00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"זיקנה" נמצאו 3 פוסטים

מכתב מאבא - מסר של חמלה

לפניכם מכתב שמצאתי מסתובב ברשת, איני יודע מי המחבר. בחברה השבטית והמסורתית, ידעו (ועוד יודעים) לכבד את הקשישים - אלו שהתבגרו והגיעו לגיל שבו הם צריכים מעט מנוחה, שקט וסבלנות. קודמינו ראו בהם את מה שהם באמת - נשמות אמיצות ששרדו ועברו המון בחיים, אנשים שהם מעיין של חכמה וניסיון. קשישים רבים עבדו ותרמו מעצמם במשך עשרות שנים; עכשיו בבגרותם הם בודדים, מחפשים כתף תומכת, אוזן קשובה ויד מנחמת. לכל אחד מאיתנו יש קשיש אחד לפחות בסביבתו הקרובה. בואו נעזור להם להזדקן בכבוד, כמו שמגיע להם. ינון מכתב מאבא בני יקירי, ביום שאזדקן ולא אהיה יותר מי שאני, התאזר נא בסבלנות ונסה להבין אותי. כאשר אשפוך אוכל על חולצתי ואשכח איך לשרוך את שרוכי נעלי, זכור את השעות שביליתי ללמדך איך עושים את אותם הדברים בדיוק. אם אחזור על עצמי ועל אותן המילים שאתה כבר יודע בעל פה, אל תפסיק אותי, הקשב לי. כשהיית קטן, על מנת שתירדם נאלצתי לספר לך אלפי פעמים את אותו סיפור, עד שעצמת את עיניך הקטנות והיפות... כשנהיה ביחד ובלי כוונה אעשה את צרכי, אל תתבייש ותבין שאינני אשם, כי כבר איני שולט עליהם. תחשוב רק כמה פעמים בילדותך עזרתי לך ובסבלנות המתנתי עד שתסיים. אל תגער בי בגלל שלא ארצה להתרחץ, אל תנזוף בי בגלל זה. זכור את הרגעים שרדפתי אחריך ואת אלפי התירוצים שהמצאתי על מנת להנעים לך את הרחצה. קבל אותי וסלח לי, כי עכשיו הילד זה אני. כשתראה אותי חסר תועלת ובור מול כל המוצרים הטכנולוגים שלא אוכל עוד להבין, אני מתחנן בפניך שתעניק לי את כל הזמן שיידרש על מנת שלא תפגע בי בחיוך הלעגני שלך. זכור שהייתי זה שלימד אותך הרבה דברים שאז הדהימו אותך. אני לימדתי אותך לאכול, להתלבש - והחינוך שקיבלת כדי שתוכל להתמודד עם החיים בצורה הטובה ביותר, הכול הוא תוצאה של מאמצי ואהבתי אליך. כשבהזדמנות כלשהי במהלך שיחתנו אשכח על מה אנחנו מדברים, תן לי את כל הזמן שיידרש עד שאזכר, ואם אינני מצליח אל תלעג לי "אולי מה שאמרתי לא היה חשוב", הסתפק בכך שתאזין לדברי. אם פעם לא ארצה לאכול, אל תפציר בי, אני יודע כמה מותר לי וכמה אסור, תבין גם שעם הזמן אין לי כבר שיניים וחסר לי חוש הטעם כדי לטעום. כשייכשלו רגלי ללכת כי הן עייפות, הושט לי את ידך החסונה על מנת שאשען, כפי שעשיתי
לדף הרשומה

רק עוד עצירה קטנה - סיפור

לפניכם סיפור קצר שתרגמתי מהרשת, מאת מחבר אלמונימי (אם מישהו/י יודע/ת מי כתב אותו אשמח לדעת כדי לתת קרדיט). הסיפור מעלה שאלות מאתגרות, המחייבות אותנו לעמוד מול עצמנו ולבחון - עד כמה מלא היום-יום שלנו בהזדמנויות לשים לב לאחרים, לראות איפה אנחנו יכולים להגיש עזרה, ולא להמתין בציפייה שמישהו אחר יעזור לנו. לפעמים, דווקא תשומת הלב לאחרים ולבעיותיהם, עוזרת לגמד את הבעיות שלנו עצמנו ולשים אותן בפרופורציות... "גודלם ושיעורם של מעשינו אינם מה שחשוב, אלא כמות האהבה שהוכנסה אליהם." (אמא תרזה) תהנו! ינון רק עוד עצירה קטנה זה היה בוקר רגיל למדי. יצאתי מהבית ועליתי על המונית לקראת עוד יום של עבודה. בדרך כלל אין לי כוח כבר לאנשים - עולים, יורדים, מקשקשים, מתלוננים ואז נעלמים. אבל הבוקר היה לי מצב רוח אחר, לא יודע למה, אולי בגלל האופן בו השמש הגיחה מבין עננים. הגעתי לכתובת שקיבלתי ממנהל התחנה וצפרתי בצופר. אחרי המתנה ארוכה של מספר דקות, החלטתי לעלות לדירה ולראות מה קורה; הגעתי לדלת ונקשתי שתי נקישות. "רק עוד רגע", עלה מהדירה קול שנשמע שברירי וזקן.  שמעתי קול גרירת רגליים על הרצפה מעבר לדלת. לאחר המתנה שנדמתה כנצח, הדלת נפתחה. למולי עמדה אישה קטנה וחביבה, שנראתה לי בת 90. היא לבשה שמלה מודפסת עם פרחים עדינים וכובע סגול עם נוצה, כמו משהו מסרט ישן. לצידה הייתה מונחת מזוודה קטנה ומרופטת. דירתה נראתה נטושה, כאילו אף אחד לא גר בה כבר שנים, כל הרהיטים כוסו בסדינים לבנים. לא היו שעונים על הקירות, שום אביזרים על המדפים, שום תמונות על הקירות. בפינה עמדה קופסת קרטון גדולה מלאה בתצלומים ישנים וכלי זכוכית. "האם תואיל לשאת את המזוודה והקופסא שלי למונית?" היא שאלה. לקחתי את המזוודה למונית, שהייתה קלה באופן מפתיע וחזרתי עבור הקופסא; אחר כך שבתי כדי לסייע לקשישה לרדת במדרגות. היא לקחה את זרועי ושנינו הלכנו לאט לכיוון המונית; כל אותה העת היא הודתה לי על חביבותי. "זה שום דבר", אמרתי לה, "אני רק מנסה לנהוג בנוסעיי כפי שהייתי רוצה שינהגו באמי." "הו, אתה ילד טוב", היא ענתה בחיוך. כשהגענו למונית היא נתנה לי כתובת ואז ביקשה: "האם תואיל בטובך לנסוע דרך העיר?" "זו לא הדרך הקצרה ביותר" עניתי במהירות, מורגל
לדף הרשומה

יום הולדת שמח, אליס!

ביום שישי האחרון, 26.11.2010, חגגה אליס הרץ-זומר (Alice Herz-Sommer) את יום הולדתה ה- 107. סיפורה של אליס, פסנתרנית ניצולת שואה ששרדה בזכות המוסיקה שלה, נגע בלבבות עשרות אלפי אנשים ברחבי העולם. אליס נולדה בפראג ב- 26.11.1903, יחד עם אחותה התאומה מאריאנה. בגיל 16 החלה ללמוד באקדמיה למוסיקה בפראג והצטיינה כל כך עד שהפכה לאחת הפסנתרניות המובילות והמוכרות בשנות ה- 30. היא נישאה למוסיקאי לאופולד זומר בשנת 1931, וכעבור מספר שנים נולד בנם רפאל. הנאצים שכבשו את צ'כוסלובקיה, אסרו על היהודים לנגן ולהופיע ואליס איבדה את פרנסתה כמורה לפסנתר. בשנת 1942 נשלחו אליס, בעלה ובנה לגטו טרזיינשטט, שהכיל יהודים משכילים, אמנים, סופרים ומוסיקאים רבים. לאופולד הועבר לאושוויץ ומשם לדכאו, שם נרצח; מרבית מכריה וחבריה נספו אף הם. הגרמנים ביקשו ליצור "גטו לדוגמא" ובו להציג חזות של החיים הטובים ליהודים תחת הרייך השלישי: "היינו חייבים לנגן, משום ששלוש פעמים בשנה הצלב האדום הגיע. הגרמנים רצו להראות לנציגיו, שמצבם של היהודים בטרזינשטט טוב. כשידעתי שיש לי קונצרט, הייתי שמחה. המוסיקה היא קסם. הופענו באולם של המועצה לפני קהל של 150 בני אדם - זקנים, מיואשים, חולים ורעבים. הם חיו בשביל המוסיקה. בשבילם המוסיקה היתה האוכל. אם לא היו באים - מזמן היו מתים. גם אנחנו." התזונה היתה מועטה ודלילה: "איבדנו במשקל. שנתיים אכלנו רק קפה שחור ומרק. זה לא קל לאמא לראות את הילד שלה בוכה, ולדעת שאין לה קצת לחם לתת לו. אנשים שואלים: 'איך יכולתם ליצור מוסיקה?' היינו חלשים מאוד, אך המוסיקה היתה מיוחדת, כמו קסם הייתי אומרת. ניגנתי יותר מ- 150 קונצרטים שם." אליס ובנה רפאל ניצלו ועלו לישראל להתאחד עם שאר משפחתה; לאחר 40 שנה בישראל עברו להתגורר בלונדון. אליס מקרינה אופטימיות בלתי מעורערת ושמחת חיים פשוטה, שמונעת מתוך אהבת היופי והמוסיקה. בגיל 107, היא עדיין מנגנת מידי יום, חדה, צלולה, שנונה ומלאת הומור.               "רק כשאת כל כך מבוגרת את מודעת ליופי של החיים. אנשים צעירים לוקחים הכל כמובן מאליו, בעוד שאנחנו, המבוגרים, מבינים את הטבע. מה שלמדתי, בגילי המתקדם, הוא להיות אסירת תודה. יש לנו חיים יפים. יש חשמל, מכוניות, טלגרף, טלפון, אינטרנט.
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ינון פיאמנטה אלא אם צויין אחרת