00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ראיון ברדיו "מכללת אורנים" בתכנית "ינשופים" של רני קרן 22.2.15

http://pod.icast.co.il/6a536bcb-9398-493f-be87-5df18e9e18f5.icast.mp3


יקיריי, הנכם מוזמנים להאזין לתכניתו של רני קרן "ינשופים" ברדיו "אורנים"

שבמהלך השעה הראשונה השתתפתי וסיפרתי עלי,

על "בדרכן - רגבי משעול נשי", על חלוצותיי ועל הווייתי.

ברכת האזנה נעימה!

לדף הרשומה

אל גינת אגוז...

 

"בדרכן - רגבי משעול נשי"

 

מיומנה של טובה קלדס,

מספרת על נשים חלוצות מתקופת ההתיישבות

וימי טרם קום המדינה

 

מבט נשי אביבי

 

ברכת קריאה מענגת!

  

 

ניצנים נראים בארץ,

זמירות הציפורים בגני מפעימות לבבי

וריח הפרחים נישא באוויר,

 

ואלה הם הימים בהם זכרונות ילדותי

מתדפקים על מגירות מחשבותיי:

 

ילדות בגבעתיים

"סדר פסח" קהילתי בחצר ביה"ס (בי"ס גורדון)

שולחנות ערוכים לפי כיתות

ואנחנו, לבושים בבגדי-חגנו ישובים

ועינינו נישאות אל הבמה

שעליה מזמרים ומחוללים הבוגרים:

אל גינת אגוז...

http://www.zemereshet.co.il/FlashPlayer/player.asp?version_id=900

ומאז, כשפעמי האביב מגיעים לארצנו,

שירת הגינה הקסומה הזו – מתנגנת בלבבי.

זכרון התוים, הרוקדים, הסמדר והגפנים -

נושאים אותי הרחק הרחק... אל משעולי נחל וכפרים...

שרה לוי תנאי בצעירותה (אתר: "זמר עברי לגיל הרך")

את מילות השיר הלקוח מתוך "שיר השירים”:

"אל גינת אגוז ירדתי
לראות באיבי הנחל
לראות הפרחה הגפן
הנצו הרימונים.

לכה דודי נצא השדה
נלינה בכפרים
נשכימה לכרמים
נראה אם פרחה הגפן

פיתח הסמדר הנצו רימונים
שם אתן את דודי לך...”

הלחינה שרה לוי תנאי

http://www.zemereshet.co.il/artist.asp?id=103

שרה לוי תנאי (אתר "זמרשת")

 

קוראיי האהובים,

הנכם מוזמנים ליצור עימי קשר גם דרך דף הפייסבוק שלי:

http://www.facebook.com/tovakaldes

 

באם קיבלת את רשומתי זו מקורא/ת אחר/ת

וברצונך לקבלו בעתיד ישירות ממני,

הנך מוזמן/ת לשלוח מייל לכתובתי:

mailto:tovakaldes@gmail.com

 

ברכת חג אביב פורח ופסח שמח!

שלכם, באהבה,

טובה קלדס

 

לדף הרשומה

י"א באדר: לזיכרם של דבורה דרכלר, שרה צ`יזיק וחבריהן

 

"בדרכן - רגבי משעול נשי"

 

מיומנה של טובה קלדס,

מספרת על נשים חלוצות מתקופת ההתיישבות

וימי טרם קום המדינה

 

מבט נשי:

י"א באדר

 

ברכת קריאה מענגת!

  השבוע, מתקיימים בארץ ארועי זיכרון ללוחמי תל -חי.

רבות נכתב ורבות נאמר על:

הקרב,

על יוסף טרומפלדור,

ועל:”אין דבר... טוב למות בעד ארצנו...”

את רשומתי זו אני מקדישה לנשים!

כן...

בקרב הקשה, שהתקיים בתל-חי, השתתפו שלוש לוחמות נועזות...

נשים אמיצות

שנענו לקריאתו של יוסף טרומפלדור,

ועלו צפונה כדי לעזור ליישובים (מטולה, כפר-גלעדי, תל-חי וחמארה)

חצר תל-חי (אתר: גלים)

שאז היו נתונים תחת מיתקפות

של בדואים וערבים שהתמרדו נגד השלטון הצרפתי.

_______________

 

לילה...

השנה היא 1920

1 במרץ

י"א באדר

שנת תר"ף

 

חורף

היה זה חורף קשה מאד

גשמים רבים ועזים ירדו אז בארצנו

במיוחד בהרי הגליל העליון

 

עלטה כבדה מסביב

 

מתל-חי העולה באש, יוצאת בדממה, קבוצת לוחמים.

עייפים, מותשים...

בין הלוחמים, צועדת,

צעירה, כבת 20, נועזת ואמיצה.

יהודית שמה!

יהודית אדלר!

http://www.ahuzatbait.org.il/Index.asp?CategoryID=130&ArticleID=79

עד לפני כמה שעות, יהודית עוד לחמה בחרוף נפש יחד עם חבריה,

מעטים מול רבים.

וכעת, הם מובילים עגלה,

ועליה גופות ששת הרוגי הקרב שהתחולל באותו יום.

בין ההרוגים, שתי נשים...

בשמיכות, נושאים הם את חבריהם הפצועים.

הם בדרכם לכפר-גלעדי.

פוסעים חרש חרש

יריות מדי פעם מגיעות לעברם,

אך יהודית וחבריה ממשיכים בדרכם.

 

היא שולחת מדי פעם את עיניה אל העגלה...

שתי חברות היא איבדה היום בקרב.

דבורה דרכלר ושרה צ`יזיק.

דמעות מנצנצות בעיניה של יהודית.

אחד הלוחמים אוחז בידה בחוזקה. מבקש לעודדה.

 

הוא נזכר איך בקרב, נורתה אש תופת מכל עבר.

יהודית, לחמה במיתחם החצר והשיבה אש מבעד לפיתחי הירי.

השעות חלפו, והקרב נמשך ונמשך,

והלוחמים, חשו בצמא כבד,

לפתע, הם הבחינו ביהודית שנטשה את עמדתה, ללא אומר,

ונדהמו לראותה זוחלת אל מחוץ לחצר כשדלי בידה,

מגיעה אל בריכת הבטון הקטנה שדרכה זרמה אמת המים,

מילאה את הדלי במים,

זחלה חזרה באומץ ובשלווה

מבלי להתייחס לאש הכבדה שנורתה עליה מכל הכיוונים,

והגישה להם מים לרווייה...

 

בחורה אמיצה היא יהודית!

 

עדיין מחזיק הוא בידה ומנסה להעביר לה תחושה של עידוד ושל תקווה.

 

יהודית ממשיכה לצעוד.

מחשבות רבות חולפות בראשה.

 

מהדהדת במוחה צעקתה של דבורה חברתה,

שהייתה בתחילת הקרב, בחדר העלייה, יחד עם שרה ועוד שלושה לוחמים:

"אוסיה! לוקחים לי את האקדוח!

 

ומייד לאחר מכן נשמעה ירייה...

דבורה...

דבורה דרכלר...

איזו בחורה חזקה באופייה ובגופה הייתה !

עלתה לבדה לא"י כשהייתה בת 17 בסך הכל

הצטרפה לקבוצת "השומר" שבתל-עדשים

חתמה על עצומה שהגישו היא ושתי חברותיה

ובה הן דרשו שיוויון מוחלט בין נשים וגברים:

"...אם חברות אנחנו בעבודה היומיומית, נהייה חברות בכל...!

 

כאשר שמעה דבורה על המתיחות בצפון,

פנתה במכתב אל ועד ההגנה בכפר גלעדי ודרשה שיקבלוה.

 

יהודית ממשיכה לצעוד.

יריות.

הפצועים נאנחים...

 

נזכרת בקרב...

ואיך ששמעו לאחר צעקתה של דבורה:

בום...

בחדר העלייה נפל רימון, שהשליכו ערבים מן המדרגות.

שרה נהרגה מייד.

שרה...

שרה צ`יזיק...

עלתה לא"י כשהייתה ילדה,

והתיישבה עם בני משפחתה במושבה מנחמיה,

בת הכפר והטבע...

נשמה באהבה את האדמה, את המרחבים, את השדות,

ואהבה מאד את מלאכות-השדה:

סיקול אבנים, ניכוש עשבים, טיפוח גן-הירק, משתלת פרחים...

כמה שאהבה לכתוב...

כתבה יומן חיים... מכתבים...

כשהייתה תלמידה, נתבקשו בני כיתתה, ע"י המחנך, לכתוב חיבור,

בעקבות נפילת אחד מבני המושבה. כך כתבה:

"רבות הגיתי באלו שמשאלתם ניתנה להם ונפלו על הגנת מושבתם מנחמיה, ובכל פעם אני חוזרת לעצמי: הלוואי יהי גם חלקי עמהם.

 

לאחר שסיימה את לימודיה, הצטרפה לקבוצות של חלוצים,

ונדדה בין המושבות.

כשיצאה מהצפון הקריאה לעזרה, עזבה הכל.

שינתה תכניותיה,

התעקשה להצטרף לשיירת התגבורת.

לא הועילו נסיונותיו של מארגן השיירה "להוריד אותה מן העניין"...

לא הועילו הפצרותיו של אחיה כי תחזור הבייתה.

שרה ניצבה מול כולם נחרצת בהחלטתה להמשיך צפונה.

ובדרך ארוכה, בשבילי רכס הרי נפתלי, מלאת סכנות וקשיים,

הגיעה ביום שבת בצהריים לכפר-גלעדי

ובחרה להצטרף לדבורה שהייתה כבר בתל-חי ולעזור לה.

את יום ראשון הן בילו בעבודה משותפת.

ביום שני – כבר החל הקרב...

 

יהודית וחבריה הלוחמים ממשיכים לצעוד.

הם מגיעים לכפר גלעדי.

הנה ציפורה זייד...

מחכה להם...

היא ניגשת אל העגלה,

מתבוננת בפניה השלווים של חברתה האהובה דבורה,

מלטפת ברוך את שרה, שזרועותיה כאילו חובקות את דבורה...

 

ציפורה ממלמלת:

"דבורה?

את ישנה..."

מנסה לנענע ולזעזע את חברתה.

רוצה לצעוק ולהעיר אותה מתרדמתה הכבדה...

נאנחת...

נוטלת מייד את-חפירה, וקוברת בקבר-אחיות את שתי החברות.

 

שלוש לוחמות השתתפו בקרב תל-חי.

יהודית אדלר, שלאחר הקרב חזרה לבית-הוריה שבת"א.

דבורה דרכלר ושרה צ`יזיק, שנפלו בקרב,

וטמונות בקבר-אחים למרגלות

האריה השואג, עלי גבעה, בין כפר-גלעדי ותל-חי...

http://www.izkor.mod.gov.il/HalalKorot.aspx?id=506600

http://www.izkor.mod.gov.il/HalalKorot.aspx?id=506613

http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=506036

http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=506620

http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=505833

מקורות-מידע:

 

קוראיי האהובים,

הנכם מוזמנים ליצור עימי קשר גם דרך דף הפייסבוק שלי:

http://www.facebook.com/tovakaldes

 

באם קיבלת את רשומתי זו מקורא/ת אחר/ת

וברצונך לקבלו בעתיד ישירות ממני,

הנך מוזמן/ת לשלוח מייל לכתובתי:

mailto:tovakaldes@gmail.com

 

ברכת ימים טובים!

שלכם, באהבה,

טובה קלדס

 

לדף הרשומה

מבט נשי: רבקה צ`יזיק

 

"בדרכן - רגבי משעול נשי"

 

מיומנה של טובה קלדס,

מספרת על נשים חלוצות מתקופת ההתיישבות

וימי טרם קום המדינה

 

מבט נשי:

רבקה צ`יזיק

 

ברכת קריאה מענגת!

 


את שמה של רבקה צ`יזיק פגשתי לראשונה עת אספתי מידע אודות אחותה שרה צ`יזיק, שלחמה עם יוסף טרומפלדור ומגיני תל-חי ב: י"א באדר 1920, ונפלה בקרב.

סיפור חייה הקצרים של רבקה צ`יזיק – היכה בלבבי.

חיכיתי זמן רב לרגע המתאים בו ארגיש מוכנה לכתוב רשומה אודותיה

ולהנציח כאן את זיכרה.

והנה, בימי חורף עתיר גשמים זה, כשהמים בצפון-ארצנו שוצפים וקוצפים,

ומימי נהר הירדן זורמים בחוזקה, מרגיש לבבי כי הגיע הרגע המתאים...

רבקה צ`יזיק, מילותיי הבאות – עבורך ולזיכרך!


בחורף 1918, ישבה שרה צ`יזיק, וכתבה:

שרה צ`יזיק

"הה, מה אחפוץ לראות חיים, אך חיים בהירים: אבל אם שמש האביב תקדר בעדי וחיי הם חשכים ואפלים – לא ארצה בם... שם, סביב כסא אלוהים, בין הנפשות הטהורות, אמצא את נפש אחותי! אשה את רעותה נחבק וננשק!

מי ישווה לנו אז. יומם ולילה נשב ונשפוך שיחותינו, מאושרת אז אהייה...”

 

"אחותי", זוהי רבקה צ`יזיק,

אחותה של שרה שהייתה בוגרת ממנה בארבע שנים.

מיהי רבקה?

 

רבקה צ`יזיק, הרביעית בין 10 ילדי משפחת צ`יזיק, נולדה בשנת 1894, בעיר טומשפול באוקראינה.

בשנת 1905 עלו לא"י אחיה הגדולים ברוך וחנה,

חנה צ`יזיק עם חברותיה בחוות העלמות, עומדת מימין. (ויקיפדיה)

 

ובשנת 1907 עלתה רבקה לא"י עם הוריה שמואל זנוויל  ובריינה ועם שאר אחיה. הם התיישבו בסג`רה.

ב – 1908 הם עברו להתגורר בצריף עץ, במושבה כנרת, בה הם קבלו משק, ובה כבר התגורר האח ברוך צ`יזיק.

רבקה הנבונה, אוהבת הקריאה, שתקנית וצנועה - נחשבה כיפה בבנות צ`יזיק.

בשנת 1908, כשהיא בת 14, עזבה רבקה את בני משפחתה, ועברה ליפו, שם למדה ועבדה בעבודות תחרה וריקמה ב"בית ספר לתחרים" שאותו ניהלה שרה טהון.

שרה טהון מלמדת את בנות ישראל מלאכת ריקמה. (ynet, נדב מן:מפגש גורלי.1912, צילם: ליאו קאהן)

 

ביפו, פגשה רבקה את יוסף חיים ברנר, ומערכת יחסים חמה נרקמה בין שניהם.

רבקה רצתה ללמוד בגימנסיה וחסכה לשם כך מהשכר הזעום אשר הרוויחה.

יוסף חיים ברנר (ויקיפדיה)

ברנר, שראה זאת והבין כי היא לא תצליח להגשים רצונה, הציע לה מכספו (הוא ערך אז את עיתון "הפועל הצעיר") כדי שתוכל לעזוב את מלאכת הריקמה ותלך ללמוד, אך – רבקה סירבה להצעתו והתעקשה להיות עצמאית ולהגשים בכוחות עצמה את שאיפותיה.

את "ליל הסדר" 1910, חגגו רבקה ואחותה חנה יחד עם ברנר בחדרו שביפו.

הן ערכו את שולחן החג, ואליהן הצטרפה גם השחקנית ליזה ורון.

רבקה ישבה ליד ברנר, והיא זו ששרה ושאלה את "מה נשתנה".

ברנר אהבה את רבקה, אך בשל ביישנותו ואופיו הסגור, הוא לא גילה לה את רגשותיו.

 

מספר חודשים לאחר מכן, נודע לרבקה כי מצבם הכלכלי של בני-משפחתה במושבה כנרת הינו קשה ביותר, והיא עזבה את יפו וחזרה (ברגל!) אל בית הוריה שבמושבה כנרת, כדי לעזור להם.

חלוצים מגיעים לעבודתם בחוות כנרת. (ynet, נדב מן: 100 שנה להקמת המושבה כנרת וחוות כנרת)

 

ראשית שנת 1911, הצטרפה רבקה לפועלי "חוות כנרת", כפועלת שכירת יום, בעבודתם הקשה בייבוש הביצות שבמוצא הירדן מהכנרת, ליד "כרך" (תל בית ירח).

הירדן סמוך למוצאו מהכנרת (ויקיפדיה)

 

באחד הימים, נפצעה ברגלה מברזל חלוד.

רבקה התעלמה מפציעתה, המשיכה לעבוד ולבסוף לקתה בהרעלת-דם חמורה.

רבקה הובהלה לטבריה לבית-החולים של המסיון, אך זה כבר היה מאוחר מדי ולאחר 3 ימים – נפטרה רבקה בבית החולים, כשהיא בת 17 בלבד.

בני משפחתה לא היו איתה בימיה האחרונים.

מקום קבורתה – אינו ידוע.

 

באותם ימים, ברנר עצמו היה מאושפז בבית החולים הזה, ומספרים שכאשר שמע על מותה של רבקה, הוא הטיח ראשו בקירות מרוב צער.

חנה צ`יזיק, אחותה של רבקה, כותבת שכאשר היא ואביה פגשו את ברנר:

"הוא לא ניחמנו, לא דיבר על לבנו, הוא רק בכה עמנו. ההתפרצות הייתה עזה עד כדי כך, שאבא היה צריך להשקיטו. אולם, בבכיו זה – בצערו ובכאבו – הרגיענו.”

 

באותה שנה (1911), עברו בני משפחתה להתגורר במלחמיה.

 

ב - 1911, פורסם ספרו של ברנר: “מכאן ומכאן" אותו הקדיש לשניים מיקיריו, וכך נדפס על דף השער:

"את הכי נלבב וטהור בקומץ העלים האלה, אני מניח בדמע על קברי יקיריי וטהוריי הניך פסלוב ורבקה צ`יזיק.”

 

הסופר יוסף חיים ברנר, שהיה קשור ומיודד עם האחיות רבקה, חנה ושרה צ`יזיק, פרסם בתמיכת המשפחה את כתביה ומכתביה של שרה צ`יזיק, לאחר שנפלה בקרב תל-חי.

ב: 2.5.1921 נרצח ברנר ביפו, במאורעות תרפ"א.

(ynet, נדב מן: 100 שנה להקמת כנרת)

משפחת צ`יזיק במפגש חגיגי. זוהי תמונתה האחרונה של שרה צ`יזיק (צולמה כ - 3 חודשים לפני יום הקרב בתל-חי). עומדים (מימין לשמאל): יצחק, חנה ואהרון. יושבים: ברוך, שרה אטקס-צ`יזיק, האב שמואל זנוויל, האם בריינה ושרה.

 

הידעתם?

אפרים צ`יזיק, אחיה של רבקה (השביעי בעשרת האחים),

נפל בחולדה, במאורעות תרפ"ט (1929)

אנדרטת "עבודה והגנה" ביער חולדה, של הפסלת בתיה לישנסקי (ויקיפדיה). 3 הדמויות: שרה ואחיה אפרים צ`יזיק, ובנימין מונטר שלפני שנהרג בקרב תל-חי יחד עם שרה, שהה בחולדה.

 

הזמר והיוצר המוסיקלי שמוליק צ`יזיק,

היה הבן של יצחק צ`יזיק, צעיר האחים של רבקה.

אם תזכרי אותי סיוון

מלים: שמוליק צ`יזיק

לחן: יגאל בשן ושמוליק צ`יזיק

 

 

אהוד יערי, עיתונאי ופרשן לענייני המזרח התיכון, הינו הנכד של מניה,

האחות הבכירה של רבקה צ`יזיק.

 

מקורות-מידע:

 

קוראיי האהובים,

הנכם מוזמנים ליצור עימי קשר גם דרך דף הפייסבוק שלי:

http://www.facebook.com/tovakaldes

 

ברכת ימים טובים!

שלכם, באהבה,

טובה קלדס

לדף הרשומה

מבט נשי: אתי הילסום

 

"בדרכן - רגבי משעול נשי"

 

מיומנה של טובה קלדס,

מספרת על נשים חלוצות מתקופת ההתיישבות

וימי טרם קום המדינה

 

מבט נשי:

אתי הילסום - "השמיים שבתוכי"

 

ברכת קריאה מענגת!

אתי הילסום ואני "נפגשנו" לפני מספר שנים

בחנות-הספרים עת אחזתי

ביומן חייה המרתקים

שיצא לאור כספר: "השמיים שבתוכי".

 

זוכרת שעילעלתי בהתפעמות בין דפי ה"אוצר" שבידיי,

ועיניה הטובות של דמותה הנשית והיפהפיה הביטו אלי מבין מילותיה,

כשהן מלחשות בצינעה על נפשה הייחודית כיאה לפמיניסטית שהקדימה את זמנה.

 

"השמיים שבתוכי" הינו יומן-חיים שכתבה

אתי הילסום, ב – 8 מחברות, ובהן מצוי תיעוד מדהים של שתי שנותיה האחרונות,

החל מ – 9 במרץ 1941 ועד ליום הירצחה באושוויץ ב – 30 בנובמבר 1943,

והיא בת 29.

 

אתי הילסום

1914-1943

le blog de Flog,cultureflog

 

אסתר הילסום נולדה בשנת 1914 בהולנד, למשפחה יהודית מתבוללת.

אתי ושני אחיה, מישה ויאפ, היו אינטליגנטים ומאד מוכשרים.

 

אתי הייתה נערה שנונה ומלאת חיים, שאהבה לקרוא וללמוד פילוסופיה.

 

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה,

החלה אתי ללמוד פסיכולוגיה.

היא עברה להתגורר בדרום אמסטרדאם, קרוב לכיכר המוזיאון, שהייתה הכיכר הראשית באמסטרדאם (בחודשי החורף הוקם בה מסלול החלקה על הקרח),

וקרוב לאולם הקונצרטים ולמוזיאון הממלכתי.

בסוף ינואר, 1941, בערב מוסיקה, שהיה אחד מערבי המוסיקה

בהם ניגן אחיה מישה, הכירה אתי את יוליוס ספיר, אבי "הפסיכוכירולוגיה",

(העוסקת בניתוח קווי כף-היד) שהפך להיות חברה הקרוב ו"מנטור" לחייה.

 

היומן מתחיל ביום ראשון ה- 9 במרץ 1941 :

 

"יום ראשון, 9 במארס. אז זהו זה, קדימה!

רגע מכאיב, בלתי אפשרי כמעט: להפקיד את הנפש העצורה בין שורותיו של גיליון נייר תם וחלק. המחשבות שבראשי הן לעתים כה בהירות וצלולות, הרגשות כה עמוקים; אבל להעלות אותם על הכתב – זה עוד לא עולה בידי. ובעיקר, כך נדמה לי, בגלל רגש הבושה. עצורה מאד, לא מעיזה לחשוף דברים, להניח להם לזרום מתוכי. ובכל זאת אהייה חייבת לעשות זאת, אם אני רוצה שחיי יניבו בסופו של דבר תוצאות מניחות את הדעת ומשביעות רצון...”

 

יומנה של אתי הינו יומן מסע פנימי בתוך נפשה:

 

"יום ראשון, 8 ביוני, 9 וחצי בבקר.

אני חושבת שאעשה את הדברים הבאים: בבוקר, לפני שאתחיל במלאכת היום שלי, אקדיש חצי שעה ל"התבוננות עצמית" : להקשיב למה שקורה בתוכי, ללכת לאיבוד. אפשר גם לקרוא לזה מדיטציה, אבל המילה עדיין מבהילה אותי קצת.

ובעצם, למה לא?

חצי שעה בתוך עצמי. לא די להניע כל בוקר, בחדר-האמבטיה,

את הזרועות והרגליים ושאר השרירים. האדם מורכב מגוף ונפש;

חצי שעה של התעמלות וחצי שעה של מדיטציה

יכולות להוות בסיס איתן לריכוז לכל היום.”

 

אתי כתבה ביומנה בגילוי לב על מחשבותיה כאשה,

על אהבתה ועל חיי המין שלה.

 

"אולי עוד לא הגענו, אנחנו הנשים, לשחרור האמיתי, המהותי.

עדיין איננו בני אדם ממש, עדיין אנחנו המין החלש. עדיין כבולות ולכודות במסורות בנות מאות שנים. עוד עלינו להיוולד כבני אדם, זאת משימתה החשובה של האישה.”

 

בשנים בהן בוצע ברחבי אירופה "הפתרון הסופי", כתבה אתי הילסום היהודייה על יחסיה עם מאהבים וחברים, על מצבי הרוח שלה ועל רגשותיה, על מצב האישה,

על תחושות, על תאוות ועל העולם ההולך ומתערער סביבה.

 

הצל הענק והמאפיל של הכיבוש הנאצי חודר אט אט אל בין דפיה.

כבר באחד מעמודיה הראשונים כותבת אתי:

"יום שבת 14 ביוני, 7 בערב.

ושוב מעצרים, טרור, מחנות ריכוז,

היעלמות שרירותית של אבות, אחיות ואחים.

אנחנו מחפשים את משמעות החיים, ותוהים אם היא קיימת בכלל...

...הכל נראה מאיים כל כך ומבשר רע,

ונוספת לכך גם תחושה עמוקה של חוסר אונים.”

 

לאחר כמה חודשים, כותבת אתי:

"יום רביעי, 25 בפברואר. עכשיו 7 וחצי בבקר. נטלתי את הציפורניים ברגליי ושתיתי כוס קקאו אמיתי של ון-האוטנס ואכלתי פרוסה מרוחה בדבש, והכל עשיתי בהתמסרות. פתחתי את התנ"ך בעיניים עצומות, אבל הוא לא נתן תשובה לבוקר הזה. בעצם זה לא נורא, לא היו לי שאלות, יש בי רק אמון רב והכרת טובה על שהחיים יפים כל כך, ולכן זה רגע היסטורי: לא משום שאני צריכה לגשת עוד מעט עם ס` (יוליוס) לגסטפו, אלא משום שלמרות זאת החיים נראים לי יפים.”

 

"יום שלישי... 9 בערב...

...עכשיו כבר אסור לנו לטייל מחוץ לעיר,

וכל קבוצה עלובה של שניים שלושה עצים נחשבת ליער,

ומייד תולים עליהם שלט: הכניסה ליהודים אסורה.

השלטים האלה הולכים ומתרבים...”

 

"יום שישי...

ועכשיו אומרים שייאסר על יהודים לקנות אצל הירקן,

שהם יהיו חייבים למסור את האופניים שלהם

ואסור יהייה להם לנסוע בחשמלית ולצאת מהבית אחרי 8 בערב.”

 

בעזרת ידידים התקבלה אתי לעבודה

בתור כתבנית באחת ממחלקות מועצת-היהודים,

והתחילה לעבוד ב-15 ביולי 1942,

בערך באותו הזמן שהתחילה אנה פראנק לכתוב את יומנה שלה, באותה העיר, במרחק כמה ק"מ ממנה.

 

במשך שבועיים הלכה אתי יום יום למשרדי המועצה ובחזרה.

היא קראה למקום: “גיהנום".

 

בחודש ההוא נערך המצוד הראשון ברחובות אמסטרדאם, ואתי החליטה להצטרף מרצונה אל היהודים שנתפסו ונשלחו למחנה וסטרבורק (מחנה שהיה במזרח הולנד,

בו ריכזו הנאצים את יהודי הולנד לפני המשלוח לאושוויץ).

היא לא רצתה להתחמק מגורלם של היהודים,

וביקשה לנצל את כוחה להארת חייהם.

 

ביולי 1942 היא הולכת מרצונה למחנה המעבר וסטרבורק,

התחנה האחרונה לפני אושוויץ,

מתוך תחושה שאם יש מקום שהיא צריכה להיות בו ושצריכים אותה בו – זה שם.

היא אורזת בתיק קטן את היומנים וכמה ספרים שתופסים מקום יקר של אוכל.

היא חולה וחלשה אך לגמרי נחושה.

 

אנשים שהיו עם אתי במחנה ושרדו,

מספרים שהייתה "מקור אור" עד לרגע האחרון ממש.

(ויקיפדיה)

 

אתי הפסיקה לכתוב ביומנה בתקופה

שבין 29 ביולי ל-15 לספטמבר.

 

יוליוס מת לאחר מחלה קצרה.

במחברת האחרונה מ-8 המחברות מתארת אתי את מותו.

 

היה לה אישור מיוחד ממועצת היהודים

שאיפשר לה לנסוע פעמים רבות לאמסטרדאם.

בנסיעותיה אלה היא העבירה מכתבים וידיעות מן המחנה לאמסטרדאם

ולקבוצות מחתרת,

ובשובה למחנה הייתה מביאה איתה - תרופות.

בריאותה של אתי הייתה לקוייה,

ובאחד מביקוריה באמסטרדאם אף אושפזה בבית-חולים.

 

החלק האחרון ביומנה נכתב באמסטרדאם,

לאחר החודש הראשון בוסטרבורק.

קהילת המחנה חייתה בפחד, בצל המשלוחים השבועיים לפולין.

ידידיה של אתי באמסטרדאם ניסו לשכנע אותה להסתתר.

אתי סירבה.

 

מתוך התופת של מחנה הריכוז "וסטרבורק" בהולנד

שולחת אתי לחבריה את המלים הבאות:

 

3.7.1943

"...ובכל זאת,בשעות הערב,כשהיום נסוג ומתרחק אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל ומליבי עולה תמיד התחושה ואין מה לעשות,זה פשוט כך,

זה משהו עמוק ובסיסי:החיים נפלאים ונשגבים,

יבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש, ועל כל פשע וכל זוועה

עלינו לענות באהבה וטוב-לב, שהם תוצאה של מאבק פנימי...”

אתי הילסום (ויקיפדיה)

וכך סיימה אתי מכתב אחרון שכתבה באוגוסט 1943:

 

"העוזרים ליד הרכבת חוזרים, טיפין טיפין, פונים אל משכבם.

רואים הרבה פנים תשושים, חיוורים ומיוסרים.

שוב נקטע חלק ממחננו. בשבוע הבא ייעקר חלק נוסף.

את זה אנו חווים כאן כבר יותר משנה, שבוע אחרי שבוע.

נותרנו כאן עם כמה אלפים.

כבר מאה אלף מבני גזענו מהולנד עובדים עבודת פרך תחת שמיים לא מוכרים,

או נרקבים באדמה לא ידועה. איננו יודעים דבר על גורלם.

אולי נדע בקרוב, איש איש בעתו, כי הרי זה יהייה גם גורלנו בעתיד,

אין לי ספק בכך אף לרגע.

אבל אני צריכה עוד לישון שעה קלה.

אני קצת עייפה ומסוחררת.

ואחר כך עלי ללכת למכבסה כדי לאתר מטלית רחצה שאבדה,

אולם קודם אלך לישון מעט.

ובאשר לשאר - גמור עמי לחזור אליכן אחרי כמה נדודים.

לעת עתה -היו שלום, אנשים יקרים.

 

ב- 7 בספטמבר 1943 נשלחו אתי, אביה, אמה ומישה אחיה לפולין.

מחלון הרכבת השליכה אתי גלוייה.

איכרים מצאו אותה ושלחו אותה למענה:

"יצאנו מהמחנה בשירה.

 

בדו"ח הצלב האדום נמסר

שאתי מתה באושוויץ ב- 30 בנובמבר 1943.

המלים האחרונות ביומנה הן:

הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים.”

 

גם הוריה ומישה נרצחו באושוויץ.

אחיה יאפ שרד, אבל בדרכו מהמחנה להולנד – נפטר.

 

מקורות-מידע:

"השמיים שבתוכי – יומנה של אתי הילסום"

ויקיפדיה

"להתעורר באושוויץ" שכתבה גליה עזרן:

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/930/176.html

 

קוראיי האהובים,

הנכם מוזמנים ליצור עימי קשר גם דרך דף הפייסבוק שלי:

http://www.facebook.com/tovakaldes

 

ברכת ימים טובים!

שלכם, באהבה,

טובה קלדס

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רגבי משעול נשי אלא אם צויין אחרת