66
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
קוביית Facebook Like

"פריז" נמצאו 11 פוסטים

סלט עגבניות

טוב, אמנם התחייבתי להחזיר אט אט את הבלוג למקורותיו הישראלים, אך יש עוד כמה נספחים מהטיול בפריז שאני פשוט חייבת- חייבת- חייבת. נתחיל מזה: זוכרים? כפי שסיפרתי , באחד הימים הגענו ל"שוק הילדים האדומים" :   Marche des Enfants Rouges    בכדי לאכול קוסקוס השוק הזה הוקם בשנת 1628 ונקרא כך על שם בית היתומים שעמד בסמוך, בו נהגו הילדים ללבוש אדום. בזכות מירה אני מצרפת קישור לכתבה נהדרת על השוק ועל המסעדה הספציפית. תודה מירה. כבר היללתי את הקוסקוס השמיימי שהוגש שם, וציינתי כי לצידו הוגש סלט עגבניות מ- ע - ו - ל ה: שנראה היה פשוט אבל הוא הפתיע בכמה שהיה טעים ומתחכם. כמובן ששיחזרתי אותו מיד כשחזרנו לארץ ומאז אין כמעט ארוחה שהוא אינו מככב בה. תהנו גם: סלט עגבניות מרוקאי 5 עגבניות פלפל ירוק 3 גבעולי בצל ירוק בצל יבש צרור כוסברה צרור נענע 1/2 כוס טבעות זיתים שחורים 4 כפות שמן זית לימון שלם סחוט מלח, פלפל שחור ההוראות מאד מסובכות: לקצוץ את כל הירקות דק- דק. לא לוותר על הלימון הסחוט. זהו. אין מילים לתאר כמה שהוא טעים.   וזה סתם בשביל הכיף:         
לדף הרשומה

בכדור פורח, בעקבות אמלי בפריז- פרק תשיעי

12/08/2012
פארק סיטרואן הוא במרחק שתי תחנות מטרו מה"סטו" שלנו. זהו פארק יפה ברובע החמישה עשר ובו כדור פורח. הכדור קשור בכבל לקרקע: הוא עולה ויורד אל אותה נקודה כך שזה לא מפחיד. וזוהי עוד הזדמנות לראות את העיר ממעוף ציפור:     אחר כך אנחנו נוסעים שוב למוזיאון רודן. גם היום הוא סגור. יש בו איזה סרמוני, מסביר השומר. אין לנו מזל עם רודן. אז אנחנו חוצים את הכביש, ומעבר לכביש יש גינה חמודה עכשיו שעת צהריים והרבה פריזאים מגיעים לשם לאכול על הדשא את ארוחת הצהריים שלהם. בכל פינה בעיר הזו אנחנו רואים זוגות שעושים "משטחי גרון" זה לזה כדברי הנסיכה. וכשהיא רואה את הזוג שרואים בצד שמאל של התמונה: היא מציינת ששוב הגענו לסניף של קופת חולים  רואים אותם פה במרכז התמונה? אחרי שהם גומרים להתנשק, היא מתרוממת ממנו, יש להם תאבון ברוך השם והם מתיישבים לאכול. תיראו איך הם מרותקים אחד לשני ואנחנו מרותקים אליהם ובונים להם מהצד סיפור מסגרת. אנחנו חובבים עד מאד את הפוזה של הזקנים מהחבובות! אחר כך אנחנו משתטחים על הדשא מתחת לעץ הערמונים הענק אל דאגה, גם לנו יש פיקניק משלנו אחרי המנוחה אנחנו נוסעים לאיזור הבורסה. (בניין הבורסה) יש באזור הזה שני פסאג'ים בסגנון הישן: גאלרי ויויאן וגאלרי קולברט. הפסאג'ים הם מעברים מקורים בין הבתים והם נבנו בתחילת המאה ה- 19 כדי להגן על האנשים מפני הגשם. רצפת הפסיפס המקורית היא חלק מהעולם הישן וגם חדר המדרגות עם המדרגות הלולייניות השחוקות בצדדים מרוב שימוש. חיפשתי את "אמלי", אך לא מצאתיה. האמת היא שכולנו עדיין מאד עייפים מאתמול (כזכור היינו בדיסני וחזרנו מאוחר) ואנחנו מחליטים לחתוך לכיוון הדירה ושם אנחנו נחים מנוחת צהריים לתפארת.   בערב אנחנו נוסעים עד לתחנת סן מישל היפה חוצים את הנהר ומשקיפים מלמעלה על "חוף הים" של פריז. חול ים מפוזר לאורך הגדה, ולשם מגיעים המוני הפריזאים עם בגדי הים שלהם. אין להם כל כך איפה לטבול, אבל לפחות יש איפה להשוויץ בבגד הים החדש של גוצ'י... סוף סוף הורדה הבמה מחזית בניין הוטל דה ויל ואני זוכה לצלם אותו בפוזה
לדף הרשומה

דיסני- פריז פרק שמיני

10/08/2012
הילדים שלי הם בוגרי הסיירת של פארק אירופה, אפטלינג וגארדה לנד. לכן אין לי ספק שדיסני פריז הוא לא מהמאתגרים שבין הפארקים הללו. יש פארקים מושקעים יותר ועם אטרקציות אטרקטיביות יותר. ובכל זאת יש בדיסני משהו שאין לפארקים האחרים. כל היום הסתובבתי וניסיתי להסביר לעצמי מהו הדבר הזה, עד שניתקלתי בשלט הזה שאמר את הכל: ואז התחלתי להתבונן על העובדים שבפארק. היתה תחושה, שהעובדים מיומנים בלחייך. בלהיות אדיבים. דגמתי אותם. שאלתי אותם שאלות סתמיות, וכולם ענו לי באדיבות ולעניין. אפילו המנקים. ואז הבנתי שיש כאן שיטה. העובד שמקבל את פנייך בכניסה למתקן- עושה זאת עם חיוך. גם בסוף היום כשהוא מת מעייפות. כולם אדיבים להפליא. אתה הרי האורח שלהם. בחנויות המהממות שלהם, צילמתי חופשי. ואף אחד לא בא להגיד שזה אסור... כי לא אומרים "לא" לאורח... כששילמתי בחנות המוכרת שאלה אותי מאיזו ארץ אני, וכשעניתי לה היא דיקלמה: "שלום". ברור שמישהו לימד אותה לעשות זאת...   ואז נזכרתי בספר הזה, שקראתי פעם: "לנצח נבנו" המספר על 18 חברות מופת אמריקניות, ובינהן חברת דיסני.   בספר מתוארת המשנה הסדורה של דיסני בהקמת אימפריית הענק שלו: (אליאס דיסני הוא וולט אליאס דיסני) על המדרכה בדיסני. תשומת לב קנאית לעקביות ולפרטים שמירה על תדמית "הקסם". כי המוטו של דיסני היה "להסב אושר למליונים". מסופר בספר, למשל, כיצד מכשירה חברת דיסני את עובדיה. כל מי שנראה כבעל פוטנציאל רצוי לחברה, אפילו מבין אלו שנשכרו לטאטא את הריצפה- חייבים לעבור הליך סינון קפדני. קיימת תבנית נוקשה לגבי קבלת עובד לעבודה. כל העובדים החדשים בדיסנילנד חווים תכנית הכשרה בת ימים אחדים בה הם לומדים במהירות שפה חדשה: העובדים הם "חברים בצוות השחקנים" הלקוחות הם "האורחים" הקהל הוא "קהל הצופים" משמרת עבודה היא "הופעה" העבודה היא "תפקיד" כמו בתיאטרון הגדרת נהלי עבודה היא "תסריט" המדים הם "תחפושת" תהליך ההכשרה של העובדים מחזק ללא הרף את אידאולוגית הליבה: להסב אושר לאנשים. המטרה היא לגרום לעובדים החדשים לחוש כמו שותפיו של מייסד הפארק ולקיים את רעיון האירוח שלו. דיסני אמר: "כשהקמתי את דיסני, אשתי נהגה לומר: 'אבל למה אתה רוצה לבנות פארק שעשועים? הפארקים האלו תמיד כל כך
לדף הרשומה

משתטחים על קברו של נפוליון- פריז פרק שביעי

שחר של יום חדש מאיר את שמי פריז. מקגייבר ואני יוצאים לסיבוב הבוקר הקבוע שלנו: כביסה- בגטים- קרואסונים- אקליירים בשכונת חיים. את כיפת הזהב של האינווליד אנחנו רואים מחלון ה"סטו" שלנו כל יום. בלילה היא מאירה באור מיוחד. אנחנו מחליטים ללכת להשתטח על קברו של הצדיק נפוליון, מיד על הבוקר.   האינווליד הוא הגירסה הצרפתית ל"בית הלוחם". הבניין הוקם ב- 1670 כדי שישמש בית חולים לפצועי מלחמה, ועד היום מתגוררים בו פצועים. חלקו הגדול של המבנה הוא מוזיאון להיסטוריה צבאית. יש שם כנסייה ושם גם מוצב ארונו של נפוליון בונפרטה. (כנסיית הדום, באינווליד) כמה מילים על נפוליון: בגיל 15 הוא החל ללמוד באקדמיה הצבאית כשהיה בן 24 קיבל דרגת גנרל בהיותו בן 35 הכתיר את עצמו כקיסר צרפת הוא הובס בקרב ווטרלו מול האנגלים, אשר הגלו אותו לאי הבודד סנט הלנה, שם מת בשנת 1821 בהיותו בן 52.   במושגים שלי: גבר-גבר. 40 שנה לאחר מותו, הובא נפוליון לקבורה בטקס מרשים שעבר דרך שער הנצחון הגדול. הוא נקבר כאן, בכנסיית הדום בתוך שישה ארונות קבורה. סביב הארון יש שניים עשר פסלים של נשים (כמספר הנצחונות שלו). הן עומדות כמו במשמר כבוד נצחי.   במבנה שליד נמצא מוזיאון הצבא ובו  שמורים חרבות, נשקים, שריונים וגם כל הפריטים האישיים של נפוליון. ישנו במוזיאון אגף שלם המנציח את שתי מלחמות העולם. אותנו בעיקר מעניינת הנקודה היהודית ואנחנו סקרנים כיצד הם יתייחסו לשואה במוזיאון. יהודי פריז, כידוע, רוכזו ביולי 1942 באיצטדיון ד'היב בפריז ומשם נשלחו למחנה דראנסי לקראת שילוחם למחנות ההשמדה. במוזיאון אין אזכור לזה. השואה מוזכרת שם כפרט שולי. יש שולחן תצוגה סמלי של טלאי צהוב ושלוש תעודות זהות של נשים יהודיות. מישהו עלול לחשוב שבשואה מתו שלוש נשים בסך הכל. מטריד.  וכן טלפרינטר עם מברק באידיש. סה טו. אנחנו קצת בשוק מההתייחסות המתומצתת הזו. מה שאומר שהיסטוריה היא כנראה עניין סובייקטיבי. בשבילנו מלחמת העולם השנייה היא השואה. עבור הצרפתים זה כתם הבושה מהכיבוש הנאצי ימ"ש. זו דרך אגב, האניגמה המפורסמת: וזה דגם של "ילד קטן": פצצת האטום שהוטלה של ההירושימה ודה גול הדגול. וזוהי ההיסטוריה
לדף הרשומה

ז`יברני, משפחתי ואני- יוצאים מפריז, פרק שישי

תחנת סנט לאזאר היא תחנה גדולה. נראית כמו טרמינל. ממנה יש רכבות שנוסעות מחוץ לפריז ואפילו מחוץ לצרפת. אנחנו קונים כרטיסים לרכבת לורנון. היפנית שמתיישבת ליד הנסיך נרדמת והראש שלה מנקר על הכתף שלו. הוא חושש שהיא עומדת לרייר עליו. מעבר לכך שהילד הוא איסטניסט מובהק, כרגע הוא בעיקר דואג ש בעקבות התפוצצות הכור בפוקישומה, היפנית המסכנה תדביק אותו בקרינה רדיואקטיבית דרך הרוק  ושיצמח לו לפתע זנב. הוא יוצא מהאירוע חי אבל אנחנו כמעט משתינים במכנסיים מרוב צחוק. הרכבת מגיעה לורנון כעבור 50 דקות ולמראה התור הארוך לאוטובוס לז'יברני אנחנו מוותרים ומחליטים לצעוד ברגל 7 ק"מ עד ז'יברני. יש לנו קצת ייסורי מצפון לאור כמות הבאגטים, הקרואסונים, האקליירים ושלא לדבר על הצ'יזבורגרים ששאבנו בימים האחרונים... אנחנו מתחילים ללכת וחמישים מטר אחר כך אני מזהה באופק בולונז'רי ובאותו הרגע הסתיימו ייסורי המצפון של כולנו. אני זוממת עליו ואנחנו חוצים את הכביש. (הנסיכה: "אמא, אלכסון- אסון. לא שמעת על זה אף פעם?!") מעמיסים בגטים טריים, קרואסונים ואקלייר שוקולד שמתחלק בין כולנו ומוציא מאיתנו קולות בלתי אנושיים...הנסיכה מציינת שזו העוגה הכי- הכי טובה שאכלה מעולם ו"את מוכרחה להכין לי כזה כשנחזור לארץ. אבל בדיוק כזה!" בביצת הקינדר החדשה היא מגלה עוד הפתעת ברבאבא! איך אנחנו אוהבות ברבאבא! דיגידיקונץ, ברבאקונץ! אנחנו מזהים מרחוק ספסל ליד הנהר שהשם שלנו כתוב עליו ושם אנחנו פורסים את ארוחת הבוקר שקנינו זה עתה ומצרפים את הגבינות שהבאנו והפודינג המעולה בטעם שקדים ופיסטוקים וכן את הפלאן המשובח. (בתמונה העליונה: פלאן שחבל על הזמן. בתמונה התחתונה: פודינג בטעם שקדים ופיסטוקים. חפשו אותם בסופר הקרוב לביתכם. לא תמצאו אותם) האיש הצרפתי הנחמד על האופנוע שאנחנו פוגשים בדרך, ממליץ לנו לצעוד לז'יברני דרך השביל לאורך הנהר ולא לאורך הכביש. המלצתו שווה זהב. זהו אחד השבילים היפים ביותר שצעדנו בהם. צילמתי כל צעד! אני עצרתי לצלם כל שנייה בערך, כשהנסיך ולחילופין הנסיכה צועקים בכל פעם: "את צילמת? זה אסור! תמחקי את זה מיד!" גם בפעם המאתיים הבדיחה הזו ממשיכה להצחיק... ועכשיו
לדף הרשומה
123
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ayeletgazit אלא אם צויין אחרת