00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ואם היו אומרים לך

גלית דיסטל אטבריאן

הוצאת זמורה-ביתן

543 עמודים

2009

 

ואם היו אומרים לך לאבד יד או רגל בתמורה לעושר ואושר ואם היו אומרים לך...כמה מצמרר כעת משחק הילדות ההוא, בזמן השיא של החיים, אחרי שעשית את כל הבחירות הנכונות, הטובות, המקובלות, אילו היו אומרים לך שלמרות הכל יוולד לך ילד מפגר, לא בסדר, לא בוכה, מין טוביה כזה שכלל לא משנה לו יום או לילה, את או מישהו אחר. אילו היו אומרים לך שהכל עלול להתנפץ ברגע, באקראיות, בתגלית עצומה של כוחנו האנושי המוגבל, של חוסר שליטה על השתלשלות העניינים, של חוסר אונים, האם המחשבה על כך היתה משנה במשהו? לענבל ודרור ילדה נפלאה, רוני שמה וחיים טובים בחסות הקהילה הישראלית באתונה. אבל כששאול נולד העולם מתהפך. כל החשבונות, כל משא ומתן שענבל ניהלה עם אלי האסונות עד אותו הרגע, מאפשרת לעצמה לנשום עמוק תוך כדי תיאור גרפי יומי של כל מה שעלול להשתבש, במחשבה שכך, כשהיא מודעת ומוכנה, ידה תהיה על העליונה כשהאסון יתפרץ לביתה, כי מין הראוי שלפחות אסון אחד יתפרץ בעד כל דלת, למען האיזון האנושי, כל השיח היומי הזה מתגלה כחסר משמעות, חסר משקל. האסון אינו מתחשב בנימוסי המקום ואינו נכנע לתכתיבי העדפה ונוחיות. גם לא ניתן לפתות אותו בסחר חליפין. הוא אינו מתרשם כלל מנסיונותיה הכושלים לתקשר עמו. ואת עבודתו הוא עושה נאמנה- מצבו של שאול מאלץ את המשפחה לחזור לארץ ולהתמקד בנסיון לאבחן אותו כדי למצוא את הטיפול המתאים ביותר אך המחיר הנדרש עצום. ענבל שוקעת למעין עולם מקביל, מתייסרת בשאלות של אשמה, דורשת הסבר, מחפשת הגיון, בעוד רוני יוצרת לעצמה שגרת חיים שבה היא מתבגרת על פי לוח זמנים מזורז במיוחד. דרור וענבל מתרחקים, נקרעים, מנסים לאמץ את הכלים הרגשיים האישיים על מוגבלותם כדי להתמודד כפי יכולתם עם הבשורה הבלתי נתפסת הזאת שילדם גדל להיות ילד מיוחד ולא במובן הציורי של הביטוי. שקים פרומים של ילדות מודחקת, יחסי הורים וילדיהם שהפכו להורים בעצמם, חשבונות פתוחים, דפוסי התנהגות קבועים כולם מלווים אותם באשר ילכו. ושאול מסתובב בין חדרי אבחון, מטפלים, פסיכיאטרית מהגיהנום, רגע מציץ מתוך עצמו, רגע שוקע אל תוך האין. קשיי התקשורת שלו מבלבלים, לא תואמים להגדרות הפשוטות, היבשות, הכתובות בספרים. ובניגוד למצופה, בניגוד לתפיסה המתבקשת שבה ילד שהוא אחר, לא "רגיל" יקבל את היחס המתאים לו, את הדרך הייחודית על מנת להגיע אליו המערכת מתעקשת להתאים אותו לתבניות הקיימות. להכניס למגרות, לתאים, גם אם מידתם שונה מהנדרש. והבלבול והתסכול הופכים להיות בני בית וכל שנותר הוא להשען על הכוחות היחידים שטרם ברחו, חברות טובות ומשפחה קרובה ועל שאריות של תחושת בטן, של אינטואיציה, של קוד קדמוני.

השפה העשירה והקולחת היא מלכודת מקסימה לקורא התמים ששכח לתומו את חבילת הטישו, מעצור נייר לדמעות החמימות, הפתאומיות שיתקפו חזיתית. חוש ההומור הדק, החכם, מתפתל בין השורות כצמח מטפס ירוק ורענן. כמה עומק, כמה רגישות, כמה טירוף יש בדמויות הנפלאות המתוארות כאן, על פגמיהן וחוכמת החיים שלהן. כמה אמינות בתיאורי חדרי הטיפול, הצוותים השונים, לטוב ולפחות, כי תמיד על כל חבורה של אנשי מקצוע שכבר מזמן שכחו להציץ לתוך נשמת מטופל או הוריו קיימת נשמה טובה שמחזירה את האמון. והבטחתי לעצמי איפוק, כמה שהבטחתי, כותבת ונושכת שפתיים, שומרת לעצמי נקודות השקה, אור וחושך.

מומלץ בחום, כמובן. ויפה שעה אחת קודם.

 

 

 

* וסבתא שלי היתה אומרת- ספר טוב במיוחד כשבוכים איתו, כשמרגישים איתו כל רגע 

 

לדף הרשומה

כאבי גדילה

 

 

 

עם אור ראשון

מתחתי את שריריי

לאט, יוצרת ציורי נוף באופק הסדין

להקל במעט את כאבי הגדילה

של הנפש

 

(*כל הזכויות שמורות לחמדה גילה)

 

לדף הרשומה

המקווה האחרון בסיביר

אשכול נבו

זמורה-ביתן

2013

240 עמודים

 

משה בן-צוק יצר לעצמו חיים חדשים. כילד חוץ בקיבוץ הוא ניסה בכל כוחו לחוש שייך, עטוף, מוגן. הרומן עם אייילת, אשת בנו של מזכיר הקיבוץ, אמנם שרף להם את הלב באהבה יוקדת אך לא היווה את התרופה לבדידות ולריקנות הפנימית שגם הוא וגם היא, ילדה-עם-סיפור-לא-פשוט בנשמתה חשו. משה בן-צוק חוזר בתשובה רק כדי לגלות שהחיפוש שלו רחוק מלהסתיים. יש אנשים כאלה שמתקשים למצוא את החוף האחד להטיל בו עוגן. ככל שהם מוצאים יותר תשובות כך מתרבות השאלות, התהיות וחוסר השקט. משה ואיילת נפרדים, בכאב, מה שמותיר צלקות אצל שניהם. כל אחד פונה לדרכו, מנסה להתאושש, להבנות מחדש, חווה חוויות משלו בתקווה שבסופו של יום הן יעזרו להם לעצב את השקפת עולמם, יביאו אותם לאדמה יציבה, למשפחה, לשורשים. בן צוק משמש כעוזרו של ראש העיר, המקבל עליו פרוייקט מתוקצב של קליטת קבוצת עולים מרוסיה, בתקווה שזאת תהיה התשובה הניצחת לכל צרות העיר, חומר ממנו נוצרות קדנציות עתידיות. אבל כל הסטיגמות כמו גם התקוות שלו מתנפצות כשקבוצת העולים מגיעה אל העיר, או נכון יותר- אל פאתי העיר, אל השכונה הלא מיושבת. בינתיים מתקבלת תרומה נכבדה מנדבן אמריקאי אלמן, ובקשה צנועה בפיו- בנו מקווה בעירכם, עיר הצדיקים, ששם אשת נעוריו יתנשא מעליו כאות וסימן למסירותו(וכנקודת ציון ממנה יוכל להרשות לעצמו להמשיך הלאה, בשנים שעוד נותרו לו, בזרועות מורתו האלמנה לקלרינט).

נעים, קבלן וצפר חובב, מגוייס להקמת המיזם השאפתני אבל המשקפת הנצחית לעיניו מסבכת אותו עם הקב"ט של הבסיס הסודי, זה שכולם יודעים עליו.

קברי צדיקים, חלומות והתגלויות, פוליטיקה פנימית, ענייני הגוף והנפש, עולים חדשים וותיקים, זוגיות ומשפחה, החיפוש אחר האושר, האמת, התובנה האחת, כמו קרקס צבעוני ושופע של מילים היוצרות סיפורים תת קרקעיים הזורמים בלא הרף מתחת לסיפור האחד, הרשמי. מבט המגלה את הגיחוך והזיוף בדרך שבה דברים מתקיימים, מתרחשים, מראית העין שבכל- גם מבחינה שלטונית אך גם מבחינה חברתית, אנושית. קומי אך גם טרגי.

בסך הכל הספר עשיר ומקורי אך משהו בכתיבת היתר, בתיאורים המפרקים את הדמויות עד דק, את תחושותיהן ומחשבותיהן והכוח המניע אותן, כחזרה לתלמיד איטי מעט, לא משאירים מקום לפרשנות אישית, לקצת מסתורין, פחות דיברו אליי. אני אוהבת שהדמויות נשארות קצת לא פתורות, פחות משוייפות, מעדיפה את היהלום הלא גולמי על הנוצץ. אבל זאת אני. תנסו בעצמכם. קריאה נעימה!

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

היום בלוגולדת!

מהו הבלוג בשבילי?

התלבטתי בשאלה מאז אתמול, בזמן שעופר קיבל התראות על רשומות ישנות במסווה של מחשבות טריות והגיע אל הרשומה הראשונה שלי וכך גיליתי שהיום זה היום...

מהו הבלוג בשבילי?

במה חופשית. אין לי ימים קבועים, אין לי תבנית קבועה או כוונות מאד ברורות.

יומן. דימויים, חלומות, הרהורים. סוג של תקשורת עם עצמי ועם כל מי שמוצא בכך עניין.

ספרים. סרטים. סיפורים. הצגות. ארועים. מוסיקה. 

שמחה. פשטות. גילוי. שיתוף.

50 מנויים. אני כותבת קודם כל לעצמי, מזמזמת לי את מנגינת המילים, קובעת את הקצב, המלודיה. אך אין לתאר את ההתרגשות העולה בי בכל פעם שעוד מנוי מצטרף. עוד זוג עיניים, עוד חיוך ואולי דמעה. ועל כך אני מודה באופן אישי, מעל במה זו, לכל אחד מקוראיי הקבועים ושולחת דרישת שלום חמה לכל המבקרים האקראיים.

אמת, כנות. פתיחות

224 רשומות. תמיד טענתי שאני קשקשנית. אבל תודו שאתם אוהבים את זה...

ולמרות התקלות והממשק

חיוך

וקצת רוח שובבות שאף פעם לא מזיקה.

16267 כניסות.

שנתיים. מקום לחזור אליו, חמים, נעים, מקבל  

מקום להשאר בו.

 

 

לדף הרשומה

הסופה הגדולה

 

"אני חייבת לרדת"

"מה קרה? חכי רגע, נו"

"ניראה לי שהיא נתקעה. צריכה לבדוק , נו, איפה המעיל עכשיו?"

"שנייה, אני בא איתך, מה קורה לך?"

"אין זמן, אני למטה"

"אבל לפחות תגידי מה קורה. איזה קור!!"

"האורות דולקים. היא בפנים? אני לא מצליחה לראות."

"דווקא עכשיו השלג הזה, שנייה, איזו רוח!! לא רואים כלום"

"היא באוטו כבר כמה דקות. בקור הזה זה לא ניראה לי סימן טוב"

"שנייה, נו, עוד תחליקי במדרגות..."

"הא, הכל בסדר. היא הצליחה להוריד את כסא הגלגלים במעלית, כבר נכנסה הביתה. נלחצתי לרגע"

"מי זאת? את מכירה אותה בכלל?"

 "לא, רק מהרחוב. נו, תצלם אותי לפני שאני קופאת!!"

"משוגעת,לגמרי משוגעת..."

 

 

(משהו שהייתם עלולים לשמוע אצלנו השבוע...לפורים כבר מתכננים לי תחפושת בדמות "שומרת הגלקסיה"...)

אל תשכחו להתבונן סביב. יש סיכוי שמישהו יודה לכם על עזרתכם

ולא, אין מה להשוות בין תצוגת השלג של השנה שעברה לדבר הלא מחייב שעבר עלינו הפעם. אבל אם זה משך את כולם הביתה, להתחמם יחד בסלון, אין לי טענות...

 

 

 

 

 

 

 


 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ספרותי1 אלא אם צויין אחרת