55
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
קוד חופשי

הסבל אינו המטרה הוא בן הלוויה של ההתמודדות  שהיא אמהּ הגדולה של הצמיחה להרצאות:  054-5753522

צערנו

תמונה יכולה לכלול: ‏‏טקסט‏‏
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

רומנקור

אין תיאור זמין לתמונה.
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אין מחסור

אין תיאור זמין לתמונה.
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שליטה מרחוק של גורם עוין -בית חכם

קוראים לטכנולוגיה הזו "בית חכם"
שליטה מרחוק אפילו של גורם עויין
לא קשה לחבר גם את דירתכם
אחר כך "שדים ורוחות" ידליקו ויכבו בביתכם
כל מה שזורם בו חשמל!

 

 

הנה ראו הכתבה המוכיחה:

YNET: בית חכם

 




 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הנאצי

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

in the bar

אין תיאור זמין לתמונה.
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

חבלים

תמונה יכולה לכלול: ‏‏טקסט‏‏
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

בתעלותיי

תמונה יכולה לכלול: ‏טקסט שאומר '‏/ צביאל עבדכם לכתוב כמינימליסט מאז המבול והמגדל הנבלל אינספור תיבות עבר עברו בתעלותיי אחר שכנו צפופות דחוסות שקועות בעומק מי אפסיים מייחלות לאות שילוח שיגאלן משעבוד תחתיות לעבר אצבעות מקישות‏'‏
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

דם

תמונה יכולה לכלול: ‏טקסט שאומר '‏אנטילופה מאמצת כוחותיה וליש מותח שריריו עוד ועוד אלוהים ממעל ניטרלי בה ואצבעותיי מחזיקות זוב דם עד‏'‏
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שמואל א'

אין תיאור זמין לתמונה.
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ידעתי

תמונה יכולה לכלול: ‏‏טקסט‏‏
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אישה בהזמנה

אין תיאור זמין לתמונה.
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

המומחים

אין תיאור זמין לתמונה.
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

והיית לאיש

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אחרי שלושים שנה

מזמן השלמתי עם הכפשות של יחידים. רצח אופי של משת"פים ואחרים. אבל זו רק הרעה החולה הקטנה. הגדולה היא ביחס המערכות לאקטיביסט כמוני, שכנראה כבר מזמן יודע יותר מדי בתחום ששומר את כל הקלפים המשמעותיים קרוב קרוב לחזה, ומרגיש שבזאת תלוי עצם קיומו ופועלו הטיפולי. זה לא צחוק!
 

אבל אם אשאל רטורית: תכל'ס איך הממסד מחרים אותי?
אז למשל כבר שנים לא קנו ממני אפילו ספר אחד מהשלושה שהוצאתי לאור. לא מזמינים אותי להרצות למרות שאני היחידי במדינת ישראל שקיבל פרס "בזכות" בכנסת עבור הרצאותיו בתחום. האמת? כסף קטן תרתי משמע.

אבל הכי מביש זה שכבר שנים רבות מחרימים אותי ביחס לשיח שבין הממסד למתמודדי הנפש, למרות שהם יודעים שיש על מה לדבר אתי כי אני מבין (לפחות חלקית) גם את הצד הנסתר שלהם. זה כבר לא עניין של רגישות אישית שלי או "חשבונות" עבר. זה כנראה עניין של לבחור בשום שכל לדבר רק עם אוהדים או כבולים או שפוטים ולא עם "אויבים". ואני בכלל לא אויב להם! אלא אקטיביסט שבזכות ולא בחסד מעוניין להביא לשינויים. בואו תגידו לי שזה לא לגיטימי...


אלא שהמערכת בנויה כך שלא מדברים, בוודאי לא בפרהסיה, על רובם הכמעט מוחלט של התכנים המשמעותיים עם מי שאינו איש מקצוע; אולי מפני שהנחת העבודה היא שלא תיתכן תקשורת אפקטיבית בגלל פערי הידע. וכנראה גם מפני שאסור מבחינה אתית לדון ברבדים הנסתרים של המקצוע/ המסדר/ הגילדה/ הקליקה/ של שומרי הסף/ של מכווצי הראשים (ואף "מרחיבי ראשים". שאפו!). ויש לזכור כל הזמן: המקצוע הזה לא מתנהל כשאר המקצועות הרגילים-נורמליים. לפחות מאז פרויד כמעט כל תכני המקצוע הזה נמצאים בארון! ולעג לרש, הציבור הבור סבור שהוא יודע וחכם ומציין שיש בעיה כי רוב המתמודדים הם אלה שלא יצאו מהארון. חחחחח בריבוע! 

המערכת לא מזמינה אותי לדבר על שינויים במדיניות שלה. למרות שלמיטב ידיעתי אני היחיד כאן בארץ, שאינו איש מקצוע, המבין ויודע בדיוק מהי אותה מדיניות של האגף בשבעים שנה האחרונות לפחות.
 

אך כל המלל שכתבתי בזה על אודות הפעילות הציבורית והיעדר התקשורת ביני - המנהיג היחיד פה בארץ שפרץ דרך ואותינטי וראוי ומסוגל לייצג נאמנה את מתמודדי הנפש בישראל - לבין הממסד הפסיכיאטרי, כולו בטל ומבוטל! פעילותי הציבורית החלוצית שהחלה בהרצאה בודדת ב-1989 הסתיימה בשנה זו 2019 ומבחינתי שייכת לעבר, לזיכרונות הנפלאים והעגומים המשמשים בי בערבובייה. 

לרגע קל, איני מצטער שנתתי 30 שנה מחיי למטרה זו. זו הייתה זכות גדולה עבורי ומשמעות ענקית שגם הזרימה לי אנרגיות עצומות על בסיס יומי ושנתי ועשורי. צר לי אם פגעתי במישהו, גם אם היה מגיע לו כפל כפליים. וכמי שאינו דתי במובן הטפשי, אבל מאמין גדול באלוהים האינסופי, אני משתדל להימנע מלהתחשב בהסתכלותם של בני אדם עלי כי הם כידוע רואים רק לעיניים ומנסה להתנחם בראיית העצום הרואה אותי ללבב.   

 

 



 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תופעת ההכחשה בברה"נ

הכחשה - הבעיה הכי גדולה והכי קשה והכי מזיקה בתחום ברה"נ בכל רחבי תבל לאורך כל שנות ההיסטוריה.

זהו אותו סטטוס רגשי עמוק, עקשן וזועם, שטוען כלפי המתמודד עצמו וכלפי כל העולם: "אני לא חולה נפש". ואפילו אחרי שאובחן כדבעי ועברו עליו כמו מכבש כבר מספר התקפים פסיכוטיים טראומטיים. 

ההכחשה דומיננטית במיוחד בקרב אנשים שהתגלתה אצלם הפרעת נפש או הפרעת אישיות משמעותית, כי לאדם קשה מאוד לקבל את היותו מקוטלג כ"חולה נפש" ו/או בעל פגמים לא מבוטלים באישיותו.

שותפיי לסבל, וגם אני בצעירותי, שחלינו ואובחנו בתחילת דרכנו הויאה דולורוזית כסובלים מתחלואה נפשית משמעותית, ביום בהיר אחד משתחררים מבית החולים הפסיכיאטרי במצב של הפוגה (רמיסיה). סימני המחלה סולקו והם מאחורינו. מחלתנו כבר הלכה לישון את שנתה המבורכת: אלא שמצד אחד הרופאים קובעים שאנו סובלים ממחלה או הפרעה נפשית קשה וכרונית, ומצד שני אין בידי הפסיכיאטריה כל ממצא קליני מדעי ומבוסס ראיות שיוכיח זאת מעבר לכל ספק.

אז החבר'ה שלנו מביטים אל מחוץ לראשם ובוחנים את המוגדרים "נורמליים" הסובבים אותם בחברה, ונדיר שבייחוד בתחילת דרכם לא יכחישו את היותם "חולי נפש". מה עוד, שאפילו אינם יודעים כלל וכלל מה מהות הבעייתיות החמקמקה והנסתרת הזו.
אפשר להבין! מי מוכן להצטרף למועדון הכי נוראי בחברה הישראלית: "מועדון חולי נפש".

אלא שהקנדידט הכואב אינו מסתכל רק "החוצה" אלא גם "פנימה" לתוך גלגלתו פנימה. שם הוא מקבל חיזוק להכחשה גם מירכתי מוחו. כי אחרי שיצא מההתקף השני או השלישי עדיין הוא מרגיש שכוחותיו הרגשיים והשכליים נמצאים עמו כבימים ימימה ואף סרים למרותו!

 זה מנוגד לחלוטין להגדרה הנוראה שאנשי המקצוע "מנסים להלביש עליו" לדעתו שלא בצדק !

גם אני הכחשתי את המאניה דפרסיה במשך כמעט ארבע שנים (1975-1979). אחת הסיבות המרכזיות שתמכה בתפישתי, שלא ייתכן שאני "חולה נפש", הייתה שביום יום לא הרגשתי חולה. להפך, הרגשתי שכוחותיי הרגשיים והשכליים עמי, ואפילו עוד מאשר בקרב הסובבים הנורמטיביים. זה אכן היה מנוגד לחלוטין לקביעה הנוראה שחשבתי שמנסים להלביש עלי. 

ובאמת, יכול האדם המאובחן והסובל מהתקפים לשאול בכל רגע נתון בו הוא חש בטוב: איפה המחלה שלי ברגע זה?
והתשובה הטובה והמובנת היא שהחולי נמצא בתוך האדם אבל רוב הזמן המחלה יְשֵנָה. כלומר רדומה ואינה פעילה.

למשל, בדומה לאדם שחלה במחלת לב אבל ביום יום מחלתו אינה פעילה. אלא שיום אחד היא מתעוררת והוא מקבל פתאום התקף לב. אט אט חולה הלב מפנים שעליו לשמור על עצמו בסיוע תרופות מיוחדות ובדיאטה ובאורח חיים מתון במטרה למנוע או לפחות לצמצם את הסיכוי לחוות התקף לב נוסף (קבוצת סיכון).
 

כך גם החולה נפשית עלול להגיע להחמרת מצבו אם לא ישמור על עצמו מפני החולי על ידי תרופות פסיכיאטריות אם יש צורך (על פי הוראות הרופא) וגם על ידי אורח חיים מתון שלא יהווה עומס כבד מדי על אישיותו ("ניהול מחלה" או ליתר דיוק על ידי אורח חיים מונע "ניהול רמיסיה" בשפתי).

 

 

 

 

 










 

לדף הרשומה

סוף עונת המתמודדים

מוקדש לכל חבריי מתמודדי הנפש שנתנו במשך שנים את חלבם ודמם עבור זכויותנו שנרמסו 

בשטחי בריאות הנפש בישראל אין יותר אקטיביסטים. 
בוודאי לא מאורגנים. אולי נותרו אי אלו המסתתרים בנקיקים. משרד הבריאות אכל את כולם לארוחת בוקר. הארוחה הגדולה החלה עוד בימי גוז'נסקי העליזים (חוק השיקום 2000). חוק זה אפשר לאגף שירותי ברה"נ במשרד הבריאות (בייחוד מבחינה כלכלית) "לקנות" - במטבע שיקומי עובר לסוחר - אלפי מתמודדי נפש הרעבים לשיקום, לקידום, למימוש ולהכרה. שירותי בריאות הנפש פיתו, די בקלות, את המייחלים להשתקם, להצטרף לארוחות עתירות הקלוריות שהוענקו, ועדיין מוענקות, לסמוכים על שולחנו של הממסד הפסיכיאטרי. לכאורה חינם אין כסף. למעשה, הם שילמו במטבע נסתר מעין ששמו "תלות".

כך בהדרגה רוב מתמודדי הנפש שהיה להם פוטנציאל וגם מניע להפוך לאקטיביסטים נשאבו לתוך מערכות השיקום. מתוגמלים היטב, ושלא מרצונם הופכים תלויים במערכת הפרושה בכל הארץ ללא תחליף המזינה אותם בכל יום טיפין טיפין; החבר'ה לומדים קורסים מקצועיים, ואפילו חובשים את ספסלי האוניברסיטאות. הקרם דה לה קרם הופכים לאנשי מקצוע מן השורה. בעיקר באמצעות לימודי עבודה סוציאלית קהילתית על אותו כרמל בו רשף אותו נביא. מנגד, רבים וטובים אך אולי פגועים יותר, עובדים בתנאי שכר מחפירים במפעלים המוגנים או לחלופין מועסקים בתעסוקה משופרת. וכמובן הדיור; החל מהוסטלים מתוגברים ועד דירות לוויין נחשקות שצצים כפטריות גם לפני הגשם וגם בעיצומו. וטוב שכך! 

מדובר באלפים לא מעטים שלממסד חבים את שיקומם ומפיתו אוכלים יומם וליל.

שם אין מקום לאקטיביסטים, שהרי ברגע שירימו ראש יהיו מוזהרים, ואם לא יחזרו בתשובה, ימצאו עצמם במקרה הטוב מנודים.

אז מי נשאר לנו - הסיינטולוגים ההולכים בחושך? אותם בני כת שלא מבינים מי נגד מי? שרוצים לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה הזורמים?

הייתכן שנותרנו רק אנו, שנינו, אחרוני המוהיקנים? האם דרגות הגנרל עדיין על כתפיי? אולי, כי באמת פעם הייתי "גנרל" שהאמין שיש מאחוריו לוחמים ללא חת ושהשינוי לפחות יקרום עור. עכשיו בטוח שאין לי, לא דרגות ולא מדים. גם לא יהיו לעולם. 

אכן הציוד הוחזר במלואו. ומה שאולי נשאר זהו הזיכרון בלב סובבים וגם בלבנו שותת הדם; שבראש מורם הובלנו ואותנו מעולם לא "קנו". אבל ספק אם איש יודע, אולי מעטים, אלו מחירים שילמנו עבור זכויות המתמודדים.



  

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

בלי ביטוח

לא אוהב את המילה "מחלה" גם לא את התיבה "הפרעה", מה עוד שבתחום שלנו אין הוכחות מוצקות. ובכלל גם אוסף האותיות "נורמלי" מוקצה אצלי מחמת ביעוס. אבל אם אין ברירה ויש צורך לתקשר, איך לקרוא בשם אלו הקללות?
 

האמת- כולנו, כל בני המין האנושי, מצויים כל חיינו באותה סירה מתנדנדת. כולנו בקבוצת סיכון זו או אחרת לפתח סימני מצוקה. אך יש הבדל שלפעמים הוא ממש תהומי בין השרויים רוב חייהם בקבוצת סיכון גבוהה להזדקק לעזרה חיצונית, לבין אלה המצויים בקבוצת סיכון נמוכה לשקוע עד חוסר אונים בביצה.
 

לכולנו שריטות ופצעים, שברים וגם דימומים פנימיים בלתי נראים. כולנו נעים ונדים בכל נקודת זמן על הרצף שבין שפיות לבין ירידה מהפסים. תכל'ס - כולנו נמצאים בקבוצת סיכון כלשהי לגלוש לסחרור: נוירוטי, טראומטי, דיכאוני, פסיכוטי, מאני, פרנואידי ועוד שאר מרעין בישין.
"קבוצת הסיכון" של כל אחד ואחד מאתנו משתנה בהתאם לגיל ולסביבה. לדוגמה, מי שסבל מארבע התקפי לב מן הסתם נמצא בקבוצת סיכון גבוהה יותר להגיע לחמישי מאשר אדם שלא סבל מימיו מבעיות לבו.
 

גם ההיסטוריה הפסיכיאטרית שלנו בעצם מקרינה ישירות על ההסתברות לגלוש למחוזות לא נחמדים.
לפיכך מי שסבל רבות בעבר מתסמונות נפשיות נמצא בקבוצת סיכון גבוהה יותר מהממוצע.


עם כל זאת יש לזכור היטב שהסתברות רק מסמנת סיכויים ומגמה.

במציאות אין לאיש ביטוח... לנו, נשארה התקווה



 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

יתחילו נא האתיאיסטים לעבוד את האלוהים. לפחות בקטנה.

חושב על האתיאיסטים שלא משערים שאין אלוהים, ולא מאמינים שאין אלוהים, אלא יודעים לגמרי שאין אלוהים. אבל הרי מי שיודע בפסקנות משהו על אלוהים, האם במקרה אינו זקוק לאשפוז דחוף? אז עכשיו רק נותרה השאלה: האם יש מספיק מיטות במזרח התיכון עבור כל הפסיכיאטרים האתיאיסטים?!

נ.ב.  שלא לדבר על מחסור במאות בתי חולים שלמים עבור שאר האתיאיסטים...


נ.ב.ב.  ואם האתיאיסטים רק מאמינים בכל לבם שאין אלוהים, אז הם צריכים להתחיל לעבוד אותו, אפילו רק בקטנה, כדי שיהיה להם ביטוח למקרה שהוא בכל זאת קיים ובועט.

נ.ב.ב.ב.  למזלנו אלוהים ושליחיו (כמו מלאך המוות למשל) אינם סטיגמטיים. לכן בברבי יש מכל הסוגים, מכל המינים והמאמינים והלא מאמינים.

 

 

 

 


 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אפרופו היחס להתאבדויות בחברה הישראלית

אפרופו היחס להתאבדויות בחברה הישראלית המדשדשת מאחור,
הרשו נא לי להסתכל מזווית שונה על אנשים חולים ששולחים יד בנפשם...

 

יש לזכור שהחולי הנפשי תמיד מצמצם את יכולת הבחירה. וכאשר החולי הוא כבד מאוד, כגון בעיצומו של דיכאון קשה וממושך שרובץ ומחניק כל פתח לתקווה, די שכיח שהיכולת לבחור בין חיים ומוות כבר לא קיימת עוד. או לכל הפחות כמעט לא קיימת...
 

ואני לא סתם זורק מלים כי אני הייתי שם. אני ביקרתי בגיהינום הדיכאון המג'ורי הכבד יותר מפעם אחת והייתי קרוב במאוד מאוד לשלוח יד בנפשי. במשך שבועות נאבקתי אך הרגשתי חזק איך כל האופציות נסגרות ונשארת רק דרך אחת. הדרך אל התחנה הסופית שתשחרר אותי מהסבל הנורא והבלתי אנושי שסבלתי נון-סטופ במשך החודשים האיומים בחיי.
 

מאז שהתחלתי לראות כך את פני הדברים אני כבר לא כועס על האנשים שהתאבדו מסביבי. להפך, אני מסתכל על האנשים האומללים האלה שהתאבדו בסלחנות וברחמים רבים. אני מבין אותם, ואף מכיר היטב את המשא הכבד מנשוא שהם סוחבים על כתפיהם השחוחות. אני ממש מרגיש זאת וכואב לי, ואני ממש לא שופט אותם.

עם זאת אסור לעולם לשכוח בין היתר את ההשלכות ההרסניות של המעשה האבדני על קרוביו ואוהביו של האדם האומלל ששם קץ לחייו.

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

דקתקסיס כאן ועכשיו

דקתקסיס

זילגו זילגו דמעות חיי
זילגו במורד חלקות לחיי הלמודות מתנות לשפיות
זילגו ללא בושה זילגו ללא מורא 
נפרעה נשמה 
והעצב רק משיק לדיכאון 
וטוב להתייפח לעתים 
עושה ניקיון

היפרדו ככל יכולתכם 
קנו שפיותכם 
אל תתפתו להימלט מהכאב היוקד

נסו בכל כוחכם להיפרד מהאהבה מקלקלת השורה 
נסו להיפרד עד שלא תחפץ לפחות קמעה
הן קלקול השורה שיבש אהבה גדולה

ואל תתמהמהו זה חשוב עתה 
לא אחר 
עתה חל זמנה של עבודת האבל 
זו שבכוחה להציל שברי אוהבים 
ממחלקה סגורה 
או משיבה לא טבעית לחיק אימא אדמה.

 

4.3.2019

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

טיפול קוסמטי הכרחי אך לא מספיק


לפני שמשנים את "המדיניות הטיפולית-אגרסיבית" של מדינת ישראל כלפי מתמודדי הנפש במערכת האשפוז. לפני ששוברים את הסטיגמה כלפי אנשים סובלים בכל רחבי תבל לחתיכות קטנות קטנות - האם נזכה לחזות בצעד קטנטן אחד אך חשוב עד מאוד עוד לפני שתגיע עלינו, כמו מכבש, אחרית הימים?

כנסת ישראל המלומדת והמכובדת הייתה אמורה כבר לפני עשרות לתקן את שמו (ואזכוריו בתוכו) של חוק טיפול בחולי נפש. הייתי שואף לחוק שיטפל במתמודדי נפש.

בושה גדולה למדינת ישראל הנאורה (לכאורה) מה עוד שניתן לתקן מקור סטיגמה רשמי שכזה בקלות רבה מאוד יחסית. אפילו לא עולה כסף! וגם win win ממנו כולם יצאו נשכרים. אבל עובדה! זה עדיין לא קרה מאז 1955! 

חומר למחשבה שאצלי מחולל בכל פעם מחדש מחשבות נוגות..

 

אפרופו, מומלץ! הסרטון הקולע והמשעשע עד מאוד שעשה חברי הטוב יונתן, כל הכבוד יונתן! 

 

 



 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

העצב-השמחה - לאן מועדות פניהם?

כאשר אדם מאוד שמח, איך אפשר לדעת אם הוא סתם שמח כמו כל אדם מן השורה, או שהוא מתחיל לפתח היפומאניה > מאניה?

גם אם האדם כבר אובחן בעבר, התשובה לא קשורה למצב הנקודתי בהווה בו אנו חווים אותו אלא לאן המצב הרגשי השמח הזה הולך בעתיד הקרוב.

"שמחה" כמו "עצב" הם רגשות טבעיים ובריאים ונחוצים, אשר בממוצע נמשכים מספר דקות/שעות (נדיר שזה ימים ברציפות) ואחר כך הם בהדרגה דועכים והאדם השמח חוזר ל"נורמה הרגשית שלו". זה טבע האדם.

אבל כאשר מדובר בהפרעה נפשית (לדוגמה מאניה-דפרסיה שממנה אני סובל), לפעמים מה שנראה לאחרים כ"שמחה" אצלי הוא למעשה התחלה של היפומאניה. אלא שטבעה של ההיפומאניה הפסיכופתולוגית המקוטלגת ומאובחנת, שכאשר היא מרימה ראש היא הולכת ומסלימה, הולכת ומתגברת לאורך הזמן. בזמן "התקף" שכזה (האחרון עבר עלי ב-1993 ומאז רמיסיה) כל יום נוסף שעובר בלי טיפול מתאים, מקרב אותי די מהר למאניה המלווה במצב פסיכוטי (ניתוק חלקי אך משמעותי מהמציאות - טייפ 1) ואז כבר קרובה מאוד הדרך לאשפוז. אצלי, אחרי נקודת אל-חזור מסוימת, כמעט תמיד האשפוז היה בלתי נמנע.

לסיכום, אחד המאפיינים של מצבי חולי נפשיים אקוטיים הוא שהם ממושכים יותר ממצבי רוח חולפים, ושהם מידרדרים (אסקלציה) בקצב אינדיבידואלי לאורך ציר הזמן. לכן מניסיוני כדאי מאוד לזהות מוקדם ככל האפשר את "הנחשים כשהם קטנים" ולפנות מיד לקבל טיפול מתאים (ע"ע "ניהול מחלה") כי אז עדיין ניתן לעתים: 
לקצר את משך ההתקף 
לצמצם סבל ונזקים שונים
 לעתים אף למנוע אשפוז.

 

 

 

 


רפואה שלמה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מעולם לא הבטחתי לעצמי גן של ורדים

הפסיכיאטריה - מנהיגת כל המקצועות הטיפוליים למעשה מחרימה אותי לחלוטין כבר שנים לא מעטות. האם ייתכן שהגעתי בשנים האחרונות למקום בו אני יודע יותר מדי סודות? כאלה שהדיסציפלינה המקצועית קבעה לעצמה שהם מחוץ לגבולות הדיון עם מי שאינם בעלי מקצוע בתחום?

גם "רצח אופי" נעשה לי לא פעם בפייסבוק ע"י משתפי פעולה עם הממסד הניזונים ממנו. לשפל מדרגה כזה מגיעים, כשאשר אתה יצור כלאיים בין חסיד שוטה לבין פנטי לממסד, למרות שאין לך אפילו קצה קצהו של מושג מה טיבו האמתי של ממסד זה.

ופעם גונב לאוזניי שבחדרי חדרים אנשי מקצוע אמרו שהם רואים בי: "אויב המקצוע". ואולי בכלל לא היו הדברים מעולם אלא ידו ופיו של רס"ן שמועתי המפורסם הייתה במעל.

בכל אופן, גם אם היו דברים מעולם וגם אם לאו, מתאים לי להגיב על הרמה להנחתה שכזו. זו הזדמנות פז לשרטט קלות את תפיסת עולמי ביחס לכל המקצועות הטיפולים הקונפליקטואלים כל כך בעיני רוב הציבור שאינו מכיר כלל אותם ואת סודותיהם.  

אז בצד היות "אויב המקצוע" תווית כה בומבסטית היא גם מחמאה ענקית ליחיד מאובחן מול רבים חזקים ומאורגנים. ואולם, גם אם נאמרו הדברים ואפילו אם יש קונצנזוס עליהם, דוחה אני מכל וכל את הגדרתי "כאויב הפסיכיאטריה".

ומדוע?
כי הרי מבוקשם של אויבי הפסיכיאטריה האמתיים הוא להרוס אותה מהמסד עד הטפחות. ואילו אני - שנעזרתי כה רבות בעבר וגם הצלחתי להבין את פוטנציאל התועלת העצום הגלום בה - מעולם לא רציתי להרוס אלא תמיד רק לשנותה. בוודאי לא מהקצה לקצה. ואפילו מבחינה לוגית טהורה; הן אי אפשר לשנות דבר וחצי דבר אם הרסת אותו כליל כי אז לא נשאר מה לשנות. אבל מודה ומתוודה שכנראה ברבות השנים (עוד מימי "פסיכולוגיה עברית" הסוערים) נכנסתי קצת יותר מדי לעצמות... 

ואכן יחס גורר יחס:
אכן כבר שנים הממסד לא קונה ממני ספרים. 
ואכן כבר שנים את הרצאותיי (עליהן קיבלתי פרס "בזכות" מהכנסת עוד ב-2001) הס מלהזכיר וקל וחומר שאין להזמין.
ובוודאי שגם אין אני מוזמן לשום כנס כדי להביע את דעתי - מן הסתם זה לא בגלל שהמארגנים סבורים שאין לי מה לחדש, הלא כן?
ואני לא בדיוק עוד "אקטיביסט" מן השורה...

הייתי המתמודד הראשון שהרצה על חוליו בפני קהל (1989) הראשון שהנחה קבוצות תמיכה של מתמודדי נפש (1990) הראשון שהקים ארגון מתמודדים (1992) הראשון בארץ שנחשף בתקשורת (1993) הראשון שהוציא ספר לאור (1998).
 

אז הכו הכו, קפחו קפחו, לא אכחד שלעתים קשה לי מנשוא. 
אבל לפחות עד היום התקיים בי
הפסוק "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". 
ומעניין מה מצפה לי מאחורי הפינה הבאה.
 

 

 


 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תרופות פסיכיאטריות בהתקף מאניה-דפרסיה: גורם הזמן

 

כאשר חליתי במחלת נפש (1975) מיד הכחשתי שאני חולה. במשך כארבע שנים טענתי בלהט שכל העניין הוא טעות אחת גדולה של הפסיכיאטרים ואני כלל לא חולה נפש.

 

אחר כך, דווקא כתוצאה מאשפוז כפוי (1979) ירד לי האסימון שאני אכן חליתי במחלת נפש, אבל עדיין לא ידעתי איך להתמודד וגם חשבתי שאולי עוד אחזור להיות אדם בריא לחלוטין.

 

עברו עוד כמה שנים, והתחלתי להבחין בין הדברים שאני יכול לשנות לבין הדברים שלא ניתנים לשינוי ועם האחרונים התחלתי לנסות בהדרגה להשלים. מפליא עד כמה המצב בו השלמתי עם החולי בנפשי עזר לי להתמודד עם ההתקפים האפקטיביים (מאניה-דפרסיה) שצצו ועלו אחר כך. כאשר הבנתי היטב שאני עלול להיות נתון לתנודות רגשיות (מאניה או דיכאון) ניסיתי ללמוד לחיות באופן שיצמצם את גובה התנודות וגם יאריך את הרווחים ביניהן (רמיסיות) ככל האפשר.

 

תרופות פסיכיאטריות אינן תענוג, בלשון המעטה, אך למשל תרופות מייצבות ותרופות אנטי-פסיכוטיות עשויות להחליש במידה משמעותית את ההתקפים ולפעמים אף לבלום אותם כליל. השפעה חשובה אחרת של תרופות אלה קשורה להארכת פרק הזמן בו מתרחשת ההידרדרות בזמן התקף פעיל. לפעמים במקום נפילה חדה לפסיכוזה תוך ימים אחדים תתרחש גלישה הדרגתית לפסיכוזה שתארך אפילו שבועות אחדים בהשפעת התרופות.

 

מי שמעוניין להקדים רפואה למכה ומבקש לבלום את ההתקף בעודו באיבו, יוכל להשתמש בזמן הזה העומד לרשותו בזכות התרופות.

לדף הרשומה

זרע הפורענות: מקרה שקרה

זה מה שקרה באחד הערבים של 1998 בבית הקפה ברחוב לאה, נאות אפקה תל-אביב: 

כל הנוכחים היו צרכני בריאות הנפש - הורים ומתמודדי נפש - כעשרה אנשים. ראש השירות ישב בראש השולחן, והשיחה התנהלה ברוח טובה. גם היפה הייתה שם.

פניתי לראש השירות בתלונה מרה על הטיפולים הנפשיים העמוקים הבלתי מוסריים, הפוגעים בזכויות האדם. ראש השירות השהה את תשובתו לכמה שניות. לפתע פנתה אליו ההיא ושאלה ספק בצחוק ספק ברצינות: "אתה חושב שצביאל פרנואיד?" שררה שתיקה מביכה. ואז ראש השירות ענה לה בקול שקט, בפנים חתומות ובשליטה עצמית מעוררת קנאה: "כן, הוא פרנואיד!" 

הדבר חרה לי מאוד. הייתי נתון ביחסים קרובים למדי עם האיש. למעשה נהגתי לנהל עמו שיחות טלפון די ממושכות, אחרי שחודשים לפני כן הוא מסר לי את כל מספרי הטלפון שלו: במשרד, במכונית ובבית, ועודד אותי לטלפן אליו.

אחרי שניות של איפוק מאולץ, לא יכולתי להכיל והתפרצתי: הזכרתי לבעל התפקיד הרם כמה וכמה מקרים להוכחת טענותיי בדבר ההתערבויות בתחום בו רב מאוד הנסתר על הנגלה. ראש השירות נשאר שליו ובוטח. לא היה לי סיכוי.
 

זה היה זרע הפורענות.  אז נזרע.  אז גדל. אז גדל וגדל, עד עצם היום הזה.. 



תודה רבה לך ראש השירות המקצועי לעילה ולעילה, שאבחנת אותי קבל עם ועדה (ממש מקצועי!) וגם על הדרך שמרת בקפידה על כללי היפוקרטס שלא להזיק!
 

 

 

 

 

 



 

לדף הרשומה

כחיה פצועה

גם אתמול התפרצתי.

 

גם אתמול זעקתי את נשמתי.

 

גם כתמול שלשום הסובבים חשבו שאני אדם נורא,

 

אדם מופרע

 

אדם שבזעמו אין לו שליטה

 

אדם שכנראה אין לו תקנה

 

אדם שיש להתרחק ממנו ת"ק על ת"ק פרסה

 

אבל אני,

 

חיה פצועה.

 

עשורים שוכן בחדרי הניתוח של הנשמה

 

כן, טופלתי ביד חזקה

 

אך בל תטעו לרגע, באהבה רבה

 

ויום אחד הסתיים הניתוח הנורא בהצלחה

 

ואפילו החולה לא מת

 

נותרה רק חיה פצועה.

 

מדממת, מתחננת, משוועת לסגירה

 

אתם העדפתם את כלי העבודה.

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

טיפול פסיכודינמי עלול להוות גורם לגירושין - ההוכחה!

אם אתם לא מוצאים שום קשר בין טיפולים פסיכולוגיים, בעיקר דינאמיים, לבין החרפה והרעה אפשרית בזוגיות של המטופל עד לגירושין! - אז תתפלאו זה מצוי ברחל ביתך הקטנה בספרות המקצועית באמצעו של המאמר המקצועי הסכמה מדעת בפסיכותרפיה מאת יורם צ. צדיק פסיכולוג קליני בכיר ברמב"ם ומומחה באתיקה מקצועית.

- במאמר הוא מונה שתי תופעות לוואי בעייתיות שעלולות לקרות למטופלים בטיפול פסיכולוגי.         התופעה השנייה הפתיעה אותי עד מאוד... 

1.   תופעת הרגרסיה

2.   השפעת הטיפול האינדיבידואלי על היחסים הזוגיים
 

ובאמצעו של המאמר כותב צדיק תחת הכותרת "תופעות לוואי":

"השפעת טיפול אינדיבידואלי על היחסים הזוגיים: הורביץ (1967) וויטאקר ומילר (1969) וגורמן וקניסקרן (1978) העידו על קשיים של בני משפחה של מטופלים אינדיבידואליים ועל אפשרות של החמרה בחיי הנישואין של אדם שנישואיו מעורערים, והוא מתחיל טיפול אינדיבידואלי."  

להזכירכם, זה לא חלום בלהות, זה לקוח מתוכן מקצועי שיש עליו קונצנזוס מקצועי!  


מעניין כמה אלפי מטופלים במדינת ישראל הנאורה, נכנסו לטיפול פסיכודינמי, עברו התערבויות והתגרשו בלי לדעת מאין זה בא להם!
 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מסלולי waze אל למוח

מדעי ההתנהגות בהחלט מנסים לטפל בחומר (המוח) באמצעות פסיכותרפיה על הרוח (המערך הפסיכולוגי). וגם להפך לטפל ברוחו של המטופל, קרי בתודעתו, באמצעות השפעה על החומר המוחי (תרופות פסיכיאטריות, למשל).

במוח האנושי השינויים בעולם הרוח (בתודעה) גוררים שינויים פיזיים ממשים במוח; אם אנו נבהלים ממשהו מיד מתרחשים שינויים ביו-כימיים-חשמליים בתוככי מוח, והמוח שלנו משתנה לפחות במשהו.

זאת מפני שהמוח אינו איבר סטטי אלא איבר דינמי המצוי בתהליך של השתנות מתמדת. חמשת החושים מעבירים אליו נון-סטופ גירויים שונים הנקלטים מהסביבה. בכל חלקיק שנייה שחולף, המוח של כולנו משתנה. כפי שהמשיל הפילוסוף היווני הרקליטוס: "לעולם אינך טובל רגלך באותו נהר".

אבל גם להפך - אם כואב לנו ונבלע אופטלגין הוא יפעל ישירות על תאי מוח מסוימים ויחלוף הכאב. כלומר ייווצר שינוי בהרגשתנו, בעולם הפסיכולוגי שלנו. כלומר החומר והרוח נמצאים בדו-שיח מתמיד ומשנים זה את זה בהתאם לגירוי פיזי ו/או חומרי המופעל על המוח (על כך למדתי לפני עשרות שנים מהחוברת המופלאה "הבעיה הפסיכו-פיזית" שחיבר פרופ' ישעיהו לייבוביץ הגדול מכולם).

אפשר "לגשת" (ולעתים אף לטפל) במוח בשני מסלולים שונים בתכלית:

1. באמצעות השפעה פיזית – כגון מזון, תרופות, סמים, טיפולי חשמל, מגנטים, ניתוחי מוח וכו'. המכנה המשותף לכל אלה הוא שהם מגיעים פיזית אל חלק מתאי המוח ופועלים עליהם.

2. באמצעות השפעה פסיכולוגית - על ידי גירויים מתאימים המועברים למוח דרך אחד או יותר מחמשת החושים ופועלים עליו ללא מגע פיזי ממשי.

לפיכך, עקרונית אפשר לשנות *פיזית* את תאי המוח ובכך להשפיע על ההרגשה הנפשית. לחלופין, אפשר לההעביר גירויים מתאימים אל המוח באמצעות החושים ולשנות את מבנהו הפיזי במידה מסוימת.

השאלה הגדולה - איזו שיטה מבין השתיים (או איזה שילוב של שתיהן) עשוי להיות יעיל יותר לטיפול במתמודדי הנפש?

תשובה - תאורטית הכול פתוח והכול אפשרי, אך בפועל הבעיות הגדולות של הרפואה ושל כל שיטה אחרת הן המגבלות הטכניות. שכן באמצעות תרופות או באמצעות כל חומר אחר הידוע כיום, עדיין אין אפשרות טכנולוגית להשפיע בגדול על מבנהו הקבוע של המוח אלא רק על מצבו הזמני שמן הסתם יחזור לסורו.

הנה, באמצעות תרופות אנטי דיכאוניות בדרך כלל אפשר לגרש סימני דיכאון, אך כיום אין שום תרופה או חומר אחר שתגרום למוח להפסיק את נטייתו לפתח דיכאונות בעתיד.

מניסיוני האישי, במקרים לא מעטים ניתן באמצעות פסיכותרפיה (בייחוד פסיכודינמית) להשפיע על המוח לשנות את "הרגליו הבסיסיים" באמצעות חוויות טיפוליות שהמטפלים 'מזמנים' למטופל. כי חוויות משמעותיות מביאות בהדרגה להתבגרות מחודשת ובלתי הפיכה שלא התרחשה בזמנה הטבעי [בילדות המוקדמת!]. או אז המטופל עשוי להגיע למצב שהחולי לא יצוץ עוד בתנאים רגילים או שיצוץ אך באופן מוחלש.

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ורבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד

עברי - וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי (לך לך בראשית יד יג) ורבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד

במקרה פרשת לך לך היא פרשת הבר מצווה שלי 

אני זכיתי להכיר מאות רבות של מתמודדים. גם אנשי מקצוע רבים. בכל זאת בשנים האחרונות אני מרגיש בודד לעתים קרובות. אין לי עם מי לחלוק את התובנות שלי; אנשים מן השורה לא מבינים על מה אני מדבר, המתמודדים נבהלים או הופכים לאגרסיביים, אנשי המקצוע ממלאים את פיהם מים כדגים כאשר אני רק מתחיל לדבר למשל על 'התערבויות' וקל וחומר שיכחישו ביליוני מניפולציות מקצועיות ברחבי תבל, מידי שנה בשנה.

וכאן אני נזכר באותה דמות תלמודית, חוני המעגל, שייתכן שאני חש כמוהו בשעתו (ואולי אני מעט מגזים) כי לפי המסופר באגדה הלך חוני בדרך וראה אדם נוטע חרוב. שאל אותו מדוע הוא עושה כן - שהרי החרוב יישא פרי רק בעוד שבעים שנה. ענה האדם ואמר שהוא נוטע את החרובים לדורות הבאים ואף הוסיף הזקן את האמרה המפורסמת 'כשם שנטעו אבותיי לי אטע אני לבניי'. 

ומספרת האגדה שהתנמנם חוני קמעה והתעורר כעבור שבעים שנה. כאשר קם משנתו מצא את נכדו של הזקן ההוא כשהוא לוקט את פרות החרוב. או אז נכנס חוני לבית המדרש והיה מתרץ כל קושיה שעלתה. אמרו החכמים שהמאמרים מיושבים וברורים כל כך כאילו היה פה חוני המעגל שהיה מיישב ומברר את הדברים בזמנו. כאשר אמר להם כי הוא חוני, איש לא האמין לו. מרוב צער התפלל חוני וביקש שימות ואכן הוא מת. בהקשר זה טבע החכם רבא את האמרה "או חברותא או מיתותא". (או חברות או מיתה).

ואני לא מתכוון למות כל כך מהר. אבל מרגיש שאני חי בעולם שלא מבין, גם לא יכול להתחבר לתכנים שהכי משמעותיים לי בשני העשורים האחרונים.

ומי יודע אולי הכל הטובה. הן כבר כתב המשורר 'מבדידות האנשים נעשים קשים'.


ואני, אף פעם לא חשבתי שאצליח להפוך לקשה...

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל צביאל רופא אלא אם צויין אחרת