00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מנין נחלתי את שירי

 

 

 

 

 

 

 

אם אני מנסה לעמוד על מקורות המיזנטרופיה שלי, אינני צריכה להרחיק לכת. גדלתי אצל אחת האמניות הגדולות בתחום. המיזנטרופיה לא עוברת בתורשה ואיני סבורה שהיא מצויה בגנום האנושי. היא מצריכה חינוך צמוד וחיים בקרבת הנגוע, והיא מחלחלת לכל דיירי הבית, בוודאי לילדים שעכשיו מעצבים את אישיותם, והם נוחים להשפעה. המיזנטרופיה היא תכונה דומיננטית, שמתגברת בקלות על תכונת אהבת האדם, אם במקרה סבלת המתכונה המכוערת הזו קודם.

אין להניח מראש כי המיזנטרופ הוא אדם רע מזג, עוכר שמחות ולא מסוגל לקשר. לעיתים ההיפך הוא נכון. אמא, ואם מותר לי להעיד על עצמי (וברור שמותר לי, מי שואל אתכם) וגם אני, אנשים נחמדים מאד לזולת, איננו עולבים בבני אדם, רק מרכלים עליהם ולועגים להם מאחורי גבם. אנו יכולים לנהל מערכות יחסים לאורך שנים, בתנאי שלא ינסו להכנס לנו מתחת לעור. עצם המיזנטרופיה היא ההגדרה מה נחשב לפלישה תת עורית, ואצלנו – כניסה לבית שלנו למשל, היא בלתי נסבלת, שערוריתית, ועל כן חובה למנוע אותה בכל מחיר.

 

אמי היתה מיזנטרופית טוטאלית. היא לא חשה מחויבות או אהבה לאף אחד בעולם, חוץ מאלה שיצאו ממש מחלציה: ילדיה ולאחר מכן נכדיה. אותנו היא אהבה בצורה חרדתית, והיתה מוכנה להקריב את חייה למעננו. או אולי כך רק חשבנו. היא לא אהבה את הוריה ולא את אחיה, וברור שקרובים יותר רחוקים היא לא ראתה ממטר, ונמנעה בעקביות מכל קשר עמם. היא לא סבלה אורחים, היו לה כמה חברות אבל גם אותן היא שנאה. אצלה למדנו את המנהג המאפיין את משפחתנו – לא פותחים את הדלת אם דופקים עליה. לפעמים הסקרנות גברה על אמא והיא היתה מציצה מחור המנעול כדי לראות מי הפולש הפוטנציאלי. חורי המנעול היו אז ענקיים, ואיפשרו הצצה נוחה החוצה. כמובן שזה פעל לשני הכיוונים: פעם מנדי, אחיו של אבא, הציץ בחזרה מהצד החיצוני פנימה. הוא אמר "טוסקה אני רואה את העין שלך!" אמא ענתה "לא נכון, זו העין של טיבי"( שזה אבי) ולא פתחה. ברור שאחרי הארוע הטראומטי הזה, שדודי היה יכול לפרש בטעות כעוינות, אמא מאד נפגעה ונעלבה, אבל מצאה פתרון: על ידית הדלת מבפנים היא תלתה מגבת, שהשתפלה והסתירה את חור המנעול. עכשיו תציץ, נראה אותך!

אמה של אמא, סבתי רוז'י, התגוררה בעיר אחרת, ופעם בשנה רצתה להתארח אצלנו למספר ימים. שבועיים לפני בואה אמא נכנסה לכוננות ספיגה. רטנה וקיטרה, מצב רוחה התדרדר מיום ליום. ביום המיועד היא היתה בהיסטריה גמורה, ואבא – איש רגוע, טוב לב מיסודו ואוהב אדם – לא יכול היה להרגיעה. אני תוהה עד היום מה מצאו שני אלה זה בזה מהיותם כה שונים. אבל כאמור המיזנטרופיות דומיננטית ואחרי שנים עם אמא, אבא הפך למיזנטרופ פסיבי. אם דפקו בדלת ואמא, שתפקידה היה לא לענות לדפיקה, לא היתה בבית, אבא ישב על הספה קורא בעיתון ועשה עצמו חרש. חרשים לא שומעים דפיקה בדלת. אבא היה גם חסר סקרנות, לא עלה בדעתו להציץ בחור המנעול. כאשר סבתא רוז'י היתה נכנסת, לא יצאה חצי שעה עד שאמא רבה איתה ריב נורא, העליבה אותה בעלבונות קשים ולבסוף אמרה לה "לכי הביתה!" סבתא שטרם פרקה את מזוודתה, כבר נטלה אותה והסתלקה. האם אמא הצטערה אחר כך? אם אתם חושבים ככה, אתם לא הכרתם אותה. היא ממש התרוננה כעפרוני. אבא, טומי'קה ואני אהבנו את סבתא ורדפנו אחריה לתחנה. היא בכתה ואנחנו (טומי'קה ואני) בכינו. לפעמים שכנענו אותה לחזור, ואז אבא היה הראשון שנכנס הביתה, עם המזוודה של סבתא בידו. מי שלא ראה את פניה של אמא כשהבחינה במזוודה, לא ראה צער מימיו. במקרים כאלה אמא כעסה עלינו ולא דיברה איתנו כמה ימים.

 

אמא נולדה וגדלה בטרנסילבניה ושם התגוררו "בחצר" שסביב סביב לה היו דירות רבות. לסבתא היו חברים טובים באותה חצר, הלן ובעלה, ושני בניה, הבכור שהיה קצת דפוק והצעיר שהיה, לעומת זאת, ממזר. אמא הכירה את המשפחה הזו מילדותה המוקדמת. אמא, כבר נשואה לאבא ושני ילדיהם, עלינו ארצה, ואותה משפחה נשארה מאחור והקשר עמם נותק. עברו שלושים שנה ואנו גרים בארץ בעיירה קטנה וקונים במכולת השכונתית. ליד המכולת עובדים פועלי דחק בעבודה כלשהי . הם נכנסים למכולת בהפסקה שלהם לקנות חצי לחם, נקניק ושתיה, ואמא מזהה כי אחד הפועלים הוא הנער הדפוק, בנה של הלן. כאמור, בעבר הם היו כמעט משפחה. אבל הבחור היה צעיר, הוא לא זוכר את אמא. אמא מתרגשת ומתחילה לשאול אותו על הוריו ועל אחיו הקטן פאלי, ועל שכנים שונים מהחצר והוא עונה, ואמא מתרגשת עוד ומתחילה להזיל דמעות. והבחור שואל אותה "ומי הגברת?" ואמא עונה "לא חשוב". הוא ממש מתחנן לדעת מיהי, אבל אמא מסרבת לגלות. למרות שהיא בוכה כגשם זלעפות, וגם מנשקת ללחיו של הבחור. הבחור מתחיל להתעצבן ולעמוד על שלו, אז אמא בורחת מן החנות. אני זוכרת שאמא הגיעה הביתה דומעת וסיפרה על הפועל, ומה זה התרגשה. אני שאלתי "אז למה לא הזדהית?!". אמא פזלה אלי ואמרה "מה, השתגעתי?, הוא היה נדבק אלי ומתחיל לבקר כאן, בסוף הוא ירצה לגור איתנו! אני אצטרך לשים לב להבא, אם הוא במכולת – אני לא נכנסת". אגב, אמא פזלה אם הסבה את עיניה לצד שמאל. היא היתה מודעת לזה, ולכן הקפידה לא להסתכל לצד שמאל. אבל כאשר היתה נבוכה או מוטרדת שכחה להקפיד, ולפי הפזילה ידענו שאמא מוטרדת.

 

אחד מאחיו של סבי יוג'ין (אביה של אמא) היגר לאמריקה עוד לפני מלחמת העולם. הוא חי בהוליבוד ועבד באולפנים הגדולים – הוא היה מצייר את ציורי הענק שניתלו על בתי הקולנוע עם ציורי השחקנים. אז כמובן עוד ציירו ביד, והוא הרוויח כסף טוב. סבא ואחיו התכתבו לא בצפיפות, אבל ידעו מה מתרחש אצל הזולת. כמובן שלשני האחים היו משפחות, פה ושם נשלחו תמונות של הילדים. כאשר האח נפטר, הקשר עם משפחתו ניתק, ובמשפחה שלנו ממש לא רדפו אחרי קשרים עם אף אחד.

יום אחד סבי קיבל מכתב מארה"ב באנגלית השולח היה דויד רנדי.

 

שם משפחת סבי הוא דויד, והוא הניח שרנדי אמור להיות הבן של הנפטר. סבי וסבתי לא ידעו אנגלית, אז הניחו למכתב. אחרי כחודש התקבל מכתב נוסף מאותו רנדי. אני הייתי בבית הסבים וקראתי את שני המכתבים. במכתב הראשון כתב רנדי כי הוא עתיד לבקר בארץ עם קבוצת וטרנים (ותיקי מלחמה) יהודים, על חשבון ממשלת ארה"ב והוא רוצה סוף סוף להכיר אישית את משפחתו. במכתב השני הוא ציין את התאריכים בהם ישהה בארץ (כשהמכתב נקרא רנדי היה צריך לחזור לארה"ב תוך שלושה ימים). היה משהו מאד מטריד במכתב: רנדי כתב שאם הוא לא יקבל תשובה, הוא פשוט יבקר את הסבים ואת אמא בת דודתו, שכתובתיהם היו בידו עוד מאביו. כאשר אמא שמעה על כך, היא השתוללה. היו לה רעיונות נואשים: היא רצתה לעבור דירה, היא אמרה שהיא לא תפתח את הדלת לשום רנדי, היא שקלה לחלות ולהתאשפז בבית חולים. היה ברור שהתיק יפול עליי. אחי טומי'קה היה מיזנטרופ נוסח אמא- "לא רוצה ותעזבו אותי", ולא עזר בית דין. אני הייתי מיזנטרופית רכה. הייתי לחיצה. כל זמן שלא נדרשתי למשימות חוזרות או ארוכות. וכך הקריבה אותי אמא, והודיעה לי שאני מצלצלת מיד לבן הדוד במלון דן בת"א, הולכת להיפגש איתו ומונעת ממנו, אם צריך – בכוח הזרוע, לבקר אצלנו בבית. דיברתי עם רנדי בטלפון. הוא בכה מהתרגשות כמו ילדה קטנה. הלכתי לסעוד איתו ארוחת ערב במלון דן. בחדר האוכל היו הרבה יהודים קשישים במדים חדשים שהנפיקו להם לשם כבוד מטעם היחידות בהן שרתו. אבל רק רנדי ישב בשולחן זוגי עם חתיכה צעירה. הוא מאד התגאה בי, והציג אותי לכל הקשישים כ"בת דודה". הקשישים הזילו ריר. רנדי היה איש נחמד מאד, קצת אידיוט, ובכיין גדול. הוא רצה לשמוע על כל בני המשפחה והזיל דמעות על כולם – לתוך המרק, לתוך הבשר ולקינוח. ואני אפילו זוכרת כי הקינוח היה אבוקדו בתור קומפוט, חוויה קשה כשלעצמה.

למחרת היה יומם האחרון של הוטרנים בארץ. גולת הכותרת של הביקור נועדה לאותו יום: ביקור ב"יד ושם" בירושלים, הרצאה של קצין ישראלי בכיר , ולאחר מכן בילוי במועדון אופנתי ד'אז – "עומר כיאם" ביפו. רנדי אמר שהוא מוותר על סדר היום הזה, הוא רוצה לשכור מכונית ואני אמורה לנסוע איתו לסבים ולהורי. צלצלתי לאמא. אמא קיבלה התקף אסטמה. והיא לא היתה אסמטית. ואז היא אמרה לי – הוא כל כך גאה בך, אז תבטיחי לו שאת תבלי איתו את כל היום ואם צריך את כל הלילה ותרקדי עם החברים שלו בעומר כיאם, רק שלא יבוא לכאן. שאלתי את אמא אם אני צריכה לבלות עם רנדי וחבריו גם בחדר המלון, ואמא אמרה "לא איכפת לי מה תעשי כל זמן שהוא לא יבוא". היה מעליב משהו.

בקיצור, שיכנעתי את רנדי, ביקשתי מחברתי בתיה להצטרף אלינו, וכך הגענו בתיה ואני, בנות 20, עם כעשרים וטרנים לעומר כיאם. השתיה זרמה כמים, בתיה ידעה לשתות כמו שפירית, אבל גם אני, נבאך, הורדתי שתי כוסיות של משהו חריף שמיד ירד לי לרגליים. וכך פיזזנו עד חצי הליל בתיה ואנכי, עוברות מוטרן לוטרן. אגב, הקשישים ורנדי בתוכם הטיבו מאד לרקוד, אבל יתכן שחשבתי כך בגלל שתי הכוסיות ששתיתי. נראה לי כי האורחים במועדון חשבו שבתיה ואני נערות עובדות. ואני באמת עבדתי, בשליחותה של אמי, שמכרה אותי כדי להציל את התחת שלה.

אגב, כצפוי, למרות ההבטחות להשאר בקשר לנצח והחלפת כתובות, רנדי נעלם מחיינו ונמוג איכשהו כמו שאר קרובינו בערפילי הוליבוד.

תגידו מה שתגידו. אבל המורשת של אמא עובדת בשבילי היטב. ואני לא מתכוונת להשתנות. אז אל תבואו לבקר.

 

לדף הרשומה

תסמונת האלכוהוליזם העוברי

 

ברשימתי "הצילו, האח הגדול חזר!" כתבתי, בין השאר, שאני שמחה שהשנה אין אף אחד בין באי הבית שבא עם "אג'נדה". מאד משעמם לראות נואמים מקצועיים מטעם, שמנצלים כל הזדמנות לשעמם את עם ישראל עם האמונות שלהם. בין אם מדובר בצמחונים, טבעונים, טרנסג'נדרים, לסביות. יש פלטפורמות יותר מתאימות להפיץ את אמונותיהם.

בלוגרית מבריקה, שאני מאד מעריכה, העמידה אותי על טעותי. היא סיפרה לי כי לאריאנה מלמד יש אג'נדה ועוד איך, וכי אין ספק שהאג'נדה תפציע במוקדם או במאוחר בתכנית. אריאנה מעלה מודעות לבעיה שנקראת "תסמונת האלכוהוליזם העוברי". לדברי הבלוגרית, אריאנה עושה זאת בצורה בוטה מאד, תוך חשיפת ילדיה בקשייהם ותוך כדי שהיא מכאיבה להורים אחרים וילדיהם הפגועים.

אני לא ידעתי זאת כלל. למעשה לא ידעתי כלום על אריאנה. וחשיפת ילדים בצורה פוגענית בודאי מנוגדת לכל הווייתי וערכיי.

מתוך סקרנות גיגלתי את אריאנה, וכך נחשפתי לחלק מ 18 הכתבות שהיא כתבה על הסינדרום.

"תסמונת האלכוהוליזם העוברי" פוגעת בילודים שנולדו לאמהות אלכוהוליסטיות. תמיד ידעו כי שתיית משקאות חריפים בזמן ההריון מזיקה לעובר. אבל לא ידעו, ואף היום לא יודעים, מה היקף הפגיעה בילוד. המודעות לתופעה מתעוררת רק לאחרונה ובארץ - לא מעט בזכות אריאנה. הילדים הפגועים, גם אם נראים בריאים ומפותחים בגיל צעיר, גדלים להיות חסרי הבנה לחיים, לא מבינים סיבה ותוצאה (גם ילד בן 15 ירוץ לכביש אחרי כדור ולא יזכור כלל שהוזהר בעבר, וישאל מה לא בסדר בלרוץ לכביש} אין להם כישורי למידה, לא הבנה חשבונית מינימלית. הם יכולים להיות מאד אגרסיביים גם כלפי קרוביהם המיידיים, שלא לדבר על ילדים אחרים. הם נוטים לברוח מהבית כבר בגילאי 11, 12. הם צריכים טיפולים משלימים בכל מיני תחומים, ולא ממש מתקדמים. אריאנה פסימית מאד לגבי העתיד וטוענת, כי מרבית הילדים יסיימו את חייהם בבית סוהר. כאמור, לא היתה דרך לאבחן את התסמונת באופן ודאי, אבל אם האמא הביולוגית היתה אלכוהוליסטית, דבר שהיה ידוע לרופאים שטיפלו בה ולעוס"ים שטיפלו במסירת הילד לאימוץ, חובתם היתה ליידע את כל הגורמים. ומה התוצאות של התמכרות האם לאלכוהול, כן היו ידועות לכל הגורמים.

אריאנה מספרת, כי כיום יש בדיקה שיכולה לזהות בוודאות את התסמונת. רופא ישראלי לשעבר גידי קורן, שחי היום בקנדה, המציא בדיקה מדעית לגילוי התסמונת. היא כרוכה בבדיקה של מים מוקונייאליים שהם מי השפיר בו שהה העובר והפריש צואה בפעם הראשונה -אפשר לזהות תוצרי אלכוהול שהיו בהפרשה. כמובן שהבדיקה חייבת להיעשות רק אחרי הלידה, ולאחר מכן לא נשארות שום עדויות. ברור גם שהבדיקה לא תיעשה לכל תינוק אלא במקרים שידוע שהאם אלכוהוליסטית. אם יש תוצאה ברורה, אסור להציע את הילד לאימוץ, או לחילופין יש ליידע את המאמצים.

הטענה של אריאנה היא, שכחמישים אחוז מהילדים בארץ, שאומצו מבתי יתומים ברוסיה, סובלים מהתסמונת. היא עצמה אימצה בן ובת, אחים, וחייה הפכו גיהנות נפשי וכלכלי.

היא אימצה את הילדים באמצעות סוכנות פרטית, שבה מצאה בדיעבד פגמים רבים, חוסר מקצועיות, נוכלות ותאוות בצע. למרות שהסוכנויות הללו היו אמורות להיות בפיקוח ממשלתי. אנשים מציעים לה להגיש תביעה ייצוגית נגד גורם זה או אחר. אריאנה לא רוצה להגיש תביעות, אבל הפכה למשימת חייה את הגברת המודעות לתסמונת, ולהזהרת הורים מפניה. אגב, עוד לפני המצאתו של דר' קורן היו כמה סימנים שהורים יכלו לשים לב אליהם. לילדים תוי פנים אופיינים: גשר אף שקוע, אף סולד במיוחד, קפל פנימי בעפעף עליון, אזור שבין האף לפה חלק לגמרי ושפה עליונה צרה במיוחד.

אני מצאתי כי הכתבות של אריאנה עשירות במידע חשוב, ולא רק להורים מאמצים, אלא גם למטפלים מאינסטנציות שונות. מאחר שהתסמונת לא ידועה, הביטוח הלאומי לא מכיר בילדים כבנכים ולא עוזר למשפחות. מטרתה של אריאנה להביא שינוי במדיניות זו. אני גם סבורה שהצגת הבעיות של ילדיה הן מחויבות המציאות במצב כזה. כל מי שנלחם על מטרה חשובה מאבד מפרטיותו. כדי שנבין את הסינדרום היא היתה חייבת להציג את הבעיות של ילדיה. אי אפשר להישאר רק בתחום התיאורטי. אני לא מצאתי שהאינפורמציה על ילדיה פוגענית. להיפך, ניכרת מסירותה ואהבתה לילדים. גם הטענה שזה עלול לפגוע בהורים ובילדים פגועים אחרים לא רלבנטית. אם אריאנה תשיג הישגים של ממש, הם יועילו גם להורים ולילדים האחרים. כל מי שלוחם לזכויות נאלץ לשלם בחשיפה. דורון אלמוג, אב לילד אוטיסט שיזם את הקמת כפר האוטיסטים בדרום, חשף את משפחתו והבעיות של בנו. אני זוכרת שהוא הציג בתכנית טלביזיה את בנו בן השמונה עשרה עטוף בחיתולים ומלעלע הברות ללא מובן. בטוחני שהמראה הכאיב להורים לילדים אוטיסטיים, אבל בסופו של דבר הביאו פתרון לחלק מילדיהם.

 

אגב, אני עדיין מקווה שאריאנה לא תעשה מ"האח הגדול" במה לנושא הזה. זה לא המקום.

אבל לדעתי מלחמתה הכללית היא מלחמת קודש ובוודאי שלא ראויה לגינוי.

 

לדף הרשומה

עומר בן שנה

 

לעומר, הנכד שלי, מלאה היום שנה. אני מהרהרת בהישגיו של הזוטא לעומתי, שאני כבר בת הרבה שנים, והישגיו עולים על שלי. אגב, את גילי אינני מציינת כי אני יודעת שרק תשמחו לאידי. כן, כן, אני יודעת שכולכן צעירות ממני ויפות ממני, אבל בי עדיין מתעניינים גברים בעלי רמה, כולם רופאים אונקולוגים מוסמכים.

 

גיל שנה הוא ציון דרך בחייו של כל אדם, ואני רוצה לשרטט אבני דרך בחייו של עומר, לעתים תוך השוואה בלתי נמנעת לסבתו הפטרנלית. יועלו גם שאלות עדתיות.

 

לעומתי -

עומר נולד באמריקה

לעומר יש דרכון אמריקאי.

עומר יוכל להיבחר לנשיא ארצות הברית, אם רק ישתזף מספיק.

לעומר יש תמונות וסרטים מגיל חמש דקות לחייו. אין לו תמונות מוקדמות יותר, כי כאשר ראשו היה בן חצי דקה, אבא הצלם גילגל את עיניו השמימה וצילם כמה תמונות טובות למדיי של תקרת חדר היולדות. שתי מיילדות אחזו באב, והניחו אותו על כורסה.

אבא של עומר ידוע בחוסנו הנפשי מול מצבים בריאותיים קיצוניים. הרופאים קראו לתופעה "סינקופה", שזה "שפן" בלטינית.

עומר כבר ביקר עם כיפה לראשו בבית כנסת רפורמי. סבתא לא ראתה אף פעם בית כנסת מבפנים. מצד שני, כשיונתן וכרמית נסעו ביום הכיפורים לאותו בית כנסת, הם קיבלו בכניסה בקבוק מים קרים. יתכן שבסוף היה גם כיבוד קל. זאת אמריקה! זו תהילתה!

עומר כבר ישן עם חתול.

עומר הוזמן למימונה

במימונה חבש עומר תרבוש תורכי אדום,

ולחך מופלטה.

סבתא אפילו לא ידעה מה זאת מופלטה. תמיד חשבתי שזה כבש ממולא תמרים וכוסברה. אני, שכל חיי גרתי בשכונות עתירות מרוקאים (חידון: באילו שכונות התגוררה המיזנטרופית? יפה ילדים!) לא הוזמנתי מעולם למימונה אצל שכניי! "תרבחי ותסעדי" שמעתי רק בטלביזיה. ואני דוקא רציתי לרבוח ובעיקר לסעוד. מצד שני, יש להודות על האמת, גם אני לא הזמנתי את שכניי המרוקאים למרק גולאש בליל הסילבסטר. ולא רקדתי איתם צ'ארדש לקול מוסיקה צוענית. נו, שוב אתם מתחילים עם האפליה העדתית?! די עם זה! אין שום אפליה עדתית! להיפך, יש איבה ארוכת ימים, מאסיבית ובלתי ניתנת לגישור בין אשכנזים למרוקאים. ולא לכבודי לומר כאן, כי כמה מידידי הטובים ביותר הם מרוקאים, כי זה לא נכון.

עומר ליטף חזיר.

עומר תקע את זרועו עד למרפק ללוע של האסקי סיבירי, להאסקי שלום.

עומר ינק חלב אם שמונה חודשים, כפי שרופאי הילדים באמריקה (גברים שוביניסטים) דורשים. מאז התינוק אוכל רק גרבר, וחושב שזה אוכל.

 

עומר עדיין די קרח, חייכן וצחקן . הוא מבין הכל, ויש לו כבר עשרות אם לא מאות מילים. כולן נשמעות כמו בבבבבבבב, והמאזין הרגיש והאינטלגנטי, יכול לנחש מה הוא אומר. מעניין מה מעטים האנשים הרגישים והאינטלגנטיים.

אבל כאשר שרים לעומר "מי שטוב לו ושמח כף ימחא" עומר מוחא כפיים ורוקד עם כל הגוף בכסא הגבוה. ובסוף "נותן כיף" ערסי לכף היד המושטת של אבא.

נדמה לי שאני אוהבת את עומר.

 

 

מזל טוב ל"עומר", מזל טוב ל"כרמית", מזל טוב ל"יונתן"! העשרתם את חיי.

לדף הרשומה

הצילו האח הגדול חזר

VIP דה לה שמאטע! מי כל האנשים הללו? בדרך כלל כשלונות מהעבר, וקצת כשלונות לעתיד, בדמות דוגמניות שאיש לא שמע עליהן וגם לא ישמע, כמה זמרים נטולי פרנסה, שחקן כדורגל שזקנתו מביישת את נעוריו. אולי לא צריך לדקדק עם אנשים שפרנסתם דלה ומתקשים להאכיל את ילדיהם. במצב כזה הם נוטים לרוב לעשות כל דבר בשביל כמה גרושים. אני שמחה שהשנה אין אנשים עם אג'נדה. אלה הכי משעממים. (בעד זכויות לבעלי חיים, בעד זכויות לאיכות הסביבה). לא אוהבת גם את ה"מיוחדים": בסדר, ערביה, אבל למה אחת עם בורקה שדופקת את ראשה חמש פעמים ביום בשטיח קטן? הומו – כן, בסדר, למה הומו הרמאפרודיט, ולא הומו גברי שמתנהג נורמלי? מה, אין כאלה? כי יש. אני עצמי הכרתי והמרתי אחד. דתי מהשטחים? אוקיי. אבל זה לא מוכרח להיות בכיין שמייבב בכל פעם שמישהו מכניס את התנ"ך לבית השימוש. לסבית מטורפת? בסדר, כל הלסביות מטורפות קמעא, אבל למה אחת שיכולה להפריש רק אם היא קוראת בתנ"ך?

השנה יש בחורה בעלת גוף רופס ואנורקטי, בעלת שער ארוך ומשומן. מהשומן שבראשה אפשר לבשל שני סירי צ'ולנט. לדעתי, האח היה צריך להתנות את התקשרותם בחפיפת ראש תחילה. לבחורה הזאת אין ציצים כלל, אך גם גרוגרת בולטת אין לה. אבל הבחורה היא בכל זאת בחור. בסדר, אנחנו מתרגשים.

ברשותכם, אני רוצה לדבר על מושיק עפיה. כנראה אין לו מספיק הופעות והוא מוכן להופיע בתכניות ריאליטי כדי להשלים הכנסה. ראיתי אותו בתכנית ריאליטי בה התארח יחד עם זמר נוסף בביתו ובמקום עבודתו (הטכניון) של פרופסור ידוע. הבחור נבער מדעת, בור ועם הארץ. בהסברים של הפרופסור במעבדה בהה כמו עגל, והשתדל לא לצחוק על המארח. הוא הוזמן למסיבה של סטודנטים, הוא הלעיג עליהם בפניהם, ואחר כך דיבר עם הזמר השני על החנונים וממש ריחם עליהם ממרום מעמדו והשכלתו. אני בטוחה שבאח הגדול מלוא גדולתו כאדם חושב תתגלה. בינתיים הוא דופק מיטה ריקה.

אני חושבת שאת אריאנה מלמד עדיף לקרוא מאשר לראות. לא, אין לי כלום נגד נשים מכוערות, זקנות, שמנות ונכות. אני עצמי כזאת. אז אתם רואים אותי בתכניות ריאליטי?! (לא הזמינו אותי אף פעם). עם ישראל לא יאהב אותה כי היא מדי חכמה. הדבר נסבל ואף מוערך אצל גברים, אבל אשה חכמה וחדה מפחידה מדי ומעוררת אנטגוניזם. ככה זה.

שניים חביבים עלי בבית. הראשון הוא האדריכל גודוביץ. הוא איש זקן בן 81, לא נראה לי שמישהו יוכל להוציא אותו מכליו. גם אם כן, אין סיכוי שהישיש ינבל את פיו או יעלוב בגסות במי מן השוהים. ובודאי אין סיכוי שהוא יכה מישהו. הוא גם אדם סימפטי, רב נסיון ובטוח שיש לו סיפורים מרתקים מחייו. אני לפחות מוכנה להאזין לו. אבל מה, עם ישראל מתנגד לראות ישישים עם מסכו. אני מהמרת על כך שגודוביץ יפרד מאיתנו מהר יותר ממעוף הנשר.

 

מי שעוד חביב עלי הוא מוטי גלעדי. גם הוא כבר לא אפרוח. לדעתי, למוטי יש סיכוי של ממש לרכוש פופולריות הן בבית והן אצל השוהים בבית. הוא נראה אדם רגוע, הוא רב נסיון והוא בדרן מעולה – מחקה מצויין וגם זמר טוב. עם ישראל אוהב את הכשרונות הללו. אני רוצה לספר חוויה אישית ממוטי גלעדי: לפני שנים נהגו במקום עבודתי לארגן יום כיף לנשים ביום האם. הסיעו את העובדות לעיר אחרת למלון מהודר, ושם הן כובדו בארוחת צהריים עשירה ובתכנית בידור של אמנים שונים. לאמנים זהו גם יום כיף. הם מעלים רק חלק מהתכנית שהם מציגים אותה עת, וגם די מזלזלים ב"קהל" שיושב סביב שולחנות אוכל. היו אמנים שונים, ואני לא רוצה לנקוב בשמם של אלה ששוחחו ביניהם בשעת ההופעה, פרצו בצחוק, הפסיקו שיר באמצע כי שכחו את המילים (שיכרות?) וגם היו לבושים בג'ינס ובחולצות טריקו ישנות. אז הגיע מוטי גלעדי: לבוש בחליפה חגיגית, מצוחצח ומהודר. נתן תכנית שלמה והשקיע את כל מאודו בהופעה. כשאמן נותן את עצמו אתה לא יכול לטעות בזה. הוא היה איתנו בלב ובנשמה. הוא לא עשה חלטורה, אלא הופעה רצינית. אני קידמתי את קימת כל הנשים למחיאות כף בעמידה. הוא כיבד אותנו כקהל, אך בעיקר כיבד את האמנות שלו ואת עצמו. אני לא שוכחת את זה. ולדעתי זה לא מקרי, אלא איפיון של אדם לגבי התנהלותו בעולם. אני בטוחה שזה לא משתנה.

אני אצביע מוטי גלעדי.

לדף הרשומה

בת שש עשרה הייתי

כאשר יונתן היה בן ארבע, הוא שאל אותי אם כבר היה חשמל כשהייתי ילדה. הילד חשב שאמא שלו דינוזאור! מאידך גיסא, כאשר אני חושבת היום על שנות נערותי, אי שם בשאמצע המאה הקודמת, אני עצמי מתבוננת בעולם של אז כבעולם שונה לחלוטין. אני חזיתי בתחילתן של תופעות אשר היום הן ברורות מאליהן והן חלק אינטגרלי מחיינו. אני למשל זוכרת את הטרנזיסטור הראשון שראיתי בימי חיי. ידענו על קיומו, כי קראנו בעיתוני נוער ובאנציקלופדיה "אביב". אבל העיירה שלנו לא היתה המקום האופייני בו הפציעו החידושים האחרונים. בן דודו של אחד מהחבורה שלנו הביא את הטרנזיסטור שלו והשמיע לנו מנגינות. אנחנו נאספנו סביבו כמו אינדיאנים סביב חרוזים כחולים, אבל נדמה לי שלא רקדנו סביבו. או שכן.

העט הכדורי היה אף הוא חידוש. היינו קונים רפיל, ולעיתים כותבים בו ללא עט כי כך היה זול יותר. הרפיל כתב כאשר רצה ומשאיר חלק מהאותיות ללא דיו. ואז כפיצוי, היה מנזיל ליטר דיו בבת אחת. היה רק עט כדורי אחד שממש כתב יפה: המותג היוקרתי "פרקר". פרקר היה ניתן כמתנה לבר מצווה. שאז היו חורטים את שם החוגג על העט, והוא שמר עליו מכל משמר. ההורים לא הרשו לילד לקחת אותו לבית הספר, מחשש לגניבה. שעון קיבלנו רק בבר מצווה. גם אני קיבלתי שעון בבר מצווה ולא בבת מצווה,(כי היינו יותר עניים) כשסבא שלי קנה לי שעון יד שניה. במצב טוב. כשהייתי מותחת אותו, הפנים של השעון היה נע למעלה ולמטה בתוך התושבת שלו.

הטואלטיקה היתה ברובה של "שמן". כלומר המפונקים כמו אמא שלי השתמשו בסבון "עדין", שנמכר עטוף. אחרים קנו סבון ללא שם שהיה זרוק ללא עטיפה בקופסאות במכולת. השמפו היה בשפופרת ירוקה ושמו היה "תלתל". אז עוד היו משפחות שחפפו ראש בסבון כביסה חום ענק ורבוע, שלאחריו היה צריך לשטוף את השיער בחומץ כדי לסלק את שאריות הסבון.

אנשים רבים בעיירה שלנו השתמשו בנייר עיתון בבית השימוש. אספו עיתונים בכל מקום, .גזרו לריבועים גדולים אותם "חרזו" על חוט תיל, ו -"וואלה"! אמא שלי קנתה כמובן נייר טואלט. כאן לא היה הרבה מבחר: היה רק סוג אחד של נייר בעיירה שלנו - הכי זול. צבעו היה כמעט חום (כאילו כבר השתמשו בו פעם). צידו האחד של הנייר היה מבריק וחלק. צד זה לא צלח כמובן למלאכתו, מפני שהוא רק הניע את התוצרת מלמטה למעלה ולהיפך, אם במקרה לא אהבת את החלוקה המקורית שהטבע זימן לך. השתמשנו בצד השני, שהיה בעצם ניר זכוכית מס' 4: מחוספס, דוקר נאחז בתוצרת המופקת ולעיתים מסרב לחזור ולצאת אחרי השימוש הכואב.

במספרות שפכו בירה על ראשה של הלקוחה אחרי החפיפה. זה הבטיח שהשיער יהיה נוקשה ויוכל לעמוד במשימות שנכונו לו. כי הגיעה אופנת ה"טופיר". טופיר היתה שיטת ניפוח השיער באמצעות מסרק צפוף. כל קווצת שיער הורמה אל על, והמסרק הקטן פרע את התלתל ועשה בו קשרים קשרים, עד שהאשה נראתה כקיפוד סומר. אז לקחה הספרית מברשת רחבה ועברה על הקונטור של כל הקשרים והחליקה את המעטה החיצוני שלו. האשה נראתה כמו חיל ממשמר המלכה שחובש את כובעו השעיר והגבוה. ספריי נשפך כמים, והקסדה היתה מוכנה. אם התנגשת בקיר – בקיר נבקע חור. אפשר היה לנסוע באופנוע ושום שערה לא זזה ממקומה.

לא זכור לי שבגדי נשים נמכרו בחנויות. לפחות לא בעיירה שלנו. קנינו בד, הלכנו לתופרת והיא תפרה לנו את הבגדים. לכל שמלה נדרשה חגורה. התופרת נתנה לנו קצת בד שאיתו הלכנו לפויו הרומני. פויו הוא זה שתפר לנו את תיקי בית הספר לשמונה שנים והתקין חגורות לפי מידה. את החגורה הוא עטף בבד השמלה החדשה. כל נערה ביקשה להצר את מותניה, על כן ביקשה חורים כמעט עד סוף החגורה. אז עמדנו מול הראי, מושכות את החגורה עד בוש, עד שסגרנו אותה בחור האחרון. הדבר גרם לנשימה שטחית ולמותני צרעה. ככל שמותנייך היו צרות יותר, כך היית יפה יותר.

בגיל שש עשרה אנחנו, הבנות בעיירה, התחלנו להתאפר. הילדות בעיר הלכו לתנועות נוער ונדרשו להיות "צנועות" במראה: גרביות לבנות, בלי חגורות ובלי איפור. אנחנו היינו ב"חברה סלונית", ולפיכך החשיבו אותנו הסנוביות מהעיר כ"נערות קלות", "פריחות" של היום. האיי ליינר כפי שאנו מכירים היום, לא הומצא עדיין, או הומצא אך לא הובא עד אלינו. אצלנו מכרו קופסית עם אבקה שחורה קשיחה. הרטבנו מברשת קטנה במים, שפשפנו את האבקה ואז ציירנו עם המברשת פס מעל ומתחת לעיניים. היה קשה לדייק עם כמות המים, והאיפור היה נוזל לנו לתוך העין, ואז "בכינו" בדמעות שחורות. מישהי גאונה מצאה את הפתרון האולטימטיבי ולא שמרה אותו בסוד: יש לירוק על האבקה במקום להרטיב אותה במים. הרוק כמובן סמיך יותר ונדבק טוב יותר למברשת ואחר כך לעפעף. אז ירקנו הרבה.

מכנסי הג'ינס טרם נכנסו לאופנה. רק ימאים הביאו אותם ומכרו לדורשים והם לא נמכרו בחנויות. יתרה מזו, רק ימאים, קריי "פושטקים" לבשו אותם. הבחורים הטובים לומדי התיכון הלכו במכנסיים כהים, וחולצה לבנה מכופתרת. אגב, ה"פושטקים" לבשו חולצות ארוכות שרוולים גם בקיץ, שאת שרווליהם הם קיפלו עד המרפק. את צווארון החולצה הרימו מאחור. כשהאמהות שלנו ראו אקזמפלר כזה, הן הזהירו אותנו שלא לדבר איתם, הם היו "עולם תחתון". ההבחורים שמו ברינלנטין על הראש, סרקו את שערם למעלה ואז בשתי אצבעות הורידו תלתל למרכז המצח וסלסלו אותו. הם היו מה זה יפים.

לכל האמהות היו תחתוני כותנה לבנים עם גומי. כך ראינו על חבלי הכביסה שבחצר. הגומי התבלה מרוב כביסות, אבל התחתונים עוד היו לגמרי טובים, אז ההאמהות נהגו להחליף את הגומי בתחתונים ולהשתמש בהם עוד עשר שנים. אנחנו הנערות קנינו תחתוני דמצ, שהיו עדינים יותר והיו בהם מבחר גדול של צבעים: ורוד תכלת וצהוב.

פרחה גם אופנת התחתיות. השמלות והחצאיות נגזרו בגזרת "קלוש", ואנחנו רצינו שהם יעמדו סביבנו כמו קרינולינה. התחתית נבנתה מכחמש חאיות טול דקיק, שנתנו נפח לשמלה מעל. ואז כאשר רקדנו רוק אנד רול לקולו של אלביס, פול אנקה, ודומיהם, כל סיבוב שלנו זעזע את החצאיות שלנו שעלו השמימה ולעתים חשפו את תחתוני הדמצ היפים.

בבתים לא היו מכונות כביסה. הכובס ג'ורג', גם הוא רומני, היה מגיע עם מאזני יד, קושר את הכביסה שלנו באחד הסדינים ואז שוקל אותה. הוא החזיר את הכביסה הנקיה. הסדינים וכלי המיטה נדבקו לעצמם במעגילה וכאשר אמא החליפה מצעים שמעו את ה"קרק קרק" של הפרדת הבד. בחורף אמא היתה מחממת מגהץ ועוברת על המצעים שלנו שנכנס למיטה חמה.

גברת וייס, אשה דתית וקטנה היתה החלבנית. היא הגיעה לכל דלת עם קנקן חלב טרי ומצקת ויצקה לכל עקרת בית כמות חלב שרצתה. עם השנים היתה התקדמות, החלו להביא את החלב בבקבוקים, שאותם היו מעמידים ליד הדלת. פעם בחודש שילמו לחלבן או השאירו לו כסף ליד הבקבוקים הריקים שהשאירו בחוץ עבורו.

אני זוכרת כי בערך בתקופה הזו החלו לייצר ב"תלמה" חומוס ולמכור אותו בקופסאות קטנות. יש לזכור שאנחנו לא הלכנו למסעדות בכלל. בעיירה שלנו היה אפשר לקנות פלאפל ותו לא. ידענו שקיים חומוס וכמובן שהתנהל מסע פרסום אדיר לחומוס שעמד לצאת בתלמה. היינו מאד סקרנים. אמא קנתה קופסה קטנה של חומוס, פתחה אותה וכולנו עמדנו סביב הקופסה והסתכלנו בתכנה בחשדנות. אבא מעולם לא רצה להתנסות במאכלים חדשים, אבל אמא, טומי'קה אחי ואני שמנו מעט חומוס על קצה מזלג וטעמנו. היריקות שהלכו שם! זה היה הדבר הכי נורא שטעמנו. וגם היום, כאוהבת חומוס מושבעת אני יכולה להגיד שחומוס זה לא היה, אבל לא יכולנו לדעת.

תוך כדי זה למדנו בתיכון בעיר הסמוכה, רובנו על סטיפנדיה. בכתה ח' ערכו לנו מבחן "סקר" ארצי ומי שעבר אותו בהצלחה היה זכאי לשכר לימוד מדורג לפי הכנסת ההורים. (הלימודים בתיכון עלו כסף. חוק חינוך חובה חינם היה עד כתה ח'). אני כמובן למדתי חינם. כי גם בין העניים הצלחנו להיות עניים יותר.

בת שש עשרה הייתי, מתאהבת כל יום במישהו אחר, מלאת ציפיה. ראו אותי! הנה אני, בת שש עשרה, יפה ומאופרת כבובה, עם רגליים חטובות וקרסוליים דקים,, בקסדה ענקית על ראשי, שמלת קרינולינה עם המון תחתיות שרוקדות תחתיי, בקושי נושמת עם מותני הצרעה שלי, עם המון רוק סמיך בצבע שחור על עפעפיי – אני מוכנה לעולם!

חבל שהעולם לא היה מוכן לקראתי.

רשומה זו מוקדשת לסופרת יונה דורון מהבלוג "סיפורים קצרים", אשר הפוסט המרנין שלה על "הביקור בשפת הים" בילדותה נתן לי השראה לרשומה.

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת