66
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
קוביית Facebook Like

"לונדון" נמצאו 13 פוסטים

שתי גדות לתמזה- זו שלנו זו גם כן

ישיבת המטה הבוקר עברה מלישכתנו הקבועה שבקוסטה, אל פרט מנז`ה שבכיכר טראפלגר. פרט מנז`ה הוא בית הקפה האהוב עלינו שמשמש אותנו לעצירות התרעננות ויש לו מליוני סניפים בכל רחבי לונדון. אני דוגמת שם את הפלא הקולינרי המתקרא "פלאפל סנדביץ`", המתבסס על הפלאפל המוכר והידוע, עם נגיעות בריטיות. כלומר: הוא מגיע קר חסר טעם ובלי מלח, אבל אני מרוגשת מהמחווה. אנחנו עוברים בטרפאלגר סקוור האהוב זרקתי כמה מטבעות בכובע של הגנוב הזה: אז הוא ממש התחנן שאצטלם איתו אחרי שהיפניות ילכו, אבל כשראיתי איך הוא הטריד אותן, ולאן הגיעו הידיים שלו, ויתרתי על התענוג וברחתי משם . הצטערתי לגלות שעל העמוד הרביעי בטראפלגר עדיין ניצב אותו פסל של הסוס, שראינו כבר בספטמבר , ולא זכינו לראות הפעם את היצירה המתחלפת החדשה. "הבעיה איתך שאת מגיעה הנה לעתים יותר מדי קרובות", אומר לי מקגייבר ומוסיף באינטונציה ערסית: "הי בובה, את באה לפה הרבה?" משתדלת . מרחוק אנחנו רואים את הארמון של ספתוש, אבל הפעם אנחנו לא עוצרים לבקר אותה. מספיק! ביקרנו אצלה לפני 4 חודשים, אי אפשר כל פעם! שתתגבר: דברים שרואים רק בלונדון: לימוזינה באורך של חצי רחוב. ככה זה פה- כל הזמן לפנק לפנק לפנק. אנחנו צועדים על רחוב דאונינג. הנה פריט טריוויה מגניב: בדאונינג ניצב פסלו של פילדמארשל מונטי, שהיה הרמטכ"ל הבריטי במלחמת העולם השניה. החלק המגניב של הטריוויה הוא שעל שמו קרויה חבורת מונטי פייטון : Always look on the bright side of life!!!            ביג בן!!! לונדון איי!!! מתלהבת!!! ושוב בפינתנו דברים שרואים רק בלונדון: ספסל מעוצב. לאורך הגדה יש כמה מוניומנטים שמרגשים אותי. למשל, האנדרטה לזכר הטייסים הבריטים שנהרגו במלחמת העולם השניה בהגנה על בריטניה: בחלק האחורי של האנדרטה מופיע המשפט האלמותי של צ`רצ`יל שאנחנו מכירים בעברית כ: "מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך" אבל המקור הוא: Never in the field of human conflict was so much owed by so many to so few בתבליט ברונזה
לדף הרשומה

הדרך לריג`נט פארק רצופה בכוונות טובות

את הבוקר כרגיל אנחנו פותחים בלישכה שלנו שבקוסטה, להערכת מצב. בועדת הספורט הוחלט לצאת מוקדם על הבוקר לטיול רגלי בחיק הטבע של פארק ריג`נט. חשקנו לעשות קוצי מוצי לסנאים ולהעפיל לגבעה שנמצאת בנקודה הצפונית שבפארק המכונה פרימרוז היל, ממנה יש תצפית נהדרת על העיר כולה. אגב, אם אתם מכים על חטא שבארץ אף אחד לא מרים את העיניים מהסלולרי שלו, תיראו מה קורה בבית הקפה הקטנטן שלנו, ותתנחמו: ועל זה יש לי שלושה דברים להגיד: 1. השמאלי בתמונה התחתונה הוא בכלל בעלי (!) 2. את שתי התמונות צילמתי בעצמי מהסלולרי שלי 3. חחח. כמו כן החלטנו היום להרבות להשתמש באוטובוסים, ופחות בטיוב, כדי להנות מהנוף. זהו הבניין שבו אנחנו מתגוררים: עשיתי בירור, ומסתבר שהוא שימש פעם כבית חולים לנשים, בשנת אלף שמונה מאות שמונים ומשהו. אני כולי תקווה שאנחנו לא חולקים חדר עם רוחה של איזו אמילי אשר נפחה את נשמתה משחפת. ואם כן, אני מקווה שלפחות היא הספיקה להתלוצץ עם רופאיה לפני שהתפגרה. והנה הגיע האוטובוס שלנו, שקוטע את חוט המחשבות שלי, וטוב שכך. אנחנו עולים לקומה השניה, אך מגלים שאיזה יפני תופס לנו את המקום השווה בשורה הראשונה. בפנים חמוצות אנחנו מתיישבים מאחוריו, וחצי מהדרך אנחנו זוממים איך מעיפים אותו משם. מקגייבר בעד לעשות לו נמלים באוזן. למרבה השמחה, לאחר מספר תחנות הוא ירד ואנחנו עטנו על המקום שלו בספסל הראשון ביציע של האולם הכי שווה בעולם: ל ו נ ד ו ן . הגשם לא נורא כמו שזה נראה. זה טיפטוף קליל, ואנחנו בדרך אל חיק הטבע של ריג`נט פארק. כשאני מצלמת את תמונת הרגליים הקבועה שלי, הזו: אני נחרדת  לגלות שהמגפיים שלי, שקניתי בפעם הקודמת בלונדון בחנות המופלאה   One Look נראות שחוקות עם נגיעות זוועה. אנחנו בדרך אל חיק הטבע של ריג`נט פארק, אבל כשהאוטובוס לוקח את הסיבוב באוקספורד, אני מתחילה לפרכס קלות ברגע שאני מבחינה בסניף עצום של One Look, אז אנחנו יורדים מהאוטובוס, רק לשניה.   מה שעשיתי לקח בדיוק 10 דקות: נכנסתי לחנות, קניתי בדיוק את אותן מגפיים שהיו לי (רק בשחור, כי אזל האפור), יצאתי מהחנות, חלצתי את הישנות, נעלתי את החדשות, ואילו
לדף הרשומה

דייויד בואי, דייויד גנדי, גורדון רמזי ואני

את הבוקר אנחנו פותחים בלישכה שלנו הממוקמת בקוסטה שמתחת לבית, שם אנחנו מציבים את יעדי התקיפה שלנו  להיום. אפשר לראות שהצטמצמנו מקפה אקסטא לארג` לקפה מדיום. החלטנו לפתוח את הבוקר בתחנת בריקסטון בדרום לונדון, ולחלוק כבוד אחרון לדייויד בואי. אני רוצה לציין שאנחנו נמצאים עדיין במסגרת 30 ימי האבל עליו, ואנחנו עדיין שרויים בעצב כבד. בשבוע שנפטר נפלה עלי מועקה גדולה, ואני מרגישה זכות שהזדמן לי להגיע הנה ולראות במו עיני את פינת ההנצחה המאולתרת שהקימו לו המעריצים, על הקיר של הבית בו נולד. ערימה עצומה של פרחים עוד עומדת שם, ואלפי אלפי כיתובים על הקיר לזכרו. אני לא היחידה שלקחה את המוות שלו קשה:   צ'ירס זיגי. יהי זכרו ברוך. עדיין הייתי עצובה וכשזזנו משם הבחנתי במארקס אנד ספנסר קטן. אז נכנסתי להתנחם: זה דייויד גנדי שיבדל לחיים ארוכים וטובים. וכמו שנהוג לומר אצלנו: באתי לחזק, ויצאתי מחוזקת. כדי להתחזק עוד יותר לקחנו טיוב ישירות לטוטנהאם קורט. זו התחנה שנופלת ישירות על הפרימרק. קיבלנו מהילדים שלנו סילבוס קניות, ואנחנו משתדלים לעמוד במשימות הקורס בכבוד.    (נושא כליי ) ובאוקספורד המשכנו לשוטט ולקושש אי אלו פריטים: הנה רגע נדיר בו הקרון בטיוב היה לגמרי לגמרי לרשותנו, נסענו לפרוק סחורה בדירה: משם מיהרנו לריג`נט סטריט למסעדה של גורדון רמזי. הזמנתי מקום שבוע מראש דרך האתר שלו, ובגלל הסחות הדעת של אוקספורד, הגענו באיחור אופנתי של רבע שעה. הייתי בטוחה שיגערו בנו, כמיטב מסורת הרמזי, אבל דווקא קיבלנו אותנו יפה, לקחו מאיתנו את המעילים למשמורת והושיבו אותנו בשולחן שלנו. אחרי חווית השירותים המכוננת אצל ג`יימי אוליבר מאתמול, הייתי חייבת לבדוק את השירותים של גורדון, שממוקמים בקומה התחתונה. הגעתי לנ.צ של השירותים, אבל עמדתי איזה  5 דקות וניסיתי להבין איך בדיוק נכנסים פנימה. אוקיי. אז זו מן דלת קסמים כזו, שנעה על צירה ומכניסה אותנו אל השירותים: התאכזבתי קצת שהשם של גורדון לא מוטבע בתוך האסלה, ושבתי לשולחננו. ואז הגיע האוכל. זהו מרק קרם פטריות. בהתחלה חשדנו שגורדון ירק פנימה או משהו,
לדף הרשומה

אז מסתבר שלונדון כן מחכה לי

04/02/2016
          ​כשהתעוררנו בבוקר והצצנו מהחלון, אני מוכנה להישבע שראינו את ברט קופץ מאחת הארובות ושר למרי פופינס צ`ים צ`ימיני צ`ים צ`ים צ`ורו: On the rooftops of London. Coo, what a sight!!! ​ ו כשיצאנו החוצה להתחיל פתיחת צירים, גילינו שאנחנו ממוקמים במרכז השילוש הקדוש. הנה תרשים לשם המחשה: כפי שניתן לראות: מעבר לכביש- תחנת טיוב. שני מטר מאיתנו, קפה קוסטה יתברך שמו. מאחורינו, סופרמרקט. אין לוקיישן יותר מושלם מזה! בסופר אנחנו רוכשים עוד סים מקומי ושאר מיני מזונות.   בקוסטה אנחנו קונים קפה אקסטרה אקסטרה לארג`: ובטיוב אנחנו רוכשים אוייסטר, אך הפעם מחליטים לא להזדכות על הכרטיס בסיום הטיול, כדי שתהיה סיבה טובה לחזור לכאן שוב. הידעתם שכרטיס האוייסטר תקף לכל החיים?: אתמול סיפרתי פה על אפליקציית "רחלי" המשמשת להגעה משדה התעופה לעיר. היום אני רוצה לספר על אפליקציה נוספת שבעזרתה אני מתניידת בעיר ממקום למקום. לאפליקציה קוראים "בעלי" ואופן התיפעול שלה הוא פשוט ביותר: צריך רק להגיד לו לאן את רוצה להגיע והוא לוקח אותך לשם. אין לי מושג מה בדיוק קורה בכדי שזה ייצא לפועל. ביררתי, מסתבר שאפליקציית בעלי משתמשת בעצמה באפליקציה ישראלית כחול לבן שנקראת Moovit . אתה אומר לאן אתה רוצה להגיע והאפליקציה הזו מחשבת את המסלול היעיל להגעה ממקום למקום תוך שילוב נסיעה בטיוב, באוטובוס, וצעידה ברגליים. אחלה של דבר. הנה תמונה בזמן אמת- אפליקציית "בעלי" עושה שימוש באפליקציית Moovit: ממש בקירבה למקום מגורנו נמצא פארק  Clapham Common זהו פארק חביב שאותו אנחנו חוצים במו רגלינו: במרכז הפארק, כמו בכל פארק שמכבד את עצמו- יש במה לתיזמורת אשר נבנתה בשנת 1890 שזוהי גאוות הפארק אחד הדברים הנפלאים בלונדון, זה שכשאתה הולך ברחוב נוצר קשר עין חביב עם זרים- הם מחייכים אלייך, אתה מחייך בחזרה, או לחילופין מחייכת. אבל ברגע שיורדים מתחת לאדמה קורה דבר מוזר: אותם אנשים חייכנים וחביבים נכנסים לתוך בועה דמיונית, לובשים מבט אטום בעיניים והם לא יוצרים שום קשר עין עם אף אחד או עם אף אחת. משעשע ומוזר.
לדף הרשומה

לונדוניסטית

חמשת קוראיי הנאמנים, בוודאי זוכרים כי לפני ארבעה חודשים, עת הסתיים הטיול הקסום שלנו באנגליה , סרבתי בתוקף לשקוע באיירפורט בלוז כשהגיעה שעתנו לשוב ארצה. נפרדתי מלונדון בקומה זקופה ובחיבוק ידידותי, וידעתי שזה רק תלוי בי, או באיזי ג`ט, עד שנשוב וניפגש שנית. ובכן, לא חלף שבוע משובנו, והצצה מקרית, מקרית לגמרי, באתר של איזי בן פורת יוסף ג`ט, גילתה לי שאם אזמין כעת כרטיס טיסה לפברואר עם שידרוג למקום לרגליים, יהיה מחירו כמחיר מגפיים באמצע עונה. פלוס מינוס. ומגפיים, כידוע, קונים מהר, ולכן מבלי להסס לחצתי על מקש `הזמן`, ויידעתי את בני הבית שאני ואב הבית נשוב להתרועע בלונדון עם פרוץ החורף הקרוב. הידיעה גרמה למחצית מדיירי הבית המודחים להסתובב קצת ממורמרים, אך אילו המחצית השניה של הדיירים, אלה שזכו לעלות לשלב הגמר, היו מבסוטים לגמרי מהקארמה. *** השבוע, יום ראשון בערב. מקגייבר שב מהעבודה. הוא: "יו! פגשתי היום מישהי שחולה עלייך!" אני (מתלהבת): "את מי? את מי?" הוא: "חכי שנייה, היא ביקשה ממני למסור לך משהו" (מכניס יד לכיס, מפשפש, שולף מעטפה) אני פותחת את המעטפה נרגשת. מי זו יכולה להיות??? מה היא כתבה לי??? "אההה! סבתוש ישתדרג שמה! אבל למה הבאת רק שטרות של 50?! מה אנחנו, אוליגרכים?!" הוא: "אני בטוח שתדעי להשתמש בזה יופי." *** יום שלישי בבוקר. אנחנו ארוזים ומוכנים ליציאה. אפרופו ארוזים, נזכרתי פתאום בקטע נורא מצחיק מהמאה הקודמת. *פלאשבק* השנה היא 1989. אני בקורס קצינות קשר. יש בקורס הזה כמה תרגילי שטח, שכל תרגיל אורך יומיים- שלושה. לבסטי שלי בקורס קראו עדי, ושתינו היינו מורעלות מהתחת. לתרגיל הראשון, יצאנו עדי ואני עם צ`ימידן מלא בבגדים להחלפה, שמפו, קונדישינר, סבון, מגבת, פיג`מה, קרם ליום, קרם ללילה, דאודורנט, בושם, מייקאפ, אייליינר, כפכפים למקלחת וידה-ידה-ידה. התרגיל היה סבבה, אך בסופו חשנו קצת פאקצות. לתרגיל השני כבר לקחנו תיק קטן יותר ובו מגבת קטנה, כלי רחצה, וזוג מדים להחלפה. התרגיל היה סבבה, אך עדיין פקטור הפאקציות הפריע לנו לפוזה הקרבית. לכן, לתרגיל השלישי, נערכנו עדי ואני כמו שני מילואימניקים: - דחפנו
לדף הרשומה
123
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ayeletgazit אלא אם צויין אחרת