00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

לחנך את סבתא

 

 

 

 

הנכד שלי עומר הוא בן עשרה חודשים. מאחר שהוא מרוחק שני דורות אחרי האם הגדולה מנחילת הגאונות למשפחה, הוא אינו מהיר כאביו או דודו ברכישת השפה, ואני אפילו לא בטוחה שמנחילי שפתו אוחזים בכלים המתאימים כדי ללמד זוטא כלשהו עברית תקנית נטולת שגיאות, פשוט כי לא איכפת להם. הילדים שלי בגילו המופלג של עומר כבר דיברו בשבע לשון. אני יודעת שאינכם מאמינים כי גם בזמן אמת אנשים לא האמינו לי, אם לא שמעו בעצמם. לא הייתי יודעת זאת אלמלא ישבתי בגן הציבורי עם בכורי יואב בעודו בן עשרה חודשים, ונקלעה לנו הבוסית שלי באותה עת מרגרט לאותו גן ציבורי. כדרכי, הצגתי לה את הזוטא, (אלהים, כמה חנונית הייתי) התינוק התבונן בה ולא אמר דבר, כי לא תמיד התחשק לו. בעודי מפתחת שיחה עם מרגרט, ראה יואב חתול אשפתות עובר לתומו לידנו. הוא אמר "מיזי, תראי עובר כאן חתול אשפתות". מרגרט החווירה ופתחה את לועה, כמובן שגם אני החוורתי ולסתי צנחה מחמת הבושה, כי התינוק אמר "תראי" ובוודאי שלא למד זאת בבית מדרשי. מרגרט אמרה "הילד הזה מדבר!" ואני אמרתי, "נו?!" והרי סיפרתי! אז מה, אנשים חשבו שאני משקרת? לא יאומן. ברור שהקפדתי על שפה נכונה והיגוי נאות. הרי הייתי בעסקי שפה, כמקצוע וכתחביב. כמו כל מקצוענית שפה, הלכתי עם הענין עד הסוף. בהגזמה של מטיפים בשער: אצלנו לא אומרים "מיאו מיאו" כי אם "חתול". אצלנו אין "מו מו" אלא "פרה". ה"מו מו" וה"מיאו" מקומם אולי חמישי לרצף הידע על הפרה. קודם היתה הפרה. בן זוגה היה הפר, הפרה והפרה היו בהמות. הם גרו ברפת. לילד שלהם קראו עגל. ורק בסוף אחרי שכל הידע הזה נצבר והתינוק ידע לבטא אותו אפשר היה להוסיף "הפרה אומרת מו".

מאחר שאני עבדתי במשרה מלאה ולימדתי ילדי זרים לדבר, הילדים שלי היו נתונים לחסדיה של אמא שלי, שהעברית לא היתה הצד החזק שלה, אם בכלל היה לה צד חזק. כששמעתי איך אמא שלי אומרת לתינוק "הינה מיאו", "הינה האו האו", נהגתי לצאת מדעתי חופשי ולצווח "חתול חתול! "כלב כלב לא האו האו"!. לאמא שלי היתה תכונה מכוננת: היא ציפצפה עליי בכל לשון של ציפצוף, כפי שציפצפה על כל העולם. היא ביטאה את דעתה אודותי "את משוגעת, את כל התינוקות מלמדים ככה, את עקשנית ומחפשת לריב וכבר כשהיית קטנה היית מטורפת". אבל אחרי זה הבטיחה לעשות כרצוני, רק כדי שלא אקבל "שוטף דם במוח". עכשיו כמובן, אני לא הייתי רוב היום בבית, אז לא רק שהילדים אמרו "האו האו" ו"מיאו מיאו", הם גם נבחו ויללו בהונגרית, ממש במבטא שסבתא היתה מדגימה להם. אז הנה אני, אשת העברית היפה, מטיילת בחוץ עם ילדיי הצברים החכמים והם צועקים אחרי כלבי החוץ "חאו חאו חאו".

מאחר שפער הגילים בין שני ילדיי גדול, יואב עזר לסבתא בחינוכו של יונתן בעברית שחסרה לה. יש לומר שאחרי שיואב וסבתא גידלו זה את זה, העברית של סבתא השתפרה פלאים והיא השתמשה במילים שהיו נהוגות בביתנו כמו "תניאה לו" מלשון "תניח לו" (אני מתביישת לגלות שלא אמרתי "הנח לו"!) בזמן שיואב הרג את יונתן, או כאשר סיפרה סיפור מספר והראתה ליונתן איך ה"חאו חאו הניאה את הקסדתו על האוחנוע כדי לרדוף אחרי המיאו מיאו" ההונגרי.

הילדים עשו יד אחת עם סבתא "הודג'" כפי שקראו לה, ודיברו בשפתה, בעוד שאתי דיברו כמה שזכרו עברית נכונה, כי למדו מה מוריד את אמא מן הפסים. כך למדו הילדים שתי שפות במקביל וגם פיתחו חוש הומור, כי הזקנה היתה לא רק מרגיזה אלא מצחיקה באמת ובתמים.

כמובן שסבתא עשתה איתם יד אחת בחינוך הכללי כמו בשפה. אני הייתי המרשעת, וסבתא היתה מליצת היושר לחינוך לא תקני. יואב עשה צרכיו בסיר בגיל די מוקדם. משם לא התקדם יותר. הוא פחד ליפול לתוך בית השימוש ולטבוע בפרש של עצמו. אני ניסיתי להעבירו בפיתויים שונים בעוד הודג' כמובן מחזקת אותי כתמיד "את מטורפת את מגזימה, מה את חושבת בסוף הוא ילמד כמו כולם!" אני אמרתי לה "כן בגיל עשרים הוא עוד יבקש סיר את תצטרכי להתגייס איתו לצבא!". יום אחד נראה כי בא פתרון טבעי לבעיה: הילד היה בן ארבע וגבוה לגילו. הוא ישב על הסיר וברכיו הגיעו עד התקרה. הוא ישב על הסיר באמצע הסלון, עד שמבוכה השתלטה על פניו והוא החל להסמיק. אז קם מן הסיר והחל לייבב "מיזי אני לא גמרתי אבל בסיר יש מגדל!" ואני רואה כי בסיר התגבהה ערימה של פרש, שהגיעה כנראה עד לרקטומו של הילד. אנחת רווחה נפלטה מפי - הנה הילד ייאלץ לעלות על בית השימוש! אבל סבתא הודג' היתה במקום, והיא לא תשאיר שום נכד שלה במצב קיומי נורא כזה. מיד הרימה את הסיר, נפנפה בו כה וכה, הפרש השתטח בתחתית הסיר והיא החזירה את הסיר לילד ואמרה: "הנה חמוד, סבתא עשתה לך עוד מקום". מכאן ואילך, הילד היה מחרבן בסיר, וכאשר התוצרת הגיעה עד לישבנו הוא היה קם, נותן לי את הסיר ואומר "מיזי, נפנפי". ואני נפנפתי רבותי, נפנפתי ועוד איך, שנים נפנפתי, שנים.

אני צריכה לבדוק עם יואב אם הוא כבר עושה בבית שימוש או אולי הוא עדיין מנפנף לעצמו.

 

כמובן שהודג' הגנה גם על בבת עינה יונתן הקטן מפני אמו העריצה. וגם כאן הסיפור נוגע להרגלי הנקיון, מה לעשות. ליונתן לא היו שום היסוסים לעלות על המדרגות הקטנות שהוצבו ליד בית השימוש ולשבת על המושב הקטן שנקנה במיוחד עבורו. הוא אפילו אהב לסדר את כל העזרים במקומם. אבל מה, לא אהב לנגב. ניסיתי ללמד אותו אבל הוא אמר לי "זה מגעיל" ומאחורי גבי עמדה סבתא הודג' ועשתה לו בפנטומימה תנועות הרגעה בנוסח "אחר כך אני יבוא ואני ינגב לך. חאו חאו" כמובן שראיתי כמובן שצווחתי כמובן שאמרתי לילד כי סבתא עוד מעט תמות מזיקנה ואז הוא יישאר בן עשרים בלי מנגבי תחת. אגב, כאשר הודג' רצתה לספר לי על פלוני שנפטר מזיקנה היא אמרה "הוא מות מזקן".

 

יואב היה ער לריבים הללו והוא השתעשע בהם. למשל הוא לימד את סבתא כי בעברית בת הזוג של הגמל היא למה, ושניהם גרים ברפת, וכך קלקל את התפתחותו האינטלקטואלית של אחיו. הוא גם שיתף פעולה עם קטעי החינוך הבלי חינוכיים של סבתו, כאשר שלושתם צוחקים עלי בסתר.אני מתחילה לחשוב על מקורו של הכבוד המיוחד שילדיי רוחשים לי עד היום, ואני מזהה איפה זה התחיל. לדוגמא: יום אחד אני מגלה שיונתן מפתח חושים מוסיקליים. הוא שורק מנגינות מוכרות בכשרון לא מבוטל. אני משבחת אותו מאד, כמו שאני משבחת את ילדיי על כל כישרון שהם מגלים. יום אחד עולה השריקה היפה. יואב לא מתאפק ושואל "את לא שמה לב למה שקורה?" "מה קורה?" אני שואלת בתמיהה. "איפה יונתן" הוא שואל, אני עונה "בבית השימוש". "ואיפה הודג'?" כך יואב. "לא יודעת עכשיו קמה לאחד החדרים". "אני מציע שתבדקי איפה הודג'". אני קמה ומוצאת את אמי המחנכת הדגולה בבית השימוש, מנגבת את ישבנו המוסיקלי של הנכד החזיר שלה. הצרחות שהיו שם!

 

עלמה הייתי וגם זקנתי. הילדים למדו להשתמש בשירותים, למדו לדבר עברית נכונה, והיום אני פשוט נדהמת כאשר אני חושבת איזו שטיפת מוח עברתי כצעירה שמתמחה בשפה, כביכול "מה מותר מה אסור". אילו שטויות. ממה בחרתי להתעצבן. איך ידעתי הכל, איך ומה צריך לעשות ולא ידעתי כלום. איך אכלתי לאמא שלי את הכבד. מזל שהיא ציפצפה עליי, אני מניחה שכאשר ירדתי עליה היא פשוט ניפנפה אותי בראשה, בדיוק כשם שהיא ניפנפה את החרא ושיטחה אותו בסיר.

 

עכשיו הנכד שלי עומר מתחיל לדבר, הוא משתמש רק בתנועה A ולרוב רק בעיצור B .והוא אומר בכוונת מכוון "אבא", "אמה" (אמא) "ביי ביי" עם תנועת היד המתאימה ו BA הוא קורא לחתול סימבה. אתמול הוא הצביע לראשונה על אשכול בננות וקרא בהתלהבות BABABA!. התינוק אומר "בננה!" מאחר שלמדתי משהו מהעימותים עם אמי, אני לא מתערבת בשום דבר, ולא נותנת עצות בכלל. בכל זאת שאלתי אתמול את יונתן "אם התינוק אומר BABABA איך אתה מבדיל אם הוא רוצה בננה או שלושה חתולים?"

לדף הרשומה

שיער

 

 

 

 

אחרי הטיפול הכימותרפי השני, שיער הראש מתחיל לנשור. אחות מסבירה לי, שכל מקום שעיר בגוף יקריח. באופן חלקי, זו לעיתים בשורה טובה לאשה: החל מגיל מסויים, נשים מתחילות לצמח זקן. זה לא זקן סיני ארוך, רך ונעים, אלא זיפים גרוזיניים אלימים, שמזדקרים על הסנטר. אם מחזר היה רוצה ללטף את פניך, ידיו היו נשרטות. נכון עשה אדושם, שגרם לכך שמגיל מסויים אף אחד לא רוצה ללטף את פניך. מי ששילמה עד כה לטיפול ברזילאי, יכולה לחסוך. אם כי נשים קשישות מקבלות ברזילאי מהטבע, וזה לא עולה להן גרוש.

 

אני כאשה מעשית ובאופן כללי רציונלית ולא אמוציונלית, הודעתי לאחות לדלג על "ציוצי העפרוני" איך אוכל להתהדר בפאה שתהיה יפה משערי הטבעי. "זה הדבר האחרון שמציק לי", אמרתי לה. גם ההסברים איך אפשר להכין "רצועות" באזור הכריתה שתבוא, על מנת לעשות שיקום לשד שיוסר, ממש מיותרים. לא רצועות, לא פסים ולא כיסים! לא אסבול גרם אחד של כאב שאינו הכרחי לריפוי עצמו. מה, אני פמלה אנדרסון? בגילינו, ממילא הציצים שלנו דומים לאנפילאות ישנות, שרובצות על בטננו. אני יכולה לחיות גם עם אנפילאה אחת. ממילא אין דרישה בשוק לאנפילאה עתיקה.

 

לענין הנשירה: קל לדבר וקל לנפנף בתיאוריות. יומיים אחרי הכימותרפיה השניה, אני קמה בבוקר, מרימה את ראשי מהכר, וכרגיל עושה את התנועה האופיינית – מעבירה את ידי בשערותי כדי לסלק אותן מעיני. על כף היד שלי אני מוצאת זנב של סוס אביר. מיד אני מעבירה את היד שוב – זנב נוסף. אלהים, כמה סוסים יש לי על הראש?! בחיי, נושר לי יותר שער ממה שיש לי! והנה, האשה הרציונלית, שמקבלת את המצב והדבר האחרון שמזיז לה זה השיער – דוחפת את פרצופה לתוך הכרית שמצופה שערות שתי וערב, ומרביצה כמה יללות גדולות במיוחד, שאלמלא הכרית – היו מזעיקות את המשטרה ואת מכבי האש גם יחד.

 

לענין הפאה. אתם מכירים אותי, נכון? אתם גם מכירים את הנשים שיוצאות לרחוב עם קרחתן הכימותרפית. נשים אסרטיביות, נשים חזקות. נשים שיודעות שהן לא חטאו ואין להן במה להתבייש. ראיתי כאלה בעבר. הערצתי אותן. ויתרה מזו: לעיתים הן נראו לי ממש יפות עם הקרחת. אתם אולי חושבים שאני אחת מהן? לא מיניה ולא מקצתיה.

 

חוץ ההערכה שרחשתי לנשים הללו, בשניה שראיתי אותן, חטפתי מכה בבטן. לא מתאים לי לעשות מכה בבטן לאנשים, וגם לא רוצה ללכת ברחוב ולהתריס " לי סרטן!" אני לא מתביישת, אבל לא מוצאת סיבה להתגאות. ואין בכך משום ביקורת על מי שנוהגת אחרת. כל אחת והסרט/ן שלה...

 

האם הבלוג שלי יהפוך עכשיו לבלוג של ה"מסורטנת"? כנראה שקצת כן, אבל אני מקווה שהראש שלי יתפנה גם לדברים אחרים, בד בבד, או עם הזמן.

וכדי לקדם את ענין ה"לא-סרטן" הנה:

 

הפינה של עומר מס' 5

עומר בן שמונה חודשים. אנחנו משוחחים בסקייפ רק פעמיים בשבוע, שאז אנחנו מתואמים עם הזמנים. בשאר הימים אני מדברת בסקייפ עם יונתן בעבודה, והוא שולח לי וידאו'ס של התינוק, שמצולם כמובן נון סטופ.

אחי טומי'קה אומר, שבישראל דר' קדמן כבר היה מתערב. אבל התינוק שלנו חזק, ספורטיבי ובעל חוש הומור.

יש סרטון בו התינוק אוכל פיסת לימון. הוא עושה "פרצופים", אבל ממשיך למצוץ את הלימון באין אונס. ברקע שומעים את אמא כרמית: "די, אני לא יכולה לראות אותו סובל! אקח לו את זה, מסכן!", ואז שומעים את הבן שלי, יונתן, נצר מפואר למשפחתנו האצילית: "חיחיחי חהחהחה! תעזבי תעזבי אותו!" והוא משתנק מצחוק.

אחר כך רואים את התינוק המשועמם במסעדה, שוכב בסל קל על הריצפה, בעוד הוריו אוכלים. הוא טורח מאד ומצליח להסיר גרב אחת מרגלו. מיד הוא מוציא מפיו את המוצץ ודוחף את הגרב לפיו עד גרונו. אמא ממהרת להוציא את הגרב (כנראה אבא עוד לא הבחין בארוע, אחרת היה אומר "תעזבי,תעזבי, נראה אם הוא ייחנק"). הגרב יוצאת כמו מטפחת מפיו של קוסם, קפל אחרי קפל. התינוק חוטף מיד את הגרב, ודוחף אותה חזרה, ישר לגרון.

 

הסרטון של היום הוא "תינוק רוכב על רומבה". "רומבה" – זהו שואב אבק קטן עגול ורובוטי, שאחרי הפעלתו הוא נוסע בכל הבית, יוצא לבד מפינות והוא חמוד כמעט כמו חיית מחמד. ראיתי ב"יו טיוב" לא פעם אנשים שצילמו את החתול שלהם מתנמנם על הרומבה הנע ומנענע בזנבו, ובעל הבית צוחק. בסרטון שלי התינוק יושב על הרומבה. הרומבה מסתובב סביב עצמו, ימינה פעם פעמיים שמאלה. כאשר המצלמה קולטת את פניו של הינוקא הוא זורח מאושר והנאה. ואז פתאום הרומבה מתחיל לנסוע ברברס בקו ישר, במהירות די גדולה. התינוק מוחא כפיים באקסטזה. אמא נשמעת קוראת "עצור! הוא יפול!", אבל ברקע נשמע קול צחוק שטני "חהחהחהחה! תני לו, תני לו הוא מרוצה!". אני כבר רואה בעיני רוחי איך הרומבה יוצא לחצר ונוסע ישר לבריכת השחיה, ואיך פאפא צוחק "חהחהחה!" כאשר התינוק משמיע פלופ פלופ פלופ פלופ במים הכחולים. אבל למזלנו, התינוק נתקע קודם בקיר החדר, ונזרק מהרומבה. מאחר שהוא תינוק גיבור, הוא מיד פונה לאחור ונשכב חזרה על הרומבה, שעוד ממשיך לעבוד.

 

שימו לב איך הגנבתי באלגנטיות את העובדה שלבן שלי יש בריכת שחיה. אפילו פולניה לא היתה עושה את זה יותר טוב.

לדף הרשומה

רק אני והסרטן שלי

 

 

 

טוב. עכשיו יש גם סרטן. ואני שואלת את עצמי איך להתמודד איתו מבחינה "ציבורית". מבחינה אישית, אני אדם נוח. מקבלת מה שנוחת עלי, ולא שואלת שאלות. מה שצריך לקרות הוא שיקרה. פטאליזם? לא בדיוק. כי אני לא מחביאה את הראש מתחת לחול ומתעלמת. אני עושה כל מה שאומרים לי שצריך לעשות. מצד שני, אני לא מאויימת מהתוצאות האפשריות. הרי יש רק שתי אפשרויות אמיתיות: לחיות או למות. אני לכשעצמי אינני פוחדת כלל מן המוות. אין לי דרך להסביר את זה. זה פשוט ככה. אני זוכרת שאמרתי פעם לאבי, כי הקיום שלנו פה כל כך קצר, ואחר כך יש לנו נצח כדי להיות מתים.זה הציק לי. אבי שאל: ולא מציק לך שעד שבאת לעולם הזה היה נצח עד שנולדת? למה הנצח הזה לא מפריע לך? נכון, חשבתי על זה, ואמרתי לעצמי שזה סוג של יהירות לחשוב שמשהו גורלי התרחש עקב זה שאני נולדתי. הנצח מתרחב לכל הכוונים ואנחנו פסיק קטנטן חסר כל כל חשיבות. זאת לא ההכרה במחשבה הזאת, אלא ההפנמה וההשלמה, ואני חושבת שאני השלמתי. סיפרתי לטומי'קה בימים אלה על שיחה זו עם אבינו. הוא אמר שקשה לו להאמין, כי לא הכיר את אבינו כאדם שמתפלסף על הנצח. ובכן, טומי'קה לא שאל את אבי על הנצח, ולכן לא קיבל תשובה. אבא שלי נהג לשוחח איתי בכל מיני נושאים חשובים.

 

כשאני אומרת "מחשבה ציבורית" על הסרטן שלי, אני חושבת על הבלוג. היו אנשים ששיתפו אותנו במחלה, ובהבראה. היו כאלה שלצערנו הרב ליווינו אותם עד מותם. אני חשבתי שאם אכתוב על הסרטן אני אכתוב רק כמו שאני יודעת: קצת בריחוק, קצת מצחיק, קצת ציני ואם אפשר סרקסטי. ואז חשבתי שוב. לא חוכמה להגיד "זאת אני, קבלו אותי או לא". זה להפיל נטל על אחרים, כי ככה "בא לי". הבנתי שלא אכתוב כל מה שבא לי, מפני שמדובר בדיני נפשות. יש חולים בבלוגיה, יש קרובים של חולים, ואני לא רוצה לפגוע באף אחד. האמת, אפילו התייעצתי עם הקרובים לי ביותר (אתם יודעים שאני לא נוטה לעשות זאת, כי אני תמיד יודעת הכי טוב), וכולם – ולא בשיחת ועידה – אמרו לי שעדיף לא לכתוב כלל או לכתוב אך ורק על עצמי ולא לספר על אחרים, למרות עילום השם. כמו רן יקירי מ"חושבים טוב", שאני מעריצה את יכולתו לבחור רק בטוב, אנסה להתרכז בדברים שיכולים לעזור לאחרים, אם חלילה וחס תפגע בהם "המחלה". אתם יודעים שגם במחלקה האונקולוגית יש חולים שקוראים לסרטן "המחלה"? כי סרטן זה פויה גדול, אני מסכימה איתם לגמרי. אבל שינוי השם לא עושה את הסרטן חמוד יותר.

הסרטן נתגלה אצלי בשד. יום אחד מצאתי גוש בשד, ותוך מספר ימים הייתי בבדיקה, כפי שממליצים, גילוי מוקדם מציל חיים. אז למה קיבלתי טיפול כימותרפי ראשון רק אחרי כחמישה חודשים? כי שתי רופאות שבדקו, וגם עשו אולטרה סאונד, טענו שהגידול שפיר בוודאות, וביקשו שאחזור לבקורת אחרי 3 חודשים. וכך אני, הפרה עם השכלה רפואית רחבה יותר מאשר ההדיוט המצוי, ישבתי בשמחה בבית, הרגשתי איך הגידול גדל, אבל הוא היה שפיר, כן?

אז הסכיתו בנות: שלעולם לא תמששו גוש בשד, אבל אם כן – לכו לרופאה, וכאשר היא תשלח אתכן הביתה, אתן תגידו: "לא הולכת לשום מקום עד שאת לא עושה לי ביופסיה, עכשיו!" זו בדיקה שאורכת כ 5 עד 7 דקות, לא מכאיבה ואינה דורשת הכנה מוקדמת. אם הרופאה מסרבת את מבקשת לרשום בכרטיסך כי ביקשת ביופסיה והרופאה סרבה, ואז את הולכת לייעוץ נוסף! ממש לאחרונה שמעתי רופא שאומר, כי בקבלנו בשורה רפואית קשה – אנו הולכים לייעוץ נוסף, לוודא את אמיתותה או לשלול אותה. כאשר אני מקבלים בשורה טובה – מיד אנו מתנחמים ומקבלים את התוצאה, למרות שאפשרויות הטעות פתוחות לכל הכיוונים! הטבע האנושי רוצה מאד שהבשורה תהיה טובה, ואם היא כזאת – כל הסקפטיות הטבעית נעלמת.

 

קורס "התרונני כעפרוני":

כל האחיות שעובדות במחלקה האונקולוגית, חייבות כנראה לעבור קורס שנקרא "התרונני כעפרוני". "כי את תעבדי עם אנשים מאד חולים שצריכים יחס נאות". הנשים הללו מחייכות כל הזמן, וגם קוראות לך בשמות: "חמודה'לה", "מתוקה שלי", "כן יפה שלי". וגם מדברות בקול של גננת בפעוטון ומחמיאות לך מחמאות שבעליל לא מגיעות לך. לי אמרה עפרונית אחת, כי עור פניי רענן וצעיר. ואני אומרת לכם, כי עור פניי ניראה כמו עור מגפיו של קוזאק רוסי, שנלחם חמש שנים בקרב על סטלינגרד בלי להסיר את מגפיו. זאת בתנאי כמובן, שמגפיו היו ירוקים מלכתחילה.

לפני הכימותרפיה שאלתי מתרוננת אחת אם מותר לשתות בזמן העירוי. מרוב התרוננות עפו לה נוצות קטנות מהפה, והמקור שלה ציפצף: "כן חמודה'לה, מותר לשתות, מותר לאכול, מותר לשיר, מותר לדבר בטלפון מותר לרקוד!" לא התאפקתי: "ולהז....?" שאלתי. היא השתתקה. הרצינה. רציתי לקבור את עצמי. היתה דממה של שניות ארוכות. ואז, להקלתי, היא פרצה בצחוק גדול.

האחיות הרוסיות פטורות מן הקורס של "התרונני כעפרוני" עקב אופי פסיכוטי קודם, ואישיות גבולית. אצלן את יודעת בדיוק איפה את באמת עומדת "אוי יוי יוי, יש לי סרטן! ולי אין בעיות? כואב לי גב ומשכורת קטן, וילד זה ולאדק עושה בושה, רק מקום שני בתחרות פסנתר, אני לא יכלה להראות פנים שלי בחוץ".

 

הטיפול הכימותרפי:

האין הוא האיום האולטימטיבי? לא רוצה להרחיב מה מספרים עליו (ברור שרן "חושבים טוב" ירשום נקודה לזכותי). כולנו שמענו," שלא נדע, שלא נגיע, שאלהים ירחם".

בין כל האינפוזיות, יש אחת עם נוזל בצבע אדום-כרמין שקוף, שנראה רעלי ביותר אפילו למראה עיניים. אם החומר הזה מופק מצמח כלשהו, הרי זהו צמח דו מיני שמפרה את עצמו, כי שום זחל או זבוב בר דעת לא יתקרב אליו, אפילו תחת איום באקדח. הטיפול הכימותרפי עבר ללא כל סבל. יש כדורים וזריקות, שמשפיעים מצויין. כשלושה ימים אחרי הטיפול חשתי ליום אחד עייפות רבה וחולשה. אומרים לי כי התגובות של החולים אינדיבידואליות בחלקן.

 

אחרי שני טיפולים כימותרפיים השער מתחיל לנשור. אני אחרי הטיפול השני. חוויה לא מאד מומלצת, אם אתם שואלים אותי.

 

 

לדף הרשומה

דורה'לה

בית הספר היסודי בעיירה שלנו עמד על גבעה שחלשה על כל היישוב. היישוב עצמו היה ברובו שיכוני עולים, בבנייה הכי עלובה שנבנתה מעולם. לרחובות לא היו שמות. כל ערמת שיכוני עולב נבנתה על ידי מקים אחר, וכך קראו לשכונה. אנחנו גרנו בשיכון עמידר.

השיכונים הראשונים נבנו כדי לאכלס בם אותנו, שבאנו מן המעברה מבדונים או פחונים – נקראו "שיכון ממשלתי". ה"שיכון הממשלתי" היה הירוד שבשכונות. לא היו בו דלתות רק פתחים, מגמה שחזרה גם בשיכונים היותר מהודרים כמו השיכון שלנו. אבל בעוד לנו היו בלטות ב"שיכון ממשלתי" חיו על משטחי בטון. לחלונות בכל השיכונים לא היו תריסים, לברזים לא היתה אינסטלציה למים חמים,אבל בשיכון שלנו כן היה גג משופע עם רעפים אדומים, בגלל השלגים הכבדים שיורדים במישור החוף עם בוא החורף.

חוץ מהשיכונים, היה אזור שנקרא ה"כפר": אלה היו בתים ערביים שננטשו או הונטשו או הוגלו או ברחו מרצונם (סמן X במה שמתאים להשקפת עולמך). הם אוכלסו בעולים . ששילמו שכר דירה ל"רכוש הנטוש".

הנוף הטבעי של העיירה שלנו היה נוף שוויצרי – מצד אחד הים, ומצד שני הכרמל הירוק. לו רק ניתן היה לגלח ערב רב של הבתים העלובים מנשוא, היתה זו פיסת נדל"ן יפה.

 

לבית הספר היינו עולים לעבר גבעה בפאתי הישוב, על שביל עיזים. עם הזמן זיפתו אותו כי בחורף הילדים התקשו להרים את נעליהם הגבוהות מן הבוץ, וחלקם נשארו על השביל על תום הלימודים. בית הספר היה במבנה ישן, רב יופי, בעל שתי קומות ואכסדרות ארוכות, ופתחים דמויי קשתות. היה זה כנראה מבנה ציבורי ביישוב הערבי הישן, שאותו אנחנו גאלנו אחרי שהערבים נטשו כדי שנוכל להיגאל, ויתכן שאף קיבלו דחיפה קלה כדי לבוא לעזרתנו. עכשיו אתם תסלחו לי, שנדחפים לפה כל מיני דעות שמאלניות שלא על דעתי כלל. זה רק בגלל התקשורת העויינת שעשתה לי שטיפת מוח במשך שנים, לחשוב שאני גנבתי למישהו את הבית, למרות שהורי קנו אותו מ"עמידר". ואני בכלל ימנית, אבל מתביישת בזה.

 

בבית הספר הזה הכרתי את דורה. אני לא זוכרת אותה מהכתות המוקדמות, אלא לקראת כתה ה' או ו'. דורה היתה ילדה נאה, מטופחת וסימפטית. היתה תלמידה טובה. היו לה ידידות היא השתתפה במטלות הכיתה. ילדה נורמלית ורגילה לכל דבר. היה בה דבר מה מוזר -ידיה רעדו ברעידות קטנות ללא הפסק. הדבר ניכר גם בכתיבתה. זכרתי את הכתיבה הזאת, אך לפני זמן מה מצאתי את ספר הזכרונות שנהגנו לכתוב בו בעת ההיא (כתבתי על כך פוסט) ומצאתי את הזכרון שדורה כתבה. עם הידע שלי מהיום, אני מזהה כתב יד של חולה פרקינסון. אבל גם היום איני סבורה שדורה היתה חולה במחלה נוירולוגית. יתכן שאני עושה עוול על סמך זכרונות ילדות וחוסר אינפורמציה מספקת, אך ברור לי שלדורה, גם בלא רואים, היו בעיות נפשיןת קשות מנשוא.

הבעיה היתה אמה של דורה. גברת אידה אפלבוים היתה אשה מבוגרת יחסית לאמהותנו. היתה תמיד נקיה ומסודרת, וסבלה מצליעה קלה והתהלכה עם מקל.

מכיתה מוקדמת היא התחילה ללוות את דורה לבית הספר. וכזכור, אנו על גבעה די תלולה למדי ואידה צולעת. רק אחרי שנכנסנו לכיתות היא הלכה הביתה.

אחרי שנה או יותר, היא גם הגיעה וחיכתה בסוף יום הלמודים כדי ללוות את דורה הביתה.לציין שהיא הלכה במרחק ניכר מהילדה, לא דיברה איתה כלל, ומי שלא ידע לא ידע. לדורה היתה אחות בוגרת, שהאם הניחה לה לנפשה. אותה אחות שודכה מיד אחרי התיכון לבחור שגר בעיר אחרת, והשכנים ריכלו שהאב עשה הכל כדי להרחיק אותה מהאם.

אני הכרתי את מר אפלבוים היטב. היה איש נעים הליכות, עובד קשה, משפחתי ואבא מסור.ועכשו אני חושבת לי – מה את יודעת, היית ילדה. נכון, לעיתים הלכתי ללמוד עם דורה. כך הכרתי גם את האב. האמא שהיתה בלי ספק חולה, היתה מארחת חביבה ונעימה. ושניהם נהגו בדורה באהבה רבה.

החמרה נוספת במצבה של אידה חלה כנראה, כאשר החלה לבוא בבוקר לבית הספר, אבל לא הלכה יותר הביתה כי אם חיכתה ללימודים שיסתיימו, ואז לוותה את דורה הביתה ממרחק הולם.

לא צריכים חוכמה מיוחדת להבין, שזה לא משהו תקין. אני בחיים לא הייתי מעירה או שואלת על ההתנהגות של אידה, כי היה ברור שהשאלה תפגע בחברתי. אבל ילדות אחרות שאלו. והתשובה של דורה היתה "אמא שלי קשורה אלי מאד, כי היא חלתה" – כנראה מדובר על הצליעה – "בזמן שהיא ילדה אותי".

כסיימנו בית ספר יסודי, המשכנו ללמוד בתיכון בעיר הסמוכה. בעיירה שלנו היה רק בית ספר מקצועי, למפגרים. ותודה לאל, גם הוא היה תמיד מלא.

אידה נסעה איתנו כל בוקר לבית הספר, ישבה מחוץ לגדר וחיכתה לסיום הלימודים.

משהו קרה לה במהלך השנים. בדרך, היא התקרבה לדורה והלכה ממש מאחריה. ואז התחילה להתערב בשיחות של דורה עמנו החברות. חברתה הטובה של דורה היתה הדסה. מסיבה לא ברורה לי אידה שנאה את הדסה. היא צעקה עליה מדי פעם ברחוב, כשדורה מנסה להרגיע אותה. ואז דבורה רעדה בכל הגוף, כנכפה.

באחת הפעמים, אחרי שהיא צעקה על הדסה, היא הרימה את המקל שלה וחבטה בראשה של הדסה, ואף ניסתהלהמשיך ולהכותה. הדסה ברחה.הוריה של הדסה לא מיהרו להתלונן. היתה באנשים יותר חמלה ממה שיש בהם היום.

אידה אהבה אותי. אם נפגשנו ברחוב, היא נעמדה לשוחח איתי. ושוב, אשה נעימה היתה ולא טיפשה.

סיימנו תיכון, ודורה כאחותה לפניה שודכה בגיל שמונה עשרה לבחור מעיר אחרת. היא התחתנה ועזבה את הבית.אינני יודעת איזה קשר המשיך בין דורה לאמה.

 

באותה תקופה,עמידר היתה השכונה האחרונה בעיירה. מחלון המטבח שלנו נשקף כרם זיתים גדול, שהערבים היו מגיעים למסוק, ומאחוריו השתרע בית הקברות.

יום אחד, בעמדי במטבח שמעתי קריאות רמות וצעקות מכרם הזיתים "דורה'לה דורה'לה!" ירדתי למטה.שכנתי חוה תלתה כביסה בחצר. "מה הצעקות האלה?" שאלתי את חוה. היא אמרה לי – "יש משוגעת אחת, שבאה כל יום אחר הצהרים וצועקת שעתיים "דורה'לה דורה'לה!".

אני ידעתי כבר במי מדובר. ומאז, בכל פעם ששמעתי את הצעקות לא יצאתי מן הבית כדי לא לפגוש את אידה בטעות ולהביך אותה.

באחד הימים באתי הביתה דוקא באותה השעה, שהיא החלה לצאת מכרם הזיתים, ולא היה מנוס מלהפגש. נפגשנו על השביל. ניהלנו שיחה נורמלית לגמרי. מסרתי ד"ש. היו חיוכים. ברור שאידה ידעה ששמעתי את הצעקות. לקראת פרידתנו היא אמרה "את יודעת, לבן אדם יש לפעמים כאב כל כך גדול בלב, שהוא מוכרח לצעוק. בבית הוא לא יכול. ולאחרים יש הצרות שלהם, והם לא רוצים לשמוע. אז אני יוצאת לפעמים בין העצים ושם אני נותנת ללב שלי לצעוק ולצעוק. כשאני יוצאת אני מקבלת כוח, כדי לחיות עד מחר."

 

אני כתבתי את הפוסט הזה כי רציתי לעשות איזושהי אנלוגיה לחיי עם ה"דורה'לה" הזה. ועכשו כולי דמעות. אני לא רוצה ולא יכולה לדחוף את עצמי לסיפור הזה.

 

זה הסיפור של אידה. זה הכאב של אידה. מגיע לאידה אפלבוים, שפעם אחת ישמעו את הכאב הנורא שלה, שאף אחד לא הקשיב לו.

 

 

 

לדף הרשומה

הגוש

 

 

 

הגוש התגלה בבוקר רגיל לגמרי. השכמתי בשעה עשר, שום דבר לא יכול להקים אותי בשעה כה מוקדמת אלא כאב. אז כאב. ובאופן ספציפי – הציצי השמאלי כאב. שיניתי תנוחה, הציצי חדל לכאוב, וכמובן השלמתי שעות שינה עד אחת וחצי. שתיתי קפה שחור של נחל'ה, עם הל, הרגשתי ערביה מאושרת. אלא שהציץ השמאלי הרביץ דקירה חשמלית, עד כי קפצתי מעל כסאי וגם שפכתי קפה שחור ורותח של נחל'ה על היד הימנית שלי. הרגשתי ערביה עם כוויה. אז עלה על דעתי למשש את הציץ המקפיץ. ואי דה מינה, בתוך הציץ רובץ גוש גדול, אבל ממש גדול וכואב למגע.ישר צלצלתי לזמן לי תור לרופאה. בזימון נתנו לי תור לעוד חודשיים. אמרתי לפקידה – אני עם גוש, גוש גדול, גוש כואב. אמרה טוב, בואי מחרתיים.

מחרתיים הגוש ואני הולכות לרופאה. הרופאה ממששת את הגוש, קוראת לרופאה אחרת שגם היא עושה כנ"ל. שתיהן מרוצות מאד מהגוש, שלא מראה שום סימנים של ממאירות. אז אחת מהן בודקת באולטרה סאונד והאולטרה סאונד יבורך שמו אומר אף הוא "לאשה זו יש גוש אבל הוא גוש "טוב". אי לכך, האשה נשלחת הביתה, יחד עם הגוש, ומתבקשת לחזור לבקורת בעוד שלושה חודשים. מכאן האילך הפציינטית הגושית קמה כל בוקר ולפני "בוקר טוב" לעולם, היא ממששת את הגוש לדרוש בשלומו. הגוש גדל לדעתי עוד ועוד, וגם כואב היטב. מאחר שהגוש הופך לנושא שיחה עם חברותיי, מסתבר שלכל מיני חברות היו ציסטות בשדיים שחלפו מאליהם. אני שאלתי את הרופאה האם העובדה שהגוש כואב נותן מקום לאופטימיות והיא אמרה שכן, כי סרטן בדרך כלל אינו כואב.

כך חלפו שלושה חודשים, וממגיע זמני לחזור לבדיקה. שתי הרופאות בודקות, מסכימות שהגוש גדל פי שניים, למרות שאיפיוניו האחרים לא השתנו, ואין שום סימנים בבלוטות הלימפה. אבל מאחר שהגוש גדל, הוחלט על דעת הרופאות לקחת ביופסיה. הביופסיה היא פרוצדורה פשוטה: מזריקים לידוקאין 2% לשד במחט דקיקה , זה לא כואב, ותוך שניה אפשר לחבוט בשד במקל גולף ולהעיף אותו לבור קרוב, והשד אדיש לגמרי ולא מצייץ. עכשיו מחוררים את השד בסכין קטנה, ודוחפים פנימה מעין מתקן פלסטי עם חוד שמשנים את כיוונו בתוך השד, ובאמצעותו מוציאים חלקים מהגוש. הנשאב אינו נוזלי אלא רקמה של ממש.

או.קיי. עכשיו יש לחכות עשרים יום עד שתגיע תשובת המעבדה.

הרופאה שרואה כמה קשה לי להתארגן על הנסיעה אליה, אומרת שכדי לקבל את התשובה אני יכולה לשלוח נציג מצידי.

וכך אני שולחת את חברתי הטובה, ומחכה לה בבית. אני מרגישה בפעם ראשונה מתח מסויים: היא כבר ודאי יצאה מן הרופאה, מן הראוי שתצלצל רק להגיד שזה לא סרטני. אבל היא לא מצלצלת. כשהיא דופקת סוף סוף בדלת ונכנסת – אני רואה על פניה:

סרטן.

 

הפינה של עומר 4

עומר הגיע לסבתא. מה יש להגיד על יצור קטן מושלם. שגם דומה לסבתא, כשהיתה ילדה מאד יפה, וגם חכם-אש ומוכן להתחבק ולהתנשק, וסבתא מאד היתה רוצה להמשיך ולראות אותו גדל ופורח, אבל סבתא תראה רק מה שאדושם יחליט בשבילה לראות, ועד עכשיו אדושם לא היה הכי נדיב עם סבתא.

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת