00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ציטוטים, אמרות חכמה ומשפטים של ג`לאל א-דין רומי

ג`לאל א-דין רומי (1273-1207), הינו הידוע (ויש שיאמרו גם הגדול) שבחכמי הסופים המוסלמים.
הוא נולד בפרס, באיזור שכיום הינו חלק מאפגניסטן; אביו, מורה סופי ידוע, שלח אותו להתחנך מגיל צעיר בתורת האסלאם והסופיות, הזרם המיסטי-אזוטרי של האסלאם.
בשנת 1244 פגש רומי בדרוויש מסתורי - שמס א-טבריזי, שהפך למדריכו הרוחני הישיר.
עם היעלמו של שמס לאחר מספר שנים של למידה משותפת, אבל כבד ירד על רומי, ובשירים רבים שכתב לאחר מכן מופיע שמס (שמש בערבית) כאנלוגיה ל"אהוב" - אלוהים, מושא כמיהתו של הסופי לאיחוד.
לאחר היעלמותו של שמס, חדל רומי מהעברת שיעורים פומביים והתרכז בכתיבת חיבוריו הפילוסופיים, שמהם הבאתי כאן כמה פנינים בפניכם, בתרגום לעברית.

הציטוטים נלקחו מיצירתו האדירה "מסנאווי" (לפרטים לחצו כאן), שירה רחבת היקף הכתובה פרסית, בה פרש רומי את משנתו הרוחנית לאורך כ-25,000 פסוקי שיר, אותה חיבר בשנותיו האחרונות לחייו.
חשיבותו של החיבור עצומה למסורת הסופית, והוא מכונה בפי רבים "הקוראן הפרסי".
נושאי החיבור רבים ומגוונים; בחרתי להביא כאן משפטים ואמרות הנוגעים לשאלות: מהו אדם? מה מהותו? מדוע אנו סובלים?  

לאחר הציטוטים מופיע סרטון ובו סיפורו של רומי.

תיהנו!

ינון

הרוח האנושית - מהו האדם?

 הרוח האנושית מלאת זוהר, ומבקשת את שהינו טוב. האגו הינו חשוך ומושפע מן החושים. אם כך, איך מביס האגו את הרוח? האגו גובר משום שביתו הוא הגוף, בעוד שהרוח הינה זרה לעולם הגשמי. הכלב מגן על הטריטוריה שלו כאריה פראי. (Masnavi III 2557-8)

 תכונותיך הפיזיות, כמו גופך, הינם בהשאלה בלבד. אל תשית את לבך אליהם, הואיל והם חולפים ומשך קיומם הוא כשעה. רוחך לעומת זאת הינה נצחית: גופך מצוי על אדמה זו, כמנורה, אך אורו נובע מאותו מקור עליון אלמותי. (Masnavi IV 1840-2)

 כשמגיע הזמן עבור העוּבּר לקבל את רוח החיים, השמש מסייע לו. העובר קם לתחייה, משום שהשמש מעניק לו רוח. מן הכוכבים האחרים, עובר זה קיבל רק הטבעה, עד שהשמש זורח עליו. כיצד הפך העובר קשור לשמש הזורח בעודו ברחם? לשמש דרכים רבות, הנסתרות מחושינו: הדרך בה זהב מועשר, הדרך בה אבן פשוטה הופכת לנופך ולאודם, הדרך בה פרי מבשיל והדרך בה אומץ מוענק לאדם אכול פחד. (Masnavi I 3775-82)

 השמש, שהינו רוח, הפך נפרד לקרניים באמצעות חלונות, שהינם הגופים. בעודך מתבונן בגלגל החמה, הוא אחד, אך זה שדעתו התערפלה על-ידי תפיסתו את הגופים, שרוי בספק. הריבוי מצוי ברוח החייתית; הרוח האנושית הינה מהות אחת. הואיל ואלוהים זרה את אורו על האנושות, בני האדם הינם ביסודם אחד. המציאות היא, שאורו מעולם לא הופרד. (Masnavi II 186-9)

 לאינטלקט שתי צורות. הראשונה הינה נרכשת, נלמדת מספרים ומורים, באמצעות הרהור ושינון, באמצעות ההיגיון והמדעים. בצורה זו כוחותיך האינטלקטואליים גדלים, אך ככל שאתה צובר עוד ידע, כך גדל גם העול שאתה נושא עמך. צורתו השנייה של האינטלקט הינה מתנה מאלוהים. מקור המבוע שלה הוא לב לבה של הנשמה האנושית. כשהמים של הידע הנשגב מבעבעים מן הרוח אל תוך האינטלקט, הוא בהיר ובוהק ולעולם לא יכול להפוך מעופש או עמום. (Masnavi IV1960-5) 

 הנשמה שחה לחלקיה הארציים המשמשים לה כבסיס, "גלותי הינה מרה משלכם: אני שמימית." הגוף כמה לעשבים ירוקים ומים זורמים, משום שמקורו בהם; הנשמה כמהה לחיים ולאחד החי, משום שמקורה בנשמה האין-סופית. כמיהתה של הנשמה היא לידע וחכמה; כמיהתו של הגוף היא לפרדסים, כרי הדשא וגפנים. כמיהתה של הנשמה היא להתעלות ונשגבות; כמיהתו של הגוף היא לרווח ולאמצעים של סיפוק עצמי. (Masnavi III 4435-9)

סיבת הקיום האנושי - מדוע ברא אלוהים את האדם?

 אלוהים הציב סולם למול רגלינו: עלינו לטפס בו, צעד אחר צעד. יש לך רגליים: למה להעמיד פנים שאתה נכה? יש לך ידיים: למה למנוע מאצבעותיך את האחיזה? (Masnavi I 929-31)

 היה זה בוראנו שהוביל אותנו דרך שלבי האבולוציה, מהשלב החייתי עד לאנושי. רצונו היה להפוך אותנו לאינטליגנטים ולבעלי הכרה, כך שאולי נדע אותו. (Masnavi IV 3646-7)

 מילותינו ופעולותינו מעידות על מחשבותינו הנסתרות; יחדיו הן מביעות את רוחנו הפנימית. זוהי העדות לחיינו, סיבת קיומנו כאן עלי אדמות: להגשים את עצם טבעה של רוחנו, בה נגעה רוחו של אלוהים. (Masnavi V 236; 250)

 מדוע הנך מופתע שהרוח האנושית אינה יכולה לזכור מהיכן הגיעה, מהיכן התהוותה ושכנה לפני שנולדה? בעולם דמוי חלום זה, הרוח האנושית מצועפת בצעיף, כשם שהעננים מסתירים את הכוכבים, כך שאינה יכולה עוד לראות את מקום מושבה הרוחני. משימתה של הרוח האנושית עלי אדמות היא לטהר את לבה, כדי לאפשר לו לראות מבעד לצעיף ולהתמקד במישור הרוחני. על הלב לחדור מבעד למיסתורין של חיים אלו ולראות את הראשית והאחרית בראייה צלולה. (Masnavi IV 3632-6)

הכמיהה לאיחוד עם אלוהים

 לך אל סדנת היצירה, המקום בו נוצר היקום, וראה את היוצר; אך מאחר והיצירה הפכה לצעיף בינך לבין היוצר, יכול אתה לראותו רק דרך יצירתו. ומאחר וסדנת היצירה היא מקום משכנו, אלו המצויים מחוצה לה, אינם יכולים לראותו. היכנס אם כך אל הסדנה - שהינה, אי-קיום - וראה את היצירה ואת היוצר גם יחד. (Masnavi II 759-62)

 אי אפשר לחשב קירבה לאלוהים. להיות קרוב לאלוהים אין הכוונה לעלות או לרדת, אלא להיחלץ מכלא הקיום. אוצרו של אלוהים מונח באי-קיום. הקיום משלה אותך. כיצד תוכל להבין מהו אי-קיום? (Masnavi III 4513-16)

 הכול כלה מלבד מהותו של אלוהים. כאשר מתת לעצמך והתמזגת במהותו, לעולם לא תכלה. זה האומר "אני" או "אנחנו" מול דלת בית המשפט השמימי, ישוב כלעומת שבא. (Masnavi I 3052-3)

 בני האדם מטפסים בסולם האנוכיות, אך לבסוף כולם מוכרחים ליפול מן הסולם. ככל שתטפס גבוה יותר, כך אתה טיפש יותר, מאחר ועצמותיך תהיינה שבורות יותר. כאשר אתה מת לעצמך ונולד מחדש באמצעות אלוהים, הפכת באמת לאחד עם אלוהים, באחדות שלמה. (Masnavi IV 2763-7)

הסבל כמבחן, הכאב ככוח מטהר

 האש המחשלת ברזל או זהב - האם היא תועיל לחבושים ותפוחים? התפוח והחבוש הבוסריים במקצת - שלא כברזל, זקוקים לחום עדין. אך להבות עדינות אינן מספיקות עבור ברזל; הברזל שואב לתוכו בשקיקה את להט הדרקון המתלקח. ברזל זה הוא הדרוויש הנושא בתלאות: תחת הפטיש והאש, הוא מאדים בשמחה. הוא הולך אל לב לבה של האש. (Masnavi II 827-31)

 אלוהים יצר כאב וצער, כך שהאושר יוצג לעומתם בבהירות. דברים נסתרים הופכים מוחשיים על-ידי הפכיהם; מאחר ולאלוהים אין ניגוד, הוא נסתר. (Masnavi I 1130-1)

 אין אף רוע אבסולוטי בעולם: הרע הוא יחסי. בעולם זה, סוכר או רעל שאינם משמשים עזרה לאחד - ומכשלה לאחר, אינם קיימים. רעל הנחש הינו חיים עבור הנחש, אך הינו מוות עבור האדם. הים הוא גן העדן לדג, אך עשוי להטביע בעלי חיים. (Masnavi IV 64-9)

 הצער מכשיר אותך לאושר. הוא סוחף בכוח כל דבר מביתך החוצה, כדי שאושר חדש יוכל למצוא חלל להיכנס. הוא מנער את העלים המצהיבים מן הענף של לבך, כדי שעלים ירוקים ורעננים יוכלו לצמוח במקומם. הוא עוקר את השורשים הרקובים, כדי ששורשים חדשים החבויים מתחת יוכלו לגדול. לא משנה איזה צער מתגעש מתוך לבך, דברים נפלאים בהרבה יתפסו את מקומו.   (Masnavi V 3678-83) 



לדף הרשומה

אל תשליכני לעת זקנה - של סילברסטיין

חולשה. חוסר יציבות. כאב. קושי בניידות. בגידת הגוף. פחד מהעתיד. חיים בעבר.
כל אלו הם מנת חלקם היום-יומית של קשישים רבים מספור החיים בינינו.
למצב הפיזי הלא פשוט, אפשר להוסיף לצערנו גם מצב כלכלי לא מזהיר, שלא מאפשר לרבים מהם להזדקן בשלווה, בידיעה שיהיה מי שיעזור להם ברגעי התשישות האחרונים של החיים.

כתבתו המטרידה של נתן זהבי (6.1.2012) מראה עד כמה חריפה היא מצוקתם של הקשישים הסיעודיים בישראל, עד כמה עגום השלב הסופי והאחרון שאנו מעניקים לקשישינו. אנשים שבנו את המדינה בשתי ידיהם, שמסרו את נעוריהם, כוחם, מרצם וכל הונם על מנת לגדל אותנו - הדור הבא, מושלכים כעת בבתי אבות (במקרה הטוב), עזובים לנפשם וגלמודים, צמאים ללב מבין, יד מנחמת, כתף להשען עליה ואוזן קשבת.
 

הקטע הפיוטי שלפניכם, שנכתב על-ידי של סילברסטיין - מחבר "העץ הנדיב" וספרי "החתיכה החסרה", מתאר את המצב הזה בדיוק.


הילד הקטן והזקן

"לפעמים הכפית נופלת לי," אמר הילד הקטן.

"גם לי", ענה לו הזקן, "זה קורה מזמן לזמן."

לחש הילד, "לפעמים נרטבים לי המכנסים."

"גם לי זה קורה," ענה הזקן עם חיוך על השפתיים.

אמר הילד הקטן, "יוצא לי די הרבה לבכות."

אמר לו הזקן, "גם לי זה יכול לפעמים לקרות."

שאל הילד, "ואתה יודע מה הכי כואב?

נדמה לי שהמבוגרים בכלל לא שמים אלי לב".

ועל כתפו הרגיש הילד יד צנומה, חמה, זקנה.

"אני יודע בדיוק למה אתה מתכוון," אמר הסב בהבנה.

מה אפשר לעשות? רוצים ליצור שינוי?

 בכל עיר פועלים מספר בתי אבות, מרכזי יום לקשישים,
מוסדות סיעודיים שונים; חפשו בגוגל את הכתובת של המוסד הקרוב לביתכם ובררו בטלפון לגבי התנדבות במקום.

 עמותות וארגונים של מלאכים בדמות אדם דואגים לשדך מתנדבים לקשישים גלמודים המרותקים לביתם או בבתי האבות השונים; רק כדי לציין כמה:

הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל

עמך

אתא"ד - עזרה לקשיש במוסדות

יד שרה

 לכל אחד מאיתנו יש בסביבתו הקרובה קשיש/ה הגרים בקרבתם; בבית הסמוך, בדירה בקומה התחתונה וכו`. אפשר באחד מהימים הקרובים לדפוק בדלת בנימוס, עם זר פרחים או עציץ קטן, לשאול בעדינות מה נשמע ואם יש משהו שאפשר לעזור בעבודות הבית - תתפלאו עד כמה דבר פעוט שכזה יכול להביא אושר לחיים של בן-אדם. 

"אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה;  כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל-תַּעַזְבֵנִי." (תהילים עא ט´).



לדף הרשומה

Things Will Get Better - המסר של ליזי ולאסקז

הפעם הבאתי מסר מיוחד מאת אישה צעירה ואמיצה מאוד, ליזי ולאסקז (Lizzie Velasquez).
ליזי היא בחורה בת 21, החולה בתסמונת נדירה שחולים בה רק 3 אנשים בעולם כולו; 
הרופאים לא יודעים מה גורם לה והיא כה נדירה שאפילו אין לה שם.
התסמונת גורמת לכך שליזי אינה יכולה לעלות במשקל והיא מעולם לא שקלה יותר מ-27 קילו; 
כשנולדה הייתה כה זעירה, שהוריה היו צריכים לקנות לה בגדים של בובה בחנות צעצועים.

נסיבות חייה הלא פשוטות של ליזי, היו יכולות לגרום לכל אדם לשקוע ביאוש, מרמור וכעס, אך היא בוחרת לראות את החיובי בחייה, ומתמודדת עם מצבה הפיזי באומץ, שמחת חיים, עוצמה פנימית והמון הומור.
משום שהרפואה אינה יודעת לאבחן את מחלתה ועתידה אינו ברור - ליזי חיה כל יום במלאות כאילו היה יומה האחרון, מגשימה את חלומותיה ומחזקת את הסובבים אותה. 

במסר שלפניכם ליזי מדברת על תופעה רווחת ונפוצה; לא היה פשוט עבורי למצוא תרגום מדוייק למונח "Bullying" - התעללות? בריונות? הטרדה?

התרגום המדוייק אינו חשוב, הואיל והחוויה מוכרת לכולנו וכל אחד עבר אותה בשלב זה או אחר של חייו, או חווה אותה כעת.

עבורי ליזי היא דוגמא ושיעור לגבי היכולת שקיימת בכולנו, להיות מאושרים - למרות הנסיבות, למרות הקשיים שבחיים, למרות הסבל.
במילותיה של הלן קלר: "מרבית האנשים אומדים את אושרם במונחים של תענוג גופני ורכוש חומרי. אם הם מצליחים לזכות במטרה נראית לעין שהציבו באופק, כמה מאושרים הם עשויים להיות! אם חסרים הם את אותה המתנה או אותה הנסיבה, הם אומללים. אם ניתן כך למדוד את האושר, לי שאיני יכולה לשמוע או לראות, יש את כל הסיבות לשבת בפינה בידיים שלובות ולבכות. אם אני מאושרת למרות הליקויים שלי, אם האושר שלי כה עמוק עד שהינו אמונה, כה מחושב עד שהפך לפילוסופיית חיים - אם בקיצור, אני אופטימית, העדות שלי לעקרון האופטימיות ראויה להשמע." 

לאחר המסר המתורגם תוכלו לצפות בסרטון המקורי, לראות סרטונים נוספים ולהכנס לאתר של ליזי.

תהנו!


ינון

 

רציתי ליצור את סרטון הווידאו הזה היום, כדי לדבר על נושא שיצא לגמרי משליטה: התעללות ע"י בריונים.

אני יודעת שזה לא דבר חדש שרק עכשיו נודע לנו עליו; הסבים שלנו, ההורים שלנו, החברים שלנו, האחים שלנו, אפילו הילדים המגניבים שנדמה לך שיש להם חיים מושלמים – הם גם חוו בריונות.
בין אם הציקו לך בבית הספר או שהוטרדת ברשת חברתית כמו פייסבוק, או אפילו ב-SMS - כל צורה של בריונות באמת פוגעת.

כשהייתי בבית הספר היסודי, הילדים האחרים לא רצו לשחק איתי ונהגו להצביע עלי ולהתלחשש עלי, רק בגלל איך שנראיתי.
לצערי, אני כבר בת 21, ואני עדיין נאלצת להתמודד עם סוגים שונים של בריונות, הפעם באמצעות אי-מיילים, או אנשים שמציעים שאהרוג את עצמי, ואפילו יש אתרי אינטרנט שמוקדשים לרצון להרביץ לי.
זה לא רק ילדים שפועלים בבריונות, מציקים אחד לשני במגרש המשחקים – זה הפך להיות הרבה יותר גרוע: אלו בני נוער ומבוגרים שחושבים שזה מגניב להיות בריונים...
אבל, אני מניחה, בואו נהיה כנים, לא משנה מה – תמיד יהיו אנשים שיחשבו שיש להם את הזכות לתת לאחרים את ההרגשה שהם זבל, אם זה בגלל המוצא האתני שלהם, או העדפותיהם המיניות, או הדת שלהם, או כל דבר מסוג זה.

אני הולכת להיות כנה: זה היה ממש קשה עבורי סוף-סוף להביט במראה ולקבל את מי שהייתי.
אני יודעת ששמעתם שוב ושוב אנשים אומרים: "תהיו גאים במה שאתם! תהיו מי שאתם!", אבל אתם בוודאי חושבים: "למה שאהיה מי שאני, אם בסופו של דבר ילעגו לי?"
אני מכירה את התחושה הזאת, זה גרם לי להרגיש כל כך בודדה וכל כך פגיעה, כאילו הדברים לעולם לא ישתפרו.

אני בטוחה שרבים מכם יכולים להתחבר לתחושה הזו, אך הקשיבו לזה, ותנו לזה לחלחל פנימה: אתם לא לבד.
אם אתם עוברים מסכת של התעללות ולא יודעים איך להתמודד עם זה – אתם יכולים להתקשר למוקד עזרה טלפוני, אם אתם רוצים להישאר אנונימיים ורק צריכים שמישהו יקשיב לכם אתם יכולים, התקשרו למוקד עזרה.
אני ממליצה, שתהיה סביבכם מערכת תומכת, שתהיו עם חברים ובני משפחה שאתם יכולים לסמוך עליהם וללכת אליהם בכל פעם שאתם חווים בעיה, אנשים שאתם יודעים שאתם יכולים להיות איתם כנים לגמרי, ללא שיפוט מצדם.

רוצים לדעת מה הסוד הקטן שלי להתמודדות עם שליליות והתעללות?
אני מעלה את הרף שלי גבוה יותר ויותר ומציבה מטרות - ועושה כל מה שאני יכולה כדי להשיג אותן, ואם זה כולל לחוות הטרדות של בריונים לאורך הדרך, אז אתם יודעים מה, אני רק אלחם חזק יותר.

תהיו אקטיביים.
אל תתנו לאותם בריונים לראות שהם מנצחים, אל תתנו להם להרגיש כאילו שידם על העליונה.
כשאני אומרת את זה אני לא באמת מתכוונת ללכת ולהרביץ להם, או להראות שאתם חזקים מהם – זאת לא הכוונה.
אני מתכוונת שתהיו אקטיביים בכך שתקומו בבוקר ותאמרו לעצמם: היום הולך להיות יום טוב!
ותהיו מאושרים.

המשיכו לחיות את חייכם ולהציב לעצמכם מטרות, ולהעלות את הרף שלכם, כדי להפוך את החיים שלכם לטובים יותר.
תמיד יהיו בריונים, אך אתם יודעים מה?
בואו נגרום לשינוי, בואו ננקוט עמדה, הדברים ישתפרו!

בואו נשים סוף לבריונות, כאן ועכשיו.




 

ליזי מספרת על עצמה וסרטונים נוספים:




אהבה 


 

לאתר של ליזי:

לחצו כאן

 

לדף הרשומה

סיפור - המלאכים של אבי

הפעם הבאתי סיפור שתרגמתי מהרשת, שכתבה Kay Johnson McCrary.
בסיפור מתוארת היכולת של כולנו לראות מעבר לזמני, מעבר לצורה העכשווית שבה אנשים בוחרים להציג את עצמם, להבחין בטוב שנמצא באחרים ולהתייחס אליהם בהתאם.

אנשים רבים מגיעים לחרפת רעב ופונים בצרתם לקבץ נדבות בפינות רחוב.
כולנו היינו רוצים לראות את עצמנו כאנשים נדיבים, אך אלמלא היו אנשים נזקקים בעולם - מתי הייתה לנו הזדמנות לחוות את עצמנו כנדיבים?
אם נתינה ונדיבות הן ביטויים של אנושיות ואהבת חינם שכולנו רוצים לבטא - איך עלינו להתייחס לאלו המאפשרים לנו לבטא את אותן יכולות נפלאות?

תיהנו,

 
ינון


   

המלאכים של אבי

במבט לאחור, לא הקדשתי מספיק תשומת לב בזמנו לדוגמא האישית הטובה שאבי הקרין לי בילדותי.
הוא לא נתן לי "דוגמא אישית" במודע – הוא פשוט חי את חייו על פי הערכים שבהם הוא האמין.

זה היה בשנות החמישים, בעיירה חקלאית קטנה בלב מדינת ג`ורג`יה; הייתה אז בבעלות משפחתי חנות בגדים באמצעו של הרחוב הראשי של העיירה.
אבי ניהל את החנות במסירות במשך שישה ימים בשבוע, משעה שמונה בבוקר עד לשעה שש אחר הצהריים.
לפעמים היה מגיע אלינו לחנות מלאך.
לא זיהיתי בזמנו את אותם המבקרים כמלאכים, כמוני כך גם אמי, שכיבדה אמנם את החלטותיו של אבא, אך נהגה לכנות אותם מאוחר יותר "קבצנים" או "בטלנים".
היא הייתה מודאגת מכך, שהם מאפשרים בבואם את הגעתם של אחרים כמותם אל חנותנו הקטנה.

אבי היה ועודנו, איש חביב וטוב לב בצורה בלתי רגילה.
ה
וא היה נוהג לקנות לאותם מבקרים מלוכלכים ועזובים ארוחת צהרים.

אני מניחה שאבא הכיר את דעותיה של אמא ונקט אמצעי זהירות למקרה שאיזשהו "מלאך" באמת היה אלכוהוליסט.
הוא היה מקיים שיחה ידידותית ומעודדת עם האורח בעל הבגדים הבלויים, שמזלו הטוב לא האיר לו פנים.
אז ליווה אותו אבא במורד הרחוב אל בית קפה, שם קנה עבורו ארוחת צהריים מלאה ודשנה.
בהתאם לצורה שבה התקדמה השיחה, היה אבא מתיישב לפעמים ואוכל עם הבחור את ארוחת הצהרים שלו.
בפעמים אחרות היה אבא מביא את הבחור אלינו הביתה, כדי לעבוד בגינה, שיוכל  להרוויח מספיק כסף לנסיעה ברכבת.
אמא היתה מכינה עבורו ארוחה ביתית טעימה, אך הייתה מגישה לו אותה במטבח או בחצר האחורית. 

אבא נהג להסביר לנו הילדים את התאוריה שלו בנוגע למלאכים במילים האלו: "זה בדיוק כמו בתנ"ך. אלוהים שולח את מלאכיו בין בני האדם באופן נסתר ובלתי צפוי, על מנת לבחון אותנו. הדרך שבה אנו מתנהגים כלפי האחרונים שבילדיו היא הדרך שבה אנו מתייחסים אליו."

אני זוכרת את עצמי מגחכת ביני לבין עצמי על "תמימותו" של אבי ומעשיו הטובים.
צחקתי כי חשבתי שהוא לא הבין מי פה המלאך באמת.
עכשיו כשאני כבר אישה בוגרת, אני גאה לומר שאני מבינה עד כמה ברת מזל ומבורכת הייתי לגדול בצילו של איש כה חכם וטוב, ג`וזף ואן ג`ונסון, ששימש לי כאב וכמורה.

עוד יותר מזה, התמזל מזלי פעם נוספת בפוגשי היום מלאכים משלי.
יותר מפעם אחת זיהיתי את אלוהים עצמו מחזיר אלי מבט מעיניו של חסר בית הלוקה בנפשו.
אני מבינה כעת, שזכיתי ללמוד מאבי לקבל את האלוהי שנמצא בכל אחד מאיתנו.

  

"אם אינכם יכולים להאכיל מאה אנשים, אז האכילו רק אחד." (אמא תרזה)

"שקולה צדקה כנגד כל המצוות." (חז"ל, בבא בתרא ט')

"נהג כמנהגו של הבורא - אל תחפש את חסרונות זולתך ואת נקודות התורפה שלו. חפש את הטוב שבו. כך תוכל לחיות בשלום עם כל אחד."  (רבי נחמן מברסלב)

"אף שהעולם מלא בסבל, הוא גם מלא בהתגברות על הסבל. האופטימיות שלי לפיכך, אינה נשענת על היעדר הרוע, אלא על האמונה בעליונותו של הטוב ושל המאמץ שנעשה תמיד בלב שלם לשתף פעולה עם הטוב, אשר יגבור. אני מנסה להעצים את הכוח שאלוהים נטע בי, לראות את הטוב בכל דבר ובכל אחד." (הלן קלר)

"רק בגן העדן ניווכח כמה שאנו חייבים לעניים, שבאמצעותם - עזרו לנו לאהוב את אלוהים בצורה טובה יותר." (אמא תרזה)

לדף הרשומה

לך - הממעיט ביכולתך לתת

לפניכם הפעם קטע קצר ששלחו לי במייל; אינני יודע מי מחברו, אשמח אם למישהו יש קצה חוט שיידע אותי.
(זה המקום לציין, שמי מקוראי הבלוג הנאמנים הנתקל/ת בחומרים שלדעתו/ה מתאימים לרוח הבלוג מוזמן/ת בשמחה לשלוח אלי).

ערבות הדדית היא אחד מעקרונות היסוד של חברה בריאה.
אין אדם שאין לו מה לתת ואין אדם שאינו זקוק לשום דבר מאף אחד - כולנו תלויים זה בזה, וההכרה בתלות ההדדית היא שהופכת אותנו מאסופת פרטים זרים ומנוכרים לחברה אנושית ברת קיימא.
מפתיע לפעמים לגלות, שאם מעיזים ומצליחים להוריד לרגע את שריון הציניות, עצם הנתינה מעשיר מאוד את הנותן ופותח בפניו אפשרויות רבות שאלמלא יצא ופתח את לבו לאחרים לא היה מגיע אליהן.

במילותיו של אלברט איינשטיין:
"מהות המשבר של תקופתנו טמונה ביחסים שבין היחיד לבין החברה. היחיד הפך מודע יותר מתמיד לתלותו בחברה. אך הוא אינו חווה את תלות זו כמשהו חיובי, כחיבור אורגני, ככוח מגן, אלא כאיום לזכויותיו הטבעיות, או אפילו לקיומו הרווחי... כל בני האדם, לא חשוב מאיזה מעמד חברתי הם, סובלים מתהליך זה של התדרדרות. אסירים בבלי דעת של אנוכיותם שלהם, הם חשים חסרי ביטחון, בודדים ונטולי ההנאות הפשוטות של החיים. האדם יכול למצוא משמעות בחיים, קצרים ומסוכנים ככל שיהיו, רק באמצעות שיקדיש את עצמו לחברה." 

תהנו!
ינון


    

לך - הממעיט ביכולתך לתת

כשהרגש וההגיון מתנגשים,
כיודעים שזה חשוב - אבל לא רוצים,
כשתולים את הדבר בתירוצים משונים,
כשאומרים שאין זמן - כשיש הרבה זמנים,
כשאתה יודע שחשוב לתת מעצמך,
להתנדב ולתרום לחברה,
רק חבל לך שלא יוצא כרגע,
ואתה מאמין שיסתדרו גם בלעדיך,

דע לך -
שאין הדבר קשה כפי שנראה,
והאמת - שלא תמיד העיקר הכוונה,
מספיק שתעשה, גם בלי שתרצה,
בשתי ידיך, פשוט בצע מעשה.

מעשה קטן, זעיר, כמעט לא נראה,
אפילו רק כדי להגיד שזה אתה,
והאמן - זה מספיק וזה שווה,
גם אם אין רצון, משתלם המעשה,

נצל את הזכות, מלא את החובה,
ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

     

לדף הרשומה

נאום סוורן סוזוקי, ילדה אחת מול כל האו"ם

לפניכם היום נאום חוצב להבות ואמיץ מאוד, של מי שהיתה בשנת 1992 ילדה קנדית צעירה בשם סוורין סוזוקי, המוכרת כ"ילדה שהדהימה את העולם".
נאומה של סוורין באו"ם מלא תוכחה כלפי המבוגרים, המחנכים את ילדיהם לסובלנות כלפי האחר - אך בעצמם פועלים בגזענות ובגסות לאחרים, מבוגרים המטיפים לסדר וניקיון בחלל הביתי - אך מזהמים בחלל הציבורי, מבוגרים שהורסים יותר ממה שהם יודעים לתקן, שפיהם וליבם אינם שווים.
זמן רב עבר מאז נאמה אותה ילדה באו"ם, ונראה שמעט מאוד השתנה; על אף המאמצים הרבים לנסות ולשקם את הסביבה מזיהומים שונים ומשונים שהמטנו עליה, הדבר המרכזי שמוביל לזיהום נשאר על כנו: האדישות האנושית.

עם זאת מעלה הנאום תחושה חזקה של תקווה, של כוח צעיר שלא מוכן לוותר על עתידו ומוכן להלחם עבור איכפתיות כלפי הטבע והיצורים החיים בו, עבור עולם חדש וטוב יותר.

לפניכם הנאום מתורגם מאנגלית, בסופו תוכלו לראות את הנאום המקורי ועוד קטע וידאו של סוורין כיום, אקו-אקטיביסטית מפוקחת ומאוד איכפתית. (מומלץ להגדיל ולראות במסך מלא).

תהנו!

ינון



שלום, שמי סוורן סוזוקי המדברת בשםE.C.O  - ארגון הילדים הסביבתי. אנו קבוצה של בני שנים-עשר ושלושה-עשר המנסים לחולל שינוי: ונסה סוטי, מורגן גיסלר, מישל קיג ואני. גייסנו את הכסף בכוחות עצמנו, בכדי לחצות מרחק של 8000 ק"מ, כדי לומר לכם המבוגרים, שאתם חייבים לשנות את דרככם.

בבואי לכאן היום, אין לי אג'נדה נסתרת. אני נלחמת על עתידי. להפסיד את עתידי זה לא כמו להפסיד בבחירות או להפסיד כמה נקודות רווח בבורסה. אני נמצאת כאן כדי לדבר בשם כל דורות העתיד. אני נמצאת כאן כדי לדבר בשם הילדים הרעבים ברחבי העולם כולו שזעקתם אינה נשמעת. אני נמצאת כאן כדי לדבר בשם אין-ספור בעלי החיים המתים ברחבי כדור הארץ משום שלא נותר להם לאן ללכת.

אני מפחדת כיום לצאת החוצה אל השמש בגלל החורים בשכבת האוזון. אני מפחדת לנשום את האוויר כי אינני יודעת אילו כימיקלים מצויים בו. נהגתי ללכת לדוג בוונקובר, ביתי, יחד עם אבי, עד אשר רק לפני כמה שנים גילינו שהדגים מלאים בחומרים מסרטנים. ועכשיו אנו שומעים על בעלי חיים וצמחים הנכחדים בכל יום, נעלמים לנצח.

לאורך כל חיי חלמתי לראות את העדרים הגדולים של חיות הבר, ג’ונגלים ויערות גשם המלאים בציפורים ופרפרים, אולם כעת אני תוהה אם הם יהיו עוד קיימים, כך שילדי יוכלו לראות אותם.
האם אתם הייתם צריכים לדאוג לדברים הללו כשהייתם בגילי? כל זה קורה לנגד עינינו, ולמרות זאת אנו מתנהגים כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם ואת כל הפתרונות. אני רק ילדה ואין לי את כל הפתרונות, אבל אני רוצה שתכירו בכך שגם לכם אין!

אינכם יודעים איך לתקן את החורים בשכבת האוזון.
אינכם יודעים כיצד להשיב את דגי הסלמון במעלה נחל שיבש.
אינכם יודעים איך להשיב לחיים חיה שנכחדה.
ואינכם יכולים להשיב בחזרה יערות שפעם צמחו במקום שהוא כעת מדבר.

אם אינכם יודעים איך לתקן, בבקשה הפסיקו להרוס!

כאן, אתם אולי נציגים של ממשלותיכם, אנשי עסקים, מארגנים, עיתונאים או פוליטיקאים - אבל למעשה אתם אמהות ואבות, אחים ואחיות, דודים ודודות - וכולכם ילדים של מישהו. אני רק ילדה, אך אני יודעת שכולנו חלק ממשפחה, בת חמש מיליארד נפשות, למעשה, בת 30 מיליון מינים; גבולות וממשלות לעולם לא ישנו עובדה זו. אני רק ילדה, אולם אני יודעת שכולנו ביחד בעניין זה, ושעלינו לפעול כעולם אחד למען קידום מטרה אחת.

בעוד אני כועסת, אינני עיוורת והפחד שלי אינו מונע ממני לומר לעולם את מה שאני מרגישה.

בארצי, אנחנו מייצרים כל כך הרבה פסולת, אנו קונים וזורקים, קונים וזורקים, קונים וזורקים - ובכל זאת המדינות הצפוניות אינן חולקות עם המדינות הנזקקות. אפילו כשיש לנו די והותר, אנו מפחדים לחלוק, מפחדים לוותר על חלק מעושרנו. בקנדה, אנו חיים חיי רווחה, עם שפע של מזון, מים ומחסה. יש לנו שעונים, אופניים, מחשבים ומכשירי טלוויזיה, הרשימה יכולה להמשיך במשך יומיים...

לפני יומיים, כאן בברזיל, הזדעזענו כשבילינו זמן מה עם ילדים החיים ברחובות. וזה מה שאחד הילדים אמר לנו: “הלוואי שהייתי עשיר - ולו כך הייתי, הייתי נותן לכל ילדי הרחוב מזון, בגדים, תרופות, מחסה, אהבה וחום”.
אם ילד-רחוב שאין לו כלום מוכן לחלוק, מדוע אנחנו, שיש לנו הכול, ממשיכים להיות כה חמדנים? אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שהילדים האלה הם בני גילי, שמקום הולדתך הינו בעל משמעות עצומה, שאני הייתי יכולה להיות אחת מאותם הילדים החיים בפאבלות של ריו (שכונות עוני ברזילאיות, י.פ.); אני הייתי יכולה להיות ילד רעב בסומליה; קורבן של המלחמה במזרח התיכון או קבצן בהודו. אני רק ילדה ובכל זאת אני יודעת שאם כל הכסף שמתבזבז על מלחמות היה מוקדש למציאת פתרונות סביבתיים, חיסול העוני וחתימת הסכמים - איזה מקום נפלא כדור הארץ יכול היה להיות!

בבית הספר, אפילו בגן הילדים, אתם מלמדים אותנו כיצד יש להתנהג בעולם. אתם מלמדים אותנו: לא לריב עם אחרים, ליישב מחלוקות באמצעות הידברות, לכבד את האחר, לנקות את הבלאגן שיצרנו, לא לפגוע ביצורים אחרים, ולחלוק - לא להיות חמדנים. אז למה אתם הולכים ועושים את אותם הדברים שאמרתם לנו לא לעשות?

אל תשכחו לשם מה אתם משתתפים בכנסים הללו, למען מי אתם עושים זאת - אנחנו הילדים שלכם. אתם אלו המחליטים איך יראה העולם בו אנחנו נגדל. הורים צריכים להיות מסוגלים לנחם את ילדיהם בכך שיאמרו להם: "הכול הולך להיות בסדר", ו"זה לא סוף העולם"; "אנחנו עושים כמיטב יכולתנו", אבל איני חושבת שאתם יכולים עוד לומר לנו זאת. האם אנו בכלל נמצאים בסדר העדיפויות שלכם? אבי תמיד אומר: "את הינך מה שאת עושה, לא מה שאת אומרת".

ובכן, מה שאתם עושים גורם לי לבכות בלילה. אתם המבוגרים אומרים שאתם אוהבים אותנו, אך אני קוראת לכם, בבקשה עשו את פעולותיכם כך שישקפו את דבריכם.

תודה לכם.

 



לדף הרשומה

רק עוד עצירה קטנה - סיפור

לפניכם סיפור קצר שתרגמתי מהרשת, מאת מחבר אלמונימי (אם מישהו/י יודע/ת מי כתב אותו אשמח לדעת כדי לתת קרדיט).
הסיפור מעלה שאלות מאתגרות, המחייבות אותנו לעמוד מול עצמנו ולבחון - עד כמה מלא היום-יום שלנו בהזדמנויות לשים לב לאחרים, לראות איפה אנחנו יכולים להגיש עזרה, ולא להמתין בציפייה שמישהו אחר יעזור לנו.
לפעמים, דווקא תשומת הלב לאחרים ולבעיותיהם, עוזרת לגמד את הבעיות שלנו עצמנו ולשים אותן בפרופורציות...

"גודלם ושיעורם של מעשינו אינם מה שחשוב, אלא כמות האהבה שהוכנסה אליהם." (אמא תרזה)

תהנו!


ינון


רק עוד עצירה קטנה

זה היה בוקר רגיל למדי.
יצאתי מהבית ועליתי על המונית לקראת עוד יום של עבודה.
בדרך כלל אין לי כוח כבר לאנשים - עולים, יורדים, מקשקשים, מתלוננים ואז נעלמים.
אבל הבוקר היה לי מצב רוח אחר, לא יודע למה, אולי בגלל האופן בו השמש הגיחה מבין עננים.

הגעתי לכתובת שקיבלתי ממנהל התחנה וצפרתי בצופר.
אחרי המתנה ארוכה של מספר דקות, החלטתי לעלות לדירה ולראות מה קורה; הגעתי לדלת ונקשתי שתי נקישות.
"רק עוד רגע", עלה מהדירה קול שנשמע שברירי וזקן. 
שמעתי קול גרירת רגליים על הרצפה מעבר לדלת.
לאחר המתנה שנדמתה כנצח, הדלת נפתחה.

למולי עמדה אישה קטנה וחביבה, שנראתה לי בת 90.
היא לבשה שמלה מודפסת עם פרחים עדינים וכובע סגול עם נוצה, כמו משהו מסרט ישן.
לצידה הייתה מונחת מזוודה קטנה ומרופטת.
דירתה נראתה נטושה, כאילו אף אחד לא גר בה כבר שנים, כל הרהיטים כוסו בסדינים לבנים.
לא היו שעונים על הקירות, שום אביזרים על המדפים, שום תמונות על הקירות.
בפינה עמדה קופסת קרטון גדולה מלאה בתצלומים ישנים וכלי זכוכית.

"האם תואיל לשאת את המזוודה והקופסא שלי למונית?" היא שאלה.
לקחתי את המזוודה למונית, שהייתה קלה באופן מפתיע וחזרתי עבור הקופסא; אחר כך שבתי כדי לסייע לקשישה לרדת במדרגות.
היא לקחה את זרועי ושנינו הלכנו לאט לכיוון המונית; כל אותה העת היא הודתה לי על חביבותי.
"זה שום דבר", אמרתי לה, "אני רק מנסה לנהוג בנוסעיי כפי שהייתי רוצה שינהגו באמי."
"הו, אתה ילד טוב", היא ענתה בחיוך.

כשהגענו למונית היא נתנה לי כתובת ואז ביקשה: "האם תואיל בטובך לנסוע דרך העיר?"
"זו לא הדרך הקצרה ביותר" עניתי במהירות, מורגל בחסכנותם של נוסעי שמבקשים תמיד את הדרך הקצרה ביותר.
"הו, לא אכפת לי", היא ענתה, "אני בדרך להוספיס."
הבטתי בה במראה האחורית; עיניה ברקו.
"לא נותרה לי משפחה", היא המשיכה בקול רך, "הרופאים אומרים שלא נשאר לי זמן רב לחיות."
בשקט רכנתי קדימה וכיביתי את המונה, שספרותיו התקדמו במהירות.
"באיזו דרך תרצי שאקח אותך?", שאלתי.

בשעתיים הבאות, נסענו דרך סמטאות העיר.
היא הראתה לי את הבניין שבו היא עבדה פעם כמפעילת מעלית, ואחר כך עצרנו מול מסעדה סגורה, שם מלצרה לפני עשרות שנים.
נסענו דרך שכונה מוזנחת, שבה היא ובעלה התגוררו כשהיו נשואים טריים.
היא ביקשה שאעצור מול מחסן ריהוט שפעם היה אולם ריקודים, שבו רקדה כנערה צעירה.
"רק עוד עצירה קטנה", הייתה מבקשת כל פעם בקול חרישי.
מדי פעם ביקשה שאאט לפני בניין מסוים או פינה ואז ישבה, מתבוננת לתוך האפלולית, לא אומרת דבר.
כשהשמש החלה לחצות את קן האופק, אמרה לפתע, "אני עייפה, בוא נלך עכשיו."

נסענו בשתיקה לכתובת שנתנה לי.
זה היה בניין נמוך, מוארך כרכבת עם שביל גישה שעבר מתחת לקשתות אבן.
שני אחים לבושים ירוק יצאו מהבניין ברגע שעצרנו; הם היו יעילים ומדויקים, הביטו בכל תנועה שעשתה הקשישה.
כנראה ציפו לה.
פתחתי את תא המטען ולקחתי את המזוודה הקטנה לדלת, ואחר כך את הקופסא.
האישה כבר הושבה בכיסא גלגלים.

"כמה אני חייבת לך?", היא שאלה ברוכנה לעבר הארנק שלה.
"כלום", עניתי.
"אתה צריך להרוויח למחייתך, בחור צעיר", היא ענתה.
"יהיו נוסעים אחרים", השבתי.
לפתע, כמעט מבלי לחשוב, התכופפתי ונתתי לה חיבוק; היא נאחזה בי בחוזקה.
"נתת לאישה זקנה רגע קטן של שמחה", אמרה.
הבטתי שוב בעיניה הבורקות ופסעתי לעבר אור היום שהתעמעם.

לא אספתי נוסעים נוספים באותו יום.
נסעתי ללא מטרה, אבוד במחשבותיי, מביט בשבילים, בעצים שבשדרה, בילדים המשחקים.
בשארית היום, לא יכולתי לדבר כמעט, מחשבות ושאלות טרדו אותי.
מה היה קורה אם הייתי צופר רק פעם אחת כהרגלי וממתין שתרד בלי לגשת לדלת?
כלל לא הייתי רואה אותה בדירתה, והיא הייתה הופכת לסתם עוד נוסעת רגילה.
מה היה קורה אם האישה הזו הייתה מקבלת נהג כעוס וחסר סבלנות, או אחד שהיה ממהר לסיים את המשמרת?
כמה אנשים במצוקה עוברים כל יום במונית שלי ורק זקוקים לאוזן קשבת, תשומת לב וחיוך – ואני משיב להם בחוצפה, חוסר סבלנות ונרגנות?

חשבתי לעצמי - כמה אנחנו רגילים לחשוב שחיינו סובבים סביב רגעים גדולים, אבל רגעים גדולים תופסים אותנו לעתים קרובות כשהם עטופים במה שנדמה לנו כרגעים קטנים.
כמה כוח וחיזוק אנחנו יכולים לתת לאחרים סביבנו בעזרת דברים כל כך פשוטים, שלא עולים לנו דבר, כמו חיוך, הקשבה וסימפטיה, אפילו של דקה.

המשכתי בדרכי והבחנתי שבלי לשים לב שבתי אל ההוספיס.
עצרתי את רכבי וירדתי אל הכניסה; אחות חביבה הדריכה אותי איך להגיע לחדר הקטן בו התגוררה הקשישה.
הקשתי על הדלת, וכשפתחה בעיניים שואלות אמרתי לה: "שלום. תרשי לי לבקר אותך מדי פעם?"
עיניה הבורקות ענו ללא מילים.


           

לדף הרשומה

חיים ומוות - אמרות חכמה, ציטוטים ומשפטים

כולנו נולדים, כולנו מתים.
זוהי עובדה שחציה הראשון מובן מאליו, נעים ומשמח - ואילו את חציה השני אנו מעדיפים לרוב להדחיק ולא לחשוב עליו.

תרבויות מורשתיות רבות לאורך ההסטוריה ראו בחיים ובמוות שני צדדים של אותו המטבע, חלק ממעגל אחד של קיום.
כפי שלאחר שנת הלילה אנו מתעוררים לבוקר חדש, כפי שלאחר חשכת החורף מגיעה פריחת האביב, כפי שלאחר הנשיפה מגיעה נשימה חדשה - כך גם נולדים החיים מתוך המוות.

הבאתי היום כאן ציטוטים ואמרות ממקורות שונים המאירים בזוויות מעניינות את הנושא המאתגר כל כך עבור כולנו.

בברכת מוות ולידה מחדש,
ינון

"הנשמה כמהה בכלוב הצר של הגוף. הבריות חשים את המוות ודנים בו מנקודת הראות של הקץ, ואילו הוא אינו אלא המשכם של החיים, חיים אחרים. אם אינך מאמין בהשארות הנפש, הלא תיאלץ להודות, כי גופך חיה יחיה כעשב הירוק, כענן. הלא אתה מים ואפר." (יאנוש קורצ'אק)

"עליכם לשאול את עצמכם כיצד אתם רוצים לחיות את חייכם. אנו חיים ואנו מתים, זוהי האמת שאנו יכולים להתייצב למולה רק לבדנו. איש אינו יכול לעזור לנו, אפילו לא הבודהא. אם כך שקלו בתשומת לב, מה מונע ממכם לחיות בדרך בה אתם רוצים לחיות את חייכם?" (הדלאי לאמה ה-14)

"המוות - אינו ולא כלום, משל לאדם העובר מדירה לדירה. אלא שהפיקח בוחר לו דירה יותר נאה מן הראשונה." (רבי מנחם מנדל מקוצק)

(על האיסיים): "מושרשת אצלם הדעה שרק הגוף כלה... אבל הנפשות חיות לעולם וקיימות לעד... מיד כשהן משתחררות מכבלי הבשר, הן שמחות ועולות מעלה מעלה כאילו נעשו בנות חורין משעבוד ארוך." (יוסף בן מתתיהו, מתוך "מלחמות היהודים")

"הקלטים היו לוחמים חסרי פחד, משום שביקשו לבטא בכך את אחד מעקרונותיהם המובילים, שהנשמות אינן נכחדות, אלא עוברות לאחר המוות מגוף אחד למשנהו." (יוליוס קיסר)

"הנשמה אינה נולדת, גם לא מתה לעולם. היא לא התהוותה, אינה מתהווה, ולא תתהווה. היא חסרת ראשית, נצחית, קיימת לעד וקדמונית, ואינה נשמדת עם כליון הגוף." (הבהגאוואד גיטה)

"נשמת האדם היא בת-אלמוות, ויש אשר תבוא לכלל קץ (ולכך יקראו מיתה), ויש אשר תשוב ותיוולד, אך לעולם איננה כלה; והנה משום כך חייב אדם לילך כל ימי חייו בדרך חסודה ככל האפשר... וכיוון שהנשמה בת-אלמוות ונולדה פעמים רבות וראתה את אשר כאן ואת אשר בשאול ואת כל הדברים, הרי אין שום דבר שלא למדה לדעתו." (סוקרטס, מתוך 'מנון' לאפלטון)

"רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין." (מסכת אבות, ד' 16)

"אין מוות. כיצד אפשרי מוות אם הכול הוא חלק מהאלוהות? הנשמה לעולם לא מתה והגוף לעולם לא חי באמת." (יצחק בשביס זינגר)

"ראשיתי לא היתה כשנולדתי ולא כאשר הרו אותי. גדלתי והתפתחתי לאורך רבבות שנים. לכל העצמיים הקודמים שלי יש קול, הדיהם לוחשים בתוכי. הו, פעמים אין-ספור עוד אוולד." (ג'ק לונדון, The Star Rover)

"בתמימתנו אנו יראים את המוות, מבלי דעת כי החיים הם תהלוכת רגעים מתים ונולדים. שנה היא רק ניסיון של הבנת הנצח לשימוש יום-יומי. אורך הרגע כאורך חיוך או אנחה." (יאנוש קורצ'אק)

"אין לךְ יום הולדת, כי תמיד היית; מעולם לא נולדת, ולעולם לא תמותי. אינךְ הילדה של מי שאת מכנה בשם אבא ואמא, אלה חברתם להרפתקה במסע בהיר להבנת הדברים כפי שהם." (ריצ'ארד באך, מתוך 'אין מקום שהוא רחוק מדי') 

"אין מיתה אלא מעבר מקרן-זוית אחת לקרן זוית שניה." (הבעל שם טוב)

"הוא ראה את כל הצורות והפנים האלה קשורים זה בזה באלף יחסים, נולדים מחדש. כל אחד מהם היה בן תמותה, דוגמא עזת רגש וכאובה של כל החולף. ובכל זאת, אף לא אחד מהם מת, הם אך השתנו, תמיד נולדו מחדש, קיבלו מראה חדש ללא קץ: רק הזמן ניצב בין מראה אחד למשנהו. (הרמן הסה, מתוך "סידהארתה")

"כפי שאנו חיים את חיינו הנוכחיים בין אלפי חלומות, כך גם חיינו אלה הם אך אחד מני אלפים רבים של פרקי-חיים כאלה, אליהם באנו מהחיים האחרים, האמיתיים יותר ואז שבים לאחר המוות. חיינו אינם אלא אחד מאותם החלומות של החיים האמיתיים יותר, וכך זה נמשך ללא קץ, עד האחרונים ממש, האמיתיים ביותר - חייו של אלוהים." (לב טולסטוי)

"מַתִּי כמינרל והפכתי לצמח, מַתִּי כצמח והתעוררתי חיה, מַתִּי כחיה והייתי לאדם. מדוע שאפחד? מתי נחסרתי על ידי המוות?" (ג'לאל א-דין רומי)

"להוולד פעמיים אינו דבר מפתיע יותר מאשר להוולד פעם אחת; כל דבר בטבע מצוי בהתחדשות." (וולטר)

"איני יכול לחשוב על עוינות נצחית בין אדם לאדם, ובהאמיני כפי שאני מאמין, בתאוריה של הלידה מחדש, אני חי בתקווה שאם לא בלידה זו, אזי באיזושהי לידה אחרת, אהיה מסוגל להקיף את כל האנושות בחיבוק חברי." (מהאטמה גנדי)

"ממש כשם שאדם עוטה מלבושים חדשים ומוותר על הישנים, מקבלת הנשמה גוף חומרי חדש ונוטשת את גופה הישן ונטול הערך." (הבהגאוואד גיטה)

"דווקא משום שהמוות מחכה לנו בסוף הדרך, עלינו לחיות את החיים במלואם. דווקא משום שמאורע נראה לנו חסר משמעות, עלינו לתת לו משמעות. דווקא משום שהעתיד נסתר מאיתנו, עלינו לברוא אותו."  (אלי ויזל)

 

לדף הרשומה

1

לכבוד יום השנה לאירועי 9/11 ונפילת מגדלי התאומים, מצורף כאן מסר מאת הדלאי לאמה ה- 14, מנהיגו הרוחני והפוליטי של העם הטיבטי.
זהו מסר של בחינה עצמית, סובלנות, חמלה - עדיין אקטואלי, עדיין חיוני ורלוונטי.

"הֶיֵה אתה השינוי שהינך רוצה לראות בעולם". (מהאטמה גנדי)

ינון



"אירועי היום (ה-11 בספטמבר, 2001) גורמים לכל אדם חושב לעצור את חיי היום-יום שלו, את העובר בתוכו - ולהרהר עמוקות בשאלות הקיומיות הגדולות.
אנו מחפשים שוב לא רק אחר משמעות החיים, אלא אחר תכלית ההתנסות האינדיבידואלית והקולקטיבית שלנו כפי שיצרנו אותה - ואנו מחפשים ברצינות אחר דרכים שבאמצעותן נוכל אולי לשוב וליצור את עצמנו כמין האנושי, כדי שלעולם לא נשוב ונתייחס בדרך זו אלה לאלה.

הגיעה השעה עבורנו להפגין את המחשבה המדהימה ביותר שלנו לגבי 'מי אנחנו באמת' ברמה הגבוהה ביותר
.
יש שתי תגובות אפשריות למה שאירע היום: הראשונה היא לבוא מאהבה, השניה לבוא מפחד
.
אם נבוא מפחד אנו עשויים להיאחז פניקה ולעשות דברים - כפרטים וכעמים - העלולים רק לגרום נזק נוסף.
אם נבוא מאהבה נמצא מקלט ועוצמה, גם בשעה שאנו מספקים אותם לאחרים.

זהו רגע העוצמה שלכם. זהו רגע ההוראה.
מה שתלמדו בעת הזאת, באמצעות כל מילה ופעולה שלכם ברגע הזה, ישאר כשיעורים בליבם ובמוחותיהם של אלה שבחייהם אתם נוגעים, הן כעת והן בשנים שיבואו
.
היום אנו קובעים את נתיב המחר. בשעה הזאת, ברגע הזה.

הבה נבקש לא למצוא אשמים, אלא למצוא גורם.

אם לא ננצל זמן זה כדי לבחון את הגורם להתנסות שלנו, לעולם לא נרחיק את עצמנו מההתנסויות שהוא יוצר.
במקום זאת, נחייה לעד בפחד מפני תגמול מיד אלה השייכים למשפחה האנושית, החשים שנעשה להם עוול, ובדומה, נבקש להחזיר להם כגמולם
.
לנו (כהוגים בודהיסטים) הסיבות הן ברורות: לא למדנו את השיעורים האנושיים הבסיסיים ביותר, לא זכרנו את האמיתות האנושיות הבסיסיות ביותר, לא הבנו את החכמה הרוחנית הבסיסית ביותר.
בקצרה, לא הקשבנו לאלוהים, ומכיוון שלא הקשבנו, צפינו בעצמינו מבצעים מעשים נוראים.

המסר שאנו שומעים מכל מקורות האמת הוא ברור: כולנו אחד.
זהו מסר שממנו המין האנושי התעלם לחלוטין.
שכיחת אמת זאת היא הגורם היחיד לשנאה ולמלחמה, והדרך לזכור היא פשוטה: אהבה, ברגע זה ובכל רגע.

אם יכולנו לאהוב אפילו את אלה התוקפים אותנו, ולבקש להבין מדוע עשו זאת, מה היתה אז התגובה שלנו?
אולם, אם נשיב לשליליות באמצעות שליליות, כעס וזעם, אם נשיב על התקפה באמצעות התקפה, מה תהיה אז התוצאה
?
אלה הן השאלות המוצבות בפני המין האנושי היום. אלה הן שאלות עליהן לא הצלחנו לענות זה אלפי שנים.
כישלון לענות עליהן עכשיו יכול לחסל את הצורך לענות עליהן כלל."



"אם אנו רוצים שאת יופיו של העולם שיצרנו יחד יחוו ילדינו וילדי ילדינו, אזי עלינו להפוך לפעילים רוחניים ברגע זה ממש, ולגרום לכך לקרות.
אנו חייבים לבחור להיות גורם משפיע בעניין זה
.
לכן, דברו עם האלוהים היום. בקשו מאלוהים עזרה, נחמה ועצה, בקשו תובנה וכוח ושלווה פנימית וחכמה עמוקה.
בקשו מאלוהים ביום הזה להראות לנו כיצד להיראות בעולם, בדרך שתגרום לעולם עצמו להשתנות.
הצטרפו אל כל אותם אנשים ברחבי העולם המתפללים ברגע זה ממש, והוסיפו את האור שלכם לאור שיגרש כל פחד.

זהו האתגר הניצב לפני כל אדם חושב היום.
היום הנשמה האנושית שואלת את השאלה: מה אני יכולה לעשות כדי לשמר את יופיו ופלאו של העולם שלנו ולסלק את הכעס והשנאה - ואת השוני, שהוא באין מנוס הגורם - באותו חלק בעולם שבו אני נוגעת
?
אנא חפשו אחר התשובה הזאת היום, עם כל הנפלאוּת שהיא אתם.
מה אתם יכולים לעשות היום... ברגע זה ממש
?
תורה מרכזית במרבית המסורות הרוחניות היא: את שאתה מבקש לחוות, הענק לאחר
.

הביטו במטרה לראות, עכשיו, מה אתם מבקשים לחוות – בחייכם שלכם, ובחיי העולם.
אז ראו האם יש אדם אחר שאתם יכולים להוות לו מקור לדבר זה
.
אם ברצונכם לחוות שלום, העניקו שלום לאחר.
אם ברצונכם לדעת שאתם בטוחים, גרמו לאחרים לדעת שהם בטוחים
.
אם ברצונכם להבין טוב יותר דברים שהם לכאורה בלתי ניתנים להבנה, עזרו לאחר להבין טוב יותר
.
אם ברצונכם לרפא את העצבות או הכעס שלכם, בקשו לרפא עצבות או כעס באחר.

אנשים אחרים אלה מחכים לכם עכשיו.
הם מבקשים למצוא אצלכם הדרכה, עזרה, עידוד, עוצמה והבנה בעת הזאת.
יותר מכל, הם מבקשים למצוא אצלכם אהבה.

הדת שלי פשוטה מאוד. הדת שלי היא טוב-לב."





לעוד ציטוטים, סרטונים ואמרות חכמה של הדלאי לאמה: לחצו כאן




לדף הרשומה

נהר החופש

לפניכם משל שמתגלגל ברשת, המתאר את גורלה של חברה אנושית מכל מקום וכל זמן, שנוסדה על ערכי צדק ואחווה, שלום ורעות - אך עם התקדמות הזמן ועליית החומרנות - האנוכיות הרימה את ראשה המכוער והחברה הפכה מנוונת ומפולגת.

המצב העגום בו אנו שרויים כיום (צריך רק לפתוח עיתון, לא משנה באיזה יום ונבחין לבד בזוועות) לא ייחודי לנו כעם או כחברה, זה המצב הנוכחי במרבית החברות ה"מערביות".
האם באמת אין לנו מה לעשות בנידון?

"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, האמן שאפשר גם לתקן. אם אתה מאמין שאפשר לפגוע, האמן שאפשר גם לרפא." (רבי נחמן מברסלב)

בסוף הרשומה ניתן לצפות בסרטון אנימציה חמוד שממחיש את המשל, המסופר בקולו של אורסון וולס.


נהר החופש

היו היתה ארץ, בה החופש זרם כמו נהר צלול ומרענן.
שמועות בדבר הנהר המופלא הגיעו למקומות בהם זרימת החופש היתה חלשה ואיטית.
אנשים רבים ששמעו על הנהר השתוקקו לבוא ולחיות בארץ זו, לרענן את עצמם במי החופש.
הם ידעו שכוחו של החופש גדול, שהוא יחדש את תקוותם וימלא את כוחם.
אז הם באו וטעמו ממימי החופש, התרעננו ואמרו: "הנה גדולתה של ארץ זו, כל עוד ימשיך הנהר לזרום ולהיות צלול וחזק - אנשינו יתמלאו בחיים ובתקווה. ארצנו תקדם חיי איתנות ושפע, אך אם המים יחדלו מלזרום, או יאבדו מצלילותם, ארצנו תגווע ותמות."

הארץ החדשה שיגשגה, האנשים עבדו את האדמה ובנו ערים גדולות.
המצאות מרשימות ורעיונות חדשים הפכו את החיים לעשירים ומהנים בארץ החופש.
האנשים הפכו שבעי רצון: "כמה טוב לחיות בארץ מועדפת זו!"
הם הפכו גאים: "כמה נהדר ידינו עיבדו את האדמה ובנו!"
גאוותם צמחה וצמחה, הם לא ידעו שיותר מדי גאווה עלולה לעוור אותם.
הם לא ידעו שיותר מדי גאווה עשויה להפוך אותם לשחצנים וטיפשים.

וכך קרה שבגלל שהם חמדו את הנהר כל כך, הם חסמו אותו מפני אנשים שנראו להם לא מוכרים או שדיברו בצורה שונה, מתוך האמונה השגויה שזרים אינם ראויים למימיו.
הם לא זכרו שלפני זמן לא רב הם עצמם היו זרים...
כשרעיונות חדשים הוצעו - האנשים לעגו להם, כיוון שכעת הם פחדו לשנות את דרכיהם הישנות.
כשאחדים מהם קמו ובאופן אנוכי לקחו יותר מהמגיע להם, האנשים לא עצרו אותם ובמקום זאת עשו אותו דבר.
במקום לעזור לחולים ולחלשים עם תיעבו אותם וייסרו אותם על "בטלנותם".
כשאדם חכם נעמד ואמר: "ראו! המים... הם נעכרים!", הם לא יכלו לראות, משום שגאוותם עיוורה אותם.
כשהוא ניסה שוב לגרום להם לראות, הם השתיקו אותו, משום שחזונו העלה את חמתם.

והרי איך יכלו לנהוג אחרת?
הם אהבו את הזרם כפי שזכרו אותו - נקי וצלול, הם לא יכלו לסבול את מראהו המרקיב.
כשהילדים, אשר לא התעוורו על-ידי אירועי העבר, גם ראו את זה, הם זעקו אך אבותיהם קראו להם כפויי טובה והענישו אותם.
אפילו כשהנהר נחלש והפך בוצי - המנהיגים טענו שהוא חזק וצלול ושיש לנתבו לארצות ראויות - והאנשים האמינו להם ונתנו לנוזל היקר שלהם להשפך על אדמות זרות.

האנשים, בהרגישם שהתקווה גוססת והאנרגיה מצטמצמת, הסתכלו לבסוף על הנהר.
הם ראו שהוא מטונף ומעופש, רוח הייאוש נשבה בארץ.
האנשים נעשו מבולבלים, הם לא ידעו מה לעשות.
באפלה של אותם זמנים הם שמעו קולות רבים שחלקם אמרו: "הנהר הוא סכנה, הוא רק פוגע ביעילות!"; "יותר מדי חופש יוצר אי-סדר!"; "האנשים לא מוכנים לנהר החופש, אולי מאוחר יותר יהיו מוכנים..."; "אנו נחסום את הנהר וניתן לו לזרום שוב... כשזה יהיה בטוח יותר."

אך קול אחר אמר: "הבה נפעל כדי לגרום למי החופש לזרום שוב רעננים וחזקים! בעוד שהם הפכו עכורים בגלל טיפשותנו, ניתן להפכם צלולים באמצעות חכמתנו. בעוד שהם הפכו מעופשים בעקבות הזנחתנו, נוכל לשמור אותם נקיים על-ידי עירנותנו.

והאנשים שהקשיבו הבינו וחשבו: "חייו או מותו של נהר החופש  - מצוי בידינו."







לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ינון פיאמנטה אלא אם צויין אחרת