00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ספינת נדודים

בקצווי הכחול אופקים אבודים,

קורץ המחר לאין סוף יעדים,

הספינה מפליגה מפרשיה נפוחים,

נודדת בדד בימים מלוחים.

 

בשמי סערה עננים מפזזים,

את פני מרטיבים רסיסי נתזים,

בצלעות הספינה הולמים משברים,

ואל נערתי הרהורי מזמרים.

 

את שולי הצוקים הגלים מלחכים,

חופים שוממים באיים נידחים,

ואין מנוחה לספינה יגעה,

רק חזור והפלג אחרי השקיעה.

 

חורקים התרנים מפרשים נאנחים,

שואג הקברניט שורקים מלחים,

להדוף נואשות התקפות שודדים,

לראות עוד שעה בימים מרודים.

 

ירדה נערתי אל החוף בנמל,

ואני אל הים וחיים של עמל,

מתרחקת הספינה מן העיר אל השחור,

ואני על סיפון ומביט לאחור.

 

מזמזם החיבל ברוח לילית,

בחרטום עששית והבהוב וצללית,

ותוהו אפוף ערפילים מלפנים,

ונערתי מאחור בין בתים ישנים.

 

בלו מפרשים נשחקו מיתרים,

עייפו מלחים מנדודי מרורים,

אך אין נמל ומעגן בשבילי,

כי לים הנני והוא גורלי.

 

כתמול שלשום הרוחות מנשבות,

חוטים של שיבה סביב פני הצרובות,

וכתמיד הספינה בין זרמים נשכחים,

נודדת בדד בימים מלוחים.

 

נתתי עיני בעמקי תהומות,

הפכתי עורף לחופי אדמות,

כי ספן אנוכי ורב עלילה,

וסוף כל ימי לעמקי מצולה...

לדף הרשומה

קיבוץ גלויות

משולי המדבר שבארץ מצרים,

מאחווים מוריקים של נחל וגבים,

אל ארץ הצבי רחבת הידיים,

אל ארץ אבותם הם שבים.

 

בני שבטים אבודים מאמצים שעליים,

מזרזים ילדיהם שאיתם,

ממזרח הם יבואו, מעבר ארץ נהריים,

וטללים מזהירים אדרתם.

 

שחורי הזקן בקול מסלסלים,

רגלם קלה בחושם,

מדרום הם יבואו, מחולות ודקלים,

והשמש עטרה לראשם.

 

בספינות עמוסות מנמלים שוקקים,

חוצים גלים בלב נפעם,

ממערב הם יבואו, מאיי הים הרחוקים,

והשקיעה תזהיב מסעם.

 

במשעולים מתפתלים את טפם נוהגים,

פרוות הם עוטים לעורם,

מצפון הם יגיעו, מחורף ושלגים,

והרוח תלטף את שערם.

 

בראשי החומות רנו כל צופייך,

קומי, התנערי מעפר!

על חמור הוא יבוא כאחד אביונייך,

ולפניו המבשר בשופר...

לדף הרשומה

ארץ ציה

עננים ריחפו מעל ארץ ציה,

צייקנים, נצרו גשמיהם בדומיה,

ובלב הים על הגלים המרים,

שפכו מימיהם ברוב ממטרים.

 

יבשה הקרקע, נחרצה בסדקים,

קוצים כמשו בעמקי נקיקים,

נדם קול ציפור, שמם המרחב,

עייף גם הקיץ, כרע, שכב.

 

רוחות ערבלו אבק בשדות,

רחשו קלות בין שברי אבידות,

עת עזבו לנדוד בין דשאים וקמה,

הותירו מאחור אדמה יתומה...

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מרתון אווזים

29/08/2013

מעשה בר' קלונימוס החיגר שהיה יושב ברחבה שלפני בית הכנסת וצופה בעוברים ושבים. לפתע צדה את עינו אחת המודעות שעל לוח בית הכנסת. בין שלל פאשקווילים ומודעות מסחר, אבידות ומציאות, הייתה מודעה על מירוץ מרתון שנועד להתקיים בעוד כשבועיים.

ר' קלונימוס אזר את מותניו הרעועות ושם פעמיו אל ביתו של בן דודו – ר' פסח הפיסח. לאחר פגישה קצרה סיכמו ביניהם השניים על תכנית אימונים שתכשיר אותם לנצח במרתון הגדול.

כבר למחרת נצפו השניים מתחרים ביניהם בצליעה מהירה על פני שדה הבור שבפאתי השכונה. לאחר מכן הוסיפו לשגרת יומם צליעה עם משוכות, צליעה בחבל וצלעות על האש. המאמצים נשאו פרי, המהירות וסיבולת לב הריאה של השניים השתפרו והם האמינו בסיכוייהם לזכות בניצחון. רק שמערל עמד בצד והתקלס בהם לאמור: עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים?

בוקר יום המרתון הגיע. געצל השכים בבוקר ופיקח על ההכנות בעזרת שמערל עוזרו הנאמן. המסלול סומן באמצעות דגלים אדומים וליד קו הפתיחה הצטופפו המשתתפים הנרגשים. משה רבינו ביצע מתיחות, מניע את רגליו הרזות מכאן ולכאן וקושר בנדנה על קרחתו. מציקלג בא גרישה והוא נכון לקרב, מאחוריו השתרך מסעוד הזקן, מתניו חגורים ומקלו בידו... ועוד רבים אחרים.

הגיע הרגע הגדול. מרא דאתרא תקע בשופר והרצים יצאו דחופים, שהרי מאחור עמד בעריש ודחף אותם. גרישה אימץ את רגליו, אחוז אימה מהתנשפויותיו של בעריש מאחוריו, אליהן התלוו נהמותיו של הדוב של יום העצמאות. מסעוד חבט במקלו בכל אחד שעקף אותו, עד שנתקע מקלו בין רגליו של ר' פסח הפיסח והם התגלגלו על הקרקע בפקעת איברים. משה רבינו רץ כצבי עד שנכנס בעמוד חשמל בשיא המהירות. מאחוריו נעצרו בעריש והדוב של יום העצמאות והחלו מתכתשים על דברים של מה בכך. בשולי הדרך עמד ר' זרח התרח שבא מציקלג עם תלמידיו על מנת לתמוך בראש עירם המעטירה. היה ר' זרח התרח מעודד וקורא כלפי גרישה בקולו הצווחני וגרישה המעודד טס כחץ מקשת כדי לדפוק גלבה בסיבוב ולעוף אל תוך שיח קקטוס.

בעוד בעריש חובט נאמנה בדוב של יום העצמאות, ישב משה רבינו המום בצילו של עמוד חשמל עקום שדיוקנו חקוק בו. מסעוד ור' פסח הפיסח ניסו להשתחרר האחד מהשני והיו מניצים ביניהם על מנת לקבוע למי שייכת יד זו ולמי שייכת רגל זו. בעוד מסעוד קובע נחרצות בעזרת מקלו כי הרגל הנכה שייכת לר' פסח הפיסח, ניסה גרישה להיחלץ משיח הקקטוס כשהוא מחרף ומגדף כאחרון המלחים. רק ר' קלונימוס החיגר לא התייאש והמשיך... לרוץ... שיהיה... קיצער.. המשיך לרוץ אל קו הסיום.

כך בסופו של דבר ניצח ר' קלונימוס החיגר במירוץ וזכה בפרס הגדול – להקת אווזים משוגעים ומגעגעים. מרא דאתרא ניסה לומר מספר מילים לרגל הניצחון, אך לאווזים היו דברים חשובים יותר להביע בקולם ובקול ענות גבורה נשאו את נאומם. אז הובל לביתו, ר' קלונימוס החיגר ולהקתו. בחצרו הכין להם מכלאה נאה והיה מספק את צרכיהם ומכלכלם בתשומת לב רבה.

כך עברו מאז הימים בשלווה ונחת. כל יום היה מוציא ר' קלונימוס החיגר את אווזיו לטיול של בין ערביים, הם מהדסים ומגעגעים ונושכים את רגלי העוברים והשבים והוא מאווז אחריהם במטה ששאל ממסעוד הזקן עד כי שבו אל המכלאה בשלום. ברבות הימים פרו ורבו האווזים, הטילו ביצים והעמידו אפרוחים ואושרו של ר' קלונימוס הרקיע שחקים. עד שיום אחד נעלמו האפרוחים...

 

 

במרחק של מספר בתים ממעונו של ר' קלונימוס החיגר, דר לו ר' אייזיק קונצמאכער בשלווה ונחת. גם הוא כיתר תושבי השכונה שמח בשמחתו של ר' קלונימוס החיגר, עת ניצח במירוץ וזכה באווזיו המשובחים. בשעות של בין ערביים, עת היה ר' קלונימוס מאווז את להקתו ברחוב, היה ר' אייזיק קונצמאכער מאזין לגעגוע האווזים תוך שהוא חוקן גוזלי יונים ומפזם לעצמו בשלווה. אך ברבות הימים, בחקון ר' אייזיק את כל גוזליו, אזלו בשובכיו הגוזלים לחקנם. מאחר ומסורת הייתה בידו של ר' אייזיק שלא לחקון גוזלים שכבר נחקנו, תר את השובך ופשפש בגוזלים המחוקנים עד שמצא אחד שהיה נראה כאילו לא עבר טיפול. אך משנתן בו ר' אייזיק את עיניו, צווח לעברו הגוזל וקרא: הן חוקון חוקנתי בידיך זה מכבר!!!

בלילה ההוא נדדה שנתו של ר' אייזיק קונצמאכער. בחוסר נוחות התהפך על משכבו מצד לצד אך לא מצא מנוחה לנפשו. מה יעשה?

הימים הבאים היו ימי צער לר' אייזיק קונצמאכער ולרעו הוותיק ר' אייצ'י פאפקע הזקן. השניים התרוצצו בכל העיר ועד ציקלג הגיעו, הם תלו מודעות המבקשות לזכותם במצוות שילוח הקן, באם מישהו יודע על אפשרות כזו. יסורי נפש קשים אכלו בקרביו של ר' אייזיק קונצמאכער, שקיות שחורות הופיעו מתחת לעיניו, עד שיום אחד לא שלט ביצרו ושלח ידו באפרוחיו של ר' קלונימוס החיגר. באושר נשא ר' אייזיק קונצמאכער את האפרוחים אל ביתו ודמעותיו נושרות אל צלחת בגדו. ושני זרמים של דמעות היו יוצאים לו מעיניו – האחד של אושר שהנה מצא אפרוחים לחקנם, השני של צער על שנכשל בנטילת ידיים.

 

 

הבוקר הקיץ את ביתו של ר' קלונימוס החיגר. הלה התגבר כארי צולע וזינק ממיטתו על מנת לבקר את אווזיו. בתנופה התיישב ר' קלונימוס על מיטתו ונתקל בראשו בחלון הפתוח. לשמע זעקותיו הקיצו ישני עפר וסתמו לו את הפה עם פלסטר, שירגע! בסך הכל מכה בראש!!!

אי בכה דידה ר' קלונימוס החיגר אל החצר, הטיל למרגלותיו אי אלו חופנים של מזון לאווזים... לפתע חשכו עיניו השחורות! האפרוחים נעלמו!

את זאת כבר לא יכל לשאת ר' קלונימוס החיגר. הוא קרס ליד הכותל, השעין עליו את ראשו ופרץ בבכי תמרורים. ואלה היו תמרורים שבחיים לא למדת עליהם בספר תאוריה...

 

מתחילה נפל החשד על הפרוע. טבעי היה לייחס לו מעשים שכאלה, בעיקר לאחר שגרישה הפך לדמות מכובדת, ראש עיר בישראל. אך הפרוע התעקש על חפותו והעיד עליו את ר' זרח התרח ור' מוטקע שלומפער כי באותו לילה ביקר אצל אביו זקנו של הפריץ וקיים אצלו מצוות "ועדרת פני זקן". מספר ימים נוספים תהו הבריות מי סחב את אפרוחיו האבודים של ר' קלונימוס החיגר, עד שאי אלו נוצות אווז שנשרו מאפו הארוך של ר' אייצ'י פאפקע הזקן העלו עליו את החשד.

כך גרר ר' קלונימוס החיגר את ר' אייצ'י פאפקע הזקן אל בית דינו של ר' שמיל אנסבכר שם תבע ממנו להשיב לו את אפרוחיו. מימינו ומשמאלו של ר' שמיל אנסבכר ישבו הדיינים הנכבדים ר' קלמן שנויזעל ור' מוטקע שלומפער, עיניהם עצומות למחצה והם משדרים הגות נשגבת. ר' קלונימוס החיגר הרצה את טענותיו עד שאיבד את עשתונותיו והחל לצעוק על ר' אייצ'י פאפקע הזקן שהוא הרס לו את החיים וגנב לו את האווזים והשמיד את הדור הבא מן הלול שלו ואת כל האפרוחים הוא זלל ורק את הנוצות שלהם הוא אחסן בעמקי אפו הארוך. ר' אייצ'י פאפקע צעק לו בחזרה שהוא לא זלל שום אווזים ולא ביקר אצל ר' אייזיק קונצמאכער והוא לא יודע שום דבר על גוזלי יונים...

..."רגע רגע רגע!", כך נשא ידו ר' שמיל אנסבכר והשתיק אותו. "איך ר' אייזיק קונצמאכער והעיסוק המפורסם שלו בגוזלי יונים קשור לפרשה?" אז נשבר ר' אייזיק קונצמאכער והודה בגניבת האפרוחים. בדמעות שליש ניגש ר' אייזיק אל ר' קלונימוס החיגר, כרע למרגלותיו, אחז בדשי מעילו וניער אותם בעודו נושא את עיניו מעלה ומתחנן למחילתו. ר' קלונימוס החיגר איבד את שיווי משקלו הרעוע ונפל כשראשו נחבט בדוכן שמאחוריו ישבו הדיינים. לקול זעקותיו שבו ובאו ישני עפר ופלסטרים בידם. ר' שמיל אנסבכר שפתאום ראה כל מיני ישני עפר בריונים נכנסים לבית הדין שלו, צווח לעבר ר' קלמן שנויזעל שיתקע בשופר ויקרא את האולם לסדר. אז הציל את המצב ר' אייזיק קונצמאכער שהחל מבצע להטים ואיחז את עיניהם של ישני העפר. באותו זמן נזכרו ישני עפר שהם בכלל שלדים ואין להם עיניים לאחוז והסתלקו מאולם בית הדין.

ר' קלונימוס החיגר שניצל בעור שיניו מטיפול נוסף בידיהם של ישני עפר, הסכים למחול לו לר' אייזיק קונצמאכער, בתנאי שישיב אליו את אפרוחיו האבודים. כך נעל ר' מוטקע שלומפער את מושב בית הדין. רק מה, מרוב שהיה שלומפער, לא שם לב שנעל בפנים אחד מישני עפר שעשה שם ברדק והפך את כל המקום, עד שבא הפרוע ועשה בו שפטים וקיים בו מצוות שילוח הקן.

ושארית ישראל לא יעשו עוולה...

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

העיר הגדולה

 

הולך ברחובות העיר הגדולה,

אבוד וחושב בריקנות המולה,

החנויות פתוחות והנפש נעולה,

בבניינים של בטון וזכוכית כחולה.

 

מתנשאים אל על גורדי שחקים,

עורקי עושר במרומיהם מפכים,

ועל המדרכה בלויים ושחוקים,

אביוני קבצנים מתחננים מבכים.

 

מלאי אדם - רחובות רועשים,

צפופים, סואנים, אך אין אנשים,

בין מכונות לבבות מתרוששים,

פונים כה וכה, תוהים, מבקשים.

 

אורות מהבהבים מכים בעיניים,

להיטים עולמיים נשמעים פעמיים,

להרעיש, לחדש, כעבור יומיים,

לזרום, לחלוף, כגל של מים.

 

הולך ברחובות בין גורדי שחקים,

העשן עוכר שמים בוהקים,

ואין לתקן פרצות וסדקים,

כי סותמים חלונות, את הרוח חונקים.

 

הולך ברחובות העיר הגדולה,

זועקת הרוח בקול יללה,

מכה בה שוטר חמוש באלה,

כי מפר שלווה הוא קול העוולה...

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מאסטר יוסי אלא אם צויין אחרת