00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"פסנתר" נמצאו 4 פוסטים

להפליץ את המרסייז

  אני סובלת מנדודי שינה, ולכן מבלה את לילותיי במחשבות ובהרהורים, שלא לומר הגיגים והגיגונים. עכשיו, אני מכירה את ההגיגונים הללו היטב, ולכן משתעממת עד מהרה. כאתאיסטית אני לא מעלה בדעתי לשוחח עם יהוה, אבל מדי פעם יוצא לי להשמיע לו מונולוג לא ידידותי. למותר לציין כי מעולם לא נוצר בינינו דיאלוג על בסיס שיוויוני, כי אני לא בראתי ליהוה תחת גדול, ולא פימה עלי כסל, ואני לא מבינה בכלל מה הטענות שלו כלפיי. בלילות הלבנים השחורים שלי, אני מאוכזבת מעצמי מאד. לא די שמעולם לא זכיתי בפרס נובל, שבאשמורת השלישית של הלילה אני מאמינה בלב שלם שהוא הגיע לי כדין, הרי שגם לא התמסרתי לשום אידיאולוגיה או מעשה בלב שלם ומתוך הקרבה. כל חיי הערצתי אנשים שלקחו על עצמם מחויבות מיוחדת – לוחמי שלום, בלרינות סובייטיות, פסנתרניות קוריאניות ומדונה. היה לי סיכוי להיות כזאת אלמלא עמדו בדרכי מכשלות אובייקטיביות, כמו העובדה שאין לי כשרון בשום תחום, ואני עצלה, ואם יש לי פנאי – אני מעדיפה לאכול או לישון, או שניהם יחד. קראתי אוטוביוגרפיה של פסנתרנית קוריאנית: המשפחה לא יכלה לממן קניית פסנתר לשתי הבנות המוכשרות שבבית. הילדות התאמנו במתנ"ס השכונתי על פסנתר. בבית האבא הכין להן קרש, עליו צייר קלידים בצבעי לבן ושחור. הילדות התאמנו על הקרש בין שמונה לעשר שעות ביום.הן הפכו פסנתרניות ידועות בעולם וזכו בכל פרס יוקרתי. רק אחרי שזכו לתהילה עולמית רכשה להן הממשלה הקוריאנית פסנתר אמיתי. גם אני התחלתי ללמוד נגינה על פסנתר בטרם היה לי פסנתר בבית. הייתי בת ארבעים, לגמרי מוכנה להתמסר. המורה שלי אמרה לי להתאמן בינתיים על השולחן ולדמות שיש לי קלידים. וכך ישבתי מדי יום, ספר התווים פתוח לפניי ואני מקישה על השולחן. אמנם לא שמונה שעות, אבל די הרבה. לפעמים אפילו רבע שעה. התקדמתי מצויין. בזתי לקוריאניות שנזקקו לקרש המצוייר. אמן אמיתי יכול להתעלות , יכול לעבוד עם הדמיון, עם הלב. לבסוף הגיע הפסנתר הביתה. נקשתי על קלידיו. מה אגיד, זה לא היה שולחן. הבנתי שלא אהיה קוריאנית, למרות שאין לי אחות. מה חבל שלא הצלחתי לעשות מעשה שיירשם בהיסטוריה. אין, גם לקשישים יש חלומות. בלילות הלבנים אני מנסה לחשוב איך אוכל להמם את העולם בכשרון יוצא דופן. לאחרונה אני מרבה לחשוב על הצרפתי המופלא, שידע להפליץ את "המרסייז”. לפני
לדף הרשומה

ילדים זה שמחה

    לכבוד "יום הרשומה 2011” בחרתי לפרסם מחדש פוסט זה (פורסם ב 19/9/10). אני זוכרת לאו דווקא פוסטים שאני חושבת למוצלחים, אלא כאלה שנדמה לי שיכולה הייתי לכתוב אותם טוב יותר. למרות שאני קוראת את הרשומות ועורכת אותן שוב ושוב, קורה שלאחר הפרסום דעתי מאד לא נוחה מהכתוב. כך היה עם "ילדים זה שמחה". זה מסוג הרשומות שאם הייתי קוראת אצל אחרים, הייתי חושבת בלבי "אוף, אם היה לי רעיון כזה יכולתי לעשות ממנו מטעמים"...אז שיניתי קצת, אם לא איכפת לכם. כפי שאתם יודעים, לאחרונה אני כותבת מעט. אחי טומי'קה אמר פעם שהוא היה כותב ספר, אלמלא שתי בעיות קטנות: האחת – אין לו נושא, השנייה – הוא לא יודע לכתוב. נראה לי שהבעיה המשפחתית השיגה אותי סוף סוף. יש סיכוי שליום הרשומה 2012 אעלה שוב רשימה זו ואתקן עוד, ויתכן באופן תיאורטי לפחות, שהיא תהיה מושלמת עד שנת 2020.   בחודש אוגוסט בכל שנה, הילדים נוסעים לשבועיים לאבא שלהם. אני מחכה לשבועיים הללו כמו לימות המשיח. ברור לי שהזמן הזה הוא שלי במאה אחוז. אני רוצה לכתוב ספר. טוב, אולי ספר ילדים, בחרוזים. כמה קשה זה יכול להיות. פעם החלטתי שאני רוצה לצייר. קניתי כן ציור, בדים מתוחים על מסגרות, צבעי שמן ומברשות. עלה המון כסף. שמתי את כל הכבודה במחסן, באופן זמני. אני אצטרך לבדוק איפה בדיוק הם נמצאים, בכל זאת, עברו עשר שנים. אני גם יודעת לנגן בפסנתר, אבל כשהילדים בבית הם פוקקים את אוזניהם כשאני מתיישבת ליד הפסנתר, ולעיתים אף בוכים. אולי אחזור להתאמן. ברור שקודם אצטרך לחפש את פקקי האוזניים, כי העצבים שלי כבר לא מה שהיו פעם. אולי אתלבש יפה, אלך לבתי קפה, אזמין הביתה יזיזים, הרבה יזיזים, (אגב,איפה אתן מוצאות את היזיזים האלה?)אלך לקוסמטיקאית, למניקוריסטית, לפדיקוריסטית ולמסז'. אני אפצח בדיאטה. אסתפר, אצבע לאדום, אעשה קוצים. ברור שיש הכנות מוקדמות של משפחות שמעורבות: רון, האבא של הילדים, התחתן עם וורדה. מאחר שלוורדה יש שני ילדים מנישואין קודמים, היא תעביר את הילדים שלה לבעלה לשעבר, כי רון רוצה לבלות שבועיים נטו עם ילדיו שלו. בעלה לשעבר של וורדה משנע את שלושת ילדיה של אשתו השלישית לבעלה השני, שהוא מצידו צריך להעביר את הילד של אשתו הנוכחית לבעלה לשעבר. בקיצור, זו קומפוזיציה מורכבת שבה הרבה כלי נגינה, כלומר
לדף הרשומה

אני גיטרה

  מגיל ילדות אני חובבת מוסיקה. אם אנחנו חפצים לשמוע מוסיקה, עלינו לשיר בעצמנו. כי בצריף אין חשמל, כך שגם לו היה לנו כסף לפטיפון, לא היה למה לחבר אותו. אצלנו מרבים לשיר. מלמדים אותנו שירי ילדים בהונגרית. שירי הילדים הללו נגמרים תמיד במוות אלים של ילדים או גורי חיות, כך שאנחנו יכולים להגות בשירים גם בלילה, ולפחד. ההורים שרים לנו אריות מאופרות נודעות. אחי טומי'קה ואני יודעים לשיר באיטלקית. שנינו רוצים לנגן בפסנתר, ואף ההורים מעוניינים בחיזוק מוסיקלי, אבל בצריף שלנו רק חדר אחד, ואין בו מקום לפסנתר בין מיטות הסוכנות, ארגז-הארון ומקרר הקרח. ועוד לא דיברנו על הכסף. בבית הספר יש חוגים לחלילית. טומי'קה ואני מנגנים בחלילית, ועושים חיל. אני משתתפת במקהלת בית הספר, ומתמנית להיות הסולנית. ההורים שלנו מאד אובייקטיביים לגבי ילדיהם. אין להם שום היסוס להעיר לילדים אם צריך לשפר את מנהגיהם, אבל ההורים לא מעירים, כי אנחנו ילדים מושלמים. נדמה לי שכבר כתבתי איך אמא שיכנעה אותנו, שאנחנו הילדים הכי יפים במעברה. הם גם בטוחים ששנינו מוסיקליים להפליא (הצלחנו לנגן "יונתן הקטן" בחלילית), וגם יכולנו להגיע לגדולות לו יכולים היינו לנגן בכלי אמיתי. אבא באמת מבין במוסיקה. יש לו קול טנור יפה. בעלומיו למד פיתוח קול לאופרה, ואף ניגן בכינור. לכן, דמעות עולות בעיני כשאני שרה "שירו שיר שיר שיר, נירו ניר ניר ניר" (הכל בריש מתגלגלת) ואבא מאזין בהתפעמות ואומר "את תהיי זמרת אופירה". אני רוצה שימשיך לדבר בשבחי, אז אני אומרת "מה, אבא, אני באמת שרה כל כך יפה?”. אבא עונה: “לא, אבל יש לך את הגזרה המתאימה". אתם צריכים לדעת שבמשפחה שלנו לא מוותרים על פאנץ' אם מישהו מרים להנחתה. בגיל ארבע עשרה, ואנחנו כבר בשיכון, אני לומדת בתיכון בעיר. אני תלמידה טובה ומאד מקובלת על הילדים, ואני מצחיקה. לא קשה לי כלל "להשתלט" על ערבי הכיתה. אבל צץ לי מתחרה רציני: לגוריון מהכיתה המקבילה יש גיטרה. גוריון הוא ילד מופנם ושקט, אבל הוא הופך מלך ערבי הכיתה כשהוא מלווה את שירתנו בפריטה על גיטרה. ברור שאני רוצה גיטרה בדחיפות, כדי לשמור על מעמדי. להורים עדיין קשה להרים משימה כזו, לכן סבתא רוז'י, אמא של אמי, נזעקת מפתח תקווה ומגיעה לביתינו עם חצי מחיר הגיטרה. למחרת מגיע סבא יוג'ין (בתקופה ההיא אין
לדף הרשומה

הרסיטל של גניה

16/01/2010
במעברה שלנו בצפון התגוררו גם אנשים משונים ומטורפים קמעא. מאחר שהצריף שלנו שכן במרכז המעברה, היינו קרובים ל"מרכז" התרחשות העניינים: שם שכנו המקלחות המשותפות, ברזי המים הזורמים וששת בתי השימוש שהבאישו את האויר. על כן, בשעה זו או אחרת, כל אנשי המעברה נהגו לעבור ליד צריפנו .   במשך חופשת הקיץ נהגנו לשבת בחוץ על מיטת סוכנות בצל עץ זית ענף שקראנו לו העץ שלנו. טומי`קה אחי לימד אותי לטפס על העץ. ישבנו גבוה על ענפי העץ, ומשם זרקנו זיתים על ילדים שעברו מתחת, וקראנו קריאות גנאי למי שהיה זכאי להן. הכי .
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת