00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"בצלאל" נמצאו 6 פוסטים

ראיון עם אשה חכמה

  פיילה, בלוגרית חכמה וכנה, עם חוש הומור מצויין, העלתה רשומה בשם "פיילה שואלת ופיילה משיבה, ראיון חושפני עם עצמי". הקנאה הצהובה פקחה עין נחש, וסיננה לי ברשעות: למה את לא חשבת לראיין את עצמך? הרי לעולם לא תמצאי מראיין אמפתי וקשוב יותר ממך עצמך. לעולם לא ישאלו אותך את השאלות הנכונות, שאת מתה לענות עליהן. החלטתי לראיין את עצמי. למרות שאני מאד מעריכה את המרואיינת, לא הסכמתי להראות לה את השאלות לפני הראיון. היא תצטרך להתמודד איתן בזמן אמת. קודם כל תודה ענקית לפיילה, שהעלתה את הרעיון המזהיר. ש. מה הזכרון הכי מוקדם שלך מחייך? ת. אני יושבת בעגלת ילדים תחת עץ רחב עלווה, מתבוננת בעניין במשחקי הצל והאור שמופיעים על המדרכה, ומושיטה ידיים כדי לנסות לגעת בהם. ש. את יודעת, אומרים כי הזכרון הראשון שמוטבע בך מראה את הכוון אליו תתפתחי כבוגרת. ת. בסדר. אז אני אמנית מוחמצת. ש. אז מה לדעתך גרם לך להתפתח לאדם שנהיית? ת. אני יודעת שלא תאמיני לי, אבל פרט שולי כמו הגובה שלי עיצב את חיי. ש. איך? ת. הייתי תמיד גבוהה בראש מחברותיי. זה נתן לי סמכות של בוגרת. ברור שאני הייתי זו שקנתה את כרטיסי הקולנוע לכל הילדות, או נשלחה מטעם הכתה לדבר בשמה. מגיל צעיר למדתי להיות אחראית. ש. האם את באמת מיזנטרופית? ת. "מיזנטרופ" הוא " שונא אדם". אני לא שונאת אדם. אני רק לא סובלת אנשים. ש. למה? ת. כי למדתי להכיר בני אדם, המונים מהם, והם לא מוצאים חן בעיני. הם משעממים אותי. אני אוהבת להיות לבד. בילוי של כיף מבחינתי זה לבהות שעה בקיר מולי, ולחשוב מחשבות. למעשה, זה הזמן בו אני "כותבת" את הפוסטים שלי. ש. אני יכולה להניח שאין לך חברים? ת. למה שתניחי כך? יש לי שובל של חברים, חלקם הולכים אתי יובל שנים ויותר. נכון שאני לא מתקשרת לפני חגים, וגם לא אחריהם, אבל אהיה לצידם אם יזדקקו לי. החברים שלי מקבלים אותי כמו שאני. ש. אם תהיי בצרה אמיתית, האם תוכלי להזעיק אחד מחברייך באמצע הלילה? ת. כן, לפחות חמישה מהם, מכל חלקי הארץ ואחד גם מחו"ל. ש. עשית זאת פעם? ת. לא. וגם לא אעשה. אני לא מעמיסה את הצרות שלי על כתפי ידידיי. אני מאמינה שכל אדם צריך להתמודד עם הבעיות שלו. ואני מאד סומכת על עצמי. ש. כלומר, זה לא באמת עמד במבחן המציאות? ת. לא. את גורמת לי לחשוב מחשבות לא נעימות, קרציה שכמוך. ש. באופן כללי,
לדף הרשומה

מיזי יוצאת מן הארון

    זה זמן מה אינני כותבת פוסטים, כי יש לי הרגשה שאין לי מה להגיד. אני רואה שהמגבלה המצערת הזו לא חלה על כותבים אחרים, שכותבים במסירות אין קץ, על אף שאינם אומרים דבר. אם נדמה לכם שיש בכך משום ביקורת על הכותבים הללו, אינכם אלא טועים. אני מעריצה אותם לגמרי וגם אחוזת יראה כלפיהם. למרות (או בגלל) שאיני כותבת, אני מתגנבת לעיתים לבלוגים ולפורום תפוז, כדי לקבל השראה: אולי בצלאל יזרוק איזה שרביט? אולי הנושא החם יהיה "גברות לוהטות בגיל הבלות"? אבל לא! הנושא החם יהיה "חורף"! סליחה, כמה הגשם שלי שונה משל אחרים? האם הגשם של מוטיאור לא ירטיב גם אותי? אם כפות הידיים של הקלפטה הפולניה יקפאו, לי לא יהיו בועות קור ברגליים? אם ידקרו אותי אני לא אדמם? המשפט האחרון השתרבב בטעות, אך הוא נכון כמו שאר הקביעות שלעיל, ואף נתלה באילנות גבוהים (הכותבת שמעה משהו על שייקספיר, והיא רוצה שתחשבו שהיא בקיאה בכתביו). ובכן, הכותבת נטולת ההשראה נכנסת היום לפורום הבלוגיה, ורואה כי בצלאל פתח תיבת פנדורה: הוא מציין שמות של בלוגרים אחדים שנפחו את נשמתם, ופותח דיון האם כדאי וראוי להנציח אותם איכשהו. מכאן מתפתח מחול שדים - להנציח או להשכיח? האם גם זה שכותב בשם עט רשאי להכנס לשערי התהילה הנצחיים, או רק זה שחושף ערוות שמו האמיתי ייחשב לנפטר מכובד דיו להנצחה? הכותב SHY 1 בטוח שרק שם אמיתי מזכה את כותבו לחיי נצח בבלוגיה. וכך הוא כותב: “אם ליאונרדו דה וינצ'י היה ממציא/כותב/מצייר את גאוניותו תחת הכינוי משה זיכמיר – האם היינו יודעים מי זה דה-ןינצ'י או בכלל מעיפים מבט שני בדמותו המצויירת?!” רבותי, כשאתם מזהים גאונות, הסירו את הכובע ושיתקו. כל המוסיף גורע. עננת אהובתי דוקא תומכת בזכות כותבי הרפאים להנצחה. היא מצאה לנכון לציין לשבח את כתיבתה של החתומה מעלה, שמיד גירגרה בהנאה והזילה ריר על פימתה מרוב עונג. (תודה יקירתי). עננת ציינה גם בעייה בזיהוי הנפטרים: למעשה, אין לנו שום אינפורמציה על פטירת הבלוגר. מדרך הטבע, הגוויה לא תוסיף לכתוב, אך הקוראים לא יכולים להניח עקב כך שהנישום מת ונקבר. ואכן, זה לא יאה לכתוב מסר פרטי: "חיה?” נו, כאילו חסרת צרות אנוכי, עכשיו נוספה לי הדאגה לשלום הבלוג אחרי מותי. האמת, חששתי שכבר הוספתם לשמי “ז”ל”: הרי לא פעם רמזתי
לדף הרשומה

שרביט 2011

    אני לא אוהבת שרביטים. השרביט הראשון שנתקלתי בו בבלוגיה, בעודי בבתוליי מבחינה בלוגלית, היה כזה: איש אחד כתב בפוסטו שהוא נטל את שרביטו, חזר עשר שנים לאחור, ואז שוחח עם עצמו הצעיר יותר. ציפיתי שלשרביט יהיה איזשהו תפקיד פעיל בסיפור, אודה כי עברו במוחי מחשבות שלא מ מ י ן העניין. אבל השרביט נעלם. אז בעצם נשאר סיפור על סכיזופרן שחושב שהוא יכול לצלוח לעולמות מקבילים. עם הזמן למדתי, שאיש השרביט האמיתי הוא בצלאל. מדי פעם הוא שולף את שרביטו מנדנה, ומטיל משימות על הנתינים. אחדים מהבלוגרים כתבו לי במסרים אישיים שבצלאל הוא המוציא והמביא בבלוגיה, ולכן המליצו לי להתחנף אליו. איך להתחנף? להגיד לו שהוא יפה? אבל ראיתי את התמונה שלו! להציע לו את עצמי?, הוא היה רואה בזה עלבון, בצדק רב. חשבתי על שוחד כספי, אבל אז התברר לי שאין לבצלאל דבר עם הענקת ה"בולים". מאז אני חשה פחות מאויימת ממנו, ולכן – הרמתי את שרביטו הפעם מתוך שמחה ורצון.את החשבון עם העורכים הבולאים אעשה בהמשך. (כותב בצלאל): יש שהבלוג מעניק להם פורקן, יש כותבים לשם הנאה ויש שאוספים זכרונות. האם תכתוב בעוד שנה? אני מכותבי הזכרונות. או לפחות זו הייתה מטרתי הראשונית. הדור הבא לא מעוניין לשמוע על העבר המשפחתי שלו. בגיל חמישים, כשהם רוצים לדעת, כבר אין את מי לשאול. האמת, קצת נסחפתי. לבלוגיה חיים משלה, וכתבתי גם רשומות בנושאים כלליים. גם "העדות ההיסטורית" שלי לוקה פה ושם באי-דיוקים, שלא לומר שקרים של ממש, מפני שאני כפוייה להצחיק. הדור הבא יצטרך להפריד את המוץ מן התבן, ומאחר שהם לא חקלאים הם לא ייעשו זאת. כלומר, בעוד כמה דורות הסיפור יהפוך אמיתי לגמרי. האם אכתוב בעוד שנה? בגילי ובמצב הצבירה שלי, אי אפשר להבטיח הבטחות כאלה. נו, טוב, כפסימיסטית מנוער, אני יודעת שאחיה בשנה הבאה. אז כן, אני אכתוב. (כותב בצלאל): כל אחד כותב בבלוג שלו בקצב מסויים שמתאים לו. בחן את קצב הכתיבה ופרסום הרשימות שלך עד כה. להערכתך כמה רשומות תפרסם השנה? הבלוג שלי קיים שנה ועשרים יום. פרסמתי עד כה 62 רשומות, (רשומה אחת העליתי פעמיים, אז בעצם 61). בממוצע – חמש רשומות לחודש. לעומת בלוגרים אחרים אני מאד נחשלת. אבל להם יותר קל: הם עובדים, יש להם בית לתחזק, הם מטפלים בילדים קטנים, ברור שבסדר יום עמוס כזה אפשר להכניס גם כתיבת רשומה.
לדף הרשומה

בסוכה של מיזי

בצלאל הציע ב"בלוג הבית" לכתוב על "אושפיזין": כאלה שהיינו רוצים לארח בסוכתנו או לבקר בסוכתם. בצלצל שכח לציין, כי מיזנטרופים פטורים ממשימה זו. כי ממה נפשך, ממתי רוצה המיזנטרופ להתארח, או חלילה לארח? זה לא מתאים לקוד הפנימי שלו. זה מנוגד לכל הערכים שאין לו, זו בגידה בכל מהותו הקיומית. ההלכה עצמה דורשת לארח בסוכה רק אושפיזין מתים. יש מקרים שההלכה מאד מתאימה לי, וזה אחד המקרים. אני דווקא רוצה לפגוש כמה נפטרים שיש לי מה להגיד להם, ותקל עליי העובדה שהם לא יוכלו לענות. זו ציפייתי הבלתי .
לדף הרשומה

שוד הבולים הגדול

ביום ששי, 21/5, אני משכימה קום, כדרכי, בשעה אחת בצהרים. עם הקפה השחור אני יוצאת ‏לבדוק מה חדש בבלוגיה‎.‎ מה מאד אני שמחה לראות את תמונתי בעמוד הראשי – בולדוג זכר יפה תואר, עם הבעה ‏סימפטית, בליווי מספר מילים של העורך, שמשמען "בול כחול‎.”‎ אני מקישה מיד על הלינק. זה לא שאני לא מכירה את הרשומה, יתכן אפילו שכתבתי אותה. ‏אבל לראות אותה מבוילת תמיד עושה לי את זה‎.‎ הלינק מוביל אותי כהרף עין לבלוג "המילים של עינת". על הרשומה שלה מתנוסס הבול שלי! .
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת