55
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
קוד חופשי

הסבל אינו המטרה הוא בן הלוויה של ההתמודדות  שהיא אמהּ הגדולה של הצמיחה להרצאות:  054-5753522

הפסיכיאטריה - טובה או רעה?

בראיון ב"אורלי וגיא" מיום ראשון השבוע אמר ד"ר גד לובין - ראש שירותי בריאות הנפש לשעבר, כי טעות לצייר את המציאות בבתי החולים בגוונים של שחור-לבן, והוסיף: "אין דבר השוחק יותר ציבור מטפלים מאוד מסור מאשר עמדה ציבורית ששמה אותו על ספסל הנאשמים".

מנגד, עשרות אלפי מטופלים שאושפזו מאז קום המדינה ועד היום יוכלו להעיד על אודות מה שעבר על בשרם.

->  חלק ניכר מהם יעידו שהפסיכיאטריה בישראל היא "רעה".

->  אחרים יעידו כי הפסיכיאטריה הצילה אותם ממצוקת החולי הנפשי, כלומר, שהפסיכיאטריה הייתה "טובה" אליהם.

  • מבולבלים? גם אני הייתי מבולבל במשך שנים רבות.
  • ובעיקר, הייתכן שגם אלה וגם אלה כאחד מעידים אמת?
  • ובעצם, מבחינה מוסרית וחוקית, מהו טבעה של הפסיכיאטריה בישראל מקום המדינה ועד היום?

בחודש מרס 2014 דליה אשתי התראיינה ל"לונדון וקירשנבאום". היא עומתה במפתיע עם אותו ד"ר גד לובין עצמו, שאז כיהן בפועל כראש שירותי ברה"נ. עוד לפני הריאיון, כאשר איפרו אותה בחדר האיפור ואני המתנתי במסדרון, ישב לידי ד"ר גד לובין. התחלנו לשוחח, והוא בפנים מאירות טען שמערכות האשפוז אינן רק קשות ומכאיבות אלא בדרך כלל טובות ומועילות, וכי בסופו של דבר עולה בידן להחזיר לכשירות את רובם הגדול ביותר של החולים. שאלתי אותו האם הוא יודע מה זה ISO 9000? למרות שמדובר ברמת תקן טכנולוגי מפורסם ולא בתקן מוסרי או חוקי, הוא הבין את כוונתי וענה מיד: "כן, אני מכיר". המשכתי: "זו הבעיה. הפסיכיאטריה לעיתים קרובות מאוד לא עומדת בתקן המוסרי הנדרש לשמירה על זכויות האדם על ידי אמנות בינלאומיות, שלא לדבר על הפרות בוטות, השכם והערב, של חוקי מדינת ישראל עצמם, בעיקר במהלך האשפוזים שאין עליהם כל פיקוח חיצוני וניטרלי". 

ברור מאליו שאין שום מערכת אנושית המונה אלפי אנשי מקצוע בדרגים שונים, היכולה להתנהל באפס תקלות ואפילו לא קרוב לכך. עם זאת, ברור גם שיש הבדל תהומי בין בית חולים ש-3% ממאושפזיו מתענים בין כתליו ומשתחררים ממנו לאחר שחוו טראומה כתוצאה מתנאי האשפוז האנושיים והפיזיים לבין בית חולים ש-30% ממטופליו יוצאים לעולם הרחב פגועים ומפורקים.

במדינת ישראל נרשמים כ-20,000 אשפוזים בשנה (זה כולל גם מטופלים שהתאשפזו יותר מפעם אחת בשנה). 15% אחוז מהם הם אשפוזים כפויים, והשאר - מעל ל-80% - הם אשפוזים בהסכמה. אם נניח לרגע שאפילו רק 5% מסך המתאשפזים סובלים במהלך האשפוז סבל מיותר מצד המערכת ואחר כך גם משתחררים במצב שמצריך שיקום מהאשפוז עצמו, אז נומינלית מדובר על 1000 מתמודדים בכל שנה שמערכת בריאות הנפש מוסיפה חטא על פשע ופוצעת את נפשם הפצועה ממילא.

לא פעם קשה לנו כבני אדם לקלוט מציאות מורכבת. כזו שמצד אחד אינה צחורה כשלג כלל וכלל, אך בה בעת גם אינה שחורה משחור. גישה דיכוטומית של שחור-לבן תקל עלינו מאוד מבחינה רגשית להתייחס למערכות ענקיות ומורכבות. קל לכולנו לשנוא עד חורמה את "השטנים" או לחלופין לשבח ולאהוב ללא גבול "מלאכים". מישהי כתבה לי בפייס אתמול: "הסטטיסטיקה בין טוב לרע היא הגורם שצריך להכריע".

ואכן, מידת החריגות מזכויות האדם ומידת העבירות על החוק הם המשתנים שאותם יש לבדוק בבואנו להעריך ולשפוט את מערכת בריאות הנפש בישראל לדורותיה, כלומר יש למצוא את התשובות לשאלות הבאות:

 

  • מה היקף הפעילות הטיפולית השוטפת אשר (לכאורה?) גורמת לסבל מיותר ולנזקים בקרב עשרות אלפי צרכני מערכת הבריאות הפסיכיאטרית?
  • ויתרה מזאת, מה היקף הפעילות הטיפולית השוטפת אשר מנוגדת לחוקי מדינת ישראל?

מדובר באלמנט המידתיות שהוא לרוב חמקמק ובלתי תקף במצבי קיצון. ברור כשמש שבמערכת בריאות הנפש יש גם לא מעט אור. איני עושה דמוניזציה של המצב. רחוק מכך. ואולם כאשר בודקים את מוסריותה של כל מערכת ביקום, השאלה המתבקשת אינה כמה אור יש בה, אלא עד כמה רב בה החושך. ואם מדובר באחוזים גבוהים, יחסית, של פגיעה בחולים חסרי ישע, אזי יש לשקול מודלים חלופיים שהצליחו ברחבי תבל, כדי שיחליפו את המערכות הנוכחיות.

כדי להמחיש "מידתיות", שהיא מושג המפתח בפוסט זה, ניקח לדוגמה אשפוז במחלקה פנימית כלשהי. מתברר כי אחוז אחד מהמאושפזים בה מתים בגלל זיהומים שונים שמקורם בבית החולים עצמו. נניח כי זהו בקירוב אחוז התמותה מסיבה זאת גם ברוב המחלקות הפנימיות בעולם. אמנם זהו נתון קשה, אך ככל הנראה אין אלא להשלים עמו, אולם אם יתברר לכם כי במחלקה שבה התאשפזתם נפטרים מזיהומים אלה כעשרה אחוזים מהחולים, האם לא תימלטו ממנה על נפשכם? ודאי. יש לסגור מחלקה כזאת לאלתר, ולערוך בה שינויים מרחיקי לכת טרם פתיחתה מחדש.

שאלה: מהי אמת המידה לבדיקת ההתנהלות של מערכת בריאות הנפש בישראל?

תשובה: לפסיכיאטריה יש מנדט לטפל כל עוד לא מתבצעות במסגרתה עבירות על החוק!

אז לכאורה המצב פשוט: אם ייעשו עבירות על החוק במערכת בריאות הנפש כל אחד מאתנו יוכל מיד להתלונן במשטרה. אך כפי שכתבתי במאמר פיקוח נפש במדינת סדומחלם בדיוק כאן קבור הכלב:

 

"אמנם אנחנו אזרחי המדינה ומקבלים ממנה שירותים מדי פעם, אך לא כאשר אנו זקוקים להם יותר מכל. למשל, לא כאשר אנו מאושפזים בבית חולים לחולי נפש. שם המדינה מפקירה אותנו. שם אנו נמצאים בחושך. שם, בניגוד לכל חולה השוהה בכל בית חולים אחר, איננו עוד אזרחים הזכאים לשירותים אלמנטאריים, אפילו אם אנו מאושפזים מרצון, אפילו אם אנו מתייסרים אך צלולי דעת. דעו לכם כולכם: אתם אזרחי מדינת ישראל כל עוד לא עברתם את סף המחלקה הסגורה."

 



 

 

לדף הרשומה

לגליזציה = שלטון החוק !

אכן משהו מאוד מסריח בעמקי ממלכת דנמרק! הצחנה מגיעה למרחוק. אך מה בדיוק? 

אי אפשר להאשים את "המקצוע" עצמו המשתמש בטכניקות מקצועיות - ממתי "כלי העבודה" עצמם הם מושחתים? אפילו אין להאשים את המחסור בכספים - ממתי הוא תנאי הכרחי לשמירה על זכויות האדם? 

ואולם, רק להזכירכם, כל מנהל בית חולים פסיכיאטרי אחראי על כל מה שקורה שם ביום ובלילה בחגים ובשבתות. בשפה משפטית קוראים לזה: "אחריות מנהלית". אגב, מדינת ישראל הכה נאורה, אינה בדיוק המקום על הכדור בו דופקים חשבון לאחריות מסוג זה.

והמחלקה הסגורה? הסגורות הן בסך הכל מקום קטן יחסית. כמעט בלתי אפשרי להסתיר מעשים פוגעניים סדרתיים מפני איש צוות זה או אחר. במוקדם או במאוחר, כמעט תמיד, כמעט כל הצוות, יידע אם קורה משהו רע בין הכתלים האילמים. ואיש לא ידווח למשטרה, רחמנה לצלן. גם לא לגורם חיצוני אחר. ויש לנו נטייה לשכוח שגם לאי עשייה יש שם מדויק בשפה המשפטית: קוראים לזה "הסכמה שבשתיקה". כי על פי החוק מי ששותק ולא מתלונן מיד בגין עבירה שהיה עד לה או שנודע לו עליה, למעשה משתף פעולה עם העבריין. וכן, אם אתם שואלים: אפשר וצריך להעמידו לדין.

ואם כבר בנקודה זו אנו מבינים שהכלב קבור במדיניות הדה-הומאנית אז אולי בצדק תתרעמו עכשיו ותשאלו: את מי בכלל מעניינות סוגיות האתיקה וההומאניות בתחום ברה"נ בימים טרופים אלה? בעוד ההסתאבות הקולסיאלית במדינת ישראל, בייחוד בצמרת, כבר הוכחה מעבר לכל ספק לא פעם ולא פעמיים בשנים האחרונות? 

אסור לשכוח לרגע, שהאשם ברקב הפושה ברוב בתי החולים הפסיכיאטרים, בתורנות תקופתית מחליאה, נובע בעיקר מהמדיניות המודעת והמכוונת היטב שמשליטים רובם הגדול של קברניטיה.

כן, אלה הם בייחוד מנהלי בתי החולים שכל קדנציה של רובם הגדול היא כאורך הגלות. מדובר באותם "דינוזאורים" שישבנם נדבק בעוצמה רבה ולשנים ארוכות לכסא-לכוח-לכסף-לכבוד (4 הכ"פים). ואם אתם מוצאים בכ"פים האלה דמיון להתנהלות הפוליטיקאים המוכרים לכולנו לשמצה, אז ברור כשמש שהדמיון אינו מקרי. בהחלט אינו מקרי!

ואגב, לבי לבי עם כל אנשי המקצוע הישרים והטובים והנאמנים, שהיו רוצים שאור השמש יחטא ויאיר את החשיכה הלא נראית השוררת במוסדות ההם, כדי שייעלמו מתחומם כל השרצים ...

ופעם למדתי ממישהו חכם וטוב, שלא חכמה גדולה ולא גבורה גדולה היא להטיח ביקורת נוקבת בזולת. יהא מושחת ככל שיהיה. אלא רצוי לחתום את תיאורי הרע בהצעה אלטרנטיבית לתיקון. הפנייה לעשיית טוב במקום הרוע שפשה ופשט.

וסביר לחשוב שכדי להציע חלופה למצב הבעייתי השורר מאז קום המדינה באותו "שילוש הקדוש" - במערכות האשפוז * בחדרי הקליניקה * במוסדות השיקום * - יהיה צורך לכתוב תִלי תִלים ולשפוך נהרות של מלים, אבל לא כן היא. כי לפי ראות עיניי מספיקה תיבה אחת ויחידה המקפלת בתוכה את כל התורה המוסרית והמשפטית כולה:

 

      ל ג ל י ז צ י ה  =  שלטון החוק !     

ומה פירושה בעצם? 

פירושה ששלוש מערכות-העל האלה הנגועות האלה,

פשוט יתנהלו על פי החוק ככתבו וכלשונו, ולא יסורו ממנו ימין או שמאל! 

ואני לא נאיבי, אלא יודע גם יודע, שאפילו לנהוג על פי החוקים שכבר קיימים ושוררים במדינת ישראל ביחס לתחום המקופח שלנו, זו אכן דרישה מופרזת ומוגזמת בעיני "המקצוע". שכן עיניו תמיד נשואות לערכיו המקצועיים-טיפוליים. ואלה קדושים בעיניו בתחילה, ואחר כך אף מיד מקדשים אמצעים לא לגליים. אה כן, כל עוד אינך נתפס בקלקלתך מטפל יקר...

ואני כבר רואה בעיני רוחי, שבמקרה הכי טוב, בעוד שלושים ארבעים שנים מישהו מבכירי ממנהיגי "המקצוע" עוד יבקש קבל עם ועדה את סליחת אלפי המעונים בגין עוולות שמי שעשה אותם כבר מת מזמן. מת, כמו מבצעי שוק האינסולין והלובוטומיה. והעם יראה וישמע ואולי אף ישבח את הענווה וגדלות הנפש של אנשי המקצוע המרכינים ראשם ומתנצלים. למרות שדבריהם ככוסות רוח למת - ששנים רבות כבר טמון מתחת לשיש מוצק. 

ומי שסבור שאני מפספס כאן - כי על פניו נראה שאני מתעלם מכך שיש גם הרבה מאוד אור בתוככי האשפוז הפסיכיאטרי לדורותיו - מוזמן לקרוא את הפוסט הקצרצר הבא, ויווכח מיד שלא עשיתי את מלאכתי רמייה. כי לקחתי בחשבון הנורא גם את הטוב שיש שם, וגם את אהבת המטופל העילאית שמצויה שם בכמויות ובאיכויות לא מעטות. הנה, טלו קורה מבין עיניכם:

כאשר בודקים את מוסריותה של מערכת כלשהי ביקום

 
 
 

 

 

לדף הרשומה

משל האביר והטירה

 

אביר אחד חזר מהמלחמה פצוע באופן אנוש. בקושי רב הגיע לטווח של קשר עין עם הטירה. אז חש שכוחותיו נוטשים אותו. מה יוכל לעודדו? להמריצו לפעולה? להביאו לאמץ כוחותיו עוד קצת?


באין איש לידו לעודדו ולחזקו אולי יוכלו לסייע בידו אותם דגלים המתנפנפים במיוחד לקראת בואו. אולי יאושש אותו קול החצוצרות המכריז חגיגית על בואו הנישא אליו מהטירה המרוחקת. אם יגיעו עדיו מסרים ברורים של קבלה ואהבה אולי תגבר התקווה על הייאוש והכאב. ואז בשארית כוחותיו אכן יגיע לטירה, הלא היא בנמשל החברה הסובבת אותנו.


אך האם באמת יוכל לבוא למנוחה ולנחלה, היחסית, בעוד שעריה של הטירה סגורים ונעולים בפניו על מנעול ובריח?

 

לפיכך ברורה עמדתי, שלא מספיקים מסרי האהבה של הקרובים יהיו אשר יהיו: הורים, מטפלים, חברים וכו' אלא דרוש תהליך לגיטימציה רבתי: פתיחת שערי החברה בפני מתמודדי הנפש בישראל.

פתיחת השערים ופתיחת הלב; הן כלפי כל פגוע שהוא והן כלפי כל קבוצת מתמודדי הנפש - אם ברצון החברה להתגדר בצדק וביושר בתארים כגון: נאורה, פתוחה, מוסרית, הומנית, מתקדמת וכו'.

אוקיי, אז איפה קבור הכלב? בדיוק במה שלא לומדים בבית הספר

 

 
 
 
 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תרופות פסיכיאטריות, כבר שכחנו?

נראה שלא קשה להעביר ביקורת קטלנית על תרופות פסיכיאטריות. זה באופנה כבר לא מעט שנים. קל עוד יותר לבקר ולקטול (פעמים רבות בצדק רב!) את חברות הענק המושחתות המייצרות תרופות פסיכיאטריות ומרוויחות הון עתק. אבל אסור לרגע לשכוח שיש מאות מיליונים של סובלים בכל העולם שללא טיפול תרופתי היו סובלים עשרת מונים.

וזיכרוננו קצר ומגמתי לעיתים. אנו שוכחים, או מתעלמים מכך, שעד 1950 לא היו כלל תרופות פסיכיאטריות בנמצא. עד אז, ולאורך כל שנות ההיסטוריה, אי אפשר היה לבלום התקפים פסיכוטיים אקוטיים, ובהתאם הנזקים המוחיים כתוצאה מהתקפים הקשים היו לפעמים בלתי הפיכים, כלומר גרמו לנכויות קלות עד קשות. שלא לדבר על האומללים שנכנסו למצבים קשים ונוראיים עקב הסתבכות ההתקפים, שלא טופלו באופן יעיל, והפכו בעיני הסובבים אותם ל"שוטי הכפר"; נסקלו באבנים, אף העלו אותם על המוקד.

במשך אלפי שנים אנשים חולים סבלו מדיכאונות עמוקים שנמשכו ברציפות חודשים ואף שנים, כי לא היו אמצעים כלשהם שהיו מסוגלים לנתק אותם מהסבל הנורא. כיום מצליחים לעתים מזומנות לשלוף אנשים מדיכאון אחרי מספר שבועות או לכל היותר לאחר חודשים אחדים.

זאת עלינו לזכור בבואנו כיום לבקר את הפסיכיאטרים המפזרים את תרופותיהם לכל דכפין. יש לי ביקורת; אך פחות על התרופות עצמן שהן רק אמצעי, יותר מכך בייחוד על רובן של חברות התרופות הרודפות בצע.

לכן, בבואנו לבקר, לכתוש ולקטול את הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי, בד בבד אנו צריכים להיות מודעים שאנו ממש לא מסוגלים לתאר לעצמנו באיזה גיהינום עלי אדמות חיו נפגעי הנפש לאורך כל ההיסטוריה. שלא לדבר על כך שמיליונים קיפחו את חייהם באין שום מענה ראוי לחוליים.

 

 

לדף הרשומה

למה דליה ואני פועלים למען המתמודדים באופן פרטי וממוקד ולא כעמותה?

 

ב-1992 הקמתי את עמותת התמודדות שהייתה העמותה הראשונה של מתמודדי הנפש בישראל. בשיאה היא מנתה כמעט 500 חברים, כולם מתמודדי נפש ופעלה עד 1999. 

ב- 2003 יזמתי את הקמת ארגון מל"מ - מתמודדים למען מתמודדים שאף הוא מנה מאות מתמודדים ופעל עד 2007.

 

לאחר מכן, דליה ואני הגענו לשתי מסקנות שבגינן פעילותנו הפכה ליעילה ומועילה יותר:

1. אנו פועלים ונפעל כצמד פרטים ולא כחלק מארגון. 

2. אנו מתמקדים לאורך שנים בעיקר במטרה חשובה אחת (האפליה בין חולים פיזיים לבין חולים נפשית בעניין בחירת בית החולים הפסיכיאטרי). עד היום 2 בג"צים + הצעת חוק.

 

קונספט כפול ראשים זה הוכיח את עצמו מעל ומעבר!

 

עם זאת, כלל איננו טוענים שלא קיימים מתמודדים רבים וטובים שיכולים לפעול ולעשות במסגרת ארגונית מסודרת, כמו בעמותת לשמ"ה למשל.

עם זאת, אולי ראוי להזכיר שמקור המילה "עמותה" הוא כנראה "עמית" אבל לא פחות מכך מקורה הוא "עימות". חומר למחשבה!

אדרבא, כן ירבו המתמודדים שיקומו וילחמו את מלחמת האנשים המקופחים והנדרסים ביותר בחברה הישראלית, אנשי החוליה החלשה.

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

איש אחד קם בבוקר והתעצבן על אשתו

איש אחד קם בבוקר והתעצבן על אשתו. אבל מה, חשש להחצין את זעמו לכן הדחיק. אחר כך, הבן שלו הביא לו נרווים. שוב בלע. ידע שאם יחטיף לבן אשתו תעלה על בריקאדות ותיפתח נגדו חזית כפולה.

חיכה לאוטובוס ההסעה לעבודה יותר מחצי שעה. האוטובוס חלף ביעף אך למרבה הפלא לא עצר בתחנה. האיש רתח אך שוב הדחיק כי לא הייתה לו ברירה. הנהג כבר היה הרחק ממנו ולא הראה שום כוונה לעשות סיבוב פרסה.

סוף סוף הגיע לעבודה. הבוס ירד עליו רצח כי הגיע באמצע יום העבודה שבו היה ים עבודה. הוא רצה לרצוח גם את הבוס בדם חם. שוב הדחיק לתוך בטנו מסיבות מובנות. לא רצה שיישפך ים של דם במקום העבודה.

מלא עד צוואר בזעם יוקד חזר לביתו. בדואר חיכתה לו הודעת קנס על מהירות ממשטרת התנועה מלפני חצי שנה. עכשיו הוא כבר היה מפוצץ לחלוטין. ממש על סף התקף לב. מרוב עצבים רץ כל שתי דקות לשירותים.

ואז, בדרך לשירותים פתאום החתול נכנס בין רגליו הממהרות. המסכן כמעט עשה סלטה כפולה. זה היה הקש האחרון ששבר את האיש. בלי חשבון הוא דפק לחתול המסכן בעיטה כל כך חזקה שהאומלל עף מהחלון ונחת על הכביש ...

חוק טבע – לפעמים ישנם גורמים חזקים מאיתנו בשטח שלא משתלם לנו לריב איתם, או שבלתי אפשרי לפרוק את זעמנו עליהם. הזעם המצטבר בנו עלול לצאת על מי שנתפס כחלש מאיתנו/ החוליה החלשה/ השעיר לעזאזל, באותו מקום ובאותה נקודת זמן, כי אנו מעריכים שלא יפגע בנו חזרה. הפסיכולוגיה מכנה תופעה זו התקה.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

המציאותרפיה ואני - שיטה לאיזון מצבי רוח

 

 

המציאותרפיה ואני - שיטה לאיזון מצבי רוח

 

צביאל רופא

 

פורסם בנוסח דומה ב"חברה ורווחה" כרך ט"ו אוקטובר 1994

 

מבוא

 

השם "מציאותרפיה" עלה בראשי ברגע של שובבות. עם זאת, כשמה כן היא:

זו היא אחת האפשרויות העומדות לרשותי לבחור את המציאות היומיומיות שלי, שתכלול אוסף משמעותי של התנהגויות ומצבים המיטיבים עמי, בכך שהם מרחיקים אותי מהקוטב החולני. או במילים אחרות: בחירת המציאות שיש לה השפעה טובה על מוחי בנקודת זמן כלשהי.

 

הנחת היסוד של מאמר זה היא שמציאות חיי כאדם אינה כפויה עליי לחלוטין. כלומר, עד היום תמיד היה ברשותי לפחות קורטוב של בחירה ושל חירות. ברצוני לדייק: למדתי על בשרי כי לעתים היה עליי להתמודד עם מצבים מסוימים, שבהם בכורח הנסיבות (החיצוניות ו/או הפנימיות) הייתה בחירתי מצומצמת מאוד, עד כדי כך שכמעט לא יכלה לבוא לידי מימוש משמעותי.

 

כאדם שחלה במחלת נפש השתמשתי בשיטה פשוטה זו - אשר מן הסתם עשו בה שימוש כזה או אחר עוד בימי קדם בהצלחה רבה כדי לבלום התקפים של מאניה-דפרסיה. מטרתה של שיטה זו היא להביא לאיזון רגשי עצמי והיא יעילה באופן מיוחד דווקא בקרב אנשים שמעולם לא לקו בחולי נפשי כלשהו. זאת, מאחר שבקרבם אצורים כוחות רבים יותר יחסית ומאחר שהם מתמודדים בדרך כלל עם קשיים פנימיים פחותים יחסית. אם רק יידעו כיצד לעשות זאת באופן מובנה יצליחו לרתום את כוחותיהם למען איזון מצבי רוח שאינם קיצוניים ממילא.

 

 

1.  1988-1984: שנים של החלמה

 

בשנים אלה לכאורה לא עשיתי דבר. אלא שהיום, בראייה לאחור, אני יודע בבירור שאלה היו השנים החשובות ביותר להתפתחותי לעבר בגרות כלשהי, מנקודת הפתיחה ירודה מאוד של אדם החולה במחלת נפש פעילה, אשר קיבל את התקפו הראשון כבר בגיל 19 (1975).

 

ביולי 1984, אחרי עשרה ימי אשפוז מרצון בבית החולים גהה, השתחררתי במצב נפשי לא קל. הייתי נתון לחרדות, שרק אנו הפגועים בנפשם יודעים בדיוק את טיבן ואת כוחן. יצאתי לעולם זר, מתנכר ומכאיב, חשוף למבטי השכנים הקרובים, הקונים במכולת השכונתית ונוסעי האוטובוס. זר לא יוכל להבין זאת.

 

משפחתי לחצה עליי שאמצא לעצמי עבודה. הרגשתי כה פגוע, כה מוכה, כה שביר, שעצם המחשבה על מציאת עבודה פשוט מיררה את חיי עוד יותר. אמנם "התחפשתי" לדורש עבודה, אבל אפשר לומר שלא התכוונתי ברצינות למצוא אחת כזאת. פשוט ניסיתי לדחות את הקץ.

 

עמדתי אז כלפי תעסוקה הייתה אמביוולנטית מאוד. סברתי באופן בלתי מציאותי כי מאחר שבידיי תעודת מתכנת מחשבים (ללא שמץ של ניסיון), עליי להיות מועסק רק בתנאים הבאים: א. רק במשרה מלאה. ב. רק בתכנות. ג. רק במשכורת מכובדת. אבל המציאות טפחה על פניי: לא היו בי די כוחות אפילו להרבה פחות מזה, וגם לא נקרתה בדרכי שום הזדמנות הולמת.

 

באמצע ספטמבר אותה שנה, לאחרי ניסיונות אחדים לחזר על פתחיהם של כמה מעסיקים גסי רוח, אטומים ובדרך כלל אף רעי מזג, אשר חזרו ודרשו ממני להציג לפניהם את סַמָן האפליה הראשי - פנקס המילואים - כבר הייתי מותש, פגוע ומושפל. כל שנותר לי הוא ללקק את המלח שנזרה על פצעיי הפעורים.

 

ואז, בשבת שחלה לפני 23 בספטמבר, הגעתי למצב של משבר. היו כמה מודעות דרושים בעיתון, אבל ידעתי שאין בכוונתי להתקשר או ללכת לראיונות. הרגשתי שאין לי יותר כוח. הטחתי בפני בני משפחתי כי אינם מבינים כלל את העובר עליי. הם טענו שאני בורח מהתמודדות. טענתי שאפסו כוחותיי להילחם. הם טענו שאני נכנע מהר מדי. לא השבתי, כי הדמעות חנקו את גרוני. ביום ראשון נשארתי לבד בבית. הזמן נזל טיפין טיפין, כבמין עינוי סיני עתיק. ידעתי כי אם אטלפן למודעות שבעיתון, גלגל העינויים ייעצר לזמן מה, וגלגל אחר יתחיל לענותני.

 

הזמינו אותי לראיון. הנסיעה באוטובוס לא הייתה סוגה בשושנים, אבל לבסוף הגעתי. הבוס ישב מולי עם רשימה ארוכה של מועמדים שכבר התראיינו לפניי. ברוב מצוקתי שכחתי אפילו לשאול פרטים בסיסיים. ואז הוא אמר לי באדישות: "מדובר בחצי משרה אחר הצהריים כמפעיל מחשב. כמה אתה מבקש?".

 

גלגל העינויים פעל במלוא העוצמה. משפחתי, המחלקה הסגורה בגהה, המבטים המתוקים של בתי הבכורה והדרישות המקסימליסטיות שלי - כל אלה חגו בערבוביה במוחי המיוסר. לפתע, ברגע של בלבול או חסד, נקבתי בשכר שביקשתי עבור העסקתי. היה זה סכום הנמוך ממחצית השכר שהיה מקובל אז בשוק. לרגע הבחנתי בנצנוץ לא נשלט בעיניו של הסוחר הממולח. חשתי כי הצלחתי לעקוף את מכשול פנקס המילואים שהילך עליי אימים. ידעתי שאתחיל לעבוד. כך, בלחצה המבורך של משפחתי ובלא מודעות ממשית מצדי, נכנסתי לתקופת הפוגה "מציאותרפית" שנמשכה כארבע שנים (ההפוגה הארוכה ביותר מאז שחליתי עד אז).

 

* * *

 

חוסר הביטחון, חולשת הנפש, חרדת הכישלון, חוסר הניסיון והמחסור בהרגלי עבודה - כולם עמדו בעוכריי. אבל ניצחתי. אמנם לא את המערכה כולה, אך זכיתי בצ'אנס ענק לצבור כוחות להמשך, זאת אם אמשיך להילחם. הייתה זו מלחמה שקטה, אטית, מתמשכת, חדגונית, שוחקת, אפורה, ללא תרועת ניצחון, ללא שבח וללא כל תהילה. והיא הייתה קשה עבורי. התקשיתי גם להשלים עם המסלול שהתחיל בתחתית. קשה היה לי להשלים עם כך שאני נפגע נפש ממש ונכה באופן משמעותי מבחינת תהליך התפתחותי הרגשית.

כך עבדתי 12 שנים בחצי משרה, כל אחר הצהריים. פיתחתי קשר חיובי למקום העבודה. לראשונה בחיי הצלחתי להחזיק מעמד במקום עבודה יותר מחצי שנה (בשש השנים האחרונות לעבודתי לא החסרתי אפילו יום אחד).

 

ההפוגה הביאה לרווחים עצומים:

1. איסוף כוחות יקרים מפז לקראת ההתמודדות עם ההתקף בפברואר 88'.

2. היכולת לעלות על דרך המציאותרפיה מוקדם יחסית בחיי.

3. עלייה על מסלול רגוע בתחום הזוגיות והתגברות על מחסום החולה/בריא.

4. הערכה רבה מצד כל המטפלים שהכירו אותי אז.

 

 

2.  הרציונל שמאחורי המציאותרפיה

 

הכרתי הבסיסית בחשיבותה של המציאות שבה אני בוחר לנתב את חיי נבעה בראש ובראשונה מהבנתי את הקשר בין המציאות החיצונית לבין התהליכים המתרחשים במוחי. ייתכן כי ההסבר המובא בזה אינו מדויק מבחינה מדעית, אך יש להבין את חשיבותו הגורלית מבחינתי. הוא שימש כמנוף הפסיכולוגי העיקרי לניסיונותיי להתמודד עם מחלתי. המציאותרפיה הייתה שלב מתקדם בהתמודדות שלי ויצרה נדבך שהשפיע, בצד הטיפול תרופתי, על פעילות מוחי בכיוון מיטיב ובונה.

 

על הקשר בין המציאות למוח האדם

ידוע כי כל שינוי זעיר במציאות הנקלט במוחנו באמצעות אחד מחמשת חושינו, משפיע בדרך כלשהי על הפעילות הביוכימית-חשמלית של מוחנו. מכאן נובע העיקרון כי תמיד יש באפשרותנו להשכיל לבחור במציאות שתשפיע על מוחנו לטובה.

 

על העיתוי

כאשר מחלתי הייתה פעילה חשתי בבירור כי אפשרויותיי לבחור ולחוות מציאות מטיבה ובונה היו מוגבלות למדי. במצב של הפוגה מן המחלה, לעומת זאת, תמיד היה ביכולתי לבחור את מהלך חיי, וסיכויי להתמודד ולא להידרדר גברו והתעצמו. הדבר אפשרי במצבי הפוגה ובתחילת התקף, והופך קשה יותר לביצוע ככל שההתקף מתעצם. בעיצומו של ההתקף כמעט בלתי אפשרי לשנות את מהלכו.

 

על הרציונל

הרעיון שבסיס המציאותרפיה הוא לתפוס את ההתקף סמוך ככל האפשר לתחילתו ולפעול נגד כיוון מהלכו של החולי. רעיון זה נבע מהתובנות אלו:

המשבר שאוחז בי = תהליך התנתקות מהמציאות

לכן: היאחזות במציאות = התנתקות מהמשבר

 

המחשת צמצום הטריטוריה בתהליך דיכאוני

A - נסיעה נדירה, רחוק מהבית (למשל לחו"ל - פעם בשנה)

B - נסיעה יותר שכיחה ויותר קרובה (למשל מתל אביב לחיפה - פעם בחודש)

C - נסיעה שכיחה מאוד וקרובה ממש (למשל לעבודה - פעם ביום)

D - פעילות שכיחה בסביבת הבית (למשל לקניות - פעמיים ביום)

E – שהייה ותנועה בבית (בין חדר לחדר - עשרות פעמים ביום)

F – מעבר מתנועה בחדר לשכיבה במיטה; שמיכה על הראש; מבקש את נפשי למות

 

הסבר

לכל אדם יש צירי פעילות קבועים פחות או יותר. הבחנתי כי הדיכאון התאפיין בצמצום הדרגתי של פעילותי מבחינה פונקציונלית, ובד בבד גם בצמצום הטריטוריה כי יעדי פעילותי הצטמצמו בהדרגה מ-A ל-F.

כך הפסקתי אט-אט לתפקד. תחנתה האחרונה של ההסתגרות הייתה תמיד בדלת אמותיי או גרוע מזה - עמוק במיטה מתחת לשמיכה בלוויית מחשבות אובדניות.

 

להלן רשימת ההתקפים בהתייחס למצב האשפוז

ללא אשפוז                 מעונות יום                            מחלקות סגורות

 2/1988                    1/1980 (רמת-חן)                   1975 (תל-השומר)

 3/1989                    2/1981 (רמת-חן)                   1976 (מזרע)

 3/1991                    1984 (רמת חן+גהה)                1978 (גהה)

 3/1992                    1996 (רמת חן)   

 6/1993

 3/1994                    

 

שלבי המציאותרפיה:

א. זיהוי מוקדם של ההתקף

ב. שינוי תרופתי מתאים

ג. פעילות מול כיוון החולי

 

א. זיהוי מוקדם של ההתקף

למציאותרפיה יש סיכויים רבים להצליח ככל שהזיהוי של המטופל מוקדם יותר. מה שאפשרי במצבי הפוגה ובתחילת התקף, הופך לקשה יותר לביצוע ככל שההתקף מתעצם. בעיצומו של ההתקף כמעט בלתי אפשרי לשנות את מהלכו. לפיכך, הרציונל שבסיס המציאותרפיה הוא, כאמור לעיל, לתפוס את ההתקף סמוך ככל האפשר לתחילתו ולפעול נגד כיוון מהלכו של החולי.

 

ב. שינוי תרופתי מתאים

כאשר המתמודד מזהה תנודה משמעותית ברגש, הוא יקבע פגישה עם הפסיכיאטר המטפל בו. גם אני עשיתי כך לא פעם, והרופא ביקש להעלות את המינון התרופתי האנטי-פסיכוטי. אני ביקשתי ממנו שלא יעלה את המינון יותר מדי, מפני שלצורך ההתמודדות המציאותרפית אני זקוק שכוחותיי יהיו עימי, ומינון אנטי-פסיכוטי גבוה מדי אמנם מגן מפני סימנים פסיכוטיים אך לעתים מגביל את יכולת ההתמודדות האקטיבית. הרופאים המטפלים תמיד כיבדו את בקשתי והעלו את המינון האנטי-פסיכוטי במידה שאפשרה לי התמודדות מציאותרפית אקטיבית.

 

ג. פעילות מול כיוון החולי

המשבר שאוחז בי = תהליך התנתקות מהמציאות

לכן היאחזות במציאות = התנתקות מהמשבר

 

היפומאניה (מצב של התרוממות רוח לא טבעית) = מלווה בפעילות יתרה

לפיכך מיתון פעילות יתרה עם השתדלות רבה לשהייה במנוחה = הרחקת ההיפומאניה

 

הדיכאון = מלווה בצמצום הפעילות

לכן הגברת פעילות = הרחקת הדיכאון

 

3.  פברואר 1988 - ההתקף מתחיל להכות

 

בפברואר 88' חוויתי משבר נוסף (השביעי במספר), שהיה בעל חשיבות "היסטורית" מבחינתי. בפעם הראשונה בחיי חיכיתי לבואו, לא על מנת לכרוע ברך בפניו, אלא כדי "לקרעו לגזרים". בדיעבד התברר שלא הייתה זו סתם שחצנות. באמת ובתמים התכוננתי לבואו וניסיתי לתכנן בקור רוח את דרכי המאבק, עד כמה שאפשר לתכנן מראש מאבק עם מפלצת כה אדירת כוח וסמויה מהעין.

 

תחילתו של התקף דיכאוני מתרחשת אצלי בהתגנבות ערמומית. לאור ניסיון העבר הפכתי להיות מודע וערני לסימפטומים הראשוניים, לעוצמתם ולקצבם. בשלב זה רציתי להאמין שביכולתי להציל עצמי מאשפוז (כאשר ההתקף מגיח לפתע, ללא כל סימני אזהרה, ההתמודדות קשה יותר). שאלתי אז את עצמי בבהלה: 'מה עליי לעשות?'

 

כאשר יישמתי לראשונה את שיטתי סבלתי מניצני הסימפטומים הבאים: נדודי שינה, יקיצה מוקדמת, חוסר תיאבון, דכדוך ונטייה לבכי, אי שקט רב, הפרעות בריכוז, דפיקות לב והזעה מוגברת, מחושים בבטן, חרדות בעוצמה גבוהה ומחשבות שווא של יחס (למרות אופיי החברותי התקשיתי מאוד לבוא בקהל באותם ימים מרים). לכל אורך ההתקף, שנמשך יותר מ-50 ימים, היו עליות ומורדות במספר הסימפטומים ובעוצמתם, ולפחות ב-40 הימים הראשונים הייתה מגמת החרפה ברורה.

 

כבר בימים הראשונים פניתי לפסיכיאטר שעמו הייתי בקשר קבוע וקיבלתי ממנו עידוד להיאבק (בכך, למשל, חשיבותו וכוחו של הקשר הטיפולי). הסכמתי לשינוי התרופתי המשמעותי שהתבקש, אך לא שגיתי באשליות. ידעתי בבירור כי אי אפשר לבלום באחת רכבת שטסה במהירות. ידעתי כי קרב הבלימה יארך זמן ויהיה מלווה בסבל גדול.

 

החלטתי לא לשבת בחיבוק ידיים, אלא להיאבק בדיכאון המתנפל עליי מכל עבר. "להמשיך את הפעילות היומיומית ולהיאחז בכל הכוח במציאות" היה המוטו שלי. כל יציאה לרחוב הייתה גיהינום. נהגתי לפי התיאוריה הפשוטה שפיתחתי: "הפעילות נוגדת את הדיכאון". האמנתי כי פעילות אינטנסיבית ופרודוקטיבית רצופה (לצד תמיכה תרופתית) תחלצני מן הדיכאון (או לפחות, מסכנת הידרדרות דיכאון חריף/ פסיכוטי). כיוון המחלה חתר לצמצום פעילותי עד להסתגרות מוחלטת, ואילו אני שמתי לי למטרה לסכל את "המזימה הפתולוגית".

 

סיכול הדיכאון דורש מאמץ מתמשך ויכולת סבל גבוהה. לא הייתי עומד בכך לולא תמיכת משפחתי וסביבתי הקרובה. פעולות הכנה, מניעה ויידוע ביחס לסביבה נעשו על ידי באינטנסיביות שנים קודם לכן. ב-1988 חייתי כמעט לגמרי "מחוץ לארון".

 

בשלב מסוים, התלוננתי בפני הרופא על כך "שאני לא יכול לסבול יותר", הוא ניסה לברר עמי מתי חלות השעות הקשות ביותר. אמרתי לו, שכל הזמן זה גיהינום, שכאשר אני יוצא לעבודה אני חרד באופן חריף מאוד. שכאשר אני מצוי בחברת אנשים כלשהם - זיעה קרה מתחילה לשטוף את כל גופי. שירדתי כ-5 ק"ג במשקלי, ושכל יום אני בוכה ומבקש את נפשי למות. שבבוקר אני מבקש שיגיע הלילה - ובלילה מפלל אני לבוקר.

בעזרתו הברוכה של הרופא, התברר לי שהשעות הקשות ביותר שלי, חלות דווקא בזמן שבו אני לבד בביתי. דווקא כאשר איני מתבקש לבצע מטלה כלשהי. ממצא זה התאים במדויק "לתיאוריה שלי" בדבר פעילותי כממלאת תפקיד בגירושו של דיכאון. כי בשעות הבוקר, באמת, שבתּי מכל מלאכה (ראו סכמה להלן) ולא יכולתי להעסיק את עצמי בגלל קשיי ריכוז ואי השקט הרב (הייתי מתהלך הלוך ושוב כאריה בסוגר). במצב עניינים זה הרופא הציע לי להתאשפז לזמן מה במעון היום ברחוב הרצל ברמת גן.

 

סדר יומי ב-1988 לפני בוא ההתקף                   סדר יומי ב-1988 - תוך כדי התקף

7:00 - אשתי יוצאת לעבודה                                               כנ"ל

8:00 - מביא את הילדים לגנים                                            כנ"ל

  *4 שעות מעסיק את עצמי                          *לא מצליח להעסיק את עצמי לכן: מעון יום

12:30 - מחזיר את הילדים מהגנים                                        כנ"ל

                מטפל בילדים                                                    כנ"ל

16:00 - אשתי חוזרת מעבודתה ואני יוצא לעבודתי                 כנ"ל

              עובד במשמרת שנייה                                           כנ"ל

22:00 - שב הביתה לשינה                                                  כנ"ל

 

התלבטתי מאוד, מפני שהדבר היה כרוך בעוד מטלה כבדה שהייתי אמור לקחת על עצמי (נוסף לתפקוד הרגיל שבקושי המשכתי לסחוב על גבי). כלומר, עוד יציאה מהבית לרחוב והליכה של כקילומטר (וחזרה), שפירושה עוד חרדות, עוד זיעה, ועוד הרבה הרבה-הרבה סבל.

 

לבסוף הסכמתי בקושי רב להתאשפז במעון היום ברמת גן. לאחר כעשרה ימים במעון חל שיפור ניכר במצבי. ביום ה-17 הודעתי על עזיבתי. נאמר לי כי טרם אובחנתי, אך הייתי נחוש. המעון דומה לדבש: מתוק ומגונן כחממה טובה, ולכן גם "מדביק" ויוצר תלות וחוסר עצמאות. סירבתי "להידבק" למקום הנעים כפי "שנדבקתי" בעבר וברציפות למעון ברמת חן בשנים 1984-1980.

 

 

4.  ההתקפים הבאים

 

הצלחתי להיחלץ מהמשבר בלא אשפוז. אך לא לעולם חוסן וכבר לאחר שנה בדיוק, במרס 1989, חזר ההתקף, כמעט במתכונת זהה. עונת השנה הזאת הייתה מועדת אצלי לפורענות (וידוע הקשר בין בעיות נפשיות לעונות השנה). גם הפעם בלמתי את ההתקף ולחמתי בו באותה שיטה, אך ביתר קלות הודות לניסיון שרכשתי. כמו כן הסתייעתי בשיפור בדימוי ובביטחון העצמי, שנבע מהתמודדותי המוצלחת עם ההתקף הקודם. הפעם בלמתי את ההתקף בתוך פחות מחודש ימים ללא סיוע של מעון יום (נעזרתי כמובן בשירותי הרופא המטפל, בעיקר בחלק התרופתי).

 

במרס 1991 שוב הסתמן התקף, הפעם מן הקוטב המאני. נלחמתי בו באסטרטגיה המשלימה: "צמצום פעילות כנוגד מאניה". הפחתי את רוב פעילויותיי. בתוך פחות מ-20 ימים שכך המשבר. משבר נוסף, בעל גוון דיכאוני, פרץ במרס 1992. הוא ארך כעשרה ימים בלבד הודות לזיהוי מוקדם ביותר, וקיפוד ראש הנחש כשהוא קטן עדיין.

 

המתנתי להתקף האחד-עשר שלי. לא זלזלתי בכוחו והייתי ער לסכנות, אך לא הייתי חרד. התכוננתי. קידמתי את פניו בזהירות ובנחישות (כמעט כתבתי "במקצועיות"). משהופיע ביוני 1993 (לאחר שידור התוכנית "קשר משפחתי" בהשתתפותי) וטלטל את חיי כקליפת אגוז, לא ישבתי בחיבוק ידיים. מלא יראה וכאב רוצצתי את ראשו כשהיה עדיין קטן יחסית, כפי שידעתי לעשות היטב בפעמים הקודמות.

 

אני מודע לאפשרות שהשיטה לא תעבוד לפתע, וההתקף ישתלט עליי עד שאהפוך לחסר אונים. גם לזאת אני מוכן. אפילו מכך איני ירא במיוחד. אני מכיר, לפני ולפנים, את חצרותיו ומבואותיו של אגף זה בגיהינום. כבר באתי ונכנסתי ושהיתי ויצאתי משם. וכך יהיה גם בעתיד! אני מאמין בדברי הפילוסוף ניטשה המצוטט על ידי ויקטור פרנקל: "מי שיש לו בשביל מה, יוכל לסבול כל איך".

 

אם אפשר לקרוא למאבקים קשים אלה בשם הישגים, הם לא היו קורים אילולא השכלתי לשים את המאבק בפסיכופתולוגיה בראש סדר העדיפויות. הסבל והכאב הפכו לאש יוקדת אך ממוקדת ונשלטת. ביחס לפסיכופתולוגיה הבונוס הגדול ביותר מבחינתי היה הירידה הדרסטית בחרדות שהיו מסוכנות לי בייחוד בתחילת כל התקף. ככה זה כאשר אתה מרגיש שאתה כמעט עצמאי לגמרי, כי המפתחות למיגור ההתקפים נמצאים בידיך.

 

 

5.  טיפול תרופתי + מציאותרפיה

 

איש לא ראה את הנפש וגם לא מדד, שקל, טעם או הריח אותה. מוח האדם הוא הישות החומרית היחידה המקשרת אותנו לענייני אותה נפש ערטילאית וחמקנית. הטיפול התרופתי משפיע על המוח, קרי, על המצב הנפשי.

 

פעמים רבות לטיפול התרופתי יש עוצמה מרשימה (בייחוד במצבים הפתולוגיים האקוטיים). הוא גם מביא את האדם לנקודת פתיחה טובה יותר בדרך להתמודדות אמיתית עם מצוקותיו הנפשיות. הטיפול התרופתי יוצר (לעתים ללא תחליף) תנאים בסיסיים להתמודדות במסגרת הנחשבת נורמטיבית. לא אחדש מן הסתם מאום בטענה כי הטיפול התרופתי מהווה תנאי הכרחי ויעיל במקרים רבים. אלא שמניסיוני האישי ומצפייה באחרים - הטיפול התרופתי לבדו אינו תנאי מספיק להתרחקות אמיתית וקבועה מקוטב המחלה.

 

מלבד הטיפול התרופתי, באפשרות האדם להשפיע על מוחו, כלומר על מצבו הנפשי, באמצעות פעילות גופנית, האזנה למוזיקה, מזון, לימוד, שיחות טיפוליות או פעילות חברתית או רוחנית כלשהי, בחירת סביבת פעילותו ועוד.

 

עבורי, דרך המלך בניסיון לבלום את התקפי מחלת הנפש שלי הייתה שילוב מנצח של טיפול תרופתי + מציאותרפיה. את החיבור המורכב והעדין בין שני הכלים האלה אני מועיד לציבור המטפלים. שילוב של טיפול תרופתי עם פסיכותרפיה לצד מציאותרפיה, המותאמת באופן אישי לכל אדם, עשוי לחולל נסים של ממש.

 

תקציר המציאותרפיה בכתבה ב- ynet:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4499489,00.html

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

טיפול פסיכולוגי באמצעות כאב-סבל-תסכול?

 הסבל אינו המטרה. הוא בן לוויה של ההתמודדות, 
 שהיא אימה הגדולה של הצמיחה. 


שאלתם פעם את עצמכם ממה אנשים מתבגרים/ מתפתחים/ מתחזקים?

לא נעים לי להזכיר לכם כאן, שלא מנשיקות ולא מחיבוקים, ולא משאר הדברים הנעימים.

שריריהם של מרימי המשקולות בדרך כלל כואבים במשך כל שעת האימון וגם לאחריו. כל עוד האימון לא מופרז בעוצמתו זהו סימן מובהק לכך שהשרירים עושים עבודה מאומצת שתוצאתה תהיה התחזקות הדרגתית. בהתאם טעות לחשוב שכאב הוא תמיד גורם שלילי. נהפוך הוא, כאב במידה הנכונה, מצד אחד לא יגרום קריסה טוטלית ומצד שני יסמן ויהווה אינדיקציה לעבודת הגוף בהליך הדרגתי של התחזקות.

כבר לפני מאות ואלפי שנים ניסו בשבטים פרימיטיביים לא מעטים להאיץ ולחזק, שלא כדרך הטבע, את התבגרותם של נערים צעירים בייחוד בתחילת גיל ההתבגרות. באמצעות טקסי חניכה אכזריים היו כופים על הנערים התמודדויות הישרדותיות רוויות סבל. האחרונים מוכיחים שכבר בימי קדם השתמשו בהתמודדויות יזומות ("התערבויות" של אז) המלוות בסבל כאמצעי להשפיע על תהליכים רגשיים הקשורים להתבגרות טרם זמנה.

 

בפוסט כאב נפשי והתרופה הפסיכיאטרית שהתפרסם לא מכבר באתר "פסיכולוגיה עברית", כותבת הפסיכולוגית אסתי פלד: "פסיכותרפיסטית, אני גדלתי מנטאלית בתוך החשיבה של ביון, ממנה הושפעתי, לפחות עד היום, יותר מכל חשיבה פסיכואנליטית אחרת. אצל ביון, התפתחות וצמיחה נפשית תלויות בנכונות לשאת כאב נפשי. לבד מן ההשפעה התיאורטית הזאת, חינכתי את עצמי למשמעת שהיא תובעת, כלומר, למדתי לשאת כאב מתוך מה שהפך בדיעבד לידיעה בלתי אמצעית ולא רק תיאורטית, שכאב נפשי - זה הכרוך באובדן, זה הכרוך באהבה ובתלות, זה הכרוך בהיות אדם מרגיש בכלל - הופך אדם לחכם יותר, סובלני יותר, מעמיק ואחראי".
 

     ונראה לי שלתסכול ולכאב ולסבל, עקרונית, יכולים להיות שני מקורות:

  • או שהחיים עצמם יפעלו על האישיות שלך ויגרמו להתפתחותה והתבגרותה טיפין טיפין, אך רבים הסיכויים שהמציאות הסובבת בכלל לא תיגע במקומות הנדרשים אלא שבעיקר רק תוסיף ותחזק נקודות שהן כבר חזקות.
  • או שמטפלים יזמנו אותם אל המטופל במסגרת טיפול פסיכולוגי. האחרון ינסה לשפר את מצבך באופן הרבה יותר יעיל ומהיר. כי ראשית פעולתה של הפסיכותרפיה בקליניקה הוא מיפוי האישיות ובייחוד אבחון הנקודות החלשות, ואחריתו היא חיזוק האישיות בכלל וחיזוק נקודות התורפה בפרט. 

משל האצבעות - פעם אחת היה היה אדם אחד ששבר את אצבעות ידו. עשה רנטגן, שמו גבס, הורידו גבס, ואז נוכח לדעת שאצבעותיו אינן מסוגלות לנוע כבימים ימימה. פנה לרופא והלה אמר לו שהוא חייב לצעוד ברגליו 100 ק"מ. צעד האיש וצעד והתענה מאוד אך אצבעותיו נשארו מוגבלות בתנועתן כפי שהיו.

ברור שהאיש היה זקוק לפיזיותרפיה מתאימה ומיוחדת לאצבעותיו. צעדתו הארוכה אולי שיפרה את כושרו הגופני ומן הסתם חיזקה את רגליו עד מאוד ואולי היו לה יתרונות נוספים, אך אצבעותיו היו זקוקות לתרגילים הספציפים לפגיעה בידו. גם תרגילים אלו היו מלווים בסבל רב אבל תוצאתם הברוכה לא איחרה לבוא

נפגעי הנפש סובלים רבות בתחומים שפירטתי לעיל. אולי החברה ביחד עם ציבור המטפלים היו צריכים למנוע מהם חלק נכבד מסבל זה שאינו מועיל רבות ואינו מביא לחיזוקם והתבגרותם, אך במקביל לדאוג שהסבל שאכן יסבלו יהא כזה שייתן פירות כי ינבע מפסיכותרפיה הממוקדת בבעייתם הספציפית.

 

 הסבל אינו המטרה. הוא בן לווייה של ההתמודדות, 
 שהיא אימה הגדולה של הצמיחה. 

 

 

 

 

לדף הרשומה

על הסכיזופרניה הקשה שבה לוקה הפסיכיאטריה

אנשים לא מעטים מפחדים או סולדים או ממש מתנגדים בכל כוחם לפסיכיאטריה בכלל, ולאבחנות פסיכיאטריות בפרט. הם רק לא יודעים שלפעמים כאשר יזדקקו לה, אך יימנעו ממנה, זה יהיה משחק באש. 

ואין ספק שהפסיכיאטריה מטעה ומתעתעת עד מאוד. 

מצד אחד, הפסיכיאטריה מתעללת באופן דה הומני, לא מובן לאיש, לא הגיוני לחלוטין, בהרבה מאוד חולים ולאורך עשרות שנים ברציפות כמעט בכל מוסד פסיכיאטרי. בייחוד במחלקות הסגורות שם שוררת "חשיכה" שאף אחד לא יודע באמת מה מתרחש בין כתליהן. אגב, משטרת ישראל אינה צריכה להימנע מלהגיע לסגורות אחרי קריאת מצוקה כלשהי של מאושפז כזה או אחר, שכן קריאות נואשות שכאלה לא יכולות להגיע מהמאושפזים, כי הרי פרקו מהם את הניידים מיד כשעברו את מפתן הסגורה.

מצד שני, אי אפשר להכחיש שבהרבה תסמונות נפשיות חמורות, נכון להיום, רק הפסיכיאטריה יודעת ומסוגלת לטפל ביעילות ובאופן בלעדי. מניסיון. ועד כדי כך, שפעמים רבות ביכולתה להציל את חיי החולה ללא תחליף.

מבלבל לגמרי גם רבים וטובים שלא מכירים את השסעת הבוטה, את הפיצול הקיצוני המבתר (לכאורה?) את המקצוע הפתלתל הזה מקרוב.

ואולי הסתכלות יסודית ומתמשכת על ההתנהגויות (של כל הנפשות הפועלות שם יותר או פחות) השוררת במחלקות הסגורות, תעזור לנבוכים להבחין בין תרפיה מטיבה שניתנת שם לבין עבירות אתיות (לפחות!) שכל כך מפתות אנשי מקצוע לבצע שם באין רואה. באין פיקוח חיצוני.  

 

 

 

 

לדף הרשומה

תשע היתרונות שנלוו למחלת הנפש

 

 

תשע היתרונות שנלוו למחלת הנפש

 

 צביאל רופא

 

 

 

1. הקדמה

 

מאמר זה עוסק ביתרונות מסוימים שבאו לעולם ונלוו לפגיעה הנפשית שבי. כתיבה זו, ודאי שאינה באה לרומם לפאר ולהעלות על נס את המחלה וודאי שלא את הסבל הכרוך בה. כל שהיא מנסה להמחיש, היא עצם העובדה, שבד בבד עם הסבל הממושך והנורא והכאב היוקד, ישנן פינות מלאות אור בין תוצרי החוויה הקשה והייחודית אשר חוויתי מאז שחליתי ב-1975 ועד עצם היום הזה. למעשה, זהו גם ניסיון, כמעט בלתי אפשרי, להשוות בין צביאל הנוכחי, על עברו, כאבו ומצבו כיום, לצביאל ההיפותטי - זה שהיה חי וקיים אילולא קפצה עליו רוגזה של הפסיכופתולוגיה המסיגה אחור. האלמנטים הכואבים והמייסרים הקשורים לחולי הנם טריוויאליים, אך דווקא על הרקע הקשה והדואב הזה נהיר לי, שאי אלו יתרונות אכן קיימים בינות לים הסבל. אלו - הנם ברורים ובולטים לעין הרבה פחות. לפיכך ודווקא משום כך, מבקש אני לשפוך אור על אותם יתרונות "לא הגיוניים ובלתי סבירים" שבמבט שטחי נתפשים כפרדוקסאליים. וברקע, עומדים סבלם ונאקתם של רבבות הפגועים נפשית אשר מאמר זה יהווה ניסיון קטן לנסוך תקווה בלב חבריי בבחינת: ניצוצות שקיימים גם באפילה הרבה העוטפת מסביב.

 

 

 

2. היתרונות שנלוו לפגיעתי

 

 

א. היתרונות הקשורים להתפתחות המודעות והידע

 

כיצד בא הידע לעולם? מן-הסתם מפאת הסקרנות. ואיך זו באה לעולם? מן-הסתם קיימת היא באדם באופן טבעי. אך מה הוא זה המגרה ומפרה אותה לחקור וללמוד? מן-הסתם חיסרון הידע!

 

אני נתקלתי בקיר אטום. מטפלי ניסו באופן סיסטמתי להרחיקני מידע מקצועי בתחום בריאות הנפש. לא ידעתי בדיוק למה. אבל ידעתי שכך הוא המצב. בימים ההם, כאשר החולי התרוצץ בעוז בתוכי, לא היה בי כוח להגיע בעצמי לידע בספרות. לא נותר לי אלא לחפש תשובות בכיוון אחד: בתוככי לבי ושכלי! בתוך קרבי המיוסרים ובתוך גלגלתי המוטרפת, ובנפשי החבוטה והשסועה... במובן זה מטפלי עשו מלאכה נאמנה. האינטרוספקציה (הראיה כלפי פנים) שלי הלכה והתעצמה, הלכה וטפחה. שתי וערב ניתחתי את עצמי לנתחים ונתחי נתחים. בהדרגה ידעתי את עצמי. מודעותי הגיעה לרמה נכבדת יחסית, אך תאבוני וסקרנותי לא נעצרו לפוש. ביקשתי לבצע הכללות מעצמי לכלל פגועי הנפש ואף לכלל הגזע האנושי. אף פעם לא ידעתי אם הרעיונות שעולים בי כבר נהגו בראשו של מישהו בעבר. לפעמים אפילו ניסיתי לא לדעת זאת. כי רציתי לחשוב, לנתח, וליצור תיאוריות ללא השפעות והפרעות חיצוניות. הייתי מודע לכך, שיתכן ודרך זו אינה יעילה כלפי המציאות... אך נמשכתי בחוזקה לעבר מסלול עצמאי שכזה.

 

למה הדבר דומה? לצמח שחסמו את דרכו לאור, והוא לאחר ימים רבים, מצא כוחות בתוכו לעקוף בדרך מקורית ויפה את המכשול העצום. אך משהוסר המכשול מסרב הוא לשנות את דרכו האהובה וממשיך הוא להתרפק עליה... כנראה, כאשר ידע לשלב בין צעדיו הבטוחים ובין שבילי האחרים מן-הסתם יהיה בעיצומו.

 

 

ב. היתרונות הקשורים להשתכללות היכולות

 

כבר הזכרתי שהסבל בחיי האדם עשוי לשמש כור-היתוך חיובי! במובן זה, הסבל העמוק שינה אותי רבות (ואולי גם לשלילה). כאן אתעכב דווקא על השתכללות היכולת בתחום שיכול להישמע מפתיע.

 

בשנת 1978 צפיתי בסרט "שיגעון המוסיקה" (בכיכובו של ג'ון טרבולטה). הסרט גרם לי האצה של תהליך שכבר היה קיים ופעיל בתוכי: התפתחות מאניה חריפה ומכיוון שאז לא נטלתי תרופות כלשהן, התהליך היה מואץ וחריף במיוחד. אבל בכל זאת לפני שאושפזתי באופן כפוי בבי"ח "גהה" הספקתי לרקוד כאחוז תזזית בכל דיסקוטק שמצאתי, כמו-גם בחנות תקליטים מרכזית ברמת-גן... דבר שגרם להתקהלות עצומה על המדרכה. העכבות שלי שניזונו כנראה מעברי הרליגיוזי פשוט נעלמו. ביצעתי תנועות שנבעו מתוכי. העידוד הרב והשבחים שקיבלתי האיצו את התפתחות צעדי הראשונים "בשדה המחול". הרגשתי שיש לי כנפיים, שבאמת אני מרחף. ואם מישהו מזלזל, שיגיד לי אם הוא יודע כמה עולים סמים המביאים לחוויה לא חוקית שכזו למשך שעות ספורות. ואני הייתי באופן טבעי במצב זה, במשך מספר שבועות רצופים, במסגרת החוק, חינם אין כסף וללא כל התמכרות פיזית!

 

כי איך לומדים לרקוד? האם יש מנוס מלנסות? האם יש מנוס מלהשתחרר? מלשכוח שאתה עצמך? מלחוש שאתה ציפור דרור נהדרת? ואם אין רוקדים באופן זה - האם לזאת יקרא ריקוד ראוי לשמו?! ואם לא בדרך זאת – האם תוכלו לגעת בשערי השמיים, בשמש הזוהרת, בלבנה או באופל הלילה, באמצעות הריקוד?! ברור לי, שעקב השתחררותו מכבלי הסביבה המבקרת והשופטת, הרוקד מפעיל את גופו אולי לראשונה בדרך שונה ומיוחדת אשר עד לאותו יום הסופר-אגו של האינדיבידום לא הרשה לעצמו. בקבלו תגובה חיובית מהסביבה (אבוי אם לא!) יש לדעתי סיכוי רב שילמד לאמץ, לפחות חלק, מהרפרטואר החדש שכבר נוסה בהצלחה. כך, (ולעתים קרובות באופן תת-מודע) ילמד לרקוד בפועל דרך חוליו הנורא. אך יתירה מזו, באמצעות הריקוד חסר העכבות (שכנראה נשען על כישרוני הטבעי בתחום זה) הפכתי במידה רבה לאדם הבטוח בעצמו. בתחילה רק על רחבת הריקודים ואחר גם בשאר המקומות והתחומים.

 

מה שרק נשאר מעט מוזר... שהחולי הנפשי הביא עלי את הריקוד חסר הרסן, ואחר כך אותו ריקוד חסר גבולות עצמו הוא זה שנסך בי בטחון וסייע להתפתחות חוסן נפשי מבורך שהיה לחוד החנית אל מול אותו חולי עצמו.

 

-------------------

 

עניין אחר שמצאתי עצמי עוסק בו באובססיביות רבה היה "תחום בריאות הנפש" או אולי יש להתנסח ליתר דיוק ולכתוב: "תחום חולי הנפש". במשך שנותיי כ"חולה נפש", ראיתי מול עיני מאות אנשים פגועי נפש, אשר בדרך-כלל עוררו חמלה רבה, אשר תמיד הייתה מהולה במידה גדושה של סקרנות שהייתה תמיד מציפה אותי מבפנים. שנים ארוכות התייסרתי, ביכיתי והתאבלתי מרות, בגין מה שאירע לי בחיי. עם זאת המשכתי להתעניין; לקרוא, לבחון ולשאול שאלות בלי סוף, כמו גם ואולי בעיקר, לנסות לסייע למי ככל יכולתי לכל פגוע שרק היה מוכן לקבל סיוע ממני.

 

בשנת 1982, כאשר עברתי במסדרון של מעון היום ברמת-חן, מצאתי את שושנה - אישה מבוגרת אתה הייתי ביחסי ידידות קרובים - שהייתה שרויה במצב של היפר-וונטילציה, בכי ופאניקה שהלכו ונעשו תכופים יותר ויותר. פתאום הבנתי שהקצב של כל התהליך בו היא שרויה מוכתב על ידי קצב הנשימה שלה. אחזתי בידה וניסיתי ליצור אתה קשר עין. שאלתי אם היא רוצה שאסייע בידה להפסיק לבכות. אחרי מספר ניסיונות סרק היא לפתע הסתכלה בעיני ואמרה מתוך בכי: "כן תעזור לי..." אז פקדתי בקול סמכותי: "להתחיל לנשום נשימות עמוקות". היא הייתה כמנותקת והיא לא עשתה שום ניסיון לבצע. פתאום הבליחה בראשי מחשבה שנתתי לה הוראה מורכבת ומסובכת מדי. פעם נוספת ניסיתי לפגוש את עיניה הדומעות ופעם נוספת הורתי לה: "לנשום נשימה אחת עמוקה". גם הפעם נחלתי כישלון. אבל עתה, כבר היה קשר עין (ואולי אף "קשר לב"), ואני כמעט בלי משים מצאתי עצמי מדגים מולה איך צריכה היא לנשום עמוק. לפתע היא ביצעה ניסיון קטן, עלוב ובלתי אפקטיבי לחלוטין. מיד שיבחתי אותה מאוד. היא המשיכה להתבונן בי מבעד לדמעות הגדולות שלה ועשתה עוד ניסיון מוצלח בהרבה אשר הפסיק לחלקיק שניה את התהליך ההיסטרי המפותח. עכשיו כמובן עודדתי בשנית אבל הוספתי עוד הוראה: "שושנה! את חייבת לנשום עמוק כמה שיותר, בסדירות ולא להפסיק... בסדר?!". היא לא בזבזה אנרגיה להשיב לי. במקום זאת ניסתה בשלישית. אני התחלתי לעודד אותה אחרי כל נשימה בלוויית הדגמות חיות לאופן נטילת הנשימה העמוקה בעלת הקצב האיטי והרוגע. אחרי מספר נשימות עמוקות, שההתקף ניסה לקצרן ולא הצליח, החלה נשימתה מעט להתייצב ולהירגע. עודדתי אותה להמשיך "כי את כבר רגועה ועוד רגע ותהי רגועה לחלוטין". השגחתי בפדנטיות רבה שלא תפסיק לרגע לנשום עמוק ולאט, כי הייתה לה נטייה לחזור למערבולת ממנה זה יצאה. היא נרגעה לחלוטין ואפילו חייכה לעברי. ואילו אני - בעבורה, הייתי ברקיע השביעי לפחות. ואז הגיעו שני רופאים שהוזעקו על ידי מאן-דהוא...

 

מספר שבועות לאחר מכן, הוזמנו אשתי ואני, ללובי של בית מלון יוקרתי בתל אביב. שם פגשנו את ביתה היפהפייה של שושנה אשר הזמינה אותנו כהכרת תודה לשבת ולטעום ממטעמי הבית.

 

 

ג. היתרונות כתוצאה מהיותי בנם של הורים שנפגעו נפשית

 

שני ההורים שלי הוגדרו בזמנו כחולי נפש. שנים רבות עוד לפני שהתאשפזתי לראשונה הם כבר היו מאושפזים במחלקות סגורות. ושלא יעלה לכם עכשיו אפילו קמצוץ של סטיגמה מחורבנת... הם היו אנשים מדהימים!

 

בכל אופן כאשר אני חליתי לראשונה, הם ממש כמעט נהיו חולים בעצמם מרוב צער וכאב... הם ידעו בדיוק בדיוק במה דברים אמורים, אך התמודדו עם כאבם העז, התאוששו וניסו לעזור לי ככל יכולתם לצאת מהבוץ בו הלכתי וטבעתי...


ואל תחשבו שלעזור לבנאדם פירושו רק לעשות לו קוצ'י מוצ'י. לפעמים לעזור באמת למישהו, זה גם לראות ולהבין את מצבו המידרדר המוביל לתהום עמוקה ובעיקר לפעול בנחישות על מנת לנסות ולהצילו.


בשנת 1978 כבר הייתי אחרי שני אישפוזים פסיכיאטריים ועדיין הכחשתי את היותי "חולה נפש". למעשה, המשכתי לטעון שאני "בריא" אבל כבר הייתי בתוך תהליך חולני, הרסני ואף מסוכן ביותר. הם ידעו זאת כי הכירו היטב על בשרם הכואב את החולי הארור.

 

ואז בשיא ההתקף המאני...הם פנו לפסיכיאטר המחוזי והביאו לכך שאישפזו אותי אישפוז כפוי... הם לא היו עושים זאת לעולם אילולא הכירו על בשרם את המחלות הנפשיות וידעו שבמצבים קיצוניים חובה לאשפז כי עלולה להיות החרפה במצב ונזקים קשים אם לא תיבלם המחלה.


איך אתם חושבים שהרגשתי עם זה באותם ימים? ואיך אתם חושבים שאני מרגיש עם זה היום, אחרי ששני האנשים האוהבים והנהדרים האלה עברו מן העולם... ובכן, דבר אחד בטוח מחלתם הנפשית של שני הורי הפכה ליתרון במצב הנפשי הקריטי בו הייתי נתון.

 

 

ד. היתרונות הקשורים להתפתחות הרגישות לסבל

 

רבים וטובים תארו והגדירו את הסבל ככור היתוך. אבל מציאותו של אובייקט מסוים בכור ההיתוך אינה אומרת דבר וחצי דבר אודות גלגולו הסופי: האם יתוקן? האם יעוות? האם ישופר? האם יוקדח?

 

טריוויאלי לדעתי, שניסיון לנבא מראש תשובה לשאלות אלו הנו כמעט בלתי אפשרי! אבל בעניין אחד סבורני שיתכן קונצנזוס מלא ורחב: הסבל העמוק והממושך צפוי לתת את אותותיו הקשים באובייקט. ולשאלה: עד כמה הדבר יבוא לידי ביטוי חיצוני בולט וברור?! כנראה רק לאלוהים הגדול פתרונים...

 

אחד הממדים שהשתנו בי ככל שסבלתי והתייסרתי קשות, הוא תחום הרגישות לזולת הסובל. נכון, רגיש אני במיוחד לסובלים בנפשם ועוד יותר לסובלים שסבלם דומה לשלי ונקל בידי להזדהות עימם. אבל יכול אני להכריז, בביטחון רב, שגם יחסי לסבל בכלל השתנה מן הקצה אל הקצה.

 

האלוהים ציווה לבני ישראל: "זכור כי גר היית בארץ מצרים...". אני באמת לא יכול לשכוח! ולבי נכמר ונפשי יוצאת אל כל סובל הכורע תחת נטל העומס הרגשי. יודע אנוכי, שלא הייתי כה רגיש וכואב דווקא לסבל הנפשי, אילולא לא פסעתי שנים ארוכות עד מאוד, כפוף ועמוס כאב, בויאה-דולורוזה המיראת שלי.

 

 

ה. היתרונות הקשורים להכרות ונישואין

 

אפריורית - ברצוני להבהיר מעבר לכל ספק, שאיני בא לטעון שיש יתרון כלשהו למי שפגוע בנפשו בתחום ההכרות ו/או הנישואין. בדרך-כלל המצב הוא בדיוק הפוך, ואפילו הפוך לגמרי!

 

אלא, שמבקש אני להביא בזה את המקרה הפרטי שלי, כמי שמסלול חייו החולני הביא, יחד עם עוד כמה צרות צרורות, גם כמה מתנות יפות מאוד, שאילולא התנהלותי במסלול החולי, כנראה לא היו באות לעולם. לפחות לא באותה דרך...

 

פרק א'

 

בשנת 1977 הייתי בחור בן 21, עם פרופיל 21. שני אשפוזים פסיכיאטרים קשים היו מאחורי. זמן מה, אחרי כל אשפוז הרגשתי שאני "בריא" לחלוטין והכחשתי את היותי "חולה נפש". כיוון שכך, ביקשתי להתקדם מהר. כיום יודע אני שהייתי חייב להתקדם לאט, באורך רוח רב ובאופן רצוף ונטול זעזועים מיותרים במסלול שיקום שהוצע לי. אבל במקום זאת, נרשמתי ללימודי חשבונאות בבר-אילן. ואז, "קרה לי פנצ'ר" והתקבלתי מבין רבים מאוד. בסוף 1978, עוד לפני תום השנה הראשונה, כבר הייתי מאושפז בצו אשפוז כפוי בבי"ח גהה. ממש מאיגרא רמא לבירא עמיקתא!

 

ובנקודה זו אני שואל אתכם הקוראים: האם יכולים אתם לתאר לעצמכם אדם שלכאורה מצליח, למרות עברו, להתחיל ללמוד בסמסטר א' באוניברסיטה מקצוע מכובד ומכניס מאוד כחשבונאות, ובאמצע סמסטר ב' מוצא עצמו מאושפז בכפייה בבית חולים לחולי נפש?! אכן, ירידה רצינית בסטאטוס...

 

אך בסופו של דבר, "מעז יצא מתוק". האשפוז ההוא ב"גהה" קיבל אצלי משמעות כבירה! כי בזכות אחת המאושפזות הדיכאוניות במחלקה, שאותה עודדתי מעט בראותי את מצוקתה, הכרתי את אשתי הראשונה. ומעשה שהיה כך היה:

 

אותה דיכאונית ביקשה להכיר לי בחורה. כיוון שזו הייתה שכנתה במקום מגוריה, חשבה זו, שחייבת היא לברוח מבית החולים על מנת ליצור קשר עם המיועדת. במשך מספר ימים שמעתי שנגנבים בגדי נשים במחלקה. אחר-כך, התברר שידידתנו הדיכאונית גנבה מכל הבא ליד, התלבשה כגברת, ויצאה לעולם הרחב עם זרם המבקרים.

 

היא שכנעה את חברתה, לבוא לבקרה בבית החולים, ואחרי שמלאה שליחות זו, חזרה על עקביה כמו ילדה טובה לבית החולים. מיום שחזרה והכניסה אותי בסוד העניין, התחלתי אני לצפות לבואה של חברתה, מתוך אמונה שהיא נועדה לי (כזכור, עוד לפני שדיברתי עמה מטוב ועד רע). ויום אחד היא באה, ולמרות הפיז'מה הכחולה שלי, שלא הייתה בגד הולם ביותר למעמד מעין זה, ולמרות שהמקום "לא היה רומנטי ביותר" בלשון המעטה, ולמרות שאני עדיין הייתי אפוף שרידי חולי, ונתון להשפעות הכימיקלים הקטלניות, נוצר "קליק" ראשוני ומבטיח. המשכנו להיפגש, כאשר יצאתי לחופשות מהמחלקה הסגורה, עד לשחרורי הסופי מבית החולים. אחרי כשנה ומחצה נכנסנו בברית הנישואין ונולדו ארבעה ילדים. שיהיו בריאים!

 

וכתוב במקורותינו: "רבות מחשבות בלב איש...", ובאמת שואל אני את עצמי ואתכם: מי יוכל לצפות את נסתרות העולם ודרכיו הנפתלות? ומי יכול לחשוב, שלפעמים, כדי למצוא זיווג יש להתאשפז בבי"ח פסיכיאטרי תחילה?

 

פרק ב'   

 

בשנת 1996 הייתי נתון לטיפול פסיכולוגי קשה. הציעו לי קצת לנוח במעון היום ברמת חן. הקטע הבא מספרי "מישהו מטפל בך" מתאר מה קרה כתוצאה מאשפוז זה (הראל הוא צביאל ואיילת היא דליה):

 

"במעון היום ברמת רחל פגש הראל אישה יפה ושמה איילת. היא שוחררה מהמעון זמן קצר לאחר הגיעו לשם, ובכל זאת נוצרה ביניהם ידידות. היה להם הרבה מן המשותף - גם היא הייתה אינטליגנטית, מלאת חיים ואופטימית וחוותה מנה גדושה של סבל.

יום סגרירי אחד מצא את עצמו נוהג ללא מטרה מיוחדת בכבישי תל-אביב. מאז שהוחזר לו רישיון הנהיגה נהג לעתים לשוטט בדרכים ללא מטרה. הוא כבר היה בדרך המובילה אל מחוץ לעיר, כאשר לפתע ביצע סיבוב פרסה וחזר לרחובות הכרך. כאשר זיהה את מחוז חפצו החנה את מכוניתו הקטנה.

הראל טיפס במדרגות, אוחז בידיו עותק של ספרו החדש, שעליו הייתה גאוותו. הוא נקש מעדנות על הדלת הלבנה שעליה התנוסס שלט קטן שהכריז בצניעות רבה על דיירת הבית. איילת (במציאות, אשתי דליה) פתחה את הדלת במאור פנים. הוא פתח ואמר כמה מילים בנאליות ("במקרה הייתי בסביבה, אני מתנצל שלא הודעתי מראש, הבאתי לך את הספר שלי במתנה...") לאחר שהגישה לו קפה, סיפר לה כי הוא עובר תקופה קשה, מאחר שעניין הגירושין הוא סופי ומוחלט ואין עוד דרך חזרה.

איילת הופתעה לשמוע את הבשורה על אודות גירושיו הקרבים. אמנם מדי פעם שיתף אותה בקשייו, אבל היא תמיד הביעה תקווה כי יעלה בידו לשקם את נישואיו. היא ביקשה לעודדו בשעתו הקשה, ועל כן פלטה בבדיחות דעת: "אין דבר, לא נורא, אני אהיה אשתך השנייה..." שניהם פרצו בצחוק של מבוכה.

בתוך תוכו התרגש מאמירתה, קיווה שתת המודע שלה לא יאכזב. מאוד רצה ביקרה. בסיום ביקורו החטוף נענתה להזמנתו לצאת לרקוד עמו בסוף אותו שבוע. שניהם אהבו לרקוד. במהלך הערב שבו פיזזו על רחבת הריקודים נבטו בקרבם רגשות רומנטיים, והוא שמח למצוא מקלט בין זרועותיה. החודשים חלפו, והרומן עם איילת המשיך להתהדק. בהדרגה אך בהתמדה החל אורה של האהבה לגרש את החושך ואת הזעם שיקד עוד ימים רבים. אט אט נסוגה המארה הרגשית, שאולי לא תיעלם כליל לעולם.

מאחר שגם אשתו דאז הייתה מעוניינת בתהליך גירושין קצר שייעשה בהסכמה, נערכו ההליכים לשביעות רצון שני הצדדים. כך מצא עצמו הראל גרוש, וחובותיו וזכויותיו עוגנו בהסכם משפטי, שאותו הקפיד לקיים.

השפעתה המבורכת של איילת - שבאה יחד עם הפסקת ההתערבויות הטיפוליות - סייעה בידו לשפר במידה רבה את יחסיו עם ילדיו, אשר כתוצאה ממצוקותיו בשנים האחרונות חוו חסך הורי מצדו.

מוחו היגע של הראל החל להירגע. הוא היה מאוהב באיילת ורצה בה כאשתו לעולמי עד. החופה נערכה בשלהי האביב במעמד בני המשפחה הקרובים ביותר.

כעת היה הראל מסוגל לטעום גם ממנעמי החיים. עם זה, הוא ידע בבירור כי כל עוד נשמה באפו, לא ישכח את העוולות ולא ירפה מכל פשעי הטיפול הנפשי, שעליהם כיסתה אהבת המטופל."

 

 

ו. היתרונות הקשורים לראיית העולם

 

סובר אני שהחוויות העוברות על האדם בחייו משפיעות, במודע או שלא במודע, על ראיית העולם שלו. לפיכך, אדם כמוני שחווה חוויות נפשיות עמוקות וכואבות, בודאי הושפע רבות בעקבותן.

 

למשל, "הרגע" התקדש בעיני! אותו רגע חמקמק שבהווה. עתה אני מסתכל על המציאות כאשר כל מערכותיי, יחסית, שלוות ורגועות. ברגע זה אני שפוי! בו איני מתייסר ייסורי שאול! בו נפשי אינה מרחפת בין שמים וארץ, רדופת אימה וחרדה. בו ה"אני" פנוי להתבונן ולהתמודד ללא הפרעה. הרגע הזה - כל רגע שכזה... קדוש בעיני!

 

אבל, בד בבד גם עברי אינו מרפה: הורי המתאשפזים בילדותי, המחלקות הסגורות, הטיפולים בנזעי חשמל, הזריקות הגלולות וגרורותיהן תופעות הלוואי. הייאוש, העליבות והבדידות. המכות היבשות, הקשירות הממושכות, והשירותים המטונפים בקביעות. הכלימה, התסכול, רגשות האשמה והנחיתות וכן ההכרה המכה בך שאתה נחשב למעשה "פסולת החברה". והסטיגמה שבלב וגם זו שבפועל, ואחר-הכל הרגשת הקבס, הבחילה ממך עצמך וממה שנקלעת אליו... ועכשיו, אמרו לי מי המטפל שיתריס בפני: "כאן ועכשיו - התמקד רק בהווה..."

 

והחלומות המקושרים תמיד לעתיד. אלו שמחזיקים אותי. אלו שממלאים את כל הבטריות שלי. אלו שפראנקל הדגול הכניסם למלה קטנה אך עצומה. אלו שהם המשמעות של קיומך ברגע הקדוש ההוא השייך תמיד רק להווה...

 

ראיית העולם של "חולה נפש מתקדם" כמותי, חייבת לקחת בחשבון את העבר על כל מוראותיו, את ההווה על אפשרויותיו, כמו גם את העתיד על כל סכנותיו ותקוותיו הזוהרות כמגדלור על פני המים שכל רגע עומדים לסעור...

 

ראיית עולם שכזו, חייבת להיות יעילה! אחרת - המחלקה הסגורה בפתח! חייבת היא לדחוק מטה, כל אלמנט שאינו משרת, ככל האפשר, את המטרה העליונה הלא היא בריאות הנפש.

 

אצלי, כבר שנים מספר, כל האלמנטים כגון: כסף, שררה, כבוד ושאר ירקות, הודחקו בכוח רב מטה מטה, במורד סולם העדיפויות הפנימי שלי. רק ההישרדות הפיזית עומדת אצלי, במקום מעט גבוה יותר מבריאות נפשי. כי אם לנו אויב גדול וחזק ונורא - האם לא נקצה לו מקום מיוחד בתודעתנו? שהרי אם נזלזל בכוחו הרב - האם לא יבלענו חיים?

 

כי כתוצאה ממה שעברתי מגיל 19 ואילך הפרופורציות שלי השתנו לחלוטין: עניינים שנחשבים חשובים מאוד לאנשים "בריאים", עבורי הם משניים. לא משניים באמת שהרי אני בן אדם כמו כולם, אלא משניים יחסית לשאלת השפיות כרגע, והשפיות מחר בבוקר, והשפיות בחודש ובשנה הבאים עלי. כלומר, אני מודע היטב למתנה שיש לכל אדם בריא בנפשו - שפיות דעתו וכפועל יוצא ממודעות זו גבולותיה של ראיית עולמי רחבים יותר. הם כוללים גם את מחוזות השיגעון. הם משנים את כל היחס שלי ל"חיים הנורמטיביים", שהרי השיגעון הוא כוח רב עוצמה, שבהכרח משפיע, אף על יחסו של הפרט הפגוע בנפשו לחייו הרגילים גם בזמני רמיסיה.

 

עם זאת, גם אצלי יוצאים מהכלל: בסדר העדיפויות שלי, הדאגה לקבוצה - קבוצת פגועי הנפש בישראל, עלתה ב-6/93 למדרגה גבוהה יותר מבריאות נפשי, כאשר למרות הסכנה הרבה שאכנס להתקף (שאכן בא עלי בעוצמה, כפי שחששתי), עמדתי על דעתי, שהתוכנית "קשר משפחתי" בהשתתפותי אכן תשודר בטלוויזיה מפאת חשיבותה לכל הקבוצה הכואבת הזו.

 

כאמור, כאבתי את כאב חברי לסבל, הבנתי את מצוקתם וביקשתי לסייע להם ככל יכולתי. ברם, תמיד גרסתי להתייחס לכל אינדיבידום על-פי דברי חז"ל: כבדהו וחשדהו! מפני שגם בין החולים, לעיתים, ימצאו אלו אשר אימצו לעצמם התנהגות רופסת ותלותית, עצלנית ומשנוררת, פוגעת ואף מרושעת. למרות שמחד - איני במעמד בו אני רשאי לשפוט מאן-דהוא, מאידך - איני רשאי מבחינתי, שלא להבחין ולעיתים אף לגנות התנהגות קלוקלת ודוחה, קל וחומר שלא לעודדה. כאשר חוויתי את הסבל, מצד אחד ניסיתי להיות מתוחכם ויעיל אל מול פני המציאות והתחלתי לדרוש מעצמי להתקדם ולהתפתח עוד ועוד. מצד שני, כלפי אחרים וכלפי העולם כולו, הלכתי ונעשיתי מתון והומאני יותר. כזה שמבין וכואב ומבקש את טובת הכלל והפרט כאחד. נעשתי רגיש במיוחד לטובתם של העלובים מכל: "פגועי הנפש". ואיני מכנה אותם כך מפני שחלו וסבלו, אלא מפני שאינם מאורגנים, ואינם יכולים להיאבק באופן יעיל אל מול חברת ה"בריאים". כי מדינת ישראל של היום מקפחת אותם ופוגעת בזכויות האדם האלמנטריות שלהם. והם כופפים ראשם וחוטפים ותמיד רק נפגעים ואינם יודעים להחזיר מלחמה שערה, גם כאשר ברור לחלוטין שעוול משווע נעשה להם...

 

וכאשר קראתי בפעם הראשונה שבמוחו של האדם מאה מיליארד תאים! ניסיתי לתרגם זאת, למונחים טכניים ומכניים. מיד התברר לי שכל המהומה והתכונה והמורכבות שלכאורה מצויות בנאס"א (סוכנות החלל האמריקנית) הנחשבת כיום לפאר התחכום האנושי, הם כגרוטאה ישנה ועלובה ביותר בהשוואה למוחו של כל אימבציל שהוא! שלא לדבר על מוחו של גאון!

 

ואם שם מועסקים טובי המוחות סביב אותן "מכונות פשוטות", הרי שסביב אדם שנפגע בגופו ו/או בנפשו חייבים להיות ולטפל מוחות וכוחות נפש לא פחות מתוחכמים ומעולים! וצריכים להינתן אמצעים רחבים. אבל נראה לי, שבני האדם אינם נותנים חשיבות יתר "לשיפוץ, תיקון ו/או שימור" בני מינם. חשיבות רבה, יתנו לכך, רק אם יגיעו למקומם של האומללים. כי כנראה המכונות הרבה יותר חשובות, אולי כי הדומם יעמוד לעולם... ואילו כל הדור הזה, הן ממילא מות ימות, ולמה לתקן דבר שממילא יתכלה בקרוב... ואם סוברים אתם שפני האדם לגלות את הלא נודע שביקום ולפיכך זקוק הוא למסעות למרחקים אזי מיד אקשה: כלום כבר נסע די לתוך עולמו הפנימי? כלום, כבר מכיר הוא כדבעי את עצמו? וכלום לא מתוך עצמו עשויה לבוא תשועתו האמיתית? תמהני!

 

לי נראה שכיום האנושות כולה חולה בנפשה. היא איבדה את המצפן. בהיותה חסרת משמעות, או לחילופין כאשר המשמעות היא עלובה, שטחית, וחסרת ערך עמוק ונישא. היא אומנם ממשיכה בהתמדה לצמוח מבחינה טכנולוגית, אך יותר ויותר מתברר לכל מי שעיניים לו בראשו, שרוח האדם שבאנושות, המוקפת מיכון משוכלל, נותרה חלושה ופגועה ללא משימה ראויה לציון.

 

אפשר ומותר ואף חשוב! לחפש תשובות מדעיות בחלל החיצון. אי אפשר, ואף מוטעה לחשוב, ששם מצויות התשובות לאיכות החיים בינינו ולמשמעות קיומנו כבני אדם על פני הכדור. אם הייתי מקיש מחיי לחיי האנושות, הייתי אולי מזכיר את התקופה בחיי בה חשבתי שאם אצליח לקבל תעודת מתכנת מחשבים אהיה המאושר באדם. אכן, כעבור מספר חודשים קיבלתי את התעודה המיוחלת! אך כתוצאה מאירוע זה חיי לא השתנו באופן משמעותי. כדי לשנותם באמת, ולו במעט, חייב הייתי לרדת למעמקים גדולים הרבה יותר בתוך תוכי תוך השקעת אנרגיות אדירות מסוג שונה לחלוטין.

 

כי ברצותי שינוי אמיתי, הייתי חייב לצלול לתוך נפשי, ולאפשר לרגע החמקמק בהווה, להחזיק בידו של חלום העתיד, בלא שהעבר ישים למהלך זה רגל. בכל זאת, מתוך זהירות רבה, אני אופטימי ביחס לגורל האנושות.

 

 

ז. היתרונות הקשורים להתבגרות הנפשית

 

במהלך כעשרים שנות היותי מוגדר כנפגע נפש הכרתי מאות פגועי נפש על חוויותיהם הקשות, המפותלות והמיוחדות. כמו כן הכרתי המון אנשי מקצוע: פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, אחיות, מרפאים בעיסוק, ומרפאים בתנועה, באומנות ואף במוסיקה וכו'.

 

אין זה נכון שלא חוויתי באופן עמוק רגשית בשנים קשות אלו, אין זה נכון שלא הפנמתי, אין זה נכון שלא גדלתי והגעתי לתובנות. עולמי היה עשיר מאוד גם בתוך בתי החולים ובמחלקות הכי סגורות (ואולי דווקא שם!).

 

אבל, יכול אני לדמיין לעצמי את החיוך הזעיר שאולי מסתמן בקצות השפתיים, בעקבות מחשבה כגון: "ביג דיל! חוויות ממחלקה סגורה - האם בנושא "חוויות" לא עדיף איזשהו טיולון מסביב לעולם?!". לדעתי, יש להבין, שראשית, אין שום ניגוד אלא השלמה בין הטיולים הנ"ל. שנית, יש לזכור היטב, שמסע אדיר פנימה לתוככי נפשנו, פעמים רבות יהא יותר עמוק, יותר ארוך, יותר מפותל, ואם נזכה לכך גם יותר מועיל, מכל מסע פיזי שנצליח לבצע על גבי פניו של כדור הארץ החביב שלנו.

 

אבל נכון, לכל מסע יש מטרה משלו ורווח (והפסד?) הצפויים ממנו. אנוכי, את המטרה לא הכרתי בימים ההם. ואילו כיום יודע אני, שאחד הרווחים החמקמקים ביותר לזיהוי, שהיו לי במשך השנים, מתמצא אולי במושג הכוללני: "ההתבגרות הנפשית".

 

איני מתכוון כאן, רק לתכונות מסוימות שעוצבו, שופרו ושוכללו ברבות הזמן, אם כי גם זאת אירע ממש בגדול. אבל כוונתי דווקא לממד הניסיון שעליו כידוע אמרו חז"ל: "אין חכם כבעל ניסיון". ופה שואל אני את עצמי, מה הייתה הגדרתם של חז"ל לתואר "חכם"?

 

ונזכר אני, שבאמרה אחרת הם נותנים תשובה מסוימת: "חכם עיניו בראשו". וכי למישהו בעולם עיניים שאינם בראשו?! אלא שאולי צריך לבאר: "חכם שעיניו המסתכלות במציאות ומצויות באינטראקציה מתמדת עם שכלו" (אשר חז"ל בשפתם כינו אותו "ראשו"). ואני מבין שמדובר בראיה עמוקה, המקשרת ומפרשת של העולם, שמן-הסתם, בשפה העברית המתחדשת יש לכנותה בפשטות ובקיצור: תובנה.

 

כאשר אדם מצוי בסכנה, רצוי שיחדד את כישוריו, "וישלח" את הטובים שבהם לפניו, על מנת שיסייעו בידיו בהתמודדויות הניצבות בדרכו. אני נטיתי (כנראה מטבעי) לשלח קדימה את שכלי. אימצתי את ראשי ההומה בסערת הרגשות, לקלוט, לבאר, לנתח ולהסיק מסקנות אל מול פני האויב האיום, הבלתי נשמע והבלתי נראה...

 

החוויות, קשות כקלות, באו עלי בצרורות מרצוני ובעיקר שלא מרצוני. ניסיתי בכל עת להבין, לפרש, ולנתח את "מחול השדים" שלעיתים התרחש סביבי. בהחלט סביר מאוד בעיני, שהחשיבה האינטנסיבית המלווה בפעילות עשירה ומפותחת של התאים האפורים שבגלגלתי השפיעה עלי לפחות ב"משהו". לפי עניות דעתי אותו "משהו", אינו אלא תהליך מואץ, נהדר ואדיר אם כי כואב ללא גבול - שכיניתיו לעיל: "התבגרות נפשית".

 

כאן, אסוציאטיבית, עולה בדעתי השוואה אחת בלבד: ההשוואה ללידה! אלא, שאיני יודע בדיוק למי אשווה עצמי: לתינוק, לאם, לשניהם לסירוגין, או לשניהם גם יחד!

 

 

ח. היתרונות הקשורים לגילוי ומימוש תחושת היעוד ולחשיפה

 

לאחר הדברים דלעיל, מיותר אולי להסביר את חשיבותה של המשמעות בעיני. בשבילי היא המהות הקסומה הנוסכת כוחות בקיומי.

 

בשנת 1988 לערך, חדרה בי ההכרה שקבוצת הפגועים בנפשם בישראל אינה מאורגנת ובכך חשופה לפגיעה מכל גורם שהוא. נוכחתי שאין איש אשר יש בכוונתו לנסות ולתקן מצב זה. התפלאתי במקצת, כי ידעתי שהמדובר הוא בקבוצה שלמעלה ממאה אלף איש...

 

שאלתי את עצמי: אם אני לא אקום ואעשה מעשה - מי האיש שיעשה זו? מיד כאשר הצגתי את השאלה הזו לעצמי, ידעתי אינטואיטיבית את התשובה: "כיום באמת אין איש!". ואני למדתי מפי אבי בגיל צעיר מאוד את מאמר חז"ל המחנך לראש גדול: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". אבל, לא יכולתי לתת תשובה לעצמי בפסקנות ותכף ומיד. ימים ולילות התחבטתי וחרדתי מפני העול. חששתי מפני ההתמודדות העצומה מבחינתי, ולכן דחיתי את האמת שכבר פיעמה בחזקה בקרבי.

 

אחדים יאמרו, שתהליך כגון זה הרואה בבירור שליחות נעלה בכל העניין הנו כולו בבחינת עורבא פרח. אבל, בלי קשר לשאלת האמיתות של "השליחות הספציפית הזו" נשאלת שאלה הרבה יותר חכמה ומקיפה: כיצד נטילת שליחות כזו מצדי הועילה לבריאות הנפש שלי? אפילו אם היא רק "טריק סוגסטיבי" מתחילתה ועד סופה?!

 

הבה נבחן זאת קמעה: אני ראיתי בשליחות זו ביטוי כלשהו של רצון האלוהים (כאן, מצד אחד, נא לשים לב עד כמה מסוכן לחולה נפש לטעון טענה מעין זו בהשוואה למשל לאדם דתי מעט אזוטרי, מצד שני, נא לזכור שאני רואה עצמי "רוקד על שתי החתונות") כי אין מישהו אחר שיסייע לאותם פגועי נפש הפזורים בכל רחבי הארץ.

 

תפיסה זו, בין אם היא אמת או פנטזיה שיצר מוחי, הביאה לגיוס אנרגיות עצומות ורבות מתוכי אשר יודע אני, ללא שום ספק, שהפיקו את המיטב שבי. עד כדי כך, שאיני זוכר תקופה בחיי, מלבד אולי בילדות, אשר בה הייתי כה אינטנסיבי, פורה, ומרוצה מפעילותי וממהלך חיי בכלל. במילים אחרות וברורות: בכל מקרה, לגביי תפיסה זו הייתה יעילה! במובן זה, הלוואי שכל אדם יכול היה ליצר לעצמו "בלוף" כזה, העומד כה איתן במבחן המציאות!

 

מה קרה לי כאשר נעשיתי מודע לייעודי? ראשית, חשתי צורך רב לפעול. שנית, לא ידעתי בדיוק איך. שלישית, התחלתי לחפש דרכים. ורביעית, משאך אלתרתי משהו, התחלתי לפעול. חמישית, אני פועל עד היום, ללא אות. האנרגיה שלי פשוט לא נגמרת. אם כי, אין כוונתי בזה שאני במצב היפומאני. אני יציב עד כמה שזה אפשרי מבחינתי, אבל אני שופע חיוניות ופעיל וגם שומר על עצמי מכל משמר. מעולם לא חוויתי חיוניות מבורכת מעין זו. היעוד, השליחות או בלשון הפראנקליינית: המשמעות, מפעמים בי כבר יותר כשש עשרה שנים ברציפות ובקול ענות תרועה. יותר טוב בהרבה מכל תרופה בעולם. הרבה יותר טוב מכל סם שהומצא (אע"פ שאני מעולם לא ניסיתי) למי שמסוגל לעלות על גל טבעי מעין זה - אני ממליץ בכל לב! אם כי כמובן, עם אצבע על הדופק, קרי בזהירות מרבית.

 

תחושת היעוד הנפלאה הזו עושה עוד דבר. היא מנתבת את הכוחות לכיוון מתגמל ופורה. בכך, לדעתי היא מביאה לקיומו של מעגל פעילויות פרודוקטיביות בתחומי החיים האחרים. כי מי שיש לו סיפוק מפני "שחייו מלאים עד אפס מקום", יעשה גם כל דבר אחר במלוא החשק, האין זאת?

 

כאן ברצוני להדגיש: גם תחושת יעוד ברורה, אמיתית, וחזקה, אכן מושפעת מהצלחות וכישלונות אבל לא עליהן היא עומדת! אחרת היא תחושה שלא כובדה וטופחה, או שגרוע מזה...

היא תחושה מזויפת. אך בהחלט יכול לקרות שהשליחות מסתיימת בשלב כלשהו. אז, מן הסתם יש לנסות למצוא שליחות חליפית - מניסיוני כדאי למצוא מהר!

 

 

ט. החשיפה מתוך אידאל הביאה לי הרבה מתנות טובות

 

ולמרבה ההפתעה לא ניזוקתי ממנה כלל. ההכרה בייעודי כפי שאני תפשתי אותו, הביאה לכך שב-1993, כאשר עוד לא היו שום התארגנויות של צרכנים בתחום בריאות הנפש, הופעתי ב"קשר משפחתי" שם רואיינתי על ידי הפסיכולוגית זיווית אברמסון במשך חצי שעה תמימה.

 

בעצם אני ביקשתי יותר מכל דבר אחר, לשבור את הסטיגמה כלפי אנשים שנפגעו נפשית. וזאת גם הסיבה שבחרתי במודע להציג את עצמי לא כ"פגוע נפש" ולא כ"נפגע נפש" ולא כ"מישהו במשבר", אלא נקטתי בכוונה תחילה בשם המפורש: "חולה נפש".

 

רציתי להתקיף את מוחם של הצופים. רציתי שהצופים ישאלו את עצמם: "איך זה יכול להיות שהבחורצ'יק הזה הוא גם "חולה נפש" וגם נותן תצוגה כל כך מוצלחת לפני רבבות צופים, פעם אחר פעם? רציתי להביאם למצב בו יודו, לפחות בינם לבין עצמם, שכנראה הם אינם יודעים ומבינים ובודאי לא מסוגלים להגדיר בדיוק מהו למעשה "חולה נפש" למרות שרבים מהם ממהרים להשתמש במונח הזה השכם ונערב... מחד - רציתי להביא את החברה למצב בו תודה בבורותה, מאידך - רציתי לעודד את קבוצת האנשים המכונים "חולי נפש" לקום, להתארגן ולעמוד על זכויותיהם.

 

במשך השנים נחשפתי עוד עשרות פעמים באמצעי התקשורת השונים ועקב החשיפה יצרו איתי קשר הרבה אנשים שחיזקו את ידיי וחלק מהם גם שטחו את בעיותיהם בפני. ניסיתי לעזור להם ככל יכולתי ואף נעזרתי בהם רבות. אך הרווח העיקרי מהחשיפה היה בעיקר כפול; גם העלאת הנושא לסדר היום הציבורי בפעם הראשונה מאז קום המדינה, וגם תחילתה של התארגנות ראשונית של המתמודדים בישראל

 

 

3. סיום

 

כל מה שכתבתי, נכתב מתוך רעיון ערטילאי: שאולי יש גם צדדים נאים בשולי אותו חולי ארור. ולא חשבתי שארבה כל כך סעיפים ודברים. ואולי מי שירצה, יוכל ללמוד מכך שהרביתי, שאם אך יחפש, יוכל למצוא גם קורטוב של חיוב במהלך חייו. שאם לא כן בוחר הוא במו ידיו, לחיות שפוף ראש כל הימים. ואילו האמת היא: שאם רק נרצה למצוא אור קטן - סופנו שנהיה מוצאים אור גדול!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

דליה שלי בעימות בשידור חי - "לונדון את קירשנבאום" (9 דקות )

לצפייה בעימות הטלוויזיוני בין המתמודדת דליה וירצברג-רופא לבין ד"ר גדי לובין - ראש אגף בריאות הנפש, כאן 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

נמשכת קבלת חברים לקבוצה-סדנה חינמית למתמודדים ובני משפחות - בכפר סבא

 

  • הסדנה-קבוצה * חברתית ולא טיפולית

  • אני מנחה בהתנדבות * ההשתתפות חינם

  • הקבוצה פתוחה * אין חובה להגיע לכל מפגש

  • קבוצה משותפת לכל מתמודדי הנפש מכל סוג, כמו גם לבני משפחה (בלי קשר ביניהם בהכרח)

  • הקבוצה תעודד פתיחות, שיתוף ותמיכה, בצד דיונים מרתקים ויידוע במגוון נושאים בתחום ברה"נ

  • הפגישות, בתיאום מראש לחדשים, בימי חמישי ב- 19:30 - בבית פרטי במרכז כפר סבא - תחבורה מכל כיוון

  • לפרטים והרשמה:  03-5471508  > יש להתקשר ולמסור מייל לקבלת שוטפת של הזמנה כל הקודם זוכה! 

  • מספר המקומות מוגבל!

  •  

  • במקביל, נמשכת ההרשמה ל- "נפש אל נפש" - אתר ההיכרויות החינמי, המצליח והבלעדי של מתמודדי הנפש בישראל - בו למעלה מ-1,300 מתמודדות ומתמודדים כבר נרשמו - מתי גם אתם?   http://www.nefesh.co/

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

פיקוח נפש במדינת סדומחלם

 

"אכן אנחנו אזרחי המדינה ומקבלים ממנה שירותים מדי פעם, אך לא כאשר אנו זקוקים להם יותר מכל. למשל, לא כאשר אנו מאושפזים בבית חולים לחולי נפש. שם המדינה מפקירה אותנו. שם אנו נמצאים בחושך. כמעט כמו בן זייגר. שם, בניגוד לכל חולה השוהה בכל בית חולים אחר, איננו עוד אזרחים הזכאים לשירותים אלמנטאריים. אפילו אם אנו מאושפזים מרצון, אפילו אם אנו מתייסרים אך צלולי דעת, אפילו אם מגיעים מים עד נפש... דעו לכם כולכם: אתם אזרחי מדינת ישראל כל עוד לא עברתם את סף המחלקה הסגורה." 


http://www.e-mago.co.il/magazine-2440.htm

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

על אנשים שקופים שאיש לא סופר ועל יעקב אדרי הבטל בשש מאות‏ ...

 

יעקב אדרי, ראש עיריית אור עקיבא (עד לא מזמן שר הבריאות של מדינת ישראל "הנאורה" בכבודו ובעצמו) התנכל להוסטל לפגועי נפש. הוא הגיע להוסטל לפני שבועיים והחל לקלל, לבעוט ברהיטים תוך שהוא מפיץ שטנה ואיומים לכל עבר. אחר כך, הוא שלח פקחים משלו לסגור את המים להוסטל. דיירי ההוסטל נותרו מבוהלים והמומים, ואני רציתי לדעת מאיזו מאה בהיסטוריה הוא הגיח...

 

הנה כתבה מצולמת ב-mako

 

אך אתם כנראה לא יודעים שהאמצעים של צרכני ברה"נ הינם מוגבלים מאוד. לצערי, אחרי יותר מ-20 שנות פעילות בראש המחנה, ברור לי שאין מספיק כוחות בשביל להילחם כנגד מאות המחדלים והעוולות ואלפי מעשי הרשע הצרוף שרובם מתרחשים מתחת לפני המים - אייסברג שרק קצה קציהו לעיתים מרים את ראשו המבחיל ואת רובו רק האלוהים, המתעללים והאומללים יכירו ויידעו.

 

אז שימו לב, והשיבו נא לי אם יש בידכם תשובה טובה: הנה לפני ימים אחדים מאות אנשים הפגינו נגד אדרי - הטיפוס הזה שהגיח אלינו ממעמקי ימי הביניים. לכאורה, הפגנה נאצלת, שתעשה לרבים מאיתנו טוב על הלב, ונוכל לחזור מרוצים ומסופקים לעניינו, הלא כן? 

 

ואולם מנגד - כמה אנשים, לדעתכם, כרגע רתומים ופועלים בעד כפיית פיקוח ציבורי על מוסדות ממשלתיים? כי למי שלא רוצה לדעת; במשך 65 שנה ברציפות, יום יום ושעה שעה (כן, גם כרגע ממש!) מתבצעים פשעים לא מעטים ובוודאי לא מבוטלים, בחשכת המוסדות הממשלתיים והפרטיים שהמדינה אמורה להגן בכל כוחה על יושביהן הנכים וחסרי הישע.

 

כן, ברגע זה ממש 21:18 - כמו ברוב הגדול מאוד של שעות היממה, מתעללים בחשכת המחלקות של המכונים בפינו לשוא "בתי חולים" - בנפגעי נפש, אוטיסטים, מפגרים וכו'... ואיש לא יכול להושיע אותם. לרוב, אפילו לא המשטרה!

 

כי ברגע שמישהו מאיתנו נכלא במוסד סגור שכזה, אז דה פקטו הוא כבר לא אזרח המדינה. אז איפה אתם - המפגינים נגד אדרי - ביחס למטרה הזו, שהיא אלף מונים יותר חשובה ממשחק הילדים ששמו "יעקב אדרי" - משחק זוטר שעניינו מתחיל ונגמר בסך הכל בתוך פרק זמן של שבועיים מתחילת הסיפור ועד לסופו והשפעתו על מצב האומללים והנדכאים, לכל היותר מזערית.

 

ומה במוסדות? שם עונו ומעונים אלפים מאז קום המדינה?!

 

ובמסכת אבות ב',י"ט:  "לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל."

 

ושלא יהיה לכם ספק אי אפשר לעשות הכל ביחד - חייבים לעשות סדר עדיפויות ולהתמקד בעניינים הכי אקוטיים והכי עקרוניים והכי חמורים, ובייחוד ללכד את כל הכוחות כנגד מטרה אחת הכי מוסרית והכי צודקת והכי כואבת והכי כוללנית והכי נפוצה וגורפת. ולפרגמטיים שביננו אוסיף, שזוהי חקיקה שאפשר בהחלט לפתור אותה בחוק אחד קטן ופשוט. וגם, איני יודע מי הוא הח"כ שיהין לצאת נגדה קבל עם ועדה...

אני מציע לחברי הכנסת להרים את הכפפה 

וזה פשוט, יחסית. יש לחוקק חוק שיכפה פיקוח חיצוני על כל המוסדות ממשלתיים במקום המצב המביש והמטומטם הקיים כיום - בו כל משרד ממשלתי מפקח על המוסדות שלו עצמו. השגתה של מטרה זו, תשפיע בגדול על כל תנאי החיים הירודים והעלובים במוסדות, כמו גם ופה העיקר, על שכיחות הפשיעה ועומקה במחשכי עשרות מוסדות לחולים כרוניים וגם לחולים אקוטיים (כגון, נפגעי נפש המאושפזים שבועות ואף חודשים ברציפות). חקיקה שכזו, על החכי"ם להעביר רק פעם אחת. פעם אחת ולתמיד. קרי, לדורי דורות.

 

צר לי, אבל למרות ההפגנה המוצלחת, פרשת אדרי לא שינתה ולא הזיזה דבר וחצי דבר ביחס הנורא של מדינת (ישראל) סדומחלם, לאבודים שכוחי האל שמהווים את החוליה החלשה שלה

 

רבים וטובים אינם יודעים שהמאושפזים הנכים והחולים במוסדות השונים רק דה יורה (על הנייר) הם באמת אזרחי המדינה, אבל דה-פקטו (בפועל) הם מפסיקים (כמעט מכל היבט) להיות אזרחים בחצותם את מפתן דלת המוסד. כל מוסד. כי כאשר לרוע מזלם נכנסו בשעריו, הם מיד נמצאים "בחושך" מבחינת הציבור וגם מבחינת שלטון החוק.

 

http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=2498414

 

ולמי שרוצה לבוא ולצעוק באוזניי - עד כמה יש גם הרבה אור, ולא רק חושך, בין כותלי המוסדות - אז יפה יעשה אם קודם לכן יטרח ויקרא קטע קצר על אודות המאזן שבין "בני אור ובני חושך" במדינת סדומחלמ שלנו:

 

http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=2502463

 

 

 

 

לדף הרשומה

אין עשן ללא אש --- פסיכיאטריה ותרופות - שחיתות כבר בלי סימן שאלה

 

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3353246,00.html

 

זהו קישור לכתבה מעניינת ומדאיגה כאחד ב'כלכליסט' (20/8/09)

לא להאמין, אך היא מתארת תופעות קיימות. השאלה כמובן עד כמה?

נקודות התורפה שלה הן ניסיונות ההכללה, כי הנושא סבוך ואינו שחור-לבן.

עם זאת, היא חשובה ביותר, כי היא מביאה למודעות הציבור הרחב את מציאותם ההולכת וגוברת של שיקולים זרים ברפואה הפסיכיאטרית.

 

חשיפה באמצעות כתבה שכזו מהווה את אחד האמצעים החזקים והיעילים  למאבק בשחיתות המתרחשת הרחק מעין הציבור אך על חשבון בריאותו.

 

מה שמדאיג אותי במיוחד ברפואה הפסיכיאטרית הוא: שהיא כה מניפולטיבית! אני שואל את עצמי: מי בכלל מניפולטיבי בעולם, יותר ממנה? אולי חברות התרופות, אולי הפוליטיקאים... מכל מקום, מניסיוני וניסיון חבריי, בוודאי היא נמצאת באחד המקומות הראשונים. אחרי קריאה בכתבה זו - איך אפשר להאמין שיוצרי ה-DMS הנכבדים רוצים באמת ובתמים בעיקר את "טובת המטופל"?

 

וכבר כמה וכמה שנים, מיתמר בנושא זה עשן רב באוויר... זה מדאיג, כי מי יודע מה עוצמתה האמיתית של האש הבוערת מתחת לעשן?

 

מן הסתם, רק יוצרי ה-DMS יוכלו לאבחן זאת, אם לפני כן לא יגיעו אליהם נציגי  חברות התרופות רודפות הבצע ...

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

מדוע חובה מוסרית להתקין מצלמות בבתי חולים פסיכיאטריים - גם לכאורה בניגוד לזכות החולים לצנעת הפרט?

אפרופו חקירות משטרה אודות חשדות להתעללות במוסדות פסיכיאטרים ואחרים:

חושך - הבעיה היא קודם כל 'החושך' השורר במחלקות הסגורות כל שעות היממה (מלבד אולי בשעות הביקור). מאז קום המדינה זהו המצב השורר באשפוז הפסיכיאטרי. זהו מצב בו איש אינו יודע לבטח מה מתרחש בין הקירות שם 24/7 כולל משטרת ישראל.

פיקוח - כדי לדעת מה קורה במחלקות הסגורות לאורך כל שעות היממה חייב להיות פיקוח אפקטיבי. לכאורה, פיקוח שכזה כבר קיים על פי החוק ומופקד עליו כבר עשרות שנים משרד הבריאות בכבודו ובעצמו. אך אבוי, זהו החתול ששומר על כל השמנת יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, וכולנו בדיוק יודעים מה שווה הפיקוח הזה.

מצלמות - אחד הפיתרונות האפשריים למצב רקוב שכזה, הוא התקנת  מצלמות בבתי החולים הפסיכיאטרים בפיקוח משטרתי בלעדי, או על ידי גוף ממסדי אמין אחר. לדעתי, זהו אכן הפיתרון הטוב והיעיל ביותר. ומדוע? בין היתר מפני שיש אפשרות טכנית למקם את המצלמות כך שיכסו את כל החללים. זה חשוב במיוחד במקום כה קטן וסגור בו חלק נכבד מהחללים הם 'טואלט'. בהתאם, אם לא ירושתו במצלמות גם החללים האינטימיים, שוב ישארו הרבה חדרים המצויים 'בחושך' מבחינת כל העולם. לא נראה לי שזו מטרה שאפשר להשיג במלואה באמצעות פיקוח אנושי כלשהו. בכל מקרה - אסור שלבית החולים תהיה גישה כלשהי לצילומים כי במקרים רבים התברר בדיעבד, שלא רק שהכלבים נובחים ונובחים כבר עשרות שנים והשיירה עוברת, אלא שגם מטייחים את הפלילים כאשר העניינים מתחממים.

הפרת צנעת הפרט? כן, אבל ממש לא!

א. העולם כולו הולך לקראת מצב שבו רוב האנושות מצולמת ברוב האתרים הפרטיים וגם הציבוריים. מושג הפרטיות עובר שינוי עמוק בעידן הפייסבוק וחשיפת החיים האישיים.

ב. מי שחרד לצנעת הפרט של המטופלים צריך לדעת, כי כבר עתה מותקנות מצלמות ברבים מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, אבל כאמור, החתולים הם אלה השומרים על השמנת, אז מה עשינו?

ב. אך עיקר העיקרים - יש לשקול את התועלת שתצמח למאושפזים מחד - מתיעוד החריגות, מצילום טיפול כושל, מהנצחת העוולות והעבירות השונות, ובייחוד מצילום מרשיע של המקרים החמורים הכוללים התעללויות ואף מקרי אונס - אל מול הנזק שעלול להיגרם למאושפזים מהפרת צנעת הפרט, מאידך. נראה לי, שבהתייחס למצב הקלוקל ששורר במרבית בתי החולים הפסיכיאטריים בישראל, התועלת תעלה על הנזק עשרת מונים.

ג. עצם הידיעה שהמוסד נמצא תחת מעקב מצלמות מהווה הרתעה, ואפריורית עשוי למנוע באופן ניכר את התרחשותן של עוולות לא מעטות.

 

תארו לכם שברגע זה ממש היו לכם שם - בחשכת המחלקות הסגורות - בת או בן, אם או אב, אחות או אח, רעיה או בעל, שאהובים עליכם מכול ...

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

מדוע דווקא מתמודדי הנפש הכי מפותחים והכי חזקים והכי מוכשרים, נשארים כמעט תמיד בארון?

 
לא כל כך פשוט לענות. הנה כמה מחשבות שמסתובבות לי בראש בעניין זה:
 
 
כמו בכל ארצות תבל, כנראה גם במדינת ישראל, הסטטיסטיקה מדווחת ש- 2% מהאוכלוסייה סובלים ממחלה פסיכוטית; חציים סובלים מסכיזופרניה וכמעט חציים סובלים ממאניה דפרסיה. חשבון פשוט, יראה מיד שבמדינת ישראל מדובר בכ- 160,000 מתמודדים הסובלים ממחלה פסיכוטית. עם זאת, רק פחות מ- 70,000 מהם מוכרים בביטוח לאומי כנכי נפש.
 
 
ואכן, חלק נכבד ממתמודדי הנפש האלה אינם נראים כלפי חוץ כמי שסובלים מהפרעות נפשיות כלשהן. בהתאם, איש לא יוכל לדעת שהם מתמודדים עם מחלה נפשית, אלא אם כן מישהו ימסור מידע בדוק שכזה לסובבים אותם.
 
אין לי ספק שהתופעה הזו - שעשרות אלפי נושאי מחלה אקוטית אינם מזוהים כלל כמתמודדי נפש -  נובעת בעיקר מהשינוי העצום שחוללו התרופות הפסיכיאטריות בחייהם של המתמודדים עם סבל נפשי חזק ועמוק. כידוע, תרופות אלה לא היו בנמצא לאורך כל ההיסטוריה האנושית, ונכנסו לשימוש המוני רק באמצע המאה העשרים לערך. מאז הלכו והתפתחו (למרות שעדיין תופעות הלוואי, לעתים, הן ממש בלתי נסבלות).
 
בכל אופן, התרופות הביאו למצב בו מאסה של עשרות אלפי מתמודדים חיים את חייהם כאחד האדם. כי רבים עד מאוד הם המתמודדים שמחלתם למעשה "ישנה לגמרי" למעלה מ- 90% מימי חייהם או לפחות "ישנה חלקית" ומאפשרת גם אז תפקוד לא מבוטל. כל זאת חרף העובדה שהם מאובחנים בלי שום ספק כסובלים ממחלה פסיכוטית חמורה. ואולם, בקרב הציבור נראה על פניו, שרבים וטובים עדיין בטוחים, שאפשר לזהות מיד ובקלות אדם שסובל מחולי נפשי משמעותי. הם משלים את עצמם שיזהו אדם המאובחן כסובל ממחלת נפש קשה מיד כאשר יראו אותו, או לכל היותר אחרי שהייה קצרה במחיצתו.
 
ממה הטעות הזו נובעת?
כנראה מפני שעדיין במאה ה- 21, הנחשבת לנאורה, רבים וטובים טועים לחשוב שמחלת הנפש נותנת בנפגעי הנפש המתמודדים את אותותיה בכל כובדם ועוצמתם בכל מאת האחוזים של ימי חייהם. כאילו שכל הזמן נון סטופ נפגעי הנפש מזילים ריר ומגלגלים עיניים לכל הכיוונים בטירוף.
 
אבל אנחנו מתמודדי הנפש, יודעים היטב שברוב המקרים אין טעות גדולה מזו !
 
דוגמה עצמית: אני - הסובל ממאניה-דפרסיה מאז שירותי הצבאי ב-1975 - הייתי נתון לסימני מחלה פעילים הדורשים טיפול מאסיבי או אשפוז, רק כשנה וחצי במהלך כל חיי בחישוב מצטבר. כיום אני בן 57, ובהתאם חישוב בזק יראה, שמחלתי הייתה בולטת כלפי הסביבה, פעילה בעוז ומשבשת תפקוד - פחות מ-3% של ימי חיי. מכאן נובע, שבשאר 97% של חיי הייתי כאחד האדם. אולי רגיש ופגיע יותר - בעל יכולת קטנה יותר לממש את הפוטנציאל הגלום בי - אבל עדיין לחלוטין במסגרת הנורמה של החברה שמסביבי. 
 
בעניין זה, מחלת נפש דומה יותר למחלת האפילפסיה, שבה לעיתים יש התקפי נפילה פתאומיים וכואבים, מאשר לנכות פיזית קבועה ובלתי הפיכה השורה עלינו כל הזמן ופוגעת בנו ובתפקודנו היומיומי.
 
כל ההסברים שעד עתה הבאתי כאן, בעצם באו להכין את הקרקע לענות על השאלה העומדת בראש פוסט זה. שהיא; מדוע דווקא מתמודדי הנפש הכי מפותחים והכי חזקים והכי מוכשרים, נשארים כמעט תמיד בארון?
 
עתה התשובה היא פשוטה: מתמודדים אשר חוליים נסתר מעין הציבור יותר מ- 95% של ימי חייהם, מן הסתם יעשו מאמץ להסתיר את חוליים הפעיל ביתר 5% מהזמן. כך יוכלו להישאר בארון כל ימי חייהם בלי להתמודד עם הסטיגמה הנוראה שעדיין במאה ה- 21 רובצת ומאיימת עליהם במלוא עוזה.
אך פה מיד צצה שאלה לא פשוטה מהכיוון הנגדי:

איזו סיבה כן יש למתמודדים - החזקים, המפותחים והמוכשרים שחוליים אינו ניכר כלפי חוץ - לצאת מאפלוליות הנעימה והבטוחה של הארון לעבר מציאות קשה ומתנכרת?

ביחס להרבה מאוד מתמודדים שכאלה, התשובה היא די פשוטה:

הם נחנקים בתוך הארון. כלומר, ביום יום הם לא יכולים ללכת ברחוב בראש מורם. הסוד הכבד והנורא מעיק עליהם. זה לא עניין של מה בכך... אני עצמי נחשפתי בגדול רק מפני שה"סודות" העיקו עלי. ואכן, מבחינתי, להרגשה שאתה באמת מה שאתה גם בפומבי, ממש אין מחיר.

מנגד, ראיתי לא פעם שדווקא אותם מתמודדי נפש אשר לא יכולים להסתיר את סימני חוליים ביום יום, בדרך כלל הם אלה אשר יצאו מן הארון ברמה זו או אחרת.
 
אבל מבחינת התנועה הצרכנית בישראל זו צרה צרורה; רובם הגדול של הכוחות הכי חזקים והכי מסוגלים להיאבק ולפרוץ את חומות הסטיגמה כלפי מתמודדי הנפש בישראל, שוכנים עמוק עמוק בארונות במחיצת הנפטלין.
 
 
 

 

 

 

לדף הרשומה

משרד הבריאות ואין בריאות

 

ביחס לתחום בריאות הנפש בישראל משרד הבריאות הוא:

  • המנהל הכי בטלן של בתי החולים הפסיכיאטריים
  • המפקח הכי רשלן של ההתעללויות שם
  • המעביד הכי פשלן שלא דורש בכל תוקף מהעובדים להתנהג ברכות ובאהבה לחולים האומללים
  • ושדואג בניגוד לחוק לטייח תלונות של האנשים הכי מסכנים בעולם רק כדי לקיים את שלטונו הטוטליטרי

 

ואת כל זה המשרד סידר לעצמו כך שלא תהיה כל אפשרות לתחרות כלשהי.

 

     זה כבר לא חלם, זה סדום!

 

חייבים לחלץ כל מה שאפשר מידיו האכזריות והשלומיאליות של משרד הבריאות, ובכל מחיר, אפילו אם ההתחלה תהיה קשה.

 

משרד הבריאות הוא הדבר הכי נורא שקרה לתחום בריאות הנפש בישראל.

 

ולמעטים, שאינם אנשי מקצוע אך מבינים ויודעי ח"ן, שיהיו גם מספיק אמיצים כדי לטעון מול פוסט זה:

 

* שבמערכת בריאות בנפש רב עד מאוד הנסתר על הנגלה. כלומר, שכל הדה-הומניות הזו שהציבור צופה בה בשאט נפש, היא בעצם טיפול נפשי מקצועי ועמוק העושה חסד עם החולים חרף הסבל הרב הנגרם להם בעטיו. שהרי איך אפשר לחזק/ לבגר/ לחשל/ לקדם את אלה שאישיותם לא התפתחה דיה, אם לא על ידי התערבויות/ התנסויות/ התמודדויות? *

ועל כך כבר כתבתי; שאיני נגד טיפולי נפש, ואפילו לכאלה שגורמים סבל רב וגם אולי מסוכנים מאוד לעתים. 

אלא שהמחוקק שם גבול ברור גם להם. הנה: 

 

טיפול נפשי מול זכויות אדם, והגבול שביניהם

 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

עכשיו הוא המלאך גבריאל

 

תנחומיי לכל אוהבי גבריאל. כואב, כואב עד מאוד

 

ולא, לא מכיר את נסיבות מותו של גבריאל בלחסן ז"ל.

 

אבל מכיר היטב את נסיבות התאבדותם למוות של עשרה מחבריי המתמודדים. חברים שנחשפתי לטיפול שלהם, והתאבדו כתוצאה מהתערבויות של טיפולים פסיכודינמיים ואחרים - כאלה המלחיצים והמייסרים שלעתים אף קורעים אותך לגזרים - הרבה יותר ממה שעשרת חבריי היו מסוגלים לסבול.

עתה נודע לי שגבריאל ביקש לעבור לטיפולו של פסיכיאטר אחר במרפאת רמת חן, שבה טופל, אולם נתקל בסירוב. ב-2003 כתבתי ספר שחושף את המסתתר מאחורי עשר שנות טיפול פסיכולוגי קשה ומסוכן שטופלתי בדיוק במרפאה הפסיכיאטרית הזו השוכנת בלב שכונה פסטורלית בפאתי תל אביב רבתי (האם אכן כל הדרכים מובילות לרומא?). 

לפעמים, טעות קריטית של המטפל בהערכת העומס - כזה שהמטפל מעמיס על המטופל לצורך הטיפול באישיותו הפחות בשלה - גורמת לקריסה טוטלית של המטופל. כוחותיו פשוט אינם מספיקים, אינם עומדים לו.

גם אני הייתי קרוב כחוט השערה, ויותר מפעם אחת, לסוף טרגי כאשר מטפל עשה לי התערבויות מסוכנות. בייחוד כאשר אופי הטיפול לבש צבעים עזים של "אכזבות" חוזרות ונשנות שדקרו אותי פעם אחר פעם; כאשר בגדה בי "האם" - נעצה סכין קטנה וחדה בבנה הנושא אליה עיניים כלות - מחלת הנפש האפילה את השמש של חיינו

 

וכל הדברים האלה עדיין בגדר סודות כמוסים של המקצועות הטיפוליים במדינת ישראל, אולי בכל העולם 

לא ידובר בהם ברחל ביתך הקטנה אפילו בחדרי חדרים

טאבו שהס מלהזכירו, חלילה שיעלה לשיח ציבורי

מעניין מתי יצא גם השד הזה מהבקבוק

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

האם היית מסכים שיתקעו לך סכין בבטן?

 

אני בטוח שכן  - ואפילו אם ההליך יהיה כרוך בכאבים לא מבוטלים!

למשל, להסיר בניתוח אפנדיציט מודלק המסכן את חיינו, הלא כן?

 

 מה זה אומר?

כנראה שמידה מסוימת של סבל שנלווה לרבים מההליכים הרפואיים נלקח על ידי כל אחד מאיתנו בחשבון מראש, בלי לחשוב יותר מדי.

אך סבל ונזקים, כתוצאה מטיפולים נפשיים, בדרך כלל לא כל כך נלקחים בחשבון על ידי מטופלים בהיכנסם לטיפול פסיכולוגי. 

בהתאם, על הסבל ועל הכאב ועל המצוקה, הנוצרים תוך כדי טיפול נפשי (פסיכותרפיה) ופעמים רבות מספור ממש אפילו כתוצאה ישירה ממנו, אני לא מתלונן. שהרי אין הבדל עקרוני בין המנותח פיזית, זה המקבל כמובן מאליו מידה סבירה של כאבי גוף הנגזרים מהניתוח, לבין "מנותח נפשית" (ואולי לא לחינם מדובר בפסיכותרפיה עמוקה על "אנליזות").

ונדמה לי, שמודעות זו כלל לא מובנת מאליה בתחום הנפש לרובם הגדול של מאות אלפי מטופלים מאז קום המדינה. כל זאת, חרף תופעות הלוואי והסיכונים הלא מבוטלים הכרוכים בטיפולים פסיכולוגיים. מעטים יודעים שטיפולי נפש עלולים במקרים מסוימים להביא את המטופל לדיכאון, לאשפוז, לניסיונות אובדניים (שחלק מהם מסתיים בהתאבדות ממש), לגירושין, לפיטורין ולעוד לא מעט מרעין בישין. חלקם, נגרמים ישירות מהטיפול, וחלקם נגרמים באופן עקיף, אך למביני דבר עקבותיהם בבירור מובילים לטיפול עצמו.

מה שמפתיע מאוד היא העובדה, שבו זמנית שמתקיימים עשרות אלפי טיפולים מדי שנה בשנה במדינת ישראל, שורר מצב לא ייאמן כמעט, בתחום הנפש בישראל מתחת לאפו התתרן (בעניין זה) של כל הציבור שאינו מקצועי. כי צפוי, שאם מתלווים לטיפולים נפשיים סיכונים כה רבים ומשמעותיים, כפי שציינתי לעיל, אז מן הסתם טיפולים אלה יתבצעו בדחילו ורחימו ובוודאי ובוודאי באופן המקפיד על החוק. ואולם מצאתי עובדה מדהימה: רוב הפסיכותרפיסטים בישראל עוברים על החוק, ואולי אפילו כולם...

מכאן אולי אפשר להגיע להבנה, שההסכמה מדעת, היא הקריטית והראשונה במעלה בבואנו להתחיל טיפול פסיכולוגי. כי היא זו שמבדילה: בין טיפול על פי החוק, לבין הונאת המטופל והחפצתו באופן דה-הומאני.

אישית, טופלתי כ-30 שנים באופן שמדי פעם גרם לי סבל לא מבוטל ואף נזקים ממשיים בתחומים שונים. ואולם, אני לא כועס על איש בגלל הסבל הזה. גם לא בגלל הנזקים הבלתי הפיכים לעתים, אלא בעיקר על כך שפשוט רימו אותי. אך לא רק אותי!

 

 

 

 

לדף הרשומה

מחלת הנפש האפילה את השמש של חיינו

 

ראה אור היום במגזין אימגו

 

מחלת הנפש האפילה את השמש של חיינו

 

קריאה נעימה

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

מאמר קצר וותיק שנחל הצלחה מפתיעה במגזין

 

האם הומלס יהיה המשיח המיוחל?

 

קריאה נעימה ושבת שלום,

צביאל

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מאמר חדש ומפתיע פרי עטי

 
 
 
"צעירה בעלת נטייה אובדנית הגיעה למפגש ראשון אצל פסיכולוגית. היא הכריזה שהיא מתכוונת להתאבד. המטפלת הגיבה בהומור: 'רק לא אצלי בדירה' ופנתה לחפש דבר מה במגרת השולחן. הצעירה רצה אל המרפסת וקפצה אל מותה. 
 
מטופלת הגיעה במצב דיכאוני לטיפול במכון ידוע ומוכר. הייתה לה נטייה להיכנס למערכות יחסים שבהן נוצלה. הפסיכולוגית הפכה לידידתה הקרובה וניצלה אותה." (מתוך הארץ "הטיפול בטיפול").

 

והמטופל הכואב מעלה שאלות נוקבות: אבל למה הוא הכאיב לי? הרי תפקידו לעזור לי ולא להכאיב לי... אם ישחק לו מזלו יימצא מישהו שיוכל להסביר לו שישנם מהלכי טיפול שמטרתם להיטיב גם כאשר הם מכאיבים."

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

אין נביא בעירו

יש בי סיפוק עצום בכל הקשור לפעילותי הציבורית בעשרים וארבע השנים האחרונות. אינני רודף כבוד אלא חותר לצדק ולהכרה במעשיי. ואולם, הנמושות שמסביב לא מזכירים את פועלי בשום הזדמנות; לא בימי עיון - לא בפורומים - לא בכנסים - אולי אפילו לא בחדרי חדרים - שכחתם מאיפה באו המתמודדים בישראל? גם פרופ' יואל אליצור הנכבד, בספרו עב הכרס על ההקמה וההתנהלות של תנועת המתמודדים בישראל (שהוא הספר היחיד המתעד תחום זה), לבושתו ולכלימתו, אפילו לא הזכיר את שמי כהוא זה, כיוזם ומייסד תחום מתמודדי הנפש בישראל. זה אולי לא כל כך מעניין, אבל כן, הוא התנצל בפניי בכתב על כי עיוות לא במעט את ההיסטוריה של תנועת מתמודדי הנפש בישראל.

 

מצטער מאוד להרים את הראש ולהיות גאה בפומבי, עם זאת, יעיד על כך ד"ר איתן חבר, שבידדו המסור אני הוא זה שלראשונה נשא הרצאות כמתמודד נפש (1989). כמו גם הראשון שהקים קבוצת תמיכה למתמודדים (1990) בבית ליגת נשים בתל אביב. זה שהקים מאפס עמותה למתמודדי הנפש, התמודדות שמה (1992), שמנתה בשיאה כ- 400 חברים רשומים. והראשון שנחשף בערוץ 1 בתוכנית קשר משפחתי (1993) בראיון בן חצי שעה עם הפסיכולוגית זיווית אברמסון (ודווקא הצגתי עצמי בשם המפורש: חולה נפש! כדי לתת לציבור נא-בעין!). וכן, מה לעשות, גם הראשון שפרסם בישראל ספר אוטוביוגרפי חושפני "הקרב על השפיות" (1998) בו אני מציג את עצמי בפירוש כאדם שלקה וסובל ממחלת נפש פרופר.

 

חבריי הטובים אומרים לי מדי פעם שאני ראוי לכבוד והוקרה, וגם לפרסים. אבל אני לא מרגיש שאני זקוק לאותות או לפרסים, אלא בסך הכל שיתנו לי את המקום המגיע לי ביושר ובצדק כמי שיזם והקים וייסד בתחילת שנות התשעים את תנועת מתמודדי הנפש בישראל. נכון, בדרך כלל 'אין הנחתום מעיד על עיסתו'. אבל מצטער, כמה נבזות - מצד פרטים לא מעטים ומצד רוב רובם של הארגונים רשמיים הרלוונטיים בתחום - אפשר להכיל לאורך השנים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

בעמותות ברה"נ - איך אנשי מקצוע מורידים מתמודדי נפש מהיפומאניה?

על אודות החולים הביפולריים

כאשר אנשים הסובלים ממאניה-דפרסיה (ביפולריים) אינם בקו הבריאות הנפשית הם מצויים באחד משני מצבי חולי הקוטביים: דיכאון או מאניה. כאשר הם יורדים לקוטב הדיכאוני הם סובלים לא מעט, אך בדרך כלל התנהגותם אינה מפריעה מאוד לאנשים בסביבתם.

 

הבעייתיות במקום העבודה כאשר מתחיל מצב היי

אבל, כאשר ביפולריים מתחילים לעלות להיפומאניה בדרך כלל הם עולים פה ושם על מסלול של התנגשות ברמה כלשהי עם האנשים שמסביבם בעבודה ואף בקהילה. נראה שפעמים רבות יש פיתרון תרופתי שעשוי למנוע מצב סוער שעלול להתפתח בהמשך. הבעיה הגדולה בעניין זה היא, שהמתמודדים ההיפומאניים בדרך כלל מסרבים ליטול מרצונם החופשי תרופות אנטי-פסיכוטיות שבדרך כלל מרדימות ומרגיעות. גם אם ינסו לא יתמידו מן הסתם כאשר יחושו שהן מכרסמות "בכוחותיהם המופלאים".

בינתיים, החולה הסובל מהיפומאניה פעיל יותר ויותר בהדרגה, סוער, ובדרך כלל מפר ומשבש לא במעט את שגרת מקום העבודה. בכך הוא מהווה מטרד לא קטן עבור האחראיים עליו.

 

הפיתרון: התערבויות - שימוש בשיטות התנהגותיות מאזנות

אין זה סוד שרבים ממתמודדי הנפש מועסקים בעמותות הקשורות לתחום בריאות הנפש אשר פעמים רבות נשלטות מאחורי הקלעים על ידי משרד הבריאות. המתמודדים מועסקים בהן בדרך כלל: כמדריכי שיקום, כחונכים, כסומכים, כרכזים אזוריים, כמנחי קבוצות וכיוצ"ב. כלומר, סביבת העבודה שלהם רוויה באנשי מקצוע בתחום ברה"נ (לרוב עו"סים בוגרי תואר ראשון או שני). אנשי מקצוע אלה רגילים לבצע הוראות מקצועיות, למשל, לבצע התערבויות התנהגותיות מדכאות שמטרתן להנמיך את להבות ההיפומאניה שמתחילה לבצבץ בקרב הקולגה לעבודה. דיכוי שכזה - כלפי מתמודד נפש שמתחיל לחרוג מהאיזון האפקטיבי ועלול די מהר לטפס במעלות עד לקוטב המאני החריף -  על ידי למשל; פגיעה מילולית אישית המביעה זלזול ו/או השפלה החוזרת ונשנית לפי הצורך, פעמים רבות עשויה למנוע עליה למצב מאניה חריף ואשפוז במחלקה הסגורה. רק שיש בעיה קטנטונת; זה לא בדיוק חוקי, בהיעדר 'הסכמה מדעת' מצד החולה ע"פ סעיף 13-ב' בחוק זכויות החולה.

ולמי שעדיין לא התעייף עד כאן ונשאר סקרן, הנה תסריט סביר של מה שיקרה אם בכל זאת המתמודד המאני יאושפז לאחר מכן במחלקה הסגורה:

http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=1235728

הערה: מניסיוני, התערבויות כאלה יכולות להיות גם חלק מטיפול פסיכודינמי בהפרעת אישיות גבולית:

http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=1901832

 

חשוב מאוד - איש המקצוע שרואה בתדירות מסוימת !!

אבל, כל ההתערבויות האלה שמטרתן לאזן אפקטיבית את החולה ההיפומאני, לא תוכלנה להתבצע; אם אנשי מקצוע כלשהם בתחום ברה"נ לא יהיו בקשר עם המתמודד, כלומר לא "יראו" אותו מדי מספר ימים או שבועות בחדר הטיפולים.  

ולמה? כי מה יקרה אם החולה פתאום ירד מהיפומאניה לדיכאון כבד ואנשי המקצוע לא הבחינו בכך כי אינם רואים אותו באופן סדיר וקבוע, ואז יופעלו עליו בטעות התערבויות מדכאות? במקרים נדירים זה עלול להסתיים אפילו באקט אובדני! 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לא כמו בקונדיטוריה!

לפני שבועות אחדים, התפתח בפייסבוק המפורסם של צוקי, דיון בקרב קבוצת מתמודדי נפש בי פולאריים; היו שטענו שבשום פנים ואופן אין לאפשר לחברים מכת הסיינטולוגיה (ואחרים) - המטיפים בתוקף נגד שימוש בתרופות פסיכיאטריות - לבוא ולדבר לפני הקבוצה במפגש שאמור היה להתקיים ימים אחדים אחר כך. מנגד, היו שטענו שבשם הדמוקרטיה, חופש הדיבור וזכות המתמודדים לדעת, יש לאפשר גם למתנגדים הקיצוניים לדבר ולנסות לשכנע שלא לצרוך תרופות פסיכיאטריות, מה עוד שהם מביעים במפגש את דעתם שבדרך כלל מבוססת גם על ניסיונם האישי.  

 
נראה לי שיש כאן איזשהו עניין חמקמק ומטעה. הרי מותר לכל קונדיטוריה לפרסם, על כל במה ותחת כל עץ רענן, מסר אטרקטיבי שמשכנע לאכול המון עוגות מתוקות פרי תוצרתה. זה חוקי לחלוטין ואין בזה פגם. אבל ברור שאם סוכרתיים קשים משתכנעים לזלול מדי יום את המעדנים זה עלול להיגמר לא טוב. המוקש הוא, שכאשר מדברים על "ידע" המועבר למתמודדי נפש ירוקים במיוחד, אז יש הרבה סוגי ידע המותאמים לקבוצות שונות של מתמודדים.

יש מתמודדים שלא זקוקים בהכרח לטיפול תרופתי. יש שזקוקים לו זמנית. יש גם רבים וטובים שזקוקים לתמיכה תרופתית משמעותית לכל חייהם. גם האחרונים נחלקים בין אלה שתופעות הלוואי שלהם נסבלות, לבין אלה שהתופעות בלתי נסבלות. לאלה שהתרופות מועילות להן מאוד, לעומת אלה שהתרופות לא מכסות היטב את כל הסימפטומים. לכן חשיפה לידע, שהוא לכאורה עובדתי ואובייקטיבי אך פעמים רבות מגמתי בהתאם לאג'נדה המוצקה של מוסרי הידע, עשויה להיות טובה ומועילה לקבוצה אחת, אך עלולה לפגוע קשות בקבוצה מתמודדים אחרת. שורה תחתונה: יש להיות זהירים ואחראיים כאשר אנו באים לחשוף אנשים חולים לידע. יש לזכור היטב שידע זה כוח, וכוח שלפעמים בונה עלול במקרים אחרים להרוס.

 

הכותב, נוטל תרופות פסיכיאטריות ברציפות מ-1979.

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

משוגעים רדו מהגג

 

מי שלא מקבל שמדובר בטיפול פסיכיאטרי הניתן באופן קשוח ומכאיב בין כותלי בתי החולים הפסיכיאטריים - בבחינת "כל מה שלא הורג אותם מחשל אותם" - מציע למעשה שהפסיכיאטריה היא מקצוע מרושע מאין כמותו. אין מנוס מכך שכל מי שמתעלל באנשים מסכנים וחלשים אינו אלא סדיסט מהסוג הגרוע ביותר ותו לא.

 

קצת חומר למחשבה

 

1.  כאשר דרג המנהלים הוא על טהרת הפסיכיאטרים - מדוע רופאים אלה בוחרים לנהל כדרך קבע את הרוב הגדול של בתי החולים כך שמשפילים ופוגעים בחולים?

 

2.  מדוע מתמידות התעללויות בחולי הנפש ברוב הגדול של בתי החולים בישראל לאורך עשרות שנים חרף הביקורת הציבורית הקשה והמתמשכת, המזיקה כה רבות למערכות בריאות הנפש בישראל?

 

3.  מדוע הצוותים הזוטרים והבכירים גם יחד כמעט אינם חוששים מתלונות?

 

4.  איך ייתכן שלמרות פניות רבות מספור במהלך השנים האגודה המפוארת לזכויות האזרח לא עושה דבר וחצי דבר ביחס למצב החמור בתחום זה? ואיך אפשר להסביר שארגון כמו `רופאים לזכויות אדם` - שד"ר מרטון היא הנשיאה שלו - אינו יוצא באופן שוטף כנגד ההתעללויות מאז קום המדינה?

 

5.  מה היו הפסיכיאטרים יכולים לעשות לשינוי המצב אילו רצו באמת לשנותו?

 

האמת? לא הרבה - די בשיחה אחת עם כל הצוותים, והכול משתנה באחת לטובה .מי שימרה את פי ההנהלה מן הסתם יעוף על טיל.

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

סלע רך (SOFT ROCK) מאת ארי ירדני

                                                סלע רךSOFT ROCK) )  

 

מאת ארי ירדני

 

 ©  כל הזכויות שמורות לארי ירדני

 

מוקדש לאיריס ירדני 1994                        

 

 

"כיצד יכולת לעזבני ? האין לך לב ?"

     הלכתי בזריזות עשרים ושבע דקות, במעלה הגבעות, בורר קיצורי דרך.

דילגתי על מדרגות האבן הגדולות, הקרות, שתי מדרגות רחבות בדילוג אחד.

מתנשם הגעתי לדלת העץ הגדולה, הכבדה. שמי היה חרוט על לוח הברונזה המבריק שבמרכז הדלת, אך לא היה זה ביתי.

            מעולם לא הכרתי את האיש. לעולם לא אכיר. היה זה שמו חרוט על הדלת העבה.

אני סקרן לדעת איזה אדם היה הוא – כאב, כבעל, כבן, כחבר. אלא שהגעתי מאוחר מדי. היה שקט סביב, דממה העוטפת את כולך. נקשתי בדלת, לא כלום, שנית, בחוזקה, לא כלום. לחצתי על כפתור הפעמון, פעמיים. הצלצול החד קרע את הדממה, ממלא את חלל הבניין הגדול, המוצק כל כך, בית ענקים. התקרה גבוהה כפליים מהמקובל. הקירות עבים ממותניי, עתיקים, סבלניים, ספוגי הערכה עצמית, מסתירים ממני סודות רבים. סודות שלעולם לא אדע פשרם. צעדים רכים נשמעים, מהדהדים. עין תכולה כים עמוק מציצה בעין הזכוכית הקרה שבדלת. מנעולים נפתחים, הדלת מותרת מאזיקיה. "שלום"! עיניים חמות מחייכות אלי. אני נושק לה על לחיה. טקס ריתוק הדלת הכבירה מתחיל. כיוון שביתנו היה תמיד פתוח, התפעלתי מהמחזה בכל פעם מחדש. דמיינתי לעצמי כי יום אחד הדלת הגאה תצמיח לפתע זוג רגלי עץ עבות, שריריות וקצרות, מפוספסות בפסים בהירים כוורידים משתרגים. ניתקת בכוח מציריה המקבעים ופוסעת לאיטה, מתנודדת במדרגות ונעלמת במדרון, לעד... אלא, שהשרשרת הקדימה אותה גם הפעם...

 

     בבת אחת אפפוני כל הריחות המוכרים כל כך, הציפוני כגל ריחני ענק. הרגשתי שרוצה הייתי לצום יומיים קודם. מרק העוף המסורתי שאף אחד לא הכין טעים ממנו, עם ה"קניידלאך" הרכים, הצפים בו כקרחונים חמים ועגולים, רק שליש מהם נראה לעין. מבושלים במשך שעות, נמוגים ונימוחים בפה. תוצאת מאות שנים של ניסיון... בכל עת שאני נזכר בביתה הריח המוכר והטוב ממלאני כליל. מלווה בזיכרון הטעם העדין, טעם הלוואי של עוף צעיר ורך הנימוח בחיך. וקציצות הבשר המעולות שמעודי לא טעמתי כמותן. אני יכול לחוש במרקמן הנפלא בפי בזה הרגע, עם כמות נדיבה של שום ותבלינים. מטוגנות בשמן עמוק, גועש, כועס ומבעבע. את סלט החצילים המיוחד לא אשכח כל חיי. אין דומה לו! קשה לי אף לתארו. חמצמצות שרופה בקצותיה. חצילים רוויי שום כתוש ותבלינים עלומים. לסלט החצילים של סבתא היה טעם גן עדן, לבטח אנין כטעמם של שור הבר והלוויתן... אני רואה את סבתא טורחת במטבח שטוף הזוהר ומבשלת באהבה ובמסירות לכל הצדיקים. להללו שפשוט סרבו לחכות יותר משמונים וארבע שנים. הריחות העשירים מילאו כליל את חלל המטבח החמים והמהביל, עד שבקושי נותר מקום בשבילי. בהיותי נער ראיתיה כקוסמת, כיוון שבכל פעם שבאתי לבקרה,  מפתיעה בביקור בלתי צפוי, הייתה הארוחה המהבילה מבעבעת על הכיריים. מעולם אינה שרופה. מעולם אינה מבושלת למחצה. "שב נכדי, האוכל מוכן". אני זוכר את עצמי כילד וכנער מחזיק בסכו"ם הענקים המוכסף, אשר עם כל נגיסה השאיר מעט טעם מתכתי בפי. גם כיום אני אוכל בסכו"ם מיוחד זה, והוא עדיין אכן גדול מכל סכו"ם אחר. תבשילים אחרים נהגה לבשל בסיר לחץ אפור, גדול וישן. "כך מהר יותר" אמרה "וגם מחמם את המטבח הקטן". אולי זהו סוד הטעם המיוחד. הייתי מהופנט מסיר הלחץ המגושם, מתבונן בו מכיסאי שבפינת השולחן הכבד. מציץ אל החלון שבגבי, מכוסה דוק האדים הריחניים, אינני בטוח מה נשקף ממנו למעשה... ושוב הצצה חטופה לסיר השורק ומעלה סילון קיטור לבן ומאיים. לא סמכתי עליו... שמעתי שהוא עלול להתפוצץ וכל האוכל המבושל יותז כסילון חמים וטעים אל התקרה הצחורה, הגבוהה, מדביק אליה את המכסה הכבד, לנצח. אלא, שמעולם לא זכיתי לכך.

 

* * *

 

"אל תזוז, אתה יודע שאסור לך לזוז, בני". קולה רועד וספוג דאגה. "זה שישה חודשים אני שוכב כך, כמומיה, ללא תזוזה. שני ניתוחים לא הצליחו, סיכוייו של השלישי קלוש כסיכוייהם. די לי!" המילים יצאו מפיו לאיטם, עייפות. בן שש עשרה שנים, פצוע מלחמת השחרור. "אתן לך מכוחי, הוא רב" אמרה, "אסור לך לוותר. רוצה אני שתהיה שוב בעל שתי עיניים שובבות, בשבילי. היית קשוח דייך לבוא אלי שאחתום לבני יחידי, הנער, שאני מרשה לו להצטרף לכוחות הלוחמים על העיר. "העיר קוראת" אמרת. ואני חתמתי. "כך חינכתם אותי, עתה עליכם לקצור פרי חינוככם, גם אם מר הוא". "ואני חתמתי. כאברהם הייתי. כמוהו הבינותי את הצורך. גם ידי לא רעדה, כידו. היא קראה גם לי, עירנו, וגם אני עזבתי בית ומשפחה ונעניתי לקריאתה, וחתמתי. בשבילך, בשבילנו. קשוחה הייתי. חייבת הייתי. עתה תורך, חייב אתה". "בסדר אימא, אך בתנאי, הפסיקי בבקשה לקרוא את "ארבעים הימים של מוסא דאג" וחזרי לתמר. מחר יגיעו החבר`ה מהגדנ"ע והצבא ויהיו איתי. היום קחי לך חופש. מבטיח לא לזוז". באנחת רווחה עשתה כבקשתו ויצאה בפסיעות מדודות מבית החולים "הדסה".

     במאבק להצלת העין השמאלית הורה הרופא להניח שקיות חול משני צידי הראש. הגוף בכותונת כפייה, חנוט. העיניים החבושות פונות לתקרה. כבר שישה חודשים ארוכים ללא תזוזה, לבל תינתק רשתית העין ש"הולחמה". ממתין לניתוח השלישי. בתשעת חודשי שהותו ב"הדסה" ביקרוהו החברים והחברות כל אימת שיכלו. גם הנערות במדים, חמושות בפרחים ובונבוניירות. אצלו הייתה עלטה מתמדת, כבדה ואופפת. תשעת ירחי לילה מוחלט, מתמשך, ואיסור תזוזה מעיק. היא הייתה לצידו, יום יום, כמעט יום ולילה. קוראת לו מספריו האהובים, מדווחת מהעיתונים על ההתפתחויות בחזיתות. מביאה עמה סירים וקופסאות, עמוסות באוכל ביתי ריחני. מחלקת לפצועים השכנים. בית החולים בתפוסה מלאה. רופאים ואחיות מתרוצצים ועמלים. תמיד עם בואה האפילו ריחות תבשילי הבית על ריחות בית החולים. פגועי העיניים ידעו על בואה עוד מרחוק...

     הניתוח נכשל. הוא איבד את עינו. רק בודדים יודעים על כך כיום.

 

* * *

 

היה מופיע בצהריים. מתיישב בכיסא המיוחד השמור רק לו במרכז השולחן, מפתח את קישורי עיתונו הגדול והטרי, המפיץ ריח אותיות שחורות נמרחות, וריח בוקר. העיתון מכסהו כליל. תמיד קורא, פניו במרוץ אחר הכתוב. מילים בודדות הוחלפו ביניהם, אבל הבנה מושלמת הורגשה שם, דאגה כנה, הערכה עמוקה, אהבה ללא גבולות, הדדיות. מילה, קטעי משפט, מבט מהיר, מחייך.

     נראה היה שאנו מתחרים בינינו על תשומת ליבה של אישה מיוחדת ומופלאה זו. בנה היחיד ואני. הסיפורים על סבא, מלחמת העולם השנייה, המצור על ירושלים ומשפחתנו הענפה נדחו לפגישתנו הבאה. לאחר כשעה אכלנו את ה"קומפוט" הנהדר בעולם, אשר הכינה מפירות העונה. מעולם לא ראיתי בביתה שימורי ריבה. "בכל השימורים הללו כימיקלים מזיקים. תטעם ממעשי ידי" אמרה בעברית הצברית שלה, ללא מבטא כלל, כאילו נולדה וגדלה כאן. כל המאכלים הוכנו ידנית. אפילו את הבשר טחנה בעצמה, מסובבת את הידית בדייקנות ייקית. הביעה אהבתה ודאגתה בארוחותיה המיוחדות. בשיחותינו, כאשר סיפרה סיפורים וזיכרונות תדיר הובלעו ערכים, טיפוח האבחנה בין הנכון והצודק לשאינו כך. חכמת חיים מתובלת בחיוך אוהב. בסוף הארוחה נהגה סבתא לשאלני "אתה רוצה תפוז?" לאחר ארוחה שכזו הרגשתי ביושבי בכבדות בעומק הכיסא כקישוא ממולא. לא היה מקום בקיבתי אפילו לצימוק נוסף, אבל רציתי לראות את הנחש. לכן תמיד עניתי "כן, תודה". ואז הייתה שולפת מאי שם תפוח זהב גדול ועסיסי, בידה הימנית סכין חד וכדור כתום וזוהר בשמאלה. קולפת הייתה ברצועה משתלשלת וארוכה, בתנועה מדודה וכך זכיתי בנחש זהוב יפיפה. ברור היה לי שרק הודות לסכין החד שבידה, נמנע הנחש המתפתל והאימתני מלבלוע את סבתא על תפוזה העסיסי. ניסיתי גם אני, אלא, שפעם התפוז היה מדמם ופעם אצבעי... משוכנע הייתי כי רק סבתות מסוגלות לקלף נחשים זוהרים, וסבתא שלי יותר מכולן! ביציאה ממטבחה החמים והמוגן, הייתה סבתא דוחפת לידי שתי חפיסות שוקולד מריר. "קח נכדי, קח לדרך". כילד העדפתי שוקולד חלב בהיר, רך ומתוק, ולא הבנתי מדוע סבתא נותנת לי בקביעות שוקולד מריר כהה וקשיח. היום אני תוהה האם הייתה זו עוד הכנה למר ולמתוק שבחיים.

 

* * *

  

"כיצד יכולת לעזבני ? האין לך לב ?"

      היא הייתה בת תשע עשרה שנים בלבד, הצעירה בין שמונה ילדים. בלונדינית, גבוהה, גאה וביישנית. ילידת וינה. בעלת תבונה מיוחדת, בעלת לב זהב וכוחות נפש עלומים. ערכית באופן יוצא מהכלל. עזבה את אמה ומשפחתה ויצאה עם ארוסה לעבר הלא נודע, לפלשתינה. חום, מחלות, קדחת. מחסור מתמיד במזון. שמונה משפחות למטבח אחד, לאמבטיה אחת. משפחה לחדר. מים מהבור בחצר. רבים נפטרו, רבים שבו על עקבם. רפיון נפש ויד. שניהם, לעומת זאת, היו נלהבים ואידיאליסטים: הם הגיעו לארץ המובטחת. "אלפיים שנות פרעות, טבח ואפלייה הן די והותר, לא עוד! אנו נבנה בית לעם". טון דיבור רך, חיוך קל על השפתיים, אך העיניים – פלדה כחולה! ראשית, שכנעה את ארוסה לסיים דוקטורט בכימיה בווינה. "נובומייסקי מגייס כימאים להקמת מפעל אשלג בים המלח. מחפש משפחות שיגורו שם. אנו נצטרף אליהם בתום לימודייך. שנתיים עוברות מהר". וכך הי - למרות להיטותם לעלות מיד ולהצטרף לחלוצים.

     פעם בחודש חודשיים היה סבא מגיע מותש ושזוף לירושלים, לחופשת סופשבוע ארוך. סבתא לא פסקה לטרוח ולפנקו, שהרי עובד היה בים המוות הרחוק והלוהט. למעשה, גידלה את שני ילדיה לבדה. נושאת בכבוד בכל העול הכרוך בכך. "ד"ר ארי ירדני", נהניתי לחלום על היותי ד"ר, ולו כדי להעביר את השלט המוכר כל כך, המבריק, של סבא, מדלת העץ העבה, לשלי. נולדתי כשנה לאחר פטירת סבי ז"ל וכנהוג נקראתי על שמו.

 

     אינני זוכר שנחה אפילו לרגע. תמיד מסדרת ומתקנת משהו. היתה לה מכונת תפירה ישנה וקסומה, והיא השתמשה בה במומחיות. מדוושת ברגליה בקצב אחיד בדוושת הברזל השחורה, המרושתת. בכל השנים שהכרתיה, מעולם לא ראיתיה קונה שמלה לעצמה. "אינני זקוקה, תודה". לעיתים היתה מפתיעה אותי בשמלה חדשה – אשר תפרה מישנה. לעולם קנתה מתנות יפות ומשמעותיות לכולנו, חמשת נכדיה, אך דבר לא לעצמה. גאה הייתי לעזור לה בתפירה. "אני כבר זקנה מדי ואינני יכולה לראות כראוי, התוכל להשחיל קצה החוט בקוף המחט?" הייתי מתמלא אושר וגאווה כאשר הצלחתי במשימה כבר בניסיון הראשון. כיום אני חושד שלא היתה זקוקה לעזרתי, שכן תפרה מדי יום ביומו, אך טוב שלא חשבתי על כך אז... עד היום אני מסוגל לסרוג צעיף יפה למדי ולתפור מעט. כסטודנט התחלתי אפילו לבשל מרק עוף. אלא שמשהו חסר בטעם, כאילו הייתה מטבלת את המרק בזיעתה...

     סבתא הקדישה כל חייה לתמר, בתה החולה בתסמונת דאון. בסבלנות אין קץ לימדה אותה להתלבש, להתרחץ, לקרוא ולכתוב. לנסוע בשני אוטובוסים לעבודתה במפעל מוגן. תמר מעולם לא ראתה מוסד מבפנים. גדלה בבית אמה האוהבת והמסורה. תמר מבינה ארבע שפות וכותבת מכתבים ארוכים לבני המשפחה בתבל. זיכרונה מדהים. המשימה לא הייתה קלה. סבתא ורדה קיבלה אותה על עצמה כהרגלה – באהבה, בשלמות, באצילות נפש.

 

     סבתא שילמה רבות, שיחדה פקידים נאציים בווינה. לא חסכה מאמצים והביאה ברגע האחרון את כל שבעת אחיה ואחיותיה, עם אמה, אליה לישראל. אביה נפטר כשהייתה בת שמונה. מאותו היום נטלה אחריות לאמה, לאחיה ולאחיותיה. ארבע שנים המשיכה בלימודיה בבקרים ובערבים כיבסה, גיהצה, תפרה ובישלה לכולם. בגיל שתים עשרה עברה ללימודי ערב, ובימים החלה לעבוד כשוליה בחברת מסחר. "קיבלת עוד העלאה לאחרונה, את בת תשע עשרה ומנהלת כבר שלוש שנים בהצלחה את מחלקת החשבונאות אצלנו. כישורייך החשבונאיים מעולים, מדוע את עוזבת?" "אני מאד מרוצה, אלא שאינני ממשיכה לגור כאן, תודה". והשניים נפרדו בלחיצת יד. מגיל שש עשרה פיקחה על עשרים עובדים. נראתה והתנהגה כמבוגרת בהרבה מגילה. ישרה עד כדי מבוכה לסביבתה. זריזה כשד. לאבחנתה בין "הוגן – לא הוגן" יצא שם. אצילות הופעתה תאמה אצילות התנהגותה. בימי המחסור תרמה הופעתה – כשל גויה ואופייה, לכלכלת המשפחה הרעבה. אחיה הגדול, יצחק החייל, בחר לקחתה עמו ברכבות לכפר, עת היו מבריחים תפוחי אדמה במעיליהם. איש מבני משפחתנו המידית לא ניספה בשואה. "נשלחת לפלשתינה משמיים, להציל את משפחתנו" הייתה אמה ממלמלת. חיה בביתה כל שארית שנותיה, באושר ובכבוד. כיאה לדיבר החמישי.

     בשנותיה האחרונות שמעתי את סבתא מוטרדת לגבי עתיד תמר. עדיין חיו שתיהן בדירה שבבניין הערבי המרווח. במטבח אמרה זאת, בשקט, כבדרך אגב, בין המרק לקציצות. אבי הרים עיניו מעיתון "הארץ" הרחב, עיניהם נפגשו. "יש לי חמישה ילדים. תמר תהיה השישית. עתידה כעתידם". הדברים נאמרו כבדרך אגב, כמובנים מאליהם, וכך הם גם נתקבלו. הוא חזר לקרוא בעיתונו. "ואני אמשיך לתת לך כוח לכל, בני, גם מלמעלה". שניהם חייכו. אז לא הבינותי כמה כובלים היו הדברים. מה גדול כאב האהבה.

 

     הבניין הרחב והכבד בו התגוררה סבתא, העשוי אבן ירושלמית מוצקה, נבנה על ידי ערבים. ארבע קומות, ארבעה דורות, דור דור בקומה. "חמולה". אלא שהם ברחו, חוששים לחייהם עת ניצחנו במלחמת השחרור עקובת הדם. ורדה היססה "כיצד אוכל לחיות בביתם? הם בנוהו, יום אחד הם ישובו אליו ולי לא יהיה העוז להישיר אליהם מבט". הזמנים היו קשים, החלופות מצומצמות. סבא וסבתא קנו את הדירה. ביום שמש חמים, כשהייתה ורדה בגפה בדירה, סינרה לגופה, נשמעה נקישה הססנית בדלת. בפתח עמדה צעירה בלבוש ערבי מסורתי. "הגעתי הבוקר מירדן. באתי לראות את הבית בו נולדתי, התרשיני?" ורדה חשה אי נוחות, הציעה פירות ושתייה, אך נתקלה בסירוב מנומס. "ברצוני רק לראות את החדר בו נולדתי ובו גדלתי, עם מרפסת האבן הגדולה". היא עברה בין חדרי הבית, חדר אחר חדר, נזכרת. לשתיהן נקוו דמעות בעיניהן. "שלום" אמרה ורדה בפרידתן, "יהי אלוהייך עמך". ובחזרה למטבח הרהרה "ידעתי שאסור היה לנו לקנותה, כיצד אוכל לחיות כאן עכשיו?"

 

     כשנה לפני פטירתה שאלה אותי "מה לקנות לך נכדי, כדי שתוכל להביט בו ולהיזכר בי? אולי תרצה שעון יפה?" "תודה סבתא, אך יש לי הכול. אני עדיין משתמש בשעון שקנית לי לבר המצווה. ואזכרך בליבי בדייקנות רבה משל כל שעון". השעון עדיין ברשותי. ולעיתים, כאשר אני מתבונן בשעון המיוחד, הבהיר, עם מחוגי הזהב הדקים, בהמתיני לצפייה בסרט, שהרי אוהב אני כל כך סרטים טובים, אני מהרהר בסבתא. "לו רק חשבתי על כך אז, הייתי מזמין את סבתא ליהנות מאחד הסרטים האהובים עלי, שכן לא ידוע לי שיצאה אי פעם לקולנוע, דבר לא לעצמה... אך ודאי הייתה מסרבת בנימוס, כרגיל. ולו הסכימה, איזה סרט מהמבחר הנהדר הייתי בוחר עבורה?  

 

 * * *  

 

כשסיימתי תיכון חלתה סבתא. ורדה הייתה בת שמונים וארבע כשנפטרה. במיטתי. הייתה לי מיטת מלכים גבוהה ורחבה. כולנו רצינו שתהיה עמנו. היא שנאה את בית החולים, מקום בו פרטיותה וכבודה נעלמו כלא היו. שתיהן עברו לגור עמנו. אחות טיפלה בה בבקרים. המשפחה הענפה הגיעה מכל רחבי הארץ לבקרה. אבא סעד אותה. בגבור מחלתה כאילו הצטמקה דמותה. דמות רזה וחיוורת הנעלמת בין המצעים הצחורים במיטת הענק שלי. ללא כל דמיון לסבתא הגבוהה, הזקופה והגאה שהכרתי. גם חוש ההומור הייחודי שלה כמעט נעלם. זיכרונה המופלא התדרדר. חיוכה החם החל להימוג. ואז היא כבר לא הייתה עמנו. הרגשתי ריקנות, וכעס על סבלה בחודשיה האחרונים. היו לה חיים קשים, תמיד נושאת בעולה בכבוד. היה מגיע לה סוף טוב יותר. לעיתים, בשוכבי באותה המיטה הרחבה, אני מהרהר לעצמי "מי הייתה באמת? מה באמת רצתה?" כיוון שמעולם לא דיברה על עצמה. תמיד היו בפיה מילים רבות וחמות אודות אחרים ואושרם. לעולם צידדה באמי בחילוקי הדעות בין הוריי. "היא קשרה גורלה למשפחתנו ובודדה בארץ, רק נכון שלא אתן לה להרגיש בודדה". הייתה פועלת להשכין שלום בין כולם. "אני הגבר היחיד בעולם הנשוי לאישה אחת, ויש לי שתי חמות..." היה אבי מתלונן בחיוך...

 

 

 

     ורדה הייתה רגישה מדי, מתחשבת מדי. טובה מדי לעולמנו זה.

"ורדה ירדני אשר נתנה לחיים יותר משקיבלה מהם" – אלו המילים אשר בחר אבי ז"ל לכתוב על מצבתה.

 

 

 

     השבוע נרשמתי לד"ר בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. הלוואי והייתי מוצא שלט הברונזה הצנוע של סבא ד"ר ארי ירדני.

 

 

 

            "כיצד יכולת לעזבני ? האין לך לב ?".

 

 

סוף.

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

מי במעלה חייו עלול להפוך לחולה פסיכוטי?

קרנברג אוטוKernberg Otto -  נולד בווינה ב- 1928. כשהיה בן 11 ברחה משפחתו מגרמניה מאימת הנאצים והתיישבה בצ`ילה, שם למד רפואה, עם התמחות בפסיכיאטריה ובפסיכואנליזה.

 

התיאוריה ההתפתחותית של קרנברג

כמו פסיכואנליטיקאים קלאסיים אחרים, טען קרנברג כי חוויות השנים הראשונות הן המהוות את הבסיס העיקרי לבריאות ולחולי הנפשי בבגרות. המודל ההתפתחותי של קרנברג מבוסס על ההנחה לפיה לכל טווח גילאים מתאימה משימה התפתחותית מסוימת. כישלון בהשגת היעד ההתפתחותי מוביל לחולי נפשי בבגרות. ככל שהפגיעה הינה מוקדמת יותר, כך תהיה ההפרעה הנפשית חמורה יותר.

 

קרנברג גילה שתי משימות התפתחותיות העומדות בפני האדם בשנות חייו הראשונות, בדרך להתפתחותו כאדם שאינו סובל מבעיות נפשיות אקוטיות. על פי קרנברג, כישלון במשימה כלשהי ימנע מעבר לשלב התפתחותי מתקדם ומפותח יותר ובכך יעכב המשך התפתחות יעיל בעתיד.  

 

המשימה הראשונה על פי קרנברג

המשימה הראשונה במעלה ההתפתחות היא: היפרדות הדרגתית מ(דמות) האם ואגב כך הגעה בשלב זה לעצמאות בסיסית - שעל כל ילוד אישה לעבור מיד בתחילת חייו כתנאי להמשך התפתחות.

 

קרנברג ואני

כיום אני יודע בבירור, שבילדותי המוקדמת מאוד לא עברתי בהצלחה את המשימה הראשונה שהיא אותה היפרדות מדמות האם.


בהתאם לתיאוריה הפסיכואנליטית, כיוון שהתפתחותי נעצרה כבר בשלב הראשון לחיי, התקבעתי אז על ארגון אישיות פסיכוטי.


ארגון לא מפותח זה עמד אצלי לראשונה למבחן קשה בגיל 19. אז קרסתי נפשית תחת לחצי השירות הצבאי, שרמת הארגון האישיות הפסיכוטית הרעועה שבי לא הצליחה להתמודד עמם. המשבר הדיכאוני והאובדני שפקד אותי הביא עלי את המחלה הפסיכוטית מאניה-דפרסיה.


אבל זה לא היה סוף פסוק; טיפול פסיכודינמי ארוך טווח, מפרך ומסוכן אך מקצועי ומסור, מן הסתם טיפין טיפין קידם אותי ברבות השנים במעלה הסולם ההתפתחותי.

 

המשך יבוא בקרוב

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

מאמרי: בתי החולים לחולי נפש בישראל - סטריפטיז - חלק א

התפרסם היום

  ונסוב בעיקר על מה שלא ידוע לציבור

     כאן

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לחיות בצד החולי?

כבר כתבתי לא מעט על המציאותרפיה - שיטה לאיזון מצבי רוח. שיטה זו בעצם מציעה דרך לבלום התקפים ביפולריים (מאניה-דפרסיה) בעודם באִבָּם.

 

אך יש שלב מוקדם יותר מתחילת ההתקף. בדרך כלל שלב ממושך, לעתים שנים לא מעטות. זהו שלב בו הרמיסיה בעיצומה, ההתקף עדיין לא נראה באופק, והחיים נראים יפים ומבטיחים. ואולם, רבים וטובים (כמוני, למשל) מאובחנים כסובלים מהפרעה נפשית משמעותית שצפויה לעלות ולבצבץ מדי פעם על פני השטח מלווה בסימפטומים לא סימפאתיים כלשהם. עבורנו, השקט השורר בחיינו בזמני ההפוגות שבין התקף להתקף, הוא שקט זמני,שקט שלפני הסערה.

 

אז מה נוכל לעשות בקשר לכך? האם נוכל להשפיע על גזירת הגורל הזו? האם נוכל למנוע את ההתקף הבא, לדחות אותו, או לפחות להחליש אותו כאשר יופיע?

 

פעם פסיכיאטר אחד חייך אלי (באופן די נדיר) ואמר לי כממתיק סוד שכדאי לי למצוא דרך לחיות באופן שמתאים, למחלתי, לכוחותיי, לנקודות התורפה שלי. בקיצור, באופן התואם לאישיותי. הבנתי שאני צריך לחפש דרך לחיות, לעצב את קיומי, באופן שיתאים לחולי ממנו אני סובל. במילים אחרות, שאני זקוק לאורח חיים מוגן כדי למנוע-לדחות-להחליש את התקף הבא שאולי כבר נמצא בקנה. אבל מהו אותו "אורח חיים מוגן" שכה מומלץ עבורי ועבור אחיי ושותפיי לסבל? למה הוא מתייחס?

נראה לי שהתחומי העל הרלוונטיים לבריאות נפשי הם:

 

משפחה  *  תעסוקה  *  חברה   *  טיפול

 

 משל העמודים

 

אבל חשוב כאן לציין שהמעורבות של כל אחד מאיתנו בכל אחד מהתחומים שלעיל, חייבת להיות מאוזנת ביחס לפסיכופתולוגיה - לא יותר מדי ולא פחות מדי, כמו גם מותאמת ספציפית לאישיותו של מתמודד הנפש בכל תקופה וזמן בחייו.

 

 

 

 

לדף הרשומה

איך בנאדם סובל ולא מטפלים במחלה?

בשלוש לפנות בוקר אדם אומלל מגיע לחדר מיון פסיכיאטרי כלשהו. הוא כמעט לא יכול לדבר, הוא כמעט לא יכול להסביר, הוא לא יכול לפרט. בקושי הוא יכול לספר לרופאים מה הוא מרגיש: הוא עצוב, הוא בוכה, הוא חרד, הוא דואג, הוא חושב גם על התאבדות לפעמים.

 

והרופאים שם בשלוש לפנות בוקר לא יודעים מה היא הדיאגנוזה שלו. מאיזה מחלה הוא בדיוק סובל. רק לדוגמה, מפלצת הדיכאון לצורותיה השונות יכולה לצוץ ולהופיע כחלק מהרבה תסמונות נפשיות. אז מה לעשות עם הבנאדם, ואיך לטפל בו אם לא יודעים מהי מחלתו? האם אבחון המחלה הכולל והמדויק הכרחי כאשר מבקשים להרגיע את כאבו?

 

מסתבר שלא. ברוב המקרים באותה נקודת זמן לא מנסים לטפל במחלה, אלא בשלב הראשון רק לשכך סימפטומים. כלומר, אם לנגד עיני הצוות סימני דיכאון, מטפלים במטרה לשכך אותם. אם מול העיניים הבוחנות סימני פסיכוזה, נותנים תרופות או זריקות אנטי פסיכוטיות. מה שחשוב, מה שדחוף מיידית. זה מה שצריך לעשות, המחלה שמקננת ממעל בגדול ממילא תחכה מאחורי הסיבוב עד לאבחון הכולל שיעשה ביום המחרת.

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

כולם אומרים "חולה נפש" - בכלל למישהו בציבור "הנאור" יש מושג קלוש מה זה?

כל המדינה מלהגת ומקשקשת בינה לבין עצמה השכם והערב על 'חולה נפש' שחותך בכביש או נדחף בסופר אבל איש לא יודע מה זה באמת. לידיעתכם הרבה: בישראל של 2012 קשה מאוד למצוא מישהו שידע מהי המהות האמיתית של מה שמכונה בשפת הרחוב הנמוכה 'חולה נפש'. ואני לא מדבר על להיות מסוגל לתת הגדרה מדויקת הדורשת מיומנות ומקצועיות אלא על תיאור בסיסי שנועד לסבר את אוזנם של בורים ונבערים מחד, ושל משכילים שגם לא יודעים מה זה מאידך. ולא יודע אם התיאור הקצר הבא הוא מדויק לחלוטין אך לי מספיק שייתן מושג ויתרום משהו לפיזור הבורות התהומית המבישה של החברה הישראלית כולה:

נפגעי נפש - הם אנשים רגישים נפשית יותר מהממוצע. הם גם פגיעים נפשית יותר מהממוצע. הם רגישים ופגיעים לתהפוכות תנאי חייהם או לתהפוכות הביו-כימיה של מוחם.

אך אם נאמר שנפגעי נפש - הם אנשים רגישים נפשית יותר מהממוצע ולכן גם פגיעים נפשית יותר מהממוצע לתהפוכות תנאי חייהם ו/או לתהפוכות הביו-כימיה של מוחם - אזי נשאלת השאלה: מתי אדם רגיש ופגיע יותר מן הממוצע עונה להגדרה של נפגע נפש, ומתי רגישותו ופגיעותו אומנם קיימים, כמו בקרב משוררים ופסיכולוגים לא מעטים למשל, אך אין לכנותו ולהגדירו כנפגע נפש...

לפי ראות עיניי כל אדם רשאי להגדיר את עצמו כרצונו וזהו כבודו. אך אני סבור שמבחינה קלינית, כאשר באדם מתפתחים באופן חוזר ונשנה סימני חולי משמעותיים - שאינם חולפים ככל שעובר הזמן אלא להיפך הולכים ומתגברים בדרך כלל והסובל זקוק לעזרה חיצונית כיוון שאינו יכול להתגבר על ההתקף בעצמו - אזי יאובחן כאדם שנפגע בנפשו.


בנקודה זו יש לשאול: האם נפגעי הנפש פגיעים בכל ההיבטים של אישיותם או רק מהיבטים מסוימים?

האם ייתכן שיהיו גם פגיעים מבחינות מסוימות אך בעת ובעונה גם בעלי חוזקות ויכולות משמעותיות מבחינות אחרות?

על כך בפעם אחרת.

ולמי שמעוניין להרחיב, הנה:  מהי הפרעת אישיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

על חושך, מצלמות, וניהול כושל לאור יום

 

הבעיה היא קודם כל "החושך" השורר במחלקות הסגורות - מצב בו איש לא יודע למעשה מה קורה שם 24/7 כולל משטרת ישראל. צריך להתקין מצלמות שיכסו את כל החללים, אבל שרק למשטרה תהיה נגישות לצילומים. תפקיד המשטרה יהיה לבדוק את הצילומים או באופן שגרתי או כאשר יש חשד כלשהו לפלילים.

 

הבעיה השנייה היא שהפסיכיאטרים, שבכל המוסדות הם המהווים את הדרג המנהל, אינם משליטים את מרותם על הצוותים (ולמה כך? זו כבר שאלה מסובכת יותר). אם כל מנהל בית חולים/ מנהל מחלקה היה אוסף את הצוות שלו והיה מתרה בהם שיתנהגו אל המאושפזים המסכנים והאבודים בכפפות של משי - וגם היה מוסיף שמי שימרה את פיו יפוטר לאלתר - אז היינו רואים תמונה שונה לחלוטין מול העיניים במוסדות האלה.

 

וזה קשור לבעיה שלישית והיא, שהחברה הישראלית אינה דורשת מהדרגים המנהלים את בתי החולים הפסיכיאטריים, לקחת אחריות על המחדלים המתרחשים בין כותלי המוסדות שאותם הם מנהלים ואשר בגינם הם מקבלים משכורות גבוהות והטבות כמנהלים. הגיע הזמן לשנן היטב; מנהל - אינו רק 4 הכפי"ם: כוח, כבוד, כסף, כיסא - מנהל זו גם אחריות וגם הסקת מסקנות אחרי מחדלים.

 

 

 

לדף הרשומה

על מהותה של מחלת הנפש

במידה מסוימת התקף של מחלת נפש דומה להתקף לב שמגיח, תוקף וחולף. ואכן, גם התקפי הלב וגם ההתקפים של מחלת הנפש באמת חולפים ונעלמים במוקדם או במאוחר. רק שהם רק כאילו נעלמים. הם כמעט תמיד חוזרים ותוקפים אחרי חודשים או שנים.

 

למה ההתקפים חוזרים? כי כמו שמחלת הלב אינה סימני ההתקף הפעילים עצמם אלא חולשת הלב הבסיסית של החולה, גם מהות המחלה הנפשית אינה סימני המחלה בהתקף אלא עצם החולשה הבסיסית באישיות החולה הגורמת לקריסה לתוך סימפטומים פעם אחר פעם תחת טריגרים פנימיים ו/או חיצוניים. כלומר הלב פגום במידה זו או אחרת ולכן הוא חשוף להתקפי הלב, ואצלנו האישיות לא התפתחה כראוי ובהתאם אנו חלשים מהממוצע אל מול לחצים וכך חשופים לקריסות שאני מכנה אותם התקפים.

 

אז מה לעשות, לא נעים לשמוע שהאישיות של מתמודדי הנפש באופן ראשוני ובסיסי אינה חסונה כמו אישיותם של המכונים נורמטיביים. אך חוסן בלתי הפיך, לפי עניות דעתי, ניתן לרכוש רק בהליך טיפולי ממושך הרצוף סבל וכאב, ממש דם יזע ודמעות. טיפולים שעשויים להביא למתמודדי הנפש התבגרות בסיסית מאוחרת (מאוד!). אך זו נקנית מטבע הווייתה ברצף של התמודדויות היזומות על ידי המטפל ומותאמות כחליפה בהזמנה לאישיות המטופל הפסיכודינמי. אולי זה כמו שאי אפשר כהוא זה לתקן פיזית את רגלו הקצרה של אדם שנולד כך, רק באמצעות מחשבות או מילים טובות או אפילו באמצעות הליכה ממושכת אלא רק, וגם זה רק לפעמים, על ידי ניתוח. עם זאת, אין זאת אומרת שאי אפשר לשפר את אופן הליכתו של הנכה באמצעים אחרים.

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ריפוי חלקי ממחלת הנפש?

זה לא נכון שאפשר להתרפא כליל ממחלת נפש.

זה גם לא נכון שאי אפשר בכלל להתרפא ממחלת נפש.

 

 

עיקר הטיפול הפסיכיאטרי קשור לטיפולים לטווח ארוך. טיפולים פסיכודינמיים לסוגיהם. אם הפסיכיאטריה הייתה מתרכזת בעיקר בטיפולים התרופתיים בלבד לא הייתה לה זכות קיום כענף שלם ונפרד מהרפואה הכוללת. במקרה שכזה לכל היותר הייתה ברמה של טיפולים מאוד "טכניים" שמן הסתם היו ברמת הצוותים הסיעודיים ולא ברמה של רפואה שמסוגלת לטפל לעומק בחולי הנפשי, לפחות חלקית.

 

האישיות של מתמודדי הנפש באופן ראשוני ובסיסי אינה חסונה כמו אישיותם של המכונים "נורמטיביים", אחרת לא היו קורסים לסימפטומים נפשיים חמורים. חוסן בלתי הפיך, לפי עניות דעתי, ניתן לרכוש רק בהליך טיפולי ממושך הרצוף סבל וכאב. דם יזע ודמעות. כלומר, הטיפולים הפסיכודינמיים בוחנים את החולה הפסיכיאטרי מנקודת מבט התפתחותית! הטיפולים בעצם מתכוונים לגרום לאדם "להתבגר" מהנקודה הנחותה בה הוא מצוי, שבגללה הוא הפך לחולה נפש, לנקודה בוגרת יותר ולכן חזקה יותר ביחס ללחצי המציאות שכולנו מנסים להתמודד איתם. אין זה אומר שהמטופלים יוצאים לחלוטין מקבוצת הסיכון לחטוף התקף פסיכוטי עקב טריגר חזק מהממוצע, אך זוהי בהחלט התחזקות משמעותית של האישיות. זהו ריפוי חלקי של מחלת הנפש!

 

בסובלים ממחלה פסיכוטית (כמוני, למשל) התהליך הטיפולי הזה הוא בדרך כלל הדרגתי ואיטי מאוד. לכן הוא יכול להימשך שנים רבות ואף עשרות שנים. אני הייתי בטיפול יותר משלושים שנה כמעט ברציפות עד שהתחזקתי וכמעט יצאתי לחלוטין מהסכנה להגיב למציאות, נורמטיבית יחסית, בהתקף פסיכוטי חסר שליטה. ואכן, החל מ-1988 ההתקפים הפסיכוטיים הופיעו אצלי מוחלשים, וקצרים יחסית, ומשנת 1993 הם הפסיקו להגיח כליל. וכך, בסיוע של טיפול תרופתי ללא הפסקות, אני שרוי ברמיסיה טובה שרק תנודות לא קיצוניות באפקט מתרחשות בה לעיתים.

 

אגב, בצד יתרונותיו האולטימטיביים, תהליך טיפול רב שנים מסוכן וכואב שכזה, רומס את זכויות האדם של החולה בדרך להיטיב עימו. לי יש ביקורת נוקבת על כך. ואולם, אם אני מצליח לעיתים להתעלם מהדרך הקשה הארוכה והכואבת שעברתי, במבחן התוצאה הסופית אני מרוצה.

 

 

 

לדף הרשומה

מאניה דפרסיה, החוויה

 

רציתי לכתוב כאן על החוויה הקשה והנוראה שחווה אדם כאשר הוא סובל ממחלת נפש. למתמודדים כמוני שעברו התקפים על בשרם, אין הרבה צורך להסביר, הם יודעים ומכירים היטב גם בלי ההסברים והתיאורים שלי.

 

ואולם, ל"בריאים" מצד אחד יש צורך רב לתאר ולהסביר, ומצד שני נראה על פניו שקשה עד מאוד לעשות זאת רק באמצעות אותיות שאשתול על גבי המסך בביתם.

 

ובכל זאת; היזכרו ותארו לכם בדמיונכם את הרגע הכי עצוב, הכי קשה והכי שחור בחייכם. את הרגע הזה תימתחו ותאריכו מרגע בודד לשלושה חודשים ארוכים ומייסרים. ועתה, את עומק הסבל ועוצמתו הכפילו פי עשרה. או אז תקבלו, פחות או יותר, התקף של דיכאון מג`ורי (דיכאון עמוק).

 

ובקוטב שני, היזכרו ותארו לכם בדמיונכם את הרגע הכי שמח, הכי מאושר והכי מואר בחייכם. את הרגע הזה תימתחו ותאריכו מרגע בודד לשלושה חודשים ארוכים ומטורפים מאושר. ועתה, את מידת האושר הזו הכפילו פי עשרה. או אז תקבלו, פחות או יותר, התקף של מאניה חריפה.

 

רק כדי לסגור מעגל, יש לזכור שפעמים רבות אחרי מאניה חריפה, יגיח דיכאון עמוק במלוא עוזו. לא עליכם.

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

משל הים והיבשה

 צריך להבין שאין החוקיות של החולי הנפשי (המכונה בלשון אנשי המקצוע פסיכופתולוגיה) דומה כהוא זה לחוקיות השוררת בקרב אנשים שלא לקו קשות בנפשם. למה הדבר דומה? לחוקי הפיזיקה השוררים ביבשה לעומת חוקי הפיזיקה השוררים בים. הנה, אם בתוך הים יעמוד מישהו ויפיל את עצמו מלוא קומתו אחורה, המים יבלמו אותו ברכות יחסית. אך מה יקרה אם יפיל עצמו לאחור באותו אופן על האדמה? כלום יהיה לו סיכוי לצאת שלם ובריא?
 

החוקיות השוררת בממלכת החולי הנפשי היא קשה, רעה, אכזרית, ומידרדרת בדרך כלל, ובייחוד מלאה עוצמה שהבריאים כמעט תמיד אינם יכולים לשערה כי לא טעמו מעולם את נחת זרועה העוצמתית ואף הקטלנית לעיתים. למשל, אדם שסובל מדיכאון כבד (מג'ורי) בדרך כלל כבר אינו מסוגל לנהל את חייו על פי בחירתו. המחלה היא שמנהלת אותם. אדם כזה, אם יתאבד למשל, אי אפשר לדבר על "החלטה" ראציונלית שלו, אלא ברור שמדובר במפלצת אימתנית וענקית, רבת כוח, ושמה "דיכאון קליני כבד" אשר ממש כפתה עליו את ההתאבדות באמצעות הסבל האיום והממושך שהביאה עליו. קשה להבין למי שלא פגש, למי שלא חווה.
 

כל מחלה מעצם הגדרתה היא ישות ששולטת בנו במידה זו או אחרת ומנהלת אותנו, וקל וחומר שהדברים אמורים ביחס למחלה נפשית שמנטרלת קשות את היכולת להחליט ולתפקד. אבל ברגע שאנו מצליחים לקחת את המושכות בידינו ומסוגלים לשלוט במחלה ולהוליך אותה לכיוון שברצוננו, באותו רגע כבר לא מדובר במחלה אלא בתופעה נשלטת.
עם כל זאת, גם כאשר המחלה הנפשית תוקפת אותי במלוא עוזה, אני לא כופף את ראשי ונכנע לה. מאז ההתקף הדיכאוני הקשה ב-1988 הצלחתי פעמים אחדות ברציפות עד עצם היום הזה לחסל את הנחשים כשהם עדיין קטנים.

 

 

 

לדף הרשומה

מלחמה, תפילה ודורון

כאשר אנו ניצבים מול אויב מסוים, מוחשי או כזה הבלתי נתפס על ידי חמשת חושינו, בדרך כלל אנו מיד חושבים על מאבק מולו או מנוסה זריזה. מלחמה ראש בראש, או קלות רגליים מצילת נפשות.

 

ואולם, התנ"ך מספר לנו שכאשר יעקב אבינו ניצב מול מחנהו של אחיו עשיו שאיים להכחידו, הוא נערך בו זמנית בשלושה ערוצים מקבילים: מלחמה, תפילה, דורון.

 

בהקבלה, גם מחלת נפש היא אויב קשה שיש לפעול מולו בשלוש הדרכים שלעיל: להילחם בה. להתפלל להצלחת המאבק ולהתחזק נפשית מול המחלה. לפעמים גם ללמוד לחיות במחיצתה, לדעת להסתדר איתה.

 

שלושת הערוצים בהם נערך יעקב מורים, לדעתי, בבירור על רמה גבוהה של התפתחות האישיות של אבי האומה. הוא רחוק כמזרח מן המערב מספליט ומדמוניזציה שרק היו מכתיבים לו שנאה עיוורת ומלחמת חורמה, שמן הסתם הייתה מסתיימת באסון. נהפוך הוא, אישיותו גמישה והוא רואה במצב עניינים מסוים גם תסריט של התפייסות עם מבקש נפשו באמצעות מתן שי. ואכן, הוא מכין מראש שי נדיב - שהוא המקדים והיוזם את נתינתו. בכך, לדעתי, אישיותו מצויה ברמת התפתחות שלפחות כבר פתרה על הצד הטוב ביותר את המשימה השנייה על פי קרנברג.

 

 

 

 

לדף הרשומה

אתמול התפרסם מאמר פרי עטי

 

 

שאלתם פעם את עצמכם מהי הסיבה שבשביל שעה טיפולית אצל פסיכולוג נשלם כ-300 ₪ ואולי אף יותר? ובעצם בשביל מה? בשביל שבמקרה הטוב הוא יקשיב לנו 45 דקות ויהנהן בראשו בקצב של מטרונום? ומה ייתן בתמורה? ולמה לא לפתוח את לבנו בפני רב/ כומר/ נזיר או סתם אדם חכם? קשה למצוא מישהו שאינו מקצועי שידע להשיב דבר דבור על אופניו באשר למהות הטיפול הפסיכולוגי. קשה למצוא גם מישהו מקצועי שיהיה מוכן להסיר את הצעיף המסתיר מעין הציבור את רזי המקצוע.

 

מתוך:  טיפול פסיכולוגי - קורטוב מן הסודות - חלק ב

 

וחלק א של המאמר כאן

 

 

 

לדף הרשומה

אתר ההיכרויות נפש אל נפש - סיפור שתחילתו באתר ההוא וסופו באתר הזה

תחילתו של הסיפור מתרחשת כבר לפני שנים, אז פיעם בי הרצון לסייע לאחיי המתמודדים למצוא אהבה וזוגיות, כי הבנתי שמצד אחד אלו הם צרכים חשובים ביותר עבור המתמודדים ומצד שני שהם לא קלים להשגה, בלשון המעטה.

 

ב-2010 חבר אלי ידידי הטוב ואיש המחשבים המנוסה ברק והוא הקים את אתר ההיכרויות "נפש אל נפש" בגלגולו הראשון. האתר הצליח מאוד ואחרי פחות משנה כבר היו רשומים בו יותר מ-200 מתמודדים.

 

אבל הייתה לאתר הזה מגרעת אחת גדולה; הוא לא היה "אוטומטי". כלומר, כשמישהו היה נרשם לאתר ומקיש הרבה פרטים על עצמו, הנתונים היו עולים לאוויר רק אחרי שברק היה מעביר "ידנית" נתון אחרי נתון לשדות האתר. עבודת פרך. כך זה היה כי האתר "נפש אל נפש" בגלגולו הראשון נבנה בחינם, וללא השקעה כספית וזה מה שהיינו מסוגלים לקבל.

 

האתר נפש אל נפש הנוכחי, שמן הסתם לא ישתנה באופן משמעותי בעתיד, נבנה ועובד באופן "אוטומטי" לחלוטין. כמובן, שגם שלחנו עדכון במייל לחברי האתר הוותיקים.

 

אני סבור שבגלל מרוץ השליחים הזה, בו חלה פתאום התחלפות בעייתית במידת מה, אולי רבים מעט איבדו את האמון בתג "נפש אל נפש".

 

אנו קוראים לכם לחזור אל האתר, שעתה יפעל בקביעות ובסדירות, כדי למצוא אהבה וזוגיות.

 

להתראות לכל המתמודדים,

 

צביאל רופא

 

נפש אל נפש - היכנסו והתרשמו מאתר יפהפה וממתמודדות ומתמודדים המחפשים אהבה

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

קריאה לשביתה של אנשי המקצוע בכל מערכת בריאות הנפש


זה לא סוד שמצבם הפיזי של רבים מבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל הוא גרוע עד מזעזע. גם השאר במצב ממש לא טוב. ולא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שמדינת ישראל, כבר שנים רבות מייבשת פיננסית את תחום בריאות הנפש.

 

ההסבר שלי לחסרון התקציב הוא שבמדינת ישראל יש "שלוש צלחות" תקציביות הנוגעות לענייני בריאות הנפש ותלויות אחת ברעותה ומשפיעות באופן מרחיק לכת על מצב המתמודדים פה במדינה:

 

1. הצלחת הראשונה היא תקציב המדינה שפחות ופחות ממנו מופנה למשרד הבריאות.

2. הצלחת השנייה היא התקציב המגיע למשרד הבריאות ומוקצב מתוך הצלחת הראשונה.

3. הצלחת השלישית היא תקציב שירותי בריאות הנפש אשר כאמור מוקצב מתוך תקציב הצלחת השנייה בקמצנות סיסטמתית לאורך כל שנות המדינה. תקציב עלוב ונמוך במיוחד ולא מפותח לגמרי ביחס למדינות המפותחות. פחות מדי, בלשון המעטה, מופנה לשירותי בריאות הנפש (רק כ- 5% לעומת כ-10% במדינות מפותחות).

בקיצור, בושה אחת גדולה! כי במשך עשרות שנים מקפחים את מתמודדי הנפש. בספר, כבר לפני 3000 שנה, עם הספר למד וידע והפנים את "כבשת הרש"... והיום - האם זו תערובת של חלם וסדום? לא. מדובר בסדום נטו!

 

כך שהתוצאה מכל הנתונים האלה שאנו המתמודדים עם סבל נפשי מקבלים פירורים שמשאירים אותנו במצבים קשים מכל הבחינות.

ועכשיו השאלה שלי היא: האם לדעתכם, לאור המצב הנורא של רוב בתי החולים, הגורם סבל שאין לתארו במילים, על כל המערכת המקצועית לדרגיה השונים בתחום בריאות הנפש בישראל, לפתוח בשביתה עד להגדלת התקציבים באופן משמעותי?

 

יש מצב ששביתה נחושה ועיקשת תביא להגדלת התקציבים תשפר את תנאי המטופלים, כמו גם את תנאי העבודה של הצוותים.




 

לדף הרשומה

אתר היכרויות "נפש אל נפש" - עבור מתמודדי נפש בחינם

עַל-מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

 

לפני 15 שנה מצאתי אותה. עכשיו היא החליטה לנהל בהתנדבות אתר היכרויות למתמודדי נפש. אם אתם כאלה, אתם מוזמנים להיכנס לאתר (הכול בחינם), להירשם ולמצוא אהבה. בהצלחה!

 

 

נפש אל נפש

 

 

 

בסימן טוב ומזל טוב, נולד אתר היכרויות - "נפש אל נפש" המיועד למתמודדי נפש בחינם. ברוכים הבאים לאתר ההיכרויות - נפש אל נפש . האתר הוקם כדי לסייע למתמודדי נפש במציאת זוגיות. לעיתים קרובות קשה מאוד למתמודדי נפש למצוא זוגיות, גם בגלל הסטיגמות שיש כלפי מתמודדי נפש, וגם כי לא כל אחד/ת מוכנ/ה לקשור את גורלו בזה של מתמודדי נפש. האתר נועד לתת לכך פתרון. מתמודדי נפש רבים חווים קושי גם בשל מצבם הנפשי וגם בשל מצב חברתי לא קל. כל אדם רוצה לאהוב ולהיות נאהב, אז בואו הצטרפו אלינו; תקבלו כרטיס אישי ותוכלו לצאת מהבדידות ולמצוא אהבה וזוגיות.

 

 .רצונכם לסייע? אנא הפיצו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

הרצאות או סיפורים?

הרצאות או סיפורים?

 

צביאל רופא

 

בעשרים השנים האחרונות נשאתי למעלה מ-600 הרצאות ...

 

>     מה המטרה שלי כאשר אני נותן הרצאה?

המטרה שלי היא בעצם לספר סיפור. שהקהל לא ישתעמם, לא יירדם, שיהיה לו מאוד מעניין, שיהיה לו ממש מרתק. בהרצאות אנשים נרדמים או יוצאים להתפנות או לעשן, לעומת זאת סיפורים כולם אוהבים ושמחים לשמוע בלי ללכת לשום מקום.

 

>     מה נוכל לעשות כדי להגיע לקהל ולספר סיפור מרתק?

v      את תוכן הסיפור - אפשר להכין מראש

v      את צורת הסיפור - אפשר להכין מראש

v      את מסר הסיפור - אפשר להכין מראש

 

>     איך עושים זאת טכנית הלכה למעשה?

v    לכתוב בבית את כל ההרצאה בפרוטרוט - עוזר מאוד ללמוד החומר

v    לשנן היטב, לדבר מול טייפ או מול משפחה/ חברים - אז יודעים שמוכנים!

v    לצמצם על דף את ראשי הפרקים, שיהיו לפנינו לפני הקהל

v    להרצות כשדף ראשי פרקים לפניכם         

 

>     איך מספרים סיפור טוב?

v      הכי חשוב: להיות אמיתי !! אבל לספר רק מה שאנו בוחרים לספר

v      להעביר התלהבות והתרגשות ככל האפשר

v      לדבר בפשטות, כמו שמספרים משהו לחבר, לדבר לעיניים טובות

v      לספר "סיפור" שבכל רגע מחדש, בונים לבנה אחר לבנה על קיר

v      אפשר לצאת מהסיפור הראשי לסיפורי משנה קצרים, אבל לחזור, לא ללכת לאיבוד

v      אפשר ליצור מתח על ידי התחלה מאמצע הסיפור

v      חוש הומור - מוסיף המון!

v      שאלות רטוריות מצוינות להתחיל נושא, לפתוח דיון עם הקהל, להגביר ההקשבה

v      אם יש, לשלב ראיון DVD מהטלוויזיה

v      לסיים במשהו טוב, אופטימי

                             בהצלחה !!

 

אשמח אם מישהו יוסיף על זאת ...

 

 

 

לדף הרשומה

טעות באבחון סכיזופרניה?

ישנם הרבה אנשים בכל העולם שהגיעו לחדר מיון עם סימנים ברורים של סכיזופרניה. חלק מהם לא סבלו באמת מסכיזופרניה. איך זה יכול להיות?

זה יכול לקרות כאשר סיבות אורגניות (גופניות) הן האחראיות לסימני הסכיזופרניה שעל פני השטח. במקרים אלה סימני הסכיזופרניה הכה ברורים אינם נובעים ממבנה אישיותי פגוע/ פגום או מבעיה מערכתית נפשית אחרת, אלא מסיבות פיזיות כגון: סיבות זיהומיות, סיבות מטבוליות, הרעלות, חוסר טיאמין, חבלה בראש, אחרי התקף אפילפטי - הידועים לרפואה הפסיכיאטרית לא מהיום ויוצרים מצג שווא של מחלה נפשית בעוד שהסכיזופרניה כלל אינה שוררת.

ההוכחה המוחלטת לכך היא, שכאשר הם מקבלים טיפול רפואי גופני מתאים, הסימנים נעלמים כלא היו והמטופל הופך להיות חסון נפשית כפי שהיה לפני הטריגרים שהובילו למצג השווא.

זאת אומרת, שיש אנשים שעונים על כל הקריטריונים של סכיזופרניה ונראים ממש חולים במחלה הנוראה בנקודות זמן מסוימות, אך למעשה מצבם הפיזי הבעייתי בזמן הבדיקה הוא הגורם להופעת הסימנים הסכיזופרנים המטעים.

זה עלול להביא לידי טעויות לא מעטות. כי יש אנשים שיכולים לחשוב שאדם כזה הבריא מסכיזופרניה בעוד שלמעשה מעולם לא הייתה לו צרה צרורה שכזו.

לדף הרשומה

קרנברג וריבוי המטפלים

בהמשך לפוסט שכתבתי על חלק ממשנתו של קרנברג, הרי שלפי קרנברג אם חולה הגולש לעיתים להתקפי פסיכוזה יהיה בטיפול אשר יביא אותו למצב של אינדיבידואציה (נבדלות מדמות האם) אזי עקרונית כבר לא יהיה פסיכוטי. אם כי מן הסתם יגיב בהתאם לקריטריונים הספציפים שמתקיימים בו במסגרת הפרעת האישיות הגבולית. עד כאן התיאוריה על פי הבנתי.

 

אבל ראיתי בטיפול שלי ובטיפולים רבים של אחרים, שהספרציה אינדיבידואציה לא מושגת כה בקלות. כי בדרך כלל, לא מספיק שהמטפל הראשון שיצר יחסי אובייקט עם המטופל יבצע התערבות מנתקת והמטופל אכן יתנתק מעליו כמי שכפאו השד ואחר אף יהפוך לנבדל "מאימו".

 

נשאלת שאלה: מדוע לתינוק האנושי עשוי להספיק "סיבוב אחד" מוצלח כדי להתפתח באופן נורמטיבי, ואילו בטיפולים פסיכודינאמים בדרך כלל דרושים "הרבה סיבובים"? מדוע הטיפולים הנפשיים מתנהלים באמצעות הרבה מטפלים בזה אחר זה עד שמושגת המטרה או חלקה?

 

ניסיון לענות:

 

-         או שיחסי האובייקט בין המטפלים השונים לבין המטופלים אינם באותו טיב ועוצמה כמו הקשר בין התינוק האנושי לבין אימו. לדוגמה, המטפל אינו קרוב ודואג 24/7 כמו אם אנושית. בהתאם, כל המטפל במטופל מבוגר מסוגל לבצע רק "קטע" מסוים של הטיפול התואם לאופי וטיב הקשר. לפיכך, כדי להשלים את הטיפול יש צורך בהרבה מטפלים בזה אחר זה.

 

-         או שאחרי עשרות שנים קשה הרבה יותר לשחרר את התקיעות שנוצרה בינקות/ ילדות מוקדמת. לדוגמה, אישיותו של המטופל המבוגר כבר אינה רכה ונוחה להשפעה ולעיצוב כאישיותו העדינה של התינוק שהינה כחומר ביד יוצר (לגלגל קצת את הדף). לפיכך, גם מסיבה כבדת משקל זאת, כדי להשלים את הטיפול יש צורך בהרבה מטפלים בזה אחר זה.

 

-         או ששני הדברים גם יחד, ומן הסתם בוודאי שישנן עוד כמה וכמה סיבות הנסתרות ממני.

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

היפומאניה - איך יוצאים מגן עדן?

מתוך הערך היפומאניה בויקיפדיה:

"היפומאניה היא הפרעת מצב רוח והתנהגות - דרגה מתונה של מאניה.

ללוקים בהפרעה יש מרץ רב באופן יחסי, ופעילותם מוגברת. באופן כללי ניכרות תחושות של הרגשה טובה ושל חיוניות. גובר הצורך בקשרים חברתיים, ויש נטייה לדברנות יתר, לידידותיות ולהסתפקות בשעות שינה מועטות מהרגיל. לעתים גדלה האנרגיה המינית. היכולת לעבוד אינה נפגעת בדרך כלל, ויחסי האנוש מאופיינים בחביבות ובהתרוממות רוח המתחלפות בקלות בפרצי כעס.

ההיפומניה פוגמת לעתים ביכולות הריכוז, הקשב והעבודה. היא עלולה להקשות על הלוקים בה לנוח ולנצל כהלכה את שעות הפנאי. במהלך היפומאניה עשויים להתגלות תחומי עניין חדשים ונטייה קלה לבזבוז כספים. ההפרעה עשויה לחלוף מעצמה או בסיוע טיפול תרופתי, או לבוא כשלב מקדים למאניה בהפרעה דו-קוטבית".

השערותיי, המבוססות על ניסיוני בתחום היציאה מגן העדן של ההיפומאניה, הן חלק מ- המציאותרפיה - אותה שיטה לאיזון מצבי רוח שפיתחתי עבור עצמי. וליתר דיוק, הן חלק משלושת השלבים הבסיסיים של המציאותרפיה:

 (א)   זיהוי מוקדם ככל האפשר של ההתקף המגיח

(ב)   אם יש צורך, שינוי תרופתי, בהסכמת פסיכיאטר

(ג)   פעילות נגד כיוון החולי בהתאם לסימפטומים

כאן יש להדגיש עד מאוד את חשיבותו של הזיהוי המוקדם. ככל שאנו נזהה מוקדם יותר כן מלאכת האיזון מחדש תהיה קלה יותר ומהירה יותר. יתירה מכך, כאשר אין זיהוי מוקדם אנו עלולים לעבור את נקודת האל-חזור אשר לאחריה כבר לא נוכל לאזן את עצמנו אלא נאלץ לקבל עזרה חיצונית/ רפואית.

הרעיון של פעילות נגד כיוון החולי הוא:
 

כאשר המשבר אוחז בי = תהליך אובדן האחיזה במציאות

בהתאמה

בזמן משבר-היאחזות במציאות = התנתקות מאחיזת המשבר

 

כאשר הדיכאון גובר = צמצום פעילות

בהתאמה

בזמן דיכאון --   הגברת הפעילות = צמצום הדיכאון

 

כאשר היפומאניה מתגברת = פעילות יתרה

בהתאמה

    בזמן היפומאניה -- צמצום פעילות = הרחקת ההיפומאניה
 

בפוסט הקודם הדגמתי פעילויות שמהן נמנעתי במטרה להנמיך את הלהבות ההיפומאניות. עם זאת, כיוון שצמצום פעילות היא בעצם איזושהי המלצה על  פעילויות שלא כדאי לעשות - נשאלת השאלה אילו פעילויות כן עלינו לעשות בזמני היפומאניה?

התשובה לכך היא כן פעילות, אך סביב סדר יום שעלינו לקבוע לעצמנו מראש. באופן זה, המתמודד הנתון להיפומאניה יהיה צמוד לסדר היום שאם יילך באדיקות לאורו תימנע ממנו פעילות מופרזת. מניסיוני, חשוב מאוד שסדר היום יהיה כתוב לפחות יממה מראש.

בסדר יום אפשר לרשום כמועמדת ליישום כל פעילות שהיא, החל מצחצוח שיניים ומקלחת וכלה בהאזנה לתוכנית רדיו או שיטוט בפייסבוק. חשוב שבמצב היפומאני סדר היום לא יהיה עמוס, אלא רצוף במנוחות ושגם הפעילות שכן מתבצעות תהיינה מתונות עד קלילות. מה שחשוב מאוד, היא עצם ההיאחזות העקשנית בסדר היום הזה מתוך אמונה שביכולתו למתן את ההיפומאניה עד לאיזון במשותף עם התרופות (הסדטיביות?) שרשם הרופא. רק שהתרופות האלה הן תרופות מהסוג האנטי-פסיכוטי, שייעודן העיקרי אינוממש הדברת המאניה. הן יותר כמו סוג של פטיש כבד שמכה בנו כדי לגרש נחיל דבוריםשמאיים לעקוץ אותנו קשות.

מניסיוני, ההיפומאניה סוחבת לכיוון של הקלילות, 'הרוחניות', לכן חשבתי שנגד כיוון זה חשוב להתחבר אל 'החומר'. בימי ההיפומאניה שלי עשיתי זאת על ידי אכילה הגונה אך מתונה, רחיצה תכופה ממושכת ומענגת, ניסיונות לישון ככל יכולתי, ובכלל בכל אפשרות לפנק את גופי. בקיצור, ניסיון להתחבר לפונקציות של הגוף ופחות ככל האפשר לפונקציות הרוחניות שלי.

בימי חיי הצלחתי לבלום שני התקפים משמעותיים של היפומאניה ושלושה שתחילתם דכאונית, ועוד כמה וכמה תנודות היפומאניות פחות משמעותיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

מאניה - כניסה לגן עדן?

בניגוד גמור לרוב התסמונות הנפשיות, מאניה היא משהו שבדרך כלל הוא מאוד כייפי, מעין גן עדן עלי אדמות. מין טריפ מזוקק שמניף אותנו למרומים... כל זאת כמובן, עד שמגיע הרגע בו ניאלץ לפרוע את החשבון. זה מן הסתם יהיה פחות נעים.

 

בהנחה שאנו לא נמצאים בהכחשה נשאלת השאלה: אם אנו רוצים מאוד להימנע מהמצב המאני החריף, האם קיימת דרך שבה נוכל לעשות זאת? או שאולי אם מתחיל התקף היפומאני, אז אין כבר מה לעשות, ואנו בהכרח נישאב לתוך המערבולת "הנהדרת והממכרת" הזו ללא כל יכולת להיחלץ ממנה...

 

כשהמאניה כבר בעיצומה בלתי אפשרי להילחם בה. בשלב מאוחר זה אנו חסרי אונים, והיא מטלטלת אותנו כקליפת אגוז על מים סוערים. אלא שהמאניה לא מתחילה בדרך כלל בפתאומיות. צריך להיות ערים לשינויי מצב הרוח שלנו. כאמור, השלב שלפני המאניה נקרא היפומאניה. ואז כאשר ההיפומאניה רק מתחילה לצוץ על פני השטח, מצאתי שעדיין יש לי שליטה כלשהי על התהליך החולני ואני יכול לנסות למנוע הידרדרות למאניה חריפה יותר. בתנאים מסוימים גם להצליח בכך.

 

מתישהו בשנת 1991 שכבתי במיטתי ללא יכולת להירדם כשאני מודע לכך שההיפומאניה כבר השיגה אותי. השעה הייתה אחרי חצות. ילדיי ישנו בחדרים הסמוכים. לידי מונחים שטרות כסף לצד מפתחות המכונית. אני משתוקק בכל מאודי לנסוע לאחד הדיסקוטקים בתל אביב ולקרוע כל הלילה את במת הריקודים...

 

סברתי שאם אבלה כל הלילה בדיסקוטק, אני אקרב בזה במאוד מאוד את בואה של המאניה החריפה. ולחילופין, אם אתאפק בכל כוחי ואשאר במיטתי, אפילו בלי לעצום עין, אולי אוכל, באמצעות צעדים נוספים, למנוע את ההחרפה.

 

מעט על צעדים נוספים למיגור היפומאניה, המשך יבוא

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

כיפה שאינה בשמיים

אפרופו המחלוקות הניטשות במקומותינו בין חילוניים לדתיים ...

 

המרצה - בחור צעיר, אינטליגנטי ורהוט, שלראשו כיפה סרוגה ענקית - הרים מעט את קולו כאשר התחיל לדבר על החברה הישראלית החוצה את עצמה, שלא בצדק, לשני מחנות: דתיים וחילונים.

 

למעשה אין דבר כזה... אמר ועיניו נוצצות. שהרי יש תרי"ג מצוות וכל יהודי `דתי` כמו גם כל יהודי `חילוני` מקיים רק חלק מהן ולא את כולן, ואין אפשרות אפילו לאמוד מי מקיים יותר ממי. והמשיך בשאלה רטורית: כלום יוכל מישהו לקבוע מי מבינינו קרוב יותר לבורא עולם ומי פחות?

 

כך מן הסתם, ישנם יהודים הנחשבים דתיים ששומרים שבת כהלכתה אך לעומת זאת אינם מקפידים על כיבוד אב ואם ומנגד מצויים יהודים חילוניים, לכאורה, ששומרים בקפידה על כיבוד הוריהם אך אינם שומרים את השבת כהלכתה. והמשיך המרצה וקבל מרות על הפיצול שקיים בחברה הישראלית בין `דתיים` לבין `חילוניים`. פיצול שאין לו הצדקה ממשית, פיצול שהוא אם כל חטאת, פיצול  המביא לפירוד, לשנאת חינם ולהחלשת כל העם היהודי באשר הוא.

 

בנקודה זו של ההרצאה נזכרתי שהמילה `דָּתִי` כלל אינה מופיעה בתנ"ך. במקומה, פעמים רבות נוקט ספר הספרים בביטוי `ירא שמיים` כדי לציין מי שמפחד מהאלוה שממעל, כלומר בעצם מפחד לחטוא ולפיכך שומר על קלה כבחמורה. ומי שאינו כזה, גם שטריימל וקפוטה לא יעשוהו לאדם הקרוב לקב"ה.

 

בינתיים המרצה המשיך ודיבר על שלושה סוגי מצוות הקיימות ביהדות; מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן, מנהגים. הראשונות הן המצוות שכתובות בפירוש בתורה. השניות הן המצוות שתיקנו חכמי ישראל במשנה ובתלמוד במהלך הדורות. ואילו המנהגים כשמם כן הם, והם כמובן בדרגת החומרה הנמוכה ביותר.

 

המרצה עשה אתנחתא קלה כמי שבוחן את השפעת דבריו על קהל שומעיו ושלח את ידו כדי להזיח קמעה את הכיפה העצומה שלראשו. בלי שנתתי דין וחשבון לעצמי, טיפסה גם ידי בהיסוס מה לגובה ראשי כמנהג המבקשים לשאול שאלה. להפתעתי הוא מיד נענה לי ורמז לי לשאול.

 

האם הכיפה - שמתנוססת על כל ראש מי שמחשיב עצמו `דתי` - היא מצווה מדרבנן או שהיא בגדר מנהג ותו לא? שמעתי את עצמי שואל. המרצה ענה כהרף עין ובביטחון רב: מצוות כיסוי הראש היא בגדר מנהג בלבד! הרגשתי שעוד שאלה, מהותית וחשובה פי כמה וכמה, מתבשלת מהר מדי בתוכי, אך בינתיים המשכתי להקשיב בשקט עד לסיום ההרצאה.

 

בסופה של ההרצאה המוצלחת שאלתי את השאלה שבערה בעצמותיי:

הרי בחברה הישראלית מקטלגים ומפצלים בין יהודים חילוניים ליהודים דתיים בעיקר על פי ראשם הגלוי או לחילופין החבוש כיפה. ועתה, אם אכן כיסוי הראש הוא אך רק מנהג, מדוע גדולי הדור לא יבטלו מנהג זה שגורם נזק כה רב ומוציא יומיום את שכרנו בהפסדנו? הן על ידי כך תרבה בקרבנו האחדות, האחווה, השלום והרעות, לא כן?

 

תמהני.

 

 

 

לדף הרשומה

פסיכותרפיה מחוץ לגבולות החוק?

פסיכיאטרים אחדים שטיפלו בי גרמו לי לסבל רב אשר מן הסתם הביא בהדרגה להתבגרותי. אחד מהם אפילו הודיע לי מראש שהוא עלול לאכזב אותי, אך בכל זאת לא ציפיתי למה שעולל לי בערמומיות רבה ...

 

כאן צפה ועולה שאלה גדולה: האם זכותו של רופא לתסכל, להכאיב, למרר את חיי המטופל, בשם הטיפול הרפואי הנפשי שהוא דוגל בו מבלי שקודם לכן המטופל נתן את רשותו לטיפול מסוג זה? בלי שציין בפניו מראש סיכונים, כגון; דיכאון, אשפוז, אובדניות וכיוצ"ב - העלולים להיות כרוכים בו?

 

יש הרגשה שמכל מקצועות הרפואה הפסיכיאטריה עושה בנדון ככל העולה על רוחה. אולי מפני שלקוחותיה בדרך כלל אינם חזקים דיים לעמוד על שלהם; להתנגד, להתלונן, להתארגן.

 

הצידוק של אנשי הרפואה והטיפול בתחום הנפש הוא מן הסתם שבעצם הם פועלים תמיד רק לטובת החולה, ללא שמץ של אינטרסים אישיים. כלומר שהמטרה הטובה, שאינה נראית ונתפסת להדיוטות, מקדשת את האמצעים. אך אלה לעיתים קרובות אינם עומדים במבחן החוק.

 

דוגמה מוחשית וציורית למצב פרדוקסאלי שכזה, לכאורה, כבר הבאתי במשל האישה הדיכאונית והשכן הטוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל צביאל רופא אלא אם צויין אחרת