00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שפה שרק הלב מבין - סיפור

מקובל לחשוב שהחברה האנושית מחולקת לאנשים "רגילים" ולאנשים "בעלי מוגבלויות", אך כשמביטים סביבנו רואים שההגדרה 'אדם נורמלי' פשוט לא קיימת; אחד נמוך והשני שמן, אחת צולעת והשנייה עם גמגום קל, אחד דיסלקט ואחר עיוור צבעים - לכל אחד יש את ה"תיק" שלו.
הדרישה האתית לכבד כל אדם, ללא קשר למגבלות שעמן הוא חי, אינה בקשה מתיפייפת שנועדה רק לשרת את נורמת הפוליטיקלי קורקט ה"מקודשת", הכבוד והסבלנות הם אבני יסוד לחיים תקינים של חברה בריאה.
איך נדרוש מאחרים לכבד את המגבלות שלנו אם אנחנו לא רגישים למגבלות של הזולת?


את הסיפור לפניכם מצאתי ברשת, זה סיפור על התמודדות עם קשיים, סובלנות כלפי השונה, וחמלה. (איני יודע מי מחברת הסיפור, אם מישהו/י יודע/ת אשמח לדעת ולתת קרדיט).
בסרט הנפלא "שוקולד", אומר הכומר לקראת הסיום:

"איננו יכולים לאמוד את טוב לבנו לפי מה שאיננו עושים, לפי מה שאנחנו מונעים מעצמנו, לפי הפיתויים העומדים בפנינו או לפי האנשים שאנו שוללים. עלינו למדוד את טוב לבנו לפי הדברים שאנחנו מאמצים לעצמינו, הדברים שאנחנו יוצרים והאנשים שאנחנו כוללים בתוכנו."

קריאה נעימה,
ינון

שפה שרק הלב מבין

זו הפעם הראשונה שאני כותבת את הסיפור שלי, והמסר שלו כל כך חזק, אני מקווה שישנה דבר מה אצל הקוראים. בהיותי בת שבע, התחלתי לגמגם - אני חושבת שהייתה זו תערובת של סיבות: מצב לחוץ בבית, בעיות חברתיות בכיתה, וטראומה קטנה שעברתי. התוצאה: גמגום שהלך והחריף מיום ליום. הוריי, שלא כל כך ידעו איך להתמודד עם זה, ניסו לשכנע אותי להפסיק לגמגם. בתחילה תהו: "מה, כל כך קשה לך לדבר בלי לנשום באמצע?" ואחר כך התחילו לצעוק עליי. הם לא עשו זאת מרוע, אלא מפחד ומלחץ, שרק החריפו יותר ויותר את הגמגום שלי. הם שלחו אותי לרופאים מומחים, שלא ממש הצליחו לעזור לי, ורק הציעו להורים: "תעזבו אותה במנוחה, אחרת הגמגום יחריף", אך הנזק כבר נעשה - ברגע שאני מתחילה לדבר - אני מתבלבלת, והתוצאה היא מחסום חמור בדיבור.

במהלך השנים, לימדתי את עצמי להימנע מחזרה על אותיות, כמו: "ל...ל...ל...מה", או "ת...ת...תביא ל...ל...י את הט...ט...לפון." אני פשוט שותקת עד שמתארגנת לי המילה, ואז אני יורה אותה בשלמות. התוצאה היא, שאמנם איני נשמעת מצחיקה, אבל איני נשמעת בכלל. כלומר, מישהו שואל אותי לשמי, ואני שותקת. הוא חושב שלא שמעתי את שאלתו, שואל שנית, ואני שותקת. ופתאום, רגע לפני שהוא נעלב, אני אומרת: "רבקה", והוא לא כל כך מבין מה קורה כאן. כעיקרון, סיגלתי לי סגנון דיבור המבוסס על המילה הראשונה, אני מארגנת לי משפט שלם, ואז יורה אותו. אם אני נתקעת, אני עוצרת שוב ומארגנת בתוך הראש את המילה הבאה. אני מציעה לכל המגמגמים את השיטה הזו, שאמנם אינה פותרת את הבעיה ומצריכה המון סבלנות מצד השומעים, שצריכים להמתין לתשובה, אך לפחות מונעת את המבוכה שבחזרה על אותיות, כפי שבדרך כלל מחקים את המגמגמים.

כשהגעתי לתיכון, כבר חילקתי את האנשים לסבלניים, ולחסרי סבלנות. הבנתי ששיחה אתי זו משימה, ותמיד קטלגתי אנשים לפי מידת המוכנות שלהם לעמוד במשימה. לצערי, רוב בני האדם לא עמדו בה, אפילו מורות. היו מורות שניסו לפחות בשביל הנימוס, לשמוע אותי עד הסוף, אך הידיים שלהן היו מאותתות לי: "נו, נו, תסיימי כבר את המשפט." גם אלה שהיו יותר עדינות, לא ידעו שהפנים הדרוכות שלהן, כמו צועקות: "נו... נו, אני מקשיבה, תדברי כבר." חבל שאני לא יכולה לתאר בכתב את הפנים של האנשים, כשהם מדברים עם מגמגם. הם מרכינים את הראש קדימה, מנענעים אותו. "כן... כן... כן..." בשלב מסוים מכווצים את השפתיים, ואף משמיעים את מילת המפתח "אוף", ובמילים אחרות: "מתי המעצבנת הזאת תגמור את המשפט שלה, ולמה בכלל עשיתי את הטעות הזו שעברתי לידה?"

היו בני אדם נדירים, ואותם אני מקטלגת באדיקות, שהיו בסדר גמור. הקשיבו לי בסבלנות, בסימפטיה, לא הביטו בי בדריכות, לאותת שאין להם זמן ושאגמור. לא סימנו עם הידיים: "קדימה, קדימה, תמהרי", פשוט ישבו נינוחים לחלוטין, ולפחות העמידו פנים שהשיחה היא טבעית. הם התייחסו למום שלי בהבנה, וחשתי נינוחות לשוחח איתם. במקרים האלו, הייתי מגמגמת פחות, מסיבות מובנות.

סיימתי את לימודיי ופניתי לשוק העבודה. הלכתי לכיוון של פקידות, לשבת ליד מחשב חשבתי, להקליד, לכתוב מכתבים - זה דבר שכל אחד יכול לעשות. אך אז גיליתי שאנשים פשוט נרתעים מלקבל אותי לעבודה. הייתי מתיישבת לראיון עבודה, הבוס או הבוסית היו שואלים לשמי ומייד שואלים שוב, בסברם שלא שמעתי. וברגע שהם קלטו את הבעיה שלי, כבר הבחנתי בהפתעה המסתמנת על פניהם. לאחר מכן, על מצחם היו רשומות המילים: "מה אני עושה עכשיו עם המגמגמת הזו, ולאיזו אי נעימות הכנסתי את עצמי?!" ואחר כך: "טוב, אשאל אותה כמה שאלות בשביל הנימוס, וכך אצא מזה..." היו כאלו, שאף לא ניסו להיות מנומסים, הם פשוט שאלו שלוש שאלות, ואמרו: "תודה, נבדוק ונענה לך תשובה." נו, טוב, אנשים עסוקים, הם לא יקדישו עוד חמש דקות כדי לטשטש את העובדה שלא קיבלו אותי, רק מפני שאני מגמגמת. שמעו שני משפטים, החליטו שהעבודה אינה מתאימה למגמגמת, אז למה לבזבז זמן? אחרי עשרות רבות של ראיונות, ניצבתי שוב בפני שוקת שבורה. אין עבודה ואין כמעט סיכוי לעבודה. מה אני עושה?

הלכתי ללמוד הנהלת חשבונות. שנה שלמה השקעתי את הכסף שחסכתי, ללמוד כמו שצריך את המקצוע ושוב חזרתי לראיונות ולדחיות. אם חשבתי שאקח תפקיד שאינו מצריך לענות על טלפונים ללקוחות, וכעת יקבלו אותי - התברר לי שאנשים פשוט לא רוצים להתמודד. בוסים רוצים לירות שאלה ולקבל תשובה, למה להם להקדיש עוד שלוש שניות לתשובה שלי? הגעתי בכל יום לשניים או שלושה ראיונות, וחזרתי שבורה ורצוצה. היו אלה ימים קשים מאד, איש מסביבי לא ראה את הכאב שמכרסם בתוכי, את הצער הגדול. חברותיי כבר היו נשואות ברובן והיו עסוקות בעבודה עד מעל לראשן. הן התרחקו ממני, ולי לא הייתה עבודה להשקיע בה את ראשי. חשבתי לעצמי, שהבוסים האלה מפסידים את כל הרצון העז שיש לי להוכיח את עצמי. הרהרתי בעובדה שאני עובדת מוכשרת, צייתנית, לא מדברת יותר מדי, שזה גם יתרון, לדעתי - והם משליכים אותי כחפץ חסר ערך. הייתי מתפללת לאלוהים, מורידה דמעות וגם מבקשת בקשות: "אלי, למה עזבתני?"


יום אחד, הצעתי את עצמי למפעל גדול, ונקבע לי ראיון. הגעתי למקום, ואחת המזכירות אמרה לי ששלושה אנשים יראיינו אותי, ביניהם בעל המפעל בכבודו ובעצמו. פחד גדול נפל עליי - מדובר במפעל מפורסם, בעל מחזור עסקי גדול מאוד. היה זה מוזר בעיני, שבעל המפעל, איש עשיר ועסוק, מתפנה לראיין מועמדים לניהול חשבונות. נכנסתי לחדר, היו שם שלושה גברים, ובראשם בעל המפעל. רעדתי כולי והתיישבתי. הם שאלו לשמי. שקט... הימני כחכח בגרונו. "את השם, גברת." שתקתי. "סליחה?!"

"רבקה," הצלחתי להגות את השם. "היכן למדת?" שתיקה. "למדת בתיכון או בקורס פרטי?" שתיקה. הם הביטו בי ברחמים, ורק אז עניתי: "בפרטי." שתקתי עוד קצת, ואז אמרתי: "סיימתי תיכון ו..." שתקתי שוב. "ו... אחר כך... למדתי בקורס פרטי... הנהלת... חשבונות." שלושתם גחנו כדי לסייע לי לסיים את המשפט. כבר ראיתי את הזעה על מצחם, את המבוכה, ואת המשפט שרשום שם על המצח: "בואו נסיים את הסיוט, וגם נפטר את מי שהביא את הדבר הזה אלינו." זה היה מעניין, לראות את שלושת האנשים חושבים אותו דבר מבלי להחליף אף מילה. אני חייבת לציין, שהם היו לפחות בני אדם, הראיון היה ארוך מהמקובל. לפחות כלפי חוץ, הם הציגו ראיון הוגן, על אף שהפנים שלהם אמרו את התוצאה שלו.

הם סיימו לשאול את השאלות, והימני אומר: "אנו מודים לך מאד, ותקבלי תשובה בדואר." "אני מודה לך מאד," אמר השמאלי ואילו הבוס, במרכז, שעד אותו הרגע לא הוציא הגה, אומר: "מחר בשעה שמונה, את מגיעה לעבוד כאן." שלושה אנשים היו המומים: שני המנהלים שלצדו, ואני יותר מכולם. אינסטינקטיבית, הם הביטו בו בתימהון רב. הפנים שלהם אמרו: "אתה השתגעת? מה הסיפור שלך בדיוק?" והוא החזיר להם מבט, וכאילו ענה על מה שלא שאלו אותו. "זו ההחלטה שלי," אמר בקצרה. "מחר בשעה שמונה בבוקר את כאן. תסדרי את העניינים עם המזכירה הראשית." נעמדתי. היו לי דמעות בעיניים. לא האמנתי שזה קורה לי. רציתי לומר לו תודה, אבל לא הצלחתי להוציא הגה. הם שמו לב שאני מנסה להוציא איזו מילה, לכן השתתקו והתבוננו בי ארוכות, ואני, במקום שיצאו לי מילים, יצאו לי דמעות מהעיניים. הם התרככו, והשמאלי אמר: "זה בסדר, לא נורא, את לא צריכה להתרגש." ראיתי שהבוס הראשי התרגש מאד, ובעיניים שלו עמדו דמעות.

יצאתי החוצה בוכייה, והמזכירה הראשית אמרה: "זה לא נורא, תדעי לך שהרבה ניסו ולא הצליחו." ובדיוק אז היא שומעת מהרמקול הפנימי: "תסדרי את העניינים עם הבחורה. היא מתחילה לעבוד פה מחר." היא הביטה בי בתימהון ואמרה: "ככה? איזו הפתעה נעימה. מעולם לא קיבלו מישהי כל כך במהירות." היא הייתה נחמדה וסבלנית, רשמה את הפרטים, סיכמה אתי על המשכורת ועל תנאי עבודה, ולמחרת כבר התחלתי לעבוד שם. עבדתי בחריצות וביעילות. לא הייתי צריכה לענות לטלפונים, אך מדי פעם הייתי חייבת לדבר עם ספקים וסניפים שלא העבירו חומר. כמו כן, הייתי צריכה לשבת עם רואה החשבון כדי להעביר לו חומרים. הם היו סבלניים אליי מאד, ואיכשהו הבנתי, שמישהו מלמעלה הורה להם לנהוג כך, אם כי אני חייבת לציין, הם לא עשו זאת רק מן השפה ולחוץ, אלא מכל הלב.

העבודה שינתה את חיי מקצה לקצה - הייתה לי סיבה לקום בבוקר ודברים לחשוב עליהם לפני שאני הולכת לישון. גם הכרתי חברות בעבודה, היו שם המון עובדות, והיה לי סוג של הגנה שלא דיברו עליו, כי פעמים רבות התעניין הבוס, באמצעות המזכירה, אם אני מרוצה, וזה גרם לכולם להבין שיש לי גב חזק. את בעל המפעל כמעט לא ראיתי, אך חשתי כלפיו הכרת תודה גדולה. ידעתי שהוא איש טוב, שנתן לי את הזדמנות חיי והציל אותי מחיים של בדידות ומכאוב. בכל חג הייתי שולחת לביתו עוגה ומתנה, ואשתו הייתה מתקשרת ואומרת שלא צריך, ואני הייתי מנצלת את ההזדמנות ושופכת עליה ועל בעלה את כל הברכות שבעולם. מובן שזה היה לוקח פי כמה זמן מהדרוש, אך כשמדובר בברכות, אנשים מוכנים לשמוע בסבלנות. בעצם, היא הייתה מוכנה לשמוע אותי בכל מקרה.

חמש שנים עברו. התחתנתי בינתיים, ונולדו לי שני ילדים חמודים. בעלי - אם התעניינתם - אינו מגמגם, ואין לו שום בעיה. הוא פשוט מצא את הדרך להכיר אותי בלי מילים, מסתבר שהיה מה להכיר, אך הסיפור עדיין לא מסתיים. לפני כמה חדשים התקיימה חגיגת הבר-מצווה של אחד הבנים של בעל המפעל. אני קיבלתי הזמנה לחגיגה וכמובן התחלתי להתרגש ולחשוב מה אני קונה מתנה לאדם שאני חייבת לו כל כך הרבה. ישבנו בעלי ואני והחלטנו לקנות משהו יקר עם חריטה, כמו כן החלטנו להגיע אליהן יום לפני בר המצווה כדי להודות להם ביחד ולספר להם עד כמה גדולה היתה השפעתם על חיינו.

הגענו לשם בתיאום מראש כמה ימים לפני בר המצווה.
הם ישבו בסלון ואירחו אותנו כמו שצריך. הגשנו להם את המתנה והודנו להם כמה שיכולנו. ואז העזתי לעשות מה שלא העזתי מעולם - שאלתי אותו "אני מוכרחה להבין - מדוע החלטת לקבל אותי אחרי שכל כך הרבה אנשים דחו אותי?" הם הביטו זו בזה כאילו התייעצו במבטים האם לספר ואז הוא אומר לנו יש סיפור מאחורי זה. מסתבר שלפני כחמש שנים ומשהו, כשהילד שעומד לחגוג בר מצווה היה בן שמונה, הוא קם יום אחד בבוקר והחל לגמגם. אביו היה בחו"ל ואימו הזעיקה אותו. הוא הגיע לאחר כמה ימים וגילה לחרדתו שהילד שלו פשוט מתקשה להוציא מילה מהפה. בתחילה הם ניסו לדבר איתו שידבר נכון ושלא ינשום באמצע ושיחשוב לפני הדיבור, אך זה הלחיץ אותו עוד יותר, הגמגום שלו רק החמיר והפך לנוראי ביותר. הם פנו מיד לטובי המומחים והמומחיות שעבדו איתו בכל מיני שיטות והטיפול האינטנסיבי כמו גם הלחץ שהפעילו עליון הוריו נתן את אותותיו. הילד כמעט הפסיק לדבר וכשרצה להוציא מילה מהפה היו הוורידיים שלו מכחילים וכולו מתאדם מרוב מאמץ. הם בכו על מר גורלם ועל הצרה שנפלה עליהם פתאום וכבר החלו להתייאש.

"את יודעת איך זה" אמר לי האב. "כשילד שלך בבעיה כל העולם שלך שחור. אין לך שום סיפוק בשום דבר שאתה עושה. ואז הגיע הריאיון איתך. ישבת לפנינו ומיד לאחר המשפט השני שמתי איקס על השם שלך. ידעתי שאני לא הולך לקחת מנהלת חשבונות שלא מצליחה להוציא משפט אחד כמו שצריך, אפילו כעסתי מי בכלל הביא אותך לראיון הזה לבזבז לי את הזמן. כמובן שלא הסגרתי את המחשבה הזו. הקשבתי לך כאילו בנימוס וידעתי את הפרוצדורה. עוד עשרים דקות זה ייגמר. אנו נאמר לך בנימוס שהתרשמנו מאד ושיש עוד כמה מועמדות לתפקיד ואנחנו נראה - ועוד כמה ימים יגיע אליך מכתב הביתה עם המון מחמאות ועם שורה תחתונה אחת "בינתיים לא מצאנו תפקיד עבורך והצלחה בהמשך דרכך. אך בעוד אני חושב על הדברים, נזכרתי בבן שלי שגם הוא מגמגם כמוך ונחרדתי. אמרתי לעצמי זה מה שיעשו לו בחיים? לבן שלי החכם והמיוחד. ככה לא יתנו לו הזדמנויות? משהו בי התעורר דווקא לתת לך את התפקיד. לא רק בשבילך. גם בשביל הבן שלי. ואולי בתת ההכרה זה נעשה בשביל להשקיט את הדאגה שלי. כדי שהמחשבה הזו לא תעבור, החלטתי לעשות את זה מיידית. אמרתי "את באה מיד לעבודה" ראיתי את התדהמה שלך ושל חברי, והם אמנם שאלו אותי מדוע החלטתי כך ושלא כמקובל בלי התייעצות איתם. ואני אמרתי שכך החלטתי וזהו. והעניין נחתך."

"חכי, וזה עוד כלום" אומרת האישה. "שלוש שבועות לאחר מכן הבן שלנו קם בבוקר ומדבר רגיל. אני חוזרת, ר-ג-י-ל. אין זכר לגמגום. אנחנו לא אומרים לו כלום כדי לא להלחיץ אותו או להזכיר לו את הגמגום אך איך שהוא יוצא מהבית אנחנו צורחים מאושר. ואכן תופעת הגמגום לא חזרה לעצמה עד היום הזה ולנו אין שום ספק שאלוהים שלח את הגמגום לבן שלנו במיוחד בשבילך. כדי שבעלי יחווה את הצער והסבל ויבין אותך כדי שתוכלי למצוא את מקומך".

יצאנו משם בהתרגשות רבה, צמרמורת עוברת בי בכל פעם שאני חושבת על כך. בבר המצווה לא יכולתי להפסיק להסתכל על חתן בר המצווה. לא רק בגלל שהוא היה מקסים וזורח כולו, אלא מפני שחשבתי שלא כל פעם בן אדם זוכה לראות את הדרך בה קבע אלוהים את גורלו. הבטתי עליו בשעה שאמר את הדרשה, רהוט, קולח, ללא הפרעה קטנה, ואז הייתי בטוחה שהחודשיים האלה בחייו בהם סבל מגמגום ניתנו לו - במיוחד בשבילי.
 
לדף הרשומה

הדלת לתקווה - יש לאנושות סיכוי

ממש מתחת לאפנו, באחד המקומות ההומים בארץ, מתרחשת פעילות יוצאת דופן של התנדבות, חוסר שיפוטיות וחמלה.

תל אביב - נווה שאנן - התחנה המרכזית הישנה.
כל מי שביקר שם פעם, זוכר היטב את החוויה המשונה של להיות בארץ - ועם זאת להרגיש בחו"ל - אין פרצוף ישראלי אחד בסביבה, אתה הולך וסביבך אלפי פנים אסייתיות ואפריקאיות, פועלים זרים ממדינות שונות ופליטים הגודשים את הרחוב הראשי המרוצף במכולות, פאבים וחנויות שונות.
השטח העוטף את התחנה המרכזית החדשה הוא איזור של עליבות ועוני, שעם השנים הפך לאחד הריכוזים הגדולים בארץ של מאפיה, הימורים, סחר בסמים ובנשים.

למעלה מ-200 בתי זונות פועלים באיזור נווה שאנן, ה"משרתים" מאות ואף אלפי "לקוחות" ביום; לכאן מגיעות הנשים שהחיים לא האירו אליהן פנים, אלו שלא מצאו את עצמן בחברה או שמשפחתן נידתה אותן, אלו שהגיעו לפת לחם ונאלצו למכור את גופן כדי לכלכל את משפחותיהן, אלו שהתמכרו לסמים ומוכרחות לממן את המנה הבאה.
לא נדיר ללכת ברחובות נווה שאנן ולראות בחורה שכובה על המדרכה, מעולפת מתשישות ומנת יתר, זבובים רוחשים סביבה.
לא נדיר לראות קבצנים חסרי גפיים פושטים יד לנדבה, מחייכים בפה חסר שיניים.

ובלבה של סצינה עגומה זו, מסתתר לו מרכז קטן של אנושיות, טוב לב וחמלה, אי של שפיות: העמותה "הדלת לתקווה" (The Door of Hope), מרכז יום לסיוע לזונות ולחסרות הבית הדרות ברחובות.

המרכז מספק מספר שירותים לבנות הפוקדות אותו:

1) "הקפטריה" - מנה חמה, מזינה, המוגשת בחיוך ורוחב לב, היא דבר לא מובן מאליו בחייהן של אותן נשים שפרנסתן ו/או התמכרותן לסמים הפכה אותן למצורעות בעיני החברה. 
עם זאת, המטרה רחבה בהרבה מהזנת הגוף בלבד; המתנדבים משתדלים ליצור אווירה פתוחה ומקבלת - יחד עם הקפה מוגשת אמפתיה, ועם הארוחה מגיע לב מבין ולא שופט, המאפשר לבנות לשתף, לחלוק וליצור אמון חדש בבני אדם.

  

2) "חדר ההלבשה" - החיים ברחוב גורמים להתבלות מהירה של הבגדים; במרכז מחכים לבנות מקלחת חמה ובגדים נקיים להחלפה, הניתנים ללא תשלום. 
את הבגדים מקבלים המתנדבים מתרומות, מכבסים אותם, ומציגים אותם על קולבים לנוחות מבקרות המרכז.
כמו כן הוקמה במרכז פינת איפור, בו הבנות יכולות לטפח את עצמן, לשוות לעצמן צלם אנוש ולחוש נשיות ובריאות.

   

3) "חדר השינה" - אחת הבעיות הבוערות ביותר עבור הנשים שחיות ברחובות, הוא למצוא מקום שקט ובטוח לשינה. 
שקט הוא עניין ברור מאליו, איזור נווה שאנן הוא איזור הומה וסואן; 'בטוח' הכוונה למקום לינה שבו לא תהיי חשופה לאונס, מקום בו בו לא ישדדו אותך בשנתך, או גרוע מזה.
ב"הדלת לתקווה" מספקים המתנדבים מיטות מנוחה בשעות היום, חמישה ימים בשבוע.
מפעילי המקום מקווים שיגיע יום ובו יוכלו לפתוח את המרכז 7/24, להוות אלטרנטיבה לחיי הרחוב, אך כרגע אין זה אפשרי.



מקים העמותה ומנהל המרכז, דיוויד פיקווט, הגיע מארה"ב, לאחר שחווה בשנות נערותו את הקושי שבחיים בסביבה אלימה, נגועת סמים ועוני.
ההיכרות האישית הובילה אותו לרצון לעזור לאלו שמצאו את עצמם שקועים עמוק במעגל ההתמכרות, האלימות וחיי הרחוב, ולנסות לסייע להם לצאת ולבנות חיים חדשים ובריאים יותר.
בתחילת דרכה, העמותה כוונה לעזור לכל דיירי הרחוב, אך עד מהרה גילה דיוויד שקיים דווקא צורך בוער במיוחד באוכלוסיית הזונות והנשים חסרות הבית.
הוא רצה לעזור גם לגברים, אך יש הבדל תהומי בין גבר לאשה החיים ברחוב - ברוב המקרים גברים לא נדרשים למכור את גופם והם מועדים פחות למקרי אונס והתעללות.
את פעילות העמותה הוא החל בדירה קטנה, שהייתה פתוחה לדיירות הרחוב לבוא ולהתקלח, לאכול דבר מה ולישון לאחר ליל עבודתן, שיכול להגיע אף ל 10-15 לקוחות ב"משמרת".
עם הזמן הצטרפו ובאו מתנדבים נוספים והפעילות גדלה והתפתחה, עד שלפני חמש שנים שכרו הפעילים את המרכז בנווה שאנן.

העמותה פועלת ללא תקצוב מהמדינה, הטיפול המסור בעשרות הזונות המבקרות במקום מדי יום, ממומן מתרומות בלבד.
מסיבה אבסורדית וכמעט לא תאומן - העמותה צריכה להעביר לקופת העירייה אלפי שקלים בחודש עבור ארנונה.
הסיבה לעלות הארנונה הגבוהה היא שבעבר התקיים במבנה מפעל, ושינוי הרישום לגבי מהות המבנה עמוסת ביורוקרטיה.
העירייה אמנם העניקה 66% הנחה המוענקים לעמותות צדקה, אך לא מגלה גמישות בעניין שינוי רישום המבנה - והחובות תפחו לממדים מפלצתיים, החוברים לתשלומי השכירות, חשבונות החשמל והמים, עלות המזון והכביסה, ועוד.

"
הייתי המום כשעיריית תל אביב דרשה שנשלם 8,000 שקל ארנונה לחודש", אומר פיקוויט, "הראיתי להם תעודה שמעידה שאנחנו עמותה, קיבלנו אומנם 66% הנחה, אבל הנחה ממפעל - ככה יוצא שהארנונה שאנחנו אמורים לשלם גבוהה יותר משכר הדירה, מה ההיגיון? אין לי בעיה לשלם את המיסים, אבל למה של מפעל, אנחנו מפעל?"
לאחרונה, לאחר הגעה לחוב ארנונה של 145,000 ש"ח (!!), עיקלה עיריית תל אביב את חשבון הבנק של העמותה.
לאחר מאבק כמעט קפקאי של שלוש שנים בביורוקרטיה, החליט דיוויד לעצור ולשלם את החוב, כדי שהפעילות במקום תוכל להמשיך; ללא חשבון בנק פעיל אי אפשר לנהל עמותה בסדר גדול כזה.

יתכן ואני טועה, אך סביר בעיני מאוד שהערמת הקשיים מצד העירייה טמונה בעובדה ה"לא נוחה" שמרבית ממתנדבי המרכז הינם נוצרים אוהבי ישראל, שנתינתם המסורה מונעת מתוך אמונה דתית עמוקה במסר החמלה והחסד שהורה ישוע.
לי עצמי כיהודי, אין צל של בעיה עם דתם של הפעילים; מניסיוני האישי ידוע לי שהמתנדבים לא מנסים אפילו לרגע להמיר את דתן של הבאות בשערי המקום ובטח לא של המתנדבים היהודים שבאים לתמוך במפעל החשוב הזה.

מהיכרות אישית אני יכול להעיד על הניקיון השורר במקום - הניקיון הפיזי של המיטות, המטבח והקפטריה - אך בעיקר על הניקיון הפנימי של המתנדבים, שעושים ימים כלילות על מנת לשפר את מצבן של אלו שגורלן לא שפר עליהן, והן נאלצות למכור את גופן ואת נשמתן.

כיצד ניתן לעזור?

1) התנדבות - כל זוג ידיים יכול לתרום; איסוף הבגדים לתרומות, כיבוסם וסידורם, הכנת ארוחות הבוקר והצהרים, ניקיון המקום, תחזוקת המבנה (אינסטלציה וכיוצא בזה), ובעיקר אוזן קשבת לבאות בשערי המרכז.

2) איסוף - בגדי ונעלי נשים, מצרכי מזון (קופסאות שימורים, אורז, שמן וכיוצא בזה), מוצרי ניקיון, מצעים, ספרים, איפור,
 וכל מה שעשוי לעזור לתחזק את פעילות המרכז. את הטובין ניתן להעביר למקלט (רח' נווה שאנן 5, ת"א) בתאום מראש בטלפון 052-2293928

3) תרומה - החוב הכבד העומד כצל מעל העמותה, מעמיד בסכנה את המפעל המדהים שנוצר בחמש השנים האחרונות. כל תרומה, אף הקטנה ביותר, תוכל לעזור לעבור את התקופה הקשה שבה מצויה העמותה.

בנק לאומי, סניף 810, אלנבי 119, תל אביב, מיקוד 61282

מס' חשבון  99 / 21859 

Swift No. LUMIILITXXX

IBAN: IL20 0108 1000 0000 2185 999

  

קישורים:

באתר העמותה יש פירוט לגבי מטרות המרכז, השירותים המוצעים במקום וגלריית תמונות; הצפייה בתמונות אינה פשוטה, לתשומת לבכם. לאתר העמותה: לחצו כאן

ניתן להצטרף לתמיכה ולקבלת עדכונים בדף הפייסבוק של העמותה: לחצו כאן

בקישור כאן תוכלו לראות סרטון מתוך כתבה על "הדלת לתקווה" מאתר YNET מיום ה-21.4.2008, אותה ניתן לקרוא כאן: ה"מפעל" להזנת זונות 

בקישור כאן תוכלו לקרוא כתבה מאתר NRG מיום ה-17.2.2010, אותה כתבה פעילה המתנדבת במקום; בכתבה חוויות ממקור ראשון של מתנדבת.

בקישור כאן תוכלו לקרוא כתבה נוספת מאתר YNET מיום ה-1.1.2011, המציג את התפתחות מפעל הסיוע לזונות וסרטון עדות אישית של אחת הבנות, המספרת כיצד דיוויד עזר לה לצאת מהגיהינום.

בסרטון הבא (באנגלית) מאתר NBC NEWS, מציג דיוויד את המקום ומתאר את פעילות העמותה, מומלץ להגדיל למסך מלא:

לדף הרשומה

יש לי חלום - I Have a Dream - נאומו של מרטין לותר קינג בעברית

לכבוד חג החירות, תרגמתי לעברית את אחד מנאומי החופש המפורסמים והמשפיעים בהיסטוריה של העת החדשה (I Have a Dream).
לאחר התרגום ניתן לצפות בסרטון ובו הנאום המקורי; לעוד משפטי חכמה וציטוטים של מרטין לותר קינג לחצו כאן.

ב-28 באוגוסט 1963, ניצבו 200,000 פעילי זכויות אדם למול מדרגות האנדרטה לזכר אברהם לינקולן בוושינגטון, ושמעו את מרטין לותר קינג, נושא נאום חוצב להבות בזכות החופש, השוויון הגזעי, חירויות הפרט והאחווה הכלל-אנושית.
גם בישראל של 2012, לאחר 50 שנה, ראשה המכוער של הגזענות ממשיך להתרומם במחוזותינו; השנאה והנפרדות פושות בכל חלקה טובה.

בספרו 'זמן חירותנו' כתב הרב סולוביצ'יק: "עיקרה של החירות היא השותפות עם ה'אחר'. העבד - חושב רק על עצמו, ואילו אדם בן חורין גאה, חושב על האחרים ומשתתף עם האחרים. ליל הסדר מסמל את לידתה של 'קהילת החסד', קהילה שבה העבדים, שזה עתה נחלצו מן השעבוד, יצאו מבידודם והתמקדותם המטורפת בעצמם והצטרפו אל קהילת החסד."

מי יתן ונשתחרר מהעבדות המחשבתית המפרידה והמפלגת, ונצא לחירות של חסד, של שוויון, של צדק ואחווה.

חג חירות שמח!
ינון

אני שמח להיות עמכם היום, באירוע שירשם בהיסטוריה כמפגן החופש הגדול ביותר בתולדות אומתנו. 

לפני מאה שנים, אמריקאי דגול, שבצלו הסמלי אנו עומדים היום, חתם על "הצהרת השחרור". צו כביר זה הגיע כמשואה גדולה של תקווה עבור מיליוני עבדים כושים שנצרבו באש חוסר הצדק המכלה. הוא בא כקרניים משמחות של אור השחר, לשים קץ ללילה הארוך של עבדותם.

אולם לאחר מאה שנים, הכושי עדיין אינו חופשי. לאחר מאה שנים, חייו של הכושי כבולים באזיקי ההפרדה הגזעית ושלשלאות האפליה. לאחר מאה שנים, הכושי חי על אי בודד של עוני, בלב אוקיינוס רחב של שגשוג חומרי. לאחר מאה שנים, הכושי עדיין נמק בפינות החברה האמריקאית ומוצא את עצמו בגלות בארצו שלו. באנו לכאן אם כך היום להקצין לעין כול מצב מביש.

במובן מסוים הגענו לבירת אומתנו על מנת לפדות את החשבון. כשהאדריכלים של הרפובליקה שלנו כתבו את המילים המרהיבות של החוקה ואת הכרזת העצמאות, הם חתמו על שטר התחייבות, שאליו כל אמריקאי הפך יורש. שטר זה היה הבטחה שלכל בני האדם – כן, לשחורים כמו גם ללבנים – תוענקנה זכויות חיים, חופש והזכות לאושר.

ניכר לעין כיום שאמריקה מקיימת את שטר התחייבות זה לפי מידת הצבע של אזרחיה. במקום לכבד מחויבות קדושה זו, אמריקה העניקה לכושים "המחאה גרועה", המחאה שחזרה מסומנת "צ'ק ללא כיסוי".

אך אנו מסרבים להאמין שבנק הצדק מרושש. אנו מסרבים להאמין שאין בחשבון די "מימון" בכספות ההזדמנות הגדולות של אומה זו. אז הגענו על מנת לפדות את ההמחאה, ההמחאה שתעניק לנו לפי דרישתנו את עושר החופש ובטחון הצדק. הגענו למקום מקודש זה, גם על מנת להזכיר לאמריקה את הדחיפות העזה של העכשיו. אין זה הזמן לשגות במותרות של צינון הרוחות, או ליטול את הסם המרגיע של התהליך ההדרגתי. עכשיו זה הזמן לממש את הבטחות הדמוקרטיה. עכשיו זה הזמן להתרומם מן העמק האפל והשומם של ההפרדה הגזעית לנתיב שטוף השמש של צדק גזעי. עכשיו זה הזמן להרים את אומתנו מהחולות הטובעניים של חוסר צדק גזעני, אל האדמה המוצקה של האחווה. עכשיו זה הזמן! להפוך את הצדק למציאות של כל ילדיו של אלוהים.

יהיה זה הרה אסון עבור אומתנו להתעלם מהדחיפות של רגע זה. קיץ מחניק זה של חוסר שביעות רצונו הלגיטימית של הכושי לעולם לא יחלוף עד שיבוא הסתיו המרענן של חופש ושוויון. 1963 אינה סוף כי אם התחלה. אלו שקיוו שהכושי צריך לשחרר קיטור ויהיה מרוצה, יחוו התעוררות פתאומית אם האומה תחזור ל"עסקים כרגיל". לא תהיה מנוחה ולא רוגע באמריקה עד שהכושי יקבל את זכויות האזרח שלו. מערבולות ההתקוממות תמשכנה לזעזע את יסודות אומתנו עד שיפציע היום הבהיר של הצדק. 

אך יש דבר אחד שעלי לומר לבני עמי, הניצבים על המפתן החמים המוביל לארמון הצדק. בתהליך קבלת מקומנו המוצדק, אל לנו להיות אשמים במעשים מוטעים. אל לנו לחפש להרוות את צימאוננו לחופש על-ידי שתייה מכוס המרירות והשנאה. עלינו לנהל לעולם את מאבקנו במישור הגבוה של הכבוד והמשמעת. אל לנו להניח למחאתנו היצירתית להידרדר לאלימות גופנית. שוב ושוב, עלינו להתעלות לגבהים הנשגבים של הפגשת הכוח הפיזי עם כוחה של הנשמה. אסור שרוח הלחימה הנפלאה הסוחפת את קהילת הכושים תוביל לחוסר אמון כלפי הלבנים כולם, שכן רבים מאחינו הלבנים, כפי שנוכחותם כאן היום מעידה, הגיעו להבנה שגורלם קשור בגורלנו! והם הגיעו להבנה שחירותם כרוכה לבלתי היתר בחירותנו. איננו יכולים להלך לבדנו.

בעודנו הולכים, עלינו להתחייב שלעולם נצעד קדימה. איננו יכולים לסוג אחור. ישנם אלו השואלים את חסידי זכויות האזרח: "מתי תהיו מרוצים?" לעולם לא נוכל להיות מרוצים כל עוד הכושי הנו הקורבן של זוועות שלא תתוארנה של ברוטאליות משטרתית. לעולם לא נוכל להיות מרוצים כל עוד גופינו, כבדים מלאות הדרך, לא יכולים ללון במוטלים של כבישים מהירים ובמלונות הערים הגדולות. לעולם לא נוכל להיות מרוצים כל עוד ניידותו הבסיסית של הכושי היא מגטו קטן לגטו גדול יותר. לעולם לא נוכל להיות מרוצים כל עוד ילדינו מופשטים מעצמיותם ונשדדים מכבודם על-ידי שלטים המכריזים "ללבנים בלבד". לעולם לא נוכל להיות מרוצים כל עוד כושי במיסיסיפי לא יוכל להצביע וכושי בניו יורק מאמין שאין לו עבור מי להצביע. לא, איננו מרוצים ולא נהיה מרוצים עד אשר צדק יזרום כמים ויושר יזרום כזרם עז!

אני מודע לכך שחלקכם באתם לכאן לאחר פורענויות ומצוקות גדולות. כמה מכם הגעתם הישר מתאי כלי צרים. כמה מכם הגעתם מאזורים בהם חתירתכם לחירות הותירה אתכם חבולים מגלי הרדיפות ופצועים מרוחות האלימות המשטרתית. אתם למודי סבל יצירתי. המשיכו לעבוד חדורים באמונה שסבל שאינו מוצדק סופו בגאולה. שובו למיסיסיפי, שובו לאלבאמה, שובו לדרום קרוליינה, שובו לג'ורג'יה, שובו ללואיזיאנה, שובו לשכונות העוני ולגטאות של ערינו הצפוניות, בידיעה שהמצב הזה יכול איכשהו להשתנות, ואכן ישתנה.

אל נא נתפלש בעמק הייאוש. אני אומר לכם היום ידידיי: למרות שאנו ניצבים בפני הקשיים של היום ומחר, עדיין יש לי חלום. זהו חלום המושרש עמוק בחלום האמריקאי. יש לי חלום שיבוא יום ואומה זו תקום ותגשים את המשמעות האמיתית של עיקרי אמונתה: "אנו מחזיקים באמיתות אלו כמובנות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים." יש לי חלום שיום יבוא ועל גבעותיה האדומות של ג'ורג'יה, ישבו יחד בניהם של עבדים לשעבר ובניהם בעלי עבדים לשעבר אל שולחן האחווה.

יש לי חלום שיום יבוא ואפילו מדינת מיסיסיפי, מדינה אשר לוהטת בחום חוסר הצדק, נחנקת בלהט הדיכוי, תהיה לנווה מדבר של צדק וחירות. יש לי חלום! שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה שלא תשפוט אותם לפי צבע עורם, אלא לפי תוכן אופיים. יש לי חלום היום! יש לי חלום שיום יבוא באלבאמה, עם גזעניה המרושעים, והמושל שלה ששפתיו נוטפות מילים כ"חציצה" ו"ביטול" - יום אחד באלבאמה ילדים שחורים קטנים וילדות שחורות קטנות, יוכלו לשלב את ידיהם עם ילדים לבנים קטנים וילדות לבנות קטנות כאחים ואחיות.

יש לי חלום היום. יש לי חלום שיום יבוא ו"
כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. וְנִגְלָה, כְּבוֹד ה'; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר." (ישעיהו מ', י.פ.)

זוהי תקוותנו. זוהי האמונה שעמה אני חוזר לדרום. חדורים באמונה זו נוכל לחצוב מהר הייאוש אבן של תקווה. חדורים באמונה זו נוכל להמיר את הצלילים הצורמים באומתנו לסימפוניה יפיפייה של אחווה. חדורים באמונה זו נוכל לעמול יחד, להתפלל יחד, להיאבק יחד, להיכלא יחד, להגן על החירות יחד, בידיעה שיום יבוא ונהיה חופשיים.

זה יהיה היום בו יוכלו כל ילדי האלוהים לשיר עם משמעות חדשה: "כי לך, ארצי, ארץ החירות המתוקה, לך אני שר. ארץ שבה מתו אבותיי, משוש גאוותם של המהגרים, מעל כל הר, תנו לחופש להדהד!" ואם אמריקה נועדה להיות אומה גדולה, זה חייב להתממש.

תנו לחופש להדהד מפסגות הריה הכבירים של ניו המפשייר.
תנו לחופש להדהד מפסגות ההרים האדירים של ניו יורק.
תנו לחופש להדהד מרמות פנסילבניה המעתירות.
תנו לו להדהד מפסגות הרי רוקי המושלגים בקולוראדו.
תנו לחופש להדהד מחיטובי הפסגות של קליפורניה.
ולא זו בלבד - תנו לחופש להדהד מהר סטון בג'ורג'יה.
תנו לחופש להדהד מהר התצפית בטנסי.
תנו לחופש להדהד מכל גבעה ותלולית במיסיסיפי, מכל צלע הר.

תנו לחופש להדהד. וכשזה יקרה, כשנאפשר לו להדהד מכל יישוב וכפר, מכל עיר ומדינה, נוכל להחיש את בוא היום בו יהיו כל ילדי האלוהים - שחורים ולבנים, יהודים וגויים, פרוטסטנטים וקתולים - מסוגלים לשלב ידיים ולשיר את מילות השיר הכושי הישן: "חופשיים סוף-סוף, חופשיים סוף-סוף, תודה לאלוהים הכול-יכול, אנחנו חופשיים סוף-סוף!"




לדף הרשומה

ציטוטים, אמרות ומשפטי חכמה של לודוויג ואן בטהובן

יצירותיו האלמותיות של לודוויג ואן בטהובן מוכרות לכולנו; פחות מוכר הצד הפילוסופי והרוחני בחייו של המלחין הגאון.

לציון יום מותו של בטהובן (26.3) הבאתי כאן ציטוטים ומשפטים שתרגמתי מיומניו ומכתביו, המשקפים את נקודת מבטו הייחודית על מהי מוזיקה ומהי אמנות, עיצות מוסריות ומחשבות על אלוהים המגולם ביופיו של היקום.
לסיום צירפתי מבחר מיצירותיו האהובות עלי במיוחד, חלקן עם האנימציות המופלאות של Stephen Malinowski; הואיל והחלונות קטנים, מומלץ להגדיל ולצפות במסך מלא.

תיהנו!


ינון

אתיקה ודרך חיים 


  "כל יום שבו איננו לומדים דבר מה מועיל הינו אבוד. אין לאדם נכס נאצל יותר או רב ערך מאשר הזמן; לפיכך לעולם אל תדחה למחר מה שביכולתך לעשות היום."

   "איך תישפטנה היצירות המהוללות של האהובים שבמלחיני זמננו בעוד מאה שנים? הואיל וכמעט הכול נתון לשינויי הזמן, ולמרבה הצער - גם האופנות, רק מה שהינו טוב ואמיתי יחזיק מעמד איתן כסלע, ואף יד מופקרת לעולם לא תעז להשחיתו. על כל אדם אם כך, לעשות את שהינו נכון, לשאוף בכל כוחו לעבר המטרה שלעולם תהא בלתי מושגת, לפתח עד נשימתו האחרונה את המתנות שהבורא העניק לו בנדיבותו, ולעולם אל יחדול ללמוד; כי "החיים קצרים, האמנות נצחית!" 

  "כוח שהינו יחידה מאוחדת, יגבור תמיד על רוב שהינו מפוצל." 

   מתוך יומנו: "אל לך להיות אדם ככל האנשים: לא עבור עצמך, רק עבור אחרים; עבורך אין עוד אושר מלבד בתוככי עצמך, באמנות שלך. הו אלוהים, הענק לי כוח להתגבר על עצמי." 

   מתוך יומנו: "אשרי האיש שהתגבר על התשוקות כולן ואז המשיך למלא את מחויבויותיו במרץ, תחת כל הנסיבות, אדיש להצלחה! מי יתן והמניע יהיה במעשה עצמו, לא בתוצאה. אל תהיה מאותם האנשים שמעיין פעולתם הינה התקווה לגמול. אל תניח לחייך לחלוף בחוסר מעש. היה חרוץ, בצע את חובתך, סלק את כל המחשבות הנוגעות לתוצאה, תהיינה הן טובות או רעות. בקש את מקלטך רק בחכמה, כי האומלל הינו ככזה בשל הנסיבות. האדם החכם באמת לא מדאיג את עצמו בטוב וברע שבעולם זה."  

  "הפקידו בילדיכם מידות טובות; הן לבדן יכולות להביא אושר; לא עושר. אני מדבר מתוך ניסיון." 


על המוזיקה והיצירה האמנותית


  "מוזיקה הינה הכניסה הלא-גשמית היחידה לעולם הנשגב של הידע, אשר מבין את האנושות - אך אותו, אין האנושות מסוגלת להבין."

  "תוכל לשאלני מהיכן אני מקבל את רעיונותי. את זאת לא אוכל לומר לך בוודאות; הם מגיעים ללא הזמנה, באופן ישיר, עקיף... יש ואני אוחז בהם בידי, בחוץ באוויר הפתוח; במעבה היערות; תוך כדי הליכה; בדומיית הלילה; השכם בבוקר; מוסת על-ידי מצבי רוח שמשורר עשוי לתרגמם למילים, ואני לצלילים הנשמעים, שואגים וסוערים בי, עד אשר אני תוחם אותם בתווים." 

  "רבים טוענים שכל יצירה מינורית מוכרחה להסתיים במינור. לא ולא! דווקא להפך, מוצא אני שלמעבר בסולם מינורי אל הדרגה השלישית המג'ורית, ישנה השפעה מרהיבה ומרגיעה בצורה יוצאת דופן. שמחה באה בעקבות העצב, ואחרי הגשם - מגיע אור השמש. משפיעים הם עלי כמו הייתי מעלה את מבטי אל נצנוצו הכסוף של כוכב הערב." 

  "אל תתרגלו את אמנותכם בלבד, אלא אלצו את דרככם אל תוך סודות האמנות, משום שהיא והידע יכולים לרומם את האדם אל עבר הנשגב."

   "מעודף זוהרה של ההתלהבות אני מניח למלודיה לחמוק ממני. אני רודף אחריה. חסר נשימה, אני משיג אותה. היא פורחת ממני שוב, אני תופס אותה. אני מאמץ אותה אלי בשמחה. או אז אני מכפיל אותה במודולציות, ולבסוף אני מנצח בתמה הראשונה. והנה היא הסימפוניה כולה."

  "כל יצירת אמנות אמיתית היא בלתי-תלויה, חזקה מן האמן שיצר אותה וחוזרת אל השמיימי על ידי עצם מהותה. היא מתאחדת עם האדם רק בכך שהיא מהווה אות וסימן להתעברות האלוהית בו."

   מתוך יומנו: "היטב את משפך השמע לאוזנך ככל שתוכל, ואז צא לטייל; זאת חייב אתה לעצמך, לאנושות ולאל הכל-יכול! רק כך תוכל לפתח את כל אשר עדיין אצור בקרבך; - כתוב את המוזיקה ודאג שתבוצע לתפארתו של הכל-יכול, הנצחי, האין-סופי." 


האלוהות הגלומה בטבע

  "הטבע ('טבע' בגרמנית הוא שם-עצם נקבי, י.פ.) היא בית-ספר מרהיב עבור הלב! אני אהיה לתלמיד בבית-ספר זה ואביא להדרכתה לב נלהב. כאן אלמד חכמה, החכמה היחידה החופשייה מגועל; כאן אלמד לדעת את אלוהים ולחוות טעימה מגן-העדן באמצעות ידיעתו. בין עיסוקים אלו, ימי עלי אדמות יזרמו בשלווה, עד אשר אהפוך מקובל באותו עולם בו לא אהיה עוד מתלמד, כי אם אדם היודע את החכמה." 

  "לא הייתה זו פגישה אקראית של האטומים האקרודיים שיצרה את העולם; אם סדר ויופי משתקפים בהרכבו של היקום, כי אז אלוהים קיים." 

  ציטוט שבטהובן העתיק ליומנו מתוך חיבור לא ידוע; לווה בהערה: "מתוך הספרות ההודית": "א
לוהים אינו גשמי, ומסיבה זו הוא עליון על כל תפישה. מאחר והוא בלתי-נראה, לא יכולה להיות לו שום צורה. אך מהתבוננות ביצירתו, יכולים אנו להסיק שהוא הינו נצחי, כל-יכול, יודע-כל, ונוכח בכל." 

  "ש
מיעתי העלובה אינה מטרידה אותי כאן. באיזורי הכפר נדמה כאילו כל עץ אומר לי: 'קדוש! קדוש!' מיהו המסוגל להעניק ביטוי מושלם לאקסטזה של היער! הו, דומייתם המתוקה של היערות!" 

  ע
ל שולחן עבודתו הניח בטהובן משפטים אותם מסגר: "אני הנני כל היש. אני הנני כל היש, כל שהיה וכל שיהיה. אין בן תמותה אשר הסיר את המסווה מעל פני. הוא לבדו ואין בלתו, ולו לבדו חב הכול את קיומו."

  "כאשר אני מהרהר בפליאה לעת ערב ברקיע ובצבא גרמי-השמים המאירים שאנו מכנים עולמות ושמשות, הנעים על צירם לעד בתוך גבולות היקום, נישאת רוחי אל-על, מיליוני מילין אל מעבר לכוכבים אלה, אל עבר המעיין ממנו נובעת כל יצירה ואליו שומה על כל יצירה חדשה לזרום... מה ששואף להיכנס אל הלב חייב לבוא ממרומים; אם אינו בא מלמעלה, לא יהיה אלא תווים - גוף ללא נשמה... על הנשמה להתנשא מעל הארץ...  רק על-ידי עמל קשה ומתמיד, באמצעות הכוחות שניתנו לאדם, עשוייה יצירת האמנות להיות ראוייה ליוצר הטבע הנצחי ולמשמר אותו לעד!"














 
לדף הרשומה

חמניות של אהבה - סיפור מתורגם


הסיפור שלפניכם תורגם בחופשיות מהרשת, מאת מחבר אלמונימי.

מדהים 
אותי לראות כל פעם מחדש עד כמה פעולות קטנות של חביבות, איכפתיות ותשומת לב יכולות לשנות את חייהם של האנשים שאותם אנו פוגשים בדרך.
מעשה קטנטן של חסד, יכול להביא איתו כל כך הרבה שמחה ואהבה, בהשקעה של מינימום מאמץ, ולפעמים המעניק מקבל לא פחות מהמקבל...


ינון

  

חמניות של אהבה

נכנסתי אל המכולת בלי שום רצון מיוחד לקנות משהו. לא הייתי רעבה.
הכאב על איבוד בעלי אחרי 37 שנות נישואין עדיין היה קשה מידי, טרי מידי.
והיו לנו כל כך הרבה זכרונות משותפים מהמכולת הזאת...

ג`ק הגיע עמי לקניות פעמים רבות וכמעט בכל פעם הוא העמיד פנים שהוא הולך "
כאילו" לבדוק איזה מוצר חדש. 
אני ידעתי בדיוק מה הוא מתכנן; תמיד זיהיתי אותו מסתתר מאחורי המדפים, הולך ומחביא בידו שלוש חמניות.
ג`ק ידע שאני אוהבת חמניות.
בלב שבור מצער ומזכרונות, הדבר היחיד שרציתי לעשות הוא לקנות את המצרכים הנחוצים לי וללכת משם, אבל אפילו לעשות קניות הפך למשימה קשה מאז שג`ק נפטר.
קניות לאדם אחד לוקחות יותר זמן מאשר קניות בשניים...

בעודי עומדת ליד המדפים העמוסים, חיפשתי בעיני אבקה לפנקייק ונזכרתי איך ג`ק אהב את הפנקייקים שלו.
לפתע נעמדה אישה על ידי; היא היתה ג`ינג`ית, גבוהה ולבושה בחליפה ירוקה ואפנתית.
הבטתי בה, בעודה מרימה עוגה גדולה ומרשימה ומניחה אותה בעגלה שלה, מהססת לשניה, ואז משיבה אותה בחזרה למקרר הגדול.
אחרי שניה של מחשבה היא שבה להביט בעוגה המפתה.

לפתע שמה לב שאני מסתכלת עליה וחייכה אלי.
"בעלי כל כך אוהב עוגות, אבל בכנות, במחיר הזה, אני לא כל כך יודעת אם כדאי..."
החנקתי את גל הרגש שעלה בי והבטתי בעיניה החומות והגדולות.
"בעלי נפטר לפני שבועיים," סיפרתי לה.
מביטה בעוגה שהחזיקה, השתדלתי בכל כוחי לשלוט ברעד שבקולי.
"קני לו אותה. ונצרי כל רגע שיש לכם יחד."
היא הנידה בראשה ויכולתי לראות את האמפתיה בעיניה בשעה שהניחה את הקופסא הכבדה בעגלתה והמשיכה אל מחלקת הגבינות.

אני הסתובבתי והמשכתי לגרור את העגלה שלי לאורך המעבר.
אז נעצרתי, מנסה להחליט איזה גודל של קרטון חלב אני צריכה לקנות.
כשהמשכתי למדף הגלידות, החלטתי שלפחות אפנק את עצמי עם גלידת שוקולד ואגוזים.
הנחתי את החבילה בעגלה והבטתי אל עבר היציאה, רוצה כבר לצאת ממערבולת הזכרונות והכאב, אך את עיני תפס צבע החליפה הירוקה של האשה שהתקרבה לכיווני.

היתה זאת האשה הג`ינג`ית ממדף העוגות, ועל פניה היה מונח חיוך מאיר כל כך, חיוך שכמותו לא ראיתי מעולם.
היא החזיקה משהו, אך מרוב בלבול לא ראיתי בדיוק מה זה היה.
אני יכולה להישבע שראיתי מן זוהר של הילה שעטף את שערה השופע בשעה שעיניה חיפשו את מבטי, אולי רק הייתה זו השתקפות מנורות הניאון בשערה האדום.
כשהתקרבה אלי ראיתי דרך מסך הדמעות את מה שהחזיקה בידיה. 
"הן בשבילך", אמרה והניחה בזרועותי שלוש חמניות גדולות וצהובות.
"כשתגיעי לקופות, הם ידעו שזה כבר שולם."
היא רכנה אלי ונישקה אותי בעדינות על לחיי ואז חייכה שוב.
רציתי לספר לה מה אני מרגישה, מה סימלו בעיני החמניות, אך לא הייתי מסוגלת לדבר, והבטתי בה הולכת לדרכה כשדמעות ממלאות את עיני.

הסתכלתי על החמניות המרהיבות עטופות בנייר צלופן ירוק, ולא יכולתי להאמין. איך היא ידעה?
לפתע התשובה הייתה כה ברורה, פשוט לא הייתי לבדי...
"ג`קי שלי," לחשתי, "לא שכחת אותי נכון?..."
הוא היה עדיין עמי בתוך לבי, והיא היתה המלאך שלו.

 

"פעמים רבות אנו ממעיטים בערכו של מגע, חיוך, מילה טובה, מחמאה אמיתית, או הפעולה הקטנה של דאגה לזולת - כל הדברים שיש בהם הפוטנציאל להפוך את החיים לטובים יותר."  (ליאו בוסקגילה)

"קיים יותר רעב לאהבה והערכה בעולם, מאשר ללחם." (אמא תרזה)

"למד לתת כמו הכוכבים, מאת הרוח, למען הרוח. אזי כמו השמש, הכל יקבלו את הדבר שנשמתם זקוקה לו באמת."  (ילדי חוק האחד)

"לעתים חמלה נושאת עימה מובן של רחמים. זהו דבר מוטעה - כל אהבה או חמלה המצריכה להסתכל מלמעלה על האחר אינה חמלה אמיתית. על מנת שתהיה אמיתית, החמלה צריכה להיות מבוססת על כבוד לאחר, ועל ההבנה שלאחרים ישנה הזכות להיות מאושרים ולהתגבר על הסבל בדיוק כשם שלך יש. על בסיס זה, כיוון שאתה רואה שאחרים סובלים, אתה מפתח תחושה אמיתית של דאגה עבורם."  (הדלאי לאמה ה-14)

"רק כאשר אנו נותנים בחדווה, ללא היסוס או מחשבה על רווח, אנחנו באמת מבינים את משמעות האהבה." (ליאו בוסקגליה)
לדף הרשומה

לכל אחד יש חלום - סיפור

הקטע המתורגם הבא שלפניכם, נכתב על ידי וירג`יניה סאטיר, מטפלת רב תחומית, מחלוצות הטיפול המשפחתי.

כל אחד מאיתנו, סוחב איתו שלל תירוצים - מדוע אני לא באמת מאושר עכשיו - ברגע זה ממש.
"העבודה לוחצת" / "הנה רק הילדים יסיימו צבא ואז אני ארגיש יותר טוב" / "כשאני אצא לפנסיה אני ארשה לעצמי לנוח ולעשות מה שתמיד חלמתי" / "רק כשיגמרו הבחינות", ואז העבודות, הלימודים, החיים...

תמיד יצוץ משהו אחר - האם אנחנו, שיש לנו מסגרת חיים של רק כמה עשרות שנים, יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס של לדחות את האושר והגשמת החלומות שלנו בגלל העבודה / הבעיות / הלחצים של ההווה?
האם אנחנו באמת מאמינים שהזמן הכי טוב להגשמת חלומותינו זה בגיל 50, 60, 70 - כשכל בעיות הפרנסה יהיו (כביכול) מאחורינו?

האושר עשוי להמצא כאן ועכשיו, אפשר להגשים חלומות - זה בעיקר תלוי בנו, באומץ לבנו וביכולתנו להתעלות מעל לפסימיות המאפיינת את העידן שבו אנו חיים, המתחפשת פעמים רבות ל'מציאותיות'.

אל תפסיקו לחלום,

ינון
   

לכל אחד יש חלום

לפני שנים אחדות עבדתי באחת המדינות הדרומיות בשירות הסעד.
רציתי להוכיח לעצמי ולאחרים שכל אחד מסוגל לדאוג לעצמו, וכל  שעלינו לעשות הוא לנסות להפעיל את האנשים.
ביקשתי מהאחראים במחוז לאסוף קבוצת אנשים שהיו נתמכי סעד, והאנשים שהגיעו היו מקבוצות אתניות שונות ומצבים משפחתיים מגוונים.
קבענו להיפגש יחד שלוש שעות מדי יום שישי.
כמו כן ביקשתי שתהיה ברשותי קופה קטנה שאוכל להשתמש בה במידת הצורך.

הדבר הראשון שאמרתי לכולם לאחר שלחצתי את ידיהם היה, "הייתי רוצה לדעת מהם חלומותיכם."
כולם הביטו בי כמו הייתי משוגעת. 
"חלומות? אין לנו חלומות."
חזרתי ואמרתי, "כאשר הייתם ילדים, האם לא היו לכם דברים שרציתם לעשות?"

אישה אחת אמרה לי, "אני לא יודעת מה אפשר לעשות עם חלומות. העכברושים נכנסים אלי הביתה ונושכים את הילדים שלי."
"אוי, זה נורא," אמרתי. "לא, כמובן, את עסוקה יותר מדי עם הילדים שלך והעכברושים. איך אפשר יהיה לעזור לך?"
"ובכן, הייתי שמחה לו הייתה לי דלת רשת חדשה, משום שבדלת שלי יש חורים."
שאלתי את הקבוצה: "האם יש כאן מישהו שיודע לתקן דלת רשת?"
איש אחד בקבוצה אמר: "לפני זמן רב עשיתי דברים כאלה, אבל עכשיו כואב לי הגב. אולי בכל זאת אנסה."
אמרתי לו, שהוא יקבל מהקופה סכום כסף לקנות רשת חדשה, ואז יוכל לתקן את דלת הרשת של האישה ההיא.
שאלתי אותו אם הוא מסוגל לעשות זאת והוא אמר שינסה.

בשבוע שלאחר מכן, כאשר כולם הגיעו, שאלתי את האישה: "ובכן, האם דלת שלך תוקנה?"
"הו, כן," אמרה.
"אז אפשר עכשיו לחלום, נכון?"  היא כמעט חייכה אלי.
פניתי אל האיש שתיקן את הדלת ושאלתי: "איך אתה מרגיש?"
"ובכן, את יודעת, זה דבר מוזר. אני מתחיל להרגיש הרבה יותר טוב."

זה עזר לקבוצה להתחיל לחלום; 
ההצלחות הקטנות הללו אפשרו לקבוצה לראות שהרעיון ללכת אחרי החלומות שלהם אינו טירוף.
הצעדים הקטנים גרמו לאנשים להבין שמשהו אכן יכול לקרות.
התחלתי לשאול אנשים אודות חלומותיהם ושאיפותיהם; אישה אחת אמרה שהיא רוצה להיות מזכירה.
"ומה מונע ממך להגשים את שאיפתך?" שאלתי (זוהי תמיד השאלה הבאה שלי).
"יש לי שישה ילדים, ואין מי שישגיח עליהם כשאני לא נמצאת."
"בואי ונראה," אמרתי. "האם יש כאן מישהו בקבוצה שיוכל לשמור על שישה ילדים יום-יומיים בשבועכדי האישה הזאת תוכל לקבל הכשרה כאן במכללה הקהילתית?"
"יש לי גם ילדים," אמרה אישה אחרת, "אבל אוכל לעשות זאת."
"בואו נעשה זאת," אמרתי.
התוכנית הותוותה, והאישה הלכה ללמוד.

כל אחד מצא משהו לעשות: האיש שתיקן את הדלת הפך לשיפוצניק, האישה ששמרה על הילדים הפכה למטפלת מוסמכת במעון. 
בתוך 12 שבועות נגמלו אנשים אלה מתוכנית הסעד, והצלחתי לחזור על התהליך הזה פעמים רבות.

יש לכם חלומות? 
חפשו איך תוכלו להגשימם, ואל תבלמו את עצמכם.

  

"שואל האפשרי את הבלתי-אפשרי: "היכן הוא מקום משכנך?" - "נמצא אני בחלומותיהם של חסרי האונים", יבוא אחריו המענה."  (רבינדראנת טאגור)

"טען כי מוגבל אתה, ואז תגלה כי אכן כך הוא."  (ריצ`ארד באך)

"ברגע שעבד מאמין כי לא ימשיך להיות עבד, כבליו נושרים. הוא משחרר את עצמו ומורה את הדרך לאחרים. חירות ועבדות הם מצבים נפשיים."  (מהאטמה גנדי)

"לעולם לא ניתנת לך משאלה, בלי שינתן לך גם הכוח להגשימה, אולם, ייתכן שיהא עליך לעמול לשם כך."  (ריצ`ארד באך)

"לעולם לא מאוחר מדי להיות מה או מי שיכלתם להיות."  (ג`ורג` אליוט)

לדף הרשומה

מה זאת אהבה? ציטוטים ומשפטים של ילדים

"מה זאת אהבה?"

את השאלה ששאלו דורות של פילוסופים, משוררים ואמנים, שאלו קבוצת ילדים בני 4-8.
התשובות נעות בין המובן הרומנטי של המושג - עד ליכולת האנושית לחמול, להכיל את האחר ולתת מעצמנו לאחרים ללא בקשת תמורה.
קיבלתי את ציטוטי הילדים במייל, כך שאיני יודע אם אכן נערך שאלון כזה, או מהיכן הילדים, אבל בכל מקרה זה מקסים, חמוד ומעורר מחשבה.

תיהנו!


ינון

  "כשסבתא שלי חלתה בדלקת מפרקים, היא לא יכלה להתכופף יותר ולצבוע את הציפורניים באצבעות הרגליים שלה. אז סבא שלי עושה את זה עכשיו בשבילה כל הזמן, אפילו שגם הידיים שלו חלו בדלקת מפרקים. זאת אהבה." - רבקה, בת 8.  

  "כשאנשים אוהבים אותך, הדרך שבה הם אומרים את השם שלך היא אחרת. אתה פשוט יודע שהשם שלך בטוח בתוך הפה שלהם." - בילי, בן 4.

  "אהבה זה כשהבת שמה בושם והבן שם אפטרשייב והם יוצאים ומריחים אחד את השנייה." - קארי, בת 5.

  "אהבה זה שכשאת הולכת לאכול ואת מביאה למישהו הרבה מהצ'יפס שלך, בלי לגרום לו שייתן לך מהצ'יפס שלו בתמורה." - כריסי, בת 6.

  "אהבה זה מה שגורם לך לחייך אפילו שאתה עייף." - טרי, בן 4.

  "אהבה זה כשאמא שלי עושה קפה לאבא שלי והיא טועמת קצת לפני שהיא מביאה לו את הקפה, כדי לוודא שהטעם בסדר." - דני, בן 7.

  "אהבה זה כשמתנשקים כל הזמן. אז כשמתעייפים מהנשיקות, עדיין רוצים להיות ביחד אז מדברים עוד. אמא שלי ואבא שלי הם כאלה. הם נראים איכסה כשהם מתנשקים." - אמילי, בת 8.

  "אהבה זה מה שנמצא איתך בחדר בחג המולד אם אתה מפסיק לפתוח מתנות ומקשיב." - בובי, בן 7. 

  "אם אתם רוצים ללמוד לאהוב טוב יותר, אתם צריכים להתחיל עם חבר שאתם שונאים." - ניקה, בת 6.

  "אהבה זה כשאת אומרת לבחור שאת אוהבת את החולצה שלו, ואז הוא מתחיל ללבוש אותה כל יום." - נואל, בת 7.

  "אהבה זה כמו אישה זקנה קטנה ואיש זקן קטן, שעדיין חברים אפילו שהם מכירים אחד את השנייה טוב כל כך." - טומי, בן 6.

  "בזמן רסיטל הפסנתר שלי, הייתי על הבמה וממש פחדתי. הסתכלתי על כל האנשים שצפו בי וראיתי את אבא שלי מנופף בידו ומחייך. הוא היה היחיד שעשה את זה. לא פחדתי יותר." - סינדי, בת 8.

  "אמא שלי אוהבת אותי הכי הרבה. אתם לא רואים אף אחד אחר מנשק אותי לישון בלילה." - קלייר, בת 6.

  "אהבה זה כשאבא נותן לאמא את החלק הכי טוב בעוף." - אלאניי, בת 5.

  "אהבה זה כשהכלבלב שלי מלקק לי את הפנים, אפילו אחרי שהשארתי אותו לבדו כל היום." - מארי אן, בת 4.

  "אהבה זה כשאמא רואה את אבא מסריח ומזיע ועדיין אומרת שהוא יותר חתיך מרוברט רדפורד." - כריס, בן 7.

  "אהבה זה שכשחבר שלך עשה שטות שהזיקה לך ואתה מאוד כועס עליו, אבל אתה לא צועק, כי אתה יודע שזה עלול לפגוע ברגשות שלו." - ג'ורג', בן 8.

  "כשאת אוהבת מישהו, הריסים שלך עולים ויורדים וכוכבים קטנים יוצאים ממך." - קארן, בת 7.

  "ממש לא צריכים להגיד 'אני אוהב אותך' אלא אם מתכוונים לזה. אבל אם מתכוונים לזה, צריך להגיד את זה המון. אנשים שוכחים." - ג'סיקה, בת 8.

  הילדון האחרון במשאל, בן 4, סיפר ששכנו מהבית הסמוך הוא אדם מזדקן שלאחרונה שכל את אשתו. כשראה את האיש בוכה, הלך הילד הקטן אל חצרו של השכן וטיפס אל חיקו, ורק ישב שם. כשאמו של הילד שאלה אותו מה אמר לשכן, הוא ענה: "כלום, רק עזרתי לו לבכות." 


לדף הרשומה

התגברות על הסבל - ציטוטים, אמרות ומשפטי חכמה

כאב, צער, סבל, מצוקה, הם חלק בלתי נפרד מן החיים של כולנו.
כבר בסביבות המאה ה-5 לפנה"ס, זיהה בודהה את הסבל כאלמנט נוכח וקבוע בחיי אנוש, הבא לידי ביטוי במחלה, הזדקנות ומוות.

"זוהי האמת הנאצלה של הסבל: לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, חולי הוא סבל, מוות הוא סבל; עצב, מרירות, כאב, מצוקה וייאוש הם סבל. מגע עם משהו לא נעים הוא סבל, פרידה מהאהוב היא סבל, כל משאלה שלא התגשמה היא סבל – בקצרה כל חמשת המִצְרַפִים הם סבל." (בודהה, דְהָמָּצָ'קָפָּווָטָּנָה סוּטָּה)

בודהה קשר בין הסבל האנושי לנטייתנו להיקשר רגשית ומנטלית לדברים שבמהותם הם זמניים, מתוך רצון אשלייתי להאחז בכוח חסר תועלת, בדברים שמטבעם הם ארעיים וחולפים (מראה חיצוני, מעמד חברתי, מצב כלכלי, נעורים, בריאות וכו').

ברשומה זו אספתי ציטוטים ואמרות חכמה של פילוסופים וחכמים מתרבויות וזמנים שונים, הנוגעים לסבל וליכולת להתגבר עליו.
מלאכת איסוף הציטוטים הביאה אותי לחשוב על נושא הסבל, ואיך ניתן להתמודד עמו בצורה שתאפשר לנו לשאת אותו עם ראש זקוף, רוח איתנה וחיוך פנימי.
התובנות מוצגות כאן לפניכם, אשמח לשמוע תובנות נוספות משלכם אם תעלנה. 


ינון 



1) לסבל יש מקום בחיינו

"
צריך להשלים עם כך שלא הכל ולא תמיד, יכול להיות על הצד הטוב ביותר. יום אחד שמח ויום אחד עצוב, דבר אחד מצליח והאחר לא... שום דבר אינו יכול להיות מושלם בתכלית השלמות." (יאנוש קורצ'אק)

החיים לא יכולים להיות רק רצף מתמשך של הצלחות; חיינו סובבים במחזורים, פעם אנחנו למעלה ופעם למטה.
לכל דבר טוב יש סוף; היכולת לקבל את העובדה הזו היא חלק מהיכולת להיות אנושי.
הנחמה שאמת זו מציעה לנו - היא שגם לכל דבר שאותו אנו תופסים כרע - יש סוף... 

"הסבל הוא חלק שלא ניתן למחוק מן החיים, כמו גם הגורל והמוות. בלי סבל ומוות חיי האדם לא יכולים להיות שלמים." (ויקטור פרנקל)

"לעולם לא היינו יכולים ללמוד איך להיות אמיצים וסבלניים, אם היתה רק שמחה בעולם. העושר המופלא של החוויה האנושית היה מאבד במידת מה מאושרו המתגמל, אם לא היו מגבלות שעליהן יש להתגבר. פסגת ההר לא היתה כה נהדרת, אלמלא היו עמקים חשוכים שיש לחצותם." (הלן קלר)



2) הסבל הוא מנוע של התפתחות

"בכל פעם שדבר מה רע קורה לנו, עלינו לשאול את עצמנו, לאחר הסבל הראשוני, כיצד נוכל להפוך אותו לטוב. משום כך עלינו לתפוס את ההזדמנות - משורש מר אחד, להפריח אולי פרחים רבים." (ג'יימס הנרי לי האנט)

כל סיטואציה, מרה ואומללה ככל שתהיה, טומנת בחובה את השורש לשינוי.
אדם שבע, מדושן עונג, רופס מנינוחות - לא ירגיש שום צורך בתוכו להתקדם, לחולל שינוי בעצמו ובסביבתו.
שינוי מגיע מתוך אלו המרגישים שאינם במקומם, שמשהו חסר בחייהם.
בתחילה אותו חוסר רק נוכח כרעש רקע, אך אם הצורך אמיתי והסבל הולך וגובר - זו השעה לקום, למצוא את המפתח לשינוי ולהצמיח פרחים ממה שפעם היה שורש מר.



3) ההתגברות על הסבל תלויה בנו

"במידה רבה הסבל תלוי בתגובה שלך למצב נתון. לדוגמה, בוא נאמר שגילית שמישהו מוציא עליך דיבה מאחורי גבך. אם תגיב בעלבון או בכעס, תהרוס במו ידיך את שלוות הנפש שלך. הכאב שלך הוא פועל ידיך. עם זאת, אם תמנע מלהגיב באופן שלילי ותניח לעלבון לחלוף על פניך כאילו היה משב רוח קל, תגן על עצמך מפני תחושת העלבון והכאב. לכן, אף-על-פי שלא תמיד יש בכוחך להמנע ממצבים קשים, תוכל לשלוט במידת הסבל שלך באמצעות תגובתך למצב." (הדלאי לאמה)

איננו יכולים לשלוט בנסיבות החיים, הן קורות לנו אם נרצה או לא נרצה.
תאונות, מוות של אדם אהוב, הזדקנות, מחלה - אירועים אלו הם חלק מהקיום האנושי.
הדבר היחיד שכן תלוי בנו, הוא איך אנחנו מתייחסים לאותן הנסיבות, כיצד אנו מקבלים אותן ומה אנחנו עושים בעקבותיהן.
את הכוח הזה איש אינו יכול לקחת מאיתנו. 

"הרי זה טבעו של אדם, לנסות להתגבר על מגבלותיו, להוכיח את חירותו. לא האתגר העומד בפנינו הוא שמגדיר מי אנחנו ולְמה אנו נעשים, אלא הדרך שבה אנו מתמודדים עם אותו אתגר: האם אנו משליכים גפרור בוער אל החורבן, או עמלים לשקמו, שלב אחרי שלב, עד שנגיע לחופש." (ריצ'ארד באך, מתוך 'אין דבר מקרי')  

"כשאנו פוגשים בטרגדיה אמיתית בחיינו, אנו יכולים לפעול בשתי דרכים: או באיבוד תקווה ובנפילה אל הרגלים של הרס-עצמי, או בשימוש באתגר למציאת הכוח הפנימי שלנו." (הדלאי לאמה)



4) הסבל מעניק לחיינו משמעות

"
רק כאשר חשוך מספיק, יכול אדם לראות את הכוכבים." (מרטין לותר קינג)

רק אדם שחווה את נוראות המלחמה, יכול להעריך באמת כמה נחוצים ימים של שלום.
רק אדם שניצב למול אדם אהוב הנושם את נשימותיו האחרונות, יודע להעריך באמת כמה יקרים הם החיים.



5) הסבל כגורם מטהר

כולנו מכירים את התחושה שמגיעה אחרי בכי שנפרץ אחרי שהיה תקוע זמן רב בפנים - תחושת שחרור, כאילו הדמעות פתחו בתוכנו פקק פנימי ושטפו החוצה את המועקה. 

"הצער מכשיר אותך לאושר. הוא סוחף בכוח כל דבר מביתך החוצה, כדי שאושר חדש יוכל למצוא חלל להיכנס. הוא מנער את העלים המצהיבים מן הענף של לבך, כדי שעלים ירוקים ורעננים יוכלו לצמוח במקומם. הוא עוקר את השורשים הרקובים, כדי ששורשים חדשים החבויים מתחת יוכלו לגדול. לא משנה איזה צער מתגעש מתוך לבך, דברים נפלאים בהרבה יתפסו את מקומו." (ג`לאל א-דין רומי)



6) ההתמודדות עם הסבל מחשלת

מי שיצא מההתמודדות עם הסבל שפגש בחייו כשידו על העליונה, לא יהיה עוד אותו אדם.
הניסיון להתגבר על כאב, מאלץ אותנו לגייס מתוך עצמנו כוחות פנימיים שלא שיערנו שיש ברשותנו; אחרי שצלחנו את המשוכה הזאת, אנחנו חזקים בהרבה משהיינו לפני-כן.

"צער הינו פרי; אלוהים לא מרשה לו לגדול על ענף שהינו חלש מכדי לשאת אותו." (ויקטור הוגו)

"
אני נמצאת עם הרעבים, עם המעונים והגוססים. יום יום אני איתם, ועם זאת אני נמצאת כאן, ליד שיח היסמין ומול פיסת הרקיע הנשקפת מחלוני. בחיי האדם יש מקום לכל אלה, לאמונה באלוהים וגם למוות הנורא. לפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה שכוחי הולך ומתעצם. לחוש תחושת ביטחון ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מהליכה, מעמידה בתור, אבל בשלב מסוים - משהו צומח בתוכך ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד." (אתי הילסום)




7) הסבל פותח את הלב

"אין שלם מלב שבור." (הרבי מנחם מנדל מקוצק) 

כשאנו מעזים לצאת לרגעים מנקודת מבטנו האישית ונוכחים שגם האנשים סביבנו סובלים - ואולי לפעמים אף יותר מאיתנו, קיימת עבורנו הזדמנות לגלות בתוכנו יכולת אדירה להתגברות על הסבל, באמצעות חמלה, הכלה והבנה.
העזרה שאנו מושיטים לאחר שמצוי במצוקה, בונה בתוכנו חוסן פנימי שעוזר להתגבר על הסבל האישי.

"כשהייתי רואה אישה יושבת ובוכה במשרד, הייתי ניגשת אליה, עומדת מאחוריה כמגנה עליה, צולבת את ידי על חזה ומחייכת חיוך קל ומדברת בלבי אל היצור המכווץ והשבור ואומרת: 'זה לא כל כך נורא, באמת לא'. והייתי עומדת לידה, פשוט עומדת, מה עוד יכולתי לעשות? לפעמים הייתי מתיישבת ליד מישהו ומחבקת את כתפו ולא אומרת הרבה, אלא רק מביטה בפניו. שום דבר לא היה זר לי, שום ביטוי של סבל אנוש. אני מסוגלת להתמודד עם זה. אני מעזה להביט לסבל בעיניים, אני לא פוחדת ממנו. ובסופו של כל יום הייתי מרגישה שאני אוהבת את האנשים. מעולם לא חשתי מרירות על מה שקורה להם ותמיד רחשתי להם אהבה על הדרך שבה הם נושאים בסבל, למרות הכול." (אתי הילסום)

"אף שהעולם מלא בסבל, הוא גם מלא בהתגברות על הסבל.
האופטימיות שלי לפיכך, אינה נשענת על היעדר הרוע, אלא על האמונה בעליונותו של הטוב ושל המאמץ שנעשה תמיד בלב שלם לשתף פעולה עם הטוב, אשר יגבור.
אני מנסה להעצים את הכוח שאלוהים נטע בי, לראות את הטוב בכל דבר ובכל אחד." (הלן קלר)

לדף הרשומה

הקול מהעבר השני - סיפור

הפעם הבאתי סיפור מיוחד שתרגמתי מהרשת, מאת Paul Villard.
פול מתאר את הימים הראשונים של הטלפון בשכונתו, ואת היחסים המיוחדים שנרקמים בינו לבין מרכזנית עלומה.

איננו מודעים לעתים איזה כוח יש לנוכחותנו, דברינו ומעשינו עבור אחרים אותם אנו פוגשים לאורך חיינו - אף שיהיו הקטנים ביותר בעיני עצמנו וחסרי חשיבות לכאורה.
חיוך מאיר פנים לזר, עצה טובה לאדם שזקוק לעזרה, תשומת לב למישהו במצוקה - פעולות קטנות של אנושיות וטוב-לב שמצריכות מאיתנו מעט מאוד מאמץ ביום-יום, אך יכולות לשנות המון עבור הזולת.

"מילים של טוב לב עשויות להיות קצרות וקלות לביטוי, אך ההד שלהן הינו באמת אין-סופי." (אמא תרזה)





ה
קול מהעבר השני

בילדותי המוקדמת, היה ברשות משפחתי מכשיר הטלפון הראשון בשכונתנו. אני זוכר היטב את קופסת עץ האלון המלוטשת שהוצמדה לקיר במורד גרם המדרגות, את האפרכסת המצוחצחת שהיתה תלויה לצד הקופסה. אני אפילו זוכר את המספר שלנו: 105.

הייתי קטן מדי מכדי להגיע אל הטלפון, אך נהגתי להאזין בעניין רב כשאמי דיברה לתוכו. פעם היא הרימה אותי כדי שאוכל לשוחח עם אבי, שהיה בנסיעה לצורך עסקים. קסם! אז לראשונה גיליתי שהיכנשהו בתוך אותו מכשיר מופלא גרה מישהי מדהימה - שמה היה "מודיעין בבקשה" ולא היה דבר שהיא לא ידעה. אמי יכלה לשאול אותה לגבי כל מספר טלפון שהוא, וכשהשעון שלנו עצר, מודיעין בבקשה הישר סיפקה את הזמן המדוייק.

החוויה הראשונה שלי עם אותה "ג'יני-מתוך-האפרכסת" התרחשה יום אחד בזמן שאמי היתה בביקור אצל שכנה. שיעשעתי את עצמי במשחק בכלי העבודה שבמרתף, כשחבטתי באצבעי בחוזקה בפטיש. הכאב היה נורא, אך לא היה נראה שיש טעם רב בבכי, משום שאיש לא היה בבית להציע לי נחמה.
נדדתי בבית, מוצץ בפי את אצבעי הפועמת מכאב, עד שהגעתי לבסוף למדרגות ביתנו. הטלפון! במהירות רצתי אל השרפרף שבסלון וגררתי אותו אל גרם המדרגות. טיפסתי עליו, הורדתי את האפרכסת והצמדתי אותה אל אוזני. "מודיעין בבקשה", אמרתי לתוך הפומית שהייתה גבוהה מעט מעל ראשי. קליק או שניים נשמעו, וקול קטן וברור דיבר אל תוך אוזני.

"מודיעין."
"כואאאאבת לי האצבעעעעע", יללתי לתוך הטלפון. הדמעות החלו לרדת ללא כל קושי, כעת משהיה לי קהל קשוב.
"האין אמך בבית?" הגיעה השאלה.
"איש אינו בבית מלבדי", יבבתי.
"האם אתה מדמם?"
"לא", השבתי. "חבטתי בה בפטיש וזה כואב".
"האם אתה מסוגל לפתוח את קופסת הקרח שלכם?" היא שאלה. אמרתי שאני מסוגל.
"אם כך שבור לך פיסת קרח והצמד אותה לאצבעך. זה יפסיק את הכאב... היה זהיר כשתשתמש במכוש הקרח," היא אמרה.
"ואל תבכה. אתה תהיה בסדר."

לאחר אותו מקרה, התקשרתי למודיעין בבקשה בשביל כל דבר. ביקשתי עזרה בשיעורי הגאוגרפיה שלי, והיא סיפרה לי היכן נמצאת פילדלפיה, והיכן האורינוקו - הנהר הרומנטי שאחקור בוודאי כשאגדל. היא עזרה לי עם תרגילי החשבון שלי, וסיפרה לי שסנאי המחמד - שאותו תפסתי בפארק יום קודם לכן - אוכל פירות ואגוזים. והיה גם הרגע שבו פיטי, קנרית המחמד שלנו, נפטרה. התקשרתי למודיעין בבקשה וסיפרתי לה על המאורע העצוב. היא הקשיבה, ואז אמרה את הדברים הרגילים שמבוגרים אומרים בדרך כלל כדי להרגיע ילדים. אך אני הייתי חסר נחמה; מדוע זה צריך לקרות שציפורים ישירו כה יפה ויביאו כל כך הרבה אושר למשפחות שלמות, רק כדי לסיים את חייהן כערימה של נוצות עם הרגליים למעלה, בתחתיתו של כלוב? היא בוודאי חשה כמה עמוק הייתי טרוד, שכן אמרה בשקט: "פול, זכור תמיד שישנם עולמות אחרים לשיר בהם." איכשהו, זה גרם לי להרגשה טובה יותר.

יום אחד, ניגשתי אל הטלפון. "מודיעין", אמר הקול שכעת היה מוכר.
"איך מאייתים 'לסדר'?"
"למ"ד, סמ"ך, דל"ת, רי"ש."
באותו הרגע, אחותי, שנהגה להנות בשמחה קונדסית מלהבהיל אותי, קפצה לכיווני ממעלה המדרגות, כשהיא צועקת "יייייאאאאאאאאאא!!!"

מרוב בהלה נפלתי מהספסל, מושך את חוט האפרכסת מתוך הקופסה. שנינו היינו מבוהלים - קולה של מודיעין בבקשה נאלם, ולא הייתי בטוח כלל אם לא פגעתי בה כשתלשתי את החוט מהקופסה. לאחר מספר דקות, הגיע אדם אל מרפסת ביתנו. "אני מתקן הטלפונים. עבדתי במורד הרחוב, והמרכזנית אמרה שיתכן ויש בעיות במספר 105." הוא ניגש אלי וראה את האפרכסת בידי. "מה קרה?" שאל ואני סיפרתי לו. "ובכן, אוכל לתקן זאת בדקה או שתיים." הוא פתח את קופסת הטלפון, חושף מבוך של כבלים וחוטים, והתעסק זמן מה עם קצהו של חוט האפרכסת, מחזק דברים בתוככי הקופסה בעזרת מברג קטן. הוא נענע את וו הטלפון למעלה ולמטה מספר פעמים, ואז דיבר לתוך האפרכסת. "הי, זה פיט. הכל תחת שליטה ב-105. אחותו של הילד הבהילה אותו והוא נפל ומשך את הכבל מהקופסה." הוא ניתק, חייך, ליטף את ראשי ויצא מן הבית.

כל האירועים הללו התרחשו בעיירה קטנה במערב, לחופי האוקיאנוס השקט. אז, כשהייתי בן תשע, עברנו לאורך הארץ והגענו לבוסטון - והאמת שהתגעגעתי למדריכה שלי. מודיעין בבקשה הייתה שייכת לאותה קופסת עץ ישנה, ואני איכשהו מעולם לא חשבתי לנסות ליצור עמה קשר באמצעות הטלפון החדש, הגבוה והרזה שישב על השולחן הקטן שבפרוזדור. אולם, כאשר בגרתי לשנות העשרה שלי, זכרונות אותן שיחות ילדות מעולם לא באמת עזבו אותי; לעתים קרובות ברגעים של ספק ומבוכה הייתי נזכר בתחושת השלווה והביטחון שהייתה לי כשידעתי שאני יכול להתקשר למודיעין בבקשה ולקבל את התשובה הנכונה. כעת הערכתי, עד כמה סבלנית, מבינה וטובת-לב הייתה, לבזבז את זמנה על ילד קטן.

כמה שנים לאחר מכן, בדרכי חזרה לקולג', חנה מטוסי חניית ביניים בסיאטל. הייתה לי בערך חצי שעה בין טיסה אחת לשניה, וביליתי כ-15 דקות בטלפון בשיחה עם אחותי שגרה שם, כבר נשואה באושר עם ילדים. ואז, בלי באמת לחשוב מה אני עושה, חייגתי למרכזייה של עיר הולדתי, והמרכזנית ענתה: "מודיעין בבקשה". בדרך נס, שמעתי שוב את הקול הקטן והברור שהכרתי כה טוב: "מודיעין".
לא תכננתי זאת, אך שמעתי את עצמי אומר: "תוכלי לומר לי בבקשה, איך לאיית את המילה 'לסדר'?"
הייתה אז שתיקה ארוכה. ואחריה, באה התשובה בקול רך: "אני מניחה", אמרה מודיעין בבקשה, "שאצבעך כבר החלימה."
צחקתי. "אז זו באמת עדיין את. אני תוהה אם יש לך מושג כמה היית חשובה עבורי כל אותו הזמן..."
"אני תוהה", השיבה, "האם יש לך מושג כמה אתה היית חשוב עבורי? מעולם לא היו לי ילדים, וכה ציפיתי לטלפונים שלך. די מטופש, לא?"
זה לא נראה לי מטופש, אך לא אמרתי זאת. במקום זאת, סיפרתי לה עד כמה לאורך השנים חשבתי עליה לעתים תכופות, ושאלתי אם אוכל להתקשר אליה שוב כשאגיע לבקר את אחותי כשיסתיים הסמסטר.
"בבקשה, כך עשה. רק בקש את סאלי."
"להתראות סאלי".
זה היה נשמע מוזר שלמודיעין בבקשה יש שם. "אם אתקל בסנאי במקרה, אומר לו לאכול פירות ואגוזים."
"עשה זאת", אמרה, "ואני מצפה שבאחד מאותם ימים תבקר באורינוקו. ובכן, להתראות".

שלושה חודשים מאוחר יותר, שבתי לנמל התעופה של סיאטל. קול אחר ענה לי מהמרכזייה: "מודיעין", ואני ביקשתי את סאלי. "אתה מכר שלה?"
"כן", השבתי. "מכר ותיק".
"אם כך אני מצטערת שעלי להודיע לך... סאלי עבדה רק במשרה חלקית בשנים האחרונות משום שהייתה חולה. היא נפטרה לפני חמישה שבועות".
לפני שניתקתי הוסיפה: "חכה דקה. האם אמרת ששמך הוא וילארד? ובכן, סאלי השאירה הודעה עבורך. היא רשמה אותה כאן."
"מהי ההודעה?" שאלתי, אך בפנים ידעתי מה היא תהיה.
"הנה היא, אקרא לך אותה - 'אמרי לו שעדיין אני אומרת, שישנם עולמות אחרים לשיר בהם. הוא ידע למה הכוונה.'"
הודיתי לה וניתקתי. אכן ידעתי.


לדף הרשומה

סיפורם של שני זרעים

הפעם לפניכם משל קצר, המתאר מצב המוכר לכולנו.
לא נכביר במילים וניתן למשל לדבר בעד עצמו.

"לא בגלל שהדברים קשים איננו מעזים - בגלל שאיננו מעזים הדברים קשים." (סנקה)

תיהנו!

ינון

שני הזרעים

היה היו פעם, בארץ ירוקה ורחוקה, שני זרעים שנחו זה לצד זה במעבה האדמה. 
שניהם נשרו מאותו הפרי, שכנו באותה אדמה פוריה, שתו את אותם מי גשמים.

חשב הזרע הראשון לעצמו: "חמים פה ונעים בחושך, יש כאן הרגשה טובה של ביטחון. אבל... משהו חסר לי. הייתי רוצה לגדול, לשלוח את שורשי עמוק לתוככי האדמה, להצמיח נבט רענן מעבר לקרקע שמעלי... אני רוצה להצמיח עלים, ניצנים, פרחים נהדרים, שיבשרו על בוא האביב! אני רוצה לחוש בחמימות קרני השמש על גבעולי, ובברכת טל הבוקר על עלי."

והזרע הקטן גדל וצמח, גדל ופרח, עד שהפך לשיח פרחים משובב עין
.

חשב הזרע השני לעצמו: "אני חושש. כה חשוך פה מסביב... אם אעז לשלוח את שורשי אל תוך האדמה, איני יודע מה אמצא בחשיכה. אם אשלח נבט פגיע אל האוויר שמעלי, הוא ינזק, יקפא בקרה, או שאולי חום השמש הקופחת יחרוך אותו... אם אפתח את עלי, יבואו החלזונות והתולעים ויאכלו אותם. אם יהיו לי פרחים, יבואו הילדים ויקטפו אותם. לא, עדיף שאמתין עד שאחוש בטוח."

והוא המתין. והוא ממתין שם עד עצם היום הזה.


"אופטימיות הינה האמונה שמובילה להישג.
דבר אינו יכול להיעשות ללא תקווה ואמון.
אף פסימיסט לא גילה מעולם את סודות הכוכבים, או חקר ארץ בלתי ידועה,
או פתח דלת חדשה עבור הרוח האנושית." (הלן קלר)

"ביטחון הינו ברובו אמונה תפלה.
הוא לא קיים בטבע, ובכללותם אין בני האדם חווים אותו.
החיים הינם הרפתקה נועזת, או שום דבר." (הלן קלר)


לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ינון פיאמנטה אלא אם צויין אחרת