00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מקומות ראשונים וגבוהים בתוכנת STRAVA

אני אף פעם לא מצוייד בציוד הכי יקר והכי מעודכן שיש ולכן גם לתוכנת המדידה לאופניים וריצה הגעתי פחות או יותר אחרון מבין החבר'ה. אמנם התוכנה מודדת מרחק, מהירות וגובה מצטבר של הרכיבה אבל תכונות אלו קיימות גם בהתקנים אחרים. העניין המיוחד בתוכנה זו הוא שהיא מאוד פופולרית בין השאר בזכות דירוג המשתמשים בה בקטעים מהדרך(סגמנטים בלשונם). כשהתחלתי להשתמש בתוכנה חששתי מאובדן הפרטיות אבל מהר מאוד התוכנה הפכה אותי לתחרותי יותר בעיקר עקב הדירוג הגבוה שהגעתי אליו בסגמנטים רבים כשבגבוה מהם המקום הראשון ה KOM זכיתי כבר עשרות פעמים ובמקרים אחרים זכיתי במיקום גבוה מאוד גם ביחס לרוכבי עילית. העניין הוא שהמקומות זזים כל הזמן אז זה המקום הצנוע שלי לפרסם בו הישגים משמעותיים שהגעתי אליהם לפני שהם ירדו מהרשת:

26/4/2016: מקום ראשון מתוך 100 בכביש של יער הקדושים(חלק מהירידה מרמת רזיאל לכיוון בית שמש), 3:05 דקות

20/4/0016: מקום 24 מתוך 586 בירידה מבר גיורא לנחל שורק.

18/6/2016: מקום 14 מתוך 151 בעליה מרמת רזיאל להר טייסים.

18/6/2016: מקום 16 מתוך 857 בירידה מכיכר הסטף לבית זית.

18/6/2016: מקום 8 מתוך 158 בירידה מגבעת משואה בירושלים, חולק את ההישג עם לני אנגלהרט הגדול.

6/8/2016: מקום ראשון KOM מתוך 180 בכביש רופין בירושלים, בין הכניסה לכנסת ולאוניברסיטה העברית לבין הכניסה למוזיאון ישראל. כביש רופין משמש עבורי מזה מסספר שנים ככביש לאימוני אינטרוולים כמעט מישוריים כחלק ממסלול מעגלי קצר עם רמזור אחד בלבד ביציאה מהאוניברסיטה העברית. בשעות הבוקר והערב אפשר למצא שם גם הרבה רצים.

10/8/2016: מקום 13 מתוך 779 בפארק המסילה בירושלים, מצומת פת עד צומת אורנים.

 

המשך יבוא.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שקדיות

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

עשב בשלג

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מטולה אילת וחזרה למטולה באופני כביש

 16 בנובמבר 2009, אני עולה על האופניים במטרה לבצע אימון בוקר שעה מוקדם מהרגיל כי רק אתמול עברתי לעבוד בסניף אחר של רשת חנויות הצילום בה עבדתי. מה לעשות, יש פחות עבודה בענף עקב המעבר לצילום דיגיטלי ואני לא יודע מה יקרה עם הסניף הנוכחי. חושך, בירידה קשה יותר להבחין בבורות וכל כניסה לאחד כזה יכולה לגרום לתאונה, אני מגיע לעמק חוטף מכת קור ומתנחם בתקווה שאתחמם מעט בעליה הבאה. אחרי שהשוונג נגמר הרגליים קודם כל מקבלות מכה, צריך מהר להוריד הילוכים ואז לעמוד במאמץ של העלייה. חושך, מגיע לבית החולים הדסה עין-כרם ושם נגמרת תאורת הרחוב, מטפס חזרה, יורד אל תחנת הרכבת עולה שוב ואז כבר יש מספיק אור כדי לרדת לנחל סורק בבטחה, מטפס דרך שכונת עין-כרם להר הרצל אבל יש עוד זמן לסוף האימון, אני מלא באדרנלין, יורד שוב לשכונת עין-כרם בכוונה לחזור משם הביתה כדי לסיים את האימון ואז מכונית פונה בפתאומיות שמאלה ואני צועק לאאאא... חצי שעה מאור יותר אני מובל אל שערי מחלקת הטראומה של בית החולים, אני ער אבל מתקשה לדבר. צילומים, כסא גלגלים, תפרים, לחשושים. ביקור במרפאת העיניים המוכרת מפגישה אותי עם רופא צעיר וחביב ששואל אותי אם אני יודע שיש לי גידול בעין. כן אני אומר לו, סיפור ישן. אתה הולך לעבור ניתוח לקיבוע הלסת ששברת, את האף השבור ננתח אחר כך אומר לי רופא אחר. אני באלונקה, מעלי אורות ניאון, נראה כאילו הרופאים דוחפים את האלונקה במעגלים סביב סביב ואז הרופא הנחמד ממחלקת עיניים נראה רץ אחרי האלונקה: תגיע אלי בבקשה אחרי הניתוח, זה חשוב! שבועיים אחר כך במחלקת עיניים אני שומע את הדיאגנוזה: גודל... גובה... זו מלנומה! סרטן אני שואל? כן-סרטן. בפעם השניה בחיי אני שוב מתעלף.

 

מוצאי שבת, 27 באוקטובר שנת 2012 החושך יורד בבת אחת על וואדי עארה, אני מקווה להספיק להגיע לפחות עד עפולה בשעות האור אבל בקצה העלייה של הוואדי הביוב זורם אל הכביש אז אני עולה ברגל אל כביש שירות ושם השרשרת נופלת מהאופניים, אני מנסה לעקוף את ראש הגבעה ולא מוצא כביש שמחזיר לכביש הראשי אז אני רוכב מספר מאות מטרים על כורכר רטוב. "אם אתה רוצה שנמשיך ללוות אותך אל תיעלם לנו" אומר/צועק עודד מהרכב המלווה. "ניפגש בצומת מגידו" אני משיב. עד הצומת החושך ירד ופנסי האופניים נמצאים ברכב המלווה, נשארו לי בערך עוד מאה קילומטרים עד מטולה, איך אספיק להגיע לשם לפני חצות?

 

31 ביוני 2012. זהו, נסגרה חנות הצילום האחרונה ברשת ואני עכשיו מחפש עבודה וכדי להירגע רוכב עוד ועוד ועוד. לפני מספר חודשים נרשמתי ל"מטולת" שיזם אלי קלמן במסורת של הרכיבות הארוכות של נועם נגר ז"ל שנפטר כתוצאה ממלנומה בעין. מכיוון ששנה לפני כן סיימתי בהצלחה בצרפת את המסלול בן 1230 הק"מ אליו התכונן נועם אבל היה חולה מדי כדי לצאת אליו וחזרתי ממנו חולה ומותש מאוד אני חושב השנה להשתתף במרחק הצנוע של 535 הק"מ ממטולה לאילת ביממה אחת אבל מספר ימים אחר כך חושב שזה לא מספיק ומחליט לבצע את המרחק הכפול: מטולה – אילת – מטולה. אם אלי תחם  את הדרך לאילת שבה העליות מתונות יותר מבחזור ב 24 שעות אני ארכב חזרה במסגרת זמן של 48 שעות, סה"כ 72 שעות עבור כ 1070 ק"מ בתוואי הררי קשה אך מוכר. קרוב ל 10,000 מטר טיפוס מצטבר.

ביום ד`, 24 באוקטובר אני מגיע באוטובוס למטולה ונפגש שם עם אלי כדי שנוכל לצאת מוקדם בבוקר לאילת. בשלושת החודשים שעברו עסקנו יום ולילה בארגון המסע בפרסומו ובקשר עם אגודת עזר מציון במטרה לרתום את הפרסום שבכל מקרה מתלווה לאירוע כזה להגברת המודעות לסרטן העין ולעזרה בגיוס תרומות למרכז "מתחילים מחדש" של עזר מציון שמטפל בחולי סרטן.

25 באוקטובר 2012 התחזית להיום היא גשם מקומי, בלילה אכן ירד גשם אבל הבוקר יבש ולא כל כך קר. אתמול בערב נפגשנו עם הטריאתלטית הבכירה ליסה טרודלר, עם אור רוכב צעיר ועם ניצן שינסו לרכב אתנו עד אילת ופוגשים בשער היציאה את רכב הליווי של קבוצת האופניים של רשות שדות התעופה יחד עם רוכבים נוספים מהקבוצה ואת איציק הימן שהוא מנהל פורום אופני כביש בתפוז ורוכב למרחקים ארוכים וותיק. נמצאים שם גם אחי נתן שהגיע עם מצלמת ווידאו וגם חן הבן של אלי עם מצלמת סטילס. מצטרף אלינו גם מיגל רויטמן, לשעבר אלוף ישראל באופניים והיום יבואן אופניים עם רכב מלא בציוד וחלפים לעזרת המשתתפים. בשעה 6:30 אנחנו יוצאים בשיירה לכיוון קריית שמונה  משם נמשיך לכיוון צמת כורזים, נעבור את נחל עמוד, נעלה על כביש 65, נעבור את עפולה ונגיע לחדרה דרך וואדי עארה. את השעות הראשונות אני מקדיש בין השאר לשמירה על רכיבה אחידה ובטיחותית, החשש העיקרי שלי היה שמכיוון שיש כאן קבוצה מגוונת של רוכבים ברמות שונות שלא מכירים אחד את השני אבל צריכים לעמוד במסגרת זמן קשיחה ייווצר כאן תוהו ובוהו ולכן אני משמש כאן גם מורה דרך וגם רס"ר - לא תפקידים שאני רגיל אליהם והגרון שלי ניחר. לא פלא שאסיים את הרכיבה עם דלקת בגרון. כשאנחנו מגיעים לעפולה איציק ואור נמצאים מאחור, אנחנו מחכים להם זמן רב וממשיכים ואז בכביש הסרגל השמיים מתקדרים ותוך דקות אנחנו בתוך גשם שהופך לברד מול רוח פנים חזקה במיוחד אבל כשאנחנו עוברים את צומת מגידו הוא נחלש ולא מספיק להרטיב אותנו מאוד. עד חדרה אנחנו רוכבים מול רוח פנים חזקה ואיציק נעלם מאחור שוב עם אור. כשאנחנו מגיעים לחדרה אני כבר ממש מותש ואני נמצא בזנב של הפלוטון כשרק אלי נמצא מאחורי ואז פסססס... תקר ראשון באופניים שלי מול תחנת דלק. אלי עובר אותי ואומר שנפגש בחדרה במקום  בו תכננו לבצע הפסקה אבל להפתעתי שאר הרוכבים עוצרים כי נגמרו להם המים. אני צונח באפיסת כוחות ומיגל(לשעבר אלוף ישראל) מחליף לי פנימית בגלגל. אני מחליט שנבצע את ההפסקה כאן במקום בתוך חדרה ובהמשך אנחנו אכן פוגשים את אלי ואחר כך את איציק ואור שמצאו קיצור דרך ואנו ממשיכים דרומה. בצומת מעברות אני מופתע לגלות את אייבי גילת מחלק למשתתפים ג`לים. אני מתרגש... באזור כפר סבא אנו נפרדים מאור ומחלק מחברי קבוצת האופניים של רשות שדות התעופה וממשיכים בכיוון גדרה שם מחכה לנו ארוחת פסטה נפלאה שהכינה אשתו של אלי. בהוד השרון מצטרפים אלינו שני אח"מים: ניב ליבנר אלוף ישראל ברכיבת כביש בשנים 2009 ו-2010 ואתו מלווה רוכב נוסף מקבוצת הרכיבה המקצוענית האיטלקית "אמורה אה ויטה".

 

בנוסף לניב ליבנר מצטרף אלינו שרון פירסט איש הקשר לנו עם "עזר מציון" ושותף פעיל בהפקת המסע. שרון פירסט, מנהל את פורום התמיכה לחולי סרטן בתפוז והוא גם שורד של המחלה. אחת התוצאות היפות של ההפקה הייתה הקמת קבוצת הרכיבה באופני כביש של עזר מציון ולמעשה חלק מחברי הקבוצה בהם שרון אלי ואני משתתפים ברכיבה לאילת כחלק מפעילות הקבוצה. שרון כיכב לאחרונה במודעות ענק למען ארגון עזר מציון והוא ידווח לאורך כל הדרך על ההתקדמות שלנו יום ולילה באתר תפוז ובפייסבוק. במחלף לוד אני רואה רוכב אופניים שמצטרף לקבוצה ומגלה שהוא שעיה – יהושוע בורנשטיין שרכב עם הקבוצה שיצאה למסע ה PBPבן 1230 הק"מ בצרפת בשנת 2007 והיה למעשה הישראלי הראשון שחצה את קו הסיום במסע המפרך הזה והאחרון מבין עשרות הרוכבים שהתכוננו אליו שלא פגשתי. הרכיבה הזו הופכת להיסטורית יותר מרגע לרגע. בנוסף אל הרוכבים האלו מצטרף לרכיבה נאור רהב עורך הצילום של עיתון מעריב שהשתתף כבר במספר רכיבות ארוכות של סניף OUDAX הישראלי בניהולו של טל קציר שמארגן את הרכיבות הארוכות בישראל בו אני חבר כבר כחמש שנים ומכין את הרוכבים בין השאר למסע ה PBP. נאור ירכב אתנו עד אילת וזו תהיה הרכיבה הארוכה ביותר שיבצע עד עכשיו. בצומת אל-על אנחנו עוצרים כדי לאסוף עוד רוכבים נוספים בהם עדי- יבואן אופני בוטקייה שהגיע עם אחיו ואחראי בין השאר על רכב התמיכה הטכנית של מיגל. הקבוצה נשארת זמן רב מדי בחניון ובתגובה אלי יוצא בבת אחת כדי לקצר את ההפסקה והפלוטון נקרע. בהמשך ניב ליבנר וחברו שלא מאורגנים לרכיבת לילה פורשים והערב מתחיל לרדת. התנועה בשעות האלו ערה וצפופה מאוד ואני מתעייף שוב. הפלוטון עוקף אותי, אני נשאר מאחור עם ליסה ומגיע תשוש באור אחרון לגדרה שם מחכה לנו ארוחת פסטה ביתית שאשתו של אלי הכינה. אנחנו מתארגנים לרכיבה לילית: לובשים בגדים חמים, מרכיבים פנסים, ממלאים מים בבקבוקים ויוצאים לכיוון באר-שבע. חלק מהרוכבים שחושש לרכב בלילה פורש בגדרה וחלק פורש שם בגלל בעיות תשישות. אחרי ההפסקה כוחותי חוזרים והמסלול הקל עד באר-שבע עובר מהר מאוד. בשלב זה הפלוטון מונה כעשרה רוכבים שרוכבים יפה וחלק למרות שחלקם גם מתפנצ`ר בדרך. בשעה שמונה בערב הקבוצה עוצרת במרכז באר שבע להפסקה עם מנוחה ואוכל: אני קונה לחברים שני בקבוקי קולה קרה ואנחנו מוסיפים לארוחה כריכים.

בשלב זה צוות הליווי הטכני של בוטקייה עוזב ועכשיו אנחנו ארבעה רוכבים בלבד עם שישה שבעה מלווים ברכב ליווי גדול עם נגרר מאחוריו. אלי קלמן מארגן המטולת, ליסה טרודלר טריאתלטית בכירה שחוגגת בסוף השבוע את יום הולדתה ה 50 עם מטולת שילווה ב10 ק"מ שחיה בשבת ו-50 ק"מ ריצה ביום ראשון. בנוסף לאלי וליסה רוכב אתנו נאור רהב את הרכיבה הארוכה בחייו(מפתח-תקווה לאילת) ולבסוף אני שמתכוון לרכב ממטולה לאילת וחזרה. התחנה הבאה היא מצפה רמון, 85 ק"מ מבאר שבע במסלול שיתחיל להיות קשה החל משדה בוקר. את העלייה הארוכה לכלא נפחא אנחנו מסיימים בלי הרבה אוויר אך עדיין בכושר ומגיעים למצפה רמון להפסקה ארוכה לפי התכנון אך כשעתיים אחרי זמן היעד שנקבע. אין ברירה, אנחנו מותשים ועכשיו מתחיל הקטע הקשה ביותר ברכיבה: 60 ק"מ עד צומת ציחור עם שלוש הרים באמצע ואחר כך עוד כ 20 ק"מ עד נאות סמדר. הירידה למכתש רמון עוברת כצפוי בקור רב ואחר כך מתחיל המסלול המפרך עד צומת ציחור, מסלול שפשוט לא נגמר. אחרי כמספר עשרות קילומטרים העייפות ניכרת אצל כולנו, ליסה מתחילה לדהור קדימה ואני שמפחד לשרוף את כל הכוחות נגרר מאחור בניגוד לציפיות שיש לחבורה ממני כמי שנחשב לרוכב החזק בחבורה. עוברות שעות רבות(אולי שעה בפועל) ואנחנו מגיעים לצומת ציחור, "מכאן הכל ירידה" אני אומר ואלי מראה לנו את האורות של עקבה דרום מערבה מהכביש. עוד רגע נגיע לעצירה הבאה אבל הרגע הזה לא מגיע, אלו השעות הקשות של הלילה. אם הייתי רוכב לבד הייתי מיישם את השיטה של שינה בשעות האלה אבל היעד כאן הוא לרכב רצוף במגבלת זמן. אני "מנקר" וגם הרוכבים האחרים מגלים סימני עייפות קשים, אני ממשיך להיגרר מאחור ואז בוםםםם! קולות של פח מתעקם, השתקפות אורות על זכוכית, ריח של דם. אוי ...אני מכיר את ההרגשה הזו, ביום מותי כבר לא אופתע, רכב הליווי בו גם נוהגים אנשים עייפים מתנגש בי מאחור ואני מוטח אל שולי הכביש.

 

בקרת נזקים: אני מוטל על האספלט, ראשי שנפגע עדיין נמצא בקסדה שהצילה אותו מעבר לשולי הכביש. אני לא זז ושואל "למה אני? למה דווקה האיש עם המשימה הגדולה נדרס? אני לא יכול להמשיך, הכל נגמר". אחד המלווים קופץ ושואל אם להזעיק אמבולנס, אחר משבח את אחי על שצעק לנהג לעצור ובכך לא עלה עלי עם גלגלי הרכב ודקה אחר כך אייבי גילת בטלפון דורש בשלומי, הוא נמצא ברכב של עודד בן חיים והם רוצים לחבור אלינו להמשך הרכיבה עד אילת. "לא יודע עדיין, הרגע נדרסתי" אני משיב ואז מסר מיותם קאופמן חברי לרכיבות אמצע השבוע שרוצה להתעדכן למה המסע מתעכב(הוא מעודכן במתרחש עד מצפה רמון). בקרת נזקים: שפשופים בזרוע ימין וברך ימין, כפפות קרועות מנעו ממני פגיעה בכפות הידיים, מכה קשה בכתף שנפגעה לפני חודשיים ממכה דומה. הנהג עוזר לי לקום וליסה מנגבת לי את הדם. בקרת נזקים לאופניים: הגלגל האחורי מעוקם לבלי יכולת תיקון, אלי נותן לי את הגלגל האחורי של זוג האופניים השני שלו אבל עם מערכת הילוכים שונה משלי(גלגל שיניים עם 25 שיניים כאשר בשלי יש 28 לטיפוס קל יותר) חמש דקות אחר כך אנחנו ממשיכים ובמקום לעצור בנאות סמדר אנחנו עוצרים בצומת קטורה על כביש הערבה וחוברים לרכב הליווי של עודד שהגיע במיוחד ללוות אותי בדרך חזרה למטולה.

 

בצומת קטורה מתלווה אלינו עודד בן חיים רוכב האולטרה מרתון הוותיק וחברי משכבר הימים מלווה באייבי גילת. ברכב נוהג דר` דן בורלא, רופא עיניים כמו עודד בן חיים וחובב אופני כביש בעצמו. המטרה שלהם היא לרכב לצדי במקטעים עד מטולה. מרכב הליווי שלנו יוצאים מספר רוכבים נוספים ואנחנו רוכבים עד יוטבתה. ביוטבתה אנחנו עושים הפסקה אחרונה לפני אילת ולמעשה חוגגים כבר את הצלחת המסע. לאילת אנחנו רוכבים בפלוטון מסודר למופת וכשאנחנו מגיעים לאילת אנחנו מבצעים את טקסי הנפת הידיים והניצחון המקובלים. ליד שדה התעופה המסע לאילת מסתיים בחגיגה שכוללת מקלחת. אלי מעביר אל הגלגל שלו את מערכת ההילוכים שלי(הקסטה) אבל בלחץ הזמן לא מספיק לחזק אותה ואחר כך היא תשקשק כל הדרך עם סיכון להתפרקות בזמן שאפעיל עלי כוח חזק מדי.

 

 

הדרך חזרה

שעה ארוכה אחר כך מתחיל המסע חזרה למטולה: הצוות עכשיו כולל בנוסף אלי את ניצן וויצמן שרכב על אופני נג"ש חלק מהדרך לאילת, את אייבי גילת, חברו דן בורלא ואחי נתן שמסריט את המסע. אייבי לוקח פיקוד ומושך את הקבוצה עד צומת קטורה מול רוח פנים על שול צר ומשובש בחום המדבר המתגבר עם עצירה קצרה ביוטבתה. עכשיו אני הוא זה שקובע את הקצב והמטרה היא להביא אותי בבטחה וכמה שיותר מהר אל מטולה – כל הצוות מגויס למטרה הזו – כבוד גדול כל כך! מצומת קטורה אנחנו מתחילים לטפס את העלייה של רמת גרופית. זו הפעם הראשונה בה אני מטפס את העלייה אותה ירדתי שלוש פעמים בעבר: בסך הכל 4 זיגזגים של עלייה תלולה, התמתנות ועוד שניים עד הר עייט. כסף קטן, הקסטה מתחילה לשקשק ברעש גדול והשיפוע נעשה חד. אני קצת מזגזג בתוך הנתיב כדי להקל על המאמץ ומגיע לראש ההר בלי אוויר אבל הנוף גם הוא עוצר נשימה. בנאות סמדר אנחנו עוצרים להפסקת קפה ובסך הכל קצב ההתקדמות מאוד מספק אותי, אם נגיע לשדה בוקר ללינת לילה זה היה מצוין מבחינת קצב ההתקדמות שלי, מצב הרוח עולה ואנחנו ממשיכים לצומת ציחור אל מול רוח חזקה ולקראת הקטע הקשה ביותר ברכיבה. זו הפעם הרביעית בה אני רוכב מנאות סמדר למצפה רמון ותמיד בסוף מעלה המיישר אני חווה את המשבר החמור ברכיבה. הלילה מתחיל לרדת, אייבי ועודד מפסיקים לרכב ונכנסים לרכב ולקראת סוף מעלה המיישר האינסופי אני מגיע באור אחרון לאפיסת כוחות. ניצן בינתיים מקדימה נלחם בהרים וברוחות והצוות המלווה מוצא אותי סהרורי בשומקום. אני חייב לישון. אני נכנס לרכב והצוות תוהה איך לעזור לי לישון אבל החום ברכב מרגיע אותי ואני מנסה להירדם בספסל האחורי עמוס הציוד אלא שההתארגנות הספונטנית לעצירה גורמת למהומה רבה, אני מבקש לישון שעה וחצי אבל בפועל לא יושן דקה עקב התנאים הקשים וההמולה מסביב אבל העצירה עושה את שלה. אחרי שעתיים אני קם עם התכווצות שרירים בכפות רגלי ובירכי ואחרי מספר דקות מתעשת וצולח את ההרים הבאים והרוחות בקצב גבוה כל כך עד כדי כך שאני מגיע למצפה רמון כחצי שעה בלבד אחרי ניצן. את מעלה העצמאות אני טס בחדווה: כמו תמיד מעלה העצמאות מסמל עבורי את סוף הקטע הקשה של המסע וההרגשה היא שכאן כבר הצלחתי. ניצן מחפש בינתיים מקום לינה באכסניית נוער ולא מוצא. אנחנו מגיעים לתחנת הדלק הראשונה במצפה רמון והיא רועשת ביותר, למעשה תחנת הדלק משמשת כמועדון המקומי. אנחנו ממשיכים לתחנת הדלק החדשה בפאתי העיירה להפסקה אבל עקב חג הקורבן של המוסלמים(החג לציון עקידתו של ישמעאל לפי מה שאני מבין מעודד) התחנה נסגרת מייד אחרי שמכינים לנו קפה.

 

אנחנו שוב מקדימים את לוח הזמנים, ננסה לעצור לישון בין שדה בוקר לבאר-שבע, לשדה בוקר כצפוי אנחנו מגיעים מהר ואז בעזרת רוחות גב אנחנו טסים במהירות שבין 40 ל-50 קמ"ש(רוכבים במקביל מכיוון שניצן רוכב על אופני נג"ש שכאמור לא מתאימות לדרפטינג) עד פאתי באר-שבע ושם האנרגיה יורדת פתאום. הכביש מכאן עד באר-שבע הוא מהיר, רחב אך מונוטוני להחריד, אני מחפש לאורך עשרות קילומטרים פיסת דשא או תחנת אוטובוס לישון בה ולא מוצא. הצוות מתחיל להתייאש ורוצה להיזרק בצד הכביש אבל אני לא מוותר ואחרי שעות ארוכות מוצא את פיסת הדשא הראשונה בקרבת באר-שבע ושם אנחנו פורשים מזרונים ושמיכות כשברקע קולות נערות שתויות החוזרות ממסיבות סוף השבוע. השעה היא 3:30 ואנחנו רוצים לישון עד אור ראשון ואז לרכב רצוף עד מטולה.

 

בשעה 5:30 אני מתעורר ועודד אומר לי שאצא והם יתפסו אותי. 50 מטר אחר כך אני מגלה שהצמיג האחורי מפונצ`ר ועכשיו עודד נותן לי את הגלגל שלו(לגלגל שלו יש  צמיג 25 מ"מ שהוא רחב משלי – בעיה שתגרום לי להאטה משמעותית בהמשך) ואני ממשיך. אנחנו צריכים להגיע לצומת פלוגות דרך כביש מספר 40 אלא שבשלב זה כל ציוד החירום שלי נמצא על הרכב המלווה כולל המפה ולכן אני מגיע לקטע המזרחי שלו שהוא כביש מהיר שאסור ברכיבת אופניים, אני חוזר למרכז העיר ומגלה כביש שאני מכיר, סה"כ איגוף בן כ 10 ק"מ. בשעה 7:30 אני מגיע לצומת דבירה להפסקה ומצלצל לרכב כדי למנוע מהצוות את אותה טעות אלא שאני מסביר להם שצריך לעבור דרך כביש מ"ס 4... אני מחכה לאייבי וניצן באמצע הכביש המתלהט בין צומת קמה לצומת פלוגות זמן רב לבקשתם אבל הם לא מגיעים ואז עודד ודן שגם הם ביצעו איגוף מיותר מופיעים עם רכב הליווי ושוב משלחים אותי לדרכי אבל אייבי וניצן מסתבכים עוד יותר עם התיקון השגוי שלי לטעות הראשונה, ואנחנו נפגש רק בצומת רעננה אחר כך. את אלי קלמן אני פוגש בצומת קסטינה בשעה 9:30 וממשיך אתו עד צומת ביל"ו. אלי יחבור אל שאר הרוכבים בהמשך לעוד כברת דרך והוא נראה רענן כאילו לא רכב  535 ק"מ יומיים קודם. עכשיו עננים יפים מצלים עלי מפני החום הרב אבל לפתע הם מטילים עלי את מימיהם האם זו ברכה? אני עוצר בתחנת דלק לקפה והמתדלק מסלק אותי משם בתואנה שהאופניים שלי מסתירות לו את חלון הראווה. בשלב זה אני מותש ועצבני ובמקום מתפתחת מהומה אבל יש לי משימה לבצע ואני יוצא משם נסער, בלי כלי התיקון שאני נושא באופן קבוע על האופניים שקבורים עם תיק החירום עמוק בתא המטען של הרכב המלווה ופתאום אחי מופיע עם מצלמה. בהוד השרון אני מזהה את טל קציר מלווה בדניאל סקוט בבגדי רכיבה והם מצלמים אותי רוכב באמצעות טלפון נייד. להפתעתי זו התמונה הטובה ביותר שלי רוכב עד עכשיו. גם מנשה שאול הצלע השלישית במועדון הרכיבה למרחק מופיע ומנופף לשלום, בהמלצתם כל הצוות עוצר לארוחת צוהריים בצומת רעננה. השמש מוסתרת אבל כשהיא יוצאת האוויר מתלהט מאוד. ביציאה מהמסעדה אני פוגש לראשונה בחיי את תומר גמינדר ה"גורו" והאנציקלופדיה של הטריאתלון בישראל אתו אני בקשר אינטרנטי מספר שנים, הוא מגיע עם אופניים חדשות והטובות ביותר שאפשר לקנות, חדשות מהניילון. אנחנו רוכבים מספר מאות מטרים ותומר מתפנצ`ר. אני ממשיך לבד בכביש חסר השוליים צפונה בשלב זה שוב לבד. אני מתחיל לחשוש לפספס את הפניה לוואדי עארה כי אני כל כך עייף. בתחילת הכביש לכיוון עפולה אני מבחין שהרכב המלווה נכנס לתחנת דלק ושיש שם עוד רוכבי אופניים, אני עוצר שם ומגלה את כל החבורה. אייבי מסיים את הרכיבה שלו להיום וכך גם דן ועודד. ניצן ואני ממשיכים משם לבד אבל השעה היא עוד לא שעת ערב ואנחנו רוצים לעבור לציוד לילה בהמשך. אני רוצה לעבור את וואדי עארה באור ואם אפשר גם את כביש הסרגל המסוכן. אני מגביר מאוד את קצב הרכיבה ולקראת קצה העלייה אני מבחין בביוב שזורם אל תוך הכביש. אני עוצר ומחפש כביש עוקף, עולה על מדרכה ועל כביש מקביל צמוד, מעביר הילוך, לוחץ והשרשרת נופלת. טלפון מעודד: "אם אתה רוצה שרכב הליווי יהיה אתך אל תסטה" נוזף בי עודד, "נפגש בצומת מגידו ונדבר" אני משיב. הדרך חזרה לכביש הראשי מסתיימת במגרש חנייה פרטי לא מזופת, אני עובר אותו עולה על שביל כורכר לח ושוקע וחוזר לכביש ואז פתאום כבר חושך ואין לי פנס(ניצן בינתיים עוצר את רכב הליווי, מרכיב פנס ולובש בגדים חמים), את הירידה אני עושה באמצעות פנסי הרחוב אבל מוגן מאחור באמצעות הפנסים האחוריים אותם אני לא מפרק אף פעם. דקות ארוכות אחר כך אנחנו נפגשים בצומת מגידו ועוברים לרכיבת לילה שם אני מגלה שהגלגל של עודד תקוע ולמעשה האט אותי במשך קילומטרים רבים ומחליף שוב לגלגל של אלי עם הקסטה המקרקשת. בקצה כביש הסרגל הרכב עוצר שוב ואני פוגש את יאיר בן-עמי עורך מגזין הטריאתלון והאופניים "שוונג" אותו אני מכיר עוד משנת 2010 אחרי סוף השבוע בו רכבתי ברציפות 750 ק"מ(שהיה המרחק הארוך ביותר שנרכב בישראל עד אז) שבא לבדוק על מה כל המהומה.

 

אנחנו יוצאים לדרך ואני כמעט ושוב אובד ליד עפולה וגם הרכב המלווה לא בטוח איפה אנחנו. ניצן ואני עוברים את עפולה וממשיכים לרכב באפלה לעבר הצפון. בעליות אני שוב מאיץ וניצן נשאר מאחור, אני מחכה לו בכל צומת עד שבצומת גולני שהופכת למחלף בימים אלה אני כבר לא מוכן לחכות: זו המשימה שלי, אם ניצן יעמוד בקצב שיעמוד אם לא אז לא ואם אתפרק לפני הסיום זה יהיה משא אותו אשא עמי בהמשך. בשעה 20:50 מעט אחרי צומת מר`ר אני מתפנצ`ר בפעם השלישית ומחכה כעשר דקות עד שהרכב המלווה שצמוד לניצן יגיע. הפעם אני מתעקש על הצמיג המשוריין שהיה על הגלגל המקורי שלי והדבר גורם לעקוב בגלל הקושי בהרכבתו. משם, קרוב ל 60 ק"מ ממטולה אני פותח במרוץ נגד השעון בכביש במגמת עלייה ולא מעניין אותי כלום חוץ מלהגיע לקו הסיום מהר ככל האפשר, אני רוכב לבד עד ראש פינה ואז רואה את אחי מצלם ושוב ונעלם. הנה כבר הסוף מגיע אלא שזה עמק החולה, עוד לא קריית שמונה, אני לוחץ ולוחץ, מתנשם ומתנשף, להקות ציפורים ברקע, קולות געייה ופעיות,  נחירות ואנקות(ממני?). האוויר הופך למאוד קר ואני בסך הכל לובש מעיל רוח דק ומתנפנף מעל לחולצת הרכיבה אבל אני לא עוצר – מכאן עד הסוף, זה הזמן שלי זה עכשיו או אף פעם. עוד גבעה- חם, עוד ירידה-קרר, עוד מעט קריית שמונה אבל איפה היא? ממול רמת הגולן, משורים חשוכים ואז אחרי יממות רבות(טוב, אולי חצי שעה) השלט: "קריית שמונה שמונה ק"מ"(דומה לשלט "באר-שבע שבע ק"מ"), מטולה 18. ליד קריית שמונה אני רואה את הרכב של אבי והוא מוריד ממנו את ניצן, אני מדי פעם מזגזג כדי לשבור את השיפוע, עומד, יושב, עומד, סיבוב לימין, סיבוב לשמאל, כאן בטח השיפוע ירד אבל הוא רק עולה, אני מתנשף, מאחורי טור ארוך של מכוניות: מי מהם הם הרכבים שלנו ומי מהם נוהג ברכבים אותם אנו מעכבים? שני רכבים שלנו בוודאות. אני מת, אין לי כוח ועוד רגע אני על הרצפה. נעשה מאוד קר. חושך. הנה הסוף, לא, הנה, לא, עוד קצת, אבל הסוף מגיע וכשאני חוצה את גדר הכניסה למטולה אני מצליח לפלוט "ישששששש" שיא רכיבה למרחק בישראל! השעה היא 23:15, 64:45 שעות רכיבה ברוטו בסך הכל.

כשעודד בן חיים העלה לראשונה את הרעיון ללוות אותי במסע הוא אמר שהוא מצפה ממני לסיים בפחות מ-65 שעות למרות שאני הגדרתי 72 שעות כיעד סופי. עמדתי בצפיות של עודד ולבטח קבעתי שיא ישראלי בהיותי הראשון שרכב ברצף את המסלול ממטולה לאילת וחזרה למטולה ברכיבה רצופה(כמעט).

תודות מיוחדות

אני רוצה להודות כאן למספר גורמים ואנשים שבלעדיהם כל המבצע היה קשה בהרבה וגם נסתר מעייני הציבור:

רשות שדות התעופה תרמה את רכב הליווי, לאילת, מזון ושתייה, מקלחות באילת  ועזרה לרוכביה להשתתף במסע.

שרון פירסט בילה ימים כלילות בדיווחים על התקדמות הרוכבים, הוא גם קישר ביננו לארגון עזר מציון שמטפל בחולי סרטן. 

עודד בן חיים ליווה אותי כל הדרך מאילת למטולה עם הרכב שלו, הוא הביא אוכל לגדוד וציוד וחלפי אופניים לדבוקה שלמה. עודד לא ישן יומיים עד מטולה. אין דברים כאלה!  

אייבי גילת עזר בארגון הרכיבה עוד לפני שיצאה, חילק לרוכבים בדרך ג`לים, הביא ספונסרים, משך אותנו ברכיבה לאילת וחזרה למטולה, לא ישן לילות במהלכה, פרסם כתבות אוהדות וקישר אותנו לטלוויזיה ולעוד עיתונאים. אני חייב לך הרבה אייבי. תודה!

נתן לוי אחי צילם ווידאו מדהים עם שתי מצלמות(אחת על האופניים של הרוכבים), לא ישן שלוש לילות, נהג ברכב ועזר בלוגיסטיקה ואחרי הרכיבה הכין שני סרטונים בהתראת זמן של שעות עבור הערוץ הראשון בטלוויזיה ועבור אתר "שוונג". חוץ מזה נתן עצר את הרכב שפגע בי ומנע ממנו לדרוס אותי. איך אפשר להודות לך על כל זה? 

חן קלמן הבן של אלי צילם את התמונות היפות מהדרך ועזר בלוגיסטיקה.

אילנה לוי אחותי עצבה את הלוגו ועזרה בעימוד דף הפייסבוק.

מיגל רויטמן ועדי  יבואני BASSO ו-BUTECIA העמידו לרשות הרוכבים רכב תמיכה טכנית.

תודה גם לניב ליבנר, אלוף ישראל והרוכב המקצוען שליווה אותנו, שייע הראשון ממסיימי ה PBP בישראל שהצטרף. תודה לטל קציר שעזר בעצות מועילות, עודד באמצע הדרך ודיווח בשידור חי. תודה לעוד רבים שעזרו בכל הדרך בהפקה , בעזרה ובפרסום המסרים. 

בעזרתכם היום יש יותר אנשים שיודעים על קיומו של סרטן העין, פחות אנשים יהיו  בהלם כשהם יגלו שקרוביהם חלו במחלה ואולי הריפוי יהיה קל יותר באמצעות תרומות למחלקת עיניים בהדסה עין-כרם.

סרטון המטולת הכפול באתר השיתוף יו טיוב: 

http://www.youtube.com/watch?v=0yqK49j_OjI

 

קישורים לדיווחים על הרכיבה וההכנות לה:

 

אייבי גילת, בכיר עיתונאי האופניים בישראל פרסם במגזין אופניים את הכתבה הבאה:

 http://www.ofanaim-mag.co.il/he-IL/147/3406/

 

אתר האופניים והטריאתלון "שוונג" פרסם את מה שאלי קלמן, מארגן המטולת כתב על האימונים שלו:

http://www.shvoong.co.il/he-IL/190/13053/

  

בפורום אופני כביש ב"תפוז" עקבו אחרי הרכיבה בשלוש שרשורים נפרדים עם צפיית שיא

 ממטולה לאילת(קרוב ל 3000 צפיות):

http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=1046&messageid=165200281

 

מאילת למטולה(מעל 2000 צפיות):

http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=1046&messageid=165250161

 

ההגעה למטולה(קרוב ל 700 צפיות):

 http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=1046&messageid=165283507

 

דף הבית בפייסבוק(מתקרבים ל 40000 צפיות – ארבעים אלף!):

https://www.facebook.com/MtwltLhgbrtMwdwtLsrtnHyn

 

שרון פירסט כתב על המטולת בבלוג שלו ואף קיבל את "בחירת העורך" של תפוז: 

http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2418907&skip=1

 

ביום שישי השני בנובמבר שנת 2012 התראיינתי בתוכנית האקטואליה של אורי לוי בערוץ הראשון על המטולת הכפול, הראיון מתחיל בדקה ה 47:

 http://www.iba.org.il/media/?recorded=1&starting=1342864

 

ביום ראשון 04 בנובמבר התפרסמה כתבה במגזין הספורט החשוב שוונג:

http://www.shvoong.co.il/he-IL/199/13210/

ביום ו`, 11 בינואר 2013 קיבלתי מד`ר עודד בן חים רופא העיניים והרוכב למרחקים ארוכים שליווה אותנו כל הדרך חזרה מאילת למטולה את רשמיו ואני מוסיף אותם ככתבם. קשה להסביר עד כמה נוכחותו של עודד שינתה את התמונה והקלה על השלמת המשימה המפרכת. תודה עודד.
 
***לחם עם סבון. רשמים מהרכב המלווה.
״-מה אכלת היום בגן, ילד מתוק שלי?
-לחם עם סבון, בשר עם קינמון, וטוב היה לי אמא היקרה״
מתוך שיר ילדים עממי 
*** אילת, יום ששי 11:00 מתכוננים ליציאה צפונה. האוטו מלא עד אפס מקום. אני מחזיק בידי את הקופסא של כובע הנגש של ניצן ותוהה היכן לעזאזל אני יכול לדחוף אותה. ממולי מופיע ניצן נושא בידיו שתי שמיניות של מים שקנה ואני מתפוצץ. אין מקום, אין מקום, אני אומר לו ביאוש.***
לא באמת אכלנו לחם עם סבון, אבל רק משום שגם הלחם וגם הסבון, היו קבורים תחת ערמות של ציוד, ואי אפשר היה להגיע אליהם. 
התכנון שלי למסע היה בנוי על 3 אנשים ברכב הליווי, (ד״ר דן בורלא, העיתונאי אייבי גילת ואנכי), ומקום אחד ריק ומיועד עבור יאן לשעת חירום, וכן הציוד של שלשתינו + הציוד של יאן. 
היות ושלושתינו התכוונו לרכב לצד יאן לפחות חלק מהזמן, הוספתי מנשא אחורי לשלשה זוגות האופניים שלנו.
***שבת 06:00 על הדשא בכניסה לאזור תעשיה באר שבע. יאן התעורר אחרי שעתיים שינה (אני כבר הייתי ער מזמן). עד שהתארגן אני מכין לו כריך. צילום והוא יוצא לדרך. אחרי דקה הוא עוצר ויורד מהאופניים. אני רץ אליו. פניו נפולים. פנצ׳ר. אני מוריד גלגל אחורי מהאופניים שלי ומחליף. 4 דקות והוא זורח ויוצא שוב לדרך. החברה עדיין ישנים.***
בפועל, היינו ארבעה ברכב עם הציוד  (התווסף למסע נתן, אחיו של יאן שצילם את המסע) פלוס הציוד של יאן וניצן.
התוצאה: הרכב היה עמוס עד למקסימום ואי אפשר היה לדחוף פנימה אפילו ששיה נוספת של מים. בוודאי נראינו כמו קרון של צוענים. מזל שאשתי לא ראתה מה עשינו לאוטו שלה.
בתנאים האלה יצאנו ליומיים של מסע מפרך. ארבעה זרים בקופסאת סרדינים, ובקצב של רוכב אופניים.
לחריגה הפרועה מהתכנית היו כמובן השלכות שליליות על הביצוע.
לא היתה אפשרות סבירה לחלץ רוכב  
ואופניו במקרה הצרך, למרות שזה היה אחד מעמודי התווך של התכנון המקורי.
אוכל וציוד חשוב נקברו תחת התיקים, והפכו לקשים או בלתי ניתנים להשגה. לעתים קרובות נאלצנו להוציא תיקים רבים מהאוטו על מנת להגיע לפריט מסוים, או בשביל לישון למשל. כל הוצאה והכנסה של תיקים לאוטו בחיפוש אחר ציוד אישי, הפכה את הסדר על פניו וקברה תחתיה ציוד חשוב.
חלק נכבד מהאוכל שהכנתי נשאר חבוי תחת הציוד ובלתי ניתן להשגה.
גם ציוד חיוני כמו צמיגים ופנימיות ומעילים, נקברו לעתים תחת ערמות התיקים האישיים.
נאלצנו לנסוע כשתיקים או ציוד נמצאים על ברכינו, או נערמים לגובה בינינו, ומאיימים לקבור אותנו תחתם עם כל סיבוב או טלטלה. 
 
על תנאי הפתיחה הצפופים והלא נוחים, התווספו תנאי המסע עצמו: אוכל לא מסודר, אין מקלחת בבקר וגם לא בערב, והשינה חטופה בתוך האוטו.  
הצורך לעקוב אחרי יאן וניצן בקצב שעבורנו ברכב הוא ממש זחילה, מנגן לעתים על העצבים ,  וכמובן העייפות המיצטברת מוסיפה פילפל לתערובת.
 
אבל אם קיבלתם את הרושם שיצאנו ל״מסע האימים בעקבות יאן״, הריני מזדרז לתקן את הרושם המוטעה הזה.
הודות לדמיון ולהתלהבות, המוח האנושי מסוגל לראות גם את הדברים השחורים ביותר באור חיובי, ולתרגם את המציאות הקשה ל״הרפתקאה מדהימה״.
למרות כל התלאות, נהנינו להיות שותפים פעילים לחויה הייחודית ושמחנו על שיכולנו לתרום להישג הנפלא.
 
אז מה בן חיים, נהניתים להיות פועלים שחורים של יאן? 
ממש לא. כלומר ממש לא הרגשנו כמו פועלים שחורים. רכבנו חלק מהדרך והיינו שותפים אינטגרליים. אין לי ספק כי נהיה מוכנים להשתתף שוב בהרפתקאות  כאלו ונקווה שיהיו.
***שבת בחצי הלילה, ביציאה מקרית שמונה. יאן עובר אותנו בדהירה בעמידה. הבחור באטרף והמחזה מהמם. הסוף כבר קרוב. אני מקווה שיש גדר שם בקצה מטולה אחרת השור ממשיך לדהור עד ביירות. עוד ק״מ ועוד ק״מ ואנחנו מתקשים להאמין. אחרי שלשה ימים 1080 ק״מ עם שינה מזערית יאן רוכב כאילו הוא בנג״ש. 
כשהוא חוצה את קו השער, אפשר להריח את האדרנלין באויר. גיבור אמיתי.*** 
 
מבחינתי זו היתה חויה מופלאה של פעם בחיים. 
עודד בן חיים

 

ייתכן ויהיו קישורים לכתבות נוספות בעתיד.

לדף הרשומה

פריס ברסט וחזרה באופניים: 1,270 ק"מ ב-85 שעות

 

PBP: PARIS-BREST-PARIS 2011

יום חמישי, 18/8/2011 אני קם בשעה 6:30 כדי לסיים את האריזה של האופניים, הטיסה בשעה 11:00 אבל לא הספקתי כי יום לפני עוד נאלצתי להישאר בעבודה עד מאוחר כדי לסגור קצוות. למעשה את האופניים ארזו לי בחנות אבל הייתי צריך לארוז אותן מחדש כדי להכניס לאריזה עוד זוג צמיגים, "שפיצים" חליפיים למקרה של שבר ועוד חלפים. הוספתי הגנה נוספת ל"אוזן" מנסה לאתר את הסימון שהיה לי לגובה מוט האוכף ולא מצליח, מגלה כבל מנותק ולא ברור לי מה מקומו. זו הפעם הראשונה בה אני טס עם האופניים ואין לי מושג איך אסתדר עם ההרכבה שלהם בצרפת,  לבסוף אני מדביק וקושר בחבל את הקרטון. בשעה 7:30 מסתיים מבצע האריזה מחדש ובשעה 7:35, רגע לפני שאני מתלבש לטיסה אני מתבשר על דחייה של 5 שעות בזמן יציאת הטיסה "התחלנו...". שמואל א, חבר טוב הציע שייקח אותי לשדה התעופה וזה משנה גם לו את התוכניות. השנה באמת החברים תמכו בי מעל ומעבר לסביר.

 

יום שישי, 19/8/2011 שעה 1:00 שעון צרפת נחיתה בשארל דה גול. כשעה אחרי ששאר הנוסעים בטיסה עזבו את נמל התעופה מגיע סבל עם הארגז של ציפי ומאפשר את הפגישה עם אבי שחיכה לי זמן ארוך מדי. בשעה 4:30 אני מגיע לשער של אחוזת הכפר המשפחתית ליד העיר סונליס כ 50 ק"מ צפונית מזרחית לפריס  בבת אחת אני מוצף בריחות דשא, עצי תפוח ואגסים, וורדים, עצי אגוז למיניהם וטחב. הגעתי לבית במולבק. כשהייתי ילד ביליתי כאן רבות מחופשותיי והמקום שימש בסיס ליציאה לטיולים ארוכים כשבגרתי. המקום ספוג בזיכרונות נעימים. אמא מחכה בכניסה לבית – איזה אושר אני כאן, סוף סוף כאן!

אבני פאווה עגלגלות על גבעות קטנות שיצרו שורשי עץ האגוז העתיק במרכז הרחבה שפעם הייתה חצר צרפתית סימטרית כנדרש, דלתות עץ כבדות, דשא מנוקד בעצי פרי וערוגות פרחים מאין סוף ועד סוף האופק, מעט מאוד השתנה כאן מאז עברתי בשערי האחוזה לפני 12 שנה. באור ראשון אני מתעורר ומגלה בהאנגר הענק את ה"מפלצת" מכונית קרוואן שתלווה אותי לאורך כל המסלול. במטבח כבר מוכנה ארוחת הבוקר: קפה פילטר עם קרואסון חם, לחם עם חמאה וריבת פטל תוצרת המקום. כשסבתי עליה השלום הייתה בחיים המקום סיפק למשפחה מזון טרי: היו פרות, ירקות וביצים. חוץ מאלו היו במקום גם כלובי שפנים. 40 דקות אחרי ארוחת הבוקר, עוד לפני שהספקתי ללבוש חולצה ציפי כבר חלצה עצמות, מתחה צמיגים ויצאה להשתובב בשבילי הכפר. איזה כיף! "אם האופניים יהיו בסדר אני אעשה את השאר" אמרתי לבחור החרדי שישב לידי במטוס, "רוצה להניח תפילין?", "קצת גבינה צהובה על  הנקניק?". הכבל המנותק התגלה ככבל המעצור – הטכנאי עשה עבודה טובה כשהגן על המעצור בזמן הפירוק – מכיוון שמעולם לא פירקתי והרכבתי אופניים שלמות אני נאנח אנחת רווחה. מקווה שלא עשיתי טעות בהרכבה. בהמשך הצוות עושה קניות לכל השבוע: אוכל לקרוואן, מפות, בגדים. התחזית לימי המסע נעה בין גשם שוטף לחמסין.

 

שבת, 30/8/2011 יש לי בדיקת אופניים בסן קונטן – נקודת הזינוק של המסע שמרוחקת כ 100 ק"מ מבית המשפחה. הדרך לא קלה לניווט, אנחנו מגיעים כשעה אחרי הזמן שנקבע לי ומגלים מתחם שוקק חיים בו נעות מכונות רכיבה משונות שאפילו בעיתונים לא רואים: החל כמובן מאופני מרוץ מודרניים, דגמים שונים של "ריקומבנט" אופניים בהם הרוכב שוכב, טנדמים(אופניים לשניים), טריפל(אופניים לשלוש) וכמובן המרשימים ביותר האופניים דמויות הטיל או הטיפה(קוראים להם בשמות רבים) על דגמיהם השונים. כשאני מגיע לבדיקה אני שומע את השאלה הצפויה: איפה הפנס? אופס – שכחתי אותו במולבק...אבל הבאתי את הפנס החדש הרזרבי, אני מרכיב אותו בצד בשקט בנוסף לתושבת הפנס הישן. יש במתחם גם חנות אופניים כך שאין מה לדאוג. הפנס לא עובד אין סוללות - מוסיף, מפרק ומרכיב מחדש, לא עובד, מפרק ומרכיב שוב – אור! איזה פנס חזק!  "אז יש כאן ישראלים!" אני שומע בעברית, זהו שי שפרונג ישראלי החי בארה"ב ומשתתף במסע תחת דגל ישראל אותה עזב לפני כ 25 שנה. שי מופתע שיש בכלל ישראלים מישראל במסע, הוא חשב שהוא הראשון שמשתמש בדגל ישראל בהיסטוריה של ה PBP. את ההערה הזו "יש כאן גם ישראלים" אני שומע בצרפתית מספר פעמים לפני שאני עוזב את המתחם, אני מסתובב שם עם חולצה של "רוכב ישראל 2009" בעברית. באולם הספורט אני מצטייד במסמכים ובכרטיס הברווט. רגע מתוח נוסף נרשם כשאני לא מוצא את הדרכון, לאחר מספר דקות של חיפושים אני מוצא צילום שלו. אני מצטלם תחת דגל ישראל שנמצא כאן בין 66 דגלים שונים, התרגשות!

 

יום ראשון, 21/8/2011 אני מגיע למתחם כשלוש שעות לפני מועד הזינוק שנקבע לי כדי לטעום מהאווירה וגם כי אני כבר לא יכול לעמוד בהתרגשות, בכניסה למתחם קרנבל: חבורת צוענים מבצעת תרגילי לוליינות עם אש וזיקוקים, להקת כלי נשיפה בסגנון ברטוני נעה בקהל, כרוז עומד ומזניק קבוצות של רוכבים ומלהיב את הקהל המריע. אני פוגש את אנדרו שרכב אתנו בברווט 400 ומזנק יחד איתי בקבוצה שצריכה לצאת בשעה 21:00. לפתע אני רואה את אבי כהן בתחילתו של מקצה, הוא אומר לי שגם זמן הזינוק שלו נקבע לשעה 21:00 אבל הוא נדחף – יותר טוב לו כך. אנחנו מצטלמים והוא מזנק. זמן רב עובר ואני מגלה עוד ועוד אופניים משונים ליידי, למשל אופניים של הצבא השוויצרי ששוקלות מעל 20 ק"ג ועוד שני ריקומבנטים משונים במיוחד. רוב המזנקים בזינוק שלי הם אנגלים ויש גם קבוצות של יפנים ואיטלקים. אני אחד האחרונים לזנק במקצה 90 השעות. בשעה 21:20 אני עובר את השטיח האלקטרוני אחרי שהצמדתי שבב לקרסול כדי לסמן את מיקומי וזהו זה, זה מתחיל!  

 

קטע ראשון: מסן קונטן עד מורטניי, 140 ק"מ

אנחנו יוצאים בדמדומים, אני מזהה שלט לברסט, ועוד שלט ועוד אחד. בהתחלה אני מנסה להשתלב בפלוטון של איטלקים שלא יודעים מילה באנגלית, אחר כך עם יפנים שגם לא מבינים כלום ופתאום אין יותר שלטים – הפלוטון שלנו מתעשת, מבצע פניית פרסה ומוצא את השלטים אחרי שהוסיף כ 6 ק"מ כבר בהתחלה. אני מגביר את הקצב בחשש ומגלה לתדהמתי שאני עוקף עשרות ואחר כך מאות רוכבים. הלילה יורד, אנחנו כבר לא ברצף עירוני אלא נכנסים ויוצאים מכפרים קטנים, גשם מתחיל לרדת, רוחות פנים קלות. הקטע הראשון עד מורטניי הוא הארוך ביותר שיש למעשה הוא באורך של שני קטעים. כ-50 ק"מ מההחלה נגמרים לי המים בבקבוק הראשון וגם בשני כבר אין הרבה, לפתע אני רואה תחנת דלק – עבורי תחנת דלק היא מקום למלא בו מים, אין לי מושג איפה יש מים בדרך. אני שובר ימינה ומבין באיחור שיש שם מדרכה, אני מוטח אל האספלט הגס.

בקרת נזקים מגלה שפשופים עמוקים בזרוע ימין ובברך ושמיניה קלה בגלגל הקדמי. אני שוטף את הפצעים במעט המים שנשארו לו ומגלה כ 500 מטר משם דוכן של המארגנים עם מים מינרליים. אני שוטף שוב את הפצעים וממשיך.

בהמשך יהיו עוד דוכנים רבים. זוג אמריקאים, בעל ואישה מודים לי על המשיכות הארוכות ולבסוף גם מתחלפים איתי בהובלה, אולי מצאתי את הקבוצה שנוח לי אתה. כשאנחנו מגיעים למתחם  הקונטרול בשעה 2:55 לוקח לי זמן להחנות את האופניים, האמריקאים נעלמים ואני מבזבז זמן רב באיתור הקונטרול והרכב המלווה, כשעה אחר כך אני שוב בדרך.

 

קטע שני: ממורטניי עד וילן לה-ז'ואל, 81 ק"מ

חשוך, לא רואים כלום, גשם קל יורד כל הזמן אני עובר מפלוטון לפלוטון, אין  אחד קונסיסטנטי או אחד שנוח לי אתו במיוחד. אני מנסה לרכב בקצב אחיד של כ 27 קמ"ש אבל הדרך מתפתלת, עולה ויורדת כל הזמן. כאשר אני עובר קבוצה גדולה של רוכבים אני שומע בצרפתית "לא להתפתות לרדוף אחריו, לשמור על קצב קל יש לנו עוד 1000 ק"מ לעבור", ההערה הזו מכניסה אותי למעט בלבול, האם אני רוכב מהר מדי? כ-70 ק"מ מהתחלת הקטע מגיעות התכווצויות השרירים הראשונות: בהתחלה ברגל שמאל, אחר כך ברגל ימין וכאשר אני מגיע לקונטרול בשתיהן. אני מפספס את הכניסה להחתמת הכרטיס ב 400 מטר. שוב בעיות חנייה, שוב בלבול בין התור לאוכל לתור להחתמת הכרטיס, שוב לוקח זמן למצוא את הרכב המלווה. ברכב המלווה אני מגלה שאני סובל כבר משפשפות עזות. אני מורח שכבה כפולה של קרם הגנה צרפתי מיוחד עליו המליצו לי בני משפחה. שעת הסגירה של הקונטרול עבורי היא 12:05 השעה בה אני מגיע היא 7:55 יש לי כ-4 שעות עודפות כבר עכשיו.

מחליף זוג גרביים ראשונות אוכל פסטה ושותה קפה.

 

קטע שלישי: מווילן לה-ז'ואל לפוג'ר, 89 ק"מ

אני טס, עוקף מאות רוכבים, לא מוצא פלוטון אבל נהנה מהמהירות, הגשם מתחזק, האור קלוש, ההרגשה שוב טובה, השוונג תקין. הכבישים נעשים חלקים פחות. אני שוב מבזבז 25 דקות בתור הלא נכון – הקונטרול נמצא בקצה המתחם ואילו המסעדה בכניסה, הגשם שוטף.

 

קטע רביעי: מפוג'ר לטינטיניאק, 54 ק"מ

אין לי מושג למה שמו קטע קצר כל כך באמצע הדרך לברסט, את הקטע הבא אני עובר כמעט בלי להרגיש. מהקטע הזה ועד סוף המסע ילוו אותי יפנים, מכאן אראה אחד בממוצע כל 2 דקות, מעניין כמה יפנים השתתפו במסע, היה להם גם דוכן לבקשת עזרה עקב הנזק שנגרם להם מהצונאמי.

בטינטינאק אני יושן כ-45 דקות אחרי סעודה דשנה, מתקלח ומחליף סט בגדים שלם.

 

קטע חמישי: מטינטיניאק ללודאק, 89 ק"מ

אין ספק אנחנו בברוטניי, כל שמות הערים מסתיימות בסיומת "אק". בערך באמצע הקטע יש "קונטרול סודי" שנועד להבטיח שלא יהיו רמאויות, אני עסוק בריקוד ארוך עם ריקומבנט אותו מצלם צוות הטלוויזיה המקומי, הוא עוקף אותי, אני עוקף אותו וחוזר חלילה לאורך עשרות קילומטרים. הגשם מתחיל פתאום להיות חזק, אני עוצר בחווה קטנה כדי ללבוש את מעיל הגשם ופונה בצרפתית אל בלגית יפה(כתוב לה בלגיה על החולצה). היא לא עונה לי במשפט ברור, מסתבר שהיא פלמית והיום הפלמים לא מוכנים לדבר צרפתית בעקרון. אחר כך אני מנסה להיצמד אל קבוצה דנית ולא מצליח, אני נצמד לרוכב דני אחר ומצליח לבצע אתו החלפות מהירות לאורך כ 5 ק"מ עד שהוא פותח מבערים ונעלם. את 15 הק"מ האחרונים אני רוכב כשמאחורי צרפתי מדרום צרפת ואיטלקי שאני לא בטוח במידת השליטה שלו באיטלקית, הם לא מחליפים אותי בהובלה. כ 5 ק"מ לפני לודאק הם עוקפים אותי באיטיות ונעלמים. לפתע ממול מופיע ענן שחור מאוד ובתוכו פסי ברקים, רעמים מתגלגלים אל תוך המישור. הכביש מתפתל לימין ואחר כך לשמאל ואל לודאק אני מגיע בתוך סופה עזה!

 

קטע שישי, מלודאק לקריקס, 76 ק"מ

ללודאק, הקונטרול הגדול והחשוב ביותר ב PBP אני מגיע בסערת גשם וברקים גדולה, רוחות מערביות משתנות בתדירות גבוהה,  מאות רבות של זוגות אופניים, מעל 1000 להערכתי מונחים ברחבה עצומה, אני חונה אחרי ריקומבנט של רוכב יפני ומחפש את דרכי לקונטרול, השעה קרובה לשעת השקיעה על היום הראשון של המסע. אני כותב את התיאור של הקטע הזה 10 ימים אחר כך כשאני חולה עם מעל 38 מעלות חום, כאן כנראה התחילה המחלה. לוקח לי כמעט שעה עד שאני יוצא מהקונטרול. אני עוקב אחרי קבוצה של 3 רוכבים, אחר כך אחרי עוד שניים שעוקפים אותי בדרך. אנחנו טסים אל עמק יפה אבל יש לי הרגשה משונה שטעינו בדרך. כ 5-6 ק"מ אחר כך אנחנו מגיעים לכיכר ולא מוצאים בה שלט, אחרי התייעצות אנחנו חוזרים ואוספים אתנו רוכב שמדבר רק רוסית, יש איתי פיני וספרדי, אף אחד לא מדבר אנגלית או צרפתית, בדרך אנחנו אוספים גם קבוצה של צרפתים ומגלים לבסוף שהשלט ביציאה מלודאק הוסט, אני מחזיר אותו למקומו. הגשם ממשיך לשטוף וכבר לא רואים כמעט את הכביש. מכאן הכביש מתחיל להתפתל עמוק לתוך עמקים, לעלות ולרדת ללא הפסקה. החל מלודאק יכולתי לראות את ראשוני השבים מברסט. עכשיו יש שני שלטים בכל צומת, לפריס ולברסט. השלטים אמנם בצבעים שונים אבל בלילה הכל נראה באותו צבע אלא אם מאוד מתאמצים. המים על זגוגיות המשקפיים מפריעים מאוד ואני שוב טועה בדרך. כשאני חוזר למסלול אני נצמד אל קבוצה של שלוש רוכבים שטסים בירידות, המצב מעט משונה: אם אני קרוב מדי לרוכבים אני מסתנוור מפנסיהם האחוריים, אם אני רחוק מדי אני לא רואה מספיק טוב את הכביש, אם יש רוכב ממול עם פנס לבן אחד או יותר אני רואה טוב את הדרך אבל כשהוא ליידי אני לא רואה כלום. לרוב הרוכבים יש  יותר מפנס אחד, לפעמים  4 או 5 לכל כיוון. כ-40 ק"מ מלודאק אני שומע צליל פלסטי בסיבוב חד על העמק, הרוכבים ליידי אומרים שנפל לי משהוא. אני עוצר לחפש מה זה ולא מוצא, כ-10 ק"מ אחר כך אני עוצר בסן ניקולה דה פלם באוהל בצד הדרך למרק חם ומגלה שהספידומטר של ציפי לא נמצא על הכידון. הכביש לא נגמר ואני נחשף לעינוי פסיכולוגי אדיר חדש: חוסר התמצאות במרחק. התחת מתחיל מאוד לכאוב ויש גם התכווצויות שרירים. השפשפות עדיין כאן, הזמן לא עובר, קריקס לא מופיעה, הסוללות בפנס כמעט נגמרו, אני גמור! אני נצמד לפלוטון ארוך במיוחד של כ 150 רוכבים ואחרי שעות רבות של ייסורים אני מגיע לקריקס וקורס אל תוך הקרוון.   

 

קטע שביעי: מקריקס לברסט, 93 ק"מ

את הקטע השביעי אני מתחיל אחרי עוד 45 דקות שינה אחרי שהחלפתי עוד סט בגדים כולל נעליים והטענתי את עצמי בהמון קלוריות וקפה. אני יוצא באור ראשון. בתכנון המקורי הייתי צריך להגיע לברסט בין 30 ל-35 שעות. ברור לי שהדבר לא אפשרי אבל הזמן עדיין לטובתי, שעת הסגירה של הקונטרול עבורי היא 16:40 כך שאני מקדים בהרבה את השעון. דבר מה משונה קורה לי ביציאה מקריקס: אני עף! בהתחלה אני מתחיל לרכב בזהירות, מצטרף לפלוטונים אך נשבר וממשיך לפלוטונים הבאים, אחרי כשעה של רכיבה כשאני בתוך עמק ירוק יפהפה אני ממשיך לעקוף שוב עשרות ומאות רוכבים. למשך כ 10 דקות אני מצטרף לקבוצה בלגית ואז עוקף. ברגע זה אחד מהרוכבים עובר לצד השמאלי של הכביש, נותן ספרינט ו...מצלם אותי. אני מתחיל להאיץ כי אני מרגיש בנוח ואז אני שם לב שאני רוכב בעלייה בשיפוע של כ 5% במהירות של כ 30 קמ"ש(להערכתי כי אין לי ספידומטר בשלב זה של הרכיבה) עם שילוב ההילוכים הקשה ביותר שיש לי: 50:11. אני טס ומגיע לאגם מקסים עם אווזים בתוכו, הגשם נחלש מעט ואני מצטלם וגם מצלם רוכבים אחרים במצלמותיהם, זו הפעם הראשונה בה אני ממש נהנה מהרכיבה. רוכב צרפתי שרוכב ליידי אומר שגם אצלו הביצועים הטובים ביותר נרשמים אחרי קרוב ל 600 ק"מ של רכיבה.

לקראת קצה העמק מתחיל ערפל והוא נעשה סמיך ביותר כאשר אנחנו פונים ימינה בצומת בה אני רואה רוכבים שחוזרים מברסט ממשיכים שמאלה. הערפל נעשה סמיך כל כך עד שאני נאלץ לעצור ולהסיר את משקפי. אני קצר רואי והדבר מפריע לי מאוד. הערפל הופך רטוב ביותר וכשהוא מעט עולה, מעל לנקודה הגבוהה ביותר במסלול הוא הופך לגשם שוטף. אני נצמד לזוג רוכבים שעובד יפה אחד עם השני ואנחנו גומעים יחד כ 10 ק"מ עד שהראשון נשבר ובגבעה הראשונה גם השני. בשלב זה, כ-35 ק"מ מברסט(לפי שלטי הדרך) אני נצמד לפלוטון של כ-10 יפנים שלא יודעים מילה באנגלית או צרפתית ומגיע אתם עד לנקודה בה רואים את ברסט ואת הים. אני עוצר לצלם מההר ואחר כך גם מהגשר הארוך על המפרץ. בגשר עוצרים רבים אחרים ושם אני שוב תופס את היפנים. כשאנחנו סוף סוף בברסט אני כולי פצע וחבורה: התחת כואב מאוד ושרירי הרגליים דואבים, השפשפות, העייפות. למארגנים יש כנראה כוונה  תיירותית להראות לנו את האזור: יורדים למפרץ, עולים לטירה, יורדים למעגן, עולים לעיר. כפות הרגליים שלי נשרפות, מסלול לרוכבי אופניים בלבד, בראבו, בראבו, המקומיים מעודדים, עוד צומת, עוד כיכר, אאהאאוףףףף הקונטרול!

בקונטרול אני משאיר את האופניים שלי אצל טכנאי שיתקין לי ספידומטר חדש – אני לא יכול לחיות יותר עם כל הניחושים האלה לגבי מיקומי בעולם. אני יוצא לכיוון המסעדה ובדרך נותן ראיון ל"וולו ניוז" עיתון האופניים המוכר. חבל שלא באתי עם החולצה עם הלוגו שלהם שיש לי בבית. אני מספר לכתבת על הפחד שחשתי בירידות בגשם ובחושך ביציאה מלודאק אני מנסה למכור להם את סיפור התאונה והסרטן. הכתבת אומרת לי שרוב הרוכבים התלוננו על התוואי הגבעי של המסלול, אני אומר לה שאני מירושלים ואין אצלנו מישור אבל גם כמעט ואין גשם לכן מפחידה אותי יותר האפשרות להחליק וכבר נפלתי פעם אחת. לסיכום אומרת לי הכתבת "אתה ממשיך לרכב בשביל הקוראז'". בכלל המלה "קורז'" היא מילה שעשרות אלפי פעמים אני שומע בהלך המסע מכל מי שעומד בצד הדרך, רץ, יושב בעגלת נכים או תינוקות או נשען על מקל, "קורז'" אומרים לי שיכורים שיוצאים שתויים לגמרי מהביסטרו בשעות הלילה המאוחרות, "קורז'" אומרות לי אמהות צעירות ואנשי עסקים בחליפות יקרות. ובסוף(זה עוד יגיע) בעיקר בראבו.

חצי הדרך מאחורי.

 

קטע שמיני: מברסט, לקריקס, 85 ק"מ

אחרי שעה ארוכה בברסט אני יוצא שוב לקריקס, הדרך חזרה כאמור קצרה יותר. משום מה שכחתי למלא מים בבקבוקים ואני מוצא סופר בפאתי ברסט בו אני קונה בקבוק ליטר וחצי של מי מעיין מוגזים בעידון. אני שוב מתחמם ועוקף ברצף מאות רוכבים. כ 15 ק"מ אחר כך מתחילים אצלי כאבים בברך ימין, בדיוק כשאני בהחלפות מצוינות עם רוכב צרפתי כבן 60 שרירי באופן מדהים. אני מושך עוד 5 ק"מ ונעצר. כשאני יורד מהאופניים אני כמעט מייד נופל לעשב הגבוה: כאב חד ועמוק עוצר לי את הנשימה. מוקד הכאב נמצא לאורך קצה כף רגלי הימנית בחיבור עם האצבעות. ממול עומדים קבוצת נופשים צרפתים, על פני עוברים הרוכבים בטור אינסופי "כן זה ממש קטלני" אני שומע בצרפתית. אני מעסה באופן נמרץ את כף הרגל ואחרי כ-40 דקות חוזר לאוכף. עד קריקס אני נאלץ לבצע עוד מספר הפסקות לעיסוי ומתיחות. היום, 10 ימים אחר כך הרגליים עדיין כואבות והאצבעות חסרות תחושה.

"הסוף תמיד מגיע מתישהו" את זה אני זוכר מברווטים ארוכים, מניתוחים ללא הרדמה, מטיפולי שיניים וגם מלילות אהבה. הסוף תמיד מגיע אבל לפעמים הוא כל כך ארוך... לקריקס אני מגיע בדמעות של כאב. אני נזכר שהבאתי איתי מישראל אופטלגין נוזלי ולא מוצא אותו – כשאחזור למולבק אמצא אותו בתיק היד – אוי כמה אני מבולבל! בקריקס אני לא משתהה הרבה וממשיך ישר ללודאק כדי להספיק לעבור באור יום את הקטע הקשה ביותר שעבר עלי עד עכשיו, באור היום אני מגלה שאכן הקטע תלול ומאוד מפותל. 

 

קטע תשיעי: מקריקס ללודאק, 79 ק"מ

חשוב לי לרכב מהר לפני שירד הלילה ואז איאלץ להאט את המהירות, אני רוכב מהר ככל האפשר כדי  שיהיה לי זמן לישון יותר ובתקווה שישאר לי מספיק כוח לסיום המסע. הכביש אכן שוב מתפתל ויורד לעמקים ועולה ויורד אבל עכשיו הוא יבש, החושך יורד בתקופה זו בצרפת רק קרוב לשעה 22:00 ולכן אני רוכב את רובו באור. בסן ניקולס דה פלם, כ-100 מטר לפני תחנת השירות אני נקלע לשבר ענן. אני עוצר לשוקו חם עם רוכב אוסטרי ממקצה ה-84 שעות. כשאני מסיים הגשם נפסק ואני מגיע ללודאק  במצב רוח מרומם.

 

קטע עשירי: מלודאק לטינטיניאק, 85 ק"מ

מכיוון שאני עדיין מרגיש ערני אני מחליט להמשיך עם מינימום עיכוב עד לטינטיניאק. המסלול נעשה מעט פחות תלול, הכביש יבש ואני מגיע לטינטיניאק  55 שעות ו-45 דקות מרגע היציאה. יש לי זמן ואני מחליט למרות שאני לא בשיא העייפות לישון 45 דקות בתחנה. אני קם ומחליט לישון עוד 45 דקות. למעשה בנקודה זו עברתי את שיא המרחק אותו עברתי עד עכשיו כשרכבתי 820 ק"מ בברווט 400 השנה.

 

קטע אחד עשרה: מטינטיניאק לפוג'ר, 54 ק"מ

הקטע לפוג'ר הוא קצר והיה מהיר מאוד עבורי, אם מחשבים כשעתיים הפסקה בטינטיניאק אפשר לגלות שעברתי את 35 הקמ"ש בפועל. אני מסיים אותו ויושן עוד 45 דקות. מכאן אנסה לרכב ללא שינה עד קצה המסלול אם אצליח אגיע לסן קונטן לפני חצות.

 

קטע שתים עשרה: מפוג'ר לווילן לה-זו'אל, 88 ק"מ

הקטע הזה מתחיל בדהרה אדירה, אני עוקף, עוקף, עוקף ומרים גבות רבות בדרך. קריאות ה"קורז'" מתחלפות ל"בראבו". מדי פעם באמצע ספרינט מגיע רוכב ועוקף אותי כאילו הייתי הולך רגל וחלק מהדרך אני במרוץ עם שני רוכבים רזים ועצבניים למראה. כ-20 ק"מ לסיום אני מזהה את אבי כהן יושב שפוף על אופניו בצד הדרך. אמנם פניו מוסתרות אבל רעמת השיער והגלגל עם הדגל מאפשרות לזהות אותו בקלות.

אני מבצע פניית פרסה פתאומית ומפתיע את העוקבים אחרי. אני מעיר את אבי ממה שנראה כמו שנה טרופה והוא אומר לי שהוא חולה. אני נדהם מזה שסגרתי עליו את הפער בין הזמן בו הוא יצא לבין הזמן בו אני יצאתי. אבי אומר לי שטוב שנרשמנו למקצה ה-90 שעות, כך אנחנו יכולים לסיים בנחת. אמרתי לו שאני לא כאן כדי לטייל ואני בשוונג. "טוב להפציץ?" הוא שואל אותי, "כן להפציץ". 30 שניות אחר כך הוא כבר מעבר לטווח ראיה. באותו רגע נגמר לי השוונג. בדיעבד נודע לי שאבי הגיע לווילן רק 3 דקות לפני ואכן אני פוגש אותו בקונטרול. אנחנו קובעים להיפגש לארוחה של אחרי  PBPבסוף המסלול: הראשון שמגיע שיחכה ואז כשהוא פונה לדרכו אני עומד על רגלי ונופל לרצפה – הכאב בכף רגלי חזק מנשוא. אני ניגש למרפאה שם מחטאים לי את הפצעים ומדביקים על כפות רגלי מדבקות סיניות מהסוג המאוד פופולארי היום. זו פעם ראשונה בה מטפלים בי במדבקות ואני מקווה שהן יעזרו. כאשר אני ניגש לקרוואן נכנסת אליו כתבת יפהפייה של טלוויזיית ה-PBP, היא בעיקר רוצה לראיין את המלווים. בלחץ הזמן אני גם מרואיין עם מנהל יחסי הציבור בעירייה שגם ביקר בירושלים, אני משתמש במיטב הצרפתית שיש לי אבל יש לי גם מסע לסיים ואני מתפרק.

 

קטע שלוש עשרה: מווילן לה-זו'אל למורטניי, 88 ק"מ

אני מתחיל לצאת אחרי נבחרת הקדטים המקומית ומהר מאוד מוצא עצמי שוב בטנדם עם רוכב צרפתי צעיר עילג. בעלייה הראשונה אני מגלה ששכחתי את בקבוקי השתייה שהכנתי לעצמי עם המיץ והמלח. אני מוצא סופר לא רחוק מהכביש וקונה בקבוק קולה ובקבוק מים בקוטר שמתאים לכלוב הבקבוקים שעל השלדה. הקופאי שמעודכן היטב במהלך המרוץ מסיים ב"קורז'", האנשים שעומדים ליידי בתור אומרים גם הם "קורז'". הצרפתי נעלם. אני מאיץ, עכשיו התגובות חוזרות להיות "בראבו". מהר מאוד היעילות של המדבקות הופכת להיות זהה לזו של מים קדושים. עוצמת הכאב ברגליים, בברכיים בגב, בידיים ולמעשה בכל תא של הגוף מתקרבת קצת אל עוצמת הכאב בזמן ההחלמה מניתוח איחוי הלסת אחרי התאונה הגדולה. תכננתי את זה, זה היה חלק מתוכנית האימונים...

למעשה חלק מהכאבים הייתי יכול למנוע אם הייתי מתפנה לבצע מתיחות ותרגילי הרפיה אבל למי יש זמן לזה עכשיו.        

 

"כולם סובלים" זו הייתה התגובה של אבי כהן להבעת הייסורים אותה הבעתי כשנפגשנו, כאשר שאלתי אנשים אם הם נהנים הם החזירו לי מבט נוקב – כולם סובלים!

בכניסה לקונטרול במורטניי אני זוכה לדחיפה מאחד הצופים(אולי מתנדב צרפתי), אני מביט בו בהפתעה והוא מבטיח לי שלא יפסלו אותי בגלל זה. בתחרויות אופניים רואים הרבה קטעים כאלה בהרים.

למורטניי אני מגיע כמעט מת, 1090 ק"מ מההתחלה ועוד כ-30 על טעויות והתברברויות בשטח. רצח! נשארו רק עוד 140 ק"מ, מה זה 140 ק"מ, 75 ועוד 65 ואז הכל נגמר. אויר!

 

קטע ארבע עשרה: ממורטניי לדרו, 75 ק"מ

לדרו אני יוצא באור יום, ברור לי שתוך כשעה עד שעה וחצי הלילה ירד, הלילה הרביעי מאז ההתחלחלה. כן התחלחלה. מתחילים בירידה לעמק עמוק בו כרגיל איכות האספלט יורדת ועולים לעוד גבעה ומשם שוב לעמק – כן אנחנו נשלם על זה, בסוף כל ירידה יש עליה(זה המוטו שלי). את הטיפוס השני אני עושה כבר בחושך, הזמן לא עובר, הקילומטרים לא זזים ופתאום המהירות עולה. בסך הכל כ-15 ק"מ אולי 20 ק"מ עברו, אני לא יודע כי שוב מד המהירות/מרחק החדש מפסיק לעבוד. אחרי שעות ארוכות ומורטות עצבים(כשעה וחצי מהיציאה) ציפי עוצרת אותי בחריקת בלמים לפני שוקת של קפה. 38 ק"מ מההתחלה בתחנת הרענון אני פוגש צרפתי שרכב 3 פעמים כבר את ה PBP. הבשורה הטובה היא שנגמרו העליות – עכשיו מישור עד פריס. אני מנסה לסדר את הספידומטר ולא מצליח. טוב נשארו לי רק עוד 37 ק"מ לסיום הקטע – פינטס! העסק לא זז, הפלוטון מתפזר מאוד ורק אורות בודדים מסמנים את המסלול הנכון. למעשה מתחילת הקטע אני רוכב בעמידה עקב כאבים בלתי נסבלים בתחת, גם כפות ידי בכאבי תופת וכמובן כף הרגל. הגב צועק די! הזמן לא עובר, סוף סוף פלוטון קצר עוקף אותי, אני מחזיק אתו כ 3 ק"מ ובהמשך הוא מתפזר בעצמו – כל אחד לעצמו – הישרדות נטו! הכביש נמתח, אני מגיע לעיירה, האם זו דרו? לא. שוב חושך, שוב שדות ריקים, אחרי שעות ארוכות(טוב חצי שעה) עוד כפר, כאן? לא כאן יוצאים, שוב שדות, קר, אני חולה. צומת ועוד צומת ופתאום אני שם לב שאני לגמרי לבד ואין שלטים - טעיתי בדרך. אני חוזר מספר קילומטרים ומגלה רוכב ללא תנועה רכון באפיסת כוחות על אופניו מסתיר שלט הכוונה לימין. הוא מתעורר מתנצל ואנחנו ממשיכים יחד. חושך, הזמן לא עובר והכאבים רק מתרבים – אני שונא לרכב בלילה, בחיים לא אחזור לכאן אני שונא את צרפת, אני שונא את ישראל אני שונא אופניים וגם שוקולד! נמאס לי!!!

יש אורות ממול אבל זו לא דרו. צומת T, שלט הכוונה לדרו, אוטוסטרדה, זרם אדום גדול של רוכבים יורד מהכביש אל כביש צדדי במחלף, הגענו? עוד לא. מעט אחרי חצות אני מגיע לדרו. המקום נראה כמו מחנה פליטים, הכניסה מאחור או מהצד. אני לא יכול להמשיך אני מוריד נעליים ורגלי מתנפחות בבת אחת – הכאב עצום. אני חושב על כל מני תרגילים איך להגיע לסיום כיחידה אחת ונזכר שהסיום עבורי הוא רק אחר הצהרים. אני מחליט לישון בדרו עד אור ראשון. אני מסריח מזיעה אבל אין לי כוח להתפשט, לחכות למים חמים, להתלבש וכו'.

 

קטע חמש עשרה: מדרו לסן קונטן, 65 ק"מ הקטע האחרון

בבוקר אני מסדר ברגע את הספידומטר הסורר ומנסה לתת גז. 65 ק"מ שטוחים לסיום, ביום טוב אני עובר מסלול כזה בפחות משעתיים אבל עכשיו לא יום טוב. לרגע השמש יוצאת ומסנוורת אותי – אני נע הישר מזרחה. לא רואה כלום. שוב עננים, שוב מנסה לעבור את ה-20 קמ"ש  ולא מצליח. לאורך כל הדרך כל מספר מאות מטרים אני מבחין ברוכבים זרוקים לצד הכביש, כ-35 ק"מ מקו הסיום יש גבעה בשיפוע בין 3 ל 5 אחוז. חלק מהרוכבים עולים אותה ברגל. פתאום רוכבת שנראית לי בשנות השבעים לחייה עוקפת אותי "נראה אותך עכשיו עושה נס-הרים" אני מתריס כלפיה, "נראה אותך עושה וונטו עכשיו ילד"...גררר

בירידה מהגבעה אני מבחין ברוכב יפני עם קסדה של טייס צולל אל תוך הנהר הרוגע כשמטוסו עולה באש. באחד הכפרים אני עוצר וקונה לעצמי עוגת קצפת. מה זה משנה – גם כך לא אגיע בזמן טוב כמו שרציתי. ולבסוף זה מגיע: הרצף העירוני של סן קונטן, הגשרים, הככרות, מגרש החניה בו חנתה המפלצת כשבאנו ואז הרמזור האדום הראשון. אחרי הרמזור האדום השלישי אני נזכר בסיפור הזהה של טל מה-   PBP של שנת 2007. נווו כברררררר. עוד אדום ועוד אדום – כל רמזור הופך לאדום בדיוק כשאני וקבוצת הצרפתים הגדולה שאתי מגיעה אליו. הצרפתים עכשיו מקטרים על כמות הזרים במסע. "זה כמו עליה לרגל בשבילנו, זה ממש חילול הקודש"

ולבסוף זה מגיע: היישורת ,הכיכר יששששש!!! אני מרים יד לניצחון, בראבו, בראבווווההה, בראבו יאן!(מי צעק את זה?). אני מגיע לאצטדיון ומתכופף כדי להקיא – פדיחה. צוות הטלוויזיה המקומית מולי, "איך ההרגשה הישראלי?" שואלים אותי, "TERRIBLE” אני עונה אבל יהיה טוב... אני מחנה את ציפי ונכנס מטושטש כולי לאולם. להשאיר את הכרטיס? לאן ללכת? בראבו, בואו ל-LEL  בואו לברווט הרוסי, בואו לאיטלקי, תרומות למתחרים ב-RAM– אני חייב לצאת מפה. בחוץ אני ממש את החלום שהיה לי כבר 800 ק"מ: בירה קרה.

צוות הליווי(ההורים שלי) מגיע בדיוק כשאני מסיים לשתות. אני רק רוצה לראות מקלחת ומיטה.

 

פרולוג

במולבק אני אכן מוצא מים חמים במקלחת ובני משפחה רבים שבאים לשמוע את הסיפור. בבוקר שאחרי אני מתעורר עם מיגרנה בעוצמה הגבוהה ביותר שיש. שני כדורים וקצת אופטלגין מחזירים אותי כעבור שעה לשינה טרופה עד הערב. למחרת בבוקר אני קם, מנקה ואורז את ציפי, עוד שינה ואפשר גם קצת לטייל בסונליס העתיקה – עיר שחלקים מהחומה הרומית נשתמרו בה וגם שלל קתדרלות וכנסיות. בערב אני מודד 38.5 מעלות חום בגופי. כשאני מגיע לשדה התעופה אני מגלה שהטיסה נדחתה בשבע שעות – הטיסה נקבעה בכלל לשעה 4 בבוקר מיתממים באל-על(כתוב לי בכרטיס 22:20) הטיסה יוצאת לבסוף בשעה 5:30 המושבים מאוד צרים ואני חוטף התכווצות שרירים. בנתב"ג מחוץ לטרמינל יש ריב בין נהגי מונית – חזרתי הביתה. למחרת שני רוכבי אופניים נדרסים בכבישי גוש דן, הרוג ופצוע קשה מה יהיה!

את הפוסט הזה אני כותב כשאני עדיין עם ווירוס וחום, אני לא מצליח להעביר הילוכים בידי השמאלית, כפות הרגליים עדיין נפוחות אבל הפצעים מגלידים מהר. הייתי במצבים דומים ואף קשים מאלה בעבר, אין מה למהר, זה רק ההרגל והרצון לחזור לשגרה נעימה של 3 אימונים בשבוע שמנקרים בצורך במנוחה יעילה הפעם. אין מה למהר, עשיתי את זה. עכשיו מנוחה.

 

 

קישורים:

טל קציר כתב על החוויות שלו ועוד נתונים בבלוג שלו:

 http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=2116981

יותם ניהל שרשור בפורום אופני כביש בתפוז:

 

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1046&MessageId=155144051&r=1

בצעד חריג אני מוסיף כאן במלואו את הסיפור של אבי כהן כפי שנשלח אלי בדואר:

Paris Brest Paris. My story. When I arrived to Paris I had mixed feelings because I was very busy with work for the last two months and I didn't have any chance to train for the event. Also two months ago I did a very hard ride to Norway. I didn't think that it would help on this event, but as I'm a hard headed person I thought as long as I can finish it within the time frame of 90 hours I will be satisfied. So wondering around Versailles and St Quentin I contacted Shlomy and Tall and we met for lunch. The weather was good and we enjoyed the calm atmosphere of the day before the big Event. Sunday evening when I was queuing up to the start line my heart was pounding. I knew this ride would have to be completed through strong head to compensate for the luck of training. Around 7pm we started our journey following a car to make sure we cleared the busy street in one piece and soon after we were left on our own.The weather was hot and there was hardly any wind, it was perfect for this ride. I was pushing away with no care in the world. Around the morning time things started to go wrong. I had the feeling of nausea and I couldn't eat anything. The feeling of weakness spread all over my body and I knew it was bad. I bought some tablets for that so I popped one and tried to eat something and kept going. I knew this was the part of the ride that I was going to have to suffer through as it happened to me many times before when I had done events without training or when I pushed too hard. So no more than 30 km/h average I had gone down to 15 km/h 'pedalling with my head' as I call it. (Cycling with my head means cycling with no energy in my legs and keeping going regardless. So my body now decides 'I can't take it no more!!!' and tries to stop me, but I have my own way and now we (my body and my head) are competing who is the leader and who is the alpha male. And I know if I just give it an inch it will take over). Suddenly Tal Katzir arrive looking at me in amusement. 'Avi what's up?' he knows I like fast cycling. He overtook me I felt embarrassed so I pushed and tried to keep up with him. I must say his arrival was like a fresh wind as my fight against my body intensified due to his arrival. Now I was really pissed off, mentally I got stronger because of the third party. Tal suggested we stop for a coffee and cake and I thought 'why not, we can have a good chat and I will just stick to him like superglue'. I forgot my sickness, forgot how weak I was so just not to feel embarrassed as long as I could keep up with Tall. Suddenly I felt power going through my vains, as if my old carburetor started injecting fuel down my legs. I felt strong, I just couldn't let it go so I stepped on the pedals and now I was flying!!!I flew past lots of riders, wind blowing in my face and legs pushing hard!! Yes I'm back !!!! I'm back !!!!!!!!!! 5 minutes later the sickness came back the stomach acid was crawling up my throat and legs were slowing down. There was nothing I could do but go back to pedalling with head again at slow speed!!! My motto is never to give up!!!!!!!! An hour later Tal arrived. He was cycling much faster than me and again I stuck behind him as I was going around 15 km/h and I thought he was about 25-27 km/h. It was quite a task, but the beauty off getting embarrassed is that it gives you power. We rode together and we stopped for a coffee and cake later on and I got another buzz and I left Tall. This time it lasted longer and my power stayed for longer, no more riding at 15 km/h. My 'body' started 'giving up' and as I had done it to 'it' so many times before 'it knew' who the master and leader was. It's funny, but usually after I take control of my body there is this harmony we are not two we are one aiming and locked on the same target. I thought to myself: 'now I can ride'. Stopping at the control points, queuing up for food, having massage at every control and getting my bike fixed were all part of this ride. My pace was 35-45 km/h and I overtook lots and lots of cyclists. I felt like a train up the hills and I hardly changed the gears I felt so strong!!! I think that after all, my Norwegian trip with its heavy hill climbing served me right. It was a good preparation and despite not cycling for two months prior to the event I still had some muscle memory left. I managed to sleep 4-5 hours every night and slowly got closer to the fast cyclists. All this time I suffered from stomach acid coming up my throat, but as long as it didn't affect my riding speed I just ignored it. Wednsday morning I stopped for a kitkat and suddenly Yan from Israel passed me by. We had a chat, took some photos of each other and cycled along for a while. I was pleased to meet him, but after a short while Yan told me: 'Avi, with all due respect, I know we are friends, but we are here to ride so push on the pedals and stop cycling like an old woman!!!'. So I did!! We met again at the control and Yan said he was riding with very few sleeping brakes. We were only around 235 km from the end and he said he might have a massage and a break. I told him he was doing great and should keep it rolling, but I was just after a 4.5 hour sleep and he just skipped it. We said our goodbyes and I told him we could meet for coffee after the event. At the next section I met these riders from London Dynamo and slowly few more mad riders joined and we just went wild racing up the hills behaving like we just got on our bikes an hour ago. When we arrived to the control I was shattered but satisfied. It was nice keeping up with them. 15 minutes later they were ready to go. I told them I needed more time to recover. The next section was 30 km up the hill and it was a horrible flat road that shook every bone in my body. I saw a group of riders far away so I tried to catch up and it took me more than half an hour. Catching up, totaly exhausted we had a light head wind and I kept thinking 'come on let them go' , but somehow I managed to keep up. The group broke up to only two riders; one leading and the other hanging behind him. My bum was sore, my hand was hurting, but they were going at a good pace around 27 km/h. I finished another section, all what left was 65km. So I went for another massage, had some food and later on started the ride back to Paris. That seemed to go forever. I couldn't find the signposts and arrived at 1am completing the event in total of 77hours. According to my GPS I rode 50 hours with averaging 26 km/h and

 

התוצאות הרישמיות נמצאות בקישור הבא:

http://www.paris-brest-paris.org/pbp2011/index2.php?lang=fr&cat=presentation&page=resultats_2011

לדף הרשומה
12345
קוביית אלבום
קוביית הבלוגים שלי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שור הרים אלא אם צויין אחרת