00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מוקדש לחיילים שלנו ולכל עם ישראל

 

מוקדש באהבה רבה לכל החיילים היקרים שלנו, ולכל עם ישראל, שתהיה בעז"ה שבת רגועה!

מיכל מצוב מיחידת חילוץ והצלה של פיקוד העורף, עם ילדי בתי הספר רשב"י ורמב"ם מקרית גת


תמונה

 

לדף הרשומה

הסיפור "האשכנזים" מאת הסופרת יפה וגנר

 

תודה רבה לסופרת ולמשוררת יפה וגנר, על שאיפשרה לי לפרסם עבורכם את הסיפור "האשכנזים" המצורף:

 

כריכת הספר: ציור: יפה וגנר. גרפיקה: מורן ברק

הסיפור "האשכנזים" לקוח מתוך הספר "דמעות בגודל החידקל":

קישור להוצאת "כתב":

http://www.ktav.co.il/book.asp?BookID=2735

האשכנזים

 

את השמות שלהם לא ידעתי, גם לא ידעתי דבר על עברם או על העתיד שלהם, אבל מדי יום, כאשר הלכתי אל בית הספר וכאשר שבתי ממנו, ראיתי אותם. הוא יצא בכל בוקר אל המרפסת והיא הגישה לו כוס תה בחלב, ביצת עין, כמה פרוסות של עגבנייה ושתי פרוסות לחם לבן. שניהם היו שקטים מאד ונעו לאט, כאילו ניסו להסתיר מעיני השכנים את מעשיהם ואת מחשבותיהם. בכל בוקר, כאשר יצאתי אל הלימודים ועברתי בין שני השיכונים, השיכון שלנו והשיכון ממול, בו הם גרו בקומה הראשונה בדירת חדר זעירה ומרפסת פעוטה, ראיתי את עיניו עוקבות בשקיקה אחר צעדיי, כאילו ציפה שמשהו נפלא יצמח במקום בו דרכו רגליי. כשעברתי ליד המרפסת, שלח אליי את ידו כאילו רצה לקטוף אותי ואני, בתשובה, הרמתי את ידי ונופפתי לו שלום ארוך. המרפסת בדירתם הייתה פעוטה ואי אפשר היה להעמיד בה שולחן, לכן הניחה האישה את ארוחותיו, אותן אכל שלוש פעמים ביום, על כסא נטול משענת. אינני יודעת אם איש מהשכנים ידע את שמותיהם. כאשר דיברו עליהם כינו אותם כולם בשם `האשכנזים`, כאילו היו היחידים בשכונה.

"האשכנזי נראה היום חולה יותר מתמיד," פתחה חתון, אשת הירקן אשר באה עם ברטה אחותה לביקור אחר צהריים. ישבנו כולנו במרפסת שלנו והשקפנו על פדחתו של האיש.

"מה יש לו?" שאלתי, לא את אימא שלי, כי לא ציפיתי ממנה לתשובה, אלא את ברטה, שהייתה תמיד קשובה אל שאלותיי.

"לא יודעת. מה יש לו?" השליכה הלאה ממנה את השאלה אל אחותה.

"יש לו מחלה בלב," חתון נאנחה ועשתה בידה סימן לגרש את המחלה ממנה אל עץ האזדרכת שעמד בחצר.

"הוא חולה מאד," הוסיפה אימא שלי את תרומתה לשיחה, "שמעתי את גברת לב אומרת לאחת הקונות שלא נשאר לו הרבה זמן לחיות."

"יש להם משפחה?" שאלה ברטה בצער.

"לא ראיתי אף אחד שנכנס לבית שלהם," השיבה אימי. המרפסת שלנו בקומה השנייה השקיפה על המרפסת שלהם בקומה הראשונה ויכולנו לראות דרך חלון המטבח ודרך הדלת אל החדר כל שהתרחש בחייהם. אימי נאנחה בצער, כמו לא יכלה לתאר אדם שחי בלי משפחה.

"מה, אין להם ילדים?" דמעות מילאו את עיניה של ברטה. קמתי ממקומי, הלכתי אליה והנחתי את כף ידי על כף ידה. זו הייתה ההשפעה של האיש הזה על הבריות. גם אני, שגרתי באזור שלא היה המקום בו היופי שכן, לא חששתי מהאשכנזי. משהו בצורה שהביט על השכונה גרמה לי לרצות ללכת אליו ולהניח את ראשי בחיקו, דבר שלא עשיתי.

"היו," ענתה אימי, "אבל הגרמנים, יימח שמם, לקחו אותם."

"לקחו אותם לאן?" שאלתי, שלושתן הביטו בי דוממות ולא השיבו.

"מאיפה הם באו?" הוספתי ושאלתי. כבר כילדה קטנה היה ברור לי שכל האנשים הגרים בשכונה לא נולדו בארץ אלא הגיעו מאין שהוא.

"לא יודעים. אולי מגרמניה, אולי מפולניה, אולי מרומניה," ברטה נהנתה להפגין את הידע שלה במפת אירופה.

"ממה הם חיים? מהכסף של הגרמנים?" לחתון היה הכישרון לפלוט את השאלות שאחותה לא העזה לשאול.

"לא יודעת, אולי," השיבה אימי, "יש לו חנות קטנה ברחוב ירושלים שהוא משכיר ואשתו הולכת לקחת את הכסף בכל חודש." באותו הרגע יצאה האישה אל המרפסת ובשקט הניחה על הכסא מולו צלחת ובה כמה פרוסות מלון ושבה ונכנסה אל הבית.

"תסתכלו עליה," ברטה משכה את המילה `עליה` כדי להראות לנו על מי היא רוצה שנביט. "היא נראית כאילו היא השמש של הבית והוא נראה כאילו הוא הירח," הבטתי בה תמהה על הדימוי. לא רציתי שהאיש המתוק הזה יהיה הירח, זכרתי את אותו ערב מבהיל כאשר אחותי סיפרה לי שיש סכנה גדולה באורו.

"יש אנשים שאם הירח זורח עליהם, הם הופכים לאנשי זאב מסוכנים," אמרה וקולה רעד. מאותו הרגע התחמקתי כמה שיותר מן הקרניים הלבנות והמאיימות.

האשכנזי כמעט שלא יצא מביתו. כל תושבי השכונה הסכימו שאדם שחולה בליבו, מוטב שלא יעשה מאמץ שיחליש אותו. לקראת הערב הייתה רעייתו יוצאת אל המרפסת, שמה בידו מקל הליכה, מכניסה אותו אל ביתם, ומשם מובילה אותו החוצה להליכה יומית סביב השכונה. הוא הלך לאט, גורר את רגליו החלושות ונדמה היה שלא נשאר בו הכוח לזוז ושאשתו היא המנוע המניע את גופו.

ערב שבת אחד, נשלחו ארבעה צעירים במצוות הרב עידה אל המרפסת של האשכנזי, הרימו אותו על כסאו והביאו אותו אל התפילה. הוא ישב בין הנעימות הזרות, אותן לא הכיר, החזיק סידור סגור שאחד המתפללים דחף לידיו, וחייך ברַכּוּת אל האולם. הסדר זה הפך לקבע. בכל יום שישי וערבי חג נשאו אותו כמה צעירים את כל הדרך אל בית הכנסת והניחו אותו על הספסל ליד הרב, כי לא יתכן שיהודי לא יגיע אל בית הכנסת, אפילו שהוא אשכנזי.

ערב שבת אחד ראיתי אותו יושב מבולבל כדרכו, בין המתפללים הבבליים ומגלגל בידיו את חרוזי המסבחה. לא ידעתי מי נתן בידו את המחרוזת, אבל הוא נהנה מן התנועה, בדיוק כמו הזקנים שמילאו את הספסלים בגן הציבורי, ומאז לא זנח את חרוזי הענבר. בכל בוקר יצא אל המרפסת מצויד במסבחה והעביר בין אצבעותיו את החרוזים הכתומים.

אשתו של האשכנזי הייתה מסורה לו מאד ולא עזבה אותו, אלא כדי ללכת לקניות. מדי בוקר יצאה מצוידת בשקית בד גדולה והלכה אל המכולת. היא עברה לאט מצל אל צל ובדרכה ספרה באידיש. מה היא מנתה? איש מאתנו לא ידע. אולי את המרצפות, אולי את הפרחים ואולי אפילו את העננים. בהליכתה, כאשר עברה ליד הגדר החיה שהקיפה את השיכונים, העבירה ברַכּוּת את ידה על העלים, כדי להיות בטוחה שכולם שם ושאיש לא פגע בהם.

כולנו, כל ילדי השכונה, לאחר ששהינו בחברתה של גברת לב, שהייתה מלקקת את קצה העיפרון בלשונה וכותבת על שולי נייר העיתון את חשבון הקניות שלנו, למדנו לספור באידיש. כמה מילדי השכונה ניסו ללכת אחרי האשכנזייה ולצעוק בשאגות צחוק את המספרים יחד עמה. היא לא הבחינה בהם והמשיכה בליטוף העלים, עד שהניחו לה. קשה ללעוג למישהו שמתעקש ללכת בדרך שיצר במו ידיו הרזות ולא מאפשר להחזיר אותו אל דרך העולם.

 

יום אחד שבתי הביתה נרגשת מן המכולת ופניתי לאימי.

"אני יודעת את השם של האשכנזים, שמעתי שגברת לב קוראת לה גברת פרידמן!"

"אולי זה נכון..." השיבה אימי בספקנות כאילו השם נשמע באוזניה לא כשר, "אצל האשכנזים אי אפשר לדעת..." שמחתי מאד שלזקן ולאשתו יש שם, כי אי אפשר להתהלך בחיים בלי שם שייתן לך כיוון, אבל אנשי השכונה המשיכו בשלהם ולא רצו להחליף את מה שכבר נשתרש בדעתם הקולקטיבית. דבר אחד היה ברור לכולם: האשכנזי גוסס.

אפשר היה לדעת זאת מבקבוק הזכוכית ובו מיץ התפוזים שעמד דרך קבע על הכסא מולו. באותם ימים, רק מי שהיה חולה שתה מיץ תפוזים, כי זה נחשב לבריא מאד לשתות מיץ תפוזים. אנחנו, הילדים, לעיתים רחוקות שתינו מיץ. בגלל שהשכונה הייתה מוקפת בפרדסים, בימי החורף היו לנו תפוזים בשפע, אבל מיץ? מעולם לא. אולי גזוז במוצאי שבת, בסיבוב השבועי לקולנוע אורדע וזאת, רק אצל האשכנזים ורק אם הילדים שלהם התנהגו יפה במשך כל השבוע. ליד מיטת כל יולדת בשכונה עמד בקבוק בצבע כתום עז. באותם ימים של תום, איש לא ידע שהקשר בין הנוזל הזה לבין תפוזים היה רק בצבע.

 

אחר צהריים אחד, זה היה יום חם במיוחד, סגרנו את התריסים ונסינו לנשום בעדינות את האוויר החם והלח אל תוך הגוף, נשמעו צעקות גדולות מחוץ לבית. אימא שלי הרימה את התריס והציצה החוצה. היה זה האשכנזי שעמד על רגליו במרפסת וזעק בקול גדול. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרים את קולו. בדרך כלל לא היה צריך לומר דבר. אשתו הבינה את בקשותיו בלי שיצטרך לומר לה מילה. תריסים רבים הורמו ועיניים סקרניות הציצו החוצה למשמע הקול החדש והבלתי מוכר. האשכנזי משך את קולו החוצה מן המרפסת.

"סוניה, סוניה," זעק והצביע על הרצפה. בחור צעיר מבאי בית הכנסת עבר את המעקה בדילוג וכרע על רגליו.

"תביאו כוס מים!" צעק אל האוויר הלוהט בין שני השיכונים. שכנה מיהרה החוצה והניחה בידו כוס מים קרים. הוא התכופף ומלמעלה, מן המרפסת שלנו, אפשר היה לראות כאילו הוא מנסה להעיר מישהו.

"היא לא זזה!" צעק אל הסובבים אותו. צריך לקחת אותה לבית חולים!"

מישהו רץ אל הקיוסק הקרוב והזמין אמבולנס שהגיע כעבור שעה ארוכה. כל אותו זמן שכבה האישה על רצפת המרפסת והאשכנזי ישב לידה על כסאו ולא הזיז את עיניו ממנה. נראה היה לי שהוא מפחד שהשמש שלו תשקע.

הייתי ילדה שאיש לא שוחח אתה באמת, או הסביר לה כיצד הדברים קורים. המציאות שלי הייתה כמו דף ציור שיש בו נקודות ומספרים וצריך לחבר את כל הנקודות לפי הסדר, ואז התקבל ציור של פיל, או של מכונית, או של ילדה קופצת בחבל. מישהו מחק את הנקודות ואת המספרים מן הדף שלי והייתי צריכה להמציא אותם יש מאין. במציאות שלי נוצרו ציורים שלפעמים דמו למשהו שיכולתי להיאחז בו ולפעמים היו מבולבלים ורחוקים מאד מכל מה שהכרתי. לא הבנתי איך זה שהוא, שהיה חולה אנוש, נשאר בחיים ואילו היא, החזקה שטיפלה בו, נפלה וברגע קטן אחד נעלמה מן המרפסת, מן השכונה ומן העולם.

 

כל נשות השכונה הלכו לביתו של האשכנזי שישב שבעה לבדו, הפעם בתוך החדר, כדי לנחם אותו. כאשר שבו מן הביקור נכנסו הרכלניות, חתון וסביחה, יחד עם אימי אל הבית שלנו. הן ישבו דוממות, שתו תה והשקיפו על המרפסת הריקה, עד שחתון שברה את השקט.

"מסכן, מי יטפל בו עכשיו?"

"גברת לב אמרה שיש לו אח והוא ימצא לו מטפלת," השיבה סביחה, ששמחה שהיא יכולה לגלות לחברתה רכילות חדשה שהיא עדיין אינה יודעת עליה.

"הוא לא כל-כך זקן, אולי הוא יתחתן עוד פעם," תרמה אימי את תרומתה לשיחה.

"למה? בן כמה הוא?" שאלה חתון.

"אולי יש לו שישים, אולי קצת יותר..." אימי לגמה מן התה בהנאה.

"מה פתאום שישים?" הוא נראה בן מאה לפחות! כל השערות שלו לבנות! והוא בקושי הולך!" נזדעקה סביחה שעברה מזמן את גיל החמישים ולא הסכימה להודות שאולי האשכנזי קרוב אליה בגיל.

נשות השכונה נכנסו מדי יום להביא את הארוחות לאשכנזי. האחת בישלה לו מרק קובה עם אורז, השנייה הכינה צלי עוף בתפוחי אדמה והשלישית אפתה עוגיות תמרים. הן נכנסו ויצאו כרצונן בדלת דירתו שהייתה פתוחה תמיד, כמו רוב דלתות השכונה, ועשו בביתו כחפצן, עד שיום אחד אחת השכנות נתקלה בדלת נעולה. מפחד שקרה משהו רע לאשכנזי, הזעיקה בקולה את דיירות השיכון וכולן ירדו אל ביתו וצלצלו יחדיו בפעמון. את הדלת פתחה אישה נאה, לבושה בחלוק, ששאלה בעברית פעוטה לחפצן.

"יש בבית אוכל שהוא אוהב," השיבה כאשר הצביעו על הצלחת שהייתה מכוסה בבד והוסיפה, כמו לאחר מחשבה, "לא כמו אורז!" היא סירבה לקבל את המטעמים וסגרה בפני השכונה את הדלת אל החולה.

"אולי בת עשרים וחמש, אולי בת עשרים ושש," אמרה חתון שמהרה להפיץ את השמועה במכולת.

"כן. אני יודעת..." גברת לב לא סיימה את המשפט, כדי ליצור את המתח הדרוש. הלקוחות הביטו בה בשקיקה. יודעת שכל הגברות מתות לדעת מי האישה, הפנתה את גבה אליהן, ניגשה אל ארון הלחם והחלה לסדר את הכיכרות בשורות מסודרות, זו מעל זו ותוך כדי כך הקישה בהן כמו היו קסטנייטות והעיפה אל חלל החנות ענני נוצה של קמח.

"נו מי זאת?" לחתון לא הייתה את הסבלנות הדרושה.

"אה, האישה הזאת?" היתממה גברת לב. "זאת המטפלת. הכרתי אותה לפני שנה כשהייתי בבית הבראה ונתתי את השם שלה לאח של אדון פרידמן."

מאותו היום האשכנזי שב ויצא אל המרפסת. שוב ישב בכיסאו המרופד ושוב הוצב לפניו הכסא נטול המשענת, אבל המחרוזת עם חרוזי הענבר נעלמה מידיו. הצעירה שרתה אותו בצורה שונה לגמרי מרעייתו עליה השלום. היא הניחה את הארוחות בקול תרועה גדולה ושוחחה עמו כאילו לא היה חולה שעומד למות בכל רגע. קולה של האישה החדשה השתלב יפה מאד בחיי הקהילה, כאילו נולד לתוכה. כמו הרבה נשים אצלנו, הפה שלה לא הפסיק להוציא מתוכו דיבורים של קול רם. גם כאשר בישלה במטבח, גם כאשר גילחה אותו וגם כאשר הלכו יחדיו לטייל. על היציאות מן הבית לא הסכימה לוותר.

"אני ואתה," עלתה צעקתה אל כל הדירות בשיכון, "אני ואתה הולכים לחנות בשביל לחם!"

מלמול עדין הייתה התשובה שלו.

"כן, אתה ואני ניקח חלב ולחם ואם אתה ילד טוב, אתן לך מתוקים... כמו נשיקה!" קרצה בעילגות אל השכנות שהציצו בסקרנות מן החלונות ומן המרפסות. מוזר היה לשמוע את צעקותיה שעלו מן המרפסת שהייתה דוממת עד בואה. לפני הזמן שלה, האשכנזי ואשתו דיברו ביניהם באילמות.

 

מדי יום, כבר לפני ארוחת הבוקר, יצאו יחדיו לקניות, הוא עם המקל והיא עם הסל. לפני ארוחת הצהריים הוליכה אותו אל הגן הציבורי, שם ישבו יחדיו וסקרו את העוברים ושבים כאשר היא מעבירה בעברית רזה ובקול שופר ביקורת על לבושה של כל אחת מן הנשים, אולי מודעת לכך שהן שמעו את כל מה שהיה לה לומר עליהן ועל בגדיהן. הוא, בתשובה, אחז ברכות חרישית בידה וגלגל את אצבעותיה באצבעותיו, כפי שלפנים נהג לעשות עם חרוזי המסבחה. לאחר מנוחת הצהריים הלכו לטיול של בין ערביים ושבו אל הדירה הזעירה לקראת ארוחת הערב. קול דיבורה העליז עלה בצינורות הביוב וצינורות המים והגיע אל כל בית בשכונה, אומר לכולנו לילה טוב, כאשר השכיבה אותו לישון.

בוקר אחד, כאשר עברתי בין שני השיכונים בדרכי אל בית הספר, ראיתי את שניהם במרפסת. הוא על הכסא והיא עומדת מולו. גופה וקולה מילאו את החלל סביבו. הפעם, האשכנזי לא הביט אל עבר צעדיי, עיניו היו נעוצות בפניה של המטפלת כמו ילד המרים ראש אל אימו. הבטתי בהם בסקרנות ושמעתי משהו חדש שלא הכרתי לפני כן. בתחילה לא ידעתי מהו הדבר, אבל ככל שהבטתי טוב יותר באיש הבנתי: זה היה צחוק.

זאת הייתה הפתעה גדולה עבורי. לא ידעתי שהוא מכיר את המילה הזאת. הפנים שלו נראו מבולבלים, כאילו גם הם לא הבינו מה קורה. האשכנזי צחק והקול שנשמע תחילה כמו תקיעות של ילד קטן בשופר, הלך והתעצם והגיע אל כל גופו שרעד משמחה. נדמה היה שמישהו פתח ברז בפנים של האשכנזי ושכח לסגור אותו, עד שהצחוק התנחל דרך קבע במרפסת.

 

השכנים לא אהבו את הפולשת. איש לא ידע מנין הגיעה אל הארץ שאת שפתה דיברה חלושות ואת דרכיה לא הכירה. בערב שבת הראשון שלה בשכונה, כאשר הגיעו כמה בחורים, במצוות הרב עידה, לקחת את האשכנזי ולהביא אותו אל בית הכנסת, גרשה אותם בצעקות. הם לא הבינו בדיוק את הנאמר, כי היא השתמשה במילים שלא היו מוכרות לאוזניהם, אבל הבינו היטב שהיא מתנגדת להזיז מביתו אדם חולה, כי את המילה חולה היא הכירה וחזרה עליה כמה פעמים. שכנות ניסו מדי פעם להקיש על הדלת הנעולה, אבל כמו גלי שווא הן התנפצו אל סלעי פניה של הזרה, שהפכה עצמה בקלות לנושא קבוע לרכילות שכונתית. בכל יום חמישי אחר צהריים התאספו אצלנו במרפסת כמה שכנות כדי לשתות תה וכדי להציץ מגבוה אחר השתלשלות העניינים בביתו של האשכנזי. הן הרגישו בחוש שאסור להן להפקיר אותו לציפורני הזרה.

"אומרים שהיא בכלל לא יהודיה," התחילה סביחה שישבה יחד עם חתון חברתה, אשת הירקן, ופיצחה גרעינים.

"יודעים מאיפה היא?" שאלה אימי.

"מה אני יודעת?" השיבה חתון, "אולי רומניה אולי גרמניה אולי פולניה," והוסיפה, "מהצעקות שלה כולם בורחים, אפילו המחלות," כעסה הלך ועלה, כאילו היה בשכונה שלנו מקום רק לקול אחד.

"אומרים שהיא צעקנית כזאת כי היא אוכלת חזיר," הרביצה סביחה את הגינוי האולטימטיבי.

"נכון, זה מה שאכילת טרף עושה לאנשים..." השיבה לה חתון מכת נגד.

 

 השכונה, שכבר התרגלה לקולה של הזרה, לא נשארה עוינת. היו אפילו כמה נשים שהחלו לפנות אליה בדברים, במיוחד לאחר שהתברר לכולם שהאשכנזי איננו חולה. למרות טרוניות הרכלניות הלך האשכנזי והבריא. הליכתו הפכה נמרצת, פסיעותיו מאוששות. בקבוק מיץ התפוזים נעלם מן המרפסת והמקל נעלם מידיו. לא היה ברור לי מה היה הדבר שעשה אותו כל-כך חולה, ומהו הדבר שהפך אותו פתאום לבריא. הוא הפסיק ללכת כמו זקן ובמקום לצאת בכל בוקר אל המרפסת יצאו הוא והמטפלת שלו אל מרכז השכונה. הם בילו את רוב זמנם מחוץ לבית. אפשר היה לראות אותם יושבים בבית הקפה, בפינת רחוב עוזיאל ושדרות ירושלים, משוחחים ואוכלים עוגות קרם. השיחות עדיין התמקדו בהם והרכלניות, כמו הרגישו שהדברים אינם כפי שהם נראים בעיניים לא אמונות.

"יש שמה משהו שאנחנו לא יודעים עליו..." לחשה סביחה כשפגשה אותי ואת אימי שבות מקניות.

אימי רמזה בעיניה כלפיי והמשיכה בהליכתה הלאה מן הרכילות. השכנות, שידעו את טבע האדם, ניבאו ולא ידעו מה הן מנבאות. המעקב אחר הצמד נוהל מן המרפסת שלנו שישבה כמעט ממש מעל ראשו של האשכנזי. ערב אחד ראו עיניה המנוסות של חתון משהו נוצץ על ידה של המטפלת כאשר זו תלתה את הכביסה.

"את רואה את מה שאני רואה?" לחשה לסביחה וזו הנהנה בהתרגשות.

"כן!" צהלה בקול, כאילו תפסה את הזוג בקלקלתו, "גם לו וגם לה!"

"מה את חושבת? התחתנו? ולא ידענו?" נדמה היה לי שיש צער של החמצה בקולה. שתיהן הביטו זו בזו ואז געו ביחד. "צריך לבדוק!"

השתיים נפרדו מאימי ופתחו בתחרות ריצה במדרגות מי מהן תגיע ראשונה אל היעד הנכסף, המכולת של גברת לב. כעבור זמן קצר שבו ועלו לאיטן במדרגות.

"זה נכון!" קראו מבעד לדלת הפתוחה, והוסיפו כמעט כמו בלב שבור, "הוא התחתן איתה!"

לא עברו כמה חודשים מן החתונה והזוג נעלם מחיינו. מסתבר שהאשכנזי מכר את חנותו ואת דירתו הפעוטה ועבר לגור יחד עם המטפלת שלו לשעבר ואשתו בהווה במקום אחר.

"איפה?" שאלתי.

"מה אני יודעת? בחוץ לארץ," השיבה חתון.

"אבל איפה בחוץ לארץ?" התעקשתי.

"מאיפה אני יודעת איפה?" סביחה הביטה בי ככועסת ולבסוף פלטה נחרצות, "בטח בארץ אשכנז."

 

 

מבחר מספריה של יפה וגנר

כאב הבית

 

"כאב הבית" קישור להוצאת "כרמל":

http://www.carmelph.co.il/extensions/virtuemart/detail/7-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94/youbooks/556-%D7%9B%D7%90%D7%91-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA?sef=hcfp

 

הציפייה הצהובה של החרצית

"הציפייה הצהובה של החרצית" קישור להוצאת "צבעונים":

http://www.tzivonim.com/xcart/product.php?productid=130&cat=2&page=2

"ריח של כחול כביסה ושום"

קישור להוצאת "כתב":

http://www.ktav.co.il/book.asp?BookID=647#

 

"כתמים על צחוק" קישור להוצאת "כתב":

http://www.ktav.co.il/book.asp?BookID=507#

 

 

ראיון עם יפה וגנר:

 

הסופרת והמשוררת יפה וגנר:

yafwag@gmail.com

לדף הרשומה

רמבו עריכת וידאו - הלקוחות הם השחקנים הראשיים

את רם אליעזר הכרתי בקבוצה "עושים את זה יחד", שפתחה רות זיו בפייסבוק, שמטרתה קידום משותף של עסקים:

https://www.facebook.com/groups/316877565121396/

ביקשתי מרם לספר על עצמו ועל העסק שלו:

 רמבו עריכת וידאו 

 

רמבו עריכת וידאו - הלקוחות הם השחקנים הראשיים

     בס"ד

 
החיים הם מרוץ נגד הזמן - להרשות שוב לחלום
____________________________
 
 
כשאנחנו מתבגרים שאלנו את הילדים שלנו מה הם רוצים להיות כשהיו גדולים?
כשהיינו ילדים קטנים, חלמנו בגדול. חלמנו להיות כל אישיות מפורסמת או בכל מקצוע אפשרי.
היה לנו כמות גדולה של אפשרויות כדי לחלום בגדול. כי לא היה לנו גבולות או מסגרת.
אז מה קורא לנו אחרי? הגיל העשרה, אחרי הצבא, מכירים את בני הזוג, מוצאים עבודה, מקימים משפחה, החיים מתחילים להסתדר, ברוך השם. אחרי כמה שנים הזמן חולף.
וכל אותם חלומות שהיינו קטנים לא ממש מגיעים ליידי מימוש בחיינו.
ע"י עשייה בחיי היום יום שלנו עם כל מיני מטלות שרשומות לנו באיזו מחברת.
מתי לקום? מתי לקחת את הילדים לגן או לבית הספר? מטלות בבית או פרוייקטים בעבודה שאותם צריך לסיים.
מרוב מטלות אנחנו שוכחים את אותם חלומות שרצינו להגשים באותם ימי ילדות. והם מונחים באחת המגירות.
כי הם לא מרשים לעצמם לחלום, כדי לא להתאכזב עוד פעם.
למה אני מספר לכם את זה?
 
כי שמי רם אליעזר יליד 1984 מפ"ת, פתחתי עסק של עריכת וידאו מ2012. ואני גם שכיר.
הכרתי מישהו יקר ואוהב לתת מכל הלב, אוהב להנות מהרגע, לרקוד ולשמוח עד השמיים. והוא מתוק, מהממם, מלך, גבר שבגברים, גאון, מיוחד, מפרגן, מדהים ועוד......
האמת שלא הכרתי את עצמי עד שאתם, משפחתי וחברי היקרים, שאומרים לי את המילים שמחממים את הלב. ואני השנה הולך להכיר את עצמי עוד יותר. ולגלות את היכולות שלי ע"י העזה ולשמור על הקיים. לפני שאני אומר לכולכם תודה על הכל. אני רוצה להגיד על עצמי כמה דברים.
אני יליד 1984 ילד שמחפש את הדרך להצלחה והגשמת החלומות, להיות מאושר בחיים ולא לרחם על עצמו. ולבכות על העבר (מות אימי הביולוגית ואימי החורגת המדהימות), לדעת לקום מהקרקעית ולהמשיך לצעוד למעלה. כי קיבלתי חיים במתנה, ואני צריך להעריך את החיים, ויש לי מה לתת לעולם הזה?! בילדות שלי הייתי ילד שקט, מופנם. כל ספר מחזור מזכירים לי את זה. ואמא לאה ז"ל החורגת מחזקת ומזכירה לי שהשנה תדבר יותר, תצחק יותר, תראה לעצמך שאתה יכול יותר במילים אחרות תהיה "ג`דאי".
בשנת 2010 בחרתי מסלול, שהיה ניראה קשה להשגה, מפחיד, חלום שקיים רק בלילה שאני ישן.
מה שהספקתי לעשות: ארגנתי אירועים לבד וביחד עם חברים לשמירת קשר עם חברים, ארגנתי תרומות ויום של מעשים טובים, ארגנתי אירוע לאבא שלנו עם 4 האחים המדהימים שלי, מבשל ואופה במטבח, רוקד סלסה, מדבר יותר, צוחק יותר, מנהל עסק, מדבר עם בעלי מקצוע, עושה הדרכות ללקוחות ע"י סרטוני מוטיבציה למשך שנה שלמה.
זכיתי לחיים טובים ומוצלחים, לחיים של אושר ואהבה, לחיים של למידה, לחיים של נתינה, לחיים של פאן, לחיים של שמחה.
אני עדיין צעיר ויש לי עוד מה לתת?! יש לי חלומות להגשים, וגם לכם יש. אני רוצה שתצליחו ותגשמו אותם יחד איתי, גם אם זה יקח חודש, חצי שנה, שנה או שנתיים ומעלה.
 
איך?
 
פשוט נרשמים למועדון הלקוחות -
http://www.milokan.com/business/?id=%D7%A8%D7%9E%D7%91%D7%95-%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%99%D7%93%D7%90%D7%95-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%97%D7%95%D7%9B%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8%D7%99%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%9C-%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%99%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%94-%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%94
 
מוזמנים להצטרף ולעקוב אחריי בדף הפייסבוק  -  
 https://www.facebook.com/videorambo
 
ומספק שירות מקצועי ומגוון בתחום הוידאו
 
- עריכת סרטוני וידאו לעסקים ופרטיים מקבצי וידאו ותמונות.
- עריכת סרטוני מוטיבציה והשראה, דברי חכמה ומוסרי השכל לאירועים ולחיים טובים.
- עריכת סרטוני ברכה לכל אירוע ומטרה
- עריכת סרטוני טיול ומזכרת מרגעי אושר קטנים וגדולים
 
בברכה
רם אליעזר
רמבו עריכת וידאו
"הלקוחות הם השחנים הראשיים"
 
מוזמנים להצטרף ולעקוב אחריי בדף הפייסבוק  - 
 https://www.facebook.com/videorambo
 
להירשם למועדון החברים  -
http://www.milokan.com/business/?id=%D7%A8%D7%9E%D7%91%D7%95-%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%99%D7%93%D7%90%D7%95-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%97%D7%95%D7%9B%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8%D7%99%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%9C-%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%99%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%94-%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%94
 
 

רם אליעזר
טלפון 052-609-6710
דואר אלקטרוני rameliezer84@hotmail.c
לדף הרשומה

שמאי גולן - סופר, עורך ומסאי ישראלי

 

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה

הסופרים וניצולי השואה עוד שורדים וזוכרים...

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה שיצוין בסוף החודש, ראוי לבדוק את מצבם של ניצולי השואה הסופרים, שחלקם נאבקים על קיומם וזיכרונותיהם, אך יש ביניהם גם כאלה שהצליחו לבנות חיים חדשים ואף לזכות בהצלחה ספרותית,כמו אלי ויזל הנודע בעולם

 או שמאי גולן בארץ.

גולן, סופר ניצול השואה, לשעבר יושב אגודת הסופרים, שהגיע לגבורות, ידבר על יצירתו , שבמרכזה השואה הפרטית  שעבר .

שמאי גולן,הסופר ניצול השואה, שהגיע לארץ כנער,התערה כאן כישראלי ובעת שרותו הצבאי , עשה  מעשה גבורה  והציל את חבריו לאוהל, כשהשליך החוצה רימון  חי שנדרך בטעות.   גולן זכה בפרסים ספרותיים רבים,היה יו"ר אגודת הסופרים  ובתפקידו זה  לחם לקידום מעמדו של הסופר. הוא גם פעל  למען סופרים- עולים  מברה"מ , ואף  סייע בארגון שביתת הרעב המפורסמת  ליד הכותל המערבי  .  הוא הוכתר  השנה בתואר  "יקיר העיר תל- אביב – יפו".  ביצירתו  מתאר גולן נסיונות של ניצולים להתערות בארץ, שלעתים מוליכים אותם אל סיום טראגי. בספרו "ואם אתה מוכרח לאהוב "  שראה אור בהוצאת כנרת-זמורה –ביתן  כותבת הביקורת: "הספר מרתק, בעל משמעות ועומק, ומאכלס דמויות הבנויות במהימנות. ניכרת בגולן הבנה לנפש האנושית, חולשותיה  וגדולתה, לשונו שוטפת וציורית". ובמקום אחר:  "הספר בא חשבון עם החברה  הישראלית, האטומה, לעתים, למצוקתם  של הקורבנות". במחזה "הסתלקות" שתורגם לרוסית  והוצג ברוסיה מתעמת הגיבור ניצול השואה , עם נכות בנו שנפגע במלחמה, והאב  מוצא בה את מותו.  לאחרונה ראה אור ספרו "ואם אתה מוכרח ליצור" אסופת  המאמרים , המסכמים את יצירתו בהגיעו  לגבורות, ושנכתבו במשך השנים על ידי יוצרים, חוקרים ומבקרי ספרות. ביניהם הלל ברזל, יוסף דן, גבריאל מוקד, ירון לונדון, חיים נגיד , אמנון ז`קונט,  אהוד בן עזר, אדיר כהן,  משה גרנות, יותם ראובני  דורית אורגד, ואחרים

הסופר ויו"ר האגודה לשעבר יחזור בימים אלה לבית הסופר בו  פעל  , על רקע קטעי ארכיון של הפעולות שעשה למען הסופר , ועיון מחודש  על דמויות ניצולי השואה שהירבה לתאר  בכתיבתו.  

 

האתר של שמאי גולן:

http://www.shammaigolan.com/

 

 

מעשה `הרימון החי` מאת שמאי גולן

 

ספריו של שמאי גולן:

תמונה

לדף הרשומה

הציירת הייחודית - רפאלה שפורר

את רפאלה הכרתי מזמן באינטרנט, ומרגע שהכרתי את רפאלה, לא יכולתי שלא להפסיק להתפעל מיצירתה, אז אני משתפת גם אתכם, ותודה מכל הלב לרפאלה הנדיבה - שתמיד שמחה לשתף פעולה:

שלום,
שמי שושי- רפאלה. 

מזה מספר שנים אני מעצבת תכשיטים. השתתפתי בהרבה תערוכות וזכיתי לשבחים רבים. עד כה עיצבתי תכשיטים מכל הסוגים, כיום אני יותר מתרכזת בתכשיטי איכות בעיקר בפנינים באבני חן משולבים בכסף, גולדפילד וזהב. כמו ניתן למצוא בין יצירותיי דגמים מקריסטלים של סוורובסקי באיכות מעולה. כל תכשיט הינו ייחודי.

הצטרפתי לקבוצת תרפיה באומנות והתחלתי לצייר מהלא מודע. במהלך הציור הרגשתי שאני בעולם אחר. אני טוענת שישות אחרת מציירת דרכי. הצבעים מלאי חיים. הציורים עם המון אנרגיות. משרים אווירה אנרגטית רוחנית על כל הסביבה. צבעים שמבטאים תשוקה לחיים.

אחת לשבוע אני ממשיכה לצייר אצל  אילה רז מורה, בוגרת בצלאל ממושב עופר אשר מאפשרת ביטוי ואיזון באמצעות האמנות בכל התחומים (שירה, מחול, כתיבה, ציור ועוד) לה אני חבה את המימוש העצמי שלי כציירת. את היום אצל אילה אנו מתחילים במדיטציה. אני מרגישה שבעידודה ,הדרכתה והאווירה אצלה במושב אפשרו לי להתפתח ולבטא על הבד את עומק רגשותיי והתשוקה שלי לחיים . במקביל אני לומדת רישום אצל רונית נובק, מורה לציור וסופרת.

השתתפתי כבר במספר תערוכות עם ציורי ותכשיטיי אשר זכו להצלחה. תמונותיי נמכרות גם דרך האינטרנט ב"מסגרת" http://my.misgeret.co.il/rafaela                                     

היצירה מאפשרת ביטוי  ופורקן של רגשות,שנובעים ממעיינות הנשמה. תודות לשפה חדשה זו, שפת הציור, ועיצוב התכשיטים, חיי קיבלו משמעות וטעם לחיים מרגשים ויצירתיים. במישור זה. הציורים שלי הם מהלב. מהבטן. מהנפש.  מהלא מודע, מהתת מודע....אין טוב מלתת ביטוי לרגשות המודחקים שלי אלא דרך הציור והיצירתיות שהיא עולם ומלואו. בעקבות הציור האינטואיטיבי עברתי מטמורפוזה  שהפכני לאישה אחרת עם חזון ומנוף לעתיד. הביטחון העצמי שלי בא לידי ביטוי בצורה ברורה ביותר. אני קמה כל בוקר...עם  תשוקה לחיים, שמחה בלב ועקצוצים בידיים ושואלת "מה ילד היום"? ורצה ישר להתחיל לעבוד על בד... ותמיד יש הפתעות. כאשר אני מציירת אני עושה "אהבה" עם הבד. סיגלתי לעצמי טכניקות שונות. אני אשה חדשה,חזקה עם מבט קדימה. מאמינה בכוחותיי. מאמינה שיש באפשרותי לשלוט בכל רמ"ח אבריי.
עיצוב התכשיטים טבוע בי. היצירתיות באה לידי ביטוי בגילוי של טכניקות חדשות וראיה בדמיוני של תכשיטים מלכותיים. כיום אני עובדת על קולקציה חדשה שתהווה פריצת דרך בתחום. השתתפתי במספר תערוכות, ועיני  נשואות לעתיד בגדול  ומעבר לים ואכן כך יהיה.
הכל אפשרי , זה המוטו . החלומות  מתגשמים.

היכנסו לאתר. 
מאחלת לכם שיטוט מהנה מאתר,


רפאלה

 

 

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ענת אדרת אלא אם צויין אחרת