזרים של הסדרה "משפחות" שלו מוקרנים בימים אלה בערוץ. משהו ביצירתו, במעורבות של המצלמה שלו, שהיא חלק בלתי ניפרד ממנו, סיקרן אותי מאד. ולכן כלכך התרגשתי להגיע אתמול להקרנה של סרטו החדש-ישן, "עליזה" בסינמטק ירושלים. הדואליות הזאת של עליזה רוזן, שבקבלת העין הנוספת, העוקבת בכל זמן נתון, לא מאפשרת להתחמק לרגע, קולטת כל קמט במראה ובנשמה, מרתקת. יד אחת מחבקת, שמחה על תשומת הלב, על ההכרה, ההוקרה, האוזן הקשבת, הנוכחות בזמן שהיד השנייה הודפת, מסתירה, מסמיקה, מתחרטת, חוזרת בה. עליזה רוזן מתגלה כאישיות נוגעת ללב, שחקנית וזמרת בחסד. בסוף הסרט נותרתי עם תחושה של "עוד" והמיפגש שלה עם הקהל, בהנחייתו של ברק היימן היה תוספת נפלאה ומתבקשת. התאפקתי לא לחבק אותה, שלא תבהל. אבל לרגע החלפנו חיוכים והניצוץ בעיניה היה שווה הכל.

מומלץ בחום! הקרנות קרובות: בשבת בירושלים, יום רביעי בסינמטק תל אביב

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

מסימני הגשם הראשון

 

 

מסימני הגשם הראשון

 

 

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ספרותי1 אלא אם צויין אחרת