00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"רומניה" נמצאו 3 פוסטים

כך באתי לעולם

28/01/2013
  אצלנו ברומניה יש מודעות רבה לתכנון הילודה. משפחות רבות לא מעוניינות כלל לפזר את הגנים שלהם לדור נוסף. זו עמדה מקובלת. רוב המשפחות מסתפקות בילד אחד, כי הפוטנציאל של ילד אחד להפריע לחיים פחותה. לעתים, קורה, אפילו במשפחות טובות כמו שלנו, שנולד להן ילד שני. הסביבה מתייחסת למשפחה כזאת בחשדנות מסויימת. אלה שממלאים את העולם בילדים אינם אנשים אחראיים. כמובן שאין כלל משפחות עם שלושה ילדים, אלא אצל הצוענים. הצוענייה שבאה לחצר שלנו להציע את שירותי הנקיון שלה, אוחזת ילד אחד בידה, השני תלוי על שדיה ויונק, והאחרים מחזיקים בשולי שמלתה מאחור ונגררים אחריה בוכים ומייללים, עם טרכומה בעיניים, ובכל עין שלושה זבובים שמנים וירוקים. הסיפור שלנו מתרחש לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. אמא שלי טוסקה מוצאת עצמה בהריון. היא בת עשרים ואחת, וכבר יש לה תינוק כבן שמונה חודשים, טומי`קה. היא כמובן אינה רוצה שום ילד נוסף. יתכן שגם את טומי`קה היא היתה דוחפת חזרה לו יכלה כי היא אוהבת לבלות, ואוהבת לרקוד וכל מיני פעילויות שתינוק יונק מפריע לעשותן. די שקט פה בדרך כלל, הבריכה חמימה ועוטפת. אני צפה לי ושומעת ללא הפוגה את הצליל בום-קבום, בום-קבום. זה משרה עליי רוגע. אני אישן קצת. אצלנו ברומניה יש תכניות מניעה מקובלות - הריון לא רצוי מגרדים החוצה. דר` קרדוש, הוא גינקולוג מומחה מכוחותינו. יש כמובן גם דרכים אחרות. הרומניות העניות אינן יכולות לשלם לדר` קרדוש. על כן הן מזמינות הביתה אישה צוענייה, שבחברה שלה היא המרפאה היחידה. הצוענייה מבקשת מהבעל להרתיח מים, כי היא יודעת שהנשים המפונקות רוצות כלים סטריליים. ואז היא טובלת לשנייה את כלי העבודה שלה במים הרותחים. לכל מרפאה כלים יעודיים משלה. חלק עושות את העבודה במסרגה אחת שנועדה לסריגה רגילה, וחלקן עובדות עם מסרגה קצרה יותר, מעוקלת בקציה, שנועדה לסריגת קרושה. עם הכלי שלה הצוענייה נכנסת לרחם, דוקרת פה ושם עד שהאשה מדממת. לפני שהיא הולכת לדרכה, היא מטילה תפקיד על הבעל: עליו לשבת לצד מיטתה של הנגרדת, ולהציץ מדי פעם אל מתחת למיטה. אם הוא לא רואה דבר - המצב טוב. אם הוא רואה שדרך המזרון מטפטפות טיפות דם על הריצפה ,עליו לקחת את החולה לבית החולים. אני מנסה לדחוף קצת את הידיים והרגליים, אבל זה מאד קשה לי. ואני גם לא רואה כלום. אני כנראה מאד קטנה. בום- קבום בום- קבום
לדף הרשומה

דר` נויוירץ אוחז בפירם

  במעברה שלנו יוצאי אירופה אינם רשומים בקופת חולים. הם רגילים מארץ מוצאם שאין ביטוח רפואי, וכל הנזקק לרופא – מזמין אותו על חשבונו. אם הרופא סבור שעל הפציינט להתאשפז בבית חולים, אנשים יודעים שנגזר דינם. בתי החולים מלוכלכים, עכברושים מתרוצצים בין המיטות, הרופאים לא נוגעים בחולה עד שמשפחתו לא משלמת להם אישית. קרובי החולה מביאים לו אוכל מהבית, אחרת יגווע מהרעב מהר יותר משהמחלה תהרוג אותו. לאישפוז יש יתרון אחד בלבד: אפשר לחסוך את דמי הנסיעה הביתה. יש מחלות שמחייבות אישפוז על פי חוק. אלה המחלות המדבקות שיש בהן סיכון להדבקה המונית של האוכלוסיה. למשל סקרלטינה (שנית). אם ההורים מסרבים לקחת את ילדם לבי"ח מחשש לבריאותו, מתירים לאם להישאר בבית עם הילד החולה. שאר המשפחה מודחת מביתה לקרובי משפחה, ועל הדלת של החולה משרד הבריאות מדביק פתק אדום "קרנטינה" שזה בידוד. כמובן שלטומי'קה תמיד היה מזל, הוא זכה להיות בקרנטינה עם אמא, בעוד אני ואבא גולים אצל סבא וסבתא, ואני ישנה שם על שני כסאות מחוברים. אני מעדיפה פי אלף לגסוס במקום טומי'קה בביתי שלי. מחמת מחלתו אשר נפלה על ימי ראש השנה הגרגוריאנית, אמא מסכימה ברחמיה המטרנליים להציב לו עץ חג מולד קטן ומקושט, דבר שלא נראה כמותו בביתינו מעולם. התירוץ העלוב היה ש"אנחנו יהודים" כבר אז הבנתי שהיהדות הזאת לא תוביל אותנו רחוק. אבל היא הובילה: כיהודים עלינו ארצה והשתכנו במחנה ג' מספר 79 בתוך בדון עשוי ברזנט, במעברה היפה שלנו. אנחנו באנו עם מנהגים רפואיים מהבית. לא מיד רצים לרופא. זה יקר.קודם מפעילים רפואה ביתית: מרק עוף לחולה בשפעת, שמן דגים לילדים חסרי תיאבון. כמובן שטומי'קה היה הילד חסר התיאבון עם הצלעות הבולטות, ואותי אפשר היה להאשים בהרבה דברים, אבל לא בחוסר תיאבון. אבל לא ויתרתי על שמן הדגים, כי ראיתי שטומי'קה שוב מועדף על פניי וקינאתי. לא הייתי מוכנה לכך שטומי'קה יזכה במשהו שלי לא נותנים. הייתי הילדה היחידה במעברה שלא ברחה מאימת הבקבוק המסריח , ולקחתי את השמן ברצון. האמת שלטומי'קה לא חזר התיאבון, אבל שמן הדגים הגביר את תיאבוני שלי ואכן, הוא השפיע מאד לטובה . לדעתי, אפשר לייחס את התחת שלי מהיום לנפלאות שמן הדגים של הילדות. כאמור, לא מיהרנו לרופא. אבל אם הגיעו מים עד נפש – מי שעמד לרשותנו היה
לדף הרשומה

אומרים שאני א י נ נ נ י אני

  ב 29 במרץ היה לי יומולדת. או ב 28 במרץ. די עם הקולולולו. אני לא רוצה ברכות (כסף יתקבל ברצון). ממילא בגילי מברכים אותי רק בבריאות. באחד הפוסטים שלי הגיב גל המתוק מהבלוגיה, ושאל: "למה רק בריאות? מגיע לך גם ברכות של אושר, אהבה וסקס"! (נו, את האחרון אני הוספתי). כמובן שגל הוא היוצא מן הכלל, שמעיד על הכלל. יתכן שהוא גם קצת משובש, כי הוא אימץ לו שתי אמהות בבלוגיה. אותי הוא אימץ לאהובה. החלטנו להתחתן ב 11.11.11. גל בכלל מחזר אחרי קשישות הבלוגיה, ויתכן שהוא שתול של תפוז שתפקידו להרים את הזקנות (וירטואלית). נחזור ליום ההולדת. בגילי רוצים שהיום הזה יעבור כבר. כי כל המודעים והקרובים מברכים אותי בבריאות טובה, מה שגורם לי לחשוב על המחלות שלי, ולחשב את קצי לאחור. ואז אני נעטפת ביגון קיומי עמוק. כל מה שאני רוצה לדעת מתי להיעטף ביגון קיומי: ב 29 או ב 28? אז למה השתבשו לי תאריכים כל כך קובעים? כשעלינו ארצה מרומניה, לא נתנו להוציא משם שום מסמך רשמי. אנשים לא יכלו להביא תעודות לידה או תעודות מסיום הלמודים. כמובן שאבי לא היה יכול להוכיח בארץ שהוא רופא, כי הוא היה חייט. גם לא דקדקו ביהדות של העולים. דודתי יוליקה, שהיתה גויה אנטישמית מלידה, נרשמה בארץ כיהודיה, וגם שם חדש ניתן לה "יהודית". כלומר העניינים התנהלו בכאוס גמור, הקולטים רשמו מה שאמרו להם. וההורים אמרו להם שאני נולדתי ב 29 במרץ, וכך נרשם וסוכם בתעודות. אני לתומי ניהלתי את חיי לפי האסטרולוגיה של ה 29 במרץ. אם ניתן לכם לבחור את תאריך הלידה אני מציעה, מנסיון, לא לבחור בתאריך הנ"ל. בגיל 40 לערך, הייתי צריכה להוציא ת"ז חדשה. בתעודה זו נעלם תאריך לידתי. חשבתי לתומי כי מדובר בטעות. אבל אז הסתבר, שמחקו את תאריך לידתו של כל מי שלא נולד בארץ והשאירו רק את השנה. אתם שואלים למה? או, אז אני אענה לכם: אם אפשר למרר את חיי האזרחים חזקה על כל משרדי הממשלה שיעשו זאת ללא הרהור נוסף. עכשיו ניתנה גם דרך לשנות את הגזירה: תביא תעודת לידה או תלך לבית משפט ותביא שני עדים שהכירו אותך מיום שנולדת. היו לי רק מעט מכרים שהשתתפו באופן פעיל בלידתי, אבל הם פסו מן העולם עקב קשישות יתרה. טוב, חייתי את חיי (בערך) ולא הוספתי לחשוב על כך. לפני מספר שנים כל מיני אנשים שלא האמינו יותר בקיומנו בארץ הזאת, החלו להוציא דרכונים מארץ מוצאם, ליום סגריר.
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת