11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אני שונאת

להיות מדהימה.

כי אז יגיע "אבל".

"את מדהימה אבל...".

אני רוצה להיות סתם מישהי רגילה

אבל כזו שיוכלו לאהוב

באמת.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

"אולי הפעם"

את אומרת לעצמך, מסדרת עוד קצת את האיפור ולובשת את אחת מהשמלות היפות יותר שלך.
ולפעמים את מגלה כבר בדייט הראשון שזו לא הפעם, לפעמים גם יותר מאוחר, אפילו אחרי חודשים רבים.
ובכל פעם מחדש, את מנסה להרכיב את הפזאל הזה, שלך ושלו, מתאים? לא מתאים? אולי אפשר להרכיב משהו קצת שונה? לפעמים את אפילו משייפת או שוברת חלקים שלך כדי שיתאים.
ואז, ואז זה גם לא הפעם.
פעם אהבת לשחק בפזאלים.
היום כולם כבר מעורבבים לך, מרכיבה פזאל חדש בעוד הפאזל הקודם נשאר בתהליך הרכבה, כאילו מחכה שתשלימי אותו.
את עייפה, שנים של הרכבות ופירוקים, של ציפיות להרכיב תמונה שלמה ואז אכזבות ומפלות.
אני רוצה לנוח מהמשחק הזה.
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

כבר חודשיים וחצי (חלק 2)

אז עכשיו אני צריכה לעכל, לומר את זה לעצמי, להיפרד כי אין לי ברירה אחרת. זה נגמר ואין לי מה לעשות כנגד זה. 

ניסיתי להילחם בזה כל כך הרבה, גם תוך כדי הקשר, גם אחרי שנפרדת ממני.

כל כך לא רציתי שייגמר, כל כך אהבתי אותך באמת ובתמים.

זה לא רק הקושי הכללי שלי בלהיפרד, ממש לא, זה ירדד את התחושות שלי כלפיך.

האמנתי בך באמת. האמנתי בך, האמנתי לך. זה מה שעזר לי להישאר שם גם כשחשבתי שאתה לא באמת רוצה, שאתה לא תרצה לקדם את הקשר.

האמנתי שאתה באמת אוהב, זה באמת עוד יקרה.

נתתי לך משהו שלא נתתי מעולם ואני לא מסוגלת להאמים שאצליח לתת שוב, את הלב שלי, את הרגש שלי, את כל החבוי בי, לספר את כל העבר שלי כמו שהוא, לחיות אותו איתך.

ויחד עם הקשר שנגמר, נראה שכל כך הרבה מת יחד איתך: האהבה שלי, האמון, תחושת הבית שהייתה לי, הרצון לשתף בכל פרט בחיי.

אהבתי אותך כמו שאתה, עם הטוב ועם הרע.

היו אלמנטים שהקשו עלי אבל למדתי לאהוב ולקבל (במיוחד בסיבוב השני) והאמנתי שהנה זה יקרה. ואז הפרידה השניה קרתה.

האשמתי את עצמי הרבה על מה שעשיתי ועל התוצאות של זה. אבל כנראה שזה לא העניין הזה, שחיסל את הקשר, אלא חוסר הסלחנות שלך, זה שלא באמת רצית ואני זו שנלחמתי כ"כ הרבה לשמר את הקשר, זו שהייתה מוכנה להתפשר, להילחם.

ואתה עם כל מהמורה פשוט הרמת ידיים.

כואב לי שהכאבתי לך, גם אם זה לא הגורם האמיתי לפרידה.

אולי פשוט לא אהבת אותי מספיק, זו המסקנה שהסקתי. מסקנה כואבת מאד אבל מציאותית. כי מי שאוהב באמת, מקבל את האדם כמו שהוא עם הטוב והרגע.

ונראה שזה לא היה, שתמיד הייתי צריכה להשתנות כדי שתרצה אותי.

אז אני כאן כדי להיפרד. להיפרד ממך וגם מעצמי.

אני צריכה להשתכר ולעשן כדי לעשות זאת כי לעשות את זה פיכחת אני לא מסוגלת.

ואני לא יודעת ולא רוצה לעשות את זה. אבל אני חייבת כי הצבת לי עובדה שאני חייבת לקבל, גם אם כ"כ הרבה זן אני לא מסוגלת.

לא אמרתי כלום כשנפרדת ממני בפעם השניה, לא הייתי מסוגלת.

הרגשתי שננעצה בי סכין היישר אל הלב והייתי חייבת להרחיק אותה ממני.

ידעתי שכל מילה תייסר אותי אז לא רציתי לדמוע או לדעת כלום גם אם היה לי ברור למה התכוונת ברגע שהתחלת לדבר בלשון עבר.

איך נפרדים ממי שהפך להיות חלק ממני? איך נפרדים לשלום ממי שהיה לו חלק כ:כ גדול בשינוי שעברתי, בחיים שלי, בלב שלי?

איך נפרדים לשלום ממי שכ"כ אוהבים ולא מסוגלים להפסיק לאהוב אפילו לרגע?

ולא, לא הפסקתי לאהוב אפילו לשניה אחת. גם אם אני גבולנית וגם אם אמרו לי שאני חייבת להסתכל על הצדדים השליליים כדי להמשיך הלאה, לא הייתי מסוגלת להפסיק לאהוב.

הלב שלי עדיין עמוס אהבה, גדוש, מתפוצץ. ואני לא יכולה לתת אותה לך או לאף אחד אחר.

אז אני נשארת רעבה, רעבה כל כך.

אני חושבת שהשתגעתי כל החודשיים וחצי האחרונים מהאהבה הזו, שעשתה לי כ"כ הרבה דברים טובים כשיכולתי לתת אותה לך ואיכלה אותי לגמרי כאשר לא יכולתי.

אני לא מסוגלת, לא מסוגלת. לא יכולה לאהוב ולהיפרד.

אני לא נפרדת, לא באמת.

אתה חלק ממני לעולמי עד, עד נשמות אפי האחרונות.

אני לא רוצה לסיים את המכתב הזה ולא אותך.

אז זה פשוט ייגמר באמצע, ייקטע, בלי שבאמת יהיה לזה סוף.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

כבר (חלק 1)

חודשיים וחצי אין לי מנוח.

כאילו איבדתי את הצפון, המרכז, הכל.

לכאורה המשכתי הלאה, ממשיכה הלאה, עושה את הדברים הכי נכון שאפשרי.

אבל הכל לא בסדר מתחת לבסדר.

בזמן שמעל לפני השטח אני ממשיכה ללמוד לעבוד ולחייך, הפסקתי לחיות, לרצות להמשיך.

הכל ממשיך כמו מתוך אינרציה, כאשר מתחת לפני השטח איבדתי רצון להמשיך.

והדבר היחיד שהראה זאת היה המשקל שלי, שהלך  והתמעט עד למצב של תת משקל. ואפילו לא באמת ניסיתי, הוא פשוט נשל ממני מבלי שעשיתי משהו מיוחד, רק לאבד רצון.

ובאמת שניסיתי להמשיך, לנסות לרצות משהו אחר, אבל לא הצלחתי. תמיד היית אתה.

וגם אם זכרתי שלא הכל היה מושלם וגם אתה לא, לא הצלחתי.

לא הצלחתי להמשיך לאהוב, הלב היה כרוך אחריך מבלי שידעת.

וייחלתי ונחרדתי בו זמנית מהאפשרות לראות אותך וכעסתי והתגעגעתי, הייתי מתוסכלת וכאבתי, שנאתי ואהבתי, הכל יחד במעין ערבוב שלא באמת יכול להיות מעורבב יחד.

הרגתי אותך, מחקתי אותך בבת אחת אבל לא הצלחתי לשכוח לרגע.

היית איתי כל רגע. חשבתי מה היית אומר, איך הייתי רוצה לספר לך, רגעים של זכרונות, רגעים קשים שהייתי רוצה שתהיה איתי.

אבל אתה לא נמצא יותר, הרגתי אותך. ויחד, הרגתי עם את עצמי איתך.

והגיעה העת שבה לא יכולתי יותר, לא יכולתי שתהיה מת אבל כל כך חי, לרצות אותך כל כך אבל לדעת שאינך רוצה בי, שפינית אותי מחייך. פעמיים.

ועם זאת לא הצלחתי מעולם לעכל שנפרדת ממני. לא הצלחתי לומר את זה לעצמי לא בפעם הראשונה ולא השניה.

כמו אישה שבורחת מבשורה, ניתקתי לפני שתגיד את זה, לפני שאשמע, בפעם השניה. ובפעם הראשונה הפסקתי את הקלטת קולך לפני שאמרת זאת ולא חזרתי להקלטה ההיא מעולם.

~המשך בפוסט הבא~

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לא מפסיקים אהבה באמצע

אבל ככה בדיוק היא נקטעה, באבחת סכין, ביום בהיר, קטיעה חדה וכואבת.
היא לא גוועה, לא מתה באיטיות אלא נרצחה בדם קר בלי הכנה מראש.
והאהבה הזו עדיין מחפשת לאן ללכת, עדיין מנסה לאיבר הזה שנקטע.
מרגישה אותה כמו כאבי פנטום, כאילו היא עדיין חיה.
ואז אני מגששת לעברה והיא אינה.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מחפשת דרך אלא אם צויין אחרת