66
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
קוביית Facebook Like

"סקוטלנד" נמצאו 4 פוסטים

נוכריה

את ההמלצה על הספר "נוכריה" קראתי לראשונה אצל ליזה . כיוון שכבר גיליתי שליזה ואני מתרגשות מאותם סיפורים, מיהרתי לקנות את הספר הזה והתחלתי לקרוא אותו כחלק מתהליך ההחלמה מהבוקהאנגובר שאני עוברת בעקבות קריאת "פרש הברונזה". הסיפור ב"נכרייה" מספר על קלייר רנדל, ששימשה כאחות צבאית במלחמת העולם השנייה. עם סיום המלחמה, בשנת 1945, היא מתאחדת עם בעלה והם חיים בסקוטלנד. יום אחד, כשהיא יוצאת לטייל באזור, היא מגיעה למעגל אבנים עתיקות, הדג` בגבעת קרייג נא דאן, נוגעת בטעות בחריץ שנוצר באבנים ונזרקת 200 שנה לאחור. עכשיו היא בסקוטלנד של המאה השמונה עשרה. היא נקלעת למלחמות השבטים, למאבק של הסקוטים באנגלים ונישאת לג`יימי, פרא אציל משבט מק`נזי-פרייזר. יותר מזה אני לא מגלה. התרשמתי מאד מתגובתה הסתגלנית מעוררת ההערצה של קלייר לאי הנוחות של החיים במאה השמונה עשרה. אני לא יודעת מה אני הייתי עושה אם יום אחד הייתי נזרקת מאתיים שנה אחורה ונאלצת לוותר על מקלחת חמה יומית, על נקה 7, מייקאפ ואייליינר. אבל התמריץ של קלייר הוא בעל סקוטי אציל ופראי בשם ג`יימי פרייזר- מק`נזי, על כל המעלות שלו, ויש לו הרבה, אתן פשוט חייבות לקרוא  כשמעמידים את זה ככה, מי צריך מקלחת חמה בכלל? גם אני, כמוה, הייתי מסתפקת בטבילה בלוך נס הקפוא וסותמת את הפה כל החיים. כבר זמן מה שאני מפנטזת לחזור ולטייל שוב בסקוטלנד. בפעם הקודמת שטיילנו בה ראינו מקומות מופלאים, פראיים יפהפיים כפי שמתארת אותם דיאנה גבלדון. בפעם הבאה שנטייל בה אני חייבת להכניס את האתר הזה, קרייג נא דאן למסלול שלי. חייבת להגיע למערך האבנים העתיקות האלו. חייבת למצוא את החריץ שדרכו עושים מסע בזמן. חייבת לראות את הג`יימי פרייזר הזה במו עיניי. ע"פ דיווח מקורות זרים הוא אמור להראות ככה: דלישס. כשהגעתי לעמודים האחרונים של הספר (876 עמודים בסך הכל), לאחר יומיים של קריאה רצופה עם הפסקות הכרחיות מעצבנות כמו ללכת לעבודה, הרמתי לרגע את הראש וגיליתי את ערימות הכביסה שהצטברו ואת הכיור המלא בכלים מלוכלכים. עשיתי את מה שכל אישה במצבי הייתה עושה- נכנסתי מיד לאוטו וטסתי ל"צומת ספרים" כדי לקנות את ספר ההמשך: "שפירית בענבר". כן, זה אומר שאתם יכולים להזמין פיצה גם הערב, ילדים יקרים שלי. אני צוללת לספר
לדף הרשומה

פיש אנד צ`יפס

הקדמה: כל מי שבא לכאן רק בשביל האוכל, מוזמן לדלג לסוף הרשומה, שם יש מתכון. ומי שבא בשביל האווירה והנוף מוזמן להישאר. ...כשהתבקשתי ע"י הילדים שלי היום להכין לארוחת הצהריים פיש אנד צ'יפס, נישא ריח הדג המטוגן במטבח.   ובאותו רגע, כל מה שהתחשק לי לעשות, כשהסנפתי את הריח, היה לבכות מרוב געגועים לסקוטלנד. כח חזק ממני הוביל אותי להתרפק על התמונות מהטיול המופלא שלנו. משהו בארץ הפראית, הירוקה והיפהפיה הזו גרם לי לרצות לחזור לשם. ואם אפשר-עכשיו, בצהרי יום רביעי. דרך אגב, זה מוכח: מדענים במכון ויצמן עלו על הקשר בין ריח לזיכרון. הם מצאו כי הקשר בין ריח לזכרון הוא במה שמתרחש במוח בפעם הראשונה שהרחנו ריח מסוים. מסתבר שכל מה שסבב אותנו בעת ההרחה הזאת יישאר חקוק באופן חי במוח ובתחושה (אפשר לקרוא על זה כאן ). ובחזרה לסקוטלנד: יום אחד עשינו את הדרך הארוכה- מערבה לכיוון העיירה Oban ששוכנת לחופי המפרץ Firth of Lorn. זוהי עיירה קטנה עם נמל דייג פעיל וכשהגענו לשם, עלינו על סירת דייג קטנה והפלגנו איתה בים הצפוני, מרחק של כמה קילוטרים מהחוף כדי לצפות בכלבי הים. כלבי הים רבצו להם על אי קטנטן ומה שנראה כאן כמו סלעים הם בעצם כלבי ים קטנטנים ומתוקים בדרך גם ראינו חוות ענק לגידול דגי סלמון, ובדרך חזרה לעיירה אובאן ראינו מסוק בשמיים (כזכור, אנחנו טזל"מים: טייסים זעירים ללא מטוס, וכל כלי טייס עושה לנו את זה) וכמובן שעקבנו אחריו הוא עמד לנחות על אי קטנטן מרחק של כמה מאות מטרים מהעיירה   הוא נחת ליד הבית שלו. איזו דרך מלאת סטייל לחזור הביתה... כשהגענו בחזרה לאובאן, הייתה שעת צהריים והיינו מורעבים. ריח חזק של דגים מטוגנים נישא באוויר. ריח מטריף, במובן הטוב של המילה. התחלנו ללכת בעקבות הריח... בעיירה היו הרבה מאד דוכני פיש אנד צ'יפס שעבדו במלוא המרץ. קנינו ארבע מנות והתיישבנו על אחד הספסלים לאכול.  וזה היה טעיםםםםםםםםםםםםםם! מאד מאד טעים! אז לזכר הטיול המקסים שלנו, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, הכנתי היום פיש אנד צ'יפס באופן הבא: השתמשתי בפילה של דג קוד פרסתי את הדג לאצבעות בעובי של כ- 3 ס"מ, המלחתי ופלפלתי את הנתחים. חשוב
לדף הרשומה

גברים בחצאיות

08/11/2011
במהלך הטיול שלנו בשנה שעברה בסקוטלנד, נדרשה משפחתנו הקטנה להכריע בסוגייה הרת הגורל: "גברים בחצאית (קילט) -כן או לא?" המאצ'ואים- מקגייבר ובנו, טענו שמראה גבר בחצאית הוא טפשי, מגוחך, שלא לומר פתטי. אנו הבנות, לעומת זאת- התאהבנו במראה הזה, ולפי כמות הצילומים שצילמתי ניתן להבין את עמדתי הברורה בנושא הנדון. שימו לב למשל, לחתייאר הזה ותראו איך החצאית גורמת לו להראות צעיר ב- 20 שנה לפחות. (ובמקום להראות בן 102, שזהו גילו האמיתי, הוא נראה מקסימום בן 80) גם עם הגברים האלו החצאית עושה חסד גדול, ומפצה על שנים של אכילת פיש אנד צ'יפס והאגיס:     תראו איזה מותק נגן חמת החלילים הזה. החצאית כל כך הולמת אותו, שזה ממש עוול להלביש גבר כזה במכנסיים האגדה מספרת שהם לא לובשים כלום מתחת לחצאית. אני מקווה שבמקרה הזה האגדה איננה נכונה: מי שלובש מכנסיים במשפחה הזו היא דווקא האישה: כדי לחזק את עמדתי, אביא כמה דוגמאות מרחבי הרשת: קחו למשל את הנסיך צ'רלס. בלבוש רגיל יש לו סקס אפיל של דג לקרדה: ותיראו מה קורה לו כשהוא לובש חצאית. איזה שדרוג! (במקרה שלו- שודרג ללוק של דג פלמידה): והנה שון קונרי. סר שון קונרי בשבילכם. גבר שבגברים. שלא לומר: ג'יימס בונד. ויוהן מקגרגור המתוק: ומל גיבסון (ב"לב אמיץ") לא היתה מזיקה לו מקלחת טובה. תספורת. שינוי בדעותיו האנטישמיות. חוץ מזה הכל בסדר איתו... וג'רארד באטלר. התקשתי להחליט איזו מבין שלושת התמונות שלו היא הטובה ביותר. הבאתי את כל התמונות: ולבסוף גבר אנונימי ברחובות אדינבורו (פה אני מקווה שהאגדה נכונה...): I REST MY CASE
לדף הרשומה

סקוטלנד- חלק ראשון

הטיסה שלנו לכיוון סקוטלנדיצאהב 5:30 מנתב"ג. לאחר כירטוס וביקורת דרכונים מהירים מצאנו את עצמנומנמנמים כשעה בתוך כוס התה שלנו בטרקלין דן. נחיתת ביניים באמסטרדם, ביקורת דרכונים מהירה וביציאה מסכיפהול קונים כרטיסי רכבת לתחנה המרכזית באמסטרדם. 15 דקות נסיעה ואנחנו שם. מטיילים עד הדאם, דרך הסמטאות המתפצלות. אוכלים צ'יפס וחוזרים לסכיפהול. חניית ביניים באמסטרדם 50 דקות אחר כך אנחנו כבר נוחתיםבאדינבורו. הנחיתה היא רכה, ואנחנו לוקחים את האוטו ויוצאים לדרך.הנהיגה היא בכיוון ההפוך, מקגייבר נוהג ואני..
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ayeletgazit אלא אם צויין אחרת