55
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
קוד חופשי

הסבל אינו המטרה הוא בן הלוויה של ההתמודדות  שהיא אמהּ הגדולה של הצמיחה להרצאות:  054-5753522

ביבי - במה תבחר?

הן סוקרטס הדגול
אמר בלי שום בלבול
שחיים שאין בהם חקירה
לא כדאי לחיותם

ועתה ביבי יקר
(תרתי משמע)
מהי דעתך בנדון
האם תבחר לחיות חייך
עם חקירה,
לבסוף אולי גם
עם שמץ קלון

או באופן טבעי
תחתור להיפטר מהחקירה

להמשיך חייך הנוחים והמרופדים

ושסוקרטס יתהפך לו בתכריכים




 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אחרי שלושים שנה

מזמן השלמתי עם הכפשות של יחידים. רצח אופי של משת"פים ואחרים. אבל זו רק הרעה החולה הקטנה. הגדולה היא ביחס המערכות לאקטיביסט כמוני, שכנראה כבר מזמן יודע יותר מדי בתחום ששומר את כל הקלפים המשמעותיים קרוב קרוב לחזה, ומרגיש שבזאת תלוי עצם קיומו ופועלו הטיפולי. זה לא צחוק!
 

אבל אם אשאל רטורית: תכל'ס איך הממסד מחרים אותי?
אז למשל כבר שנים לא קנו ממני אפילו ספר אחד מהשלושה שהוצאתי לאור. לא מזמינים אותי להרצות למרות שאני היחידי במדינת ישראל שקיבל פרס "בזכות" בכנסת עבור הרצאותיו בתחום. האמת? כסף קטן תרתי משמע.

אבל הכי מביש זה שכבר שנים רבות מחרימים אותי ביחס לשיח שבין הממסד למתמודדי הנפש, למרות שהם יודעים שיש על מה לדבר אתי כי אני מבין (לפחות חלקית) גם את הצד הנסתר שלהם. זה כבר לא עניין של רגישות אישית שלי או "חשבונות" עבר. זה כנראה עניין של לבחור בשום שכל לדבר רק עם אוהדים או כבולים או שפוטים ולא עם "אויבים". ואני בכלל לא אויב להם! אלא אקטיביסט שבזכות ולא בחסד מעוניין להביא לשינויים. בואו תגידו לי שזה לא לגיטימי...


אלא שהמערכת בנויה כך שלא מדברים, בוודאי לא בפרהסיה, על רובם הכמעט מוחלט של התכנים המשמעותיים עם מי שאינו איש מקצוע; אולי מפני שהנחת העבודה היא שלא תיתכן תקשורת אפקטיבית בגלל פערי הידע. וכנראה גם מפני שאסור מבחינה אתית לדון ברבדים הנסתרים של המקצוע/ המסדר/ הגילדה/ הקליקה/ של שומרי הסף/ של מכווצי הראשים (ואף "מרחיבי ראשים". שאפו!). ויש לזכור כל הזמן: המקצוע הזה לא מתנהל כשאר המקצועות הרגילים-נורמליים. לפחות מאז פרויד כמעט כל תכני המקצוע הזה נמצאים בארון! ולעג לרש, הציבור הבור סבור שהוא יודע וחכם ומציין שיש בעיה כי רוב המתמודדים הם אלה שלא יצאו מהארון. חחחחח בריבוע! 

המערכת לא מזמינה אותי לדבר על שינויים במדיניות שלה. למרות שלמיטב ידיעתי אני היחיד כאן בארץ, שאינו איש מקצוע, המבין ויודע בדיוק מהי אותה מדיניות של האגף בשבעים שנה האחרונות לפחות.
 

אך כל המלל שכתבתי בזה על אודות הפעילות הציבורית והיעדר התקשורת ביני - המנהיג היחיד פה בארץ שפרץ דרך ואותינטי וראוי ומסוגל לייצג נאמנה את מתמודדי הנפש בישראל - לבין הממסד הפסיכיאטרי, כולו בטל ומבוטל! פעילותי הציבורית החלוצית שהחלה בהרצאה בודדת ב-1989 הסתיימה בשנה זו 2019 ומבחינתי שייכת לעבר, לזיכרונות הנפלאים והעגומים המשמשים בי בערבובייה. 

לרגע קל, איני מצטער שנתתי 30 שנה מחיי למטרה זו. זו הייתה זכות גדולה עבורי ומשמעות ענקית שגם הזרימה לי אנרגיות עצומות על בסיס יומי ושנתי ועשורי. צר לי אם פגעתי במישהו, גם אם היה מגיע לו כפל כפליים. וכמי שאינו דתי במובן הטפשי, אבל מאמין גדול באלוהים האינסופי, אני משתדל להימנע מלהתחשב בהסתכלותם של בני אדם עלי כי הם כידוע רואים רק לעיניים ומנסה להתנחם בראיית העצום הרואה אותי ללבב.   

 

 



 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

טיפול פסיכודינמי עלול לגרום לגירושין - הוכחה!

אם אתם לא מוצאים שום קשר בין טיפולים פסיכולוגיים, בעיקר דינאמיים, לבין החרפה והרעה אפשרית בזוגיות של המטופל עד לגירושין! אז תתפלאו זה מצוי ברחל ביתך הקטנה בספרות המקצועית באמצעו של המאמר המקצועי הסכמה מדעת בפסיכותרפיה מאת יורם צ. צדיק - פסיכולוג קליני בכיר ברמב"ם ומומחה באתיקה מקצועית.

במאמר הוא מונה שתי תופעות לוואי בעייתיות שעלולות לקרות למטופלים בטיפול פסיכולוגי. 
התופעה השנייה הפתיעה אותי עד מאוד... 

1. תופעת הרגרסיה

2. השפעת הטיפול האינדיבידואלי על היחסים הזוגיים
 

באמצעו של המאמר כותב צדיק תחת הכותרת *תופעות לוואי* ...

"השפעת טיפול אינדיבידואלי על היחסים הזוגיים: הורביץ (1967) וויטאקר ומילר (1969) וגורמן וקניסקרן (1978) העידו על קשיים של בני משפחה של מטופלים אינדיבידואליים ועל אפשרות של החמרה בחיי הנישואין של אדם שנישואיו מעורערים, והוא מתחיל טיפול אינדיבידואלי."  

להזכירכם, זה לא חלום בלהות, זה לקוח מתוכן מקצועי שיש עליו קונצנזוס מקצועי!  

ומעניין כמה אלפי מטופלים במדינת ישראל הנאורה, נכנסו לטיפול פסיכודינמי, עברו התערבויות והתגרשו בלי לדעת מאין זה בא להם!

 

 


 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תופעת ההכחשה בברה"נ

הכחשה - הבעיה הכי גדולה והכי קשה והכי מזיקה בתחום ברה"נ בכל רחבי תבל לאורך כל שנות ההיסטוריה.

זהו אותו סטטוס רגשי עמוק, עקשן וזועם, שטוען כלפי המתמודד עצמו וכלפי כל העולם: "אני לא חולה נפש". ואפילו אחרי שאובחן כדבעי ועברו עליו כמו מכבש כבר מספר התקפים פסיכוטיים טראומטיים. 

ההכחשה דומיננטית במיוחד בקרב אנשים שהתגלתה אצלם הפרעת נפש או הפרעת אישיות משמעותית, כי לאדם קשה מאוד לקבל את היותו מקוטלג כ"חולה נפש" ו/או בעל פגמים לא מבוטלים באישיותו.

שותפיי לסבל, וגם אני בצעירותי, שחלינו ואובחנו בתחילת דרכנו הויאה דולורוזית כסובלים מתחלואה נפשית משמעותית, ביום בהיר אחד משתחררים מבית החולים הפסיכיאטרי במצב של הפוגה (רמיסיה). סימני המחלה סולקו והם מאחורינו. מחלתנו כבר הלכה לישון את שנתה המבורכת: אלא שמצד אחד הרופאים קובעים שאנו סובלים ממחלה או הפרעה נפשית קשה וכרונית, ומצד שני אין בידי הפסיכיאטריה כל ממצא קליני מדעי ומבוסס ראיות שיוכיח זאת מעבר לכל ספק.

אז החבר'ה שלנו מביטים אל מחוץ לראשם ובוחנים את המוגדרים "נורמליים" הסובבים אותם בחברה, ונדיר שבייחוד בתחילת דרכם לא יכחישו את היותם "חולי נפש". מה עוד, שאפילו אינם יודעים כלל וכלל מה מהות הבעייתיות החמקמקה והנסתרת הזו.
אפשר להבין! מי מוכן להצטרף למועדון הכי נוראי בחברה הישראלית: "מועדון חולי נפש".

אלא שהקנדידט הכואב אינו מסתכל רק "החוצה" אלא גם "פנימה" לתוך גלגלתו פנימה. שם הוא מקבל חיזוק להכחשה גם מירכתי מוחו. כי אחרי שיצא מההתקף השני או השלישי עדיין הוא מרגיש שכוחותיו הרגשיים והשכליים נמצאים עמו כבימים ימימה ואף סרים למרותו!

 זה מנוגד לחלוטין להגדרה הנוראה שאנשי המקצוע "מנסים להלביש עליו" לדעתו שלא בצדק !

גם אני הכחשתי את המאניה דפרסיה במשך כמעט ארבע שנים (1975-1979). אחת הסיבות המרכזיות שתמכה בתפישתי, שלא ייתכן שאני "חולה נפש", הייתה שביום יום לא הרגשתי חולה. להפך, הרגשתי שכוחותיי הרגשיים והשכליים עמי, ואפילו עוד מאשר בקרב הסובבים הנורמטיביים. זה אכן היה מנוגד לחלוטין לקביעה הנוראה שחשבתי שמנסים להלביש עלי. 

ובאמת, יכול האדם המאובחן והסובל מהתקפים לשאול בכל רגע נתון בו הוא חש בטוב: איפה המחלה שלי ברגע זה?
והתשובה הטובה והמובנת היא שהחולי נמצא בתוך האדם אבל רוב הזמן המחלה יְשֵנָה. כלומר רדומה ואינה פעילה.

למשל, בדומה לאדם שחלה במחלת לב אבל ביום יום מחלתו אינה פעילה. אלא שיום אחד היא מתעוררת והוא מקבל פתאום התקף לב. אט אט חולה הלב מפנים שעליו לשמור על עצמו בסיוע תרופות מיוחדות ובדיאטה ובאורח חיים מתון במטרה למנוע או לפחות לצמצם את הסיכוי לחוות התקף לב נוסף (קבוצת סיכון).
 

כך גם החולה נפשית עלול להגיע להחמרת מצבו אם לא ישמור על עצמו מפני החולי על ידי תרופות פסיכיאטריות אם יש צורך (על פי הוראות הרופא) וגם על ידי אורח חיים מתון שלא יהווה עומס כבד מדי על אישיותו ("ניהול מחלה" או ליתר דיוק על ידי אורח חיים מונע "ניהול רמיסיה" בשפתי).

 

 

 

 

 










 

לדף הרשומה

סוף עונת המתמודדים

מוקדש לכל חבריי מתמודדי הנפש שנתנו במשך שנים את חלבם ודמם עבור זכויותנו שנרמסו 

בשטחי בריאות הנפש בישראל אין יותר אקטיביסטים. 
בוודאי לא מאורגנים. אולי נותרו אי אלו המסתתרים בנקיקים. משרד הבריאות אכל את כולם לארוחת בוקר. הארוחה הגדולה החלה עוד בימי גוז'נסקי העליזים (חוק השיקום 2000). חוק זה אפשר לאגף שירותי ברה"נ במשרד הבריאות (בייחוד מבחינה כלכלית) "לקנות" - במטבע שיקומי עובר לסוחר - אלפי מתמודדי נפש הרעבים לשיקום, לקידום, למימוש ולהכרה. שירותי בריאות הנפש פיתו, די בקלות, את המייחלים להשתקם, להצטרף לארוחות עתירות הקלוריות שהוענקו, ועדיין מוענקות, לסמוכים על שולחנו של הממסד הפסיכיאטרי. לכאורה חינם אין כסף. למעשה, הם שילמו במטבע נסתר מעין ששמו "תלות".

כך בהדרגה רוב מתמודדי הנפש שהיה להם פוטנציאל וגם מניע להפוך לאקטיביסטים נשאבו לתוך מערכות השיקום. מתוגמלים היטב, ושלא מרצונם הופכים תלויים במערכת הפרושה בכל הארץ ללא תחליף המזינה אותם בכל יום טיפין טיפין; החבר'ה לומדים קורסים מקצועיים, ואפילו חובשים את ספסלי האוניברסיטאות. הקרם דה לה קרם הופכים לאנשי מקצוע מן השורה. בעיקר באמצעות לימודי עבודה סוציאלית קהילתית על אותו כרמל בו רשף אותו נביא. מנגד, רבים וטובים אך אולי פגועים יותר, עובדים בתנאי שכר מחפירים במפעלים המוגנים או לחלופין מועסקים בתעסוקה משופרת. וכמובן הדיור; החל מהוסטלים מתוגברים ועד דירות לוויין נחשקות שצצים כפטריות גם לפני הגשם וגם בעיצומו. וטוב שכך! 

מדובר באלפים לא מעטים שלממסד חבים את שיקומם ומפיתו אוכלים יומם וליל.

שם אין מקום לאקטיביסטים, שהרי ברגע שירימו ראש יהיו מוזהרים, ואם לא יחזרו בתשובה, ימצאו עצמם במקרה הטוב מנודים.

אז מי נשאר לנו - הסיינטולוגים ההולכים בחושך? אותם בני כת שלא מבינים מי נגד מי? שרוצים לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה הזורמים?

הייתכן שנותרנו רק אנו, שנינו, אחרוני המוהיקנים? האם דרגות הגנרל עדיין על כתפיי? אולי, כי באמת פעם הייתי "גנרל" שהאמין שיש מאחוריו לוחמים ללא חת ושהשינוי לפחות יקרום עור. עכשיו בטוח שאין לי, לא דרגות ולא מדים. גם לא יהיו לעולם. 

אכן הציוד הוחזר במלואו. ומה שאולי נשאר זהו הזיכרון בלב סובבים וגם בלבנו שותת הדם; שבראש מורם הובלנו ואותנו מעולם לא "קנו". אבל ספק אם איש יודע, אולי מעטים, אלו מחירים שילמנו עבור זכויות המתמודדים.



  

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

בלי ביטוח

לא אוהב את המילה "מחלה" גם לא את התיבה "הפרעה", מה עוד שבתחום שלנו אין הוכחות מוצקות. ובכלל גם אוסף האותיות "נורמלי" מוקצה אצלי מחמת ביעוס. אבל אם אין ברירה ויש צורך לתקשר, איך לקרוא בשם אלו הקללות?
 

האמת- כולנו, כל בני המין האנושי, מצויים כל חיינו באותה סירה מתנדנדת. כולנו בקבוצת סיכון זו או אחרת לפתח סימני מצוקה. אך יש הבדל שלפעמים הוא ממש תהומי בין השרויים רוב חייהם בקבוצת סיכון גבוהה להזדקק לעזרה חיצונית, לבין אלה המצויים בקבוצת סיכון נמוכה לשקוע עד חוסר אונים בביצה.
 

לכולנו שריטות ופצעים, שברים וגם דימומים פנימיים בלתי נראים. כולנו נעים ונדים בכל נקודת זמן על הרצף שבין שפיות לבין ירידה מהפסים. תכל'ס - כולנו נמצאים בקבוצת סיכון כלשהי לגלוש לסחרור: נוירוטי, טראומטי, דיכאוני, פסיכוטי, מאני, פרנואידי ועוד שאר מרעין בישין.
"קבוצת הסיכון" של כל אחד ואחד מאתנו משתנה בהתאם לגיל ולסביבה. לדוגמה, מי שסבל מארבע התקפי לב מן הסתם נמצא בקבוצת סיכון גבוהה יותר להגיע לחמישי מאשר אדם שלא סבל מימיו מבעיות לבו.
 

גם ההיסטוריה הפסיכיאטרית שלנו בעצם מקרינה ישירות על ההסתברות לגלוש למחוזות לא נחמדים.
לפיכך מי שסבל רבות בעבר מתסמונות נפשיות נמצא בקבוצת סיכון גבוהה יותר מהממוצע.


עם כל זאת יש לזכור היטב שהסתברות רק מסמנת סיכויים ומגמה.

במציאות אין לאיש ביטוח... לנו, נשארה התקווה



 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

יתחילו נא האתיאיסטים לעבוד את האלוהים. לפחות בקטנה.

חושב על האתיאיסטים שלא משערים שאין אלוהים, ולא מאמינים שאין אלוהים, אלא יודעים לגמרי שאין אלוהים. אבל הרי מי שיודע בפסקנות משהו על אלוהים, האם במקרה אינו זקוק לאשפוז דחוף? אז עכשיו רק נותרה השאלה: האם יש מספיק מיטות במזרח התיכון עבור כל הפסיכיאטרים האתיאיסטים?!

נ.ב.  שלא לדבר על מחסור במאות בתי חולים שלמים עבור שאר האתיאיסטים...


נ.ב.ב.  ואם האתיאיסטים רק מאמינים בכל לבם שאין אלוהים, אז הם צריכים להתחיל לעבוד אותו, אפילו רק בקטנה, כדי שיהיה להם ביטוח למקרה שהוא בכל זאת קיים ובועט.

נ.ב.ב.ב.  למזלנו אלוהים ושליחיו (כמו מלאך המוות למשל) אינם סטיגמטיים. לכן בברבי יש מכל הסוגים, מכל המינים והמאמינים והלא מאמינים.

 

 

 

 


 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אפרופו היחס להתאבדויות בחברה הישראלית

אפרופו היחס להתאבדויות בחברה הישראלית המדשדשת מאחור,
הרשו נא לי להסתכל מזווית שונה על אנשים חולים ששולחים יד בנפשם...

 

יש לזכור שהחולי הנפשי תמיד מצמצם את יכולת הבחירה. וכאשר החולי הוא כבד מאוד, כגון בעיצומו של דיכאון קשה וממושך שרובץ ומחניק כל פתח לתקווה, די שכיח שהיכולת לבחור בין חיים ומוות כבר לא קיימת עוד. או לכל הפחות כמעט לא קיימת...
 

ואני לא סתם זורק מלים כי אני הייתי שם. אני ביקרתי בגיהינום הדיכאון המג'ורי הכבד יותר מפעם אחת והייתי קרוב במאוד מאוד לשלוח יד בנפשי. במשך שבועות נאבקתי אך הרגשתי חזק איך כל האופציות נסגרות ונשארת רק דרך אחת. הדרך אל התחנה הסופית שתשחרר אותי מהסבל הנורא והבלתי אנושי שסבלתי נון-סטופ במשך החודשים האיומים בחיי.
 

מאז שהתחלתי לראות כך את פני הדברים אני כבר לא כועס על האנשים שהתאבדו מסביבי. להפך, אני מסתכל על האנשים האומללים האלה שהתאבדו בסלחנות וברחמים רבים. אני מבין אותם, ואף מכיר היטב את המשא הכבד מנשוא שהם סוחבים על כתפיהם השחוחות. אני ממש מרגיש זאת וכואב לי, ואני ממש לא שופט אותם.

עם זאת אסור לעולם לשכוח בין היתר את ההשלכות ההרסניות של המעשה האבדני על קרוביו ואוהביו של האדם האומלל ששם קץ לחייו.

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

דקתקסיס כאן ועכשיו

דקתקסיס

זילגו זילגו דמעות חיי
זילגו במורד חלקות לחיי הלמודות מתנות לשפיות
זילגו ללא בושה זילגו ללא מורא 
נפרעה נשמה 
והעצב רק משיק לדיכאון 
וטוב להתייפח לעתים 
עושה ניקיון

היפרדו ככל יכולתכם 
קנו שפיותכם 
אל תתפתו להימלט מהכאב היוקד

נסו בכל כוחכם להיפרד מהאהבה מקלקלת השורה 
נסו להיפרד עד שלא תחפץ לפחות קמעה
הן קלקול השורה שיבש אהבה גדולה

ואל תתמהמהו זה חשוב עתה 
לא אחר 
עתה חל זמנה של עבודת האבל 
זו שבכוחה להציל שברי אוהבים 
ממחלקה סגורה 
או משיבה לא טבעית לחיק אימא אדמה.

 

4.3.2019

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

טיפול קוסמטי הכרחי אך לא מספיק


לפני שמשנים את "המדיניות הטיפולית-אגרסיבית" של מדינת ישראל כלפי מתמודדי הנפש במערכת האשפוז. לפני ששוברים את הסטיגמה כלפי אנשים סובלים בכל רחבי תבל לחתיכות קטנות קטנות - האם נזכה לחזות בצעד קטנטן אחד אך חשוב עד מאוד עוד לפני שתגיע עלינו, כמו מכבש, אחרית הימים?

כנסת ישראל המלומדת והמכובדת הייתה אמורה כבר לפני עשרות לתקן את שמו (ואזכוריו בתוכו) של חוק טיפול בחולי נפש. הייתי שואף לחוק שיטפל במתמודדי נפש.

בושה גדולה למדינת ישראל הנאורה (לכאורה) מה עוד שניתן לתקן מקור סטיגמה רשמי שכזה בקלות רבה מאוד יחסית. אפילו לא עולה כסף! וגם win win ממנו כולם יצאו נשכרים. אבל עובדה! זה עדיין לא קרה מאז 1955! 

חומר למחשבה שאצלי מחולל בכל פעם מחדש מחשבות נוגות..

 

אפרופו, מומלץ! הסרטון הקולע והמשעשע עד מאוד שעשה חברי הטוב יונתן, כל הכבוד יונתן! 

 

 



 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

העצב-השמחה - לאן מועדות פניהם?

כאשר אדם מאוד שמח, איך אפשר לדעת אם הוא סתם שמח כמו כל אדם מן השורה, או שהוא מתחיל לפתח היפומאניה > מאניה?

גם אם האדם כבר אובחן בעבר, התשובה לא קשורה למצב הנקודתי בהווה בו אנו חווים אותו אלא לאן המצב הרגשי השמח הזה הולך בעתיד הקרוב.

"שמחה" כמו "עצב" הם רגשות טבעיים ובריאים ונחוצים, אשר בממוצע נמשכים מספר דקות/שעות (נדיר שזה ימים ברציפות) ואחר כך הם בהדרגה דועכים והאדם השמח חוזר ל"נורמה הרגשית שלו". זה טבע האדם.

אבל כאשר מדובר בהפרעה נפשית (לדוגמה מאניה-דפרסיה שממנה אני סובל), לפעמים מה שנראה לאחרים כ"שמחה" אצלי הוא למעשה התחלה של היפומאניה. אלא שטבעה של ההיפומאניה הפסיכופתולוגית המקוטלגת ומאובחנת, שכאשר היא מרימה ראש היא הולכת ומסלימה, הולכת ומתגברת לאורך הזמן. בזמן "התקף" שכזה (האחרון עבר עלי ב-1993 ומאז רמיסיה) כל יום נוסף שעובר בלי טיפול מתאים, מקרב אותי די מהר למאניה המלווה במצב פסיכוטי (ניתוק חלקי אך משמעותי מהמציאות - טייפ 1) ואז כבר קרובה מאוד הדרך לאשפוז. אצלי, אחרי נקודת אל-חזור מסוימת, כמעט תמיד האשפוז היה בלתי נמנע.

לסיכום, אחד המאפיינים של מצבי חולי נפשיים אקוטיים הוא שהם ממושכים יותר ממצבי רוח חולפים, ושהם מידרדרים (אסקלציה) בקצב אינדיבידואלי לאורך ציר הזמן. לכן מניסיוני כדאי מאוד לזהות מוקדם ככל האפשר את "הנחשים כשהם קטנים" ולפנות מיד לקבל טיפול מתאים (ע"ע "ניהול מחלה") כי אז עדיין ניתן לעתים: 
לקצר את משך ההתקף 
לצמצם סבל ונזקים שונים
 לעתים אף למנוע אשפוז.

 

 

 

 


רפואה שלמה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מעולם לא הבטחתי לעצמי גן של ורדים

הפסיכיאטריה - מנהיגת כל המקצועות הטיפוליים למעשה מחרימה אותי לחלוטין כבר שנים לא מעטות. האם ייתכן שהגעתי בשנים האחרונות למקום בו אני יודע יותר מדי סודות? כאלה שהדיסציפלינה המקצועית קבעה לעצמה שהם מחוץ לגבולות הדיון עם מי שאינם בעלי מקצוע בתחום?

גם "רצח אופי" נעשה לי לא פעם בפייסבוק ע"י משתפי פעולה עם הממסד הניזונים ממנו. לשפל מדרגה כזה מגיעים, כשאשר אתה יצור כלאיים בין חסיד שוטה לבין פנטי לממסד, למרות שאין לך אפילו קצה קצהו של מושג מה טיבו האמתי של ממסד זה.

ופעם גונב לאוזניי שבחדרי חדרים אנשי מקצוע אמרו שהם רואים בי: "אויב המקצוע". ואולי בכלל לא היו הדברים מעולם אלא ידו ופיו של רס"ן שמועתי המפורסם הייתה במעל.

בכל אופן, גם אם היו דברים מעולם וגם אם לאו, מתאים לי להגיב על הרמה להנחתה שכזו. זו הזדמנות פז לשרטט קלות את תפיסת עולמי ביחס לכל המקצועות הטיפולים הקונפליקטואלים כל כך בעיני רוב הציבור שאינו מכיר כלל אותם ואת סודותיהם.  

אז בצד היות "אויב המקצוע" תווית כה בומבסטית היא גם מחמאה ענקית ליחיד מאובחן מול רבים חזקים ומאורגנים. ואולם, גם אם נאמרו הדברים ואפילו אם יש קונצנזוס עליהם, דוחה אני מכל וכל את הגדרתי "כאויב הפסיכיאטריה".

ומדוע?
כי הרי מבוקשם של אויבי הפסיכיאטריה האמתיים הוא להרוס אותה מהמסד עד הטפחות. ואילו אני - שנעזרתי כה רבות בעבר וגם הצלחתי להבין את פוטנציאל התועלת העצום הגלום בה - מעולם לא רציתי להרוס אלא תמיד רק לשנותה. בוודאי לא מהקצה לקצה. ואפילו מבחינה לוגית טהורה; הן אי אפשר לשנות דבר וחצי דבר אם הרסת אותו כליל כי אז לא נשאר מה לשנות. אבל מודה ומתוודה שכנראה ברבות השנים (עוד מימי "פסיכולוגיה עברית" הסוערים) נכנסתי קצת יותר מדי לעצמות... 

ואכן יחס גורר יחס:
אכן כבר שנים הממסד לא קונה ממני ספרים. 
ואכן כבר שנים את הרצאותיי (עליהן קיבלתי פרס "בזכות" מהכנסת עוד ב-2001) הס מלהזכיר וקל וחומר שאין להזמין.
ובוודאי שגם אין אני מוזמן לשום כנס כדי להביע את דעתי - מן הסתם זה לא בגלל שהמארגנים סבורים שאין לי מה לחדש, הלא כן?
ואני לא בדיוק עוד "אקטיביסט" מן השורה...

הייתי המתמודד הראשון שהרצה על חוליו בפני קהל (1989) הראשון שהנחה קבוצות תמיכה של מתמודדי נפש (1990) הראשון שהקים ארגון מתמודדים (1992) הראשון בארץ שנחשף בתקשורת (1993) הראשון שהוציא ספר לאור (1998).
 

אז הכו הכו, קפחו קפחו, לא אכחד שלעתים קשה לי מנשוא. 
אבל לפחות עד היום התקיים בי
הפסוק "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". 
ומעניין מה מצפה לי מאחורי הפינה הבאה.
 

 

 


 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לכוון את המאבק למדיניות האגף לברה"נ

אמנם כאוטודידקט ראיית התמונה הקלינית (המוגבלת) נוטה לההשתלב עם הפסיכיאטריה...   אבל !
כבר יותר מ-40 שנה יש לי מחלוקת עקרונית עם אנשי המקצוע. התנגדות נחרצת לריבוי השימוש בשיטות טיפול אגרסיביות בפרט, ולאותה
מדיניות אגרסיבית-טיפולית של מדינת ישרל מאז הקמתה בכלל.

 אני סובר שיש בידיי מספיק ידע על מנת לזהות את הכוונות הטובות של המקצועות הטיפוליים שהפסיכיאטריה מנהיגה ברמה. 

בהתאם -
מסקנתי ועצתי למדינת ישראל-משרד הבריאות-אגף שירותי ברה"נ היא 
לחשב מסלול מחדש.
להצטנע מבחינה מקצועית (קשה!) ובד בבד להפסיק להתקמצן תקציבית (קשה לא פחות!).

זה אפילו עשוי להתברר כ- win-win שלא לדבר על צדק וקידמה ונאורות.

נ.ב. 
ולמי שבעבר טענו כלפיי ברוב בורותם ושטחיותם שאיני תוקף מספיק את האגרסיביות הפסיכיאטרית, שיפעילו את הבטטה החלולה שלהם ביתר יעילות: כי במאבק בין צרכנים לבין גוף ענק - זה שאפוף סודות מקצועיים ופועל רובו ככולו עמוק במחתרת שושו -  אי אפשר להגיע להישגים משמעותיים אם לא מתקיים תנאי הכרחי (ולא מספיק) = להכיר את המערכת. כלומר להגיע לידע! ומי שהולך בחושך במקרה הטוב רק לא יגיע לשינויים המיוחלים.

נ.ב.ב.
כל הכבוד וההערכה לכל שוחרי הטוב הנאבקים בנושאים נקודתיים נעלים ומוצדקים (כמו קשירות) אבל לצערי יעיל לפני הכל לשאול את השאלה האלמנטרית:
מהי "המדיניות" הכוללת של משרד הבריאות של מדינת ישראל ביחס לנפגעי הנפש?

רק אחרי הכרת המדיניות הזו אפשר אם מבקשים לנהל מאבק באותה "מדיניות" אם היא אכן קונפליקטואלית. 
ובאמת מוריד את הכובע בפני המאבק בקשירות, שהיה נחוץ והרואי והומני וראוי לכל שבח! אבל עדיין, אסטרטגית, זהו מאבק נקודתי. לוחמה בשיטת הסלאמי: נאבקים בכל פעם רק באחת מאלף זרועותיה של המערכת במקום לשים את ראשה למטרה. 


נ.ב.ב.ב. 
ומעניין, שעד היום לא שמעתי מישהו מהצרכנים שבכלל אפילו הרהר לרגע קט בשאלת "המדיניות" של האגף: השאלה הבסיסית והמרכזית שאין לה תחליף.


ואולי בהתאם לאי שאלת שאלת השאלות לצערנו גם מיעוט הישגים של התנועה הצרכנית בישראל מאז תחילת פעילותה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תרופות פסיכיאטריות בהתקף מאניה-דפרסיה: גורם הזמן

 

כאשר חליתי במחלת נפש (1975) מיד הכחשתי שאני חולה. במשך כארבע שנים טענתי בלהט שכל העניין הוא טעות אחת גדולה של הפסיכיאטרים ואני כלל לא חולה נפש.

 

אחר כך, דווקא כתוצאה מאשפוז כפוי (1979) ירד לי האסימון שאני אכן חליתי במחלת נפש, אבל עדיין לא ידעתי איך להתמודד וגם חשבתי שאולי עוד אחזור להיות אדם בריא לחלוטין.

 

עברו עוד כמה שנים, והתחלתי להבחין בין הדברים שאני יכול לשנות לבין הדברים שלא ניתנים לשינוי ועם האחרונים התחלתי לנסות בהדרגה להשלים. מפליא עד כמה המצב בו השלמתי עם החולי בנפשי עזר לי להתמודד עם ההתקפים האפקטיביים (מאניה-דפרסיה) שצצו ועלו אחר כך. כאשר הבנתי היטב שאני עלול להיות נתון לתנודות רגשיות (מאניה או דיכאון) ניסיתי ללמוד לחיות באופן שיצמצם את גובה התנודות וגם יאריך את הרווחים ביניהן (רמיסיות) ככל האפשר.

 

תרופות פסיכיאטריות אינן תענוג, בלשון המעטה, אך למשל תרופות מייצבות ותרופות אנטי-פסיכוטיות עשויות להחליש במידה משמעותית את ההתקפים ולפעמים אף לבלום אותם כליל. השפעה חשובה אחרת של תרופות אלה קשורה להארכת פרק הזמן בו מתרחשת ההידרדרות בזמן התקף פעיל. לפעמים במקום נפילה חדה לפסיכוזה תוך ימים אחדים תתרחש גלישה הדרגתית לפסיכוזה שתארך אפילו שבועות אחדים בהשפעת התרופות.

 

מי שמעוניין להקדים רפואה למכה ומבקש לבלום את ההתקף בעודו באיבו, יוכל להשתמש בזמן הזה העומד לרשותו בזכות התרופות.

לדף הרשומה

זרע הפורענות: מקרה שקרה

זה מה שקרה באחד הערבים של 1998 בבית הקפה ברחוב לאה, נאות אפקה תל-אביב: 

כל הנוכחים היו צרכני בריאות הנפש - הורים ומתמודדי נפש - כעשרה אנשים. ראש השירות ישב בראש השולחן, והשיחה התנהלה ברוח טובה. גם היפה הייתה שם.

פניתי לראש השירות בתלונה מרה על הטיפולים הנפשיים העמוקים הבלתי מוסריים, הפוגעים בזכויות האדם. ראש השירות השהה את תשובתו לכמה שניות. לפתע פנתה אליו ההיא ושאלה ספק בצחוק ספק ברצינות: "אתה חושב שצביאל פרנואיד?" שררה שתיקה מביכה. ואז ראש השירות ענה לה בקול שקט, בפנים חתומות ובשליטה עצמית מעוררת קנאה: "כן, הוא פרנואיד!" 

הדבר חרה לי מאוד. הייתי נתון ביחסים קרובים למדי עם האיש. למעשה נהגתי לנהל עמו שיחות טלפון די ממושכות, אחרי שחודשים לפני כן הוא מסר לי את כל מספרי הטלפון שלו: במשרד, במכונית ובבית, ועודד אותי לטלפן אליו.

אחרי שניות של איפוק מאולץ, לא יכולתי להכיל והתפרצתי: הזכרתי לבעל התפקיד הרם כמה וכמה מקרים להוכחת טענותיי בדבר ההתערבויות בתחום בו רב מאוד הנסתר על הנגלה. ראש השירות נשאר שליו ובוטח. לא היה לי סיכוי.
 

זה היה זרע הפורענות.  אז נזרע.  אז גדל. אז גדל וגדל, עד עצם היום הזה.. 



תודה רבה לך ראש השירות המקצועי לעילה ולעילה, שאבחנת אותי קבל עם ועדה (ממש מקצועי!) וגם על הדרך שמרת בקפידה על כללי היפוקרטס שלא להזיק!
 

 

 

 

 

 



 

לדף הרשומה

כחיה פצועה

גם אתמול התפרצתי.

 

גם אתמול זעקתי את נשמתי.

 

גם כתמול שלשום הסובבים חשבו שאני אדם נורא,

 

אדם מופרע

 

אדם שבזעמו אין לו שליטה

 

אדם שכנראה אין לו תקנה

 

אדם שיש להתרחק ממנו ת"ק על ת"ק פרסה

 

אבל אני,

 

חיה פצועה.

 

עשורים שוכן בחדרי הניתוח של הנשמה

 

כן, טופלתי ביד חזקה

 

אך בל תטעו לרגע, באהבה רבה

 

ויום אחד הסתיים הניתוח הנורא בהצלחה

 

ואפילו החולה לא מת

 

נותרה רק חיה פצועה.

 

מדממת, מתחננת, משוועת לסגירה

 

אתם העדפתם את כלי העבודה.

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

טיפול פסיכודינמי עלול להוות גורם לגירושין - ההוכחה!

אם אתם לא מוצאים שום קשר בין טיפולים פסיכולוגיים, בעיקר דינאמיים, לבין החרפה והרעה אפשרית בזוגיות של המטופל עד לגירושין! - אז תתפלאו זה מצוי ברחל ביתך הקטנה בספרות המקצועית באמצעו של המאמר המקצועי הסכמה מדעת בפסיכותרפיה מאת יורם צ. צדיק פסיכולוג קליני בכיר ברמב"ם ומומחה באתיקה מקצועית.

- במאמר הוא מונה שתי תופעות לוואי בעייתיות שעלולות לקרות למטופלים בטיפול פסיכולוגי.         התופעה השנייה הפתיעה אותי עד מאוד... 

1.   תופעת הרגרסיה

2.   השפעת הטיפול האינדיבידואלי על היחסים הזוגיים
 

ובאמצעו של המאמר כותב צדיק תחת הכותרת "תופעות לוואי":

"השפעת טיפול אינדיבידואלי על היחסים הזוגיים: הורביץ (1967) וויטאקר ומילר (1969) וגורמן וקניסקרן (1978) העידו על קשיים של בני משפחה של מטופלים אינדיבידואליים ועל אפשרות של החמרה בחיי הנישואין של אדם שנישואיו מעורערים, והוא מתחיל טיפול אינדיבידואלי."  

להזכירכם, זה לא חלום בלהות, זה לקוח מתוכן מקצועי שיש עליו קונצנזוס מקצועי!  


מעניין כמה אלפי מטופלים במדינת ישראל הנאורה, נכנסו לטיפול פסיכודינמי, עברו התערבויות והתגרשו בלי לדעת מאין זה בא להם!
 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מסלולי waze אל למוח

מדעי ההתנהגות בהחלט מנסים לטפל בחומר (המוח) באמצעות פסיכותרפיה על הרוח (המערך הפסיכולוגי). וגם להפך לטפל ברוחו של המטופל, קרי בתודעתו, באמצעות השפעה על החומר המוחי (תרופות פסיכיאטריות, למשל).

במוח האנושי השינויים בעולם הרוח (בתודעה) גוררים שינויים פיזיים ממשים במוח; אם אנו נבהלים ממשהו מיד מתרחשים שינויים ביו-כימיים-חשמליים בתוככי מוח, והמוח שלנו משתנה לפחות במשהו.

זאת מפני שהמוח אינו איבר סטטי אלא איבר דינמי המצוי בתהליך של השתנות מתמדת. חמשת החושים מעבירים אליו נון-סטופ גירויים שונים הנקלטים מהסביבה. בכל חלקיק שנייה שחולף, המוח של כולנו משתנה. כפי שהמשיל הפילוסוף היווני הרקליטוס: "לעולם אינך טובל רגלך באותו נהר".

אבל גם להפך - אם כואב לנו ונבלע אופטלגין הוא יפעל ישירות על תאי מוח מסוימים ויחלוף הכאב. כלומר ייווצר שינוי בהרגשתנו, בעולם הפסיכולוגי שלנו. כלומר החומר והרוח נמצאים בדו-שיח מתמיד ומשנים זה את זה בהתאם לגירוי פיזי ו/או חומרי המופעל על המוח (על כך למדתי לפני עשרות שנים מהחוברת המופלאה "הבעיה הפסיכו-פיזית" שחיבר פרופ' ישעיהו לייבוביץ הגדול מכולם).

אפשר "לגשת" (ולעתים אף לטפל) במוח בשני מסלולים שונים בתכלית:

1. באמצעות השפעה פיזית – כגון מזון, תרופות, סמים, טיפולי חשמל, מגנטים, ניתוחי מוח וכו'. המכנה המשותף לכל אלה הוא שהם מגיעים פיזית אל חלק מתאי המוח ופועלים עליהם.

2. באמצעות השפעה פסיכולוגית - על ידי גירויים מתאימים המועברים למוח דרך אחד או יותר מחמשת החושים ופועלים עליו ללא מגע פיזי ממשי.

לפיכך, עקרונית אפשר לשנות *פיזית* את תאי המוח ובכך להשפיע על ההרגשה הנפשית. לחלופין, אפשר לההעביר גירויים מתאימים אל המוח באמצעות החושים ולשנות את מבנהו הפיזי במידה מסוימת.

השאלה הגדולה - איזו שיטה מבין השתיים (או איזה שילוב של שתיהן) עשוי להיות יעיל יותר לטיפול במתמודדי הנפש?

תשובה - תאורטית הכול פתוח והכול אפשרי, אך בפועל הבעיות הגדולות של הרפואה ושל כל שיטה אחרת הן המגבלות הטכניות. שכן באמצעות תרופות או באמצעות כל חומר אחר הידוע כיום, עדיין אין אפשרות טכנולוגית להשפיע בגדול על מבנהו הקבוע של המוח אלא רק על מצבו הזמני שמן הסתם יחזור לסורו.

הנה, באמצעות תרופות אנטי דיכאוניות בדרך כלל אפשר לגרש סימני דיכאון, אך כיום אין שום תרופה או חומר אחר שתגרום למוח להפסיק את נטייתו לפתח דיכאונות בעתיד.

מניסיוני האישי, במקרים לא מעטים ניתן באמצעות פסיכותרפיה (בייחוד פסיכודינמית) להשפיע על המוח לשנות את "הרגליו הבסיסיים" באמצעות חוויות טיפוליות שהמטפלים 'מזמנים' למטופל. כי חוויות משמעותיות מביאות בהדרגה להתבגרות מחודשת ובלתי הפיכה שלא התרחשה בזמנה הטבעי [בילדות המוקדמת!]. או אז המטופל עשוי להגיע למצב שהחולי לא יצוץ עוד בתנאים רגילים או שיצוץ אך באופן מוחלש.

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ורבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד

עברי - וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי (לך לך בראשית יד יג) ורבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד

במקרה פרשת לך לך היא פרשת הבר מצווה שלי 

אני זכיתי להכיר מאות רבות של מתמודדים. גם אנשי מקצוע רבים. בכל זאת בשנים האחרונות אני מרגיש בודד לעתים קרובות. אין לי עם מי לחלוק את התובנות שלי; אנשים מן השורה לא מבינים על מה אני מדבר, המתמודדים נבהלים או הופכים לאגרסיביים, אנשי המקצוע ממלאים את פיהם מים כדגים כאשר אני רק מתחיל לדבר למשל על 'התערבויות' וקל וחומר שיכחישו ביליוני מניפולציות מקצועיות ברחבי תבל, מידי שנה בשנה.

וכאן אני נזכר באותה דמות תלמודית, חוני המעגל, שייתכן שאני חש כמוהו בשעתו (ואולי אני מעט מגזים) כי לפי המסופר באגדה הלך חוני בדרך וראה אדם נוטע חרוב. שאל אותו מדוע הוא עושה כן - שהרי החרוב יישא פרי רק בעוד שבעים שנה. ענה האדם ואמר שהוא נוטע את החרובים לדורות הבאים ואף הוסיף הזקן את האמרה המפורסמת 'כשם שנטעו אבותיי לי אטע אני לבניי'. 

ומספרת האגדה שהתנמנם חוני קמעה והתעורר כעבור שבעים שנה. כאשר קם משנתו מצא את נכדו של הזקן ההוא כשהוא לוקט את פרות החרוב. או אז נכנס חוני לבית המדרש והיה מתרץ כל קושיה שעלתה. אמרו החכמים שהמאמרים מיושבים וברורים כל כך כאילו היה פה חוני המעגל שהיה מיישב ומברר את הדברים בזמנו. כאשר אמר להם כי הוא חוני, איש לא האמין לו. מרוב צער התפלל חוני וביקש שימות ואכן הוא מת. בהקשר זה טבע החכם רבא את האמרה "או חברותא או מיתותא". (או חברות או מיתה).

ואני לא מתכוון למות כל כך מהר. אבל מרגיש שאני חי בעולם שלא מבין, גם לא יכול להתחבר לתכנים שהכי משמעותיים לי בשני העשורים האחרונים.

ומי יודע אולי הכל הטובה. הן כבר כתב המשורר 'מבדידות האנשים נעשים קשים'.


ואני, אף פעם לא חשבתי שאצליח להפוך לקשה...

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אתיקה שבחטא יסודה

אני מתקומם!


אינני מצליח להבין כיצד אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש דנים ב"אתיקה מקצועית" בלי לשתף אפילו נציג אחד של בעלי הדבר - אלו המתמודדים עם מצוקות נפשיות... הרי סוגיות אלה אינן מקצועיות במהותן, אלא קודם כל מוסריות, כלומר אוניברסליות!


כאשר למדתי פילוסופיה הכריז פרופסור מכובד וחכם במיוחד, כי בענייני מוסר תארים אקדמיים אינם רלוונטיים, כי ייתכן בהחלט שפלאח ואנאלפבית יהיה אדם מוסרי לעילא ולעילא, ואילו מומחה לפילוסופיה או לפסיכיאטריה עלול להיות מושחת עד לשד עצמותיו. אם מדובר באנשים שעליהם לשקול ולהכריע בסוגיות אתיות סבוכות, מן הדין שיהיה גוף משותף לשופטים, אנשי מקצוע, והכי חשוב של מתמודדים ובני משפחות. כי אומנם האתיקה היא של המקצוע, אך השלכותיה באות לידי ביטוי, שלעתים הוא אף קשה וכואב, על מאות אלפי מטופלים במדינת ישראל. לפיכך, אם המטופלים מושפעים באופן משמעותי ממנה, גם להם צריכה להיות זכות להיות שותפים לאופיה וקביעותיה המגולמות בקוד האתי המקצועי. 

 

לדעתי, דווקא אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש לבדם, אינם מתאימים כלל לקבוע את האתיקה המקצועית של עצמם. חתול לא יכול ולא ראוי לשמור על השמנת. אני סבור כי ל-160 אלף האנשים נפגעי הנפש החיים במדינת ישראל (2% מהאוכלוסייה - סטטיסטיקה גלובלית) יש זכות להשמיע את קולם ע"י נציגיהם הנבחרים בכל פורום שבו דנים מעל לראשם השחוח ב"אתיקה המקצועית".


בזמנו, פניתי בעניין זה בכתב לפרופ` גבי שפלר הנחשב לבר סמכא ומוביל בנושא, אך תשובותיו אכזבו אותי מאוד.

 

תהילים פרק קמו

פסוק ג:   אַל-תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים, בְּבֶן-אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה.

 

 

לדף הרשומה

הפסיכיאטריה שמאחורי החִיג'אב


דמיינו אנשים שנלחמים באדם שהם חווים כעושה עוולות אלא שבפועל הם לא יודעים כלל מיהו ומה תוצאות מעשיו האמתיות. בהקשר לבריאות הנפש, התועלת האינהרנטית למטופלים ברובה הגדול נסתרת, רק האגרסיה שעל פני השטח היא הנגלית לעין בלתי מקצועית. הקישור ל"משל החייזר" שלבתחתית פוסט זה עשוי להמחיש.

ומצד אחד - נדמה שאין שום מחלוקת בשטח אודות האגרסיביות הממסדית בכ-80% של בתי החולים הפסיכיאטריים [כפול] לפחות 70 שנה.

מצד שני - קל יותר לברר מי הגברת שמתחת לאדרת - אפילו אם היא נסתרת מתחת ל-חִיג'אב שחור משחור- מאשר לעמוד על טיבה וקנקנה של הפסיכיאטריה אבירת השו-שו, מלכת הממלכה בה רב הנסתר על הנגלה. 

עובדה היא, שעוד לא פגשתי אדם אחד במדינת ישראל, שאינו איש מקצוע (במגמה קלינית!) שיודע להסביר איך בעצם המקצועות הטיפוליים המונהגים ע"י הפסיכיאטריה עובדים בשטח בכלל, ואיך הם מטפלים במתמודדי הנפש בפרט. למעשה רוב הצרכנים אפילו לא מסוגלים להצביע על עבודה טיפולית משמעותית כלשהי מטעם הפסיכיאטריה המנהיגה את כל המקצועות הטיפוליים. שום עבודה טיפולית משמעותית מלבד  הטיפולים התרופתיים שהם טכניים לגמרי, ובוודאי לא דורשים הכשרה של 12 שנות לימוד עמוסות ומפרכות. מוזר מאוד!

 

אך בתחום העלום הזה שכמעט כל פועלו מתבצע במחתרת, קיימות עוד הרבה עובדות "מוזרות" מפה עד להודעה חדשה: כמו למשל שהר"י (הסתדרות הרופאים בישראל) כל כולה תומכת בפסיכיאטריה כבר עשרות שנים. איך זה ייתכן אם הפסיכיאטריה לכאורה אינה מטפלת אלא מתעללת? אגב, מקצועות הרפואה הפיזית תומכים בפסיכיאטריה שלהן לא רק במדינת סדומחלם שלנו אלא ברוב מדינות תבל! אז למישהו יש כאן תשובות?!

 

ביקורת רק אחרי פיצוח! 

משל החייזר

 

 

 

 

 





 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

עלה תאנה ושמו 'הכוח משחית'


מדוע מאז קיומה הפסיכיאטריה בכל רחבי תבל הנהיגה מדיניות טיפולית-אגרסיבית
בעיקר כלפי המאושפזים ברוב המוסדות הפסיכיאטריים?


לרבים נוח להסביר את האגרסיביות הנפוצה מאוד בתחום בריאות הנפש בכך ש"הכוח משחית" (פוקו).
זה נכון מאוד למשל בג'ונגל, בקריירה ובאקדמיה, ובכלל בכל מקום ואתר בו קיימים היררכיה וכוחניות. עם זאת זה לא אמור להפוך לתופעה רחבת היקף במקום שמוגדר כ"בית חולים" - אפילו אם מדובר בבית חולים למתמודדי נפש. ואני יודע שכולנו נולדנו לתוך מציאות בה אנו מדווחים השכם והערב שברוב בתי החולים הפסיכיאטרים מתרחשים לפעמים דברים נוראיים. אנחנו קיבלנו והשלמנו עם מציאות כזו. כבר לא שואלים שאלות וגם לא רוצים לשמוע את השאלות של מישהו שמתעקש לשאול. 


ברם, אם ב-2019 עדיין הכוח היה משחית מקצוע שלם ברפואה, הרפואה הכללית הייתה מתנערת ממנו, הלא כן? 
ואולם בפועל הסתדרות רופאי ישראל (הר"י) תומכת ואף מסוככת על המקצועות הטיפוליים
 לאורך שנות המדינה ללא שום סייג. חומר כבד למחשבה! 


ואם כבר "בכוח" עסקינן, אז הנה דוגמה שאולי תיתן קצת חומר למחשבה: בכל חדרי הניתוח שבבתי חולים הכלליים המנתחים בחדרי הניתוח מצויים בעמדת "כוח" טוטלית אל מול המנותחים השוכבים מורדמים לפניהם או את החולים הפיזיים האנושים והחלושים. היה צפוי לגמרי, ובכל רחבי תבל, שהכוח ישחית עד מאוד את המנתחים ואת הצוותים הכל יכולים ביחס לחסרי האונים לחלוטין השוכבים מולם. ישחית - עשרת מונים יותר מאשר את הצוותים באשפוז הפסיכיאטרי. 

- ואולי המחזיקים בתיאוריית "הכוח משחית" באשפוז הפסיכיאטרי אינם מכירים ומבינים איך פועלת המערכת הפסיכיאטרית? אולי הם לא מודעים לסדרי העדיפויות האמתיות שלה? אולי אינם יודעים שום דבר על אבחוני האישיות שהמערכת מבצעת על המאושפזים המובילים לאבחונים אשר בלעדיהם אי אפשר כלל לטפל? ואם אין אפשרות לטפל לעומק באופן בלתי הפיך אז (אוי ואבוי!) אין זכות קיום לכל המקצועות הטיפולים?
והצרכנים - מהם יודעים על שיטות טיפול הקשורות ל"זימון התמודדויות"?
ומה הם יודעים על קיומן וחשיבותן של 'ישיבות הצוות' התדירות המתקיימות כמובן בש-שו? 
ישיבות צוות שאינן בולטות בשטח אבל אלה שדרכן ובאמצעותן כל בית חולים
ומרפאה מתפקדים... 
- ומה עם "אישיות" - מי מכיר ומי יודע?
- ועל הקשר בין "האישיות" לבין האבחון והסימפטומים?  


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מעבדה לקידום האישיות

שתי מערכות-על שוכנות בנו ומקושרות ביניהן נון סטופ:

- המערכת השכלית - נמדדת במנת המשכל וכוללת את כל שאר הכישורים השכליים שלנו.

- המערכת הרגשית - היא זו הקשורה לאישיות שתפקידה לחולל את כל ההתנהגויות שלנו.

בניגוד לדעה שרווחת לא מעט, למערכת הרגשית יש חשיבות עצומה בחיי כל אדם, הרבה יותר מה-IQ כל עוד המשכל הוא במסגרת הנורמה. האינטלגנציה הרגשית היא חלק משמעותי ביותר ממנה כי היא הקובעת בפועל "איך יסתדר האדם בחיים" כמו גם את מידת יכולתו של האינדיבידום להתמודד, בכל רגע נתון עם לחצים בכלל ועם מצבי דחק בפרט.


אבל, בעוד שהשכל שלנו כבר לא יגדל וישתנה מעבר למנת המשכל הגנטית, ממלכת הרגש מסוגלת בתנאים מסוימים לעבור שינוי והתפתחות מרשימים יחסית. איזה אפשרויות קיימות להתפתחות מאוחרת ובלתי הפיכה של המערכת הרגשית?

 

בפועל קיימות רק שתי אפשרויות

1. החיים עצמם שפועלים על כולנו 24/7 פועלים על האישיות שלנו ויגרמו להתפתחותה והתבגרותה טיפין טיפין ולעתים ויאה וורסיה. עם זאת, אסור להתעלם מכך שרבים הסיכויים שהמציאות הסובבת בכלל לא תשפיע על הנקודות הבעייתיות ביותר באישיות. אם כבר "החיים" יחזקו את האישיות, לעתים קרובות זה יקרה בעיקר בנקודות באישיות שהן כבר חזקות ממילא.

 

2. פסיכותרפיה - טיפול פסיכולוגי עמוק וארוך טווח - שהוא למעשה ניסיון לשינוי התואם לאבחון האישיות המוקדם באמצעות "מעבדה קלינית מיוחדת" המתנהל במקביל ל"חיים" של המטופל. מניסיוני ולהבנתי טיפול שכזה אמור להתבצע באמצעות הליך פסיכותרפויתי מורכב (מעין "ניתוח עמוק באישיות") שמצופה שיביא לשינויים נחוצים ומועילים השואפים להיות בלתי הפיכים, כמו שילד בן שנתיים מגיע לגיל חמש ולא יחזור עוד לגיל צעיר יותר.

למעבדה פסיכולוגית שכזו קוראים פסיכותרפיה: טיפול פסיכולוגי בקליניקה שראשית פעולתו היא באמנות אבחון רמת ההתפתחות של האישיות באותה נקודת זמן ומיפוייה. אחריתו, היא סיום הצמחתו עד כמה שאפשרי בפועל. כאשר טיפול שכזה מופעל על מתמודדי נפש הוא מהווה הליך שאינו כדרך הטבע (כמו ניתוחים פיזיים) כיוון שאם לא יתבצע במסגרת הטיפול בקליניקה, לא יתרחש באופן טבעי. 


בבסיס לקותם של מתמודדי הנפש לסוגיהם מתקיים עיכוב התפתחותי גדול יחסית. זוהי תקיעות שאין לזהותה ללא כלים מקצועיים, שנוצרת בילדות המוקדמת (0 עד 6 בעיקר) המשליכה ישירות על "ארגז כלים" ההתנהגותיים של המטופל. האחרון אפריורית חסר, במידה זו או אחרת, בהשוואה לאנשים שהתפתחו באופן תקין. טיפול מצמיח אישיות הוא למעשה תקוותם הגדולה של מתמודדי נפש רבים בתנאי שאפשר לממש אותו. ואולם אליה וקוץ בה: * לגמרי לא פשוט לעבור הליך שכזה!

הסבל אינו המטרה   הוא בן הלוויה של ההתמודדות   שהיא אמהּ הגדולה של הצמיחה 

 

ראה גם משל המגדלור והערך ספרציה אינדיבידואציה בויקיפדיה. 
 

* כמו כן לא לשכוח שכמו בכל הליך טיפולי גם טיפול פסיכולוגי עלול להיות כרוך בסבל ובסיכונים, ולכן יש לשאול על כך את המטפל מיד בשלב החוזה הטיפולי בהתאם לסעיף 13 בחוק זכויות החולה.

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

"הטיפול שלך לא הצליח"

היא הייתה פסיכולוגית קלינית וקרובה של... ונתקלנו לעת ערב בקצה השביל

היא אמרה לי בפניי הטיפול שלך לא הצליח...

ואני מופתע פלטתי בלי משים אבל כבר שני עשורים אין לי התקפים...

חלפה עברה והמשיכה את חייה, חלק ממנה נתקע שם על השביל יחד אתי

 

גם אם הכל נכון, למה אמרה?

סתם רשעות נקודתית או התערבות נטולת כל הסכמה מדעת?

 

האם מדעי ההתנהגות מתנהלים על פי חוקי המערב הפרוע, איש הישר בעיניו יעשה?
 

האם דמנו הפקר עבור כל מי שבוער בלהט הרצון הקדוש לעזור?

איך שהפנטיות הולכת יד ביד עם חוסר יכולת לשמור על זכויות האדם הבסיסיות 

איך שהפנטיות לעשיית טוב עלולה לעשות את הרע בשם הטוב מכל. 

 

 

 

 

לדף הרשומה

בית החולים שהפך לסמל של דיכוי והתעללות

בשבילי "אברבנאל" הוא לא סתם שם של עוד "בית חולים" פסיכיאטרי בישראל. אברבנאל הוא סמל לדיכוי והתעללות במתמודדי הנפש בישראל במשך עשרות שנים ללא הפסקה וללא שום שמץ חרטה או בושה עד עצם היום הזה. זה לא אומר שבעת ובעונה לא עזרו שם להרבה מאוד מתמודדי נפש בשעותיהם הקשות מפאת חוליים הנורא - אלא שמוסריותה של כל מערכת ביקום לא נמדדת בחרירי האור שהיא מפזרת פה ושם, אלא ברוחב ובעומק האפילה שהיא משליטה רחוק מכל תקן אנושי סביר. 

משהו מאוד מסריח ורקוב בעמקי ממלכת דנמרק - אבל מה בדיוק?

אין להאשים את "המקצוע" - כי ממתי "כלי העבודה" הם המושחתים?

אין להאשים אפילו את המחסור בכספים - ממתי הוא תנאי הכרחי לשמירה על זכויות האדם?

ברור כשמש לכל מי שעיניו בראשו שהכלב קבור "במדיניות האגרסיבית-טיפולית" של מדינת ישראל-אגף שירותי ברה"נ עוד מלפני קום המדינה!

בהתאם, האשם ברקב התהומי הקיצוני של "ברבי" גם יונק מאותו מקור: מהמדיניות האגרסיבית-טיפולית הכוללת של מדינת ישראל.
אך מאין מדינת ישראל "הנאורה" שאבה את האגרסיה הטיפולית, הכה פרדוקסלית הזו, ששום אדם ברחוב לא מצליח לרדת לחיקרה? 
כיוון שהפרדיגמה האגרסיבית הנ"ל כלפי נפגעי נפש שכיחה ביותר בכל רחבי תבל, ולא מתמול שלשום, אין שום ספק שגם מדינת ישראל קפצה, עוד לפני קום המדינה, על העגלה הרעה הזו. וה
עובדות מצביעות על כך שזו מדיניות שנגזרות ממנה לא מעט עבירות חמורות על החוק, עד כדי כך ש"שלטון חוק" והמוסד הקרוי "אברבנאל" הפכו ברבות הימים לאוקסימורון.

ומסכן דון יהודה אברבנאל הרב הגדול, שלא אשם בדבר וחצי דבר, ונעשה לו עוול גדול בכך ששאלו את שמו בלי רשותו להתנוסס בראש מוסד זה. 

עם כל זאת - הומניות - אין פירושה שטיפול לעולם לא יכאב או אפילו כזה שלא ייתפש לעין זר כאכזרי. אלא שאם יש צורך מבצעים בנו טיפול כואב ואפילו כזה שנדמה לאכזרי, אך תמיד מעמדה של אנחנו אתך באותו צד. וכזה שלפניו "הסכמה מדעת" על כל פרטיה ודקדוקיה (ע"פ סעיף 13 בחוק זכויות החולה). ולא מעמדה פטרונית ומנוכרת של אנחנו מולך/ מעליך ומחליטים מעל ראשך; שקיפות, פיקוח חיצוני, כבוד האדם - הם הערכים על פיהם לדעתי אמורה להתנהל מערכת ברה"נ בישראל ובכל העולם.

ואם "המקצוע" אינו מסוגל לעבוד כך? אזי יתכבדו אנשי המקצוע ויודו בחוסר יכולתם. בזו תהיה גדולתם ובזו תסתיים יומרתם. כי לא חכמה מתוך פנטיות להיתלות ב"אהבת המטופל" המעבירה אותם על דעתם וגם על חוקי מדינתם לא פעם, ואחרי כל זאת לרחוץ בניקיון כפיהם ולטבול יום יום באוקיינוס הנפשות הטהורות, כאשר יותר משרץ אחד בידם.

כי או אז - למרות שכוונתם רצויה, מעשיהם אינם ראויים! (ספר הכוזרי).   

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

למה שוכחים אותם?

24/06/2018
שוכחים אותם,
אם כי הם לא מתים.
שוכחים אותם,
כי הם אזרחים שאותם לא רואים.
שוכחים אותם,
כי הם בחושך ימים רבים. 
שוכחים אותם,
אפילו אם הם בנימוס ולעניין מדברים.
שוכחים אותם,
גם כשהם זועקים.
שוכחים אותם,
אפילו אם אותם ממכות הורגים.
שוכחים אותם,
גם לא סופרים אותם במפקד האוכלוסין.
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הסתכלות פסיכיאטרית

הסתכלות פסיכיאטרית

 

צביאל רופא

 

בתמונה המצורפת נוכל לבחור לראות את האגרטל ברישום. אם נרצה נוכל להתמקד בפנים המופנות זו לזו ואז הן אלה שתופענה לעינינו. לאינג מסביר שהתייחסותנו לציור תהיה בהתאם, ובעמוד 11 בספרו 'האני החצוי' כותב לאינג כך:

"ועתה אם אתה יושב כנגדי, אוכל לראותך כאדם אחר בדומה לי עצמי, בלא שתשנה או תעשה משהו שונה, ואוכל גם לראותך כמערכת כימו-פיסית מורכבת, אולי בעלת צביון עצמי אבל עדיין כימי במהותו. כשאתה נראה בדרך זאת, שוב אינך אדם אלא אורגניזם [...] אלה הן שתי תבניות חווייתיות שונות: אדם ואורגניזם."  

 

ואכן ראינו שלאינג כבר קבע כך בעמוד 10: "הצורה ההתחלתית בה אנו רואים דבר כלשהו, קובעת את דרך טיפולנו בו לאחר מכן".

 

שאלה: איך כדאי שהפסיכיאטר יראה את המטופלים שלו - בתבנית 'אדם' או בתבנית 'אורגניזם' או בשניהם גם יחד?
 

לאינג עונה באופן חד וברור כמה שורות אחר כך: "הבנת מה שהוא אומר אינה תחליף להסבר התהליכים האורגניזמים הרלוונטיים, וכן להיפך. [...] האדם הנתפש כאורגניזם או הנתפש כאנוש מגלה לחוקר אספקטים שונים של המציאות האנושית. שתי התפישות אפשריות מבחינה מתודולוגית, אם כי יש להיזהר מבלבול."

 

שאלה: מדוע כה חשוב ללאינג שהמטפל יראה את המטופל גם כאדם וגם כאורגניזם?
 

לאינג מנמק זאת בעמוד 12: "התיזה שלי מוגבלת לטענה שתאוריית האדם כאנוש מאבדת את דרכה אם היא נפתית לתאר את האדם כמכונה או כמערכת אורגניזמית [...] והיפוכו של דבר אף הוא נכון (ראה 1951 Brierley)."

 

כלומר, למיטב הבנתי לאינג רואה חשיבות עליונה לכך שהפסיכיאטר יראה את האדם המטופל מזווית כפולה: גם כאדם וגם כאורגניזם. בעמוד 17 מסביר לאינג את חשיבותה הרבה של זווית הראייה הכפולה: "התנהגות הפציינט היא במידה מסוימת פונקציה של התנהגות הפסיכיאטר..."

 

בעמוד 22 הוא מרחיב: "מה שסכיזופרני מהווה עבורנו - קובע במידה מכרעת את מה שאנו מהווים עבורו, ומתוך כך קובע את התנהגותו. רבים מ'סימני' הסכיזופרניה השונים תלויים בהבדלים שבין בית חולים לבית חולים והם נראים כפונקציה של דרך הטיפול. פסיכיאטרים אחדים מגלים פחות 'סימני' סכיזופרניה מאשר פסיכיאטרים אחרים."

 

אני מבין מכך, שלשיטתו של לאינג חשוב ביותר שהפסיכיאטר המטפל יסגל לעצמו ראייה כפולה, כי בין יתר יתרונותיה היא משפיעה לטובה על הסימפטומים.

 

ומה באשר להסתכלותו של המטופל על עצמו? האם בדומה לפסיכיאטריים, אף הוא יוכל לראות משתי נקודות תצפית מנוגדות אך משלימות? האם ראייה שכזו תביא לו תועלת כאשר הוא מתחיל לזהות סימני חולי מבצבצים בו?

 

-----------

 

בנקודה זו, כדי לא לחטוא בהכללות מוליכות שולל, אני עובר להעיד רק על עצמי:

מטבע הדברים בתחילת דרכי כאדם שלקה במאניה-דפרסיה חוויתי וראיתי את עצמי 'מבפנים' - מתוך זווית סובייקטיבית. במהלך השנים, אחרי שלמדתי ממקורות שונים והגעתי לידע בסיסי בפסיכיאטריה, סיגלתי לעצמי גם ראייה של עצמי 'מבחוץ' - מתוך זווית אובייקטיבית ככל שהתאפשר לי. למדתי לראות סימפטומים בזמן אמת, אך לא רק מהזווית של 'אדם' שסובל ונאנק תחתיהם אלא גם מזווית של 'אורגניזם'. סיגלתי לעצמי זיהוי סימפטומים פסיכיאטריים בזמן אמת המדליקים אצלי נורה אדומה, שלעתים אכן מבשרת לי את תחילתו של תהליך הידרדרות על פי מושגי הפסיכיאטריה.

 

דוגמה לכך אפשר למצוא בספרי האוטוביוגרפי "מישהו מטפל בך" (הוצאת עוף החול 2003. ערכה: דליה וירצברג-רופא). בספר כל העובדות מתוארות כהווייתן, רק השמות בדויים. גיבור הספר קרוי הראל והוא למעשה עבדכם הנאמן:

 

"במהלך ההתקף היה הראל במצב של מודעות מלאה, ודווקא בשל כך היה האירוע כה מפחיד: לראות, להבין ולחוות הכול - בלא יכולת לשנות את פני הדברים.

בכל כוחו ניסה לגרש את מחשבות הגדלות של המשיחיות, אך לשווא. בה בעת היה מודאג מאוד ממצבו הנפשי, העלול להתפתח במהירות לעבר היפר-מאניה חסרת תובנה. דאגתו נבעה מכך שמוחו, הקודח בלהט האלוהות הנוקבת, המשיך לנתח ולדווח לו באופן ענייני, קר ואנליטי על אודות מצבו הפסיכיאטרי.

כמנהגו מימים ימימה המשיך הראל לרשום לעצמו כל רמז של סימני המחלה ולנתח, מיוגע, גם את הסימפטומים הפסיכיאטריים שחלו בזמן ההתקף הפעיל. ביום השלישי של ההתקף ישב הראל כעל שדה קוצים וערך רשימה של סימני המחלה שלו:

 

א. ירידה חדה בשעות השינה ובתיאבון

ב. שטף דיבור רב במיוחד

ג. חשיבה "דוהרת" בעלת תכנים פסיכוטיים (האם הם מנותקים מן המציאות?)

ד. פרקי זמן דיכאוניים (קצרים יחסית למשך המאניה) שכללו בעיקר: מועקה, דכדוך, בכי, חרדות, ייאוש, זעם וכעס עצומים ונטייה להסתגרות

ה. לפרקים, אי-שקט מוטורי (תנועתי)

ו. נטייה לפעילות מופרזת ברגעי "היי", ומופחתת ברגעי ה"דאון”

ז. פרקי זמן בהם נחווה אושר עילאי

ח. פרקי זמן בהם נחוו יכולות עצומות

ט. פרקי זמן קצרים (אך תכופים) בהם חלה כנראה התנתקות ואובדן ריכוז

י. תחושת חום קבועה על פני עור הגוף
 

ברגע של צלילות, מפתיעה בחדותה, המשיך לכתוב ביומנו:

התעסקותי בחשיבה הפסיכיאטרית (כפי שאדם בלתי מוסמך מסוגל לאמצה באופן אוטודידקטי) חשובה מאוד. היא מתרחשת כל העת ומסייעת לי להישאר עם רגל אחת במציאות. במסגרתה אני מבצע הצלבה וניתוח כל הסימפטומים, כולל השתנותם לאורך ציר הזמן, תוך כדי השוואתם המתמדת להשפעתו המשוערת של מינון התרופות בימים האחרונים. היום אצלצל לאברהם ואבקש את רשותו להרים מעט את המינון... אני מתאמץ להתמודד גם בדרכים נוספות: אני מבצע פיקוח הדוק על שעות השינה והתזונה ואף רושם אותן. אני מנסה לאכול היטב, אף אם איני רעב, ואני משתדל לנוח, אף אם איני יכול לישון ממש - כל זאת כדי למנוע את קריסת הגוף.

אני נאבק בחשיבה הפסיכוטית ומנסה לרתום אותה לנתיבים רציונליים, לשכנע את עצמי שהיא נובעת מפתולוגיה, מפנטזיות הרסניות. בזאת, לצערי, איני מצליח רוב הזמן, מאחר שהממד הרגשי-חווייתי דומיננטי מדי!

אני נלחם בכל כוחותיי בתנודות האפקטיביות. מבחינת הפעילות פירוש הדבר שאני מנסה למתן את פעילותי ברגעיי המאניים יותר, ולהגבירה ברגעיי הדיכאוניים. כאשר תחושת החום על עורי מפריעה לי, אני עושה מקלחת קרה." ("מישהו מטפל בך", עמ' 22)

 

"ראייה פסיכיאטרית" שכזו לא תועיל לכל אדם שחלה, וחשיפה אליה בוודאי לא תועיל בכל נקודה בתהליך החולני. נהפוך הוא, לסובלים רבים היא עלולה להוות עומס מיותר ביותר ובהתאם גם לגרום להחמרה ניכרת במצב הנפשי. עם זאת, לי הראייה האנליטית הקרה והמנוכרת, לכאורה, עזרה מאוד במצבים של רמיסיה ובייחוד בתחילתם של התקפים אפקטיביים ואפילו כאשר התחילו לבצבץ סימנים פסיכוטיים.
 

"הדלת לא הייתה נקייה למשעי, ומאחוריה נמצא חדר הטיפול של ד"ר אברהם גרוסמן. הוא היה ישוב על כיסאו הרחב, ראשו רכון קדימה כמנסה לתקוף בעיה חסרת פתרון. הדלת האפרפרה נקרעה פתאום לרווחה. בפתח עמד הראל כשעל פניו נסוך מבע מיוחד: מיוסר, טרגי, מפוחד ומזועזע - כל אלה חברו יחדיו בקלסתר הצעיר ולמוד הסבל.

"ד"ר ... חרחר בקול צורמני כמי שחרב עליו עולמו בשעה אחת, "אני פסיכוטי!"

ד"ר גרוסמן לא נראה מבוהל, אלא הושיט יד מזמינה פנימה לעבר הכיסא המוכר מימים ימימה. פניו של הראל היו אפורות כפרוות עכבר, ולפני שהתיישב כבר החל לדבר: "אברהם, אני משתגע! אני לא יכול יותר, אני מרגיש את אלוהים בכל מקום... הוא בתוכי... אני כמו עכבר שהתחבר לזרם של תחנת כוח שלמה... אני לא מסוגל לעמוד בעומס..."

ד"ר גרוסמן הבין כי ברגע זה הפאניקה היא הבעיה העיקרית.

הראל קיבל תוספת זעירה של תרופות אנטי-פסיכוטיות. בהגיעו הביתה כבר היה רגוע יותר. מחשבותיו הפסיקו לשדר "אוי, אני אבוד", אלא החלו לסרוק את התודעה לצורך מציאת דרך התמודדות מול ההתקף השנים-עשר שלו.

הוא הסיק כי מצבו הנפשי רוחני מדי. לכן, לפי עיקרון שיטתו - המציאותרפיה - עליו לפעול נגד כיוון החולי, קרי, להיות ארצי יותר. אבל איך, לעזאזל, עושים את זה?

הראל ניסה להיזכר בדברים ששמע על אודות תורת הקבלה. דובר בה על "כלים" - כלי קיבול הקיימים באדם, שדרכם נקלט ה"שפע" האלוהי. אולם אם דפנות הכלים דקים במיוחד, הרי ה"שפע" עלול לנפצם.

הוא חש על סף ניפוץ כליו הנפשיים. מה ניתן לעשות? יש לצמצם את השפע או לחזק את הדפנות. מחשבותיו סערו ונטרפו, מוחו פימפם וזייף כמכונה אדירה שכוחה כלה. גופו רעד מגודש האלוהות. עם זה, לא פסק לחשוב בקדחתנות על פתרון מעשי למצוקתו.

אני מוכרח להתחבר לצד הארצי שבי, מלמל לעצמו, שינה מבורכת, אכילה הגונה ורחיצה טובה... אבל איך זה אפשרי כש"הוא" - הנמצא בכל - גלוי כל-כך לחושיי. בראשו הבליח הפסוק מתהילים כ"ג: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי - שבתך ומשענתך המה ינחמוני!" האלוה הציץ אליו מכל פינה. הקדושה הייתה שרויה אף ברצפות, בידיות החומות של הארון, אפילו באסלה. הן כבודו מלא עולם.

הוא לא סבל מהלוצינציות (הזיות שמיעה, ראייה, מישוש, ריח או טעם), אלא חש בבירור, כברומטר רגיש במיוחד - כמלאך ה' צבאות - את האנרגיות השמימיות הטמונות ונסתרות בכל.

בלילות שכב על מיטתו כולו מתוח ונסער. במצבו רווחו הניגודים: מחד חש אנרגיות אדירות, ומאידך - חולשה בסיסית שקנתה לה שביתה בכל תא בגופו חסר האונים. הוא הרגיש כי הוא "הנבחר". האלוה בחרו מכולם, כדי שיציל את האודים מן האש הרשעה, מעוולת החברה החומרנית-מודרנית, נטולת האל, הבועטת, מקפחת ורומסת את החלשים שבקרבה. הוא נבחר כדי להושיע את חולי הנפש ולהוקיע את החברה על יחסה המשפיל לעלובי החיים...

זה כמה לילות שלא ישן כמעט. מזון לא בא אל פיו, אלא ליטרים אחדים של מים. "האלוהות" אכלה וכילתה אותו בכל פה. הראל דימה את חולי הנפש למפלצת בעלת אלף ראשים. בכל פעם הציץ ראש מכוער אחר... מתי כל זה יסתיים?! שאל את עצמו בעצב תהומי.

הוא היה ער לתנודות האפקט שלו. אמרת חז"ל (על עם ישראל) "כשהוא עולה - עולה עד לכוכבים, וכשהוא יורד - יורד עד לעפר" קלעה לתחושותיו. אכן הוא המשיח, המייצג בגופו את טלטלות העם. אין ספק כי הוא "השליח". בחדרי בטנו נבטה לפתע תחושת חרדה. הוא היה מורגל בה, ואף על פי כן נזדעזע לרגע. אחר התעשת קמעה והמשיך בניתוח השכלתני הסמי-פסיכוטי.

משיח - לא! אינני הוא. אני "המשיח", צחק לעצמו. איש לא יבין זאת, אלא אם כן אבדיל לו בין שי"ן ימנית לשמאלית... בעשרות ההרצאות שנשא היה הקהל מונח בכף ידו (אף בעתות דכדוך). הוא אכן שולט היטב במלאכת הדיבור. הוא המשיח בשי"ן שמאלית, כנאמר בתהילים: "דאגה בלב איש - ישיחנה".

אני משיח שייעודו אינו לדבר בלבד, חשב הראל. נועדתי להציל את כל נפגעי הנפש הזנוחים והמקופחים על-ידי החברה העוינת, שאינה מבינה ואינה רגישה לסבלם האינסופי. אהיה להם לפה, סיכם לעצמו ביוהרה היפומאנית.

מחשבותיו אשר סרו תמיד למרותו התרוצצו בפראות. האם ברגעים אלה ממש אני משוגע? וכי מדוע? כל רצוני הוא להושיע את החלכאים והנדכאים. היו דברים מעולם. אני מסוגל לעשות זאת!? הוכחתי את הדבר ברבים. האם הפסיכיאטריה תכלא אותי? ("מישהו מטפל בך" עמ' 17).
 

עד היום אני שואל את עצמי באלו תנאים "משוגע" כלשהו התוהה בינו לבין עצמו בזמן אמת אם הוא אכן "משוגע" יתרום לכך שיהיה פחות "משוגע", או לחילופין דווקא יחמיר את מצבו? ליתר דיוק; האם מי שמסוגל להסתכל על עצמו 'מבחוץ' ביושר ובאומץ וגם לזהות את התהליך החולני המתרחש בזמן אמת במוחו ואפילו לחפש כלים להיאבק (נוסף על תרופות פסיכיאטריות) - אינו בעצם אדם, שבאותה נקודת זמן, מסתכל על עצמו כמי שמתמודד ונאבק עם החולי - שבעיני רבים נחשב כבלתי ניתן להשפעה? ואם אכן כן, האם על פי קביעתו של לאינג בראש מאמר זה, גם הסתכלות עצמית זו שלו על עצמו 'מבחוץ' לא אמורה להשפיע באופן משמעותי על אופיים ו/או עוצמתם ו/או מהלכם של הסימפטומים?
 

עבורי הסתכלות זו הייתה כקרש הצלה. דווקא ההתמקדות שלי ב"סימני המחלה" כאשר התחיל להתפתח במוחי התקף אקוטי, הייתה הפונקציה האופטימאלית שהייתי יכול להתחבר אליה במטרה לסייע לעצמי. אני מאמין שזה היה המהלך התודעתי הכי בריא והכי שפוי שיכולתי לגייס מתוך עצמי. בסופו של דבר מהלך זה הוכיח את עצמו, שכן ראיית החולי ומעקב אחר הסימפטומים הייתה כפעמון אזעקה ענקי שהתריע מפני הסכנה הגדולה שבפניה ניצבתי. הסתכלות שכזו על עצמי כחולה הייתה כמשדר בעל עוצמה השולח לי את המסר החיוני ביותר באותו רגע: "אני נמצא במצוקה נפשית לא קלה – מה אעשה כדי לעזור לעצמי?" ובאופן פרדוכסלי, דווקא מסר מפחיד ומזעזע זה דרבן אותי בזמנים הקשים לעשות מאמץ עליון על מנת להיחלץ מהמצר הנפשי; ראשית, לפנות כדי לקבל עזרה. שנית, לעשות כמיטב יכולתי לעזור לעצמי.

במאמרי (רופא, 1994) אני מתאר שני מצבים בהם ראיית החולי, עשויה להועיל: בזמן רמיסיה - בניסיון לזהות סימני התקף מוקדם ככל האפשר, ובזמן תחילתו של התקף - כדי לנסות לדבוק במציאות במטרה לבלום ואף להכחיד את הסימפטומים.

 

ברור כשמש שלאינג מצא שעבור הפסיכיאטרים חשוב מאוד להסתכל ולראות גם את 'האדם' שבחולים שלפניהם. אני מצאתי שעבורי (ואולי גם עבור אנשים אחרים בתחילת מצוקתם) חשוב להסתכל ולראות את 'החולה' שבי. מובן, שההקבלה אינה מלאה כי להערכתי רק לחלק מהסובלים נפשית תועיל התמקדות בסימני המחלה.

 

מניסיוני, אפשר שבקרב מטופלים לא מעטים חלק מסוים בתוך המטופל ישאף להפוך ל"פסיכיאטר בזעיר אנפין" של החלק "החולה" שבו, או לפחות ישמש מעין מתווך בין המטפל לבין החלק האבוד והפגוע.
 

לשם כך, דרוש ידע, אשר רובם המכריע של המטופלים יקשה להשיגו בכוחות עצמם. כאן דרוש לימוד מכוון מצד המטפלים! כאן דרושה פעולה אקטיבית מצדם בלי טענות ומענות.

 

-----------

 

כבר לפני שנים הבנתי שהתמודדויות עושות אותי אסרטיבי. אך לפני ימים אחדים הבנתי לראשונה, עד כמה סדרה של דרישות חיצוניות לשינוי בעיתוי ובמינון הנכון, מובילות להתמודדויות המעלות ומורידות אתנו בסולם שרגליו בקרקע וראשו אי שם בשמיים. פתאום הבנתי שהן עושות עמי חסד בהיותן חבל הצלה למי שבשרם כה חשוף וכה רגיש לגירויי המציאות.  

ידע נוסף זה שהגיע אלי באקראי הוא שסיים פרק ארוך וכואב מאוד של 'התנגדות' שיצרה מתח ומאבק. ידע זה הוא שעשה בי כבמטה קסם את ההבדל התהומי בין זעם נורא וחסר תועלת לניסיון כן, ולא קל לשתף פעולה. אנא אחלו לי בהצלחה, אני רק בתחילת הדרך.

 

 

 

 

 

 

מקורות:

1. ר. ד. לאינג, "האני החצוי", הקיבוץ המאוחד, 1993, עמ' 11, 12, 17, 22

2. צביאל רופא, "המציאותרפיה ואני", "חברה ורווחה", כרך ט"ו 1, עמ' 113–124, 1994

3. צביאל רופא, "מישהו מטפל בך", הוצאת עוף החול, 2003

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

על חמור שכמעט לא אוכל אבל מתפקד

ציטוט:
"המדינה ממשיכה לקצץ בתקציבים שמיועדים לנכי הנפש ? ההוצאה הלאומית לבריאות הנפש עומדת על 2.8% לעומת 5%-18% במדינות ה-OECD

08/05/2018, 16:00  אבי טמקין 

כמעט כל נאום של פוליטיקאי ישראלי במיוחד אלה שבשלטון, בתחומי הכלכלה והחברה, כולל את המילים "הגנה על החלשים". אחרים מדברים על "חמלה והתחשבות". אז באים הדו"חות והמספרים ומראים כמה באמת שווים הנאומים של ראש הממשלה, שר האוצר, שרים אחרים וחברי הכנסת המאשרים תקציבים.

מבחינה זו דוח מבקר המדינה על המדיניות הממשלתית כלפי נכי הנפש בישראל לא צריך להיות הפתעה. נכון שאת הדוח ניתן לסכם במילה אחת: חרפה, אבל אי אפשר להגיד שמדובר ב"חדשות". הרי דברים דומים, נאמרו בדוחות קודמים, של המבקר ושל גופים אחרים, על מצב בריאות הנפש בישראל ושום דבר לא השתנה.

 

כאשר הדוח בא לסכם את המצב הנוכחית הוא עושה זאת בדרך הבאה: "חברה בריאה יכולה וצריכה לדאוג לחוליה החלשה שבקרבה. על רקע זה מצא לנכון משרד מבקר המדינה לעסוק פעם נוספת בסוגיית נכי הנפש. דוח ביקורת זה מצטרף לסדרת דוחות שעסקו בסוגיה זו, ואשר העלו ממצאים חמורים בנוגע לטיפול בנכי הנפש, בשיקומם ובשמירה על זכויותיהם. יש להעיר בחומרה למשרד הבריאות על שלא פעל להסרת רבים מהליקויים שעלו בדוחות, ואשר מסכנים את המאושפזים וצוותי הטיפול במחלקות הפסיכיאטריות".

 

אז מה עשו ממשלות ישראל כדי "להגן על החלשים" בתחום בריאות הנפש? בעיקר לקצץ. ההוצאה הלאומית לבריאות הנפש מתוך סך ההוצאה הלאומית עמדה בשנת 2015 על 2.8%, לעומת טווח ההוצאה במדינות ה-OECD שעמד על 18%-5%, בשנת 2013. בשנים האחרונות הממשלה דאגה לקצץ כמחצית מהמיטות במסגרות פסיכיאטריות, העבירה את מימון הטיפול לקופות החולים ואת האחריות על השיקום ל"קהילה". כל זה אושר במסגרת "רפורמות" שהיו אמורות, איך לא, "ליעל" את הטיפול בפגועי נפש.

 

במה התבטא הייעול הממשלתי? בכמה בתי חולים הגיעה התפוסה בחודשים מסוימים לשיעורים גבוהים במיוחד, למשל באברבנאל, במחלקה בת 34 מיטות, הגיעה התפוסה באופן קבוע ומתמשך לממוצע של 60 מטופלים ביום ו-40 בלילה. צפיפות היתר גורמת להתגברות תופעות האלימות ולמצבים שבהם למטופלים אין מיטה משלהם במחלקה, ולפיכך בלילה הם נאלצים "לנדוד" למחלקות אחרות ובמהלך היום אין להם מיטה למנוחה.

 

היעדר משאבים גורם גם לאשפוז פסיכיאטרי שלא לצורך. משרד האוצר אינו מיישם הלכה למעשה את מדיניותו המוצהרת לפיה יהיה אשפוז מטופלים רק בתקופה הפעילה של מחלתם והוצאתם למסגרת מגורים, ליווי ותמיכה לאחר שיצאו מהמשבר האקוטי. המבקר מצא כי במחלקות הפסיכיאטריות מאושפזים במשך זמן רב מטופלים שאינם במצב אקוטי ואינם זקוקים לאשפוז, אלא למסגרות דיור מתאימות אחרות שיענו על צורכיהם הייחודיים. מדובר בכשליש (כ-1,200 מטופלים) מכלל המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים, ובהם: בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית; קשישים; בעלי נכויות גופניות; מטופלים במצב תפקודי ירוד ופגועי ראש. מטופלים אלה נאלצים לשהות במחלקות האשפוז הממושכות המשמשות עבורם פתרון מגורים עד שיימצא פתרון חלופי מתאים, לעתים למשך תקופות ממושכות ואף שנים רבות.

 

המחסור בפסיכיאטרים מקשה לאייש את התקנים הטיפוליים של פסיכיאטרים ופסיכיאטרים לילדים ונוער וגם את איוש הוועדות הפסיכיאטריות. במערך הסיעודי נמצא כי היחס בין מספר המטפלים למטופלים בישראל נמוך בהרבה מן המקובל במדינות מערב. בשעות היום, הוא 1 ל-4 במערב לעומת 1 ל-8 בישראל, ובשעות הלילה - 1 ל-4 לעומת 1 ל-20 בישראל.

 

משרד הבריאות לא קבע עקרונות לסדר היום של מטופלים, ובין היתר, מה יעשו בשעות הפנאי המרובות שלהם; לא התייחס לצורכיהם המיוחדים הן כדי להעסיקם וכך לצמצם אלימות, והן כדי להעשירם ולשפר את כישורי חייהם. לפיכך כל בית חולים קובע לעצמו סדר יום בהתאם לתפיסת חשיבותו ומשאביו. בחלק ממחלקות האשפוז מסתובבים מטופלים ללא מעש וללא תכלית, מעשנים, ולכן לעתים מתגרים בצוות ובמטופלים אחרים, והדבר מתלקח במהירות לאלימות".

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

זו לא הפסיכיאטריה לבדה

למי שיש טענות קשות ביחס לפסיכיאטריה, מקשירות ועד תנאי אשפוז, שישאל את עצמו אם "הפסיכיאטריה" היא הכתובת הנכונה והמדויקת.

למה? כי בנוסף ל"פסיכיאטריה" הכתובת לכל מה שקורה בתחום הטיפול הנפשי בישראל היא "המקצועות הטיפוליים". המקצועות טיפוליים מכונים גם פרא-רפואיים והם מכלול של תחומים תומכי רפואה ונלווים לה בטיפול, אשר העוסקים בהם אינם רופאים.

ואמנם, הפסיכיאטריה היא זו המנהיגה את כל המקצועות התומכים ברפואה הפסיכיאטרית, אבל קיים שיתוף פעולה הדוק ותיאום מלא (לפחות כלפי חוץ לא נשמעות חריקות) בין המנהיגה לבין המקצועות התומכים. אולי לכן קיימת הנטייה המוטעית ליחס ל"פסיכיאטריה" לבדה את כל האחריות על ההתנהלות בשטח, ולהשאיר את שאר אנשי המקצוע צדיקים.

אבל מה קורה בתוך בית חולים פסיכיאטרי? הרי עובדים שם שכם אחד פסיכיאטרים, אבל גם פסיכולוגים, וגם עובדים סוציאלים וגם מרפאים בעיסוק (באמת צריך יותר מכל אלה) וגם אחיות ואחים - כולם בעלי מקצועות הדורשים רישוי ממלכתי  + פיקוח מטעם משרד הבריאות/ אגף שרותי ברה"נ.

ובינתיים, מה המצב במחלקות הסגורות?
כל מי שיבקר שם יווכח שהסגורות הן טריטוריות קטנות מטראז' - קשה מאוד להסתיר את האירועים החריגים ו/או פליליים שמתרחשים שם מעיני כל הצוותים.

זה אומר שלא רק הפסיכיאטרים המנהלים רואים ושומעים ונוכחים כאשר מתרחשים אירועים חריגים, זה אומר שגם עוס"ים ופסיכולוגים ואחיות ושאר מקצועות העובדים שם לרוב הופכים מרצונם או שלא מרצונם לעדים לנעשה שם!

ואולם, אם בעלי המקצועות הפרא-רפואיים האלה עדים, אפילו לעתים לא קרובות, לעבירות לכאורה על החוק - אז אוטומטית על פי החוק (והמוסר שיש נטייה לפעמים לא לדפוק לו חשבון) הם חייבים לדווח למשטרה!!! ותבינו טוב, שתיקה - אי דיווח - על פי חוקי מדינת ישראל היא עבירה פלילית!

ועתה אמרו בכנות  - מתי פעם אחרונה שמעתם על פסיכולוג או אח סיעודי או עו"ס קליני שהגיש תלונה כלפי בית החולים הפסיכיאטרי בו הוא עובד?

אז נראה לי כאן שהמסקנה ברורה - המקצוע הרפואי פסיכיאטריה יחד עם כל אנשי המקצועות הטיפוליים משתפים פעולה באמצעות שתיקה ביחס לחריגים הקשים המתרחשים בבתי החולים. פסיכי, לא?


מכל מקום, מעתה מציע לא להצביע עוד על מחדלי "הפסיכיאטריה" לבדה - מעתה האשימו (או החמיאו) גם ל"מקצועות הטיפוליים". 




  

 



 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אבחון פסיכודיאגנוסטי וגם על המוקש

אבחון פסיכודיאגנוסטי הוא אבחון פסיכולוגי רחב ומקיף השואף לקבל תמונה מיטבית של מבנה האישיות, דרגת התפתחותה ועוד. מאפשר גם מיפוי והערכת כוחות האישיות מול עומסי המציאות. כלומר, בין היתר הערכה של רמת הסיכון לקריסה נפשית ללא משענת תרופתית. מטופלים כרוניים ששוקלים הפסקת טיפול תרופתי הולכים בחושך ביחס לאישיותם. גם אחרים, שכמותם אף הם אינם רואים את "האישיות" אלא נחשפים רק לממוצעים שבתוצאות המחקרים, כדאי מאוד שייזהרו בבואם לייעץ לזולתם. כי אם תיפתח הרעה, בדרך כלל זה לא יקרה מיד אחרי הפסקת הטיפול התרופתי אלא מאוחר יותר. כאשר שדה הקרב של המציאות יגביר עומסים.

 

"רבים חושבים שתרופות פסיכיאטריות הן עניין מיותר, מייסר ואף מזיק ביותר. לעומתם רבים אחרים סוברים, שכאשר מפסיקים לצרוך תרופות פסיכיאטריות - אפילו בהדרגה כמו שצריך - זה עלול לגרום תיכף ומיד לכך שהמחלה תשוב ותתקוף. כמובן שכל מקרה ומקרה יש לדון לגופו. ופה אני לא נוקט עמדה לכאן או לכאן אלא רק מנסה לתאר דינאמיקה מסוימת המתרחשת, מניסיוני ומניסיון חבריי, כאשר מתמודדים הזקוקים לטיפול תרופתי מפסיקים טיפול תרופתי באמצעו.

ונא לשים לב שאני מתייחס בפוסט זה אך ורק למצבים בהם הרופאים הפסיכיאטרים, חד משמעית, מורים ליטול טיפול תרופתי.

ולמדתי מהמציאות הסובבת וגם על בשרי, שבמקרים רבים מאוד, אחרי הפסקה הדרגתית של צריכת התרופות  (גם אם היא מתבצעת בלי הסכמת הפסיכיאטר) דווקא חלה הטבה במצבו של המטופל !! קרי בדרך כלל בטווח הקצר ואולי אף הבינוני, המטופל אכן ירגיש הטבה משמעותית ביחס לתקופה בה נטל גלולות פסיכיאטריות.

זו לא טעות - זה אכן קורה למטופל המאושר כי לפתע יורד ממוחו עומס ביו-כימי משמעותי. פתאום תופעות הלוואי המכוערות והמכבידות נעלמות והוא מרגיש לפתע שראשו מצטלל.

 איזה יופי! הוא מחייך בינו לבין עצמו, ומרגיש פשוט נפלא, ואולי אפילו מכריז בקול גדול לכל מי שמעוניין לשמוע: "תדעו לכם, שתרופות המחורבנות האלה רק מזיקות!".

אין מוקש גדול מזה!

כי באים הימים ועוברים שבועות וחודשים ולעתים אף חולפות שנים תמימות, על המטופל לשעבר, החי כמו כולנו במציאות רווית לחצים וקשיים לא מבוטלים. למעשה הוא מתהלך במבוך מסוכן שאינו מודע לו. הוא כבר אינו מוגן תרופתית. והוא לא מודע לכך ש"התרופות המחורבנות" אמנם גרמו לתופעות לוואי אך יחד עם זאת, מה לעשות ולא נעים לו להודות, הן הגנו עליו באופן חלקי עד מלא מפני התקפים חוזרים...

בדיוק לכן, לאורך זמן עלול שכרה של ההפסקה בנטילת התרופות הפסיכיאטריות לצאת בהפסדה. בייחוד כאשר מדובר באנשים רגישים ופגיעים הנמצאים בקבוצת סיכון ללקות בהתקפים חוזרים (עובדה שפעמים רבות אינה ידועה לבעלי הדבר עצמם שלמעשה חיים בלה לה לנד). שהרי עקב טריגרים - לחצים חיצוניים או תהליכים ביו-כימיים מוחיים פנימיים - סימני החולי עלולים להרים ראש ולבצבץ בלי התראה מוקדמת.

בהעדר מודעות ובייחוד בהיעדר מחסום תרופתי ביו-כימי - שיבלום אותם או לפחות שיאט את מהלכם המהיר - עלולים מתמודדי הנפש המצויים בקבוצת סיכון להיכנס לסחרור חולני. 

לסיכום, משחק באש

הרווחים מהפסקת טיפול תרופתי פסיכיאטרי הם קצרי מועד, מוחשיים ונראים היטב לעין. ואילו ההפסדים המשמעותיים הינם נסתרים ופגיעתם עלולה להיות רעה בטווח הארוך יותר. כמובן שמי שהפסיק טיפול תרופתי ולא יזדקק לו עוד לעולם, הרוויח בגדול. אך כיוון שעדיין לא הומצא מכשיר שיוכל לנבא את תוצאות הפסקת הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי, הרי שכל ניסיון להפסיק טיפול תרופתי כרוך בסיכון לא מבוטל, שאכן מלווה גם בסיכוי קטן מסוים להשתחרר מעול התרופות לתמיד".

 

(מתוך מאמרי על התרופות)

 


 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ביום בו חולה נפש ידליק משואה

מרטין לותר קינג לחם במאה שעברה למען זכויות השחורים. זה עבד. רק חבל שהוא אבד לנו. הלהט"בים הצליחו להפליא בחינוך החברה והשתחררו, לפחות חלקית, מכלאם החברתי מאז ימי החסד ביוון העתיקה. גם זה עבד. בזמן האחרון הגיע קמפיין metoo# לכל פינה בעולם. זה עבד ועוד יעבוד, ואני מאוד בעד!

ועכשיו, תארו לכם שחולה נפש (ולפני שמישהו מזדעק על קריאת הגנאי הזאת, שימו לב שרק עשיתי קופי-פסט להגדרה מ"חוק טיפול בחולי נפש" של מדינת ישראל הנאורה) פשוט ייבחר להדליק משואה ביום העצמאות...

אתם מסוגלים לתאר לעצמכם את גודל המבוכה והבלבול? את מבול ההבלים שיישמעו במדינתנו מקצה אל קצה?

כי איך הישראלים הצורחים במלוא גרונם בתשדיר החגיגי "יש! יש במה להתגאות" יצליחו לבלוע את העובדה שחולה נפש נבחר למועדון הסלקטיבי של מדליקי המשואות? המועדון לא סלקטיבי לדעתכם? אמרתם נשיא הונדורס? חחח. קטן עלינו, חולי נפש מסוכנים ואלימים שכמונו. חולה נפש מדליק משואה הוא חילול קודש ממש!

וזה לא נובע מרוע לב; פשוט אין להם מושג ירוק מהו חולי נפשי מצמית. ואיך יתייחסו למושג כה ערטילאי וטעון לעייפה באופן נאור, אם רק לשמעו מציפה אותם סטיגמה איומה שטופחה מאז ומתמיד על ידי הספרות, הקולנוע ואמצעי התקשורת?  הרי בורות מציפה את תודעתם, גם של המשכילים ביותר.

אז מי לא הגיע לשום מקום של כבוד?! ניחשתם נכונה: מתמודדי הנפש. ולמה? כי בניגוד לכל הקבוצות המקופחות האחרות, שבני אדם יודעים פחות או יותר מי הם, מה הם רוצים, ולמה זכותם לקבל שוויון, כמעט אין איש שמסוגל להסביר לנו מה טיבן של הפרעות נפשית כבדות, ובוודאי שלא מהן הפרעות נפשיות קלות, יחסית, למרות שהן חובקות 25% מאוכלוסיית העולם ברמה כלשהי.

ולמי שהולך להקדיש את חייו לפעילות אינטנסיבית בתחום מסוים, ואינו אידאליסט מורעל לגמרי, כדאי שיבחר תחום נכון להשקיע בו את האנרגיות, כזה שיש בו מידת "סקסיות" כלשהי, תחום שבבוא הזמן יתחבר לכוחות החברה בכללה לצורך יצירת מומנטום לשינוי אמיתי.


והפיתרון?  על מה שיש ללמוד בבית הספר 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

החידה הגדולה ביותר בעולם

יש זמנים בחיים שלך שאתה מתעסק במשהו אחר ולא בפסיכיאטרים ובמחלות נפש?  

כך שואלים אותי מדי פעם ובצדק כי זה התחביב שלי. זה הכיף שלי. לחקור עוד ועוד את "המקצוע" האפוף סודות שזר לא ירד לחקרן. מקצוע מיוחד במינו הנושם ובועט מתחת לאפו של הציבור כבר קרוב ל-150 שנה. מקצוע שכמעט הופך למשותק כאשר קרני שמש נחות עליו. רוב הפעילות הטיפולית מתבצעת עמוק בארון, החשיכה יפה לה והנפטלין בן בריתה הטבעי.

תיאוריות אינספור. אלפי אבחונים מעשה יום ביומו. מאות שיטות טיפול רשמיות. מיליוני התערבויות מידי יום מבצעים תרפיסטים, וגם כאלה הנרמזות לרבים וטובים בחלל ישיבות הצוות.

כאן אנשי שלומי שבאמת אוהבים אותי, מרימים גבה ושואלים בהתרסה קלה שנובעת רק מכוונות טובות; מי בכלל בעולם הזה חוקר מקצועות באופן כה אובססיבי? (טוב שלא אמרו "חולני") מה כבר יש לחפור שם? מה זה הדבר הזה? האם נכנס בך "דיבוק" שאפילו ה-DSM, חמדן האבחנות, עדיין לא נקב בשמו?

ויום אחד הבנתי שאני לא חוקר שום מקצוע. אבל אז נחרדתי לרגע, כי אם אני לא חוקר שום מקצוע אז מה כן אני עושה כל כך הרבה שנים? ביעף ירד לי האסימון: אני מנסה לפתור חידה. 
חידה שלמעשה אינה חידה אחת ויחידה, מדובר בהרבה חידות שכולן מרחפות ומשיקות לאותו "מקצוע" נפלא ונורא כאחד. זהו "המקצוע" שהוא נחלתם של כל המקצועות הטיפוליים בתבל שתורתם היא מדעי ההתנהגות, והם מונהגים על ידי הפסיכיאטריה האחות הגדולה, הכבשה השחורה של שאר ענפי הרפואה.

ובעודי חוקר לי בפינתי את "המקצוע" - "המסדר" - "הגילדה" - לפעמים אני נדמה לאחרים בסביבתי כפרופסור מפוזר. זו לא תופעה יוצאת דופן במיוחד, כי יש פרופסורים רבים בכל רחבי הכדור שכל החיים שלהם שקועים בלימוד וחקירה של סוג מסוים של פטריה נידחת או של צמח נדיר או של זן נשכח של בעלי חיים, ואפילו של אמבה שכוחת אל. ותודו שזה לא נראה כל כך מוזר בעיני הסביבה. אז מדוע כל כך מוזר בעיני מקורביי שחלק נכבד מחיי אני עוסק בחקירה אינטנסיבית שהיא גם ניסיון מרתק לפצח את התעלומות הגדולות של המקצוע?  

ולעניות דעתי, בדרך כלל פרופסורים אינם מפוזרים אלא ממוקדים. וכיוון שהם ממוקדים ומרוכזים היטב בעניינים שמאוד מעניינים אותם, הם פחות מחוברים זמנית לסביבתם הקרובה. לעתים זאת מעלה.

ונוכחתי לדעת, שאנשים סביבי, אלה שאינם בעלי הכשרה טיפולית בבריאות הנפש, לא מתארים לעצמם אפילו בחלומות הכי פרועים, שמתחת לאפם (התתרן ביחס למקצוע) קיים בחלל היקום סוד כה רחב, בעל נפח כה עצום בתוך שאר תכני האנושות. סוד שממדיו הולכים וגדלים בהדרגה בכל רגע נתון מאז ז. פרויד. 


סוקרטס אמר: חיים שאין בהם חקירה לא כדאי לו לאדם לחיותם ואיני יודע אם אני מפרש נכונה את אמרתו של סוקרטס, אבל אני יודע שכבר שנים רבות אני עסוק בחקירת חידת-על: סודות האישיות והטיפול בה המרתקים אותי ושואבים אותי ובד בבד גם טוענים אותי במשמעות ובאנרגיות. 

אז אם ברגע זה לא מונח תפוח אדמה לוהט בין כפות ידיכם, אני מקווה בשבילכם שלא משעמם לכם מדי. ואם כן נמצא זה הלוהט בחיקכם, לא פשוט ולא מקנא בכם. 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

על צדק ועל זעם ועל תינוק באמבטיה

מחילה אם אכפור בעיקר או במה שנחשב לעיקר; יש נטייה להעריך ואף להעריץ מי שמחזיק באמת ובתמים בתכונת הענווה הנעלה. גם אני מוריד את הכובע בפני מצניעי הלכת שהצליחו להכניע ולכופף את האגו כמו שגלר כופף כפיות. עם זאת, בני האדם כולם נולדו עם נתוני פתיחה שונים ואין אחד דומה למשנהו. ויש כאלה שגם אם יעבדו כל חייהם על עצמם בניסיונות סיזיפיים לכווץ את גאוותם הטבעית, לא יגיעו אפילו לאותה מדרגה של צניעות וענווה שבני אדם מסוימים פשוט נולדו אתה, קיבלו אותה במתנה בלי לנקוף אצבע. אז מה לדעתכם יעשו אותם בעלי גאווה, האם יתייאשו מלעבוד על עצמם? ונראה לי שיש להם תקווה לא קטנה בקצה המנהרה גם אם לעולם לא יצליחו לכופף שום פריט של סכו"ם, גם אם לא יהפכו ענווים וצנועים.
ונכון בעיניי שהצניעות והענווה ממקומן הנמוך הן מעלות גדולות ועצומות, אך מנגד הן רק כלים לעשות בעלמא הדין ולא תכלית הבריאה. וטוב שכך! שנאמר: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם". כלומר, אם התכלית היא לעבוד את האלוה אז האם רק בלוויית ענווה יתירה אפשר לעובדו כדבעי? או שאולי אפשר לעבוד את האל באינספור דרכים שמן הסתם הענווה היא אולי אחת הטובות שבהן אך אינה הדרך היחידה. ובוודאי שגם לא תתאים לכל מצב ולכל מטרה.
ועל עצמי יכול אני להעיד שאיני אדם צנוע במיוחד, אך בכל זאת הצלחתי לעשות פה ושם כמה דברים דווקא מתוך חלקים בולטים ומתריסים בממלכת האגו (שסלדתי מהם כבר מאז שעמדתי על דעתי עד שהפכו לכלים ללא תחליף). לפיכך נהיר לי שהאגו הוא צרור 'אנרגיה' אנושית. לכן בהתאם אולי השאלה הכי חשובה אינה מהו מקור האנרגיה אשר האדם מפעיל על העולם החיצוני ו/או הפנימי אלא לאן אותה מסה של אנרגיה הולכת. וליתר דיוק לאן אנו בוחרים להוליך אותה.
בהתאם, אפשר ואפשר להועיל לעולם גם באמצעות אגו גאה, סוער, כזה שאינו קרוב למחוזות הענווה. כי גם בו גלומה מידה רבה של אנרגיה פוטנציאלית אשר אם תרתום עצמה ותפנה חודה למטרות נעלות, עשויה להטיב.
ואולי הדילמה הגדולה לפעמים היא דווקא זאת שדורשת להחליט עד כמה דרך מסוימת היא טובה או רעה בסופו של דבר. ולא מדובר בכך שהיא טובה באופן מוחלט או רעה לגמרי, אלא שחשבון הרווח וההפסד מורכב ורובו נסתר מהעין. בבחינת, שלא כל ארגומנט שנבחר לשאת את דגלו, לחתור אליו בכל כוחנו והרגשת צדקנו, הוא אכן יעשה טוב ויהיה מטיב. 

משל החרב החדה - אם נדמה את ההתמודדות הנפשית לווקטור, מונח ששאלתי מהפיזיקה, אזי הייתי אומר שעל מנת להתמודד דרוש גם כוח להתמודד וגם ידע, שהוא למעשה הכיוון בו יש להשקיע את האנרגיות. משל לאדם שתעה במדבר ויודע שהישוב הקרוב ביותר אליו מצוי במרחק מאה קילומטרים, ונניח אפילו שגלומים בו כל הכוחות לצעוד רגלי את כל מאת הקילומטרים, אך מה יהיה גורלו אם אינו יודע כלל את הכיוון?

 

ולפעמים דווקא באמצעות כלים שהסטיגמה עליהם היא אך ורק שלילית: לעתים דווקא באותן תחושות צדק בסיסיות וקמאיות המפעמות בנו בעצמה, פרימיטיביות בעיני הנחשבים למפותחים, נוכל להזין במשך עשרות שנים את אש המשמעות יקרת הערך. ויש שאפילו הזעם הנורא שמאיים על התנהלותנו כל חיינו יוכל להביא תועלת אם יפרנס טיפין טיפין אנרגיות יומיומיות. ומאישיות היסטריונית במידת מה נוכל להפיק יכולת רטורית כמו גם יכולת משחק שתסייע למימוש מטרות.
אכן, יש אפשרות לא פשוטה ולא שכיחה לעשות מהלימון לימונדה. להפוך את קיללת קווי האישיות הבעייתיים לברכה. ואפשר למצוא משמעות בסבל שלנו. לרתום אותו לטובת הכלל. לא לפחד מכרטיס ביקור שכתוב עליו בפירוש "מאניה דפרסיה" אלא לשאת אותו בראש מורם ובגאון. בלי להכחיש ובלי להתכחש, ולעשות בו את הישר והצודק והטוב כפי שאנחנו רואים וחווים למען מאות אלפי אנשים בישראל שסובלים מסטיגמה ומהדרה. כן, אני גאה להיות אדם שחלה במחלת נפש פסיכוטית והחליט לפעול בכל כוחו ויכולתו ולאורך שנים רבות למען שבירת הסטיגמה שהיא אם כל הרעות החולות. רק שבצד כל זאת אני שואל בייחוד בימים אלו - איך אפשר לשפוך את מי האמבט בלי שהתינוק יינזק?!


 
לדף הרשומה

משל האוטוסטרדה

על כוכב לכת אחד הייתה מצויה אוטוסטרדה רחבה וארוכה. כל סוגי הרכבים הגלגיליים היו רשאים לנסוע לאורכה ולרוחבה, מסקטים ועד טנקים. רק חוק חמור אחד היה בה בר תוקף: אסור באיסור מוחלט לחרוג ולצאת מתחומיה המוגדרים היטב.

וכך באוטוסטרדה התקיימו בצוותא כל בעלי הגלגל, לעתים בשובה ונחת הרמוניים ולעתים בכעס באיבה ובתוקפנות. ואולם מדי פעם אירע שמכונית כלשהי הייתה מוצאת עצמה מוטרדת, מתוסכלת ומותקפת במיוחד, אם מפני שבעלי גלגל אחרים פגעו בה לרעה ואם מפני שגורמים פנימיים בתוך המכונית מציקים ומפריעים לנהג לנווט דרכו.

בצר לה, המכונית הייתה סוטה מנתיבה ועוצרת לפוש ולאסוף כוחות בצד הדרך. אם הייתה מסתפקת בהפסקה שכזו, מה טוב, אך אם ההצקות היו מתחדדות ומחריפות אף במקום חנייתה, מה תעשה אז האומללה? ובכן, יתכן שתשיב המותקפת מלחמה שערה, ויתכן שתנסה לחמוק באחת מאין סוף הדרכים לעשות כן.

אבל יקרה לעתים שתידחק הפגועה אט אט אל מעבר לגבולות האוטוסטרדה. במקרה שכזה תחל לשרך דרכה בבוץ אשר בשדות שמסביב בהשאירה מאחוריה שביל בן שני פסים ארוכים. הלא הם עקבות גלגליה זכר לכך שהתנהלה בבדידות בויאה דולורוזה האימתנית הזו.

וככל שתעמיק להתנהל בשדות, כן יעמיק הבוץ הסמיך עד שיהפוך לביצה מסוכנת עד מאוד, והמכונית האומללה והזנוחה תחל לשקוע באיטיות ללא כל יכולת לחלץ עצמה. לפרקים, אכן כך נעלמות מכוניות, אך לרוב יחוש לעזרתן צי מכוניות גרר מיוחדות שסמל הנחש העתיק מסמנן ומייחדן. והצוותים מיומנים מאוד, אם בדרך כלל אינם מטפלים בה בכפפות של משי בלשון המעטה. עם זאת המכונית כמעט תמיד נחלצת, עוברת שיפוץ ואפילו חוזרת לכביש. 

זה היה יכול להיות ממש הפי אנד אילולא מתברר שבדרך-כלל לאחר זמן לא רב המכונית נכנסת מחדש למצוקה כבראשונה. האם כתבתי כבראשונה? טעות! הרבה יותר גרוע, מפני שעתה, לנוכח המצוקה החיצונית ו/או הפנימית מנצנץ בראשה המכני של המכונית הכואבת פתרון אפשרי למצוקתה: פתרון ללא מאבק. פתרון ללא נסיגה או בריחה. כי יש דרך מוכנה. יש כבר שביל סלול. זהו אותו שביל בעל שני הפסים. זהו השביל הידוע מהפעם שעברה. זהו השביל המוליך להתפרקות. זהו שביל הכאב. זוהי הויאה דולורוזה שלנו.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ההרצאה בכרמיאל

הגעתי לכרמיאל ברכבת. במועדון אנוש הכרמיאלי זכיתי לקבלת פנים חמה ואוהדת. אחרי יותר משבע מאות הרצאות נשאתי שם לראשונה הרצאה בנושא "היגיינה נפשית בזמני רמיסיה", ועניינה הוא כל מה שבידנו לעשות כדי לשמור מאוד שההפרעה הביפולרית תמשיך "לישון". במילים אחרות, איך נוכל לפעול למניעת התעוררותה של הפסיכופתולוגיה כדי שלא תעמיס אותנו, שלא מרצוננו, על רכבת אחרת לגמרי: רכבת הרים אפקטיבית ומקפיאת דם המידרדרת לכיוון אשפוז. אגב, גם אם נצא מהרמיסיה המבורכת והחולי יתעורר קמעה, עדיין אל לנו להתייאש מן הרחמים: כי כל עוד הנחשים עדיין קטנים שינוי תרופתי מתאים ו/או מציאותרפיה, לא קלה אבל מתגמלת, ייתכן מאוד שיוכלו לסייע לחזור לשורה.
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לא תקבעו לנו - מאמר שעוסק בתרופות פסיכיאטריות שעלה היום לאוויר ב"אלכסון"

סביר שאדם בעל דעות ביקורתיות יאמר ש'מחלת נפש', למרות הסבל הרב הכרוך בה, אינה עומדת באף קריטריון שמגדיר מחלה: אין לה אטיולוגיה (גורמים וסיבתיות) ידועה, אין לה סמן ביולוגי או כל מכנה נוירוביולוגי משותף, אין כל בדיקת דימות המדגימה את קיומה, אין תגובה ייחודית לטיפול, אין מהלך אחיד ואין פרוגנוזה אחידה. כלומר, היא חסרת כל קריטריון קליני מוצק.

על כך ועל תרופות פסיכיאטריות ועוד, ב"לא תקבעו לנו" - מאמרה החדש של דליה שלי שהיום עלה לאוויר...
אנא קראו, שתפו והגיבו (רצוי בגוף המאמר).

 

לא תקבעו לנו 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מהות השיגעון מדון קיחוטה ועד ימינו

באדיבותו של מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו דליה ואני הוזמנו לכנס שנערך אתמול: "דון קישוט אביר הפרדוקסים" - הכנס השנתי לזכרה של פרופ' ביאטריס פריאל ז"ל. לפני עשור דליה ערכה ספר בנושא התיאוריה הקלייניאנית (של מלאני קליין) בעריכתה המדעית של פרופ' פריאל.

דליה ואני שמענו את הרצאתה המרתקת ומאירת העיניים של פרופ' רות' פיין Ruthie Fine "בזכות השיגעון: מסע אל תוך תחנות (רוח) ב"דון קיחוטה" מאת סרוואנטס".

בתום האירוע ניגשתי לפרופ' פיין והבעתי דעתי שהמושג "שיגעון", שחזר ונשנה בהרצאתה והיה כה חשוב להבנת "דון קיחוטה", כלל אינו ברור וגם אינו מוסכם על רוב בני האדם. שאלתי אותה רטורית איך אפשר לתקשר באמצעות מושגים, שאפילו אם נמצא אנשים שינסו להסבירם עדיין לא תהיה בינם לבין אחרים הסכמה. פרופ' פיין ענתה לי שגם סרוונטס עסק בשאלות אלה. אני תוהה אם מאז תקופתו של סרוונטס למדנו משהו משמעותי בנדון.

המושג "שיגעון" נמצא "בחברה טובה" עם עוד כמה וכמה מושגי מפתח בתרבות האנושית שהם אמורפיים וערטילאיים: "נפש", ו"חולה נפש" ולא פחות "טיפול פסיכולוגי" ועוד. מושגים אלה, במקרה הטוב, נהירים לאנשי מקצוע במדעי ההתנהגות אבל אינם ברורים ואינם צלולים בתודעתם של כל היתר.

זה רק "כאילו" שאנו מבינים ויודעים על מה מדובר בשיח האנושי הנוקב במושגים אלה. בהזכירנו "שיגעון" או "נפש" למעשה כל פעם מחדש אנו מעמידים פנים כאילו אנו יודעים במה דברים אמורים. מן הסתם התרגלנו לא לקבל תשובות ומזמן הפסקנו לחפש אותן. כך נוח לנו. ואולם, הבה לפחות נהיה מודעים לכך שאנו כנראה לא שונים בהרבה מקהל הצופים בסיפורו של אנדרסן המשוכנע "שהמלך אינו עירום אלא לבוש בבגדים חדשים". אנו מצויים באותו מצב עניינים: הולכים בחושך ומדחיקים את העובדה שמושגים אלה, ועוד מושגי מפתח לא מעטים בשיח האנושי, אינם בתחום ידיעתנו כלל.

אני מתרשם שממרומי תחילת האלף השלישי, המאה ה-21, אנו נוטים להתבונן ולבחון את יצירתו של מיגל דה סרוואנטס ברגשי עליונות מסוימים, כמי שהיום יודעים ומבינים טוב יותר את אשר כתב בתור הזהב, בסוף ימי הביניים, לפני כארבע מאות שנים. אולם איני בטוח כלל שכיום אנו, מיליארדי ההדיוטות, מבינים טוב ממנו את סוגיית "השיגעון". ואולי אפילו להפך. בכל מקרה, מצבנו ביחס לאי ידיעת "השיגעון" גרוע שבעתיים ממצבו של מחבר הספר: אפשר להבין אם הוא לא ידע מספיק בימים ההם, אך מה יודעים שמונה מיליארד תושבי כדור הארץ על אודות השיגעון היום - אחרי ארבע מאות שנים תמימות של חקירה ודרישה?

אנו עדיין מדשדשים כבימי הביניים שבהם הספרים היו נחלתם הבלעדית של הנזירים במסדרים. וכמה פשוט וקל ונושא רווחים עצומים היה ללמד את הדברים בבתי הספר - למשל, את משנתה של מרגרט מאהלר על אודות הספרציה-אינדיווידואציה בהקשר להתפתחות פסיכופתולוגיה, למשל את העמדה הסכיזואידית-פרנואידית והעמדה הדיכאונית אצל מלאני קליין, ועוד ועוד.



 

לדף הרשומה

משום מה לא מחבב קופסאות

משום מה לא מחבב קופסאות.
פה ושם גם לא מעט אלרגי להסברים פשוטים מדי לתופעות מורכבות.
פסיכיאטרים תמיד סקרנו אותי.
טובים או רעים שאלתי את עצמי כבר לפני 40 שנה.
בגיהינום המחלקה הסגורה במזרע אבחנו אותי כסובל מסכיזופרניה הבפרנית והתיעוד בידי.
האם היה זה אותו חיוך מאני קבוע שהטעה אותם קבעו שהנו אווילי?

בחדר הקשירה המבודד והמרוחק מהמחלקה היו לרשותי יותר מ-24 שעות. 
בפרטיות מוחלטת שקלתי אם הבוסים החדשים הם רופאים או קלגסים בחלוקים לבנים.
החקירה של חיי.

התעוררתי.
הייתי לבוש פיז'מה כחלחלה
גדולה בהרבה מכפי מידתי.
רגליי וזרועותיי היו כבולות. סרט אימה מבעית.
לאחר שעיכלתי את מצבי והתאוששתי מהטשטוש שאפף אותי 
התחלתי לקרוא להם שיפתחו לי.
לאחר זמן קצר הפכו קריאותיי לזעקות רמות
בהדרגה הפכו לניחרות
אחר כך צרודות ומחרחרות.
איש לא בא
והשעות נקפו
פחדתי שהם שכחו לרשום אותי ברפורט.
שאני לבדי שוכב בדד בחדר ההוא
זיעה קרה שטפה אותי.






 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

היתרון

שני ההורים שלי הוגדרו בזמנו כחולי נפש. שנים רבות עוד לפני שהתאשפזתי לראשונה הם כבר היו מאושפזים במחלקות סגורות. ושלא יעלה לכם עכשיו אפילו קמצוץ של סטיגמה מחורבנת. הם היו אנשים מדהימים!

בכל אופן, כאשר חליתי לראשונה, הם ממש כמעט נהיו חולים בעצמם מרוב צער וכאב. הם ידעו בדיוק במה דברים אמורים, אך התמודדו עם כאבם העז, התאוששו וניסו לעזור לי ככל יכולתם לצאת מהבוץ שבו הלכתי וטבעתי. ואל תחשבו שלעזור לבנאדם פירושו רק לעשות לו קוצ'י מוצ'י. לפעמים לעזור באמת למישהו, זה גם לראות ולהבין את מצבו המידרדר המוביל לתהום עמוקה ובעיקר לפעול בנחישות על מנת לנסות ולהצילו.

בשנת 1978 כבר הייתי אחרי שני אשפוזים פסיכיאטריים ועדיין הכחשתי את היותי "חולה נפש". למעשה, המשכתי לטעון שאני "בריא" אבל כבר הייתי בתוך תהליך חולני, הרסני ואף מסוכן ביותר. הם ידעו זאת כי הכירו היטב על בשרם הכואב את החולי הארור. ואז בשיא ההתקף המאני. הם פנו לפסיכיאטר המחוזי והביאו לכך שאשפזו אותי אשפוז כפוי.

הם לא היו עושים זאת לעולם אילולא הכירו את המחלות הנפשיות וידעו שבמצבים קיצוניים חובה לאשפז כי עלולים להיגרם נזקים קשים ואף החרפה במצב אם המחלה לא תיבלם.

איך אתם חושבים שהרגשתי עם זה באותם ימים? כעסתי, כמובן. ואיך לדעתכם אני מרגיש היום, לאחר ששני האנשים האוהבים והנהדרים האלה עברו מן העולם? מלא הכרת תודה. ובכן, דבר אחד בטוח, מחלת הנפש של הוריי הפכה ליתרון במצב הנפשי הקריטי שבו הייתי נתון.
 

(מתוך "יתרונות שנלוו למחלת הנפש שלי - חלק א")







 

לדף הרשומה

פסיכיאטרים: לומדים המון פסיכולוגיה ומטפלים באמצעותה

רבים מאוד חושבים שפסיכיאטרים כמעט לא לומדים פסיכולוגיה במהלך הכשרתם, כאילו הם לא מכירים שום דבר אחר מלבד 'המודל הרפואי' הביולוגי - אז"ש!

שהרי בויקיפדיה על הערך DSM נכתב בפירוש שעד לפרסום המהדורה החמישית ב-2013 כל אבחוני המטופלים בכל העולם נערכו על פי 5 צירים הבאים:

 

ציר I  - ההפרעות הנפשיות העיקריות 

ציר II - הפרעות אישיות ופיגור שכלי

ציר III - בעיות רפואיות שמשפיעות על ההפרעה

ציר IV - תנאים סביבתיים שתורמים להפרעה

ציר V - הערכת תפקוד כוללת 
 

מסקנות


1. מפרסום המהדורה הראשונה של ה-DSM ב-1952 ועד פרסום החמישית ב-2013 (לפחות) כל פסיכיאטר בעולם שרצה לאבחן מטופל כלשהו ע"פ ה-DSM היה חייב לבדוק היטב גם את מצבו ביחס לציר 2 - ציר האישיות - שהוא ציר מרכזי וללא תחליף למטרות אבחון וטיפול. 
 


2. ואולם ברור כשמש, שפסיכיאטרים בכל רחבי תבל לא יכלו לאבחן למשל 'הפרעות אישיות' כלשהי, אם במהלך הכשרתם הרפואית לא למדו הרבה ולעומק על אודות נושא ה'אישיות' - תחום רחב, עמוק, מרכזי וללא תחליף במדעי ההתנהגות. 
 

מ.ש.ל 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

אשפוז פסיכיאטרי הוא כהכנסת היד לאש?!

בישראל שוררת התנהלות אגרסיבית רבת שנים בתוך המוסדות הפסיכיאטריים. לרוב רובם של מאות אלפי המתמודדים (כמו גם לבני משפחתם) שחוו זאת על בשרם אין ספק בכך. הסבל הרב בין רוב כותלי מחלקות אלה גורם בסופו של דבר ללמידה התנסותית לא מודעת: חוויה קשה הדומה להכנסת יד לתוך אש.

ואז רוב מתמודדי הנפש החוזרים לקהילה לאחר אשפוז רווי סבל נוטים לפתח מוטיבציה חזקה מאוד להישמר מפני הידרדרות למשברים חוזרים כדי לא לחזור לאשפוז המפחיד. והמערכת הנציחה מאז קום המדינה את התנאים הקשים ברוב בתי החולים הפסיכיאטרים ואלה "ביעילות" מרחיקים מחדרי המיון אלפי מתמודדים מדי שנה בשנה. לא נתפלא אם אנשי מקצוע רבים רואים בכך הישג טיפולי.

 

התנהלות אגרסיבית כוללת שכזו משרתת הן את האינטרסים הכלכליים של משרד האוצר והן את אלה של משרד הבריאות - win-win מבחינתם. ואולם בד בבד פעילות זו אחראית לפגיעה בוטה ורחבת היקף בזכויות האדם של מאות אלפי מאושפזים מאז קום המדינה ועד היום.

לדוגמה, אם רק 20% מהמטופלים בכל שנה יבקשו לחזור לאשפוז בשלב כלשהו בזכות התנאים המשופרים, מדובר להערכתנו בלמעלה מ-500 מיטות נוספות מעבר להסכמים השוררים בין האוצר למשרד הבריאות. כל מיטת אשפוז עולה 1,200 ₪ ליום, ו-500 מיטות נוספות יעלו לשירותי בריאות הנפש קרוב לרבע מיליארד שקלים בשנה הראשונה. כאשר מתמודדים ייתקלו בקשיים גדולים בחייהם בקהילה, רבים מהם יבקשו מקלט באשפוז חומל ומגונן; בני אדם שואפים תמיד לנוע ממקום קשה וכואב למקום פחות קשה וכואב. מספר האשפוזים יגדל באופן משמעותי, ופירושו גידול במספר מיטות האשפוז, שפירושו תוספת גדולה לתקציב בריאות הנפש. תרחיש זה מסביר אולי מדוע שירותי בריאות הנפש אינם נאבקים עד חורמה במדיניות האגרסיבית. כך, האגרסיביות המערכתית מתוכננת או לא מאפשרת למעשה תקצוב חסר של שירותי בריאות הנפש. בהערכה גסה וצנועה אפשר לומר כי גישה זו חוסכת לאוצר ולמשרד הבריאות מאות מיליוני שקלים בכל שנה.

אנו קוראים מכאן לממשלת ישראל ולשר הבריאות: אשפוז חומל ומגונן בתנאי אכסניה משופרים הוא צו השעה. חובה על מקבלי ההחלטות להגדיל תקציבים ולספק אשפוז בתנאים ראויים בייחוד למי שקופחו וסבלו מתנאי אשפוז קשים במשך עשרות שנים. לא זקוקים לבקשת סליחה ממסדית בעוד שנים. דורשים תיקון המעווות כאן ועכשיו.

וממליצים לקרוא היטב את מאמרנו החדש והמחדש בכתב העת 
"המקום הכי בגיהינום":

כשהחיסכון הכלכלי חשוב למערכת יותר מסבלם של מתמודדי הנפש



 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

משל העריקים מהצבא

בתחילה היו בתורה ציוויים ספורים שחייבו את המאמינים במצוות בודדות וספציפיות הקשורות לשבת כגון "לא תבערו אש". אבל לאורך ההיסטוריה היהודית תחת הכותרת של "דיני שבת" הוכנסו על ידי הרבנים עוד קאטגוריות, עוד תולדות, עוד הסתעפויות וסעיפים רבים מספור, כגון האיסור הגורף על "מוקצה". בהתאם דיני שבת התרחבו עוד ועוד וכיום תופסים כונניות רבות ועמוסות בכל ספריה תורנית. אולי לכן רוב הציבור היהודי (במאה וחמישים השנים האחרונות לערך) התמרד. הפך חילוני.

למה הדבר דומה? 
לרס"ר אחד שבפיקודו היו הרבה חיילים ואמר להם שקובע הוא רק 10 חוקים שעליהם לכבדם ותו לא. אחרי זמן מה הוסיף עוד 20 חוקים וכיבדו החיילים את כל ה-30. עברו עוד כמה ימים והוסיף והכביד את עולו עם עוד 100 חוקים, וכיבדו החיילים את כל החוקים. לבסוף הוסיף עוד 200 חוקים. התחילו לערוק...

הגולם קם על יוצרו כי היהדות ירתה לעצמה ברגל. רוב היהודים בעולם פשוט הצביעו ברגליים כנגד הדיקטטורה ההולכת ותופחת, הולכת וסוגרת, שהרבנים האורתודוקסים ניסו לכפות עליהם; מיליונים אחדים הפכו לחילונים, מיליונים אחרים הפכו לרפורמים או קונסרבטיבים.  וכבר אמרו חכמים שהאוייב של הטוב הוא העוד יותר טוב.


נ.ב. ולמה זה קרה בדורות האחרונים ולא באלפי השנים שקדמו להם?

מפני שלפני כמאתים שנה התפתחה תנועת ההשכלה אשר אפשרה יציאה מהאורטודוקסיה לעבר רפורמה או חילוניות, ולפני כן לא בשלו התנאים לתנועה שכזו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

משל הפורצים - על אפקט המספרים הגדולים

אתם גרים בעיר גדולה. מטרופולין בעברית עתיקה.
באישון לילה שבתם לביתכם. פתחתם הדלת חשכו עיניכם.
פרצו לכם. הבית נראה כמו אחרי הפצצה.

 

אז רשמו תלונתכם במשטרה אך לא סיפרו שבעת ההיא התרחשו עוד מאות פריצות ברחבי עירכם הגדולה.
גם לא ספרו שנרשמו מאות תלונות לאורך כל השנה האחרונה.
וכך איש מהמתלוננים לא ידע שלמעשה יש כנופיה עצומה. 
ככה כל אחד מכיר רק את "המספרים הקטנים". במקרה זה רק את שלו מקרה הפריצה.

 

אז מה זה משנה לאדם הקטן אתם שואלים בהרמת גבה.
זה משנה רבות כי אם היו פורצים רק לכם את הדירה ולא היתה כנופיה אז לאט לאט אפשר היה לשכוח ולחזור לישון בשלווה.

 

אבל אם זו חתיכת כנופיה אז מנת חלקכם בעצם אמורה להיות נדודי שינה.
הן שום דבר לא בטוח עד שהמשטרה תשים עליהם את ידה.

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

איך מדינת ישראל חוסכת כל שנה חצי מיליארד שקל מתקציבם של מתמודדי הנפש?

 

מאז קום המדינה שררה מדיניות/ התנהלות אגרסיבית בבתי החולים הפסיכיאטרים. בהתאם, המדינה חוסכת לפחות חצי מיליארד שקל מתקציב שירותי ברה"נ במשרד הבריאות.

החלופה הנגדית שמשרד הבריאות לכאורה יכול לבחור בה, ושאליה שואפים האקטיביסטים בתחום ברה"נ, למעשה לא באה בחשבון בלי תוספת תקציב ענקית מידה של מדינת ישראל. כי מעבר למדיניות אמפתית וחומלת, תגרום להצפת מערכת האשפוז על ידי אלפי המתמודדים = גידול של מאות מיטות אשפוז!

למה?  כי כאשר למתמודדים שהשתחררו מאשפוז יבואו תקופות קושי ולחץ בקהילה, עתה עם שיפור התנאים במוסדות הם יישאבו למקום מקלט מוסדי כדי לברוח מהמציאות הקשה ולמצוא מקלט בחיק המוסדות שעם שינוי המדיניות לחומלת, ישתנו מאגרסיבים לנסבלים.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שיא הבורות

מעניין שדווקא הסטיגמה כלפי נפגעי נפש, המהווים את קבוצת הנכים הגדולה ביותר באוכלוסיה, מתאפיינת בבורות טוטלית ביחס למהות הקבוצה.

עוד לא פגשתי אדם מהרחוב שיוכל להסביר לי מה זה "חולה נפש", ממה זה נובע, מה המהות ומה הסיבתיות של הבעיה. במילים אחרות, במה שונה אדם "בריא" מאדם שחלה נפשית? בעצם מה ההבחנה המבדלת?

אז אם איש אינו יודע אבל בכל יום אלפי אנשים משתמשים במושג "חולה נפש" - מה עלינו לומר על אנשים כה "בריאים" שמוציאים מפיהם לעתים קרובות מילים שאין להם מושג מה פירושם... היש לכנותם "חולי נפש"?!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

עולם טוב יותר

הנצרות לא עשתה את העולם לטוב יותר

אף היהדות והאיסלאם והבודהיזם לא צלחו

גם הקומוניזם והקפיטליזם והסוציאליזם ניסו בכל כוחם ולא עלה בידם.

מן הסתם האדם כשל. 

ואילו האלוהים הגדול מכל כנראה היה יכול ללוש שנית את מעשה ידיו

אבל כבר עידן ועידנים

אינו מגיב

   אינו מגיב!

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

על בבושקה-מטריושקה והצוותים הסיעודיים בפסיכיאטריה

שמעתם פעם על בבושקה?
אני שואל כי לאחרונה מדברים אצלנו הרבה על הכשרת הצוותים הסיעודיים הפסיכיאטריים להיות אמפתיים ומכילים לפחות כמו בשלוותה. 
ואני שואל האם כבר בנקודה התחלתית זו שכחנו משהו קריטי?
ועונה בלי היסוס: כן, בהחלט! 
כי שכחנו שלפני כל ההכשרות המצוינות חייבים לשנות את מדיניותה האגרסיבית (בפועל!) של מדינת ישראל ברוב המוסדות הפסיכיאטריים. מדיניות שנועדה בין היתר לחסוך (ואכן חסכה! ואפשר להוכיח!!) עשרות מיליארדים על חשבון גבם הכואב של המתמודדים לדורותיהם.
- ואחרי שמדינת ישראל תשנה את המדיניות (קודם כמובן יבוא המשיח) יש לשנות רשמית ובפועל גם את המדיניות של משרד הבריאות ביחס למתמודדי הנפש.
- וגם את המדיניות של שירותי ברה"נ!
- וכן את המדיניות של מנהלי בתי חולים
- שיגרור גם שינוי מידי במדיניות מנהלי המחלקות, 
- אלה שמשליטים את המדיניות שלהם על הצוותים הבכירים.
- אלה שבישיבות צוות קובעים בין היתר גם את ההתנהגות בפועל של הצוותים הסיעודיים - אם הם רוצים וגם אם אינם רוצים!! 
- אלה הסיעודיים שאולי בכלל לא צריך כל כך הרבה לחנך אותם מחדש. כי בדיוק כמו בכל מקומות העבודה בעולם, גם הם אמורים לציית להוראות של כל המנהלים שיושבים להם חזק חזק על הראש בוקר, צהריים וערב בכל יום תמיד! 
זהו, סוף מטריושקה!

 

Sharon Primor רן רזניק Tal Bergman Shimon Burshtein דליה וירצברג-רופא Ido Efrati Adi Naaman Avi Oren Alex Burstein Rilli Willow Keren Neubach Sharon Cohen Moshe Bar Siman Tov יעקב ליצמן Idan Bahat Ifat Schwarz


 

לדף הרשומה

סיבוב פרסה לעבר אשפוז פסיכיאטרי

הייתי רוצה שבתי החולים הפסיכיאטרים ינוהלו ויתנהלו באופן הומני וחומל. אבל בחישוב גס נראה שבשביל זה מדינת ישראל צריכה להוסיף לתקציב השנתי של שירותי ברה"נ כמיליארד שקלים בכל שנה שוטפת. זהו סכום עתק ביחס לתקציב ברה"נ בישראל העומד כולו על מיליארדים ספורים. בחו"ל יש הרבה בתי חולים שגם תנאי המלונאות טובים מאוד וגם היחס של הצוותים אדיב ומתחשב. ככה זה כשיש כסף.

לעומת זאת בארץ האוצר עושה הסכמים עם הפסיכיאטריה ביחס למספר המיטות המקסימלי, שכיום עומד על כ-3500 מיטות. הפסיכיאטריה מצליחה איכשהו לעמוד בהסכם, אבל היא מצליחה לעמוד בו בזכות "המדיניות האגרסיבית" שהיא הנהיגה כלפי החולים עוד לפני קום המדינה. איך זה עובד? מדיניות אגרסיבית מכוונת (כל מאושפז, לא רק בסגורות, במאה השנים האחרונות נוכח בכך!) שוררת במוסדות האשפוז הרבה למעלה מ-70 שנה. וברור כשמש, שיש גם פה ושם יוצאים מהכלל, איים בים הסבל, שרק מעידים על הכלל.

אך בייחוד לנוכח ההסכמים בין האוצר לשירותי ברה"נ, מה צפוי לקרות אם פתאום קברניטי שירותי בריאות הנפש ישנו את המדיניות מאגרסיבית להומנית כמו שכיום קיים אך ורק ב"פיילוט שלוותה" (1956) הזכור לטוב?

או אז צפוי שכל עשרות אלפי החולים המשתחררים מאשפוזים קשים מאוד בכל שנה, ינסו להתמודד כמיטב יכולתם עם קשיי החיים שלהם במסגרת הקהילה. ואולם, באופן טבעי כאשר יתקלו בקשיים גדולים, רבים מהם יבקשו לעשות "סיבוב פרסה" אל עבר האשפוז ממנו השתחררו, שהרי כאמור תהיה מדיניות הומנית ולא יהיה כל כך נורא להיות מאושפז. ואולי אפילו לרבים מאוד מהם יהיה טוב באשפוז החומל מאשר בתנאים הלא כל כך פשוטים באזרחות.

נוסף על כך, סביר שהטיפולים בסובלים מ"הכחשה" יפחתו ואז יגדל מספר ה"דלתות מסתובבות"/ מספר המיטות. כמו כן, ככל שההתערבויות האגרסיביות תפחתנה, יפגעו גם טיפולי העומק המצמיחים אישיות
("הסבל אינו המטרה הוא בן הלוויה של ההתמודדות-התערבות שהיא אימה הגדולה של הצמיחה") ושבסופו של דבר גם יחזרו כבומרנג למוסדות ויוסיפו בטווח הבינוני והארוך עוד מיטות אשפוז. 


להלן קישור למאמר במדור דעות בהארץ שדליה ואני פרסמנו בנדון ב-13-6-17, ואולם מכיוון שהקוראים שאינם מנויים יכולים לראות רק את חלקו הראשון, אני מביא כאן בהמשך את המאמר הקצרצר כולו:

 

היתרון שבקשירות פסיכיאטריות

13.06.2017

צביאל רופא ודליה וירצברג-רופא

 

לא מזמן פורסמו מסקנות הוועדה הממשלתית לצמצום הקשירות באשפוז הפסיכיאטרי. הוועדה הוקמה בעקבות דו"ח עמותת "בזכות", לפיו בבתי החולים הפסיכיאטריים מתבצעות כ–4,000 קשירות בשנה — כל מאושפז רביעי נקשר. הדו"ח הציג את הכשלים שהובילו למצב בלתי נסבל זה, ומשרד הבריאות אימץ את מסקנותיו, וכנראה יגבש תוכנית לצמצום הקשירות עד לביטולן בתוך שלוש שנים.

אך לא ניתן לתאר התנהלות כזאת רק כ"סדרת כשלים" במערכת. אם נאסוף את כל האירועים הפוגעניים המתרחשים בבתי החולים הפסיכיאטריים מדי שנה, נגיע לסדר גודל המצביע על מדיניות אגרסיבית שיטתית של ממשלות ישראל כלפי מתמודדי הנפש. הדבר תמוה: סביר יותר שאנשים פגועים ומיוסרים יקבלו בעת אשפוזם יחס אוהב ומחבק מצד אנשי מקצוע, שהקדישו את חייהם לטפל בהם. ייתכן שהפער בין הרצוי למצוי נעוץ בכך שיש המייחסים ערך טיפולי ליחס הקשה, לעתים עד כדי התאכזרות פיזית ונפשית.

כמי שעברו על בשרם אשפוזים טראומטיים, ונוהגים לבקר אחרים השוהים במחלקות אלה, אנו טוענים כי היחס האגרסיבי בבתי החולים תורם לכך שכמעט כל מי שמשתחרר מאשפוז פסיכיאטרי לא ירצה לחזור אליו. זו מעין למידה התנסותית, כמו להכניס יד לאש. מניסיוננו, למתמודדי נפש החוזרים לקהילה לאחר אשפוז יש מוטיבציה עזה לא לחזור לשם והם נחושים לשמור על עצמם מפני משברים חוזרים. האם יש הישג טיפולי גדול מזה בעיני אנשי המקצוע?

לעומת זאת, אם תונהג במוסדות מדיניות הומנית וחומלת בתנאי אכסניה טובים (תוך הזרמת כספים לשם כך), רבים ממתמודדי הנפש יצבאו על חדרי המיון הפסיכיאטריים והתוצאה תהיה הגדלה ניכרת במספר המיטות. זהו עניין מרכזי: ההימנעות מאשפוז חוזר אינה רק הישג טיפולי, אלא גם חיסכון כלכלי גדול, וייתכן שמספר מיטות האשפוז הוא המפתח הכלכלי למדיניות בתחום בריאות הנפש. מחירה של מיטת אשפוז מאוישת במשך שנה נאמד במאות אלפי שקלים, ואפשר לחשב כמה תעלה תוספת של אלף מיטות בשנה.

אחת התוצאות של המדיניות האגרסיבית במוסדות האשפוז היא המשך מגמת הרפורמה מ–2001, קרי צמצום מספר המיטות. הדבר משרת הן את האינטרסים של משרד האוצר והן את אלה של משרד הבריאות. שירותי בריאות הנפש מצויים בין הפטיש לסדן. הסכמים בין האוצר למשרד הבריאות, הקובעים את מספר המיטות המרבי, מחשקים את ספקי השירותים, ולכן מוסדות פסיכיאטריים משתדלים לנקוט אמצעים שיביאו לצמצום מספר הפונים לאשפוז. זה מתאפשר, בין היתר, בשל הנצחת תנאים פיזיים ואנושיים גרועים ברוב בתי החולים.

ברוב מדינות ה־ OECD ההשקעה בתחום כפולה. לאחר שנים כה רבות של קיפוח והזנחה, הגיע הזמן שממשלת ישראל תתקצב באופן ראוי את שירותי בריאות הנפש. כך תתאפשר הקצאת משאבים להקמת מעונות יום וחלופות אשפוז הומניות יותר, ונעלה על דרך שיש בה חמלה ואנושיות.

 

הכותבים הם מתמודדי נפש ופעילים למען זכויות מתמודדי נפש

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

מאמר דעות ב"הארץ": היתרון שבקשירות פסיכיאטריות

מאמר במדור דעות בהארץ 13-6-17 - http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4173187

 

היתרון שבקשירות פסיכיאטריות

13.06.2017

 

צביאל רופא ודליה וירצברג-רופא

 

לא מזמן פורסמו מסקנות הוועדה הממשלתית לצמצום הקשירות באשפוז הפסיכיאטרי. הוועדה הוקמה בעקבות דו"ח עמותת "בזכות", לפיו בבתי החולים הפסיכיאטריים מתבצעות כ–4,000 קשירות בשנה — כל מאושפז רביעי נקשר. הדו"ח הציג את הכשלים שהובילו למצב בלתי נסבל זה, ומשרד הבריאות אימץ את מסקנותיו, וכנראה יגבש תוכנית לצמצום הקשירות עד לביטולן בתוך שלוש שנים.

אך לא ניתן לתאר התנהלות כזאת רק כ"סדרת כשלים" במערכת. אם נאסוף את כל האירועים הפוגעניים המתרחשים בבתי החולים הפסיכיאטריים מדי שנה, נגיע לסדר גודל המצביע על מדיניות אגרסיבית שיטתית של ממשלות ישראל כלפי מתמודדי הנפש. הדבר תמוה: סביר יותר שאנשים פגועים ומיוסרים יקבלו בעת אשפוזם יחס אוהב ומחבק מצד אנשי מקצוע, שהקדישו את חייהם לטפל בהם. ייתכן שהפער בין הרצוי למצוי נעוץ בכך שיש המייחסים ערך טיפולי ליחס הקשה, לעתים עד כדי התאכזרות פיזית ונפשית.

כמי שעברו על בשרם אשפוזים טראומטיים, ונוהגים לבקר אחרים השוהים במחלקות אלה, אנו טוענים כי היחס האגרסיבי בבתי החולים תורם לכך שכמעט כל מי שמשתחרר מאשפוז פסיכיאטרי לא ירצה לחזור אליו. זו מעין למידה התנסותית, כמו להכניס יד לאש. מניסיוננו, למתמודדי נפש החוזרים לקהילה לאחר אשפוז יש מוטיבציה עזה לא לחזור לשם והם נחושים לשמור על עצמם מפני משברים חוזרים. האם יש הישג טיפולי גדול מזה בעיני אנשי המקצוע?

לעומת זאת, אם תונהג במוסדות מדיניות הומנית וחומלת בתנאי אכסניה טובים (תוך הזרמת כספים לשם כך), רבים ממתמודדי הנפש יצבאו על חדרי המיון הפסיכיאטריים והתוצאה תהיה הגדלה ניכרת במספר המיטות. זהו עניין מרכזי: ההימנעות מאשפוז חוזר אינה רק הישג טיפולי, אלא גם חיסכון כלכלי גדול, וייתכן שמספר מיטות האשפוז הוא המפתח הכלכלי למדיניות בתחום בריאות הנפש. מחירה של מיטת אשפוז מאוישת במשך שנה נאמד במאות אלפי שקלים, ואפשר לחשב כמה תעלה תוספת של אלף מיטות בשנה.

אחת התוצאות של המדיניות האגרסיבית במוסדות האשפוז היא המשך מגמת הרפורמה מ–2001, קרי צמצום מספר המיטות. הדבר משרת הן את האינטרסים של משרד האוצר והן את אלה של משרד הבריאות. שירותי בריאות הנפש מצויים בין הפטיש לסדן. הסכמים בין האוצר למשרד הבריאות, הקובעים את מספר המיטות המרבי, מחשקים את ספקי השירותים, ולכן מוסדות פסיכיאטריים משתדלים לנקוט אמצעים שיביאו לצמצום מספר הפונים לאשפוז. זה מתאפשר, בין היתר, בשל הנצחת תנאים פיזיים ואנושיים גרועים ברוב בתי החולים.

ברוב מדינות ה־ OECD ההשקעה בתחום כפולה. לאחר שנים כה רבות של קיפוח והזנחה, הגיע הזמן שממשלת ישראל תתקצב באופן ראוי את שירותי בריאות הנפש. כך תתאפשר הקצאת משאבים להקמת מעונות יום וחלופות אשפוז הומניות יותר, ונעלה על דרך שיש בה חמלה ואנושיות.

 

הכותבים הם מתמודדי נפש ופעילים למען זכויות מתמודדי נפש

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל צביאל רופא אלא אם צויין אחרת