00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

לסגור את הברית מילה במנעול

02/02/2011

הייתי מצליחה להתחמק מלתאר לבן שלי מה זה ברית מילה אילולא התנוססה תמונה של תינוק בן שבוע מוחזק בידי סבו בעת מילתו בספר "ביקור בישראל" שהשאלנו מהסיפריה כדי להתכנון לביקור בישראל. הייתי מעדיפה שההתכוננות לביקור בישראל תסתכם באיזה אוטובוסים נוסעים בישראל ומהן חמשת הערים הגדולות בארץ. אבל לא, רציתי לדלג על הפסקה הזו אבל הילד כבר יודע לקרוא אז הוא לקח את הספר, הסתכל בתמונה וקרא מה שכתוב מתחת התמונה ושאל מה עושים לו לתינוק. אז קראנו שרוב התינוקות היהודים שנולדים בישראל עוברים ברית מילה בגיל כמה ימים והייתי צריכה לענות על שאלות.

אני: כשתינוק בן שבוע חותכים לו את העור מעל הפין, אתה יודע למה אני מתכוונת?
דנזל: כן, גם בהולנד חותכים
אני: לא, בהולנד לא חותכים.
דנזל: אבל כן חתכנו את חבל הטבור כששון נולד (הוא היה בחדר כשחתכנו את החבל, הסתכל מקרוב, שאל שאלות ווידא שלשון לא כואב)
אני: זה משהו אחר, את חבל הטבור חותכים כשתינוק נולד. את העור מעל הפין חותכים בישראל כשהתינוק בן שמונה ימים
דנזל: למה?
אני: זה מנהג
דנזל: למה?
אני: זה התחיל מזמן לפני הרבה מאוד שנים
דנזל: כשסבא היה תינוק?
אני: עוד לפני שסבא נולד
דנזל: אבל למה חותכים?
אני: לפני הרבה שנים התחילו לחתוך כי האמינו שצריך ואז אנשים המשיכו לחתוך ואחרי כמה שנים כבר שכחו למה ופשוט המשיכו. אבל היום יש אנשים שעוצרים כדי לחשוב וכשהם עוצרים לחשוב הם חושבים "מה אנחנו עושים בעצם?!" ואז הם לא חותכים לילדים שלהם כמו שאני לא הסכמתי שיחתכו לילדים שלי.

דנזל: כשנסע לישראל נשים מנעול על השער של הברית מילה ושלט ליד שאסור להכנס.

אני מבינה מאיפה הרעיון. למילה besnijdenis בהולנדית שפירושה ברית מילה יש סיומת כמו של המילה kermis שזה יריד עם לונה-פרק נייד, גלגל ענק וכל מיני דוכנים עם משחקים שאפשר לזכות בדובים... אז הוא חשב שזה מקום שאפשר לסגור ולא להרשות לאנשים להכנס.

אני: ברית מילה זה לא מקום אחד, עושים את זה בהרבה מקומות
דנזל: אז ניקח הרבה שלטים!

אחר כך הוא התעניין אם זה כואב. אמרתי שנראה לי שכן כמו שכשהוא נופל ויש לו פצע ויורד לו דם הוא גם בוכה כי כואב לו.
אז הוא החליט שכשנסע לישראל נלך מיד למשטרה ונגיד להם שאסור לעשות את זה!

כדי שלא יהיו לו סיוטים בלילה הזכרתי לו שאנחנו נוסעים לישראל לביקור ושאף אחד לא יעבור ברית מילה, לא הוא ולא אח שלו ולא אבא. בבוקר הוא אמר שהוא לא ישן טוב כי כאבה לו הרגל אבל זה כנראה כאבי גדילה. שוחחתי עם כמה אמהות של ילדים בכיתה ולעוד כמה ילדים כואבות העצמות בלילה.

היום בערב במקלחת הוא הראה לי את העור שהיו חותכים לתינוקות בישראל ושוב שאל למה עושים את זה ושוב חזרתי על אותו הסבר שזה מנהג עתיק והוא המשיך שאנשים שעוצרים חושבים "למה אנחנו עושים את זה?" ומפסיקים ובגלל זה לא עושים את זה יותר לאף אחד! הלוואי בני, מהפה שלך לאלוהים!

לדף הרשומה

רגע הגילוי

לפני כמה שבועות רשמתי את דנזל לספרייה העירונית ויש לנו מנהג פעם בשבועיים -שלושה להשאיר את שון עם אבא ולנסוע שנינו באוטובוס לספרייה העירונית.
השבוע היינו בספרייה העירונית והשאלנו בין היתר ספר שקוראים לו Op bezoek in... Israël שזה "ביקור ב...ישראל" (הנקודות כי זה חלק מסדרה של ספרים על מדינות בעולם) לקראת הביקור שלנו בסוף פברואר בישראל.
היום לפני השינה התחלנו לקרוא את הספר יחד. בהקדמה מסופר על כך שמדינת ישראל קיימת לא הרבה שנים אבל שהיא קיימת עוד מתקופת הברית הישנה, תקופה התורה. אברהם, יעקב ו-12 השבטים, משה ויציאת מצרים (אגדות שדנזל מכיר מספר התורה לילדים שהוא אוהב בגלל הציורים, ביחוד את הסיפור המטופש על מגדל בבל "איך הם לא נופלים למדרגות אין מעקה") וסוף סוף ב -15 במאי 1948 הוקמה מדינת היהודים. חצי ממנה מדבר, 273 ק"מ חוף ים, שש שעות מצפון לדרום, שעה וחצי מערב למזרח, 3700 ק"מ מהולנד, 4.5 שעות טיסה (מספרים הוא אוהב) מלחמות עם מדינות שכנות, קונפליקט שנמשך עד ימינו אנו.
אז אמרתי לדנזל שגם סבא השתתף במלחמה.
וכך נמשכה השיחה שלנו (בהולנדית):

דנזל: אבל סבא לא יהודי
אני: דנזל, סבא כן יהודי
דנזל: אבל סבא לא גר במדבר
אני: אבל סבא גר בישראל, סבא יהודי. וגם אני.
דנזל (עם מבט כזה: :( ): וגם אני?!?!
אני: כן, גם אתה חצי יהודי
דנזל (עם מבט כזה: :P): אני חצי יהודי! אני חצי יהודי! וגם שון חצי יהודי!

הלכתי רגע לספר לאבא שלו על הגילוי של דנזל ודנזל המשיך בינתיים לקרוא בספר
כשחזרתי השיחה המשיכה כך:
דנזל: אני חצי יהודי! אני חצי יהודי! וגם שון חצי יהודי! ואבא קצת יהודי!
אני: אבא לא יהודי
דנזל: אבל גם אבא לפעמים אומר משהו בעברית!


זה היה קל משחשבתי :P

לא מדובר בטעות, אני יודעת שמבחינת ההלכה בניי יהודיים לגמרי כי הם נולדו לאמא יהודיה אבל מכיוון שאין לי זיקה לדת ויהדות מבחינתי היא אך ורק ביטוי לכך שאני צאצאית של העם היהודי אז לבנים שלי רק הורה אחד ממוצא יהודי ולכן הם חצי יהודים. חוץ מעובדה היסטורית זאת אין לכך שום משמעות אחרת בחיים שלנו.

לדף הרשומה

היום לפני שמונה שנים

היום לפני שמונה שנים וארבעה ימים קניתי כרטיס טיסה לכוון אחד.
היום לפני שמונה שנים וארבעה ימים הייתי עסוקה במשך ארבעה ימים בלארוז עשרים ושש שנים למזוודה של עד עשרים קילו ותיק גב.
אתמול לפני שמונה שנים נפרדתי מכמה חברות ומבני המשפחה.
היום, 18 בינואר לפני שמונה שנים היה יום שבת. בשלוש בבוקר ליוו אותי הורי לנמל התעופה (הישן)
אני זוכרת כאילו זה היה אתמול שלבשתי סוודר ירוק. הסוודר הירוק שבשנה שעברה נוצרו בו חורים עכשיו הוא בחדר שבו אני שואבת חלב בעבודה כי קפוא שם ואת מעיל הקיץ (מושג הולנדי) בצבע תכלת (היה לפני שמונה שנים בצבע תכלת ;)) מקסטרו ששוכב איפשהו במחסן בגינה כי הוא עבר הסבה למעיל גינון באביב.
נפרדתי מהורי, הם צילמו אותי תמונה אחרונה ליד המדרגות לדיוטי-פרי ועליתי לקומה למעלה לחכות למטוס.

"שלושה חודשים והיא חוזרת" אמא שלי סיפרה לי שאבא שלי הבטיח לה.
עברו 8 שנים מאז. לא חזרתי. באתי לביקור פעמיים ובעוד ארבעה שבועות אני באה לביקור בפעם השלישית - עם אותו בן הזוג, מחר לפני שמונה שנים הוא היום בו עברנו לגר יחד, ועם שני ילדים!

מאז, כבר שמונה שנים, מדי פעם כל מיני עוברי אורח, גם בבלוג ובפורומים מאחלים לי שאמצא את הדרך הביתה-למולדת-למקורות-לשורשים או בקיצור היו רוצים לראות אותי חוזרת ארצה עם זנב מקופל בין הרגליים. רק היום באופן סמלי מישהי כתבה בבלוג שלי "אני לא יודעת למה את שם אבל אני מקווה בשבילך שתחזרי לארץ זבת חלב ודבש". איזה מין איחול זה?  למה לא לאחל למישהו להגיע למקום בו הכסף צומח על העצים - מה כבר יש לי לעשות עם חלב ודבש?

מה אני מאחלת לעצמי לשמונה השנים הקרובות?
לראות את ילדי גדלים מאושרים ושמחים
להתפתח מבחינה אומנותית ומקצועית
להחליף עבודה
בסתר אני מקווה שאולי עוד ילד אחד רק עוד אחד...
להתגבר יחד עם בן זוגי על השנה הקשה שעברנו והשנה הלא קלה שלפנינו ולצמוח ממנה.
ובריאות. הכי חשוב.


 

לדף הרשומה

אומרים שבלי סבל אין אושר

השבוע הראשון בעבודה מאחורי.

התחלת היום הראשון היה קשה. בקושי ישנתי בלילה. קמתי בבוקר כאילו אחרי משמרת לילה (הילדים עוד מתקשים להתרגל לשעון החורף ושון שצריך לשירותים בשש בבוקר התעורר כבר בחמש..). הפרידה היתה קשה והדלת של הטראם נסגרה לפני שהגעתי אז כבר בבוקר התחלתי לבזבז דקות יקרות מחיי בתחנות טראם ריקות...
אבל כשהגעתי לעבודה כולם שמחו שהגעתי, קצת עדכנו אותי במה שקורה ונתנו לי זמן לעבור על כמה מאות האימיילים בתיבה. אז קראתי וברכתי את שילה שיושבת מולי על החתונה לפני חודשיים ;) ולמדתי מי עזב, אילו בעיות היו ונפתרו ואלו כבר חצי שנה עדיין לא...
ואחרי שעה קיבלתי מפתח לחדר (ענק!) ריק שבו יכולתי לשאוב חלב בנחת. זה הצליח.

דרך המסנג'ר ג'ון עדכן אותי ששון בכה רק פעם אחת, מתשע עד אחת עשרה... (ביקשתי שלא יספר לי דברים כאלו בפעם הבאה), שהוא לא בדיוק אכל ובסוף נרדם.
בדרך חזרה הביתה אתרע מזלי וכבל חשמל של הטראם התקלקל ואף טראם באיזור העבודה שלי לא הגיע לתחנה המרכזית אז הלכתי ברגל (וקר כבר אצלנו!!!) לתחנת אוטובוס אבל בגלל שכל האנשים שירדו מהטראמים הלכו לתחנת האוטובוס האוטובוסים היו מלאים ולא העלו את כל הנוסעים אז הלכתי לתחנת טראם אחר שכן נסע. בשמונה בערב, שעתיים(!!) אחרי שהייתי אמורה להגיע, ירדתי בתחנה שמול בית הספר של דנזל איפה שהשארתי את האופניים שלי בבוקר ורכבתי נגד הרוח  עם גודש וכתמי חלב על החולצה..
כשהגעתי שון בהה בי בהבעה של "זו באמת את?" והרגשתי שהוא פחות צוחק. אחרי שהוא ינק ושמחתי נורא שהוא לא שכח איך עשיתי לו את מבחן המקלחת. גם כשהוא בוכה, מעייפות למשל, ולא מצליח להרגע, אני רק מניחה אותו בכיסא הטרמפולינה שבמקלחת ופותחת את הברז והוא מתחיל לבעוט בהתלהבות בידיים וברגליים כי הוא נורא אוהב להתקלח איתי. אז המבחן הצליח. הוא התחיל לצחוק כשפתחתי את הכפתורים של החולצה שלו. הוא לא כועס עלי שהלכתי ושמח שחזרתי. הוא שם את הראש על הכתף שלי במקלחת. ודנזל כל הערב אמר שהוא התגעגע אלי וגם בבוקר אמר שוב שהוא התגעגע אלי אחר כך נכנסנו למיטה, שון יונק כשאני מקריאה לדנזל סיפורים ואחר כך נרדמתי עם הבנים..

ביום רביעי קמתי בבוקר עם שמחת חיים שמזמן לא היתה לי. אומרים שבלי סבל אין אושר לא? יום רביעי הוא יום חופשי שלי שאני לא עובדת בו! איזה כיף היה לקום בבוקר עם שיר חדש בלב! ושוב יום חמישי הגיע, יום אסל יום בסל..  אבל בבית דברים משתפרים : ג'ון ושון מתרגלים אחד לשני, שון התחיל לאכול קצת יותר, לבכות פחות ולשחק (היום ראיתי שהוא כבר תופס את כפות הרגליים שלו עם הידיים!) וג'ון לוקח אותו לסיבוב בעגלה והם הולכים יחד לאסוף את דנזל מבית הספר. ביום חמישי הגעתי בשעה נורמלית הביתה ושוב אחרי המקלחת והסיפורים נרדמתי עם הבנים..

היום החלטתי לנסות לשאוב רק פעמיים בהפרש של 4 שעות ושאבתי בפעמיים אותה כמות שהייתי שואבת בשלוש פעמים. פחות פעם אחת לנקות את המשאבה ולקחת ולהחזיר את המפתח. ואפילו היה נחמד בעבודה. מזכיר לי קצת את התקופה שהייתי סטודנטית והיינו יושבים במעבדות המחשבים לכתוב את הפרוייקטים, תקתוקים של מקלדת, רדיו ברקע וקצת צחוקים. בערב יום שישי הקולגות הולכים לפאב קרוב לעבודה לשתות משהו לפני שהם הולכים הביתה אבל אני הלכתי הביתה, לבנים שלי שמחכים. איך ששון ראה אותי, למרות שהוא אכל רק שעה ורבע לפני כן, הוא רצה לינוק וינק הרבה זמן והסתכל עלי כל הזמן. אח איזה כיף להפגש איתו שוב.

אז סך הכל לא נורא. גם היו הזמנות בחנות שלי השבוע ועד שיהיו מספיק הזמנות בשביל להפסיק לעבוד לפחות יש לאבא של שון הזדמנות להתחבר איתו בלי שאני אפריע להם (כי כשאני בסביבה אז אני מאכילה ואני מחליפה ואני שוטפת את הטוסיק שלו בכיור ועכשיו הוא צריך לעשות הכל לבד!)

 

יהיה בסדר

לדף הרשומה

יום אחרון של חופשת הלידה

 

בתמונה: העץ שלנו בצבעי הסתיו ועליו שקיות עם בוטנים וזרעים שדנזל ואני תלינו היום בשביל הציפורים בחורף

ביום שלישי בלב כבד וממש אבל ממש לגמרי בלי חשק אני חוזרת לעבודה. משאירה את שון, בן ארבעה חודשים בלבד עם אבא (זה החלק המנחם) וחלב שאוב (החלק המכביד), לוקחת את דנזל לבית הספר באופנים (כי אני מתעקשת להמשיך בכמה שיותר שגרה עם בכורי האהוב), חונה את האופניים ליד תחנת האוטובוס ונוסעת עם ציידנית, משאבה ובקבוקים לעבודה.
אמרתי לג'ון שאני אהיה כל הזמן זמינה במסנג'ר, חוץ מהזמן שאני אהיה בחדר הפרטי שסידרו לי בעבודה לשלוש פעמים שאני צריכה לשאוב חלב.
מחר אני אלך לקנות לי נעליים לעבודה כי הנעליים שקניתי במיוחד נהרסו אחרי פעם אחת שלבשתי אותן כי נפלתי מהאופניים לפני 3 שבועות, לי שלום, שטף דם אחד גדול בכף הרגל שהכאיב שבועיים אבל בסוף עבר אבל נעל שמאל total lost
ובעבודה כבר מחכים לי, כמעט חצי שנה עברה מאז שיצאתי לחופשת הלידה. כבר הייתי אמורה לחזור בספטמבר אבל ביקשתי הארכה ללא תשלום שעולה לי כמו כרטיסי טיסה לישראל אבל בגלל ששון חיכה עד שלושה ימים לפני התל"מ אם הייתי חוזרת בזמן הוא היה רק בן 10 שבועות!
מקווה שיהיה בסדר. מקווה שאצליח להתרכז ולתפקד גם אחרי ששון מעיר אותי בשש בבוקר ולא אוכל בעשר בבוקר לחזור להניק אותו במיטה ולישון אלא ממש להשאר עירה ועירנית עד חמש וחצי.. מקווה שהוא לא יעדיף בקבוק וימשיך לינוק כשאני חוזרת ושלא ישכח אותי ושלא ישכח מה שלימדתי אותו שקקי עושים בשירותים. אוי אני אתגעגע לצחוק המתגלגל שלו כשאני מדגדגת אותו, ואני אתגעגע לדנזל שיושב מאחורי על האופניים בצהריים כשאני אוספת אותו מבית הספר והוא מספר לי איך היה וגם אתגעגע לג'ון. היתה לנו חופשת לידה ארוכה יחד בבית.

מקווה שיהיה בסדר.
 

לדף הרשומה
ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ayala26 אלא אם צויין אחרת