00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סוף סוף - הסוף

לאחר מותו של חזרזיר, ג'ק דורש מהתאומים להצטרף לשבטו, והם נשארים. אני מאמין שהם מפחדים ממנו ולכן נשארו שם לא בגלל תמיכתם בו. 
אני נשארתי לבדי. כשפגשתי את התאומים הם שמרו על מצודת הסלע ואמרו לי להסתלק משום שג'ק והפראים רוצים לרדוף אותי - לרדוף בשביל להרוג. סיפרתי לתאומים על המקום שבו אני מתחבא והם סיפרו עליו לג'ק.
אני יודע שאני חזק, שאני לבד וחייב לדאוג לעצמי ולכן החלטתי לא לוותר ולהילחם בחזרה אפילו דקרתי ילד פראי אחד למרות שפחדתי ממש המשכתי לרוץ בשביל שלא יתפסו אותי.
אחרי כל ניסיונותינם של הפראים למצוא אותי ולהוציא אותי מהמחבוא שלי הם נכשלים ומחליטים להעלות את האזור באש. יצאתי מהמחבוא שלי והסתתרתי שפוף בסבך. ראיתי סוכה עולה בלהבות ופחדתי שבאים להרוג אותי. נסתי על חיי תוך כדי שהאש אוחזת בכתפי, התגלגלתי על החול מנת לכבות אותה. כשקמתי ראיתי כובע מצחה גדול בצבע לבן, ראיתי גם מדים לבנים ואקדחים ואז הבנתי שהאדם הוא קצין ימאי ושמאחוריו יש אוניית קרב עם מלחים. הייתי בהלם שראיתי את הקצין, התרגשתי. הקצין סקר אותי ושאל אם יש מבוגרים באי מרוב התדהמה והשוק שהייתי בו לא יכולתי לענות במילים ועשיתי לו עם הראש תנועה של לא. הקצין בטוח שבילינו בנעימים באי, הוא חושב ששיחקנו כל הזמן - הרי אנחנו ילדים וילדים אמורים לשחק, לא? הקצין הניח ששיחקנו במלחה ונדהם למראה צבעי הפנים והחניתות. חלק מהילדים החלו לבכות, הרוב היו מבולבלים. הקצין שאל מה מספרנו, מי האחראי והאם יש גופות, השבתי לו שאני האחראי, שיש שני הרוגים אבל הגופות אינן, ידעתי שאנחנו די הרבה אבל לא ידעתי מה מספרנו ולכן השבתי בשלילה.
ראיתי שהקצין התאכזב, ושמילדים בריטים היה מצפה לגלות " יותר תושייה " כיאה לילדים בריטים. אמרתי לו שבאמת כך היה בהתחלה עד שהתפרקנו, אני זוכר שזה הרגע שנשברתי, לא הצלחתי להחזיק את הדמעות נזכרתי בסיימון, בחזרזיר בכל מה שעברנו על האי, הרגשתי כאב וחרטה בעקבות הדברים שעברנו. זה היה השלב שהקצין תמך בי, הוא חייך אליי ואמר "אני יודע בני - חיל. ממש כמו ב' אח האלמוגים' ". הייתי בהלם, לא הצלחתי לדבר המחשבות על הדברים שעברנו לא הרפו, רק רציתי לעזוב את האי המוות הזה, המשכתי לבכות מפחד וכאב. הנערים שראו אותי רעדו. לאחר שהתאוששנו הבנתי, הבנתי שאנחנו חוזרים הביתה, האונייה תיקח אותנו סוף סוף הביתה. מצד אחד, התרגשתי מאוד, הייתי גאה בעצמי ששרדתי אך מצד שני ידעתי שהכאב, הזכרונות, המחשובות והחוויות מהאי הזה לעולם לא ישכחו וזה ישפיע עליי למשך כל חיי.
נלקחנו באונייה וחזרנו הביתה.

 

כך הסתיים המסע שלי ושל חבריי לפנימייה. כן, עד היום אני מושפע ממנו ולפי שפתחתי את הבלוג הייתי מדי פעם חושב עליו, מה היה קורה אם.. - אם לא היינו מתרסקים, אם חזרזיר וסיימון לא היו נהרגים, אם היינו פועלים בצורה אחרת, אם לא היינו מתפרקים, אם לא היו מוצאים אותנו.. הגעתי למסקנה בעקבות זה ששיתפתי אותכם ובאמת נזכרתי בכל הפרטים שזה לא משנה מה היה קורה אם - זה לא יעזור הרי מה שקרה קרה ומהמסע הזה אפשר רק לעלות ולקחת את החיובי ממנו. אני חושב שאם תשאלו כל אחד משותפיי למסע מה הוא לוקח ממנו - תקבלו תשובות שונות יתרה על כך, אני חושב שתשובות שונות גם לכן הקוראים יהיו. בעבר כל הזמן היו לי מחשבות וביקורות עליי כמהנהיג במסע, אך הגעתי למסקנה שהייתי מנהיג טוב, הכי טוב שיכולתי להיות. אז נכון, לא הייתי מושלם - אבל היי, אף אחד לא מושלם ולא צריך להיות מושלם כדי להיות טוב! הכי חשוב שפעלתי בצורה הטובה ביותר שיכולתי לפעול, הובלתי בצורה שקולה ומחושבת, הקדשתי מחשבה רבה לכל צעד ופעולה שאותה הובלתי וזה מה שהוביל אותי להתגבר על המכשולים. אני לוקח מהמסע שלי את החלקים הטובים שבו, את שיתוף הפעולה, הכבוד, החברות, התקווה, הסדר והחוקים - הדמוקטייה שבלעדייה אי אפשר להתקיים. בלי סדר וחוקיים הגיוניים המצב יוצא משליטה והופך לבלאגן אחד גדול. אני מקווה שאת המסר הזה כל אחד משותפיי למסע לקח, וגם אתם הקוראים.  תודה לכם, שאתם הקדשתם זמן בשבילי, בשביל לשמוע על המסע לאי הבודד.
לסיום, רציתי להודות לכם, שהקדשתם זמן בשביל לקרוא על המסע, אני רוצה לשתף בכך שהגעתי לסגירת המעגל שלה ייחלתי.

 

תודה לכם.
ראלף.


 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מות חזרזיר

חזרזיר החליט שאנחנו צריכים לעשות אסיפה, הופתעתי מדבריו. הוא ביקש ממני לתקוע הכי חזק בקונכייה וכך עשיתי, הלכתי והתיישבתי על הגזע הממורק וחזרזיר והתאומים נעמדו מולי. הבאתי לחזרזיר את הקונכייה ואמרתי לו להתחיל, הוא כל כך כעס בגלל המשקפיים שלו וניתן היה להבין את זה מנאומו. כל מה שהוא ביקש זה שנעזור לו להחזיר את המשקפיים שלו והוא אמר לי שהוא הצביע בשבילי כי הוא מאמין שאני אצליח וביקש שאגיד מה לעשות והתחיל לבכות. לקחתי ממנו את הקונכייה והתחלתי לנאום, אך את חזרזיר זה לא עניין הוא רק רוצה את המשקפיים שלו. חשבנו ללכת כולנו עם חניתות אך חזרזיר לא הסכים לקחת ונזכר ברצח של סיימון הקטן והחליט שהוא רוצה ללכת לג'ק כי הוא האמין שיותר גרוע כבר הוא לא יוכל לעשות, אמרתי לו שזה לא רעיון טוב אך זה לא עניין אותו.כשחזרזיר סיים הוא דחף לי לידיים את הקונכייה כאילו רצה להפטר ממנה וניגב את דמעותיו, אמרתי לו שאנחנו נבוא איתו וראיתי עליו שהוא שמח ונלהב. התאומים רצו שהם יהיו צבועים אך כעסתי עליהם כי לא הייתי מוכן שנהיה כמו הפראים.יצאנו לדרכנו ואני הלכתי ראשון, טיפה צלעתי והחנית הייתה על כתפי, מאחוריי היו התאומים אשר גררו את חניתותיהם על החול וחזרזיר הלך בין החניתות והקונכייה אחוזה בשתי ידיו.הגענו לסבך העבות ביותר באי ונעצרנו. לפתע סם נגע בי ואמר ''עשן'' ואז אני רואה מעין כתם של עשן מצידו השני של הסלע והבנתי כי זה אש. אמרתי להם לבוא אחריי ולהכין את החניתות שלהם בהיכון, חזרזיר החל להיחרד אז אמרתי לו להיצמד אליי. המשכתי לנוע לרצועת יבשה ובעטתי באבן שעפה לה אל המים ולפתע הים נשאב וחשף ריבוע אדום של אצות ממש לידי, לפתע שמענו צעקה ''תן לי את הקונכייה ואל תזוז'' הפנתי את ראשי לאחור וראיתי את פניו של רוג'ר והתחלתי לתקוע בקונכייה והפראים החלו להתקדם לאט אלינו. לבסוף עצרתי בכדי לנשום ואמרתי '' אני קורא לכינוס'' ראיתי את הפראים ממלמלים משהו אבל הם לא זזו, ניסיתי להתקדם אליהם אך חזרזיר ביקש ממני לא לעזוב אותו ואמרתי לו שיחכה כאן עד שאחזור.התקדמתי קדימה ואמרתי לרוג'ר "אני מכנס אסיפה" אך הוא שתק ולא ענה, לפתע רוג'ר זרק אבן קטנה לעבר התאומים, התעצבנתי עליו מאוד ואמרתי בקול רם "אני קורא לאסיפה".ראיתי שג'ק לא נמצא בין האנשים, שאלתי איפה הוא נמצא וענו לי שהוא בציד ושהוא אסר עלינו להיכנס. 
אמרתי להם שבאתי בשביל האש והמשקפיים של חזרזיר. לפתע ג'ק הגיע ואמר לי להתרחק ממנו ומהפראים ועניתי שהוא חייב להחזיר לחזרזיר את משקפיו, אמרתי לו גם שהוא לא היה חייב לגנוב את האש והמשקפיים, היינו נותנים לו אש.הוא התחיל להתווכח איתי זה התחיל באיומים ואחר כך ניסה לדקור אותו עם החנית אך לא הצליח והחזרתי לו חזרה במכות. כשאמרתי לו שהוא גנב התחיל להשתגע אפילו יותר והסתער עליי. לפתע שמענו את קולו של חזרזיר "הקונכייה אצלי" הוא צעק ואמר כי אנחנו מתנהגים כמו חבורת תינוקות ואז פנה אל הפראים ואמר כמה אני מנהיג יותר טוב מג'ק, צעקתי למרות כל הרעש כי מה עדיף שיהיו חוקים וניחלץ או שנצוד ונשבור דברים. לפתע רוג'ר הופיע למעלה ונשען על המנוף עם כל גופו ושמעתי סלע גדול וקלטתי רעד של האדמה, הסלע בא על פנינו והצלחתי להשתטח לפי שתפגע בי,אך הסלע הכה בחזרזיר מכת מחץ והקונכייה שהייתה בידיו התנפצה לרסיסים ויותר לא הייתה. חזרזיר עף ממכת הסלע ונפל מגובה של כעשרה מטרים על הסלע האדום שרבוע בים, ראשו של חזרזיר נבקע לשניים והמים לוקחים את גופתו אל הים והוא נעלם.הייתי כל כך בהלם, ניסיתי לדבר אבל לא הצלחתי להוציא שום קול מפי, זעמתי מכעס. פתאום ג'ק מתחיל לצרוח עלי בפראות כי זאת אשמתי והוא אמר שאני לא מנהיג יותר ושהוא המנהיג. לפתע הוא לקח את החנית וחתך את עורי באזור הצלעות והוא דחף אותי למים. לא הרגשתי שום כאב רק בהלה,קמתי וברחתי משם.


 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ההזדמנות שלא התממשה

אני וסיימון היינו עסוקים בהקמת הסוכה ללא שום עזרה מהאחרים, הילדים נטשו את העבודה על מנת לשחות או לשחק. באותו הרגע התעצבנתי, הילדים הקטנים לא עוזרים לבנות את הסוכות שאמורות לשמש להם מחסה. הרגשתי מתוסכל מהמצב, אנחנו תקועים באי לבד, ללא מבוגרים, והילדים לא מראים בגרות, הם מתנהגים בלי להיות מודעים למציאות הקיימת, אנחנו לא יודעים מתי יבואו להציל אותנו והם משחקים בזמן שאני וסיימון היחדים שאכפת לנו מהסוכה. התרגזתי והרגשתי מאוכזב, אומנם אני המנהיג אבל זה לא אומר שרק לי אמור להיות אכפת או שאני צריך לעשות הכל לבד.סיימון גם הוא לא הבין מדוע רק אנחנו עובדים, הוא שאל אותי מדוע אני לא נוזף בהם והשבתי לו שזה מיותר, בכל פעם שמחליטים החלטה אחרי כמה דקות כולם מתפזרים ונוטשים את העבודה. הם לא היו רציניים וגם כנראה שלא יהיו. אני לא מבין למה אף אחד לא מבין את המצב שבו אנחנו נמצאים, אני לא מבין איך הם יכולים להתנהג בכזאת אדישות ולהתרכז רק בעצמם. ג'ק יצא ליער ושוב לא הצליח להרוג חזיר. הוא פיתח אובססיה אליהם, ועדיין לא הצליח להרוג אפילו לא אחד ולכן אמרתי לו שכדאי שנתרכז בסוכה, אך הוא התעלם והמשיך בשלו, דיבר שוב על הרג חזירים. התעצבנתי ונוצרה מחלוקת בנינו, התעקשתי שבניית סוכה חשובה יותר מהשגת בשר.
הבחנתי שהילדים מפחדים ופיתחו אשלייה שיש חיה שגרה באי, ג'ק מחזק אותם בטענה שכשהוא יוצא לצוד הוא מרגיש שעוקבים אחריו אך יחד עם זה מודה שזה חסר היגיון.
סימון יוצא לטיל ביער וקוטף לילדים הקטנים פירות שהם לא יכולים להגיע אליהם, הוא נהנה מיופיו של הטבע.
בהמשך היום  אני וחזרזיר היינו בחוף ודיברנו, לפתע ראיתי עשן של אונייה, כשהתסכלו אל פסגת ההר היכן שהייתה אמורה להיות המדורה שלנו, לא ראינו עשן. אני זוכר את תחושת הלחץ ומהתח שהייתי שרוי בה, סוף סוף הגיעה ההזדמנות לצאת מהאי, עוברת אונייה לידנו, אונייה שיכולה לשים לב אלינו בקלות אם רק היה עשן אך משום מה אין לנו עשן. לא הבנתי איך הגענו למצב הזה הרי ג'' אחראי על העשן. התחלתי לטפס לפסגה, לברר מה קרה חזרזיר בעקבותיי. כשהגעתי ראיתי שאין מדורה, אין מי שמשגיח לא הבנתי איפה כולם, איפה הציידים של ג'ק ואיפה ג'ק. עד שהבחנתי בג'ק בציידיו שרים את אותם המילים, חוזרים שוב ושוב על מילים על הרג חזיר. הם סחבו איתם גופת חזיר והכל התברר לי. הבנתי מדוע ג'ק נראה מאושר. במקום לבצע את התפקיד שלהם, להדליק מדורה ולהשגיח עליה הם היו עסוקים בלצוד חזירים. זעמתי, סמכתי עליו למרות שידעתי שהוא אובססיבי לחזירים, סמכתי שישמור על המדורה לא תיארתי שהוא יעזוב את המדורה בשביל לצוד חזיר. בגללו, בגלל ז'ק אנחנו עדיין תקועים באי. הייתי המום וכועס, וכשראיתי אותם מרוגשים ומספרים בהתלהבות על כך שסוף סוף ג'ק הרג חזיר רתחתי. הייתי בהלם וכל מה שהצלחתי להגיד להם זה שהם לא היו צריכים להפקיר את האש, חזרתי על כך משטם שהם התעלמו מדבריי עד שג'ק שם לב ואמר שהוא היה חייב לצוד, והאש הייתה כבוייה לא הרבה זמן. האונייה כבר המשיכה הלאה, אמרתי להם שהייתה אונייה וסוף סוף יכולנו להיחלץ מהאי אך הם הלכו לצוד חזיר במקום. ג'ק המשיך לתרץ את התנהגותו ואני הייתי מאוכזב. כעסתי עליו, הוא לא הקשיב לי כמנהיג, הוא לא עמד בתפקידו והפקיר את האש, התנהג בחוסר אחריות מוחלטת! פרקתי הכל, כל מה שחשבתי אמרתי לו. מרגע לרגע הכעס רק גבר. בגללו אנחנו עדיין תקועים באי, חזרזיר גיבה אותי וחיזק את דבריי. בשלב הזה ג'ק התעצבן גם הוא, היה ידוע שהוא לא אוהב את חזרזיר, הוא הכה אותו בראשו ומשקפיו של חזרזיר עפו מראשו ונשברו. בשנית, ג'ק מוכיח כמה חסר אחריות הוא, לא רק על מדורה הוא לא יודע לשמור אלא גם על הכעס שלו. בהמשך, לאחר שהמצב נרגע ג'ק התנצל בפני חזרזיר. הציידים היו מלאי הערצה כלפי ג'ק, הוא הפך לגיבור שלהם. אך אותי זה ממש לא הרשים, ג'ק התנצל וטוב שכך אך עדיין בגללו אנחנו עדיין תקועים באי. 
בהמשך, בישלנו את החזרזיר ואני אכלתי ממנו גם למרות שבתוך תוכי לא רציתי, רציתי להפגין נחרצות בקשר לחזיר, להדגיש עד כמה כועס ומאוכזב אני ממעשיו של ג'ק, אבל משום שאכלתי כל הזמן רק פירות וירקות לא יכולתי לעמוד בפיתוי. ג'ק לא רצה שחזרזיר יאכל את החזיר אך לבסוף גם חזרזיר אכל את מהחזיר.
בסופו של דבר, העמדנו פנים שהכל בסדר אך אני בתוכי ידעתי שאני לא יכול לסמוך יותר על ג'ק ושתחושת האכזבה והכעס כלפיו לא תעבור.
 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ההתרסקות

התקדמתי בזהירות אל עבר הלגונה ולפתע שמעתי קול קורא אלי ומישהו התקרב אליי הוא היה נמוך ממני ושמן. הוא שאל אותי איפה האיש עם המגאפון והנדתי בראש כי אינני ידעתי היכן הוא, עניתי לו כי אני חושב שזה אי ולא נראלי כי יש פה מבוגרים והוא היה נראה מאוד מבוהל הוא החל לשאול אותי אם שאר הילדים ניצלו  אבל לא עניתי לו והתקדמתי אל עבר המים והנער בא אחריי. התיישבתי על החול ואמרתי לו כי בטח הטייס טס מכאן לאחר שהוריד אותנו כי לא היה יכול לנחות פה וכי כשהסתכלתי דרך החלון ראיתי את צדו השני של המטוס עולה בלהבות, הנער השמן המשיך לשאול אותי הרבה שאלות ואפילו שאל את שמי, עניתי לו כי קוראים לי ראלף, ראיתי שהוא חיכה שאשאל מה שמו אבל במקום חייכתי וקמתי והלכתי לעבר הלגונה והוא המשיך אחריי ולא הרפה. נתקעתי בענף ונפלתי והנער השמן עמד לידי וראיתי כי נשם בכבדות ואמר לי כי יש לו אסטמה ולא יכול לנשום עמוק ואמר בנוסף בגאווה כי יש לו משקפיים כבר מגיל שלוש. קמתי בזהירות והמשכתי אל הלגונה, כאשר הגעתי ללגונה הורדתי את בגדיי ונכנסתי למים. לאחר כמה זמן הנער חזר ואמר שאנחנו צריכים לעשות אסיפה עם שאר הילדים שנמצאים כאן לעשות רשימה עם השמות של כולנו, לא ממש היה אכפת לי אז הוא המשיך ואמר כי לא אכפת לו איך יקראו לו רק שלא יקראו לו כמו שקראו לו בבית הספר ואז התחלתי להתעניין, רציתי לדעת. הוא בא ואמר לי כי קראו לו חזרזיר, צחקתי בקול רם ולא יכולתי להתאפק ואפילו המשכתי לקרוא לו ככה כי נורא נהנתי מהשם. הלכתי לים לשחות וחזרזיר אומר לי כי אני שוחה טוב, שאלתי אותו למה הוא לא בא לשחות וענה לי כי הוא לא יודע,לא הסכימו לא לשחות בגלל האסתמה. אמרתי לו שאבא שלי לימד אותי לשחות בגיל חמש וכי הוא סגן אלוף בחיל הים ושאני מאמין שהוא יבוא ויציל אותנו. חזרזיר סיפר לי כי אביו מת ואמו לא מגדלת אותו אלא דודתו.לבסוף יצאתי מהמים והלכנו לנו, בדרך חזרזיר מצא קונכייה ואמר כי הוא הכיר מישהו שאמר שהיה תוקע בה ואז אמו הייתה באה וזה דבר יקר ערך. התחלתי לתקוע בה והתחלנו לשמוע קולות מהיער ולפתע ילדים יצאו ממנו, בזמן שהמשכתי לתקוע חזרזיר שאל מה השמות של כולם ולא הפסקתי לנשוף עד החושך כאשר הגיעה קבוצת ילדים אחרונה, אשר לבשו בגדים שונים ומשונים ועל כל אחד כובע שחור ועליו תג מוכסף, הם לבשו גם מעין גלימות שחורות.
האווירה החלה להשתנות ולא אהבתי את איך שהם גרמו לי להרגיש. לפתע נער גבוה צעק עליהם ''מקהלה, דום!'' והנערים עמדו במהרה בטור, היו כאלה שניסו להתחמק אבל עשו זאת בהתחננות אליו, הם קראו לו מרידיו. לפתע אחד הילדים שעמד בטור התמוטט מעייפות אז הוא הסכים להם לשבת ואמר להם לעזוב אותו כי זה תמיד קורה לו, הילדים צחקו מזה. פיגי לא שאל את שמותיהם כי היה נראה כי הוא מפוחד מהם. מרידיו פנה אלי ושאל אם אין שום מבוגרים ואמרתי לו שלא, הוא החל לסקור את הילדים שישבו במעגל ואמר כי נצטרך לדאוג לעצמנו. אמרתי כי כדאי שלכולנו יהיו שמות ואמרתי להם ששמי ראלף, לפתע מרידיו לעג כי יש לנו שמות של ילדים קטנים וכי למה לו להיות ג'ק כשהוא יכול להיות מרידיו.חזרזיר ניסה לדבר אך ג'ק ירד עליו וצחק שהוא דובי, מאוד כעסתי עליו ואמרתי לג'ק כי הוא לא דובי ושמו חזרזיר ולפתע כל הילדים צחקו, הוא הרגיש מושפל והרגשתי רע בשבילו. לאחר מכן ג'ק אמר כי צריך שיהיה מנהיג שידאג לחילוץ. אמרתי לו כי צריך צ'יף שיחליט על הדברים והוא החל לצעוק ביהירות כי הוא צריך להיות הצ'יף בגלל שהוא הזמר הראשי של המקהלה ואז קם ילד בעל שיער כהה ואמר כי צריך לעשות הצבעה וכולם הסכימו. ההצבעה נעשתה ואני נבחרתי להיות המנהיג וראיתי כי ג'ק לא היה מרוצה אז הבטחתי לו שהמקהלה תשאר שלו, והצעתי שהם יהיו הציידים שלנו וג'ק הסכים לכך.  אני לא חושב שג'ק בחור רע, אך העדפתי לא להכעיס אותו בכדי שימשיך לשתף פעולה ולא ילך נגד.החלטתי שצריך לבדוק אם זה באמת אי, אמרתי לכולם לחכות באזור בעוד שאני, ג'ק ועוד ילד בשם סיימון נטפס על ההר ונבדוק אם אנחנו על אי. חזרזיר כל כך רצה גם לבוא אך הוא לא היה עוזר ופחדתי שהוא יעכב אותנו אז אמרתי לו להישאר ולרשום את השמות של כולם מכיוון שהוא עם אסטמה וקשה לו מבחינה פיזית בנוסף לכך שהוא היה חייב כל כך מקודם לאסוף את השמות של כולם,ועכשיו הייתה לו ההזדמנות. שלושתנו התחלנו לללכת ולקראת הערב ראינו את הקצה של האי, ראיתי כי יש הר והבנתי כי אם נעלה עליו יהיה יותר קל להגיע לצד השני חזרה והתחלנו לטפס עליו. ראינו דברים לא יאומנים ורציתי לצייר מפה של המקום אך לא היה לנו שום נייר. לבסוף הגענו לפסגה של ההר, ועמדנו עליה וכבר הבנו שאנחנו אכן על אי ואמרתי להם כי זה שייך לנו. לאי היה מעין צורה של ספינה עם הרבה סלעים וצוקים וצמרות עצים ושיפוע חלול. הייתה גם שונית שהקיפה יותר מצד אחד של האי. הסתכלתי מסביב והתוותי קו מתפתל מן הנקודה הקירחת שבה עמדנו אל מורד ברכס ואמרתי להם כי זאת הדרך הכי מהירה. ג'ק אמר שנהיה חייבים לצוד עד שיבואו לקחת אותנו וסיימון פשוט שתק והנהן על כל מה שאמרנו.התחלנו לרדת במדרון מסולע ובחנו בסקרנות את השיחים סביבנו והיה ריח מיוחד, סיימון אמר כמו של נרות.הגענו למבועות היער והתחלנו לשמוע רעש, צווחות וקול חבטה קשה, מיהרנו מהר לראות מה זה היה בזמן הצווחות ממשיכות ומתגברות. מצאנו חזיר במחיצה והטיח את עצמו ברמתה הנמתחת. ג'ק שלף את סכינו בהתרסה ולפתע החזיר השתחרר ורץ אל סבך השיחים. נשארנו עומדים והסתכלנו זה על זה, ג'ק החזיר את סכינו לנרתיק, והתחלנו לצחוק וחזרנו אל השביל.ג'ק התחיל לדבר על החזיר כי חיפש את המקום הנכון לדקור אותו ואמרתי לו כי צריך לנחור חזיר לפי מה שהוא שמע.ג'ק אמר כי חותכים את גרונו של החזיר כדי לתת לדם לצאת כי אחרת אי אפשר לאכול את הבשר, עמדנו לשאול למה הוא לא עשה זאת אבל הבנו כבר כי הוא כנראה נלחץ ופחד מהדבר, אך ג'ק מנסה להסתיר זאת מאיתנו ואומר כי הוא כבר בחר מקום ובפעם הבאה לא יהיו רחמים.התעסקנו זמן מה בחיפוש מזון ובאכילתו בזמן הלכנו במורד עד לאזור האספה.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הסיפור שלי

היי שמי ראלף, בבלוג זה אשתף אתכם בתקופה שבה הייתי בן 12. הסיבה שבחרתי לפתוח את בלוג זה היא משום שאני וחבריי לפנימייה עברנו חוויות משמעותיות שיכולות להשפיע ולעניין רבים מכם.
סיבה נוספת לכך היא מכיוון שאני מרגיש שפתיחת הבלוג תיצור עבורי מעין סגירת מעגל לכל הדברים שעברתי שם. אני יודע שעבור חלקכם זה אולי תמוה שאני פותח בלוג ומספר בו דברים אשר כבר מסופרים בספר "בעל זבוב" ,
אולם בלוג זה יתמקד בהתחרשות אירועים מנקודת המבט שלי.
במהלך מלחמת העולם השנייה עליתי לטיסה יחד עם חבריי לפנימייה אשר במהלכה המטוס התרסק ונותרנו על אי טרופי בודד לבדנו.תחילה, נהגתי לשגות בדמיונות על "מה היה קורה אילו..." ואף קיוויתי שאבי יבוא להציל אותנו.
נבחרתי ברוב קולות למנהיג וניסיתי כל הזמן לחשוב על המהלכים הנכונים לנהל את החים של כולנו.כמנהיג ניסיתי לשכנע את הילדים בהחלטותיי ולשכנע אותם, לא קבעתי עבורם דברים. היייתי בטוח שאם ישמרו על התקנות הם
יצליחו ג'ק, שהיה בן גילי ייצג את הצד הדיקטטורי , החייתי שבאדם לעומתי שייצגתי את הצד החושב, הדמוקרטי. בהמשך שהותנו באי, ג'ק וחבורתו הפראים הפרו את הסדר שניסיתי ליצור באי ומהר מאוד המצב התדרדר עד לקטסטרופה מוחלטת.

אני מקווה שיעניין אתכם לשמוע את הסיפור שלנו באי דרך נקודת מבטי, ראלף.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל 1WreckItRalph אלא אם צויין אחרת