00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

האצבעון של ברוריה

הייתי בכיתה ו'. בשיעורי מלאכה אנחנו הבנות למדנו לתפור. תפרנו חצאית בת שלוש קומות. תפרנו את כל החצאית ביד: תחילה בתך מכלב, ולאחר מדידה ותיקונים בתך מכונה, שנעשה כולו ביד. המורה אורנה לא נתנה לנו להשתמש במכונת התפירה היחידה של בית הספר, כדי שלא נקלקל אותה בחוסר כשרוננו הבולט. אני אהבתי את שיעורי המלאכה, וגם לא בחלתי במיוחד בתפירה, אלא שהמורה אורנה דרשה כי נתפור עם אצבעון. אני לא יודעת אם ניסיתם אי פעם לתפור כאשר אצבעון תקוע על אמת ידכם הימנית. לדעתי, זוהי פעילות בלתי אפשרית, שסותרת את עצמה. האצבעון שלי נהג לנשור מן האצבע שלי, ורוב זמן התפירה שלי בוזבז על חיפוש האצבעון בין הכסאות בכיתה. התחלתי "לשכוח" להביא אצבעון לשיעור. המורה נהגה לוותר. עד שיום אחד נמאס לה. היא אמרה שאלך לכיתה המקבילה אשר תפרה לפנינו ואשאיל אצבעון לשיעור שלנו.

וכך עשיתי. נכנסתי לכיתה המקבילה וביקשתי אצבעון. ברוריה קפצה והציעה לי את האצבעון שלה. האצבעון של ברוריה היה עשוי מתכת ובו שקערוריות זעירות שנועדו לקלוט את חלקה האחורי של המחט. רוב האצבעונים שלנו היו מפלסטיק. האצבעון של ברוריה היה ממש מלכותי. לא היה לי ספק, שהמלכה אליזבט מתקנת את הגרביים של פיליפ כאשר אמתה עטויה באצבעון כזה.

עכשיו אצא ברשותכם לרגע קט מהרשומה, כי זאת הזדמנות חד פעמית ללמד אתכם משהו על אצבעונים, שאולי לא תלמדו בשום מקום אחר. הידעתם? לגברים (חייטים) ולנשים (תופרות) אצבעונים שונים: האצבעון של הגבר קטום בקצהו, כך שקצה אמתו נראה מבעד לאצבעון. האצבעון של הנשים סגור ונראה ככובע קטון. אין לי מושג מדוע נוצר השוני הזה, אבל ברור לי שאם הייתי חופרת קצת, היה מתגלה איזה פן אנטיפמיניסטי, שנועד להציק לנשים.

ונמשיך בסיפורנו.

אתם יודעים כמובן שיש מעמדות בבית הספר. אצלנו לא נוצרו המעמדות לפי הנהוג כיום, על פי הכנסה המשפחתית, כי בזה היינו דוקא מאד דומים. לא משנה למה ואיך נוצרו, אבל ברור לכם שאני הייתי במעמד הכי גבוה. ואם לא ברור לכם, אני מאד מאוכזבת מכם. ברוריה לעומת זאת היתה מסוג התלמידות שהמשיכו ללמוד בבית הספר כי היה חוק לימוד חובה עד כיתה ח'. היא בקושי ידעה קרוא וכתוב, ואיך לומר זאת בעדינות, גם לא הריחה הכי טוב. אז תבינו את גודל האבסורד - אני בעצם עשיתי לה טובה בכך שלקחתי את האצבעון שלה, אתם מבינים? היא כמעט הודתה לי.

וכך העברתי את שיעור המלאכה בסבל ניכר. בסוף השיעור כאשר רציתי להחזיר את האצבעון לברוריה, הסתבר כי כיתתה סיימה ללמוד והילדים הלכו הביתה.

 

באותו יום איבדתי את האצבעון.

למחרת בבוקר פניתי ישר לברוריה ואמרתי כי אינני מוצאת את האצבעון. ברוריה אמרה "לא נורא". הבטחתי שאמשיך לחפש. בהפסקה ברוריה באה לבקש את האצבעון. אמרתי שכנראה איבדתי אותו בבית ואני אביא אותו מחר.

ברוריה באה שוב בזמן ההפסקות הבאות.

בבית חיפשתי את האצבעון כמו משוגעת, אבל לא מצאתי אותו. יצאתי לחנות הגלנטריה של קרסו, אבל קרסו מכר רק אצבעונים מפלסטיק. קניתי ליתר בטחון.

כמובן שברוריה לא היתה מוכנה לקבל תחליף עלוב של אצבעון פלסטיק במקום האצבעון המלכותי שלה.

בבית חיפשתי את האצבעון. אבל לא מצאתי. אמרתי לאמא. היא אמרה שאשאל את ברוריה כמה עלה האצבעון ואשלם לה את מחירו.

למחרת בבוקר ברוריה באה וביקשה את האצבעון. אמרתי לה שאני אשלם על האצבעון אבל היא לא רצתה. ברוריה אמרה כי האצבעון הוא של אמא שלה, אשר הזהירה אותה לשמור עליו היטב. אם היא תגיד לאמה שהאצבעון אבד, היא תחטוף מכות רצח. אמרתי שאמשיך לחפש. ברוריה באה בהפסקה הגדולה וכן בשאר ההפסקות וביקשה את האצבעון. המצוקה שלי גברה מיום ליום. ברוריה לא איימה, לא צעקה ולא התכוונה לדבר עם המורה. היא רק באה וביקשה את האצבעון שלה.

התחלתי לנסות להסתתר. עיני התרוצצו כדי למצוא את ברוריה. כאשר ראיתי אותה מרחוק ניסיתי להתמקם מאחורי עמוד או עץ, אבל היא היתה חדת עין וגם ערמומית, ותמיד מצאה אותי. מאסתי בחיי. היו ימים שסרבתי ללכת לבית הספר. שאלתי את ברוריה איזה פיצוי אני יכולה להציע לה. ברוריה אפילו לא הבינה את המושג "פיצוי". היא אמרה לי שהיא רוצה רק את האצבעון שלה. את כל ההפסקות שלי ביליתי עם ברוריה. דיברנו רק על האצבעון. חברותיי לא שמחו בכך שברוריה הצטרפה למועדון שלנו. בכל פעם שהשמש יצא וצלצל בפעמון שבידו לסיום ההפסקה, ברוריה הזכירה לי, שרצוי שמחר אביא את האצבעון.

ברוריה הפכה לי לעול בלתי נסבל. גם כאשר היו לי רגעים מאושרים של שיכחה הבהבה לי במוח הידיעה, שיש בחיי משהו נורא ולא פתור, ואז נזכרתי -"ברוריה!". "האצבעון!" ושימחתי נמוגה באחת. ידעתי שברוריה תלווה אותי כל ימי חיי, היא תהיה השושבינה שלי בנישואיי וחברת חיי. אני אצטרך לרדת מן הארץ.

באחד הימים אמא הזיזה את התנור הכבד. האם ראיתי שם משהו? האם, האם, האם? היתכן?! אני לא מאמינה! האצבעון של ברוריה! אי אפשר לתאר את ההקלה שחשתי. השתחרר לי הלב. כמו אחד שנופל ממטוס באמצע הלילה, ואלוהים תופס אותו באויר.

מחר, מחר יתחילו החיים שלי מחדש!

אני כמעט לא ישנה בלילה מרוב שמחה. שיבוא כבר הבוקר! וכמה ברוריה תשמח, ותינצל ממכות הרצח של אמה!

ברוריה כבר מחכה לי בבוקר, לפני הצלצול. היא שואלת, והיא יודעת את התשובה "כבר מצאת את האצבעון?" ואני צועקת "כן, כן! מצאתי את האצבעון!" ואני פותחת את התיק ומוציאה את האצבעון מתוך ניר הטואלט בו עטפתי אותו יפה ומוסרת לברוריה בהבעת נישצחון. ברור שאני מצפה למצהלות שמחה, עוד רגע ברוריה תחטוף את האצבעון ותנוס על נפשה הרחק ממני. אך מה שקורה הוא, שברוריה נעצבת מאד, דמעות עולות בעיניה והיא אומרת "אולי את רוצה לשמור אותו אצלך לשיעור המלאכה הבא?".

 

לדף הרשומה

בריון החרציות

 

לב הילדים היה גס בחרציות. הן היו רבות מדי, לא היה צריך להרחיק לכת כדי לראותן. הן צמחו גם בין הצריפים בהם גרנו. ולו הרחקנו מעט מן המעברה, לשטחים הפתוחים, היו מרבדים שלמים שלהם. שטיח ענק וצהוב למלוא רוחב העין. הבנות לא קטפו מהן כדי לקלוע זר. מדי פעם היו קוטפות חרצית בודדת, כדי לשאול אם הילד אותו אהבו חושב עליהן – כן/לא עם תלישת עלי הכותרת. אני זוכרת, איך כיוונו את החרצית ורימינו אם היה צריך,כדי שיצא "כן". החרציות היו זמינות מדי, לכן הן לא נחשבו בעיני הבנות. אני אהבתי חרציות. הייתי קוטפת כחמש מהן עם העלעלים הרבים לאורך הגבעול, ובתוך הצריף שלנו הייתי מסדרת מהן זר בתוך צנצנת זכוכית ריקה של לבנייה. את הצנצנת הנחתי על ארגז התפוזים ההפוך, אשר עם ארבע רגלי העץ שסבא בנה לו שימש לנו כשולחן סלוני. וכך עמד על השולחן המאולתר זר פרחים, שמבחינתי האיר את הצריף ועשה אותו לבית. היו אז ימי אביב מוקדמים, המעברה וסביבותיה היו מכוסות חרציות. האביב היה מואר, לא חם מדי, וציפיה עמדה באויר. טומי'קה אחי הגדול, שלמד כבר בכיתה ג', הבטיח לי שיילמד אותי איך קולעים את החרציות על גבעול בודד ומכינים מהן תפרחת צהובה ונהדרת. ביום שבת טומיקה ואני התרחקנו מהצריפים ויצאנו לשדה סמוך, שהיה גדוש בפרחים הצהובים. ריחם היכה באפינו. רק חרקים זימזמו סביב, ושרר שקט מתחת לשמיים תכולים ללא ענן. טומי'קה בחר חרצית גבוהה וזקופה, קילף ממנה את כל העלעלים, והסביר שזה הבסיס למקלעת שלנו. אז קטף צרור חרציות, קטם את הגבעולים שלהם לכדי כשני ס"מ. את הגבעול הפעוט ניקה מעלעלים, ואז חרץ בציפורניו סדק קטן באמצע הגבעול הקצר. את הגבעול הקצר השחיל דרך הסדק על הגבעול הזקוף. הוא סובב את הפרחים סביב סביב לגבעול בצפיפות, והחל לבנות את הקומה השניה. "זה הכל?" חשבתי לי. התחלתי מיד בעבודה. כמובן שהזר שלי בקושי דמה לזר של המדגים. שלי היה "רזה", עקמומי, פרחים אחדים חרגו החוצה יותר מהאחרים. אבל אני הייתי מאושרת – נו, ברור שהזר של טומי'קה היה יפה יותר, טומי'קה היה מוכשר ממני בכל. מעולם לא קינאתי בו. הייתי גאה בו! את הזר שלי התכוונתי לקחת למחרת להראות לחברותיי בכיתה א'.

עכשיו התקדמו לעברינו שני ילדים גדולים, אולי אפילו מכיתה ח'. אבל לא הכרנו אותם מבית הספר. טומי'קה ואני השתתקנו. הרגשנו בסוג של איום. שני הגדולים לא הוציאו הגה. הם התקרבו אלינו במעגלים קטנים והולכים, כמו חיות טרף לציד שלהן. כבר יכולנו להרגיש בריח זיעתם המסריחה. אז הושיט הגבוה יותר את ידו וחטף את התפרחת של טומי'קה. שנינו נעמדנו. טומי'קה שתק. לא היה לנו סיכוי מולם. אבל ראיתי כי עיניו של טומי'קה מלאו דמעות. פחדתי מהם, אבל נורא כאב לי על טומי'קה. פניתי לבריון הגדול והושטתי לו את הזר שלי "תחזיר לאחי את הזר, אני אתן לך את שלי". אבל לבריון היו עיניים והוא לא הסכים לחילופין. טומי'קה אחז בידי וניסה להרחיק אותי מהבריונים. אבל אני המשכתי לעמוד ולהסתכל בעיניו של הבריון, עד שהוא אמר בסוג של התנצלות "אחותי חולה, אני רוצה להביא לה את הזר". אני חושבת שהוא גדל להיות "האנס המתנצל".

התרחקנו שנינו בשתיקה. רציתי לתת לטומי'קה את הזר שלי כפיצוי. אבל טומי'קה הדף את ידי. הוא כעס עליי. הבנתי באינסטינקט כמה דברים: אני לא יכולה להגיע הביתה עם הזר שלי. זרקתי אותו בשדה. אסור לדבר על המקרה ובעיקר אסור לספר להורים. כי נורא התביישתי.

במשך ימים חשבתי על הארוע. חשבתי שהייתי צריכה לעשות משהו, הרגשתי שאני "לא בסדר". כשהייתי בכיתה ב' המחשבות הללו הבשילו לפעולה. בית ספרנו היה ממוקם בצריפי עץ ארוכים, שלכל אחד מהם היתה מעין "וורנדה" מקורה שם עמדנו בהפסקות אם ירד בחוץ גשם שוטף. הצריפים עמדו בצורת ריבוע, וביניהם היה שטח של "החצר". החצר היתה ריקה ממתקנים. בחורף היתה החצר בריכת בוץ ענקית, ובקיץ העלתה אבק השמימה. בבית הספר למד בכיתה גבוהה תלמיד בשם קובי (כמו נומי). הוא היה מופרע ד'מופרע, פרא אדם חסר שליטה.לא רק הילדים פחדו ממנו אלא גם המורים. באחת ההפסקות קובי התרוצץ בחצר והודיע, שעכשיו הוא המלך של החצר ואף אחד לא יורד מהוורנדה. אף אחד מהילדים לא העז להוריד רגל לחצר. ואני חשבתי "שוב גונבים לי את הזר, ואני לא מסכימה!" ירדתי לחצר. לא הרגשתי אמיצה, כמעט קיבלתי התקף לב מפחד. הבריון רץ אלי מיד וצרח – "תעלי למעלה!". אמרתי "לא". הוא לא האמין למשמע אוזניו "את אומרת לי לא?!" אמרתי "מותר לי להיות פה ואני לא עולה". הוא עמד מולי וחשב בשרידי המוח המצופלס שלו. כנראה חשב שזה לא ייחשב לו לכבוד להרביץ לילדה בכיתה ב', אז הוא פנה ממני והתחיל להתרוצץ בחצר, כדרכו. כל הילדים ירדו לחצר, ואפילו התלמידים הגדולים חייכו אלי כשעברו לידי.

הרגליים שלי רעדו עד שבקושי עמדתי. אבל הייתי מה זה גאה.

 

אני לא מאמינה כמה מטומטמת הייתי.

לדף הרשומה

קופח הכללית שוב התעלתה על עצמה

תשמעו, מחר בערב אני אהיה חד-דדית.

לא. זה נשמע ממש נורא. אנשים לא מדברים ככה.

אבל זאת אני שמדברת.

אני לא מדברת כמו אנשים אחרים.

אני לא פוחדת להסתכל לאמת בעיניים.

אפשר לומר באופן ספרותי שמחר אהפוך לאמזונה.

אם כל הזונות -הסרטן. אמזונה.

 

יש לומר שבחה של קופת חולים הכללית בפניה.

אחרי שהם מאחרים לאבחן את הסרטן בכמה חודשים קריטיים, למרות שהפציינטית באה ומראה להם בדיוק איפה הוא נמצא, הם נותנים בידה של הנידונה תיק נאה וקשיח, ובו מספר רב של חוברות הסבר על המחלה. החוברות מהודרות ומכובדות. אני לומדת את כל האינפורמציה על הסרטן שלי. הרופאות האונקולוגיות בקופ"ח אומרות איזה סוג ניתוח מתאים לי: כריתה חלקית - ומסבירות את הרציונל מאחורי ההחלטה. הרופאה האונקולוגית בבי"ח ממליצה על כריתה מלאה, וגם לה סיבות טובות משלה. אני חוזרת וקוראת בחוברת. אף אחת מהן לא הציגה לי את כל השיקולים, ויש עוד שיקולים. טוב, אני אשאל בועדה.

 

לפני הניתוח הפציינטית מוזמנת לועדה רפואית של אונקולוגים וכירורגים, ואחרי הסברים מקיפים ומענה לשאלות החולה, יוחלט על סוג ניתוח שיעשו.

אני מעלה בכתב את כל השאלות שלי. מיד כאשר אני מתחילה לדבר, אני "מאבדת" שלושה מהרופאים היותר צעירים, שמסתכלים אחד על השני ועושים תנועות של חוסר אונים. אני לא רגילה לראות אנשים שחושבים שאני מדברת שטויות. ואני גם לא מהסוג שמאבד את הבטחון כאשר אני בקיאה בחומר. רק הרופא הבכיר, שמן הסתם הוא המבוגר מכולם, מסתכל עליי בהערכה כנה ומהנהן בחיוך.

"איזו נוסטלגיה"! הוא אומר. ואז הוא שואל איך יתכן שאני כל כך בקיאה בפרוצדורות שהיו נהוגות לפני שלושים שנה בניתוחי שד...

 

אני מרגישה כמו בחלומות האלה שאנחנו הולכים ערומים ברחוב הראשי. אבל למרבית הצער, אני לא מתעוררת.

 

תודה מיוחדת לקופת חולים הכללית, שדאגה להדפיס מחדש את כל החוברות במתכונת מהודרת, והגישה אותן בתיק עם סטייל. חבל שהעתיקו מילה במילה את האינפורמציה שנכתבה לפני שלושים שנה.

 

וכך סתמתי את הפה ונתתי לרופאים להחליט ביניהם מה טוב עבורי. כמו שהם אוהבים.

 

כשאפגוש אתכם שוב – אשקול פחות. ככה עושים מלימון לימונדה, ואני בכלל מעדיפה קולה.

 

 

לדף הרשומה

אל תקראו רשומה זו

 

אגף הסרטן

 

 

המחלקה:

המחלקה האונקולוגית לטיפול "כימותרפיה-יום" היא מבנה חסר כל היגיון. המחלקה נבנתה כנראה לפני עשרות שנים, וענתה על הצרכים ד'אז. בינתיים העיר המעטירה שלנו, הלוא היא חיפה, פיתחה מזהמים לאין ספור: מפעל "נשר" למלט, אשר כבר לפני עשרות שנים הלבין את העיר, בתי הזיקוק, אזור המפרץ, ששורץ מפעלים פולטי מזהמים, הקישון, ביב שופכין אליו הוזרמו שפכים מסוכנים, ובכל זאת אימנו בו צוללנים ועבדו בו דייגים. כיום, לפי הסטטיסטיקות, חיפה היא העיר הכי "עשירה" בחולי סרטן בארץ. המרכז לטיפול בחולים גדל בהתאם. אבל הבניה הנוספת לא תוכננה מראש: בכל פעם פתחו מסדרון נוסף ויצאו לחצר בה בנו עוד אולם. כך נוצר מבנה אמורפי, ללא הגיון פנימי. אתה הולך במסדרון צר שנפתח לאולם רחב ידיים שיוצאים ממנו כמה מסדרונות, אולמות, חדרים, כוכים. כולם בהפרשי גובה שאלונקות נאבקות לנסוע בהם. המחלקה מלאה במיטות, בכסאות טיפולים, בחולים שמטיילים ברגל עם עמוד אינפוזיה ומחפשים לשווא את המקום ממנו יצאו. גם במסדרונות שוכבים חולים על אלונקה זמנית, מחכים שתימצא להם מיטת טיפולים, ולעיתים קרובות מטופלים במסדרון עצמו ללא פרטיות מינימלית.

לדעתי, המבנה האמורפי המוזר והמפחיד של המחלקה מסמל הכי טוב את אופי המחלה: חסר סדר, מבולגן, בלתי ניתן לשליטה והכרה, כאוטי, יוצא מכלל שליטה. והמבוך הזה מלא מלא מלא חולים. אני לא מאמינה למראה עיני: בכל כוך, נישה, פיסת מסדרון שוכב חולה סרטן. אם היה גיהנום, ככה הוא היה נראה.

ותודה לעיריות חיפה לדורותיהן, שהביאונו עד הלום. אחד מראשי העיריה ייכנס בוודאי לאחת המהדורות של ספרי גינס, כאיש אשר תרם הכי הרבה לקידום הסרטן בעולם.

 

התיאוריה של מיזי על הסרטן שלה – מוצגת לרופא:

"הסרטן הוא תאים שאיבדו שליטה והם מתרבים במהירות הבזק, חוצים דוך אברים שעומדים בדרכם, עד לחיסולו של האדם. נכון?"

הרופא מאשר.

"עכשיו תשמע: הגוף שלי הוא גוף איטי. וגם חולה. שום דבר לא עובד בו כמו שצריך. הדם שלי זורם לאט יותר, הוא צמיג יותר, העורקים שלי סתומים ולא מעבירים מספיק דם לאברים. אני שונאת לזוז. פעילות גופנית לא נמצאת בלקסיקון שלי. לעומת זאת אני מאד אוהבת לאכול. לגוף שלי אין תנגודת לשום דבר. כל מה שעובר לידו נכנס פנימה. אם היה עוברים לידי איידס, אבולה ושפעת החזירים, הם היו דבקים בי מיד. כך דבק בי גם הסרטן." ואני ממשיכה:

"עכשיו, זה הסרטן שלי, כן?"

הרופא מאשר. אף אחד אחר עוד לא ביקש עליו בעלות.

"ברגע שהוא נכנס לגוף שלי הסרטן לא מאמין למה שקורה לו: הוא רוצה למהר אבל הגוף לא מאפשר לו. הגוף לא יתן לערער את האיטיות הבסיסית שלו. אחרי זמן קצר, הסרטן אומר לעצמו: טוב, אני יכול לנוח קצת, פה אפשר לעבוד רק לאט לאט. וכך הסרטן שלי יושב בשקט ואחרי זמן הוא בכלל שוכח את תפקידו הבסיסי, שזה להרוג אותי, ונכנס לתרדמה. זה נכון?"

הרופא צריך לענות: תשמעי, תיאוריה מבריקה, מתפלא שלא חשבו עליה קודם. יש לזה רק נקודת תורפה אחת: היא לא נכונה.

כך היה עונה רופא בטלנובלה, שתסריטאי מדבר במקומו. אולי היו מדביקים לתשובה השנונה קצת צחוקים של קהל. אבל במציאות מדובר ברופא אונקולוג, שלא מרבה להתפלסף, אין לו סבלנות לנודניקים, והוא גם נעדר לחלוטין שנינות לשונית, ועל כן הוא עונה לי לקונית: "לא". (אנטיקליימקס).

 

מיזי מספרת את האמת על טיפול כימותרפי:

(כל הרגישים, ביניהם יונתן בני הקט, מתבקשים לטובתם לדלג לסעיף הבא)

זה מתחיל יומיים אחרי הטיפול.

בחילה קשה, עם הפוגות (לצורך הקאה פעילה).

שלשול חסר שליטה.

כאבי מפרקים.

כאבים בחגורת הכתפיים.

העפעפים נדבקים בלילה עקב הפרשות, ויש לפקוח את העיניים עם האצבעות ומים חמים.

העיניים דומעות כל היום, ב"ים של דמעות בשתי עיני".

הראיה מתדרדרת פלאים. אי סבילות לאור. רואים סנוורים.

האף נוטף מים כמבוע.

פנים הפה אדום ושורף. גם מים שורפים.

הפרעות בליעה – המזון נתקע בושט, השתיה יוצאת לעיתים דרך האף.

תנוכי האוזניים מתנפחים וכואבים, חורי העגילים שעשית לפני 40 שנה מפרישים דם ומוגלה.

הידיים פורחות לכל ארכן בפריחה אדומה צפופה ומכוערת, ומגרדת רצח.

כפות הידיים רדומות. חפצים נופלים מהיד. הכתיבה קשה ואיטית, הכתב נראה רועד כשל חולה פרקינסון. והכתיבה עולה במאמץ רצוני ניכר.

ציפורני הידיים כואבות. לא מאפשרות שליפת כדורים מתושבתם. יש להשתמש בכריות האצבע (ואז הכדורים נופלים על הריצפה בגלל שכף היד לא נסגרת עליהם כהלכה).

אני בקושי יכולה לקום מן המיטה – אפיסת כוחות מוחלטת. למעשה, אני שוכבת במיטה כשבועיים, לא רואה טלביזיה, לא עונה לטלפונים. ומחשבת קיצי לאחור.

 

ואבא שלי היה מוסיף כאן, כאשר היה במצבים דומים: "וגם אני עצמי לא מרגיש כל כך טוב".

למזלי, זה אורך רק שבועיים. ואז אני מתאוששת יפה, אבל למרבית הצער, התור לכימותרפיה הבאה הוא אחרי שבועיים.

כל הטיפולים והניתוח ייארכו שנה אחת. לשורדים.

 

 

שקרים שסיפרו לי רופאיי:

בטיפול הכימותרפי השלישי שלי, האחות הקבועה שלי עומדת לידי עם הרופא הבכיר ואומרת לי "את נראית הרבה יותר טוב". אני מסתכלת עליה בהבעה אטומה, מה היא מקשקשת? היא רואה שאני ספקנית, לכן היא מערבת את הרופא ושואלת שאלה רטורית: "נכון שהיא נראית הרבה יותר טוב?" נו, מה הוא יכול להגיד? הוא מסתכל עליי בעצב ומהנהן.

אני מתחילה לראות אדום: אני קרחת עם כמה אניצי ליצן על פדחתי. העפעפים שלי נפוחים עד כי יש לי שני חרכים צרים ומלוכסנים במקום עיניים. עיניי נראות כעיני צבה חולה בת חמש מאות שנה מאיי גלפגוס. מזה זמן ניכר, עוד לפני הסרטן, שמתי לב שעיניי פוזלות פזילה חדשה לגמרי נטולת חן. אני נראית רע כבר עשר שנים! מה זה השטויות שהיא אומרת! מה, אני מטומטמת? אני עיוורת? היא רוצה לנחם אותי בשקרים, שלא היו מפילים בפח אפילו ילד קטן?

אז אני מתריסה לעברה: "אני רוצה לדעת בדיוק באיזה מובן אני נראית יותר טוב?! אני נראית בדיוק כמו לפני שבועיים!" האחות נבוכה משהו. רואים איך הגלגלים במוח שלה עובדים בקדחתנות. ואז היא מביאה יציאה: "אנחנו לא מסתכלים על המראה הכללי, אלא על

העיניים. והיום הן מלאות חיות ואנרגיה". באמת?! העיניים שלי? "חיות ואנרגיה?!" הצבה מגלפגוס מביטה באחות ואומרת "בבקשה, בלי מחמאות יותר".

 

 

 

לדף הרשומה

אז לשרוף או לא לשרוף את החזיה

הייתי בת תשע, כאשר אמי שמה בידי מטלית צהובה ורכה, ואמרה לי לנגב אבק מכל השולחנות בבית. ברור שהיתה לי תגובה מותנית לכל בקשה כזאת: "למה לא טומי'קה?" (אחי). זה היה משחק מכור, מפני שהשיחה התנהלה תמיד באותו אופן. ידעתי שהתשובה של אמא תהיה "מה זה משנה, היום תורך ומחר יהיה תורו", ואני כמובן הייתי מוכנה עם התשובה הניצחת שלי. אבל אמא הפתיעה אותי "כי הוא בן", היא אמרה. התיישבתי עם הסמרטוט בידי. פי נפער "מה?!" אמא חזרה "הוא בן, זו לא עבודה של בנים. עבודות בית עושות בנות". אני זוכרת את תחושת הזעם וחוסר האונים. "במה טומי'קה עובד?" שאלתי. אמא אמרה "די כבר. הוא יגדל ויצטרך לפרנס משפחה". ואני אנקה אבק כל ימי חיי? חשבתי בלבי. משהו פה מאד לא בסדר! זרקתי את המטלית הצהובה על השולחן וברחתי אל מחוץ לבית.

 

האמת, ברור שראיתי כל ימיי את אמא קונה במכולת, קונה באטליז, קונה ירקות, מקלפת קוצצת מבשלת מטגנת צולה אופה מגישה מפנה שוטפת כלים מכבסת תולה מייבשת מורידה מקפלת מגהצת מחליפה מצעים מנקה את הבית באה לאסיפת הורים. פרפטום מובילה. וראיתי את אבא חוזר מן העבודה, נשכב על הספה "פיהני" (שזה "לנוח" בהונגרית) וקורא ב"אוי קלט". את אמא לא ראיתי אף פעם "פיהני", ולמעשה, אם היא התיישבה פה ושם, דאגנו שמא היא חולה.

נכון, ראיתי, אך לא הפנמתי כלל. כל זמן שלא נתבקשתי להשתתף במשימות המשפחתיות לא באמת התעמקתי במשמעות הדברים.

אז, בגיל תשע, צצה בי המחשבה הפמיניסטית הראשונה, מבלי שידעתי שזהו "פמיניזם". חשבתי בלבי "לא פייר, זה לא בסדר", והעיקר – מחשבה מפחידה, שאמא בעצם מטומטמת שהיא מסכימה לסידור הזה.

גדלתי בעולם שזו היתה הנורמה שלו. אצלנו בארץ היו תמיד בעיות קיומיות, מלחמה או מלחמת בזק, מלחמה סתם ומלחמת קיום, מבצע צבאי או מבצע צבאי קולוסלי. לא היה זמן לעסוק בשטויות. בארצות הברית החלו לפעול הפמיניסטיות הראשונות. נשים כתבו מאמרים וספרים על קיפוח נשים, דרשו זכויות שוות. בארץ לא קמה תנועה דומה, פה ושם פעלה אשה בודדת, כמו שולמית אלוני, למען זכויות נשים. בארה"ב התנועה תפסה תאוצה, ואנו ידענו עליה רק מדווחי העיתונות הכתובה. העיתונאים הבכירים היו גברים. התנועה הפמיניסטית סוקרה באורח הכי עוין כתנועה קיקיונית, עם הכפשת הנשים שעומדות בראשה. אני סבורה שהעיתונאים נלחמו בתנועה (אפילו אם לא במודע) מפחד קמאי, שאם התנועה אכן תצליח לעורר את הנשים לפעולה, החיים הטובים שלהם כגברים בעלי זכויות יתר עומדים להסתיים. קודם כל הם שללו את העובדות, שהנשים מקופחות. לפחות בארץ, היתה לנשים זכות בחירה כמו לגברים. הם נתנו כדוגמא ארצות אירופאיות מתקדמות, כמו שוויץ וליכטנשטיין בהן נשים קיבלו זכות בחירה רק בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. יתרה מזו – אצלנו נשים שרתו שירות חובה בצבא. לדברי הכותבים היה זה סממן מובהק לשוויון נשים. זה שהנשים בצבא עסקו בהגשת קפה לגברים, בזמן שלא הוטרדו מינית, לא הוזכרה.

הם הכפישו את הנשים הפעילות בתנועה באמריקה. לדבריהם, הן היו פמיניסטיות כי היו מכוערות, גבריות, לא הלך להן עם גברים, היה חסר להן זיון. הן היו בלתי מטופחות, גידלו שערות בבית השחי, לא השתמשו בדאודורנט,שנאו גברים כתחביב, והיו ברובן לסביות. לא נתנו לנו להכיר את האג'נדה שלהן, כתבו עליהן פרשנות ונזהרו לא לתת להן עצמן פתחון פה.

הנשים שהכירו על בשרן את האפליה כלפיהן, היו אף הן תוצר של הדעות הקדומות בארץ, כי גם הן ניזונו מן העיתונות שלנו ומעיתונאים גברים חכמים שהן כיבדו. אני זוכרת מאמר של אורי קיסרי, עיתונאי בכיר ואחד ממייסדי "מעריב", שכתב איך הנשים צריכות להתלבש להתאפר ולהתאבזר, כדי שתהיינה עדינות ונשיות. הוא זלזל בנשים שמתאפרות באופן מוגזם, מגדלות ציפורניים ארוכות, מורחות לק אדום. הוא טען כי נשים אלה ניראות זולות, בעוד לק ורוד למשל מתאים לעדינות הנשית הטבעית שהטבע התכוון לו. ואני נערה צעירה ארוכת ציפורניים אדומות, התרגזתי שהעיתונאי לא הציג את זה כדעתו האישית אלא כאילו זו אמת אבסולוטית. האם הייתי היחידה ששמה לב, שזו כתבה אנטי נשית ומתנשאת?

הבשורה הפמיניסטית כהוויתה הגיעה לארץ בזכותו של טומי לפיד. יש לי הרבה הסתייגויות מטומי לפיד בהתנהלויות שונות שלו בעתיד לבוא. אבל אז, בשנות השבעים הוא עשה מהפכה גדולה בחשיבת הנשים בארץ. הוא נבחר מטעם "מעריב" לייסד ולערוך את ירחון הנשים "את". מה אנחנו מצפות מעיתוני נשים? רכילות, כתבות על איפור, חדשות אופנה, אביזרים. איזו כתבה שוברת לב על מישהו חולה, נכה, שרוף, מוכה. כתבה על הצלחה של אשה כזו או אחרת, וכמובן פרסומות רבות רבות באותם נושאים עצמם.

 

העיקר – עיתון נשים לעולם לא מוביל אג'נדה. יתכן שיש מחשבה שהנשים שטחיות מכדי לפעול לפי איזושהי אג'נדה.

לפיד היה הראשון (למיטב ידיעתי), שהוביל אג'נדה בעיתון נשים בארץ: האג'נדה הפמיניסטית. הוא לא כתב את דעתו על התנועה הפמיניסטית אלא פתח בפניהן את העיתון להשמיע את קולן. ציטטו מספריהן. לפיד הזמין מאמרים, שלח כתבות לראיין אותן. נתן אינפורמציה על ספרים חדשים שפירסמו. אני יכולה להגיד כי הפמיניזם המודע שלי צמח מהעיתון הזה. קיבלתי אינפורמציה שלא מצאתי בשום מקום אחר. נפקחו עינינו, הנשים. הכרנו את כל הקשיים בחיינו, אבל נכשלנו לראות שיש כאן כוונת מכוון וכי יש אינטרסים גבריים עולמיים מובהקים להשאיר אותנו בבית," קטנות יחפות ובהריון" כפי שכתבו הפמיניסטיות. הנשים התחילו לרתוח ולבעבע. הן הגיבו בתגובות סוערות למאמרים.

הגיעו תירגומים של ספרות פמיניסטית לארץ. אני רוצה לציין את "פחד גבהים" של אריקה ג'ונג. זה לא ספר פמיניסטי עיוני. זה רומן ספרותי שכותבת אשה פמיניסטית. אני מוכרחה לומר שנעתקה נשימתי. כמה ימים התקשיתי להירדם. הייתי נסערת. קשה לתאר את ההלם: ג'ונג כתבה רומן על גבול הפורנוגרפיה. עכשיו, זה לא שלא קראנו ספרות כזו. קראנו ספרות נחשבת, על גבול הפורנוגרפיה, כמו הספרים האוטוביוגרפיים של הנרי מילר "חוג הגדי" ו"חוג הסרטן". או "ליידי צ'טרלי" של ד.ה.לורנס. זה היה לגיטימי כבר בתחילת המאה הקודמת או באמצעיתה. אבל ג'ונג כתבה כתיבה גברית במובהק. נשים לא כתבו ככה: בספרי גברים "עשו סקס". בספרי נשים "עשו אהבה". אריקה ג'ונג עשתה "סקס" כמו גבר. עם אהבה, בלי אהבה, עם חיזור ובלעדיו. עצמאית לגמרי לא תלויה בגבר, עושה מה שהיא רוצה איך שהיא רוצה מתי שהיא רוצה. קראתי כל הזמן במחשבה "אשה כתבה את זה! גם לאשה מותר! היא לא צריכה לקבל רשות, היא רק צריכה לקחת!" היה אויר פסגות של חופש מכבלים: אם ארצה אי פעם לכתוב לא אצטרך להסתיר, לא אצטרך לשקר! אגב, צריך לציין שאריקה ג'ונג לא היתה רק נועזת, אלא סופרת מרתקת.

אני לא רוצה להרחיב את היריעה על הספרות הפמיניסטית, שהיתה מרתקת ומסעירה בזמנה, וכיום היא ברורה מאליה.

לדעתי, אני חייתי בתקופה הכי קשה לנשים. אמותינו הכירו וקיבלו את המנהגים: הגבר מביא פרנסה (אם היה להן מזל...) והאשה מטפלת בבית ובילדים (אם היה להם מזל...).

אני חייתי בדור הביניים. נשים נדרשו לרכוש השכלה גבוהה, נדרשו לעבוד ולהשתתף בפרנסת הבית, אבל אף אחד לא ויתר על תיפקודן המסורתי בבית. גם האשה עצמה, מסיבות של הרגלים היסטוריים ושמא חרדה להתמרד ולשלם מחיר יקר, קיבלה על עצמה ללא ויכוח, שהבית והילדים הם טריטוריה שלה. ומה שלנו יצא מהפמיניזם היה תיפקוד כפול, עבודה ואחריות כפולות: לפרנס כמו גבר, לעבוד בבית כאשה. שאלנו את עצמנו – האם כל זה היה כדאי?! האם שוב "סידרו" אותנו?

עברו מאז למעלה מארבעים שנה. הפמיניזם חילחל. הנשים עמדו על זכויותיהן, וגם הגברים הפנימו, שהאשה בביתם אינה המשרתת רצועת האוזן, שהיא היתה במשך דורות רבים.

 

אני נהינית לראות במשפחה הצעירה של בני (כמו במשפחות של חבריהם) שההורים, ששניהם עובדים, חולקים ביניהם את עבודות הבית והטיפול בתינוק במידה שווה, בהסכמה מלאה והדדית.

בתקופתי אפשרות כזאת נראתה כחזון אחרית הימים.

 

 

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת