00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ליזי- חרטה

27/04/2013


ליזיסטרטה, ע"פ אריסטופנס, תיאטרון הבימה 16.04.2013

איכשהו כשבוע לפני חגיגות העצמאות, נפלה בחלקי ההזדמנות לרכוש כרטיסים יחד עם כמה מחבריי ללימודים למחזה "ליזיסטרטה" ע"פ אריסטופנס שמקיים תיאטרון הבימה. 

מרוששת אך נרגשת מיהרתי לרכוש כרטיס בהנחת סטודנט למופע שהיה ביום שלישי האחרון, בצאת חגיגות העצמאות. 

הבימה החדש יפיפה. מרווח, מרשים. 

צעדנו כפי שהורו הכרטיסים בתשע בדיוק, לאולם מסקין בהבימה. 

ערב קודם התוודתי בפני חבר קרוב, שאני חוששת להתאכזב אבל כל כך מקווה להינות. באתי חיובית, עם רצון עז לראות מחזה בהבימה ולצאת ממנו פעורת פה. 

אפילו התלבשתי בשמלה חדשה שרכשתי לאירוע. בכל זאת, התיאטרון הלאומי.

סיפורה המקורי של ליזיסטרטה מגולל אאית סיפורה של שה ביוון העתיקה, הממרידה את נשות אתונה לשביתת מין על מנת להכריח את גבריהם, ההולכים ומתים עם הקרבות, לחדול ממלחמה. 

לא אתיימר לפרש את כוונותיו של אריסטופנס, אבל למיטב הבנתי מדובר בקומדיה של יוון העתיקה- בידור איכותי להמונים. מחזה קליל, סקסיסטי, ישיר ובוטה, אך מלא במצוקה ממשית וקיימת של שני הצדדים. 

הפעם, יצא לי לראות מחזה ע"פ אריסטופנס בעיבודו של אלי ביז`אווי שהחליט לשנות מעט את העלילה. 

ליזיסטרטה, כפי שמציגים אותה בהבימה, עוסקת בחבורת מפקדי צבא בכירים ומאצ`ואיסטיים כביכול, אשר קיבלו פקודות "מלמעלה" לשתף פעולה עם במאית/ שחקנית נשית ועצמתית ולהעלות ביחד מחזה המגולל את סיפורן של נשים שמרדו בגברים שלהם ועשו שביתת מין. 

כעיקרון, זה רעיון מדליק, עם כמויות של פוטנציאל להתחבר להוויה הצבאית הישראלית השובינסטית. 

אך המחזה בבימויו של אודי בן משה כפי שהוא מוצג בהבימה הוא אכזבה מזעזעת. 

הסצנה הראשונה נפתחת במעין ישיבת מטה של כלל הקצינים, המתקשטים בכומתות בצבעי הגאווה בהתאמה, מצפים לבואה המאיים של ליזיסטרטה. סצנה מלאה בכלום ושום דבר, לא מעוררת עיניין, בנאלית וצפויה לחלוטין. נדהמתי לגלות שורה של גברים הידועים בפועלם בתיאטרון הישראלי (אורי בנאי, אורי הוכמן, שמעון כהן, קובי מאוד, אלון נוימן, עמי סמולרצ`יק ותומר שרון) פשוט יושבים מולי על הבמה, ומציגים לי סצנה ברמה של תיכון עירוני א`.

מיותר לציין את התדהמה שלי. 

הציפיות שלי לא היו גבוהות כמו התקוות שלי לראות מחזה טוב, אך זה עלה מעבר לכל מה שחשבתי. 

מכאן זה לא משתפר ולו לרגע.

גם אם בעזרת השירים הם הצליחו לרגעון אחד קטן למצוא חן, מיד הרסו זאת עם פאנצ` שחוזר וחוזר ומסביר את עצמו, ומפרש את עצמו וחוזר שוב במקרה ומישהו בשורה האחרונה פיספס את העובדה שהריצו פה בדיחה.

או כשאלון נוימן - מדקלם טקסט עם פאנצ` וכמעט שמסתובב לקהל בקריצה כדי להפנות את תשומת ליבנו לבדיחה, בל לא נצליח להבין חלילה, אינפנטילים שכמותנו. 

עם כניסתה של לילאן ברטו לבמה- הלוא היא ליזיסטרטה- עטתה על עצמה מנח פיזי (שכנראה אמור היה להתכתב עם משהו שנקרא לו `כוח נשי`) ולא זעה מילימיטר מהמנח הזה לאורך כל ההצגה. הליזיסטרטה שלה היתה שטוחה, ריקה, ולעיתים אפילו...מדוקלמת, השם יצילנו! כל הכוח שמובנה בתוך דמות האישה החריפה, הכריזמתית, הסוחפת שמונעת מכאב רב וסבל של שנים המשוועת לימים של שלום- הצטמצם בעזרת ברטו לדמות חסרת חן שכל יעודה בחיים הוא לחשוף את השסע בשמלה ולהינות מהשפעתו על החיילים על הבמה, ועל הקהל העייף שבהה בה. 

התלבושות היו נחמדות אך הרבה פעמים היו לא נוחות או לא התאימו לשחקנים, כמו חצאית קצרה מדי שלא במכוון, חגורה שלא נסגרת כמו שצריך וכו`.

תפאורה מרשימה אך בנאלית. 

האור היחיד וגם הוא נראה בגלל ים החושך מסביב, היה המוזיקה. השירים הצליחו לעיתים לשעשע במילים ובוודאי לדאוג שיהיה לנו נעים באזניים. 

אך כמובן, לא הגענו לקונצרט. 

אודי בן משה ניצח על כאוס, מלא ברעיונות לא גמורים, פאנצ`ים לא מתוחכמים, סלאפ סטיק בכיעורו. 

כל כך הרבה חורים בעלילה קישטו את העיבוד, שבשלב מסוים הפסקתי לנסות להבין את הסיבה לצעדים שנקטו הדמויות ופשוט קיבלתי זאת כעובדות מאכזבות. 

העמידו את חבורת הגברים, שחלקם מתהדר בכרסים מרשימות, הלבישו אותם בבגדי נשים וחשבנו שמזה אפשר לבנות הצגה שלמה.

התיאטרון הלאומי של מדינת ישראל. 

 

מעבר לכך לא היה שום תחכום, שום עומק, שום ניסיון לעבות את המחזה העוסק ביסודו בנושא בוטה וכביכול שיטחי, בוודאי לא מצד הבמאי. 

פה ושם נדמה היה שאחד השחקנים ניסה להאבק בזוועה המתרחשת על הבמה כאשר השתדל להכניס מעט משחק אמיתי, אך גם ניסיונות אלו נגוזו כעבור רגעים מספר. 

תגובות הקהל תאמו את האירוע. חלק צחקו, או נכון יותר לומר גיחכוו, חלק פחות מנומס מהקהל דיבר, קישקש והעסיק עצמו בדברים מעניינים יותר כמו `איזו שמלה היית בוחרת לך`, ו`למה לא קנית לי קולה`, והרוב פשוט בהו בהצגה ומחאו בסוף כפיים מנומסות. 


אפשר להבין בין השורות שלא הייתי מרוצה מההצגה, בלשון המעטה.

 

לסיכום, לקחו מחזה בוטה, ותרגמו לנו אותו לשפת החרשים למרות שלקהל אתמול לא הייתה שום בעיית שמיעה, אילצו את הפאנצ`ים, הורידו את הרמה שלהם ושלנו, איכזבו אותי כצופה וכאמנית בעתיד והעזו בשיא חוצפתם לגבות על כך תשלום. 

 


אם הבימה הוא התיאטרון הלאומי אז כדאי טוב טוב שנבדוק מה קורה ללאום שלנו.



לדף הרשומה

העיר הזאת- הזו? הזאת. אין מילה כזאת..!

23/03/2013


לאחר צפייה חוזרת בפעם השלישית בהיפ-הופרה, עליי לשבח ולציין כי נעשו הרבה שיפורים בעיקר החסרונות שהצגתי כאן, בניהם, שיפור מקומות הישיבה ע"י הוספת רמפת כיסאות וגם איזון סאונד המיקרופונים של השחקנים וכך הבדלי האיכות בקולות השחקנים הרבה פחות מורגשים.

יישר כוח

***********************************************************************************************************************

"העיר הזאת- היפ הופרה בלשית" בשיתוף המופע של ויקטור ג`קסון, תיאטרון האינקובטור. 


קיבלתי המלצה חמה לראות את ההצגה ההיא של האינקובטור. ודווקא מאחד המורים שלנו, שאמר ש`הנה, משהו חדש מתחיל לקרות וזה יפה`. 

אז פלא שכאשר ניתנה לנו ההזדמנות לכרטיס מוזמן - קפצתי על המציאה?

אכן התרגשתי ללכת. ההיפ- הופרה הזו, שכולה הצגה בראפ עוררה את סקרנותי ללא ספק. 

הגענו לאינקובטור במוצאי שבת. תור ארוך של אורחים רוכשי כרטיסים עמד בכניסה, באופן לא אופייני ומעודד. 

עלינו לאולם למעלה, שבמבט ראשוני נראה מבטיח מאוד. קירות אבן ירושלמית, במה מוארת באינטימיות מסקרנת, שולחנות עגולים לצד כיסאות מרופדים, חושך וזמזום של קהל. 

מהר מאוד התברר לי לצערי, שבחירת האולם מאכזבת מאוד. רחבת הבמה ורחבת המושבים באותו הגובה. כאילו מדובר ברחבת ריקודים שהניחו בה כיסאות. דבר שהקשה מאוד על הצפייה במחזה. הרי אם לא התמזל מזלך לתפוס מקום בשורה הראשונה ואינך גבר דשן וגבוה- הרי תהנה מתסקיט רדיו ולא ממחזה. מה שאילץ אותי לעמוד ליד הקיר כל המופע (!)

אבל נחדול מלקשקש על עיניינים טכניים הקשורים לבית מזי"א ונתחיל לעסוק בעיניין לשמו התכנסנו:

המופע "העיר הזאת".

שנון, מדליק, מרענן, עשוי היטב, מהודק, מפתיע ובעיקר- תענוג מוזיקלי מרגש. 

רוצו לראות. 

כמובן, שיש עוד הרבה דברים לשיפור. בעיקרם: הדיקציה של השחקנים/ראפרים. לא כדאי לבצע מופע ראפ לייב, בו המילים כל כך משמעותיות כשחלק מהשחקנים לוקים בבעיית דיקציה קשה. גם עוצמת הקול השונה בין כל השחקנים שהייתה אומרה לקבל גיבוי מלא מאנשי הסאונד, היוותה בעיה צורמת. 

אם הייתי מבוגרת אולי בעוד כמה שנים, יתכן שבגלל הקושי בהבנת המילים המופע היה מעייף אותי .

חבל שמילים מתוכחמות כל כך, שנונות, מצחיקות, ומרעננות שמשרתות בצורה מצויינת מחזה מרנין יעלמו בין מילמוליהם של השחקנים. 

לאחר שראיתי את המחזה פתחתי קצת גוגל, לראות מה הכוונה "המופע של ויקטור ג`קסון" של שליישיית ג`קסון, ואני חייבת לומר שרק הרווחתי לכיס עוד קבוצה מוכשרת של אנשים שאשמח להתעדכן לגבי העשייה שלהם. מומלץ לעשות כמוני :)

המחזה מגולל את סיפורו של ג`ו בלש ממורמר, ככל הנראה לא מוצלח , וחסר רגישות. הוא ושותפו הכושלים לא זוכים להצלחה עד היום בו מתחיל הסיפור. היום בו שרה בנט, זמרת הברים היפיפייה, מגיעה למשרדו ומתחננת שיעזור לה במציאת אחותה הנעדרת. 

לא אגלה את המשך העלילה, המפתיעה והחביבה אך כן אספר, שכל העלילה מתרחשת בראפ, ביט בוקס, מוזיקה ושירה מלאת שנינויות.

אמנם המשקל של העלילה בכל המופע אינו עיקרי כנהוג במחזות תיאטרון, אך זה לא מנע מהם לבנות עלילה מפתיעה ומהודקת היטב. 

המוזיקה שכמובן נוגנה לייב, הייתה שובת לב ומדליקה. עומר מור ישב בקצה הבמה, ועבר בין צלילי גיטרה, לתיפוף על ערכת תופים מאולתרת ואותנטית, לביט בוקסינג, לליווי פסנתר, לחיקוי צלילי חצוצרה וליווי ווקאלי בכמויות אדירות של חינניות, קסם וכריזמה. וללא ספק בלט ב`שיחות הסיגריה` שקיימנו מיד בתום ההצגה.

כפי שכבר הזכרתי העלילה כולה נעה סביב הבלש ג`ו (הלא הוא עמית אולמן החתיך) ובצדק.

כאמור, החסרון המרכזי במופע הוא הדיקציה הלוקה בחסר ועמית צולח את המכשול הזה בצורה העולה בהרבה על חבריו על הבמה. הוא השחקן היחיד, שכמעט כל מילותיו הובנו לקהל. עמית כריזמתי, מצחיק, מעניין, ומצליח להחזיק במתח הדרמטי למרות החריזה והשירה. 

לא כמוהו היא דורית ליליין היפיפיה. נקודת הפתיחה שלה מלאת פוטנציאל : האישה היחידה על הבמה, זמרת הברים היפה, הלובשת שמלה אדומה ומחשוף נדיב וכמובן, קול יפייפה.  כל אלה איפשרו לדורית לבלוט לחיוב במהלך המופע. אך דורית המתוקה, לא הרימה את הכפפה. חצי מהזמן לא היה ברור כלל מה היא אומרת, או למה היא אומרת את זה והחריזה והשירה שאבו אותה לסוג של שיחקוק שיטחי ומעט מצועצע.

למזלה, במופע מסוג זה, הנושא המרכזי הוא אינו העלילה אז עבודתה של דורית לא פגמה בצורה ניכרת בתוצר הכללי, אם כי עבודה טובה יותר מצידה הייתה יכולה להרים את המופע באוויר .

עומר הברון, הבלש ג`ק שותפו של ג`ו, בלט גם הוא לחיוב במגוון הדמויות הצבעוניות והססגוניות שגילם והיה עמוד תווך מפוצץ אנרגיה ומעורר עיניין.

נהניתי ממנו מאוד מלבד  איכות הצליל שלו. מרבית הזמן הובנו מילותיו והפער באיכות הצליל לעומת שותפו, אולמן, לא הפריע.

אך ברגעי השירה בהם הפגין יכולת שירה מהירה ומרשימה כיאה לאומן ראפ מוכשר, פגמה איכות הצליל והדיקציה שלו ביכולת שלנו להינות מכישוריו. 


האחרון בקאסט, הוא מקמרפי, קצין המשטרה הלא מגניב כביכול אותו גילם רוני רוקט המקסים. רוני רוקט מופיע לראשונה בליווי התופים , ועד מהרה חובש את כובעו של מקמרפי, קצין המשטרה המתחסד, ובין תופים למקמרפי תופס רוקט גם את כיסא הפסנתר ו`נותן לנו בראש`.


לסיכומו של עיניין, סידור האולם דורש חשיבה מחודשת, עבודת הדיקציה גם היא דרושה הידוק ורענון חריף, אך בסך הכל מדובר במופע מדליק, צעיר, אנרגטי, ומומלץ בחום שבהחלט מביא בשורה חדשה, תיאטרון חדש וצעיר יותר. תיאטרון שממלא את האולם בקהל עד גיל 30, תופעה לא אופיינית ומעודדת ביותר.

כל הנכתב כאן נועד לשפר, ולמקצע יותר את העשייה הברוכה, המרעננת של קבוצת האינקובטור, שבהחלט הראו לנו שעוד לא ראינו הכל. 


בהצלחה, רוצו לראות!

מועדי ההופעות הבאות:

27.3.13  רביעי     21:00  צוותא תל אביב. 

06.04.13 מוצ"ש בשעה 21:00  בית מזיא. מסילת ישרים 18 ירושלים.

13.04.13 מוצ"ש בשעה 21:00  בית מזיא. מסילת ישרים 18 ירושלים.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

החולה המדומה אמיתי לגמרי

16/02/2013

אתמול, יום שני 11.02.2013, הביא אותנו לצפות במחזה "החולה המדומה" ע"פ מולייר בתיאטרון החאן. 

הביקורת ששמעתי על המחזה מחברים ללימודים שנכחו בהצגה הבכורה ערב לפני, היו לא טובות, אפילו... קוטלות. 

קיוויתי שלא, אבל הסתקרנתי לדעת עד כמה זה גרוע. 

 

אולי בגלל שהציפיות שלי היו נמוכות, או אולי בגלל שזה פשוט לא כך- להפתעתי ולשמחתי גיליתי מחזה משעשע, נעים, לא לוחץ, לא מתאמץ, מרווח, מצחיק ומהנה!

החאן כתיאטרון, כבר כמה פעמים הראה שהפתרון השירתי והמוזיקלי הוא המועדף עליו וגם כאן הוא משתמש באלמנט השירה, וקטעים אילמים ותנועתיים מלווים במוזיקה ואפילו הסיום כולו היה ריקוד ושירה משותפת של השחקנים. 

לא הכל היה מושלם, אבל הרוב עבד, הצחיק וצלח את המטרה. 

ארז שפריר בתפקיד ארגאן, החולה המדומה המנהל ביד רמה את ביתו המתפורר, וכמו מחלתו תחומים רבים בחייו אינם ברורים לו כדרוש- בסוף המחזה עובר שינוי ניכר בהתיחסו לעולם. ארז שפריר רוב הזמן הבריק. מדי פעם התנוסס מעליו שלט: "אני מנסה להצחיק" אך בעדינות וזה עבר בשלום.

את בתו המאוהבת, שיחקה תמר אלקן היפיפיה. בתחילת המחזה נדמה היה לי למשך כמה פיסקאות כי היא מתכוונת לחזור על הטעות הנוראית של רות רסיוק ב"אנטי" של גשר- ייבוב הטקסט. אך מהר מאוד היא זנחה את הייבוב והתחילה לשחק. עדיין אי אפשר לומר שהיא הייתה במיטבה. מספר פעמים רב במהלך המחזה לא יכלתי להבין אם היא שמחה או מאוכזבת עד שפתחה את הפה, ובחלקים מהסצנות לא יכלתי להאמין לה כלל אך בסך הכל היא הייתה מלבבת. מה גם שכאשר פצחה את פיה בשירה זה בהחלט `הוסיף לה כמה נקודות`.

אשתו הצבועה ותעבת הבצע של אראגן, באה לידי ביטוי בצורה קולחת, מצחיקה, ומשעשעת ע"י כרמית מסילתי-קפלן הנהדרת. היא הייתה צבועה, אך לא מוגזמת, מצחיקה אך לא לוחצת. השתתפות מועטה אבל בולטת. לייק.

מי שמניעים את העלילה, מסובבים, מיישרים וצובעים את הקומדיה הזו בצבעים היו ללא ספק המשרתת, הלוא היא עירית פשטן שבניגוד לדברים קודמים שעשתה, כאן היא ממש פרחה, ואחיו השפוי של אראגן בדמותו של יהויכין פרידלנדר הנפלא.

פשטן ופרידלנדר, כל אחד בהתאם לרוחב תפקידו, פשוט `שיחקו אותה`. לא לחצו, לא אילצו, לא התקרצצו לקהל, אלא רוב הזמן, הגיבו, יזמו, ביקשו, פעלו ושיחקו בצורה מרעננת, כיפית ואמינה. בזמן שלהם על הבמה, יכולתי להתרווח בניחותא בכיסא המרופד, להינות ואפילו לצחוק. 

ניר רון בתפקיד אביו של החתן הלא רצוי, ובהצצות מזעריות בתפקידים שונים נוספים, עשה את שלו, ומזל שהיו אלה הגחות קצרות ומתומצתות. 

אריאל וולף, החתן הלא רצוי, מעט התאמץ ולחץ אם כי לא בצורה בוטה מדי ולכן תפקידו לא לכאן ולא לכאן. 

אבי פניני, הגיח למונולוג אחד ויחיד בדמותו של ד"ר קאק הפסיכופת (כנראה), והיה מצחיק. אם כי קולו נשמע צרוד ומאומץ בצורה קצת קשה לעיכול ואווירת היסטריה לא נחוצה אפפה את ביצועו.

על גאיה שליטא- כץ לא ארחיב, היא פשוט לא. אמש היא הייתה פשוט לא.

ואחרון חביב, איתי זבולון בתפקיד קליאנט היה נחמד אך הגיע כנראה ממחזה אחר והוויתו הייתה לא קשורה לעלילה.

כמובן שאי אפשר היה להתעלם מהביקורת הנוקבת על הרפואה שלנו שהגיש לנו יהויכין פרידלנדר בסוף המחזה. נוקב, הומוריסטי ולא מתנצל. לייק.

בסך הכל מחזה חביב ומשעשע. מעט מבחירות הבימוי היו לא מדויקות לטעמי (בדיחות פיפי-קקי), שיר הסיום היה מתאמץ מדי והפיל את השיא, וחמש פעמים השתחוויה זה קצת מוגזם אפילו בשביל אתמול בערב. אבל בסופו של דבר שמחתי לגלות עיבוד מקסים, שובה לב, ובעיקר מצחיק למולייר.

מומלץ, לכו לראות.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

יהלי-דוכין

2.2.2013 זאפה ירושלים, יהלי סובול וארקדי דוכין.

מוניקה סקס האהובה התנגנה בנעוריי והיתה שיר הנושא במחזה על האהבה הראשונה שלי, והחברים של נטשה האוסף הכפול הסאונדטראק של מרד הנעורים.

טעימה משניהם יחד? מה נשמע יותר מבטיח?!

לא תיכננתי לסיים כך את הערב. חבר טוב התקשר ואמר שהשיג כרטיסים דרך האקדמיה להופעה משותפת יהלי-דוכין. 

הגענו לזאפה ירושלים, לאולם חתיך ורחב ידיים, עם שולחנות פאב מסודרים בבלאגן, והרבה אנשים ישובים, מצפים וממתינים. חלק עם כוס האלכוהול לידם וחלק עם שאריות הנישנושים בצלחות. רובם בגילאי 40+. מעט סטודנטים שיכלו להרשות לעצמם גם כן נכחו. 

ישבנו בשולחן מרוחק, הזמנתי לי יין ממלצר מתוק שלא הפסיק לפזז ולתזז סביבנו, לוודא שהכל טוב ושלא צריכים עוד משהו. 

ההופעה התחילה, כשהיא נראית מבטיחה. סאונד מצוין, תאורה מרגשת, שני כוכבים על הבמה.

בחירת השירים הייתה מצוינת. בהופעה בישיבה לא ציפיתי ל"קוק בצהריים" והפלייליסט היה מעולה. נוסטלגי וטוב. 

בהתחלה חשבתי שזה ככה רק עם שיר אחד, אבל מסתבר שהבעיה בלשיר להיטים אל-זמניים כאלה היא שקשה מאוד לקבל את השינויים שהמבצע העייף כל כך נואש לעשות. וכך קורה שארקדי שר משהו שמזכיר "עוד נגיעה" אבל לא נוגע, ויהלי מחפש את עצמו בין המיתרים.

האנרגיה בקהל שאפה להלוויה. קשה להסביר למה, אבל נראה לי שיהלי-דוכין התאכזבו מהקהל בשלב מוקדם של הערב וטרחו להעביר את המסר הזה. 

אני הייתי חיובית, ניסיתי למחוא כפיים ולהתמוגג מאושר. לא הצלחתי. פעם ב.. ארקדי דוכין סימן כפיים לקהל וחלק מהפעמים גם צעק "כפיים" במיקרופון, מחוות שהבעירו 4 שניות של מחיאות כפיים סוערות ותו לא. 

בסך הכל הופעה סבירה, אך משעממת. דוכין כמעט נרדם על הפסנתר, ואחרי השיר האחרון לשמע מחיאות הכפיים ביקש לוותר על שלב ההדרן המיותר, לטעמו, ובמקום לצאת ולהיכנס בחזרה פשוט "נדמיין שאנחנו כבר חזרנו ממאחורי הקלעים". ועברו לשני שירי הדרן אחרונים.

רגע קסום אחד שבשבילו היה שווה ללכת זה "מספיק בן אדם" שסובול שר מיד אחרי ההדרן המדומה, והצליח לרגש. 

מה שאף אחד מהם לא הצליח ביחד. 

שילוב מוזר, חסר אנרגיות, ולא שווה את 120 השקלים שרוב הקהל נאלץ לשלם.

אני אוהבת את שניהם, אבל הפעם, כל פרט לחוד שווה יותר מן השלם.

 

לדף הרשומה

המלך הוא ערום!

יום ראשון, 27.01.2013, הלכתי לראות את "אנטי" של תיאטרון הגשר. האמת, שחיכיתי לזה בקוצר רוח. זה סיקרן אותי. 

יש לי אמפתיה לסיפור על אנטיגונה, ועיניין אותי מאוד לראות את העיבוד שעשו למחזה של אנואי, שהביא את אנטיגונה קרוב יותר לימינו ונתן לה משב רוח רלוונטי הכולל ביקורת חריפה על הממשל.

יצא לי לראות הפקה אחת בשנה האחרונה של תיאטרון הגשר. 

המחזה האחרון שיצא לי לראות היה, "יונה ונער", בהצגת הבכורה שלו. מה אגיד ומה אומר?.. לא קראתי את הספר, ובכל זאת ידעתי לצפות את כל המהלכים בעלילה, עד כדי כך שעוד לפני היציאה להפסקה לא נשארה בי טיפת עיניין להמשיך ולצפות במחזה, אבל מתוך כבוד למאמץ (וניכר היה שהתאמצו) על הבמה, נשארתי עד לסוף המחזה המתיש. 

הקטע הוא, שאין לי שום חשש מתיאטרון רחב תקציב וגרנדיוזי. כי יש שאומרים שזה מסיר את כל הקסם. ההיפך, אני רוצה שישקיעו בשבילי, וינסו להפעים אותי כל פעם מחדש, וגם תפאורה, אפקטים, סאונד, תלבושות - בקיצור אסתטיקה במתית- הם חלק שאני אוהבת לא להתאכזב ממנו. 

וזה אפשר לומר על תיאטרון הגשר בהחלט. האסתטיקה הבימתית שלו יפיפיה. תפאורות מרשימות (אם כי לא תמיד מוצדקות), פתרונות יצירתיים וכו` .

אבל בוא נחזור רגע לדבר על ההצגה שראיתי ביום ראשון האחרון. 

אני ובני כיתתי הגענו לאולם המפואר של הגשר, ממתינים מחוצה לו עד שנוכל להיכנס. 

כבר בשערים אפשר היה להרגיש את חשיבות האירוע. ירושלמים פרבריים שכמותנו מריחים את הקהל הזוהר, המגוהץ, הנוצץ, והזקן שהמתין להיכנס. כל הגברות מתוקתקות, מפונפנות, מבושמות ומנותחות להפליא. הגברים מחויטים, מגולחים מאפטרשייבים ומסורקים, בוהים לחלל האוויר בחוסר ציפייה משווע. מיני מי ומי גם הם נכחו, שרים לשעבר או עדיין, עיתונאים ומבקרים.

סוף סוף הגיעה שעתנו להיכנס. הושיבו אותנו בשורה הראשונה, כי אנחנו צעירים מספיק להתמודד עם התפסות של שרירי הצוואר. 

הבמה מוגבהת ביותר ממטר מהשורה הראשונה, ומשופעת. כך שעומק הבמה עוד יותר גבוה. 

התיישבנו נרגשים, ממתינים ומצפים לראות איך יגישו לנו את אנטיגונה עכשיו. 

החול על הבמה יצר עיניין וסקרנות. ושערי הברזל האימתניים עשו את שלהם. 

לצלילי מוזיקת פופ-מגוחכת ומשעשעת נכנסה להקת מטאל מצועצעת כשהסולן הבלתי מעורער שלה, מעין נווד-יודע-כל בדמותו של סשה דמידוב הכריזמטי.

סצנת אקספוזיציה משעשעת ומרעננת שגרפה מחיאות כפיים. סשה היה מעניין, סקסי ופלרטטן. ולצערי זה נשאר לגמרי שם. העיניין היחיד שהיה לו במחזה נסתר מעיניי. שום תהליך לא נוצר. אפילו עבור דמות כזו יודעת-כל, לגלגנית וחיצונית לסיפור, צפוי היה אכפתיות מסוימת. 

בסוף המחזה כשמשפטיו האחרונים התיימרו לגרום לי לזוז באי נוחות בכיסא מהתוכחה העדינה ומהביקורת הנוקבת שגרמה לטרגדיה הנוראית, נותרתי יושבת, משועממת וחסרת עיניין. כמו סשה בעצמו. חסר אתגר.

כניסתה של אנטיגונה למחזה מלאת עיניין. זה נמשך עד שהיא פותחת את הפה וסוגרת אותו רק בסצנת התלייה כשלאורך כל הדרך, היא מייבבת ומצחקקת לסירוגין בכוונת תחילה וללא שום הזדהות ואמפתיה מצידי.. רות רסיוק היפה והמוכשרת (אנטיגונה) טובה הרבה יותר מזה. אפשר להריח את הכישרון, והאינטואיציה הנכונה שלה, שמתערבבות בסערת הבימוי הכושל של יבגני אריה את השחקנים. עליו נרחיב ממש עוד מעט. 

רות מרשימה על הבמה, יש לה נוכחות נפלאה. אך היא כריזמטית ומשעממת בו זמנית. הבחירות שלה עצובות ודלות ואחרי שהצליחה לעורר עיניין היא כיבתה אותו ללא ייסורי מצפון. מאכזב ביותר. לאורך כל המחזה אי אפשר להבין למה היא על הבמה, ולמה הסיפור הזה מסופר. לא מצד אנטיגונה ולא מצד הבמאי. 

והנה מגיעה סצנת השומר המוסר לקראון את הדיווח האיום על קבירת האח הסורר. 

לבמה צעד שומר, לבוש במדים רומאים תקופתיים (ולא יוונים כנדרש אבל מילא), מתוח, עצבני, לחוץ, טרוד, מפוחד ומבוהל. ופשוט- חי! חי על הבמה.

הוא פעל והיתה לו מטרה, וכיוון, ונכונות, ואמיתות מרעננת כל כך שעד אותו הרגע לא נראתה על הבמה של בכורת `אנטי`.

ואותו שומר, מדויק בניואנסים שלו, מרנין, מצחיק, לא מוגזם, שמר על אותה הרמה לאורך כל ההצגה. אפשר לומר שאת עצמו הוא הציל בתוך הספינה הטובעת הזאת. שיר שנער- הבריק, והיה קרן אור בים של עירפול משחקי מאכזב.

מיד אחריו אפשר היה לפגוש בקראון- איש העסקים הממלוח, מנכ"ל תאגיד על, דונלד טרמפ של יוון העתיקה. מסוקס, מחויט ונוכח - שמואל וילוז`ני הנאה. 

שמואל, מיד אחרי שהתרגלתי לגוון הקול המשעשע שלו, סחף אותי איתו רוב הזמן. היה לי אמין, מרשים, פועל, ניגש למלאכה, יוצר בי אמפתיה למצבו, הבנת התסכול ובאופן כללי שמר על רמתו המקצועית ולא אכזב. אם כי לצערי, בניית סצנת המפתח הזו לקתה בחסר, ובמקום לטפס במעלה הקלימקס וליצור לנו שיא ריגשי מעורר התפעלות, הסצנה זרמה כמו גלים בים שקט. עולה קצת ויורדת ושוב עולה ושוב יורדת, כשלקראת הסוף היה גל קצת יותר חזק אם כי לא סוחף. אבל זו כבר הבעיה של הבימוי. 

שחקנים שכואב לי לדבר עליהם, גם כן עלו לבמה והעזו לצאת להשתחוות. קארין סרויה בדמותה של איסמנה, הנרי דוד שלא הפסיק להביך את עצמו- בתור היימון, וליליאן רות (אמו של הנרי, הכל עובר במשפחה)- בדמותה של נונו- שלא ברור לי מה בדיוק תפקידה בכוח או למה היא נחוצה בעלילה. 

אם שכחתי מישהו מהשחקנים הרי זו בעיה שלהם בלבד.

יבגני אריה, שביים גם את יונה ונער, עושה רושם של במאי רוסי עתיק, חסר מעוף, מקובע וכבד, שללא ספק לא יודע איך לעבוד עם שחקנים, שזאת זכותו המלאה, אבל... בחייאת אריה, עם שחקנים כאלה- אולי כדי שכן תביא מישהו שיודע לעבוד איתם קצת. 

היה המון פוטנציאל בהצגה הזאת שכל כך לא מומש. 

האכזבה הכי גדולה שלי מהערב הזה אלו מחיאות הכפיים של הקהל. קהל שלם שישב בעולם וכנראה לא עיניין אותו מה הוא רואה. כי הכפיים היו סוערות. הירהרתי בזה. יש קהל שמגיע לתיאטרון כדי לקבל סמל סטאטוס- אני בתיאטרון. ואין שום קשר בין נוכחותו באולם לצורך שלו באומנות. 

וכך קורה, שאחד התיאטראות הגדולים בארצנו הקטנה, מעלה הצגה כזו ללא שום היסוס, או בושה. היו כמה דברים טובים זה נכון, והיו כמה דברים פחות טובים, זה קורה, אבל היו גם דברים פשוט מבישים. מגמת תיאטרון בתיכון חדש בקרית גת (ואין לי שום בעיה עם קרית גת). 

והביקורות!... שמן למדורה. הלל ושבח לתיאטרון עצוב וחסר מעוף. בושה שלנו. פשוט בושה. 

ביום שלישי,במוסף גלריה של "הארץ", כתב מיכאל הנדלזלץ, על הבמאי הנודע סר פיטר הול שבבכורה של הפקת "הדוד וניה" שעלתה בווסט אנד מילמל בקול רם בתוך הקהל ואני מצטטת מכתבתו של הנדלזלץ: "במהלך ההצגה נשמע הול היטב, ממלמל בקול לא שקט: `זה לא עובד... זה כמו משהו בטלוויזיה`." ובהמשך מתאר הנדלזלץ את התנצלותו הפומבית של הבמאי הידוע.

ודווקא הכתבה הזאת גרמה לי לתהות, למרות שזה חוסר כבוד לשחקנים היה משהו מעורר קינאה ביכולתו של הול לצעוק בקול רם: "המלך הוא עירום". כמובן שיש דרכים מכובדות יותר לעשותת זאת (בלוג בתפוז למשל), אבל עצם הביקורת האמיתית והלא מתפשרת, כזו שלא מלקקת לתיאטרון את התחת כי הוא תיאטרון גשר, היא ביקורת מעוררת הערצה. 

 

"כזה הוא גם שמואל וילוז’ני בתפקיד קראון, שיודע כקומיקאי מנוסה להבליט את הגיחוך במעמדו ולחצוב ממנו את חוסר הברירה של מי שהסכים להיות מנהיג, ולעורר אפילו סימפטיה למצוקתו. וכזאת היא - וזה עיקר כוחה של ההצגה הזאת - רות רסיוק בתפקיד אנטיגונה. מהרגע הראשון של ההצגה הצופה (כלומר אני, אבל אני משוכנע שלא רק אני) מקבל את כל מה שהיא עושה, כדמות וכשחקנית, צוחקת, בוכה, אוהבת, כואבת - כדבר שחייב להיות רק כך, כי אי אפשר אחרת."

ביקורת מיכאל הנדלזלץ על המחזה `אנטי` באתר "הארץ"

 

ואני אומרת- מה עם כמה פיטר הול`ים שיעשו קצת סדר אצלנו?

לדף הרשומה
קוביית Facebook Like
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל action11 אלא אם צויין אחרת