00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אבן .

 

יש לי שני זכרונות - בשניהם נזכרתי היום .

 

הראשון , בלי שידעתי , הפך אותי לילדה מאמינה .  סבא שלי היה רב . רב ערבי . הוא דיבר ערבית , הסתובב עם גלביות , בישל קפה שחור , התעקש לעבד את האדמות שלו בעצמו , הקים לו בוסתן  והיה לו את כל הזמן שבעולם . סבתא שלי כל הזמן התלוננה שהוא לא היה כזה כשהיו במרוקו ,שהיה לו ייעוד ,היתה לו מטרה, היתה לו חליפה.  הדיבוק הערבי

בחר להכנס בו בדיוק כשעלה לארץ של היהודים .

 

הימים , שנות השבעים - פוסט הכיפורים בואך לבנון - המושב הצעיר , כיאה לצעירים - נמצא באירקציה מתמשכת ,ורק סבא שלי, איש כבן 50 , מתעקש להתכופף ולבנות מדרכה שתוביל אל הבוסתן שלו מהאבנים שהוא מוצא בשוליים של מטע האבוקדו .

הייתי מגיעה אליו בתור זאטוטית ואחר כך ילדה קטנה , תמיד בבוסתן , תמיד רחוק מכולם - ואז הוא היה מתחיל לדבר איתי עברית כמוה לא שמעתי עד אז . רק אחר כך הבנתי שסבא שלי מדבר תנ"כית . סיפר לי סיפורים על החברים שלו  יעקב , שלמה , דוד , משה והכי סיפר לי על *שאול . הוא היה היחיד שסבא שלי באמת אהב מכל החברים שלו .הוא

היה איש טוב ,  פשוט חי בתקופה הלא נכונה והילדים שלו עשו לו צרות . 

הסבא הזה לא הסכים להשתתף בחגיגות הנצחון או באסיפות של המושב אודות ביצור הישוב מפני מפגעים , הוא גם סירב להצביע לבגין - הוא למעשה לא הצביע בכלל  - הוא לא הבין מה הם רוצים . היו לו חמישה בנים , נשארו לו שלושה וחצי בנים אחרי שאחד מת בכיפורים והשני חזר מלבנון בלי שתי רגליים ויד אחת . סבתא שלי מיררה בבכי וקיללה כמובן

את כל העמלקים שבאים עלינו להשמדינו , סבא שלי הסתכל עלי כלא מבין וכמו שאל " ומה היא חשבה בדיוק שיהיה ? שיתנו להם לעשות מה שהם רוצים ? "

אני זוכרת את הטיולים שלי איתו , זוכרת אותו קופץ ורוקד בין השדות , עם עיניים אפורות כמו אבן וזקן לבן כמו של אליהו הנביא , מתסכל עלי מסתכלת ומלמד אותי איך לשאול אבנים מה היה פה בארץ הזאת לפני אלפיים שנים , מחכה לאבנים שיגלו לו בסוד שעליהם דרכו החברים שלו , לאבן שתגיד לו שהיא היא האבן שהיתה לדוד בשק ופגעה לגוליית בול

במצח .

המקום הזה לא היה שלו. לא של היהודים , לא של הערבים , לא של הבריטים , לא של התורכים ולא של הצלבנים - הוא היה של אלוהים . כי לה' הארץ ומלואה . והוא ימלוך בה גם הרבה שנים אחרי שאפילו הנכדים שלי ימותו . תזכרי את זה יא בינתי , לא לשכוח !

 

השני , עם מודעת מלאה - הפך אותי לישראלית .  גרתי אז בפלורידה והלכנו עם הילדים להדלקת נר ראשון של חנוכה . התאספנו ובאו לנו קהילת היהודים בקורל ספירנגז / בוקה ראטון - באמצע אי תנועה גדוש בבארנס אנד נובל והום דיפו - והרב של חב"ד הדליק נר . בסופו של הארוע הודה הרב ליהודים שבאו , לקדוש ברוך הוא ובעיקר הודה לראש העירה

שאפשר לנו לעשות את זה .  אצלי זה כמובן המשיך למקום הלא שייך של : "נו, תודה רבה באמת שהוד רוממתו הגוי נתן לעלוקות היהודיות ברוב חסדו לאכול סופגניה . ממש תודה ."  וכך אני , רוויית גלות , רגשות אשם ובעיקר רדופת הקולות של סבא שלי שלא מבין איך ייתכן שהפסקתי את הריקודים אחרי האבן של דוד המלך - הבנתי שדי . שנגמר ,

שצריך לחזור למקום ולאדמה .  אני לא הבנתי את זה רק אחרי שגרתי מחוץ לישראל - לא הבנתי עד כמה ההדל בין יהודי לישראלי הוא גדול . המדינה הזאת בעצם קיומה נתנה לנו כוח עצום - טוב או רע אני לא יודעת - אבל וואלה , שם הבנתי שבבאזל ייסדו את הגאווה הישראלית , שם ייסדו את תיאורית העם הנבחר , שם נתנו לעצמנו את הזכות להיות מעל

לכל העמים - הציונות נתנה לנו את זה , לא התנ"ך .

 

אז חזרתי הביתה ונשבעתי לעצמי שאני את הילדים שלי אחנך שאנחנו לא אדוני הארץ , שאנחנו לא יותר טובים מאף אחד , שיש להם ארץ אחרת , שאנחנו כמו כל העמים ויש לנו טובים ויש לנו רעים - ושכולנו בני אדם שקשה להם , אבל מנסים להמשיך ולהיות בני אדם , ושוואלה , איזה מגניב זה יהיה למצוא את האבן של דוד המלך .

אני נכשלת במשימה הזאת שהצבתי לעצמי , בכל דקה ושעה - אני מובסת בימים כמו אלה שעוברים עלינו בזמן האחרון . מודה לאל שאלה ימות החופש הגדול והם לא צריכים להיות במסגרת בה בלית ברירה יעלו נושאים פוליטיים ומשם המרחק לא קצר להפסקת החיפושים אחרי האבן . מרחיקה אותם מעין הציבור , מרחיקה את עיניהם מהטלויזיה 

ומהאינטרנט ,מנסה לדחות את השאלות שעוד יבואו ואת הססמאות שעוד יעלו , מנסה לא לענות לעצמי על שאלת השאלות : כמה רחוק אני מוכנה ללכת בשביל האבן הזאת , שאני מבינה שסבא שלי ידע שהיא בכלל לא אבן .

 

זהו .

 

* ברבות הימים , רציתי לקרוא לבני יחידי שאול . כמעט חטפתי אבן בראש מקובי :)

לדף הרשומה

סוג של ספירת מלאי .

 

אז שבועיים אחרי שבערך חגגתי 40 שנות היווסדות - הכרזתי על שנה זו כ " שנת השולם " .

אני אעשה שולם עם החיים וצעד צעד , אני אהיה בסוף בתאדם מן השורה , אולי עם איזו סטיית תקן קטנה .

 

יש לי חמישה מבצרים אותם אני צריכה להפיל  :

 

1) אני צריכה להצטלם כמו חברי ילדותי איגי פופ / אליס קופר ושאר מיודעי בז'אנר הפריק שואו . כזה שחור . אולי בלי חולצה . בטוח עם סיגריה . אני אהיה מאופרת . אני אסכים להיות יפה .

2) אני צריכה אחת ולתמיד לסגור את החשבון הפתוח שיש לי עם היבשת הארורה שמה אירופה . אני אסכים לכפות רגלי הציוניות, להתהלך במקום שם זרמה פעם בהלה של יהודים . אתהלך בה כאחד האדם ואולי אעשה להם פיפי באחת המזרקות או שאטנף להן קצת מדרכות 

   אולי אכנס לאיזה חנות קעקועים בברלין ואקעקע שם מספר על הזרוע . אני לא אסכים לשכוח . אני לא אסכים לסלוח . אני לא אסכים לעגל פינות ולחשוב שעברו כבר 70 שנים ומדובר בדור אחר . אני לא אעזור להם לסלוח לעצמם . אני אסכים לשחרר קצת .

3) אני אעלה לאיזה צימר בצפון עם בני משפחתי - אפקיד חיי לסופ"ש ואפילו אצא לי לטבע ואבהה באיזה סממית או כלנית מצויה , אעשה קולות של " איזה מהממממת אמא טבע ", אשמע את פכפוך המיים ברוגע  ולא יבוא בי הרצון לדפוק ריצה לחומוסיה הקרובה או לתחנת

    הדלק הקרובה שם קיים רעש מהסוג אותו מפיקה האנושות , אני גם לא אשב ליד האגזוז של האוטו ואשאף פיח שיזכיר לי אורבניות . אני אסכים לשקט .

4) אני אקנה בית ואבין שאין פה שום סתירה עם ההרגשה שלי שאני לא שייכת לשום אדם / לאום / מדינה / מפלגה / לאום / גזע / תרבות / מגדר . תמיד אפשר להמשיך הלאה . אני אסכים להיות קצת שייכת .

5) אני אתחתן וארשה לאבא של הילדים שלי להיות לי לבעל . אני אסכים לו .

 

עוד 345 ימים למנאיק - עשיתי חצי וי על הסעיף הראשון והצטלמתי . החולצה נשארה עלי , אבל השחור והסיגריה נותנים בראש . הסכמתי :)

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

אה ? מה קורה ?? איפה נעלמתם ???

סתם , נו - סתם .

הרצון לחזור לכתוב בבלוג חזר ( בניגוד למשל לרצון לכתוב טרילוגיה שתזעזע את אמות הסיפין הפילוסופית בעולם ותכניס לי מיליוני מצלצלין ,מליונים שישחררו אותי מהפנטזיות של לענות בבוקרו של יום אחד לטלפון

ולהגיד בנימה מהורהרת : "כן, יש פה קובי אבל זה לא המספר שלו. מי, מי מבקשת אותו ? מי זאת אראלה ? לא מכירה .ותגידי לי חוץ מזה - למה את מתקשרת בשמונה בבוקר ? חצופה ! ש-לום " )

הרצון לחזור לכתוב הגיגים מחיי - חזר . זה טוב .

זה טוב אבל בעייתי .

בעייתי כי אין לי חיים ואין על מה לכתוב .

אין לי על מה לכתוב כי , ובכן - אני די עושה את אותו הדבר בכל יום .

אני עושה את אותו הדבר בכל יום כי יום אחד החלטתי לפתוח חנות .

החלטתי לפתוח חנות כי במוחי המעוות חשבתי שלא אעשה שום דבר וכך אהיה חופשיה לערוך סיעורי מוחות וויכוחים אידיאולוגיים עם עצמי ועם החתול - בחסות ה"יש לי עסק , אני עובדת" אך טעיתי .

טעיתי גם בעובדה שמכל מוצר שאזמין לאיקס מיקס - אפריש לעצמי דוגמית .

אפריש לעצמי דוגמית - וכך אשב ואצור לי להנאתי ולמורת רוחו ולמרות מחאתו של העמוד יען כי סופסוף אקדיש חיי לעשיית בלאגאן ותהיה לזה סיבה .

תהיה לזה סיבה כי הרי זאת דרך ללמד אנשים איך להשתמש בחומרים .

זאת דרך ללמד אנשים איך להשתמש בחומרים - כל עוד כמובן יושבים ויוצרים .

יושבים ויוצרים אנשים אחרים - אני ת`כלס לא יוצרת כלום כבר קרוב לחודשיים .

קרוב לחודשיים שלא יצרתי כלום  , באסה .

באאאאסססה . וזהו - אין לי מה להוסיף לזה .

 

אבל -

שלשום ניהלתי שיחה בפייסבוק, בה עלה המושג "חוט אופים" . אני לא מחובבי הז`אנר אבל יש לי גלילים של חוטי אופים , יושבים בודדים במגירתי באין לא רוח יצירה ולא רוח אפיה במקומותינו , ופתע נכרם בי ליבי עליהם

על שום לפלפיותם ונפשי יצאה בקריאה לשתי ידי העצלות : גאלו את חוטי האופים מתדמית החמוד, מתוק ומוצי קוצי - חראם עליו , צריך להכניס לו קצת אישיות . הוא היה מספיק חנון - בא לו להיות קצת ערס .

 

 

לקחתי קנבס ישן זנוח , נייר טישו של 7 ג`יפסי וקולאג` פאדג` .

 

 

ניסיתי להדביק עם כמה שפחות כיווץ לשם שינוי .

 

 

באתי עם דיסטרס סטיין והתחלתי לטפוח ולמרוח את כל הקנבס . ייבשתי .

 

 

ריססתי עם גלימר מיסט .

 

 

ככה זה נראה אחרי הייבוש ( כאילו לא ככה , זה ממש מטאלי במציאות . מבטיחה ללכת ללמוד צילום ביום בו אראלה תתקשר )

 

 

התחלתי למרוח חלקים מהקנבס עם דיסטרס קראקל . פה הופעתי כי לשמחתי הרבה הצבע של הקראקל קיבל את הצבע של הגלימר מיסט , למרות שהיה יבש .

מה שקרה עכשיו זה שכל הקנבס התמלא בסדקים ...

 

- - - - -

פה היה שלב שמשום מה לא צילמתי. צבעתי את החלק הימני ( הקנבס אמור היה להיות רחב , ולא ארוך - כמו שבסוך יצא ) צבעתי אותו בצבע קרם. 

לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה - אבל רציתי ליצור עניין בחלק הימני ולהשאיר את השמאלי חשוף רק עם האפקט של הקראקל

ואז בא לי בזווית העין תקליט ...

 

 

 

אשכרה הצלחתי לחתוך תקליט עם הביג שוט ותבנית BIGZ .

אשכרה חתך לי לב מושלם - בלי לשבור את התקליט . עם קרופ א דייל חיררתי משני צידי הלב .

 

 

לקחתי מלבן מבד יוטה וחתיכת רשת לבנה והדבקתי עם ג`ל מדיום וקולאג` פאדג` .

 

 

לקחתי חוט שמשון ( גבר גבר ) , השחלתי אותו בחירורי הלב והוספתי חוטי אופים בגוונים שונים .

לא חיפשתי להסתיר את סימני הקשירה - זה נראה היה לי סבבה ככה להשאיר קצוות חשופים .

 

 

נחמד היה לקשור , אז המשכתי לעשות את זה לכל מיני אלמנטים .

 

 

ככה הקנבס נראה בסוף התהליך הזה . אהבתי אותו נורא , אבל החוטים שם נראו לי עדיין עדינים מדי ועדיין לפלפים .

 

- - - - - - - - - - - - -

מה שקרה מכאן והלאה כבר היה בלי יותר מדי מודעות . הידיים עבדו , הראש פחות .

 

למעלה הדבקתי חתיכת צ`יפבורד בצורת כוורת . הכנסתי בין החללים חרוזים בגדלים שונים .

 

 

למטה הדבקתי צ`יפבורד בצורת פנס רחוב צבוע בסמוץ`. הוספתי גם רצועות של המאחורה של הפילטר של המזגן .

 

 

אבזם של אוברול נראה לי נורמלי לגמרי כקישוט בשלב זה .

 

 

את כל הקנבס עטפתי בחוט זהב ( מיועד לחריזה אני חושבת) - שתי וערב .

 

 

את השוליים של התקליט וקצת על הקנבס צבעתי קצת עם אינקה גולד.

פה אפשר לראות יפה את הקילופים והטקסטורה .

 

 

אלה הצבעים ה"אמיתיים" שלו .

 

 

וככה הוא פחות או יותר נראה . 

 

הוא מהחביבים עלי . נראה לי שזה לב של ערס שיושב מאחורי הסורגים , הוא לובש סרבל עבודה , פוחד מעין הרע ,

אוהב פרפרים כי הם מזכירים לו חופש ומפנטז על טיולים לאור פנסי הטיילת עם החברה שלו.

בכלא הוא טווה חוטי אופים ומקווה שעוץ לי גוץ לי יצוץ ויחוד לו חידות ( או שאראלה תתקשר כבררררר ! )

 

ענת :)

לדף הרשומה

טרלללה

 

אני אוהבת טרלללות . תמיד אהבתי טרלללות .

הבעיה עם טרלללות היא שהן קשות לאיתור .

הטענה הרווחת רומזת לכך שאומנות הולכת יד ביד עם טרללליות - וכתוצאה מכך יש לא מעט מתחזים לטרללים ובעיקר מתחזות לטרלליות .

וזה מתיש .

אבל יש אחת שהיא טרללה מזוקק . היא עד כדי כך טרללה שהתחתנה עם הכלב שלה והעלתה על זה סרטון ביו טיוב :)

מעבר להיותה טרלללה , יודעת סוזי בלו לעשות קסמים . ממרום עיסוקי במיקס מדיה - אני די מסוגלת לפרק עבודות ולהבין את הטכניקות והחומרים . אצל סוזי בלו היו חסרים לי כמה חלקים .

הייתי רואה את העבודות שלה ומעבר לדמויות ( החביבות מאוד יש לאמר ) - הרקעים שלה והבגדים של הדמויות , לא נגלו לי .

אז לקחתי את קורס האונליין הראשון והיחיד שלקחתי אי פעם - והבנתי הכל פחות או יותר .

מאחר ואני לא תלמידה מצטיינת היה ברור לי שלעניין ציור הדמות אני חייבת לצוץ עם קומבינה - זאת באה בצורת חותמת של סוזי בלו :) החתמתי את הדמות , צבעתי לה רק את הפנים , גזרתי

אותם - ומשם בניתי לה שיער, חולצה , חצאית וכו' .

לא היו לי עלי זהב לצערי - למרות שזה התלבש לי בול - אז השתמשתי בחרוזים .

הרקע אמור היה להיות ורוד ורך - הוא לא ורוד ורך , כפי שניתן יהיה לראות בהמשך .

התלתלים שלה אמורים היו להיות שחורים אבל שכחתי לערבב שם צבע אקריל שחור - אז הם זהובים .

אין לי מושג למה היא מאופרת .

כל העובדה הזאת עשויה על לוח דיקט קטן ( 20 * 30 ס"מ לדעתי ) - לכל מ"מ על המשטח יש משהו כמו 7 שכבות של נייר וצבע :)

הפגמים בפרצוף שלה נוצרו בגלל השעווה שגיהצתי עליה - באותה השעה גם עישנתי ואפר התערבב לי בתוך השעווה . העישון מסוכן ליצירה !

נהניתי מאוד מהתהליך - התוצר הסופי לא היסטרי בעיני , כי זה בפירוש חיקוי ואין שם יותר מדי ענת  - אבל היא הראשונה שלי וזה היה הכרחי ( במיוחד הפנים והשעווה . זאת הפעם הראשונה

שעשיתי פרצוף בכזאת צביעה וגיהצתי שעווה על צבעי פסטל - הייתי חייבת להניח את האגו בצד ולא להתפתות לערוך ניסויים,זה היה יכול לעלות לי בשעות של עבודה וחבל.)

 

בחלומותי אני מצליחה להביא את סוזי בלו ארצה - לפעמים חלומות מתגשמים ...

 

הנה היא - סוזי בלו הדור הראשון . אין לי שם בשבילה משום מה .

 

 

לא , אלה לא נקודות חן / נמשים  על הפרצוף שלה ...

 

החצאית התחילה בנייר אורז כחול. נצבעה בכל צבעי הספריי שיש לי ( ויש לי ישתבח שמו לעד ) - מעל שפכתי אבקת גליטר , שיהיה .

את השקיפות של הפרח השגתי עם צביעה של דיו אקרילי .

 

לא יודעת למה הייתי חייבת לתקוע שם דויילי , אבל זה נעשה . בצדדים רואים את החרוזים ( שנדבקו יפה עם ג'ל מדיום ) , יש שם גם סיבים של חומר מלאכותי ששמו אנג'לינה פייברז ( אלה סיבים שמתאחדים אחד עם השני לכדי יצירת דף - בעזרת חום )

 

אני אוהבת את החצאית שלה למרות שבפעם הבאה אני אולי אלך על פחות משחקי עומק ושכבות , אני חושבת שיותר אחידות במרקם היתה משנה לגמרי את התוצר הסופי .

 

-

רגליים חמדמות מבצבצות מבעד לשמלה . תראו איך יפה הבורדר הזה , הוא על דף וושי ..

 

תסכלו מה שקורה שם מסביב לפרחים בצד שמאל - זה היה אחד האפקטים שלא הצלחתי להבין איך היא מגיעה אליהם.

מסתבר שלפני שהיא עוטפת הכל בשעווה - היא משייפת אזורים מסויימים , אחרי שעות של חתירה לשלמות - היא בכוונה פוגמת ... וכמו שנאמר - טרלללה .

 

 

 כל הצילומים באדיבותה של רותי צחורי - נאווה כבובת סוזי בלו בעצמה , יש להודות ... :)

לדף הרשומה

סיפורים מן הקופסא

 

מכירים את זה שחייבים ליצור אבל לא יודעים מה ?

כאילו הראש מפוצץ ברעיונות , יש חומרים , יש זמן - וקשה להתפקס בדיוק במה לבחור ?

אז החלטתי לעצום עיניים והדבר הראשון עליו ינוח מבטי כשהן יפקחו - יהיה הקורבן .

ובכן , הפלא ופלא - כשפקחתי עיני ראיתי לנגד עיני קופסא של טים הולץ ( מודה, רימיתי . ידעתי בדיוק איפה הן נמצאות ) . אחר כך הן נתקעו בדפים של גראפיק ( לא רימיתי !!!! אני מאלה

שתמיד משתאים נוכח השלמות של הדפים של גראפיק וכואב לי הלב להרוס אותם )

מאחר ואני מה"מתפזרים" , החלטתי שאולי ראוי לשם שינוי לתת לעבודה קונספט רעיוני מוגדר - בחרתי בספרה 4 ( מספר ילדי שיחיו ) . משם גלשתי כמובן גם ל 5 ( חמסה) , 18 (חי ) וכמעט

והוספתי שיני שום ( המזימה סוכלה על ידי העמוד בתואנת : "מפגרת , זה מסריח !! לא מספיק שפלשת לנו לכל הבית - עכשיו הוא גם יהיה מסריח???? " )

 

זה מה שיצא :

 

את המסגרת צבעתי בקראקל נחושת של טים הולץ . עליו עברתי עם דיו אקרילי כחול וצבעי אקריל שחור ולבן .

 

 

את הקופסאות הפנימיות עטפתי עם הדפים של גראפיק , את השוליים של הקופסאות ציפיתי בוושי טייפ של ג'יפסי 7 .

 

מבפנים קישטתי עם מיני מתכות - את רובן ירשתי ממוסכניקים :)

 

קצת תחרה שנשארה לי מהסדנא של אנה , נורה של פרימה  

 

רבעיית ביצים שקניתי במוזלים 

 

הקופסא הורודה היתה האחרונה בסבב העטיפות ... היא בכוונה לא עטופה טוב , אז אנא בלי ציקצוקי שפתיים ! אמורה הייתי לצבוע בפינות עם קראקל אבל נזכרתי בזה רק כשראיתי את התמונות . אני יכולה לחיות עם זה - מקווה שגם אתן .

 

פה אפשר לראות שהקופסא מגיעה עם זכוכית אקרילית . שזה מגניב כי זה שומר מפני אבק ומפני מזיקים עם ידיים קטנות ומלוכלות בשוקולד ..

 

אחרון ודי !

 

זהו .

אני רוצה להודות לכולכן על התגובות של פוסט אמריקה . הפתעתן אותי שבכלל הצלחתן לקרוא עד הסוף את החפירה הזאת על רגש שסביר להניח שלא חוויתן מעולם . תודה .

כמו שאמרתי - ברגע שהקנבס הזה יצא , הכל נרגע אצלי .

אגב - יש שם לתחושות האלה שתיארתי שם בפוסט :  "קללת המהגר" . לא מומלץ  :)

 

אני רוצה להודות גם בפוסט זה לרותי צחורי כפרעליה שטרחה לצלם ולערוך עבורי את התמונות . תודה רותי :)

 

את כל המוצרים בהם השתמשתי ניתן להשיג באיקסמיקס ובמוסכים הקרובים למקום מגוריכם .

 

שבוע טוב !

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Mrs G אלא אם צויין אחרת