00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"סיפור" נמצאו 31 פוסטים

סיפור לחנוכה - הזקנה והמנורה הקטנה

לכבוד חג האורים הבאתי סיפור מהמסורת הבודהיסטית. האור שאנו רואים הינו קרינה אלקטרומגנטית, אותה אנו חווים דרך עינינו באורי גל שונים; עם זאת תופעת האור הפיזי נמשלה בתרבויות רבות לחכמה, הכרה ואמת. היכולת להאיר חלל חשוך מסמלת את היכולת האנושית להכניס סדר, משמעות וכיוון לכאוס, הדלקת אור היא פעולה אקטיבית של הוספת טוב. לא במקרה במקומות רבים בעולם חוגגים בשעה החשוכה ביותר בשנה (לב החורף) חגים הקשורים לאור ולהארה - חנוכה אצל היהודים והחנוכייה המאירה בחלונות, חג המולד הנוצרי עם עץ האשוח המאיר את הבית, חג..
לדף הרשומה

שיעורי החיים - סיפור

מדוע יש רע בעולם? התשובות לשאלה הכבירה הזאת מגיעות ממרבית הפילוסופיות ודתות העולם, בעבר ובהווה. הניסיון האנושי לברר מהן סיבות האירועים ומדוע חלקם "טובים" וחלקם "רעים" עבורנו, הינו עתיק כימי האדם עצמו והתשובות רבות ומגוונות. הסיפור הבא שלפניכם, המתגלגל במיילים, מציע אף הוא תשובה מסוימת לשאלה זו, הפעם על דרך השלילה. הייתכן ולא היינו מסוגלים ללמוד על הטוב אלמלא היה כל כך הרבה רע? " לעולם לא היינו יכולים ללמוד איך להיות אמיצים וסבלניים, אם הייתה רק שמחה בעולם. העושר המופלא של החוויה האנושית היה מאבד במידת מה מאושרו המתגמל, אם לא היו מגבלות שעליהן יש להתגבר. פסגת ההר לא הייתה כה נהדרת, אלמלא היו עמקים חשוכים שיש לחצותם." (הלן קלר) ניתן לסיפור לפרט את הרעיון בעצמו, תיהנו! ינון שיעורי החיים נשמת אישה קשישה נפטרה בשיבה טובה והלכה לעולמה לאחר שחיה חיים ארוכים ומכובדים, מלאי הישגים וניסיונות.  למרות שבמבט אחורה על חייה הייתה מרוצה, כשעלתה לשמיים, החליטה הנשמה שהיא חייבת לברר שאלה שהציקה לה מאז ומעולם.  פנתה הנשמה אל המלאך השומר שקיבל את פניה בשערי גן העדן וביקשה שיסביר לה: "אם האדם נברא בצלם אלוהים, ואם כל בני האדם נבראו שווים - כיצד זה יתכן שבכל זאת יש כל כך הרבה עוול על פני האדמה ושבני האדם מתייחסים כה רע איש אל רעהו? האם הרע קיים בצלם אלוהים? ואם לא - מניין הוא נכנס ללבות בני האדם, שאמורים להיות בצלם האל הטוב?" המלאך הביט בה וחייך, כאילו שמע תמיהה זו פעמים רבות בעבר וענה לה בעיניים בוהקות: "ראי חביבתי, זה אולי קשה לכן נשמות בני האדם להבין, אך לכל אדם הנכנס אל חייכן יש שיעור מיוחד ללמד אתכן, ושום דבר אינו מקרי. רק באמצעות שיעורים אלו, או הניסיונות שאתן חוות עם אותו אדם אתן מסוגלות ללמוד את החיים." תשובת המלאך הקורן הביכה את הנשמה, שלא הצליחה להבין איזו מין "שיטת לימוד" זו, והיא שאלה אם יוכל להרחיב את ההסבר החידתי.  המלאך כמו חיכה לשאלת ההבהרה ואמר לה בחיוך: "זה הכול על דרך ההיפוך, מבינה? כשמישהו משקר לך - זה מלמד אותך שהדברים אינם תמיד כפי שהם נראים. האמת מצויה לפעמים עמוק עמוק מתחת לפני השטח. למדי להסתכל מתחת למסכות שאנשים שמים על פניהם אם את רוצה באמת לדעת מה יש בלבם. הסירי את המסכה שלך עצמך, אם את רוצה
לדף הרשומה

משל העוגיות של סבתא מזל

הפעם לפניכם סיפור משל חביב, על סבתא חכמה שיודעת היטב מה לענות לילד שכלום לא הולך לו כמו שצריך. לפעמים כשהחיים מנחיתים עלינו קושי, ואז עוד אחד ועוד שניים, מושך לעטות פנים חמוצות, להתמרמר ולהחליט שזהו - החיים לא משהו. דווקא ברגעים כאלו - צריך לצדנו איזו סבתא מזל חכמה, שתזכיר לנו מה באמת חשוב בחיים. תיהנו! ינון                 משל העוגיות של סבתא מזל בועז הקטן, ממורמר וכעוס, הגיע אל סבתו מזל והתלונן בפניה: "סבתא... הכול לא מסתדר לי בחיים, הכול מתקלקל, שום דבר לא מצליח לי. קשה לי בבית הספר, נמאס לי להכין שיעורים, ההורים לא מבינים אותי, ומיכל שאני מחבב מהכיתה המקבילה לא רוצה אותי. למה זה צריך להיות ככה? אוף, איזה חיים..." סבתא מזל, שהייתה באמצע הכנת עוגיות, ליטפה את ראשו הקטן, נישקה וחיבקה אותו בניסיון לנחמו. "בא לך אולי משהו טעים לאכול?" שאלה אותו בקריצה. "בטח" - ענה לה בחיוך, מכיר היטב את עוגיותיה של סבתא מזל. "הנה קח לך קצת שמן בישול," אמרה, מגישה לפניו את בקבוק השמן שעל השולחן. "איף!" - אמר בועז מעקם את אפו, "זה מגעיל!" חשבה סבתא מזל ואמרה: "אז אולי, מה דעתך על כוס קמח? "איכככס! מה, אני אחנק אם אני אוכל קמח!" "אולי אתה מעדיף בעצם כמה ביצים טריות? תראה את הצהוב של הביצה כמה הוא רוטט! או כפית אבקת אפייה, ישר לפה?" בועז התחיל להתעצבן: "סבתא, מה קרה לך? כל הדברים האלה מגעילים אחד אחד!" ענתה לו סבתו: "נכון חמודי, לכל חומרי הגלם הללו יש טעם נורא ואיום כשלעצמם, אחד אחד. אבל - כשמערבבים אותם ביחד, ובכמויות הנכונות, יוצאות לך עוגיות מדהימות!" המתינה סבתא מזל דקה קלה, לראות אם דבריה הובנו, ואחר משיכה: "גם אלוהים פועל בדיוק כך. פעמים רבות אנחנו תוהים מדוע הוא מעביר אותנו דרך ניסיונות וקשיים, ומדוע בכלל הם מהווים חלק מ"התפריט" שהוא נותן לנו. אבל, אם אתה מבין את משל העוגיות, אתה תבין גם שבסופו של דבר הכול מסתדר לטובה, והחיים יפים. צריך לראות את התמונה בכללותה, ולא רק מרכיב זה או אחר..." "יש לך חדר משלך?" שאלה סבתא מזל. "ברור! מה שאני אגור עם מיקי התינוקת?" ענה בועז מיד. "ויש לך ילקוט חדש ליומולדת שביקשת?" "כן עם רובוטריקים!" ענה בועז, מחייך. "אל תשכח לעולם מה
לדף הרשומה

האבנים שאנו סוחבים - משל ליום כיפור

לרגל יום הכיפורים הבאתי סיפור משל יהודי. המשל מביא בצורה יפה את חשיבותו הרבה של חשבון הנפש, חקירה פנימית כנה המבקשת לראות היכן טעינו וכיצד ניתן לתקן. מעידות ומעשים שגויים "גדולים" ניכרים יותר לעין, ורגשות האשמה מובילים אותנו לחפש תיקון מהר ככל שנוכל, כי חרטה גדולה רובצת על כתפינו; קשות יותר לטיפול הן החרטות הקטנות של היום-יום, מעשים "זניחים" קטנים לכאורה, שרק אנחנו בסתר לבנו יודעים שהיינו לא בסדר... האם נטייה לשקר שקרים "לבנים" קטנים לעתים קרובות חמורה פחות משקר גס ששיקרנו פעם אחת? האם הקנטות, עקיצות והעלבות קטנות מסוג "זה רק בצחוק" פוגעות פחות מאמירה חדה שביקשה לפגוע? "אל תתעלמו מפעולות שליליות רק משום שהן קטנות; יהיה הגץ קטן ככל שיהיה, הוא עלול לשרוף ערימת חציר בגודל הר. אל תתעלמו ממעשים טובים קטנים, בחשבכם שאין בהם כל תועלת; אפילו טיפות מים זעירות תוכלנה לבסוף למלא כלי גדול."  (בודהה) גמר חתימה טובה! ינון                                האבנים שאנו סוחבים מעשה ברב צדיק, זקן וחכם שהיה אהוב ומכובד  על כל הבריות. רבים היו באים אליו ממרחקים לבקש את ברכתו ולהתוודות לפניו על חטאיהם, בתקווה שיעזור להם למצוא תשובה ולחזור לדרך הישר. באחד מן הימים, באו אליו שתי נשים וברכוהו לשלום. כששאל אותן לשם מה באו,  ענתה אחת מהן: "באתי אל הצדיק להתוודות על חטא כבד שחטאתי, והאשמה אוכלת את לבי. אמנם, כבר ביקשתי את סליחת האדם לו הסבותי  את הרעה, ובכל זאת אין מצפוני נותן לי מנוחה, כי אינני יודעת אם אלוהים סלח לי, כי חמור מאוד עווני. בקשתי היא כי גם אלוהים יסלח לי". והצדיק - שמע  והחריש. אחר, פנה אל האשה השנייה ושאלה: "ומדוע הגעת את?" ענתה האשה השנייה: "אני  רק מלווה את חברתי שבאה להתוודות לפניך". " ומה רצונך בכל זאת?" שאל ה הצדיק. "אם כבר הנני כאן,  אשמח לקבל את ברכתך", ענתה האישה. " יפה מאוד", ענה הצדיק. "ברכתי  נתונה לך. אך, חשבי היטב, שמא גם לך יש על מה להתוודות". ענתה לו האשה המלווה בשלווה: " אין כל דבר המכביד על מצפוני, ברוך השם. ואם חטאתי - הרי אלו חטאים קטנים, עברות  קלות וחסרות ערך, ואין טעם לגזול
לדף הרשומה

זרעי טוב לב - סיפור

היום לפניכם סיפור מקסים שנשלח אלי במייל, מאת אלה כנען. הסיפור כובש בשל התום הילדי שבו, אך המסר אינו רק לילדים... תיהנו! ינון                            זרעי טוב לב אחר צהרים אחד, הבטתי דרך חלון המטבח וראיתי את בני בן החמש עודר בגינה. זה היה מחזה יוצא דופן, כי מיכאל שלי, גם כתינוק לא אהב להתלכלך. הוא מעולם לא שיחק בארגז החול וממש שנא חול בסנדלים. יצאתי אל החצר לראות במה מדובר. "מה אתה עושה?" שאלתי אותו. "אני מכין ערוגה". ענה בני ונראה רציני מאוד. החלטתי להשתעשע ולשחק איתו את משחק הניחושים שאנחנו משחקים תמיד. "תן לי לנחש - אתה רוצה לשתול בערוגה נרקיסים!?" "לא", ענה בני. "אני לא אשתול נרקיסים". "אז אולי תשתול כלניות?" "לא", אמר. "גם לא כלניות". "חרציות?" שאלתי. "לא, אמא", אמר בני. "אני לא מתכוון לשתול פרחים". "אם כן, אתה בטח מכין ערוגה של ירקות". אמרתי. "יש לי בבית זרעים של עגבניות ופלפלים, רוצה?" "לא, אמא, אני לא מכין ערוגה של ירקות. וכבר יש לי זרעים". "אולי אתה מכין ערוגה של עשבי תיבול? אתה הרי יודע כמה אני אוהבת נענע טריה ושמיר טרי..." "אמא, אני לא מכין ערוגה של עשבי תיבול", אמר בני. "אני מקווה שאתה לא מתכוון לזרוע ממתקים או זרעים של מסטיק, כי..." בני חייך אלי. "לא, אמא, הזרעים שאני זורע, הם לא לאכילה". "ואתה לא מתכוון לשתול בערוגה שלך מטבעות, נכון?" בני צחק. "אמא, אני יודע שכסף לא גדל על העצים". "אז מה אתה מתכון לזרוע בערוגה שלך?" שאלתי. בני פשפש בכיסו והושיט לי את כף ידו הקמוצה. כשפתח אותה ראיתי בפנים שלושה חרוזים קטנים בצורה של לב. "אני הולך לזרוע זרעים של טוּב לב". "למה?" שאלתי המומה. בני הכין גומות באדמה, והכניס את החרוזים פנימה. בעודו מכסה את ה"זרעים" סיפר לי: "יצאתי לרכב על האופנים בשביל ליד הבית, ופתאום ראיתי את השכנה גברת רחל, חוזרת מקניות. היו לה הרבה שקיות ושקית אחת שהיתה מלאה בתפוזים נקרעה וכל התפוזים שהיו בה התפזרו על השביל. אז ניגשתי אליה ועזרתי לה לאסוף את התפוזים והצעתי לה לשים את השקיות שלה על האופנים שלי, שלא יהיה לה כבד, וככה ליוותי אותה הביתה. עזרתי לה להכניס את כל השקיות למטבח והיא נתנה לי עוגיה עם תמרים, אבל אמרתי
לדף הרשומה

כמה עניים אנחנו באמת - סיפור

הפעם לפניכם סיפור קצר חביב על עוני, עושר, יחסיות ומה באמת חשוב בחיים. תיהנו! ינון כמה עניים אנחנו באמת יום אחד, אביה של משפחה עשירה מאוד, לקח את בנו הצעיר לטיול באיזור הכפר במטרה להראות לו עד כמה אנשים יכולים להיות עניים. האב ביקש להוכיח לבנו כמה בר מזל הוא להיות עשיר וכמה קשים חיי העוני, במטרה שימשיך אחריו את ניהול המפעל המשפחתי במסירות ויגדיל את הונו. השאיר האב את בנו מספר ימים ולילות בחווה אצל משפחה ענייה מאוד, תמורת תשלום. בחוזרם מהטיול שאל האב את בנו: "איך היה הטיול חמודי? נהנית?" "היה גדול, אבא." "האם ראית עד כמה עניים יכולים אנשים להיות?" שאל האב. "כן." ענה הבן בחיוך. "אז מה למדת מהטיול, בן?" שאל האב. ענה לו בנו: "ראיתי שלנו יש כלב אחד ולהם יש ארבעה. לנו יש בריכה שמגיעה עד אמצע החצר ולהם יש אפיק נחל שאין לו סוף. לנו יש  בגינה  גופי תאורה מיובאים מאיטליה, להם יש כוכבים שמנצנצים בשמי הלילה. מרפסת הפטיו שלנו מגיעה עד לחצר השכנים, להם יש את כל האופק. לנו יש משרתים שישרתו אותנו, והם משרתים אחרים. אנחנו קונים את האוכל שלנו, והם מגדלים את שלהם. אנחנו רשומים לחדר כושר, הם מתעמלים באוויר הפתוח. לנו יש מגרש נדל"ן לחיות עליו, להם יש שטחים עצומים שמגיעים מעבר למה שניתן לראות. לנו יש חומות מסביב לרכושנו כדי שיגנו עלינו, ולהם יש חברים שמגינים עליהם."   דברי הבן הותירו את האב המום, והבן הוסיף: "תודה אבא, שהראית לי כמה עניים אנחנו. לימדת אותי שהכל יחסי, מה שאחד רואה כחסר ערך, השני רואה כאוצר...  זמן רב מדי התעסקתי עם מה אין לי במקום עם מה שיש לי להציע. ת ודה אבא!" ובחיבוק חם הוא עזב את אביו ההמום, ונכנס אל הבית.
לדף הרשומה

המתנה הטובה ביותר - סיפור

השבוע הבאתי סיפור מחמם לב שתרגמתי מהרשת. הסיפור מוקדש לכל המתנדבים והמתנדבות, העושים ימים כלילות על מנת להעלות חיוך על פניו של ילד, קשיש או כל אדם במצוקה. "לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל"   (רבי טרפון, מסכת אבות ב, יט')  תיהנו, ינון         המתנה הטובה ביותר זו רק מעטפה קטנה ולבנה התקועה לה בין ענפי עץ חג המולד שלנו.  ללא שם, ללא נמען, ללא שום כיתוב.  היא מציצה מבעד לענפי העץ שלנו כבר עשר שנים . הכל החל כיוון שבעלי, מייק, שנא את חג המולד - לא, לא את המשמעות האמיתית של החג, אלא את ההיבטים המסחריים שלו: את הבזבוז המוגזם, את הריצה המטורפת ברגע האחרון כדי לקנות עניבה לדוד ובושם לסבתא, המתנות הניתנות מתוך הרגשה של "לא נעים", חוסר מחשבה ודמיון, מכיוון שלא יכולת לחשוב מה זקוק באמת אותו אדם . ביודעי כיצד הוא חש, החלטתי שנה אחת לעקוף את החולצות, הסוודרים, העניבות ושאר הדברים הרגילים.  חיפשתי מתנה מיוחדת עבור מייק . ההשראה הגיעה בדרך בלתי-רגילה - בננו קווין, שהיה בן 12 באותה שנה, השתתף בנבחרת הפוטבול של בית ספרו. זמן קצר לפני חג המולד, התקיים משחק נגד קבוצת ילדים מקומית שנתמכה על ידי מתנ"ס עירוני, משום שהגיעו משכבה סוציו-אקונומית נמוכה . ילדים אלה, שנעלו נעלי ספורט כה מרופטות עד שדומה היה ששרוכי הנעליים הם שמונעים מהן להתפרק, היוו ניגוד חד לילדים שלנו, שלבשו חליפות פוטבול חדשות ונוצצות בצבעי כחול וזהב ונעלו נעליים חדשות וזוהרות . כאשר החל המשחק, נחרדתי לראות שהקבוצה השניה משחקת ללא קסדות, שמטרתן להגן על ראשי השחקנים.  זה היה "תענוג" שהקבוצה המרופטת לא יכלה להרשות לעצמה . ובכן, הקבוצה שלנו כיסחה אותם.  ניצחנו בכל סיבוב (אני חושבת שככה קוראים לזה, אני לא מבינה את החוקים של המשחק הזה...) - בכל פעם שאחד מהילדים ההם קם לאחר שיריביו קפצו עליו, הוא הידס ביהירות בבגדיו הבלויים בהעזה מזויפת, סוג של גאוות רחוב שלא יכלה להודות בתבוסה .  מייק, שישב לידי, נענע בראשו בעצב: "הלוואי שלפחות אחד מהם ינצח", אמר.  "יש להם הרבה פוטנציאל, אבל תבוסה כזו יכולה לדכא אותם לגמרי". מייק אהב ילדים - את כל הילדים - והוא הכיר אותם, כיוון שאימן ילדים בכדורגל
לדף הרשומה

שפה שרק הלב מבין - סיפור

מקובל לחשוב שהחברה האנושית מחולקת לאנשים "רגילים" ולאנשים "בעלי מוגבלויות", אך כשמביטים סביבנו רואים שההגדרה 'אדם נורמלי' פשוט לא קיימת; אחד נמוך והשני שמן, אחת צולעת והשנייה עם גמגום קל, אחד דיסלקט ואחר עיוור צבעים - לכל אחד יש את ה"תיק" שלו. הדרישה האתית לכבד כל אדם, ללא קשר למגבלות שעמן הוא חי, אינה בקשה מתיפייפת שנועדה רק לשרת את נורמת הפוליטיקלי קורקט ה"מקודשת", הכבוד והסבלנות הם אבני יסוד לחיים תקינים של חברה בריאה. איך נדרוש מאחרים לכבד את המגבלות שלנו אם אנחנו לא רגישים למגבלות של הזולת? את הסיפור לפניכם מצאתי ברשת, זה סיפור על התמודדות עם קשיים, סובלנות כלפי השונה, וחמלה. (איני יודע מי מחברת הסיפור, אם מישהו/י יודע/ת אשמח לדעת ולתת קרדיט). בסרט הנפלא "שוקולד", אומר הכומר לקראת הסיום: "איננו יכולים לאמוד את טוב לבנו לפי מה שאיננו עושים, לפי מה שאנחנו מונעים מעצמנו, לפי הפיתויים העומדים בפנינו או לפי האנשים שאנו שוללים. עלינו למדוד את טוב לבנו לפי הדברים שאנחנו מאמצים לעצמינו, הדברים שאנחנו יוצרים והאנשים שאנחנו כוללים בתוכנו." קריאה נעימה, ינון שפה שרק הלב מבין זו הפעם הראשונה שאני כותבת את הסיפור שלי, והמסר שלו כל כך חזק, אני מקווה שישנה דבר מה אצל הקוראים. בהיותי בת שבע, התחלתי לגמגם - אני חושבת שהייתה זו תערובת של סיבות: מצב לחוץ בבית, בעיות חברתיות בכיתה, וטראומה קטנה שעברתי. התוצאה: גמגום שהלך והחריף מיום ליום. הוריי, שלא כל כך ידעו איך להתמודד עם זה, ניסו לשכנע אותי להפסיק לגמגם. בתחילה תהו: "מה, כל כך קשה לך לדבר בלי לנשום באמצע?" ואחר כך התחילו לצעוק עליי. הם לא עשו זאת מרוע, אלא מפחד ומלחץ, שרק החריפו יותר ויותר את הגמגום שלי. הם שלחו אותי לרופאים מומחים, שלא ממש הצליחו לעזור לי, ורק הציעו להורים: "תעזבו אותה במנוחה, אחרת הגמגום יחריף", אך הנזק כבר נעשה - ברגע שאני מתחילה לדבר - אני מתבלבלת, והתוצאה היא מחסום חמור בדיבור. במהלך השנים, לימדתי את עצמי להימנע מחזרה על אותיות, כמו: "ל...ל...ל...מה", או "ת...ת...תביא ל...ל...י את הט...ט...לפון." אני פשוט שותקת עד שמתארגנת לי המילה, ואז אני יורה אותה בשלמות. התוצאה היא, שאמנם איני נשמעת מצחיקה, אבל איני נשמעת בכלל. כלומר, מישהו שואל אותי
לדף הרשומה

חמניות של אהבה - סיפור מתורגם

הסיפור שלפניכם תורגם בחופשיות מהרשת, מאת מחבר אלמונימי. מדהים  אותי  לראות כל פעם מחדש עד כמה פעולות קטנות של חביבות, איכפתיות ותשומת לב יכולות לשנות את חייהם של האנשים שאותם אנו פוגשים בדרך. מעשה קטנטן של חסד, יכול להביא איתו כל כך הרבה שמחה ואהבה, בהשקעה של מינימום מאמץ, ולפעמים המעניק מקבל לא פחות מהמקבל... ינון    חמניות של אהבה נכנסתי אל המכולת בלי שום רצון מיוחד לקנות משהו.  לא הייתי רעבה. הכאב על איבוד בעלי אחרי 37 שנות נישואין עדיין היה קשה מידי, טרי מידי. והיו לנו כל כך הרבה זכרונות משותפים מהמכולת הזאת... ג`ק הגיע עמי לקניות פעמים רבות וכמעט בכל פעם הוא העמיד פנים שהוא הולך " כאילו" לבדוק איזה מוצר חדש.  אני ידעתי בדיוק מה הוא מתכנן;  תמיד זיהיתי אותו מסתתר מאחורי המדפים, הולך ומחביא בידו שלוש חמניות. ג`ק ידע שאני אוהבת חמניות. בלב שבור מצער ומזכרונות, הדבר היחיד שרציתי לעשות הוא לקנות את המצרכים הנחוצים לי וללכת משם, אבל אפילו לעשות קניות הפך למשימה קשה מאז שג`ק נפטר. קניות לאדם אחד לוקחות יותר זמן מאשר קניות בשניים... בעודי עומדת ליד המדפים העמוסים, חיפשתי בעיני אבקה לפנקייק ונזכרתי איך ג`ק אהב את הפנקייקים שלו. לפתע נעמדה אישה על ידי;  היא היתה ג`ינג`ית, גבוהה ולבושה בחליפה ירוקה ואפנתית. הבטתי בה, בעודה מרימה עוגה גדולה ומרשימה ומניחה אותה בעגלה שלה, מהססת לשניה, ואז משיבה אותה בחזרה למקרר הגדול. אחרי שניה של מחשבה היא שבה להביט בעוגה המפתה. לפתע שמה לב שאני מסתכלת עליה וחייכה אלי. "בעלי כל כך אוהב עוגות, אבל בכנות, במחיר הזה, אני לא כל כך יודעת אם כדאי..." החנקתי את גל הרגש שעלה בי והבטתי בעיניה החומות והגדולות. "בעלי נפטר לפני שבועיים," סיפרתי לה. מביטה בעוגה שהחזיקה, השתדלתי בכל כוחי לשלוט ברעד שבקולי. "קני לו אותה. ונצרי כל רגע שיש לכם יחד." היא הנידה בראשה ויכולתי לראות את האמפתיה בעיניה בשעה שהניחה את הקופסא הכבדה בעגלתה והמשיכה אל מחלקת הגבינות. אני הסתובבתי והמשכתי לגרור את העגלה שלי לאורך המעבר. אז נעצרתי, מנסה להחליט איזה גודל של קרטון חלב אני צריכה לקנות. כשהמשכתי למדף הגלידות,
לדף הרשומה

לכל אחד יש חלום - סיפור

הקטע המתורגם הבא שלפניכם, נכתב על ידי וירג`יניה סאטיר , מטפלת רב תחומית, מחלוצות הטיפול המשפחתי. כל אחד מאיתנו, סוחב איתו שלל תירוצים - מדוע אני לא באמת מאושר עכשיו - ברגע זה ממש. "העבודה לוחצת" / "הנה רק הילדים יסיימו צבא ואז אני ארגיש יותר טוב" / "כשאני אצא לפנסיה אני ארשה לעצמי לנוח ולעשות מה שתמיד חלמתי" / "רק כשיגמרו הבחינות", ואז העבודות, הלימודים, החיים... תמיד יצוץ משהו אחר - האם אנחנו, שיש לנו מסגרת חיים של רק כמה עשרות שנים, יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס של לדחות את האושר והגשמת החלומות שלנו בגלל העבודה / הבעיות / הלחצים של ההווה? האם אנחנו באמת מאמינים שהזמן הכי טוב להגשמת חלומותינו זה בגיל 50, 60, 70 - כשכל בעיות הפרנסה יהיו (כביכול) מאחורינו? האושר עשוי להמצא כאן ועכשיו, אפשר להגשים חלומות - זה בעיקר תלוי בנו, באומץ לבנו וביכולתנו להתעלות מעל לפסימיות המאפיינת את העידן שבו אנו חיים, המתחפשת פעמים רבות ל'מציאותיות'. אל תפסיקו לחלום, ינון     לכל אחד יש חלום לפני שנים אחדות עבדתי באחת המדינות הדרומיות בשירות הסעד. רציתי להוכיח לעצמי ולאחרים שכל אחד מסוגל לדאוג לעצמו, וכל  שעלינו לעשות הוא לנסות להפעיל את האנשים. ביקשתי מהאחראים במחוז לאסוף קבוצת אנשים שהיו נתמכי סעד, והאנשים שהגיעו היו מקבוצות אתניות שונות ומצבים משפחתיים מגוונים. קבענו להיפגש יחד שלוש שעות מדי יום שישי. כמו כן ביקשתי שתהיה ברשותי קופה קטנה שאוכל להשתמש בה במידת הצורך. הדבר הראשון שאמרתי לכולם לאחר שלחצתי את ידיהם היה, "הייתי רוצה לדעת מהם חלומותיכם." כולם הביטו בי כמו הייתי משוגעת.  "חלומות? אין לנו חלומות." חזרתי ואמרתי, "כאשר הייתם ילדים, האם לא היו לכם דברים שרציתם לעשות?" אישה אחת אמרה לי, "אני לא יודעת מה אפשר לעשות עם חלומות. העכברושים נכנסים אלי הביתה ונושכים את הילדים שלי." "אוי, זה נורא," אמרתי. "לא, כמובן, את עסוקה יותר מדי עם הילדים שלך והעכברושים. איך אפשר יהיה לעזור לך?" "ובכן, הייתי שמחה לו הייתה לי דלת רשת חדשה, משום שבדלת שלי יש חורים." שאלתי את הקבוצה: "האם יש כאן מישהו שיודע לתקן דלת רשת?" איש אחד בקבוצה אמר: "לפני זמן רב עשיתי דברים כאלה, אבל עכשיו
לדף הרשומה
1234
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ינון פיאמנטה אלא אם צויין אחרת