00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תוכנית כבקשתך

להכריז על תוכניות זה בעיניי כמו להתמסר לסיכומים. משהו כמעט לא טבעי, יצירת סכר מאולתר לעצירת סחף המציאות. ומצד שני, למרות החידוד הידוע על האדם המתכנן והאל הצוחק יש משהו בצורך לייחל, לשאוף, לאתגר את עצמנו לפעולה. משהו באמירה של הדברים בקול רם או בכתיבתם יוצרת סוג של מחוייבות. הנה, זה יצא לעולם ואי אפשר עוד להסתתר. מוטב לחתור להגשמה מ ע כ ש י ו, מאשר לבזבז אנרגיות על הדחקה גורפת או סימון גדרות והגדרות. הקריאה להגשים חלומות מביאה אותנו להתמודד חזיתית עם הפחד, חוסר הבטחון, הדחיינות או כל גורם אחר שדוחק אותנו לפינה, מוריד אותנו מראש מהזירה, גורם לנו לוותר, לתת את התור למישהו אחר, להמשיך לקוות שזמננו עוד יגיע...עד שמבינים שמאוחר מדיי. ואז התהייה, התסכול, סך השאלות העולה על סך התשובות ילוו אותנו תמיד, שומרים על מרחק בטוח, מגיבים אלינו בצינה בעת שניפנה אליהם בקול. מתכחשים להכרות המוקדמת בינינו, כי האכזבה כבדה מדיי.  

אבל מה באמת הייתי מייחלת לעצמי? קודם כל אני מחליטה לא להיות מקורית. כן, זה נשמע כמעט מגוחך אבל בהחלטה מודעת לא לרחף גבוה מדיי אני הופכת את המטרות לישימות, מעשיות. מפרגנת לעצמי אפשרות.

הכל התחיל מדבר קטן, הכי יומיומי מבחינתי- קריאה. ובאופן ממוקד- לסיים לקרא את מובי דיק. מודה, כבר שנים אני מתמודדת עמו. מהרגע שהסימניה נפלה לי בטעות לא הצלחתי לשחזר את המקום המדוייק שבו ניפרדנו ומשם הייאוש היה גדול. קר שם, וחשוך, ורטוב, ומלוח, וסוער, עמוד אחר עמוד, כל כך הרבה עמודים...לא לסובלים ממחלת ים. השנה אתחיל ואסיים. למה? כי משהו שם לא נותן לי מנוח. כאילו שאם אצליח לצלוח אותו אצליח לשחרר משהו בתודעה. לכו תבינו מה עובר לתולעת ספרים כמוני בראש, ועוד כזאת שהכתיבה היא המשך ישיר לשאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה.

וטיול. בחו"ל. חייבת איזה טיול. מזמן לא יצא. תמיד היו עכבות, תירוצים מוצקים, סיבות מוצדקות. עניינים כלכללים, עניינים קיומיים. הרבה עניינים. אבל תמיד היו ותמיד יהיו עניינים. אולי הגיע הזמן להשאיר כמה הם מאחור ולקחת אותי צעד אחד גדול קדימה.

לרקוד. תמיד אהבתי לרקוד. עדיין רוקדת, תוך כדי, בסלון ביתי. אולי לרקוד בתנועות רחבות יותר, במסגרת כלשהי. בעודי כותבת זאת גופי מגיב בתנועות תודה עמוקות.

להנחות קבוצות, להדריך, לגשר. להמשיך לכתוב.

זוהי בהחלט רק טיוטה ספונטנית. זרמתי עם האסוסיאציה הראשונה שהתעוררה בי. מתעקשת לא להיות מקורית. לפעמים מספיק להיות, מתוך מודעות שלמה לרגע.  

לדף הרשומה

בעלת הבית

נעה ידלין

זמורה ביתן

2013

335 עמודים

 

בעלת הבית, זאת האומרת את המילה האחרונה, שעל פיה ישק דבר, צרור מפתחות אימתני תלוי לה מחגורתה, מאפשר לה כניסה לכל דלת, סודית ככל שתהיה. הכל גלוי בפניה. נוכחותה מורגשת בכל גם כשאינה נוכחת, רוחה מרחפת מעל גם במרחקים. כולם מאומנים לפעול בדרכה מבלי להיות מודעים לכך, מרופדים בתחושת שובע ורוגע ואין דאגות כי כשבעלת הבית בשטח...לאלישבע ובן-עמי פוגל שלושה ילדים. משפחה מוצלחת, משכילה, בעלת הישגים אישיים, נכסים. חיים טובים שנרכשו בעמל רב, יומיומי. קשרי המשפחה טובים, דחוקים אל תוך תבנית של ארוחות קבועות, מיפגשים מתוזמנים, שיחות טלפון שמסומנות ב-וי על הלוח כעוד מטרה שבועית שהושגה. וכמו בכל סיפור טוב, ברגע אחד של טלטלה מסתבר ששום דבר הוא לא בדיוק כפי שהוא ניראה והשינוי, שלעתים ניראה כמו סדקים קלים, אולי מוארים בתאורה אחרת, דברים קטנים שזר לא יבחין בהם ואפילו בני המשפחה אינם מסוגלים לשים את האצבע על התזוזה הקטנה, המזערית בלוחות התת קרקעיים של החיים בבית ילדותם, משפיע על כולם. כעת על כל אחד מהם לכוון את עצמו מחדש, לחפש כלים אחרים, דרכים אחרות להתמודד עם המציאות הזאת שתמונתה נעכרה.

נעה ידלין מביאה את הסיפור מפיו של אסא, הבן האמצעי, בין אביטל ואמוץ, אקדמאי מתוסכל שלמרות התחזיות האופטימיות לגבי הישגיו לא מצליח להתברג אל משרה נחשקת במרכז נחשב. לאט לאט הוא נאלץ לצאת מתוך עצמו, מתוך עורו, מנקודת המבט הפאסיבית, המקבלת, הילדותית, זאת שאינה שואלת שאלות, בטח שלא בקול רם. שבוחן עצמו מול אחיו ואחותו כדי להרגיש, כדי לאפשר לבועה שלו להתרחב מעט. שעדיין מחכה לאישור מאמו, גם בשנות הארבעים המתקדמות שלו, גם בהיותו גרוש ואבא לילדה. מחכה. כמוהו גם בן-עמי משמש כתפאורת רקע, שתיקתו רועמת ומתריסה אך אין שומע. גם הוא התרגל להמתין לשקשוק המפתחות. ואביבה, אמה של אלישבע, שקוראת לאמת בשמה, לא מתרשמת מהצבעוניות והתארים שאחרים מתעקשים להצמיד לה, לאמת. וכמובן, שאלת השאלות- האם אלישבע לקחה את הכסף ממרכז הירש או לא? ובעצם, במהלך הקריאה יסתבר שזאת לאו דווקא ה-שאלה אלא כל סוגיות מערכות היחסים, בין אמהות וגם אבות לילדים, נשים לגברים, העקרונות בהם מתהדרים, תפיסת האני, וכוחם של כסף וקשרים. כוחה של העיתונות והטלויזיה. אי אפשר בלי טלויזיה, בלי איזו תוכנית ריאליטי שתתעקש שהיא בסך הכל מראה מעל הקיר.

סיפור מרתק, כתוב נפלא. מומלץ בחום!(זוכה פרס "ספיר" לספרות)

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

במקום סיכום שנה- תובנות והרהורים

 

קחו בשתי ידיים כל חיבוק שמוגש לכם. אף פעם אי אפשר לדעת מתי תזדקקו לו במיוחד, בשעת חירום, ברגע של חולשה. טוב שיהיה, במאגר.

כך גם לגבי מילים טובות, מחזקות. תגרפו מלוא חופניים. תדאגו להן לבית חם. עודפים תמיד אפשר להעביר הלאה.

תנהלו תקשורת פתוחה, בטוחה, זורמת עם הסובבים אתכם, עם בני המשפחה והילדים. תחזיקו אוזן נוספת, אם צריך, להקשבה. ותקוו, בכל לב שלא יגיע הרגע אבל אם יגיע, אותו הרגע שבו צריך להושיב את הילדים, אוי, להושיב את הילדים ולספר להם, לשתף אותם, הרגע הארור שבו, בברור, ולא משנה כמה ידכם רכה ואמינה ומלאת חום ואמונה, הרגע שבו נחתך לעד, אבל הפעם באמת, חבל הטבור, חוט המשי של  התמימות, הכבל הנושא עליו את האושר של ימי התום והילדות, ולא חשוב בני כמה הם ולא חשוב מה היא בדיוק אותה הבשורה, מספיק שתהה מהסוג שאחריה אין דרך חזרה, רק אפלה עוטפת הכל וקולכם מוביל אותם, את הילדים האבודים בחזרה אל חוף מבטחים כצופר ערפל לחיבוק גדול והבטחה, יהיה מה שיהיה, תזכרו. אתם מסוגלים. יום ועוד יום ובסוף משהו טוב חייב להיות. כי חיבוק ומילה ומשפחה וילדים וחברים טובים. זה מסכם את הכל.

כל חבילת הקלישאות כולה.

 

 

 

 

לדף הרשומה

במזל סרטן

"המחלה", זאת שאין לומר את שמה, כמו בפולחן כישוף עתיק, דפקה על דלתנו.

התאפקתי מלשתף. שיתפתי באיפוק. המילים שלי הצטברו עד שביקשו פורקן. לא אלאה אתכם בתיאורים, בנפילת איברים פנימיים(שחיים שלמים אפשר לעבור מבלי לעשות עמם היכרות אישית) בקרב הגדול, בנצחונות קטנים(טוב, אולי בזה אספר, בהמשך.) של הגוף והנפש. זאת לא המחלה שלי. אני רק משקיפה מהצד, גם בזמן ששתי ידיי מנפנפות בחרב בעצמן. הרי היא לא מתקיימת אצלי, בתוכי, כגוף זר הנובט באלימות, לא רצוי, לא אהוב, מוטציה מוקצית.

לכל משפחה כלי נשק נבחרים, ליכולת להתמודד במצבים המגוונים שהחיים ממטירים עלינו, כמו בודקים עירנות ושיתוף פעולה.

יש כאלה הבוחרים באמונה, מכל סוג.

יש המבקשים מזור אצל מרפאים שונים.

יש את אלה שמנהלים שיחות משפחתיות מורכבות. יש את החזקים, יש את הנשברים. יש את אלה שיוצאים מחוזקים.

אצלנו זה חוש ההומור- אכזרי, אפל, נוקב. מטורף. כזה שמאפשר לכל החומציות הפנימית לצאת, לנקז את מורסת הפחד, הכעס, חוסר הצדק שבכל זה. שפה סודית של מופרעות שרק אלה שראו לא מעט יכולים להתהדר בה. שמאפשרת לפרוץ בצחוק משחרר, מטלטל, במצבים שרק אנחנו מסוגלים להם, כדי לאסוף את עצמנו רגע אחרי, מנגבים דמעות צחוק דביקות וממשיכים הלאה. רגע אחרי הודעה של רופא. רגע אחרי התבוננות מעמיקה בתמונת אולטראסאונד. ליד הקפה בקפטיריה. בינינו הכל הולך. או כמו שהקטנה אומרת, נבונה כל כך ביחס לגילה: הדמעות של הצחוק נותנות לבכי להתערבב. שפה שמזעזעת את כל מי שלא חולק אותה, לא הולמת, לא עושה חשבון, בכלל.  

זו לא רשומה על סרטן. הוא לא שלי לספר בו. אני רק מלווה אותו מקרוב, צמוד, שמה עליו עין. אנשים לא מסוגלים לשמוע את המילה הזאת. הם מחווירים. נותרים בלי מלים. יותר מדיי חולים בה יש. כמו רולטה רוסית. אני מוצאת את עצמי מנחמת, מסבירה, מעודדת. נותנת תקווה. מאגרים עצומים נובעים בי ואני מודעת לצורך לחלק את משאביי בתבונה. כולם חוקרים ודומעים ודורשים ומתרגשים ומזדעזעים. מעטים נזכרים גם לשאול לשלומי. זה בסדר, אני הרי נשמעת כל כך יציבה שזה מפחיד אפילו אותי. אני המדריכה הראשית בסיור המודרך בסבך הזה אליו נקלענו. אני טובה בלשמור על התורן יציב, למנוע טלטלות מיותרות נוספות. ואולי אני התורן. או המפרש. ואולי הגלים או בטן האונייה. המטאפורה קצת הלכה לי לאיבוד. אולי הדבק. ואולי הכל, קצת מכל דבר. 

זאת לא רשומה ראשונה מתוך סדרה. אבל בהחלט יש סיכוי שאשוב לספר בנושא. יש לנו זמן. ויש סיכוי שדברים שארשה לעצמי לכתוב בהמשך יראו צורמים למי מכם, חסרי רגישות אולי. זה בסדר. אתם לא חייבים לקרא, בטח לא להעלב. כאמור, כל אחד ומנגנון ההתמודדות שלו. שלי זה המילים ולפעמים הן צפויות לקבל חיים משל עצמן. או כמו שהרופא אמר לקירח בזמן לחיצת יד מעודדת ליד הדלת- לפחות אובדן שיער לא יטריד אותך 

לדף הרשומה

אבי ואמי

 

אני אוהבת את כתיבתו של אהרון אפלפלד. אין זה סוד. התיאורים שלו תמיד מדוייקים, נוגעים, חודרים, מרגשים. בכל אחד מספריו הוא פותח צוהר אל תוך נשמתו, חולק ברוחב לב בזכרונותיו, טעמי הילדות בעיר, בהרים ולצד הנהר, מקים לתחייה חיים עשירים ומלאים שהיו ונמחקו מעל פני האדמה. הוא מקשר אותנו, קוראיו, אל החיים ההם, טרום נאציות רצחנית, אל דמות היהודי החדש שהאמין שהוא הצליח להטמע אל תוך ארצו, הפך לחלק ממנה, מודרני, שכלתני, נהנתני, רחב אופקים לצד שומרי המסורת והגחלת, האמונה, הלבוש ואיך בסופו של דבר כולם מצאו את עצמם נשאבים אל תוך גורל שאינו מבדיל ביניהם ולא חשוב כמה מאמץ הושקע בנסיון התבדלות.

בספר זה, אבי ואמי, ניתן למצוא מעין סיכום למעיין השופע כל השנים, לנופי הילדות, ליחסים המורכבים שבין הוריו, להיותו בן יחיד, לחיים הבורגניים, המהוגנים, השלווים שלא היוו מגן מפני נחת זרועם של בריוני הכיתה. השנאה העצמית המסורתית, היהודיות המסתורית הזאת, הנישאת כאות קין, המכריזה על מוצאו של האדם עוד בטרם פצה פיו, הדעות הקדומות הן של הפרט עצמו והן של הסביבה, נמיכות הקומה, הרכנת הראש, הענישה העצמית, באות לידי ביטוי ותאור באמצעות ההתבוננות בהרגלי הנופשים, יהודים כולם, על גדת הפרוט כשסביבם אכרים אוקראיינים המספקים שרותים שונים, מתוך טינה שלעולם אינה נרדמת.

קיץ אחרון על גדת הנהר. השוני, ההבדל בין תפיסות החיים של ההורים, בין הרציונל והמדע לבין האמונה, צפיות ההורים מהם, צפיותיהם ממנו, הקשרים הסבוכים ביניהם, הקשרים המיוחדים של כל אחד מהם עם ארווין הילד, הרגיש, הסופג הכל- מראות, טעמים, ריחות, אנשים שונים על מאפייניהם הייחודים, קטעי שיחה, מלים, כאילו ידע שעוד יצטרך לכל אלה, כדי להמשיך ולספר, הלאה, עד אינסוף.

קיץ אחרון, ולאחריו הגיהנום פתח את שעריו.

 

אבי ואמי,

הוצאת זמורה ביתן

269 עמודים

2014

 

 

*וסבתא שלי היתה אומרת-

פעם ידעו לחיות, באמת...

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ספרותי1 אלא אם צויין אחרת