00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"בית חולים" נמצאו 5 פוסטים

ליצניות רפואיות

ביום ששי בערב , אני שוכבת לבדי במיטת בית החולים , ראש י ריק ממחשבות . האמת , אני מזדרזת להניס כל מחשבה שחולפת בטעות במוחי , מפני שהמחשבות שלי שחורות יותר מכנף עורב . אבל מקהלת העורבים מתגנבת שוב וראשי מלא ב " קרע , קרע , קרע ". אז עוצרות בדלת שתי נשים שמנות וקשישות , אינגה וליזלוט הטירוליות . שתיהן לובשות מכנסיים מטולאים ורחבים עם כתפיות , ולראשה של כל אחת מהן כובע טירולי ירוק עם נוצה צהובה . הן תאומות מן הסתם , כי לשתיהן אף בולבוסי גדול במיוחד , ואדום . הן מוחאות כף ושרות " הבאנו שלום עליכם ". אני שורה פה עם מר המוות , זה לא ששתי טירוליות קשישות מפחידות אותי , אבל ממש לא בא לי להתרועע עמן . אני מסתובבת ומפנה פניי אל הקיר . אם הן רוצות הן יכולות לשוחח עם התחת הגדול שלי . לפתע תוקעת אינגה בזמבורה מזרח תיכונית , ששאלה כנראה מאוהד מכבי חיפה ואסילי , מה שבא לי בהפתעה גמורה . אני קופצת אינסטינקטיבית לגובה , שהיה משובב את נפשו של חאלד , פזיותרפיסט מוסמך . עכשיו אני זועמת על התאומות שמתקרבות אלי בדילוגים כבדים . " קישטה !" אני הוגה בלבי . מה מאד אני מופתעת לשמוע , שהגיתי את המילה בקול . מיד אני מתחרטת . הרי בכל זאת יש לי נימוסים בסיסיים , שלמדתי פה ושם . וברור שהטירוליות הן מתנדבות בעלות כוונות אלטרואיסטיות , שבאו על חשבון החיים שאין להן , לשמח שכיבי מרע טרם מותם . אז אני מתאמצת חזק ואף מנפקת לתאומות אחד מ " חיוכיי ההפוכים ". את המושג " חיוך הפוך " טבע בני יונתן . הוא אומר כי לי , לאחי טומי ' קה ולאשתו נעמי יש פגם ב D/N/A: זוויות פה שנוטות מטה עד החזה , עקב מרירות וכעס משפחתי ובין דורי רב שנים . כאשר מתחשק לנו לחייך , די הרבה – לפעמים פעמיים ואפילו שלוש בשנתיים ­ הלווטורים המקסילריים , שהם באנטומית השרירים שתפקידם להרים את זויות הפה כלפי מעלה , לא זוכרים את הפעולה , כי התנוונו עקב חוסר שימוש . לפיכך פינו נמשך לצדדים ולמטה . מי שלא מכיר אותנו , מתקשה לפרש את המראה , ובביה " ס אפילו הוציאו אותי פעם מהכיתה על כי עשיתי פרצופים למורה , בעוד אני סתם חייכתי לי ברוח טובה . אגב , הסבתי תשומת ליבו של יונתן , כי נעמי גיסתי כלל אינה חולקת עמנו
לדף הרשומה

ייעוץ נוסף

16/09/2013
  אני מאושפזת בבית חולים בגלל בעיה ברגליים. אבל יש לי גם כל מיני מחלות אחרות תודה לאל, אדוניי צבאות לא חסך עליי בכלום, שפע הוריד עלי, שפך ולא חדל. ואני חושבת שאם אני פה זו הזדמנות טובה לטפל גם בבעיות בריאותיות נוספות. אני מבקשת מדר` ירדני, מנהל המחלקה שבה אני מאושפזת, לאשר לי ייעוץ של פנימאי. הוא מאשר לי ברצון, ומבטיח לזמן לי מומחה. מכאן, ירדני שואל כל יום אם דר` חוליגנסקי ביקר אצלי. הוא לא ביקר. "אבל הוא הבטיח" אומר ירדני. אחרי שבוע שהשיח הזה מתנהל בינינו, אני מחליטה להרעיד קצת את הענפים של ירדני. ירדני הוא שוויצר גדול, כמו כל רופא מנתח, אבל הוא לא נוהג גינוני כבוד בעצמו והוא איש עממי וסימפטי, ומדבר לפציינטיות בלשון של בלוגר "יקירתי”, "אהובתי”, "יפהפיה שלי". לי לפחות הוא קורא ככה, הוא לא מבזבז מילים על גברות שאינן יודעות עברית, או לחילופין גוססות. ולכן, אני היחידה שהוא מלבב אותה במילים היפות, ואני מתחילה ללבלב כעץ זקן ויבש שפתאום הושקה בקיתונות של מים. למרות העממיות של דר` ירדני אני מניחה שיש לו אגו שהוא מסתיר באופן כללי. ואני בונה על האגו הזה.אחרי שבוע שחוליגנסקי לא בא, אני תוקעת סיכה בירדני "שמע, החוליגנסקי הזה לא מאד מכבד אותך, נכון?” "אותי?! אותי הוא לא מכבד?! אנחנו נבדוק את התיאוריה הזאת.” אחרי עשר דקות, בעודי בוהה עמוקות בקירות החדר, מופיע איש גדול בחלוק לבן נעמד לידי ואומר "דר` חוליגנסקי" אחריו מזדנב הסטאז`ר יניב. מחמת הכבוד, אני מנסה מיד להתיישב במיטתי. דר` חוליגנסקי דוחף אותי בשתי אצבעות נגעלות אך רבות כוח חזרה לפוזיציה של שכיבה "אל תפריעי לעצמך, שכבי בנוח”. (סאב-טקסט – ארצה שגרירה טורקית חסרת חשיבות שכמוך, פה אני הבוס ועובדה שאני מתנשא מעליך כמו הר). "מה רצית לשאול?” "תראה, אני לא מאוזנת בכל מיני ערכים בבדיקות שלי וחשבתי שזו הזדמנות אם אני כבר מאושפזת לנסות להשתלט על החריגות האלה”. "גבירתי" אומר חוליגנסקי, "את לא מבינה את מהות העבודה בבית חולים. אם את במחלקה שמטפלת ברגליך אין שום סיכוי שנטפל בבעיות אחרות שלך. איך זה עולה בכלל על דעתך?” "תראה”, אני עונה, "עולה על דעתי שהרגלים האלה קשורות במידה מסויימת לגוף שלי, ויש להן קשר מסויים ולא דחוק לבריאותי הכללית”. (הבעה עמוקה של בוז ובחילה מפציעים על פניו של החוליגן) "איך אני יכול להסביר לך?” (סאב טקסט: אשה
לדף הרשומה

למה מי חולה

08/09/2013
  עופר ידידי סבור, שאם בלוגר מאבד את השראתו יש לתת לו זמן התאוששות של כחודשיים ימים, ואין להטרידו בפרק זמן זה. אחרי חודשיים אם אין עדיין פוסט חדש והבלוגר גם אינו מגיב אצל אחרים, יש מקום לחשש מסויים לבריאותו, וזה המקום להתערב בטלפון או באיזה מסר אישי. מי שלא יעשה כן, אל יתפלא אם צאצאיו של הבלוגר המנוח או, במקרה שלי – סבא של דן דן, יכתבו מאמר קצר בבלוגו ויספידו אותו על מותו בטרם עת. אתם יודעים שעופר בחור חכם במיוחד, ועל כן הוא תמיד צודק. לכן קשה לי נפשית לא להסכים עמו. כי הנה, אנכי, שנעדרתי כחודשיים וחצי, כלומר – לפי התיאוריה של עופר, הייתי אמורה להיות שכיב מרע, על סף פרידה מעמק הבכא, מפציעה פה, בריאה ושלמה, חכלילת לחיים ובעלת תיאבון מזוני ומיני מוגבר, וכפי הנראה גם חסרת שליטה מסויימת על דרך הביטוי שלי. זה כמובן מפני שזה עתה יצאתי ממחלקה ידועה בבי"ח בעירי, שם הבריאו אותי עד כמה שיכלו, ואף העבירו אותי פרוצדורה ניתוחית מסויימת שנועדה לאנשים בריאים. אני ממש לא רוצה לספר סיפורים אישיים על המחלות שלי, אתם קוראים פוסט זה מפני שהעכבות שלי תמיד יורדות קמעא כאשר אני על סף מוות (הגזמה פרועה, לדעתי). אבל אני רוצה לחלוק עימכם כמה תובנות על בתי חולים, דבר שיגרום לכם שמחה על שבריאותכם טובה היא, ושנתכם הקרובה תבורך בתפוח ובדבש. בעירנו שלושה בתי חולים: רמב"ם רוטשילד וכרמל. מאחר שלאשה רעת מזג כמוני לא תהיה מילה טובה על בית החולים,אני מעדיפה שלא לפרסם באיזה מהם אושפזתי, כדי ש"כרמל" לא יגישו נגדי תביעת דיבה. ירדני, מנהל המחלקה בה אני שוהה הוא בדחן אובססיבי. הוא מאד מפחיד אותי, כי אני לא מבינה את ההומור שלו, וכשהוא מת מצחוק אחרי שהוא שוב "עבד עלי" אני מרגישה מטומטמת. הקשיבו לזה: אני מבקשת מהמנהל לסדר לי ייעוץ של רופא פנימאי מהמחלקה הסמוכה. ירדני אומר "בסדר יקירתי, תזכירי לי מחר”. למחרת, אני מזכירה לו. הוא אומר "את לא תקבלי שום ייעוץ. למה?! כי אני לא מסכים! אני מנהל המחלקה ואני מחליט, ואני החלטתי שלא רוצה לתת לך את הייעוץ!”. אני לא אומרת כלום, כי אני לא מתעסקת עם משוגעים בעיקר אם אני נתונה למרותם. אני רק מסתכלת עליו, אחרי פרק זמן ארוך הוא פורץ בצחוק גדול "אכלת את הבדיחה שלי!”. סליחה, אני חושבת בלבי, אני לא מכירה אותך ולא את הנהלים במחלקה שלך, איך אני יכולה להבין? מגיעים הדברים לידי
לדף הרשומה

כך באתי לעולם

28/01/2013
  אצלנו ברומניה יש מודעות רבה לתכנון הילודה. משפחות רבות לא מעוניינות כלל לפזר את הגנים שלהם לדור נוסף. זו עמדה מקובלת. רוב המשפחות מסתפקות בילד אחד, כי הפוטנציאל של ילד אחד להפריע לחיים פחותה. לעתים, קורה, אפילו במשפחות טובות כמו שלנו, שנולד להן ילד שני. הסביבה מתייחסת למשפחה כזאת בחשדנות מסויימת. אלה שממלאים את העולם בילדים אינם אנשים אחראיים. כמובן שאין כלל משפחות עם שלושה ילדים, אלא אצל הצוענים. הצוענייה שבאה לחצר שלנו להציע את שירותי הנקיון שלה, אוחזת ילד אחד בידה, השני תלוי על שדיה ויונק, והאחרים מחזיקים בשולי שמלתה מאחור ונגררים אחריה בוכים ומייללים, עם טרכומה בעיניים, ובכל עין שלושה זבובים שמנים וירוקים. הסיפור שלנו מתרחש לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. אמא שלי טוסקה מוצאת עצמה בהריון. היא בת עשרים ואחת, וכבר יש לה תינוק כבן שמונה חודשים, טומי`קה. היא כמובן אינה רוצה שום ילד נוסף. יתכן שגם את טומי`קה היא היתה דוחפת חזרה לו יכלה כי היא אוהבת לבלות, ואוהבת לרקוד וכל מיני פעילויות שתינוק יונק מפריע לעשותן. די שקט פה בדרך כלל, הבריכה חמימה ועוטפת. אני צפה לי ושומעת ללא הפוגה את הצליל בום-קבום, בום-קבום. זה משרה עליי רוגע. אני אישן קצת. אצלנו ברומניה יש תכניות מניעה מקובלות - הריון לא רצוי מגרדים החוצה. דר` קרדוש, הוא גינקולוג מומחה מכוחותינו. יש כמובן גם דרכים אחרות. הרומניות העניות אינן יכולות לשלם לדר` קרדוש. על כן הן מזמינות הביתה אישה צוענייה, שבחברה שלה היא המרפאה היחידה. הצוענייה מבקשת מהבעל להרתיח מים, כי היא יודעת שהנשים המפונקות רוצות כלים סטריליים. ואז היא טובלת לשנייה את כלי העבודה שלה במים הרותחים. לכל מרפאה כלים יעודיים משלה. חלק עושות את העבודה במסרגה אחת שנועדה לסריגה רגילה, וחלקן עובדות עם מסרגה קצרה יותר, מעוקלת בקציה, שנועדה לסריגת קרושה. עם הכלי שלה הצוענייה נכנסת לרחם, דוקרת פה ושם עד שהאשה מדממת. לפני שהיא הולכת לדרכה, היא מטילה תפקיד על הבעל: עליו לשבת לצד מיטתה של הנגרדת, ולהציץ מדי פעם אל מתחת למיטה. אם הוא לא רואה דבר - המצב טוב. אם הוא רואה שדרך המזרון מטפטפות טיפות דם על הריצפה ,עליו לקחת את החולה לבית החולים. אני מנסה לדחוף קצת את הידיים והרגליים, אבל זה מאד קשה לי. ואני גם לא רואה כלום. אני כנראה מאד קטנה. בום- קבום בום- קבום
לדף הרשומה

דר` נויוירץ אוחז בפירם

  במעברה שלנו יוצאי אירופה אינם רשומים בקופת חולים. הם רגילים מארץ מוצאם שאין ביטוח רפואי, וכל הנזקק לרופא – מזמין אותו על חשבונו. אם הרופא סבור שעל הפציינט להתאשפז בבית חולים, אנשים יודעים שנגזר דינם. בתי החולים מלוכלכים, עכברושים מתרוצצים בין המיטות, הרופאים לא נוגעים בחולה עד שמשפחתו לא משלמת להם אישית. קרובי החולה מביאים לו אוכל מהבית, אחרת יגווע מהרעב מהר יותר משהמחלה תהרוג אותו. לאישפוז יש יתרון אחד בלבד: אפשר לחסוך את דמי הנסיעה הביתה. יש מחלות שמחייבות אישפוז על פי חוק. אלה המחלות המדבקות שיש בהן סיכון להדבקה המונית של האוכלוסיה. למשל סקרלטינה (שנית). אם ההורים מסרבים לקחת את ילדם לבי"ח מחשש לבריאותו, מתירים לאם להישאר בבית עם הילד החולה. שאר המשפחה מודחת מביתה לקרובי משפחה, ועל הדלת של החולה משרד הבריאות מדביק פתק אדום "קרנטינה" שזה בידוד. כמובן שלטומי'קה תמיד היה מזל, הוא זכה להיות בקרנטינה עם אמא, בעוד אני ואבא גולים אצל סבא וסבתא, ואני ישנה שם על שני כסאות מחוברים. אני מעדיפה פי אלף לגסוס במקום טומי'קה בביתי שלי. מחמת מחלתו אשר נפלה על ימי ראש השנה הגרגוריאנית, אמא מסכימה ברחמיה המטרנליים להציב לו עץ חג מולד קטן ומקושט, דבר שלא נראה כמותו בביתינו מעולם. התירוץ העלוב היה ש"אנחנו יהודים" כבר אז הבנתי שהיהדות הזאת לא תוביל אותנו רחוק. אבל היא הובילה: כיהודים עלינו ארצה והשתכנו במחנה ג' מספר 79 בתוך בדון עשוי ברזנט, במעברה היפה שלנו. אנחנו באנו עם מנהגים רפואיים מהבית. לא מיד רצים לרופא. זה יקר.קודם מפעילים רפואה ביתית: מרק עוף לחולה בשפעת, שמן דגים לילדים חסרי תיאבון. כמובן שטומי'קה היה הילד חסר התיאבון עם הצלעות הבולטות, ואותי אפשר היה להאשים בהרבה דברים, אבל לא בחוסר תיאבון. אבל לא ויתרתי על שמן הדגים, כי ראיתי שטומי'קה שוב מועדף על פניי וקינאתי. לא הייתי מוכנה לכך שטומי'קה יזכה במשהו שלי לא נותנים. הייתי הילדה היחידה במעברה שלא ברחה מאימת הבקבוק המסריח , ולקחתי את השמן ברצון. האמת שלטומי'קה לא חזר התיאבון, אבל שמן הדגים הגביר את תיאבוני שלי ואכן, הוא השפיע מאד לטובה . לדעתי, אפשר לייחס את התחת שלי מהיום לנפלאות שמן הדגים של הילדות. כאמור, לא מיהרנו לרופא. אבל אם הגיעו מים עד נפש – מי שעמד לרשותנו היה
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת