00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"סקס" נמצאו 4 פוסטים

אומרים שאני א י נ נ נ י אני

  ב 29 במרץ היה לי יומולדת. או ב 28 במרץ. די עם הקולולולו. אני לא רוצה ברכות (כסף יתקבל ברצון). ממילא בגילי מברכים אותי רק בבריאות. באחד הפוסטים שלי הגיב גל המתוק מהבלוגיה, ושאל: "למה רק בריאות? מגיע לך גם ברכות של אושר, אהבה וסקס"! (נו, את האחרון אני הוספתי). כמובן שגל הוא היוצא מן הכלל, שמעיד על הכלל. יתכן שהוא גם קצת משובש, כי הוא אימץ לו שתי אמהות בבלוגיה. אותי הוא אימץ לאהובה. החלטנו להתחתן ב 11.11.11. גל בכלל מחזר אחרי קשישות הבלוגיה, ויתכן שהוא שתול של תפוז שתפקידו להרים את הזקנות (וירטואלית). נחזור ליום ההולדת. בגילי רוצים שהיום הזה יעבור כבר. כי כל המודעים והקרובים מברכים אותי בבריאות טובה, מה שגורם לי לחשוב על המחלות שלי, ולחשב את קצי לאחור. ואז אני נעטפת ביגון קיומי עמוק. כל מה שאני רוצה לדעת מתי להיעטף ביגון קיומי: ב 29 או ב 28? אז למה השתבשו לי תאריכים כל כך קובעים? כשעלינו ארצה מרומניה, לא נתנו להוציא משם שום מסמך רשמי. אנשים לא יכלו להביא תעודות לידה או תעודות מסיום הלמודים. כמובן שאבי לא היה יכול להוכיח בארץ שהוא רופא, כי הוא היה חייט. גם לא דקדקו ביהדות של העולים. דודתי יוליקה, שהיתה גויה אנטישמית מלידה, נרשמה בארץ כיהודיה, וגם שם חדש ניתן לה "יהודית". כלומר העניינים התנהלו בכאוס גמור, הקולטים רשמו מה שאמרו להם. וההורים אמרו להם שאני נולדתי ב 29 במרץ, וכך נרשם וסוכם בתעודות. אני לתומי ניהלתי את חיי לפי האסטרולוגיה של ה 29 במרץ. אם ניתן לכם לבחור את תאריך הלידה אני מציעה, מנסיון, לא לבחור בתאריך הנ"ל. בגיל 40 לערך, הייתי צריכה להוציא ת"ז חדשה. בתעודה זו נעלם תאריך לידתי. חשבתי לתומי כי מדובר בטעות. אבל אז הסתבר, שמחקו את תאריך לידתו של כל מי שלא נולד בארץ והשאירו רק את השנה. אתם שואלים למה? או, אז אני אענה לכם: אם אפשר למרר את חיי האזרחים חזקה על כל משרדי הממשלה שיעשו זאת ללא הרהור נוסף. עכשיו ניתנה גם דרך לשנות את הגזירה: תביא תעודת לידה או תלך לבית משפט ותביא שני עדים שהכירו אותך מיום שנולדת. היו לי רק מעט מכרים שהשתתפו באופן פעיל בלידתי, אבל הם פסו מן העולם עקב קשישות יתרה. טוב, חייתי את חיי (בערך) ולא הוספתי לחשוב על כך. לפני מספר שנים כל מיני אנשים שלא האמינו יותר בקיומנו בארץ הזאת, החלו להוציא דרכונים מארץ מוצאם, ליום סגריר.
לדף הרשומה

שרביט 2011

    אני לא אוהבת שרביטים. השרביט הראשון שנתקלתי בו בבלוגיה, בעודי בבתוליי מבחינה בלוגלית, היה כזה: איש אחד כתב בפוסטו שהוא נטל את שרביטו, חזר עשר שנים לאחור, ואז שוחח עם עצמו הצעיר יותר. ציפיתי שלשרביט יהיה איזשהו תפקיד פעיל בסיפור, אודה כי עברו במוחי מחשבות שלא מ מ י ן העניין. אבל השרביט נעלם. אז בעצם נשאר סיפור על סכיזופרן שחושב שהוא יכול לצלוח לעולמות מקבילים. עם הזמן למדתי, שאיש השרביט האמיתי הוא בצלאל. מדי פעם הוא שולף את שרביטו מנדנה, ומטיל משימות על הנתינים. אחדים מהבלוגרים כתבו לי במסרים אישיים שבצלאל הוא המוציא והמביא בבלוגיה, ולכן המליצו לי להתחנף אליו. איך להתחנף? להגיד לו שהוא יפה? אבל ראיתי את התמונה שלו! להציע לו את עצמי?, הוא היה רואה בזה עלבון, בצדק רב. חשבתי על שוחד כספי, אבל אז התברר לי שאין לבצלאל דבר עם הענקת ה"בולים". מאז אני חשה פחות מאויימת ממנו, ולכן – הרמתי את שרביטו הפעם מתוך שמחה ורצון.את החשבון עם העורכים הבולאים אעשה בהמשך. (כותב בצלאל): יש שהבלוג מעניק להם פורקן, יש כותבים לשם הנאה ויש שאוספים זכרונות. האם תכתוב בעוד שנה? אני מכותבי הזכרונות. או לפחות זו הייתה מטרתי הראשונית. הדור הבא לא מעוניין לשמוע על העבר המשפחתי שלו. בגיל חמישים, כשהם רוצים לדעת, כבר אין את מי לשאול. האמת, קצת נסחפתי. לבלוגיה חיים משלה, וכתבתי גם רשומות בנושאים כלליים. גם "העדות ההיסטורית" שלי לוקה פה ושם באי-דיוקים, שלא לומר שקרים של ממש, מפני שאני כפוייה להצחיק. הדור הבא יצטרך להפריד את המוץ מן התבן, ומאחר שהם לא חקלאים הם לא ייעשו זאת. כלומר, בעוד כמה דורות הסיפור יהפוך אמיתי לגמרי. האם אכתוב בעוד שנה? בגילי ובמצב הצבירה שלי, אי אפשר להבטיח הבטחות כאלה. נו, טוב, כפסימיסטית מנוער, אני יודעת שאחיה בשנה הבאה. אז כן, אני אכתוב. (כותב בצלאל): כל אחד כותב בבלוג שלו בקצב מסויים שמתאים לו. בחן את קצב הכתיבה ופרסום הרשימות שלך עד כה. להערכתך כמה רשומות תפרסם השנה? הבלוג שלי קיים שנה ועשרים יום. פרסמתי עד כה 62 רשומות, (רשומה אחת העליתי פעמיים, אז בעצם 61). בממוצע – חמש רשומות לחודש. לעומת בלוגרים אחרים אני מאד נחשלת. אבל להם יותר קל: הם עובדים, יש להם בית לתחזק, הם מטפלים בילדים קטנים, ברור שבסדר יום עמוס כזה אפשר להכניס גם כתיבת רשומה.
לדף הרשומה

איך לכתוב בלוג מצליח

09/05/2010
אני רוצה שהבלוג שלי יצליח. אני נורא נורא רוצה שהבלוג שלי יצליח . בודאי תשאלו "למה ?” ואני אענה: כי חשוב לי לשתף אתכם בחוויות שלי, במחשבות שלי, בקשיים ובשמחות שלי. התגובות החמות שלכם מעודדות את רוחי. “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתם עמדי". לעיתים,  בבדידות הלילה, אני מושיטה יד מגששת לחלל הריק מולי, לבדי מול אלוהי, ואז במפתיע אני חשה בלחיצת יד חמה מתוך האפילה. זה מקור בלתי נדלה של נחמה . אם  אענה כך, אני אשקר (היי, קניתם את זה לרגע, לא?) האמת היא שאני רוצה .
לדף הרשומה

עליזים עצובים בתל אביב

פרק ראשון: ההיכרות   באמצע שנות הששים הייתי חיילת בקריה בתל אביב. הייתי חדשה בעיר, ילדה מעיירה צפונית בלתי שייכת בעליל. חברי הילדות שלי היו בצפון, כמו גם משפחתי, ואני נזרקתי לקיום תלוש ועם זאת רב מתח ולחץ. הייתי חברותית ומהר מאד מצאתי את מקומי כמצחיקנית של חברי במשרד, את עבודתי עשיתי במסירות. קראתי המון ספרים. לא היה לי מישהו לשוחח איתו ממש .   התחלתי לסבול מהתקפי חרדה. הלב החל לדפוק במהירות, חשתי מחנק, הידיים שלי הזיעו. איבדתי את תחושת המציאות, התבוננתי בידי ולא הייתי בטוחה שאלה ידי
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת